1קעא איך סלקא בדבורא וכו': שואל, איך עולה המלכות בדבור. ומשיב, כי בתחילה, כשאדם קם בבקר, יש לו לברך לאדונו, בשעה שהוא פוקח את עיניו. איך הוא מברך. כך היו עושים החסידים הראשונים. כלי עם מים היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים בלילה, היו רוחצים את ידיהם, ועומדים ועוסקים בתורה, ומברכים על קריאתה. בשעה שתרנגול קורא, ואז חצות לילה ממש, נמצא אז הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן. ואסור לברך בבקר עם ידים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה.2ביאור הדברים, מקשה, כיון דאמרת דתחילת תיקונה של המלכות צריך להיות בלחשיו בשפוון, א"כ איך תיכף בשעת היקיצה מהשנה אנו מברכים בקול, והיה צריך לברך בלחש כדי להמשיך תחילה הקול מאמא שהוא להעלות המלכות בדבורא בקול דאמא.3ומשיב שחסידי קדמאי תקנו אותו התיקון הנ"ל בדרך עובדא, כי ענין עלית המ"ן הוא או בעובדא או במלולא כמ"ש בזוהר בחוקותי אות ה'. וע"כ כיון שבעת שנתו של אדם מסתלק רוחא דקודשא, ורוחא דמסאבא דנחש הקדמוני שורה עליו כי השינה היא א' מששים למיתה. כנודע ברכות נ"ז:, והמיתה היא מטומאת הנחש הקדמוני, לכן בעת הקיצו משנתו, עוד לא נתפרש האי רוחא בישא ממנו לגמרי והוא נמצא עוד שורה על ראשי אצבעות הידים שלו, והוא מטעם, כי כל הקדוש ביותר נדבק בו הס"א ביותר, ואצבעות ידים הן קדושות ביותר משאר הגוף, כי שם מקום השראת החכמה, בסו"ה וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וכו' שמות ל"ה, וע"כ אין הס"א דבחינת המיתה פורשת משם גם לאחר הקיצה.4והוא צריך לעובדא, והוא נטילת ידים, ויש להכין ב' כלים: עליון הנקרא נטלא, וכלי תחתון לקבל הזוהמא. והכלי העליון הנקרא נטלא, רומז על כלי הבינה, שהס"א בורח מפני אור הבינה, ונמצא שרחיצת האצבעות ממימי הבינה מבריחין הס"א משם, ונטהרת המלכות מבחינת הרע שבה, ונשארת טוב, ואז אפשר לעסוק בתורה ולברך על התורה. באופן, שזה העובדא של רחיצת הידים דומה להעלאת מ"ן בלחישו בשפוון, לגדפי דאמא. ומיושבת בזה הקושיא שהקשה.5והנה בעת שהתרנגול קורא, אז הוא חצות לילה ממש. והוא סוה"כ, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו' בראשית א'. כי השכינה הקדושה נתמעטה בסוד המאור הקטן והתלבשה בקליפות, בסו"ה ורגליה יורדות מות משלי ה' דהיינו אילנא דטוב ורע זכי בר נש הא טוב ואי לא זכי הא רע, כנ"ל אות קכ"ג ע"ש. הרי שיש בה ב' פלגין: טוב, ורע, דהיינו פלגא לזכי בה, ופלגא ללא זכי בה.6ולפיכך גם ממשלתה שהיא הלילה, נחלקה אחריה ג"כ לב' פלגין, שפלגא דלילה הראשון הוא מבחינת לא זכי ורע, בסו"ה תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תהלים ק"ה. ופלגא דלילה השני הוא מבחינת זכי וטוב. והנה התיקון הראשון לפלגא דטוב, נעשה בנקודת חצות לילה ממש, כי אז מקבלת המלכות את הקול דבינה, דהיינו שהמלכות עולה ונמתקת תוך המלכות דאמא, והדין שבתוך המלכות נעשה דין קדוש מסטרא דטוב בלי רע כלל. והפירוש הוא, שהדין הזה נופל ושורה על הס"א והוא נעשה רחמים על ישראל.7ובזה תבין מ"ש בזוהר שלח דף ק"ג אות רס"ז מבתר פלגא ליליא, שלהובא דעמודא דיצחק נפיק ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר כגוונא דגבר אחרא עילאה עליה, יצחק ה"ס בינה. ושלהובא דעמודא דיצחק, ה"ס דין של הבינה. והמלאך גבריאל נקרא תרנגולא דהיינו גבר, שרומז על מדת גבורה, שהוא המשמש לגבר עלאה מניה, שהוא המלכות דאצילות, סוד המאור הקטן. ואומר, שהדין דבינה בטש תחות כנפים דגבריאל, ונמצאת המלכות מקבלת אז על ידו את הקול דבינה.8וז"ש עו"ש, אות רס"ח ובשעתא דאיהו קרי כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא ומטי לון תחות גדפייהו וקראן, שבשעה שגבריאל משמיע קול הבינה לגבר עלאה דהיינו למלכות, הנה אז יוצאת השלהבת מגבריאל ומטי לכל התרנגולים של העוה"ז, שהם בחינת הדינים שבחלל העוה"ז, וכולם קוראים רק בהאי קול הנמתק במדת הרחמים מבינה.9באופן שבחינת הקול שהיא הדין של המלכות כבר אינה שולטת במחצית הלילה השניה, ומקומה לקח הקול דבינה, שע"ז מורה קריאת התרנגולים דעוה"ז. וז"ש כאן תרנגולא קרי וכדין פלגות ליליא ממש כי קול התרנגול רומז שכבר נתקבל קול הבינה אל המלכות כנ"ל, ונמצא שאז היא ממש נקודת החצות, שממנה מתחיל פלגא דליליא שהוא טוב בלי רע כלל כנ"ל.10ואחר שהמלכות מקבלת קול הבינה, הצדיקים מעלים מ"ן ע"י התורה שעוסקים אחר חצות לילה, והם מעלים אותה עד הגבורות המשמחות דאמא עלאה, ואז נאמר ותקם בעוד לילה משלי ל"א, כי היא מתגלית אז בכל הדרה ותפארתה, כי כן דרך המלכות הקדושה להתגלות רק בלילה כמ"ש בזוהר פנחס דף רס"ו, וכן בסבא דמשפטים דף ז' אות ט"ו. ואיהי אזלת ביממא ואתגליא בליליא ופלגא בצפרא.11וענין התגלותה הוא רק בגן עדן, דהיינו לאלו הצדיקים המתקנים אותה כן, עם עסק תורתם שלומדים אחר חצות לילה. כמ"ש בזוהר לך לך דף קכ"ג. וזה אמרו כאן קב"ה אשתכח עם צדיקייא בגנתא דעדן. כי השכינה הקדושה נתקנת אז בסוד ג"ע, בהיותה משתקייא מנחל עדנים שה"ס חכמה, ומשתעשעת עם הצדיקים שנכללו בה בסוד המ"ן.12וז"ש, ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות וכן כל שעתא: כבר נתבאר זה לעיל ד"ה ומשיב, כי הרי רוח מסאבא דנחש הקדמוני נשאר שורה על אצבעותיו של האדם גם אחר שנעור משנתו, ואין זוהמא זו עוברת רק ע"י רחיצה מכלי ע"ש. ואומר דכן הוא בכל שעתא, דלאו דוקא אחר השינה, אלא כל זוהמא ולכלוכא הוא מקום אחיזה לס"א ואסור לברכא רק אחר רחיצה במים.
