1
בלבד כרת ה' וגו'. רצונו לתרץ בהפסוק משמע דוקא לנו ניתנו עשרת הדברות ולא לאבותינו שמתו לפנינו. והא הרבה היו שהיו קיימין בשעת מתן תורה בשנה שנייה כשיצאו ממצרים, ואף עמהם נכרתה ברית זאת והשתא לא קיימין. לכן פי' לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' אלא אף אתנו:
1
הרי המוכר עצמו כו'. וזהו דכתיב פנים בפנים:
1
מוסב על דבר ה' כו'. דאיך יתכן לומר דקאי לאמר אדלפניו, ולא עליתם בהר לאמר, דמה היה להם לאמר בהר. אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר, כדי שיודיע שאני הסרסור בין ה' וביניכם, מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר:
1
בכל מקום אשר אני שם כו'. ולהאי טעם קשה הל"ל בפני, לכן אמר ד"א כו'. ולפי ד"א קשה היה לו לומר לעולם, ובעל פני יש מקום לטעות ח"ו, ל"פ גם טעם ראשון. ועיין לעיל בפ' יתרו שמות כ ג ושם כתבתי למה פירש"י בכאן שני טעמים ולעיל לא פירש אלא טעם אחד. ועיין בגור אריה:
1
ובתיבה אחת נאמרו כו'. כשאמר בתחלה זכור נאמר אף שמור, דשניהם נאמרו בתיבה אחת וכו' דע"י נס היה. ומה שחזר לכתוב זה רש"י כאן ולא סמך על מה שפי' לעיל שם ח כמו בשאר הדברות, משום דכאן כתיב כאשר צוך, וממנו עיקר הלימוד שבדיבור א' נאמרו, לכך חזר לפרשו במקום הראוי:
2
קודם מתן תורה במרה. מדכתיב בפרשה זו לעיל ד מה אלה החקים וגו' דמשמע שנאמרו י' דברות כאן כאשר נאמרו שם, וא"כ איך הוסיף משה בדברות כאשר צוך וגו'. וכן פירש"י פרק ד' מיתות סנהדרין נו: וזה לשונו, והא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני, דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה, אלא כמו שקבלה הוא, היה חוזר ומגיד להם, וכל מה שכתוב בדברות האחרונות הי' כתוב בלוחות, וכן שמע מסיני, עכ"ל. ועיין בתוס' פרק ר' עקיבא שבת פז: דהקשו וא"ת ודילמא כאשר צוך וגו' קאי אפרשת המן, דאף התם שמות טז כג צוה על השבת. וי"ל לקמן פסוק טז גבי כיבוד אב ואם גם כן כתיב כאשר צוך וגו', והתם ע"כ אין לומר כאשר צוך גבי מן, דהא התם לא הזהיר על כיבוד אב ואם, אף כאשר צוך דגבי שבת לא קאי על אזהרת מן. עכ"ל:
1
על מנת כן פדאך כו'. משום דידע שהוקשה להם השביתה ממלאכה, כדאשכחן גבי פורים שקבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשיית מלאכה מגילה ה:. לכן הזכיר להם העבדות, כלומר שאומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה, מן הדין שישמע לו כי המלאכה היא לרבו. דאם לא כן, מה ענין הזכרת העבדות לכאן. מהרא"י:
1
אין לשון ניאוף כו'. וא"ת ל"ל לרש"י לפרש זה יותר מכל עשר הדברות. וי"ל דקשה לרש"י וי"ו דולא תנאף ל"ל. ומתרץ אין ניאוף אלא באשת איש. ומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח, כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח, ובזה תפרוש מהרבה עבירות. חדא דלא תנאף, כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו, ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם. ועיין בקיצור מזרחי ישוב אחר על זה:
1
אף הוא לשון חמדה כו'. ר"ל אין להקשות דהא התם שמות כ יד כתיב לא תחמוד והכא כתיב לא תתאוה. ומפרש אף הוא כו'. ולכן פי' התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה:
1
כי קולו חזק וקיים לעולם כו'. ולפי טעם זה ק', פשיטא, משום שהשמיע קולו החזק פעם א' משום הכי יפסוק קולו. ל"פ ד"א וכו'. ולפי ד"א קשה למה כתיב יסף הל"ל יוסיף, לכן פי' גם טעם ראשון:
2
להראות באותו פומבי. פירוש גלוי ומפורסם:
1
התשתם את כחי כנקבה כו'. כי נוכח הזכר אתה, ונוכח הנקבה את:
2
שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כו'. מקשים העולם והלא הקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו את אשר דברו פסוק כה. וי"ל לפי דעתו של משה שחשש שלא היו חרדים להתקרב אל ה' מאהבה היו אומרים דברים כאלה. והשיב לו הקב"ה כי מפני יראת השם אמרו זה, ולהוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו ע"ה אמר לו הקב"ה כל זה:
