שבט מוסר, מפתחות הפרקים ו׳

מהדורה: שבט מוסר, וילהרמסדורף, תצ"ח

« שבט מוסר Author's Preface שבט מוסר א׳ »

6 שבט מוסר פתח ↗

יודע הלבבות ובוחן הכליות, ורואה בדאגת לבות בני אדם מסבת מקריות המאורעות רעות, גזר אומר על ידי נבוניו רבותינו חכמי התלמוד ז"ל שאמרו "אין אדם נתפס1באם נתרעם האדם על הקב"ה על־ידי צערו, אין הקב"ה מענישו על צערו", כאשר הוכיחו מאיוב שאחר שפער פיו והרחיב לשון כלפי מעלה עד שחבריו הוכיחוהו בדברים קשים לכבוד המקום ועכ"ז חרה אף ה' בהם על שדברו עמו קשות, באומרו איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. ואע"פ שאין אנו יכולים להכחיש הטבע המחייבו לאדם צער ודאגה בהגיע מהמאורעות הזמן ולבטלו מעסק מילי דשמיא בתורה ובמצוה, כמאמר החכם דרך הלצה "תורתו של דואג מהשפה ולחוץ", ירצה: תורתו של מי שהוא דואג מסבת איזה צער, לומר באין מבין, ודבריו לא בהשכל כי אם מן השפה ולחוץ, עם כל זה צריכים אנו לבקש אופנים ממיני תנחומים לאדם הדואג לבא עמהם נגד הטבע, כדי שיוכל האדם לעבוד לבוראו בשמחה, שהיא עבודה ראויה ולא ישגיח לשים לב אל המקרה שפגע בו. והנה עתה נזכיר קצת מהמקריות הבאים על האדם מדופי הזמן בלתי נאמן, כדי להזכיר אח"כ נחמתם, אלו הן: טלטול, רדיפה מאחיו וקרוביו, מחורף מגודף, בנים שאין ממלאים מקום אבותיהם, חסרון בנים, בנים שאין הולכים בדרכי אביהם הצדיקים, בנים סוררים אויבים ושונאים לאדם, אניות, אומנות מגונה, בעל יסורין, מיתת בניו בחייו, כהות עינים, אשה רעה קשה מכולם, וכן רבים כאלו, רבו מספור, והנה אלו המקריות ויותר מהם, נתחלקו בגדולי עולם צדיקים גמורים, שהעולם נברא בעבור אברהם ראש המאמינים שפרסם אלהותו בעולם, היה נרדף מנמרוד ויצא בטלטול מארצו וממולדתו אל ארץ אשר לא ידע תמול שלשום, וכן יצחק ויעקב הגיע להם מהטלטול, יצחק לגרר ארץ פלשתים, יעקב לחרן, יצחק המנוסה כהו עיניו, וכן כמה מחסידי עליון חכמי התלמוד, כגון רב ששת ורב יוסף. יעקב בחיר שבאבות היה נרדף מאחיו עשו הרשע ומכל אנשי ביתו הקרובים. ויוסף הצדיק נרדף מאחיו הצדיקים. משה רבינו ע"ה רדפו דתן ואבירם עד שנתחברו עם קרח ועדתו וחרפוהו וגדפוהו עד שחשדוהו באשת־איש כאמרם רז"ל, גם הגיע לו צער שאליעזר וגרשם לא מלאו מקומו ויהושע ירש מקומו. ליהושע ראש הכובשים לא היו לו בנים כי אם בנות. בני עלי ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם. חזקיה הצדיק היו לו בנים סוררים. דוד ראש למלכים בקש בנו להורגו, גם נתרבו לו האויבים והשונאים כדואג ואחיתופל וכדומה, וביקשו להמיתו. הלל ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת וכאלה רבים פגע בהם מדת העניות. ואומנות מגונה כהלל העניו שהיה חוטב עצים, ור' יוחנן הסנדלר מתעסק במנעלים וכאלו מהשלמים שנתעסקו באומניות כאלה כנודע. רבינו הקדוש שלא הניח כמותו נתייסר בחולאים קשים שנים הרבה. ר' יוחנן מתו לו כל בניו בחייו. כמה מחסידי עליון פגעו באשה רעה כנודע מכמה מעשיות שבתלמוד ובמדרשים. כלל העולה שכל חולי וכל מכה וכל מיני מקרה רע שבעולם, תמצא שהגיע לקדושים אשר בארץ המה, ודוק ותשכח. ובהיות כן בפגוע א' מהנה לאיזה אדם או רבים יחד, כאשר באו לנחום איש גם זו כדאיתא בתעניות, וכמו שהגיע על איוב תם וישר וירא אלקים וסר מרע, אין לו מקום לדאוג ולהצטער על הדבר הקשה שבא עליו פן יחשדוהו לבלתי הגון כיון שפגעו בו מהחולאים והחסרונות, כי יש מקום לו להתגבר במענה פיו ולהשיב לחושדו דבר, הרי לחסידי עליון אירע כמוני ובהם יתנחם כל אדם ויסיר דאגה מלבו בנושאו קל־וחומר בעצמו, אם לידידי אהובי עליון הגיע להם כך וכך וקבלו בשמחה, אנכי עפר ואפר על אחת כמה וכמה, ובזה יקנה שמחה וחוזק בלבו ויסיר דאגתו ויעבוד לבוראו ויגיל ברעדה וילך בטח ולא יתייאש מחייו. ואתה בן אדם, אחר אשר ידעת שכל חולי או מכה ומקרה רע נתחלק בין חסידי עליון, למה תקוץ בחייך אם הגיע לך רדיפה או טלטול או חירוף או גידוף, או שונאים או אויבים או חולי או יסורין או מיתת בנים או מום או אשה רעה או בנים בלתי הגונים, הרבה במוסר עמהם עד יום מותם להחזירם למוטב, זאת החיוב עליך בלבד, ובזה את נפשך הצלת ואיש בעונו ימות, שהרי להם בא המאורע הרע להרבות שכרם ולך למרק עון, ולמה תקוץ ממנו כיון שהיית חייב לאותו מקרה, דזהו משל למי שהיה חייב לאוהבו חוב גדול וכראות אוהבו שנכבד עליו החוב, בא וציערו בהכות אותו וכונת הכאתו כדי שבעבור שהכהו למחול לו החוב, שבודאי ראוי לחייב הזה שישמח על המכה, ועליו לשבח לאוהבו על מה שהכהו. כך האדם חייב להקב"ה על מה שחטא לפניו ועכ"ז זן ומפרנס אותו כי אין בו מעשים לאכול מדיליה, וכראות הקב"ה שמרבה החוב על האדם, מכהו ביסורין לנכות החוב. ובודאי שחיוב על האדם להודות להלל ולזמר על אותה מכה שבא עליו כי אין ספק שלטובתו בא. ובעלות זה על לבבך, תהיה כל ימיך בשמחה ולא יטרד לך דאגת המקרה למונעך לעבוד לבוראך כאשר יאות לעובדו, לעשות התמדה בתורתו ולרדוף אחר מצותיו לקיים אותם בדקדוקיה, ואל יעלה על דעתך כדעת השוטים אשר שמעתי באזני אומרים, מובטחים אנו לעולם הבא עם מה שאנו מתפללים שחרית מנחה ערבית ואין אנו עסוקין כל היום במלאכתנו ואין אנו גונבים וגוזלים ואין אנו רוצחים ולא זונים בנשי חברינו, ואין אנו מריעים לשום אדם, ובהבטחה זו אינם עוסקים בתורה ואין רודפים אחר מצותיה, ואין חוששין לכבוד חכמים כי אם לפניהם, ואין מרחמים על העניים כי־אם בעל כרחם, שהעניים גוברים עליהם ליקח מהם בחזקה. ואני אמרתי לשוטים אלו, דהן אמת דהמצות גדולות מה שאתם עושים, אבל אינם מספיקים להשלים נפשכם לכשתהיו ראויים לראות גן־עדן אפילו מרחוק, וכ"ש וק"ו שעדין לא הגעתם בקיום זה לכלל יהודים, משום שהשלש תפילות שאתם מתפליים, חדא: שההרגל בהן רגליכם מוליכות אתכם להתפלל, וראיה שהיא תפילה בלא כוונה, וכמה מחשבות ובלבולים בראשיכם ובמהירות כמשליך משא מעליו ובריבוי דברים כל איש עם חבירו בתוך התפילה מענייני הבלי הזמן, ועוד דהליכה זו להתפלל, כל אחד משום שמתבייש מחבירו שלא יקל בעיניו. ועוד שאילו הם מצות הכרחיות בקיומם, כיצד מוכרח הוא להתפלל כדי שלא להיות גרוע מגוים שהולכים לבית תפלתם, גם מוכרחים שלא לגנוב ולגזול ושלא לזנות מיראה שאם מתפרסם הדבר יהרגום, והם דברים קשים להשיגם ומסבת הסכנה הגדולה שבהן אדם מונע עצמו מלבקשם, גם מוכרחים שלא להרע לשום בריה, פן יתגבר עליו ויוציאהו מן העולם, לכן דעו כי אין אדם מובטח להיות מזומן לעולם הבא, וצריך להתפלל לפני הקב"ה בכל כוונת לבו, ולמסור נפשו עליו, ולכוין שמתפלל אליו משום בחיוב הגדול המוטל עליו כי הוא אלוה שבראו ובידו להחיותו ולהמיתו, ובלתו אין אלקים ולעסוק בתורתו בכל כחו על מנת לקיים, ואם בעל מלאכה הוא לקבוע עתים לתורה, ובעת עשיית המלאכה יהא מחשבתו לתורה ואותה מחשבה מורה על החשק עליה, ואגב אורחיה מרויח דמחשבה זו מצרפה למעשה, כדכתיב לעשות רצונך ה' חפצתי ותורתך בתוך מעי, ירצה על ידי מה שאני חפץ במחשבתי בתורתך, נחשב למעשה כאילו היא בתוך מעי, גם ישתדל בכחו בנפשו ובממונו לקיים כל מצוה שאפשר לעשותו ושלא יניח גם שום מצוה מדברי קבלה ומדברי סופרים וגדרים וסייגים שעשו לתורה, והכל באהבה רבה ולהרבות בחסידות ולהיות טוב עם השמים והבריות ולתפוס דרכיו יתברך ללכת בהם, כדכתיב והלכת בדרכיו ולא יסור מלבו אהבתו יתברך ותורתו רגע, עד שאם יהרגוהו על אהבתו ימסור את נפשו בשמחה, זהו המזומן לחיי עולם־הבא, זולת כל זה הוא פיתוי היצר הרע המפתה לאדם להדמות לו שבדברים הנהוגות בנשים קונה אדם עולם הבא, כדי לסמות עיניו שלא יחקור ולא ידע ולא יבין עוד גודל החיוב המוטל עליו לקיים כדי לקנות שלימות הנפש, כדי שיזכה לעולם הבא, לכן כדי שלא ילכד האדם ברשתו של יצרר־הרע המפתהו על דרך זה, ילך עם חכמים ובמקום ישיבתם ובהתחברם יחד על כל מצוה, וכראות רוב מעשיהם ודקדוקי חסידותם יתחכם ויבין שצריך הרבה כדי להשיג שלימות לנפשו לזכות לעולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך, ומשם ואילך לא יטה אזן עוד ליצרו, כי הכירו לאויב לו בעצות הרעות והמקולקלות אשר יעץ לו בתחילה, וכבר הכיר כי הבל המה, מעשה תעתועים וכלי משחית לכלות נפשו ולהכינה ולהזמינה לשריפת אש בשאול תחתית, שהנה עתה שנתחבר על החכמים הכיר האמת, כי רגלים לה להאמין בה. אשריו לאדם המוציא כל ימיו בעבודת בוראו. אשריו לאדם שכל מחשבתו בהקב"ה ובתורתו. אשרי אדם שנענוע אבריו בעסק התורה ובמצות. ודע כי אין טפש כי אם המתחכם בספרים חצוניים. אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם, אין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודברי בטלה. אין אלם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות. אין שוטה כהשותק בדבר מצוה. אין מפסיד כי אם המרויח עונות ופשעים. אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות. אין קונה שפלות כהמתגאה. אין ישן ונרדם כי אם הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה. אין עצל כהזריז לרוץ לרעה. אין עני כמתעשר מן הגזל. אין חלש כי אם המתגבר ביצרו לעשות מה שלבו חפץ. אין מכוער כי אם המקשט עצמו לעבירה. אין דאגה כי אם המשמח במשתאות של רשות. אין רוע מזל כי אם המתחבר עם אנשי מעלה מרגיזי אל. אין פחד כי אם המתייאש מן הפורענות. אין יראה כי אם מי שאין יראת אלקים נגד עיניו. אין זיע כי אם מי שאין מזדעזע ונבהל מקללת חכם. אין רתת כי אם מי שאינו מרתת מיום הדין. אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזכור יום המיתה. אין בהלה כי אם מי שאינו נבהל בעלות על לבו משפטי גהינם. לא כן העובד אלקים ובתורתו עוסק ואחר מצותיו רודף, הרי הוא חכם ופקח ושומע ובעל דברים ובן דעת ומרויח תמיד ובעל שם טוב ורם על כל מעלה והוא ער וזריז ועשיר וגבור ויפה ושמח ורום המזל, ובטוח מפחד ורתת וזיע ובהלה וחלחלה. ואתה בן אדם לסור ממוקשי מות יהיו עיניך פקוחות תמיד, להבין ולהשכיל איך הקב"ה גומל לרשע רע כרשעתו, כי אין להקב"ה לעשות ארובות בשמים ולהשמיע בקול מכריז ואומר הביטו וראו זה שהבאתי על החוטא הוא בעבור רשעתו, אלא יבין מעצמו על ידי רמז וישקול הפגע שפגע בו שהוא מעון החטא שבו נכשל, דלמה יגרע מן האילם שעושים בפניו רמזים והוא מבין, והוא כמו מעשה בפועל ואין מבין, ובהיות האדם שוקל תמיד העונש נגד החטא שבו נכשל או הפשע אחר פשע, ישתרש בלבו כי יש משגיח על כל דרכי איש והוא צעדיו יספור, ובזה יכנע לבבו הערל אל היראה בראות שיש רואה ויהיה בוחר בטוב ומואס ברע, וגם לא ימנענו בושת בשר־ודם מלקיים תורה ומצוה, שבהיותו מודה על השגחתו יתברך על כל מעשיו, יתאמת לו יום הדין והחשבון ויעצוהו כליותיו דאיך מעכב לו בושה של בשר־ודם לבטל מלקיים דברי אל חי אשר ביום הדין והחשבון יגררו בחבלים לאיש אשר ממנו נתבייש נפוח כנוד ופניו כשולי קדרה, ומסרחונו יברחו למרחקים, ומה יאמר ומה יענה אז, האם יוכל לומר רבש"ע מזה נתביישתי ולא ממך, מה צרה יגיע לנפשו, זה ישים האדם בחיים חייתו ולא יכלם ולא יתבייש משום אדם שבעולם נגד אהבתו יתברך, כמאמר התנא הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים. עוד ישים אדם נגד עיניו כי יש לאל ידו להשלים עצמו בכל מיני שלמיות, כי הוא גרוע ממלאכי השרת ומחיות הקודש ומסגולות המעלות הנמצאים בדומם וצומח ובבעלי חיים, ולמה יתרשל כיון שכח בידו לעשות, לקנות כל שלימות החסר ממנו, ולכלול בו שלימות כל הבריאה אשר ברא אלקים. הנה יש יתרון למלאכי השרת מן האדם, היותם בעלי כנפים ויודעים בעתידות ורואים ואינם נראים, ובחיות הקודש מהירות הריצה, כדכתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועל ידי שמקיים האדם מצות ציצית, דכתיב בו על ציצית הכנף פתיל, קונה שלימותם להיות גם הוא בעל כנפים כמוהם ובהתחכמותו בתורה רואה את הנולד, דהחכם רואה הנולד כמאמר התנא, הרי יודע עתידות בחכמתו כמלאכים, ומגיע בכח תורתו למדריגת פנחס שהיה רואה ואינו נראה, כדברי רז"ל על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ובהיות רץ במצות בהתמדה כדכתיב דרך מצותיך ארוץ, וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה, מדמה עצמו לחיות הקודש הרצות. ובדומם – הארץ מוציא עץ פרי עושה פרי ומיני צמחים ופרחים, ובכללה אבנים יקרות כנופך ספיר ויהלום המאירות, ולילה כיום יאיר מכח אורם המאירות וכמה מהסגולות המועילות מוטבע בהן כאבן האודם הנקרא רובין שמועיל להריון כמו שכתבו חכמי הטבע ול"ה, ואבן האיסמיראלדה היא אבן קנאית שהנושאה עליו אם עושה זנות מיד נשברת מקנאה, ואבן הסאפירה סגולתה להחכים, והפירלה סגולתן לתת חן לנושאה עליו בעיני כל רואיו, וכן כל אבן ואבן, יש סגולה מיוחדת לכל אחת ואחת, ואדם על ידי עסק התורה וקיום מצותיה כולל בו כל אלו הסגולות, שעל־ידי חידושי התורה שמחדש בכל יום ופרפראות לחכמה, קונה שלימות הארץ המוציא פירות ומיני צמחים ובעסק התורה בלילה כיום ישים, קונה מאורות כל אבן יקרה, שחכמת אדם יאיר פניו על־ידי התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ובכח תורתו וצדקתו מתפלל על ההריון כדכתיב ויעתר יצחק לה' ויעתר לו ותהר רבקה אשתו וקונה סגולת הרובין. ובהיותו תלמיד־חכם מקנא על הזנות כפנחס וקונה סגולת האיסמיראלדה. ובעסק התורה חוט של חן משוך עליו, כדכתיב כי לוית חן הם לראשך כסגולת הפירלה, ותורתו מוסיף חכמה על חכמתו דכתיב יהב חכמתא לחכימין כסגולת הסאפירה דמחכים לכל נושא אותה עליו, וכן קונה על ידי התורה סגולות שאר אבנים טובות ומרגליות, דוק בסגולתם בספרי המחקר ותשכח סגולתם באדם העוסק בתורה, כי לא יכולתי לפורטם מפני יראת האריכות, שדי בזה לתכלית כונותינו. גם יש במיני עשבים מחולפים בסגולתם, יש מהם ממיתים ויש מהן מחיין לאדם כנודע מרז"ל במדרש, דיש עשב מחיה מתים, ובהן סגולת הרפואות לאין חקר, ואדם בעסק התורה קונה סגולתם, ממית מי שראוי להמית על דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות ומחיה מי שראוי להחיות כאליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית ויחזקאל שהחיה בני אפרים ורבי יוחנן לרב כהנא ורבי חייא לעבדו של תלמי המלך, וכאלה רבי המעלה שהחיו מתים וכן עתיד להיות על ידי מלך המשיח ובעוסקים בתורה גם־כן סגולת הרפואות לרפא כל חולי וכל מדוה בתפלתם לפני הקב"ה וכאלישע שרפא צרעת נעמן ובבעלי חיים בלתי מדברים בהמות חיות ועופות נמצא בהן התחכמות והמצאות כשועל וכדומה ומהן סגולת אריכות הימים כחול, כדכתיב וכחול ארבה ימים2עוף הוא ששמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, לפי שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנים הוא חוזר לנערותו, ויש מהן בסגולת הגבורה כארי וכדומה, ובבהמות חכמות המלחמה בקרנותיו וכאשר תמצא בספר שער השמים. ועל ידי עסק התורה קונה אדם סגולת החול, דהתורה מאריך ימיו של אדם, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, וכתיב כי בי ירבו ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, וקונה גבורת הארי דכתיב אני בינה לי גבורה, ולוחם במלחמתה של תורה ומנגחים זה לזה בפלפולים, שעל זה נקראים בעלי תריסין כנודע, הרי על־ידי דבקות האדם בהקב"ה ובתורתו, משלים עצמו מכל מה שחסר ממנו מסגולות הטובות הנמצאים בכוללות הבריאה כמדובר, ובהיות כן שביד האדם לעלות על כל הבריאה, אם ח"ו לא יעשה בה, כמה מהבושה והכלימה מגיע לו סיום הדין בראות עצמו נעדר מהדומם והצומח ובעל חי הבלתי מדבר, ובהיות לאל ידו להשלים עצמו ולא עשה, זאת אשים על לבי, אני הכותב על כן אני אוחיל לעשות ולקיים. והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלישות תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי וכל מכה שלא יתקרב לאדם, לרבינו יהודה הריזי ז"ל, הוא ז"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי בתוספת על תוספת ביתר שאת ויתר עז. וזה המרקחת אשר עמה תתרפא רפואת הנפש והגוף, קח ששה שרשים, שורש יראת שמים ושורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות ושורש רחמנות, ושורש גמ"ח וענפי אילני השכלות וחכמות אלקיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים ופרחי הצדקה ופיוס דברים לעניים וצמחי הענוה והשפלות ופירות האמת ועסק התורה ותכתוש הכל במכתשת החרטה והוידויים ותבשל הכל במי טבילה וטהרה. ותערבם בכף דמעות העינים וזרוק עליו בשמים של דקדוקי המצות והחסידות ויהי' מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה על כל העונות ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה, ובזה רֻטֲפַשׁ3פסוק הוא באיוב, ופירשו בו המפרשים: שהיא מלה מורכבת משתי מלות: רטוב ופש, כלומר רטוב ופרה, שתרגום של פרו ורבו הוא פושו וסגו, בשריך מִנֹּעַר, תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי. ומרקחת זו רמזה חכם שבחכמים שלמה המלך ע"ה בדברים מועטים באומרו בספרו הקדוש משלי חכמים וחידותם, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ופירשו דבריו הנעימים רבותינו הקדושים במדרש פקודי ה' ישרים משמחי לב, תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, וענק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, מוליגא ללב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים, כוס עיקרין לבני מעיים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ"ח אבריו של אדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עכ"ל. הכוונה: כל מצות ומצוה סגוליית לקיים אבר אבר א', ובהתקיים האדם כל המצות הנוגעות לקיים חיות לכל האברים, נולד מביניהם סגולה מחודשת מועילה לכל האברים יחד כצרי טריאק"ה בלעז שהיא מכמה שמנים מעורבים, שאע"פ שלכל סם יש סגולה בפני עצמה, אך בהצטרפות כולם יחד, מתחדש סגולה מחודשת מועלת לכל חולי ולכל מכה. הרי רמוזה המרקחת במאמר הנזכר שדברי תורה הם כמרקחת לראש ולצואר ולראשי האברים ללה ולעינים וכוס עיקרין לבני מעיים וכו', וכן למד הקב"ה מוסר לאדם לקנות עמו שלימות המדות במה שאסר לנו אכילת העופות והבהמות הטמאות שמלבד הסוד הגנוז בזה, רמז לנו גם־כן ללמוד מזה מוסר על־דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו, כמו שהשיבו הזקנים לתלמי המלך, עיין בספר אמרי בינה, שהנה התיר לנו הקב"ה עופות הנאספים בבית ללמד לאדם שיהיה ביתיי ולא יוציא זמנו אנה ואנה, ואוכלת מאכל טוב חטים ושעורים ואין טורפין, ומהן ילמוד האדם להבחין באכילתו שלא יהיה כבהמה שטורפת ואינה מבחנת בין טוב לרע, הכל נמתק לחכה, והעופות הטמאות טורפות ואוכלות והם במקום שוממות, ופירש אותנו מכל זה וכן הבהמות הטמאות, ולכן הבדילנו מהם שלא נלמוד ממדותם. הגמל אע"פ שמעלה גרה כיון שאינו מפריס פרסה טמא הוא, לרמוז לאדם שלא יאמר די להיות שלם במדה אחת אע"פ שאהיה חסר משאר שלימות המדות, ידוע תדע כי לא שלם טמא הוא, וכן החזיר אע"פ שמפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה טמא הוא לרמוז על האמור. והחסידה אע"פ שטובלת אחר שמתחברת עם בת זוגו עכ"ז טמא, טובל ושרץ בידו אין שייך בו טהרה, הבהמה הטהורה מעלה גרה היא, ללמוד לאדם ללעוס הדברים ולטחנן, ולבחון בהן קודם שיוציאם מן הפה, ומפריס פרסה שיבחון להפריס פרסותיו בהילוכו בין דרכי חיים לדרכי מות. הרי שמלבד סודי התורה שיש במה שהתיר ובמה שאסר, נלמד גם־כן מוסר לרפואת הנפש. הבט וראה כמה אופני לימוד עשה אלקים לפקוח עיני עורים שילמדו להיישיר ולהטיב דרכיהם, כדי להנחיל להם י"ש עולמות, ואם אמור יאמר האדם הרביתי בחטאות ואשמות לפני מי שהרבה להטיב עמי, אשר בבטן אמי יצרני ושם שמרני ולא עשה אותי שפיר ומנפל הצילני והדליק נר על ראשי, ומסוף העולם ועד סופו הראני ושם תורתו למדני והוציאני לשלום לאויר העולם ופרנסני והזמין חלב בדדי אמי וגדלני ואחר אשר נשאני ומכל רע ופגע הצילני השלכתי כל הטובות אחרי גוי וכל חסדיו לא זכרתי ולפניו הכעסתי, וכל אשר שנא עשיתי, ואם־כן מה פנים נשארו לי לשוב אליו, כי בושתי וגם נכלמתי, זאת אשוב לך והחזק במוסר אל תרף, כי אוהב שבים הוא וממנו תלמד לשוב יען דפסיקתא רבה אמר הכי: שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל מה שברא קב"ה לא נשבע עליהם אלא על התשובה, שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע, אמר הקדוש ב"ה: אם מתביישים אתם לעשות תשובה, הנני ראשון שב, שנאמר כה אמר ה' הנני שב, ומה מי שאין בו חטא כביכול אומר הנני שב, בני אדם על אחת כמה וכמה שצריכים לעשות תשובה ע"כ. ובראותך בן אדם עד כמה מגיע כח התשובה, מה מקום נשאר ליצרך לעכבך ממנה באומרו לך הרבית לפשוע אין לך תקוה, וכיון שכן עשה מה שלבך חפץ מהתענוגים ואל תאבד שתי עולמות, כי כל דבריו פיתוי מר ורע הוא לאבד אותך מן העולם הזה ומן העולם הבא, נקוט האי כללא בידך שמדת היצר להחטיא לאדם כדי לאבדו, וכיון שכן אף שתראה ממנו עצה לתועלתך, עשה הפך עצתו, כי אין תועלת נמשך מעצתו, ודע שלפעמים מייעץ היצר הרע לאדם בדרכי חיים וכונתו להחזיקו עמו ויחשבהו לאוהב לו, כדי להפך אחר כך העצה לעשות נגד החיים להוליכו בדרכי מות, עשה זו בני והנצל לך במה שהכניס עמל ליועצך בדרך החיים, ובבואו להטותך מדרך זה, אל תאבה ואל תשמע לו, ואמור לו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והוא כבר העיד על הדרך ראשון שהדריכו כי טוב הוא, ואם־כן אינו יכול לחזור בו, ובראות יצרך כך, ירפה עצמו ממך בראותו כי מאבד זמנו עמך כי אין לו שומע. שים בן אדם נגד עיניך, מי שמע לעצת יצרו והצליח בסופו, מי הלך בדרכו ולא ראה חושך ולא אור, מי יערב דבריו ולא נדבק לשונו לחיכו. מי שר דברי עגביו4 דברי אהבה וחשק לזנות ולא ניחר גרונו, אף שלכאורה מועצותיו כדת נתונות כיונק משדי אמו שכל מיני מטעמים טועם בו, איך יראה בסופו שעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה5 הוא מין נחש ועיניו מאירות כאבנים טובות, ותינוק הגמול משדי אמו רואה האור מה שיש בחור הצפעוני, הוא חושב שהוא אבן או זכוכית ורוצה לשחק בו, ובא בסכנה, כך הוא הנמשל האדם השומע לעצת היצר הרע, והוא חושב שמייעצו לטובה ולבסוף נמצא שהוא לרעה וְחֻר פָּתֶן צדה, ומוצא עצמו בתוך בור מלא נחשים ועקרבים ככל אשר זדה. אבל דע באמת כי לא יעשה ה' אלהים דבר בכל אשר צוך לעשות ולכל אשר אמר לך לשמור כי אם להטיב עמך, ואף שנראים הדברים לכאורה קשים בעיניך, לסוף ימתקו כנפת צופים בתוך חיכך. ומה רב טוב באוצרותיך בעולם אשר עדיין לא ראו עיניך. מוכתר בכתרי כתרים ומלאכים אשר עשית במעשיך. המה ישרתוך. ומי הוא אשר ימלאו לבו אחר שומעו גדולת המקום אשר ישב בו למרוד עיני כבוד יוצרו. ולשמוע ליצרו. אף שיתגרה בקרבו תמיד. וריבוי הפיתויים עליו יצמיד. כיון שניכר בו שכוונתו להשמיד. ולהשליך לשומעו בבור סיד. ואציג לפניך תוכחה מתגרת יצר טוב עם יצר הרע, וטוב לאומרה להכניע הלבבות.

1 פרק ו כולל בו המקריות הבאות על האדם מדופי הזמן, וענין שבגדולי הדורות נמצאו בהם ממקריות הזמן בלתי נאמן, כדי שאם יקרה מהם לדורות הבאים אחריהם יקחו נחמה עמהם, כי לא טוב הוא מאבותיו, ומשל למי שהיה חייב לאוהבו, ושיש כת אנשים שסוברים שכיון שאין מכים לשום אדם ואין מחרפים ומגדפים ומתעסקים כל היום במלאכתם ומתפללים שחרית ומנחה וערבית ובאים לביתם ואוכלים וישנים, שעם זה קונים עולם הבא ושכר גדול, וענין מי הוא הנקרא טיפש ומי הוא הנקרא שוטה וכו', ומי הוא פיקח ומי הוא חכם. אופן להציל ממוקשי מות. וענין איך נשלם האדם ע"י קיום המצות מכל מה שחסר ממנו, וענין מרקחת לרפואת הנפש, וענין למה אסר לנו הקב"ה מה שאסר, וענין שלמדנו תשובה מהקב"ה. תוכחה ממלחמת יצה"ר עם האדם, ענין מי שמתודה אין דינו מסור אלא בידו של הקב"ה לטוב לו, ענין שלא יאמר האדם עדיין יש לו זמן לשוב מחטאי.

« שבט מוסר Author's Preface שבט מוסר א׳ »