1טעם לאבילות שהוא שבעה. שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. מ"ק דף כ'. ומטעם זה. נהגו שלא ליפול על פניהם בבית האבל. ט"ז סימן קל"א ס"ק ט':2קונטרס אחרון אף אבילות שבעה. ובפרקי דר"א פ' י"ז כתב דז' ימי אבל אנו למדין מיעקב אבינו שעשה לו יוסף שבעת ימי האבל שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכל עילוי דבן ז' או ל' אינו אלא מיום הקבורה ולא מיום שנודע לו. שעיקר האבילות הוא מיום הקבורה. לבוש או"ח סימן קל"ג. ואם מת ביו"ט מתחיל למנות ז' מי"ט שני האחרון. ודין שלשים מונה מיום הקבורה. שם סי' תקמ"ח סעי' א' ועי' ט"ה ח"א סי' תתרמ"ט בהשמטה בד"ה ובענין מי שנפל לים או שטפו נהר או שאכלתו חיה מונין להם משנתייאשו מלבקש. מס' שמחות: ומה שמורגל בפי העולם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ולא מצאו כל אנשי חיל מקורו. כתב בקונטרס קרן לצבי ז"ל שמקורו הוא במ"ר תהלים מזמור ק"כ וז"ל עם הארץ קורין אותו שלישי שהורג ג' הורג עצמו והמקבלו ומי שנאמר עליו וכן אתה מוצא בדואג שהרג עצמו ואין לו חלק לעוה"ב וכו'. ומזה מקור דברי העולם אף שלא מצאנו בדואג שהרג א"ע אבל הכוונה שגרם זה לו בעצמו וע"כ אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. אין אוננים ואין מתאבלין על מומר. שו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' ט': ובספר הר אבל כתב אחד שמע שמת אביו והי' קרובו מכחיש שאינו אמת ואחר שני ימים אמר קרובו שהוא אמת ונשאל הרדב"ז מהיכן יתחיל האבילות והשיב כיון שהיה יודע משמועה ראשונה שמת אביו מונה משמועה ראשונה מ"מ אותו הקרוב לא טוב עשה שלא קיים עי"ז האבל אבילות דאורייתא שהוא יום מיתה וקבורה. דיום שמועה קרובה כיום קבורה הוא: חולה שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ונודע לו אם הבריא תוך שבעה גומר הימים הנשארים. וכן תוך שלשים גומר הימים הנשארים אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחוליו משום דאז נהג ג"כ מקצת אבילות ודמי לשבת דעולה ואינו מפסיק. וכן היולדת ג"כ אינה צריכה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה רק גומרת הימים הנשארים. קיצור ש"ע סי' רי"ז סעי' ג': ובספר עיקרי הד"ט סי' ל"ו כתב בשם הרב שבות יעקב ח"א סימן צ"ט שהתיר לאבל תוך ז' על מיתת אחותו ששמע שהי' אביו בא מהדרך שלא הי' יודע במיתת בתו לצאת לקראתו כדי שלא ירגיש אביו פתאום ויצטער ביותר עליה ודוקא אם בא אביו רשאי מפני כבוד אביו. אבל אם בא אחיו אסור. עי' פתחי תשובה סי' שצ"ג סק"ז. ובספר שבלי הלקט שמחות סי' ל"ד כ' בשם מנהגות הגאונים ז"ל שכל אבל קודם ששלמו ז' ימי אבלו יוצא לחוץ בלויית מת אחר אם ימות ח"ו קרובו. ואח"כ חוזר ויושב באבילותו בביתו וכן המנהג.: ובענין אם האשה אחרי מות בעלה נקרא כגדול הבית עי' חידושי הריטב"א במס' מ"ק כ"א ע"ב וז"ל וצ"ע אשה כגון האם או אחותו הגדולה אם היא חשובה גדול הבית להיות מונה עמהם. ובבדק הבית כתב וז"ל ומ"מ מענין מה שנסתפק מי זה יקרא גדול הבית האם שאינה יורשת או הבן היורש. אין הדבר תלוי בראוי לירש אלא כל מי שעיקר הבית תלוי בו. וכן פי' הר"י גיאות עכ"ל. ועי' כרם שלמה סי' שע"ה: ובחידושי רע"ק שם כתב בשם תשו' שמש צדקה דגדול הבית הוה דוקא אם הבא הוא נגרר אחר הגדול. כגון בניו וב"ב הסרים למשמעתו או סמוכים על שלחנו ויושבים ודרים בביתו דאז נקרא הוא גדול הבית לדבר הזה. וכתב עוד שם הוגד לי מפי מגידי אמת שזקני העיר הזאת בעלי הוראה לא דנו דין גדול הבית אלא בבנים לגבי אב. או אחים קטנים לגבי גדולים כשהיו אוכלים מתפיסת הבית דאז גרירי אבתרייהו. אבל באחים הדרים בבית לבדם ומופרדים איש מעל אחיו לא דנו דין זה עכ"ל: ועי' חכמת שלמה להגאון הקדוש מהרש"ק מבראד זצ"ל דאם יש אחד דהבית תלוי בו אז לא אזלינן בתר גדלות בשנים. רק בתר מי שהבית תלוי בו. ואפילו בן קטן. אבל אם כולן שוין בענין כגון דכולם עוסקין בשוה. או כגון שאין שום אחד מהם עוסק בצרכי המת כגון דהמת הי' דר בבית אחר בפ"ע והאבלים דרים בבית אחר בפ"ע. אז אם האבל שבמקום המת הוא גדול בשנים מן הבא עתה אז מונה הבא עמו. ואם אינו גדול בשנים אז אין הבא נגרר אחריו ומונה לעצמו ע"ש. ועי' ש"ך סי' שע"ה ס"ק י"ב וי"ג ועי' קיצור ש"ע סי' ר"ד סעי' ט'. דאלמנה שמנהגת את הבית נקראת גדול הבית. וכן הוא בעקרי הד"ט סי' ל"ו סעי' י"ח: ובשו"ת יוסף דעת ח"ב סי' שע"ה כתב אודות השיעור י' פרסאות בינוניות מהלך יום א' דהיינו י"ב שעות לענין גדול הבית וא"כ כעת שנוכל לבוא ע"י אייזין באהן באיזה שעות אם יוכל למנות עמו. כתב שם דכל שיעור חז"ל לא מנינן רק מה שהוא עפ"י דרכי הטבע ולא כפי תחבולות מתחכמות שהמציאו אנשים בזמנינו דאם נימא כן ישתנה דרכי התורה מדי יום יום לפי המצאת בני אדם ע"ש. בא לו השמועה לאחר ל' די בחליצת המנעל שעה א' ואינו קורע ועל אביו או אמו קורע לעולם. סי' ת"ב:3ובעיו"כ כו' או ספסל. ומותר לרחוץ אפי' שעה או ב' קודם הלילה ואפי' הרחיצה בחמין. מ"א סי' תר"ו סק"ו:
