שפתי חכמים, דברים כ״ט

להכיר את חסדי הקב"ה כו'. לא לדעת המסות הגדולות והאותות והמופתים כפי המובן מפשט הכתוב, כי לא יפול בם לומר לב לדעת וגו':

שמעתי שאותו היום כו'. ר"ל איך יתכן זה דלא היה להם מקודם לכן עינים ואזנים:

ומה אתה משליט את בני שבטך עליה כו'. פירוש על התורה:

רואים עצמכם בגדולה וכבוד כו'. ויהיה פירוש דאל המקום, על מקום הזה, כלומר למעלה ולגדולה הזאת. וכן לד"א גם כן פירושו למעלה הזאת, אלא שלפירוש הראשון שפי' לב לדעת להכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום, יהיה פירושו, מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחות שלך הם מן המקום ולא מידכם, ראוי שתשמרו את דברי הברית הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון. והלשון האחרון שפי' לב לדעת להשיג חכמת רבו, יהי' פירושו, אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו ית', מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות, לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו ית', למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כ' הרא"ם, אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגו' בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגו', כיון שהם דבקים זה לזה. ונ"ל לפרש לפי פי' ראשון שפי' אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד והכרתם חסדי ה' למכה מלכים גדולים לסיחון ועוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו תהילים קל״ו:י״ז, לכן אל תבעטו וכו'. ולפי פי' אחרון ה"פ, מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו ית' שהיא התורה והמצוה, ותוכלו ג"כ להשיג שכל הצלחתכם הם ע"י קיום התורה והמצות, עד שהכיתם את שני מלכי האמורי, לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגו' כדי שתצליחו בכל אשר תעשו, ואם לאו לא תצליחו כי מעתה הוא מדקדק עמכם:

מלמד שכינסם משה כו'. וא"ת מנ"ל, דלמא לא כינסם, אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו והוא עמד באמצע. ועוד קשה ל"ל לפרש להכניסם בברית, הרי כתיב בהדיא בקרא. וי"ל דמה שפי' להכניסם בברית מזה מוכח שכינסם, דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העברה, כדלקמן פסוק יא , וא"כ מדכתיב בקרא שהכניסם בברית, ממילא עקרם ממקומם וכינסם יחד כדי להעבירם בברית:

ביום מותו להכניסם בברית. מדכתיב היום, משמע היום מלאו ימי ושנותי, ביום הזה אמות. רא"ם: א"נ דאי לא תימא הכי, למה כינסם עכשיו יותר מכל הארבעים שנה, הניחא אם הוא יום מותו אתי שפיר, דאם לא עכשיו אימתי, אבל אם לא היה ביום מותו למה עכשיו יותר מכל הארבעים שנה:

ראשיכם לשבטיכם. דאל"כ אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו, קשה ראשיכם ל"ל, מדכתיב שבטיכם גם הראשים בכלל, וגם שאר הפרטים ל"ל, שהרי כולן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם, יש לומר בתחילה נקט ראשיכם ואחר כך זקניכם ואחר כך שוטריכם ואח"כ כל ישראל, החשוב חשוב קודם, אבל אי הוי ראשיכם ושבטיכם תרי מילי, א"כ ראשיכם ל"ל. וכ"ת א"כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכם, די"ל ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור:

מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כו'. ואין הכוונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע, ח"ו שרימו את מי שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא במדבר יב ז, אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלן, ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים. ופירוש גם המה וגו', שבאו, אבל לא שיכלו לרמות אותו:

להיות עובר בברית. ר"ל אתה בעצמך תהא עובר ולא ע"י אחרים. וזהו שפירש ולא יתכן כו' פירוש ע"י אחרים, דא"כ איך יפול אחריו לשון בברית ה' אלהיך, כיון שפירש להעבירך, ועוד איך יפורש להעבירך, והא הוי מודעא רבה לקבלת הברית לאמר אנוסים היינו:

אלא כמו לעשותכם אותם. דפי' לעשות אותם, כלומר, אתם מעצמכם ולא ע"י אחרים:

כ"כ הוא נכנס לטרוח כו'. ק"ל אם בא להודיענו בלמען, זה אמה שכרת עמהם ברית, זה לא יתכן, הואיל וכתיב אחריו למה כרת עמהם ברית דכתיב פסוק יז פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו', א"כ אמה קאי למען הזה. לכ"פ כ"כ הוא נכנס לטרוח כו', כלומר רצונו דקרא לתרץ בלמען וגו' שלא תקשי למה היה הקב"ה מטריח ואוסר אותם בשבועה, לא היה לו להזהירם אלא באזהרה בעלמא, ואם ישמעו טוב ואם לא ישמעו יתן להם עונש כבכל שאר ציווים. אלא לכן נכנס כ"כ לטרוח, לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף וכו', לכך הוכרח להכניסם וכו':

והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם כו'. פי' שע"י הקללות אתם נזהרים מלעבור המצות לעולם. ועוד שהם ממרקין העונות, ותהיו חיים וקיימים לעולם. וכן אמרו פ"ק דע"ז ד., ובמסכת ברכות ה.:

ואף הפרשה של מעלה מזו פיוסין הם כו'. בזה מוכיח שדבר משה דברי פיוסים, שלא תיקשי איך שייך שדבר פיוסים, הרי מכל הפרשה משמע תוכחות, וגם לעיל מיניה הכל תוכחה:

לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס כו'. דלטעם הראשון קשה, דהא לפי מצב לשון הפרשה, היא תוכחה ולא פיוס לכן פירש דבר אחר, וכו'. ולפי דבר אחר קשה למה אמר אתם נצבים היום, היום דכתב קרא ל"ל:

ואף עם דורות העתודים להיות. ולא יתכן לפרשו כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם, דהרי כתיב אתם נצבים היום כולכם. ועוד יש לומר איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה, דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית, אבל אי קאי על העתידים להיות, אתי שפיר, דאף אם הגופים לא היו שם, אבל הנשמות היו שם וקבלו הברית. ועוד יש לומר כי ברא כרעיה דאבוה הוא, וכיון שהאבות קבלו, הבנים הבאים אחריהם ג"כ בכלל הברית:

לפי שראיתם האומות עובדי ע"ז כו'. דק"ל מאי נתינת טעם הוא אמה שלפניו, אאת אשר איננו פה עמנו היום. ל"פ שראיתם כו' עד — לפיכך אני צריך להשביעכם, כלומר נתינת טעם אשלפני פניו, אלעברך בברית וגו'. ונתינת טעם הוא למה היה הקב"ה חושד לישראל שיעבדו ע"ז, וצריך להשביעם על זה, אלא לכן היה חושדן שיאמר להם לפי שראיתם כו'. ויהיו שני פסוקים הללו כי אתם ידעתם וגו', ותראו את שקוציהם וגו' הם דבוקים עם פן יש בכם הבא אחריהם, ויחסר וי"ו מן מלת פן וגו', ול"פ ותראו וגו' אחר פן יש בכם:

אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי וגו'. ר"ל אמאי שינה הקרא בלשונו, וכתב בעץ ובאבן ותראו, ובכסף ובזהב לא כתיב ותראו:

שמא יש בכם. יש מקשים והא כתיב לעיל בפ' ואתחנן ד ט פן תשכח את הדברים, ופן תשא עיניך וגו' שם יט, ובפ' עקב לעיל יא טז פן יפתה לבבכם, ולא פי' שם שהוא לשון שמא. ולפי מה שפירש הרא"ם דהאי פן יש בכם מדברי רש"י, ולא בא לפרש, אלא משום חיבור הקרא נקט אותו רש"י, ל"ק ולא מידי. ואפי' בלאו ה"נ י"ל דהא דפירש רש"י כאן פי' של פן ולא לעיל, י"ל דלעיל הוא לשון לא תעשה, כמו שאמרו זבחים קו. כל מקום שנא' השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, אבל הכא ע"כ ליכא לפרש שהוא לא תעשה, כלומר שלא יעשה זאת, דהא כתיב פן יש בכם, דמיירי שכבר ישנם. לכן פירש"י שהוא לשון שמא:

אשר לבבו פונה היום. זהו מלשון רש"י, ולא שרש"י מפרש עכשיו הא דכתיב בקרא שמא יש בכם אשר לבבו כו'. ותדע דאל"כ היה קשה, הרי רש"י בעצמו כבר פירש לעיל. ועוד דבקרא משמע שקאי אע"א, וא"כ איך פירש הוא שקאי אהעברת ברית. אלא הוא מלשון רש"י. והא דנקט קרא דפן יש בכם שורש וגו' ולא נקט פן יש בכם איש או אשה וגו', דרצונו של רש"י לתרץ תרתי' פן יש בכם ל"ל. ותירץ שמה שכ' פעם אחרת פן יש בכם, הוא מפני שהראשון מדבר בע"א והשני בקבלת הברית, כאילו אמר שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מעם ה' ללכת אחרי עבודת אלילים, או שמא יש בכם אשר לבבו פונה היום מלקבל עול הברית, ויהיה מלת היום קאי אתרווייהו, ששניהם יחד אינם חפצים לקבל הברית. הרא"ם:

עשב מר כגידין שהם מרים. כגידין מין עשב מר הוא, וכן מרה כלענה במשלי ה ד. לענה וראש באיכה ג יט תרגם יונתן גידין:

יחשוב בלבו ברכת שלום כו'. ר"ל גם אם לא ישיגו הקללות, מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה, כלומר רב טוב, ל"פ ברכת שלום, כלומר כשיש שלום זהו ברכה, כדכתיב תהילים כט יא ה' יברך את עמו בשלום, ואותו ברכה של שלום יחשוב בלבו:

לפי שאוסיף לו פורעניות כו'. דק"ל כיון דכתיב בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד, וא"כ מאי למען ספות הרוה וגו'. ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו' וק"ל:

וגורם עתה שאצרפם עם המזיד כו'. תיקן בזה כמה ענינים, שפי' ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה, כמו פן תספה בראשית יט יז. ועוד שינה ואמר למען שאוסיף, מפני שספות מקור, ויסבול למען שיספה העובר ההוא. וגם הוסיף מלת לו, כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף. ובלי תוספת פורענות יובן, שיוסיף השגגות על הזדונות, פי' שיחשבו זדונות כשגגות או הפוך. ופירוש של קרא הכי הוא, שפעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו, הם סיבה לו שאוסיף לו פורענות השגגות עם פורענות הזדונות. הרא"ם:

אחיזת לבישת נקמה כו'. רצונו בזה ואיך שייך לומר אנקמה לשון קנאה. ועיין לעיל בריש פ' פנחס במדבר כה יא ושם מבואר היטב:

לא ידעו בהם גבורת אלהות. והא דמהפך רש"י ופירש שלא על סדר הקרא, משום דבא להוכיח מה דכתיב בקרא לא ידעום, היינו לא ידעו בהם גבורות אלקות, מדכתיב לא חלק להם שלא נתן לחלקם, אם כן פשיטא הוא שלא ידעום, לא ידעום למה לי. אלא ע"כ לא ידעו בהם גבורות אלקות. והרא"ם פירש מפני שהי' לו לכתוב אשר לא חלק להם ולא ידעום, כדי לומר תחילה שאותן האלהות שהשתחוו להם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם, ואחר כך בא לומר גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בם גבורות אלקות:

ואם תאמרו מה בידינו לעשות כו'. רצ"ל בזה איך תולה הנסתרות בהאי פרשה:

שנאמר פן יש בכם איש וגו'. דמשמע יחיד חטא, ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא דמשמע דכל הארץ נענשו בשבילו:

שאף על הנגלות וכו' עד שעברו את הירדן כו'. פי' דאי לאו הנקודה הוי אמינא כך היא המדה לעולם. באה הנקודה לדרוש דהא דכתיב הנגלות לנו ולבנינו לאו עד הנה נוהגת מדה זו, אלא מכאן ואילך, דכל נקודה בא למעט. וא"ת לא ה"ל לנקוד אלא לה' לבד, דמשמע שפיר מיניה דהן לה' אלקינו, ומשמע נמי מכח הנקודה דהן לנו ולא לה', והא כיצד, אלא לדרוש שאף על הנגלות וכו'. וע"ק למה נקודה העי"ן שבעד. י"ל דלכך נקוד העי"ן שבעד כדי לנקוד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם, לאשמעינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט, אלא שאין דרך לנקוד את השם. מצאתי בשם מהרי"ץ: והרא"ם פי' דהנקודה שבעד מורה שאין כאן מקום מלה זו, רק קאי אנסתרות, לומר דמדה זו מעולם ועד העולם. ואף על גב דבלא נקודה שבעד ידענו דאהנסתרות קאי ולא אנגלות כדלעיל, מ"מ אלמלא הנקודה שבעד המלמדת שנכתב שלא במקומה, היה נראה כדמות טעות, מפני שכותב אותו גבי הנגלות, אבל עם הנקודה כאילו כתוב בפירוש שאין כאן מקומו אלא למעלה. וא"ת גבי עכן למה נענשו. כבר תרצו בגמרא סנהדרין מג: משום דהוי ידעי ביה אשתו ובניו: