טעמי המנהגים תתרס״ט

« טעמי המנהגים א׳ס״ח טעמי המנהגים א׳ע׳ »

2 ספר הזהר פתח ↗

תַּנְיָא. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַוי לְעַלְמָא, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן וְלָא שְׁמָעָן, וְלָא יָדְעִין דְּהָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, קָלָא דְּכָרוֹזָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין. תָּנָא עַלְמָא חָדָא, אִשְׁתְּמוֹדַע לְעֵילָא. וְכַד כָּרוֹזָא נָפִיק, הַהוּא עַלְמָא מִזְדַּעְזְעָא וּמִתְחַלְחְלָא. נָפְקֵי קסב ע"ב תְּרֵין צִפֳּרִין, דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵהַהוּא עַלְמָא, דִּמְדוֹרֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא דְּחֵיזוּ דְחַיֵּי וּמוֹתָא בֵּיהּ. נָפְקָא חַד צִפּוֹרָא לִסְטַר דָּרוֹמָא וְחַד צִפּוֹרָא לִסְטַר צָפוֹנָא, וְחַד צִפּוֹרָא כַּד נָהִיר יְמָמָא, וְחַד כַּד אִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא. כָּל חַד וְחַד קָרֵי וּמַכְרְזָא, מַה דְּשָׁמְעִין מֵהַהוּא כָּרוֹזָא. לְבָתַר בָּעוּ לְאִסְתַּלָּקָא לְאַתְרַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּמְטֵי רַגְלַיְיהוּ בְּנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, וּמִתְלַכְּדָן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא. כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, כָּרוֹזָא קָרֵי, קהלת ט׳:י״ב וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְלַכְּדָן רַגְלוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא, וְיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ, הַהוּא יוֹמָא, אִתְקְרֵי יוֹם ה', לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ. תָּנָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, פַּקְדָא הַהוּא כִּתְרָא קַדִּישָׁא, עַל רוּחֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ, דִּכְתִיב, תהילים צ׳:י׳ יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהִיא כִּתְרָא שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא. וְאִם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָאֳתֵי, כְּתִיב, וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה דְּכִתְרָא דִּגְבוּרָה תְּמִינָאָה הֲוֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית אֲתַר לְאִתְמְשַׁךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוְן. בְּאֲתַר דְּלָא הֲוֵי יְסוֹדָא, בִּנְיָינָא לָא אִתְקְיַּים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, וּלְשָׁאֲבָא הַהוּא רוּחָא בְּגַוֵּיהּ. דְּתַנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, אִי זַכָּאָה הוּא הַהוּא רוּחָא, מַה כְּתִיב, קהלת י״ב:ז׳ וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וְאִי לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָאָה, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְּבָעֵי לְאִסְתַּחָאָה בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּלְאִתְתַּקָּנָא בְּגִין לְאִשְׁתָּאֲבָא בְּגוּפָא דְמַלְכָּא וְאִי לָא אִתְתַּקָּנַת, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְמִתְגַּלְגְּלָא כְּאַבְנָא בְּקוֹסְפִיתָא, דִּכְתִיב, שמואל א כ״ה:כ״ט וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. תַּנְיָא, אִי הַהוּא רוּחָא זָכֵי, כַּמָּה טָבִין גְּנִיזִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. דִּכְתִיב, ישעיהו ס״ד:ג׳ עַיִן לא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אִתְקְרִיבוּ יוֹמוֹי, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזֵי עֲלוֹי בְּעַלְמָא וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא מַכְרִיזִין עֲלוֹי. וְאִי זַכָּאָה הוּא, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזִין עֲלוֹי בֵּין צַדִּיקַיָא, בְּגִינְתָא דְעֵדֶן. תָּנָא, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ בְּכָל לֵילְיָא, וְסָלְקַת וְחָמַאת דּוּכְתָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וְהַהוּא בַּר נָשׁ לָא יָדַע, וְלָא אַשְׁגַּח, וְלָא שַׁלִּיט בְּנִשְׁמָתֵיהּ, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, קהלת ח׳:ח׳ אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלא אֶת הָרוּחַ וְגו'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִכַּד שָׁרָאן אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, צַלְמָא דְּבַּר נָשׁ אִתְחֲשַׁךְ, וְדִיוּקְנָא דְאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא אִתְמְנָעַת. רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְּרִבִּי יְהוּדָה, וְהֲוָה עָצִיב. נָפִיק רִבִּי יְהוּדָה, אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַרְעֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְעָצִיב. אָמַר לֵיהּ צ"ל מה מַאן יוֹמָא דֵין מִשְּׁאָר יוֹמִין. אָמַר לֵיהּ, אָתֵינָא לְגַבָּךְ, לְמִבְעֵי מִינָךְ תְּלַת מִלִּין, חַד, דְּכַד תֵּימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, וְתַדְכַּר מֵאִינוּן מִלִּין דְּאֲנָא אֲמִינָא, דְּתֵימָא לוֹן מִשְּׁמִי, בְּגִין לְאַדְכָּרָא שְׁמִי. וְחַד דְּתִזְכֵּי לְיוֹסֵף בְּרִי בְּאוֹרַיְיתָא. וְחַד, דְּתֵיזִיל לְקִבְרִי כָּל ז' יוֹמִין, וְתִבְעֵי בָּעוּתִיךְ עָלַי. אָמַר לֵיהּ מִנַּיִן לָךְ. אָמַר לֵיהּ, הָא נִשְׁמָתִי אִסְתַּלְּקַת מִינִי בְּכָל לֵילְיָא, וְלָא אַנְהִיר לִי בְּחֶלְמָא כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹד דְּכַד אֲנָא מַצְלֵינָא וּמָטִינָא לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אַשְׁגַּחְנָא בְּצוּלְמִי דִילִי בְּכוֹתְלָא, וְלָא חָמִינָא לֵיהּ. וְאֲמִינָא דְּהוֹאִיל וְצַלְמָא אִתְעֲבַר וְלָא אִתְחֲזֵי, דְּהָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְכָרִיז. דִּכְתִיב, תהילים ל״ט:ז׳ אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כָּל זִמְנָא דְּצוּלְמָא דְּבַר נָשׁ לָא יִתְעֲבַר מִנֵּיהּ, יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, וְרוּחֵיהּ אִתְקַיְּימָא בְּגַוֵּיהּ. אִתְעֲבַר צוּלְמָא דְבַר נָשׁ וְלָא אִתְחֲזֵי, אִתְעֲבַר מֵהַאי עָלְמָא. אָמַר לֵיהּ, וּמֵהָכָא, דִּכְתִיב, איוב ח׳:ט׳ כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. אָמַר לֵיהּ, כָּל אִלֵּין מִלִּין דְּאַתְּ בָּעֵי עֲבִידְנָא. אֲבָל בָּעִינָא מִינָךְ דִּבְהַהוּא עַלְמָא, תְּבָרִיר דּוּכְתָּאי גַּבָּךְ, כְּמָה דַהֲוֵינָא בְּהַאי עַלְמָא. בָּכָה רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, בְּמָטוּ מִינָךְ, דְּלָא תִּתְפָּרֵשׁ מִנָּאי כָּל אִלֵּין יוֹמִין.

2 סוטה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו.

1 טעם. שתולשין עשב או צרור ומשימים על מצבה. אינו אלא משום כבוד המת להראות שהוא הי' על קברו וכתב בר"מ שיניח ידו על הקבר. באה"ט או"ח סי' ר"ח בשם דרישות. ועי' בספר ברכי יוסף סי' רכ"ד אות ז' שישים יד שמאלו דוקא ולא יד ימינו:

2 קונטרס אחרון ידו על הקבר. ובספר מעבר יבק שפתי רננות פ' מ"ג כתב שלכך משימים יד על ארון המת או על הקבר לבקש רחמים על המת. לפי שבידו של אדם ט"ו פרקים כמנין ט"ו תיבות שבפסוק יחיו מתיך נבלתי יקימון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל ואז יאמרו. ונחך ד' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גדר פרץ משובב נתיבות לשבת. שיזכה להעלות נפשות הרשעים מתוך הגיהנם מדי עברו שם כו' והמבין טעם סמיכת כהן גדול על האברים הנקרבים על גבי המזבח יבין טעם שימת היד על המת או על קברו: ובספר מעבר יבק שפתי צדק פ"ז דף ס' ודף נ"ה כתב סדר ההשכבה שנהגו באיזה מקומות לאומרה בקבורת המת ובכל ז' ימים בביתו אחר התפלה. ועוד תפלה בעת שמבקר אדם את מתו כדפסק מהר"י קארו יו"ד ס"ס שד"מ. ובתוך השנה ובפרט בשלשים יום הראשונים. ובשפתי רננות שם פ' כ"ג הביא דברי הזוהר ויחי דף רי"ז ע"ב דבעי ר' יצחק מר' יהודא דיזיל לקבריה כל שבעה יומין ותבעי בעותך עלי. ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותם כשיעשו הבנים הוא כאלו יעשוהו האבות כי ברא מזכה אבא. כיון שע"י האב זכה הבן. והמתים מתפללין על הבנים בפרט. ובספר אור צדיקים כ' בשם האריז"ל כי הזמן המובחר לילך על קברי צדיקים הוא בער"ח ובט"ו לחודש שאז הלבנה במילואה ועת רצון הוא למבקשים ומתחננים בקשות ותחנונים וראוי להתפלל וליתן צדקה בעד נשמתם. כי גם הם מתפללים עלינו:

3 זכרונם לברכה. בספר אשל אברהם להגאון הקדוש מבוטשאטש זצוק"ל כ' דדוק' כשאומר בשמו דבר הלכה אך איננו אומר כן כדי להזכירו לפני שום אדם רק כותב כדי להודיע ההלכה וכדי לומר בשם אומרו מזכיר שמו או כדי לידע אודות פלפולים על פי שיטת בעל המאמר במקומות אחרים על זה הוא שכתב בס"ח ז"ל שא"צ לומר ז"ל. ולזה הביא ראיה ממה שקורים בתנ"ך הק' ובלשון חז"ל ומזכירים ת"ח שלא נכתב לשון ז"ל שכיון שאין כוונת הקורא מצד הזכרת האומר רק כוונתו מצד לימוד ההלכה א"צ לומר ז"ל כי הוה ליה לא אפשר ולא קמכוון כי מוכרח להזכיר כדי לומר בשם אומרו. משא"כ כשמזכירו התם ואינו אומר בשמו שום דבר הלכה. וכן כשאומרים דבר הלכה בשם אחד כדי לעורר עליו זכרון הרי ודאי מזכירים טובתו בההלכה שלימוד תורה הק' נקרא טוב וכל שכן הלכה שלולא האומר לא היתה מתקיימת לדורות הרי בודאי יש הזכרת טובתו אומרים ז"ל כמו שאומרים חרבונה ז"ל שכיון שמזכירים טובה שעשה אומרים ז"ל. ומ"מ נראה דלכ"ע הרוצה להחמיר ע"ע ולומר ז"ל גם כשכוונתו רק מצד לימוד וכן כשכותב אין ע"ז חשש טענת גרעון כל דהו וכן הוא על צד היותר טוב עכ"ל: ובספר מדרש אליהו דרוש ז' כתב דבתוך י"ב חידש אם אומר דבר בשם אביו. יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו. ולאחר י"ב חודש יאמר זכרו לחיי העולם הבא: ובספר ארחות חיים סי' תרכ"א בהגהות כתב בשם ירושלמי כשם שהקשת יורה החץ כן אם מזכירים נשמת הצדיק לברכה ואומר זצ"ל מוציאים נשמתו מדינה של גיהנם ולכן מזכירים נשמות ביו"כ ע"ש: ובספר דברי אמת פ' ואתחנן פירש זכר צדיק לברכה. ע"י שזוכרו בא לאדם ברכה:

2 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה׳ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. וְכִי אַהֲרֹן לְעוֹלָם קַיָּים? וַהֲלֹא לֹא נִכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת, וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

« טעמי המנהגים א׳ס״ח טעמי המנהגים א׳ע׳ »