שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה קס״ו

1 לא יעשה מלאכה כו'. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכ"כ הפוסקים וכ' עוד הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא"ז כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם וכ"כ המרדכי ושאר פוסקים ומדברי מהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' ט' נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים ע"ש וכתב עוד מהרש"ל שם סי' י"א מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס"ת או לקנות לו גלילה אע"פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד וע"ש:

2 ואם דר בו כבר כו'. כלומר אע"ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו ובאופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' ז' ח' גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית:

3 ולהרמב"ם אפילו. הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית. ועי' בתשובת מבי"ט סימן קכ"ג דף קנ"ה:

4 ובחצר כו'. אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית:

5 הוי אבק רבית כו'. וכתב ב"י בשם תלמידי הרשב"א דאע"ג דא"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דבקיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת הבעלים פשיטא הוא שחייב לתת לו שכרו משלם ומוציאה ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא ומביאו ב"י כלומר ול"ד לשאר א"ר שהוא מדעת הלוה ונ"ל דה"ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ"ש שם בח"מ סעיף ו' ז' ח' וכל כה"ג מוציאין ממנו וכתב עוד ה"ה דאפילו פרעו ולא תבעו לו יכול לתבעו בדין לעולם דלא כהראב"ד שכתב דהוי כרבית מאוחרת וכתב ב"י הטעם דלא מחל לו כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי כו' וצ"ע בפירש ומ"ש תלמידי רשב"א וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ר"ל אפילו יש במשמעות דור בחצרי חנם צריך להעלות לו שכר דכיון שא"ל כן בשעת הלואה ה"ל כהלוני ודור בחצרי חנם דה"ל ר"ק ומ"ש ומיהו אם אחר שהלוה כו' ולא הזכיר לו בשכר הלואתו משמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפי' א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר כדלקמן ס"ק ט' ומיהו הטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן ונ"ל דתלמידי רשב"א מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך היכא שא"ל בשכר הלואתך דהוי ר"ק ואפילו אינו מרויח לו זמן בפירוש רק שיכול לתבעו אימת שירצה א"כ כשא"ל דור בחצרי חנם בשכר הלואתך ע"ד שמרחיב לו זמן כך והוי ר"ק כשמרחיב לו זמן וגם הטור מודה לזה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלוואתך ה"ל ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות ודו"ק. כתב עוד הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעליה ולכשידעו הניחו לו שכר מחמת ההלואה ה"ז א"ר ע"כ. ונ"ל שכבר הרחיב לו זמן וכמו שנתבאר ודלא כב"י שכתב שזהו לדעת האומרים דבעינן קצץ בשעת מתן מעות:

6 ואי לא קיימא כו'. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק וכתב בית יוסף דטעמו דכיון דהתנה עמו הוי כאילו שוכרו מעכשיו וכתבו הגמי"י שכן דעת הסמ"ג והראב"ד וכן כתוב בת"ה שער מ"ו ח"ב שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם. ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה:

7 שאינו אלא אבק רבית. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד:

8 ויש אומרים כו'. וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים:

9 והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר"ק:

10 וי"א דמנכינן כו'. ע"ל סי' קס"א ס"ק ה' וסי' קע"ב:

11 דמנכינן כו'. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב ס"ס א' בהג"ה משא"כ הכא:

12 מי שקבל מעות כו'. ע"ל סי' קע"ז סי"ג:

13 רק עשה לטובת המלוה. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לו לשלם ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו: