שם טוב על מורה נבוכים, חלק ג מ״ג

1 קבוצה ח: שבתות ומועדים פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השמינית כוללת הן המצוות שמנינו בספר זמנים, ולכולן טעם ברור בכתוב, פרט למעטות.

2 השבת: טעם כפול, לגוף ולנפש 2 טעמו של עניין השבת מפורסם מכדי שיזדקק לביאור. א ידוע כמה מנוחה יש בה, כך שנעשית שביעית מחיי כל אדם להיות בתענוג ובמנוחה מן העמל והטורח שאין נמלטים מהם קטן וגדול. ב זאת יחד עם הנצחה לדורות של הדעה רבת החשיבות, שהיא הקביעה שהעולם מחודש.

3 יום הכיפורים: התשובה 3 גם לעניין צום כפור יש טעם ברור: כדי להקנות את רעיון התשובה. הוא היום שאדון הנביאים ירד בו עם לוחות שניות ובישרם על מחילת חטאם הגדול, ונעשה אותו יום לעַד יום תשובה ועבודה גרידא. לכן שובתים בו מכל הנאה גופנית ומכל השתדלות בתועלת גופנית, כלומר עשיית המלאכות, ומגבילים את עצמנו לוִדויים, כלומר להודות בעבירות ולשוב מהן.

4 ימים טובים: שמחה והתכנסויות 4 ימים טובים – כולם נועדו לאדם: 1 לשמחה 2 ולהתאספויות מהנות, שלרוב הן הכרחיות לאדם. לחברה הם גם מועילים לחברויות שצריכות לשרור בין בני האדם בהתקבצויות המדיניות. לייחודם של ימים אלה דווקא, יש טעם:

5 שבעת ימי הפסח: התאמה לטבע 5 פסח – סיפורו מפורסם. והוא נמשך שבעה ימים, משום שמחזור של שבעה ימים הוא פרק זמן מחזורי ממוצע בין היום הטבעי לבין החודש הירחי. ידוע לך שלפרק זמן זה יש קשר גדול לענייני הטבע, וכן הוא גם בעניינים התורניים, כי התורה מידמה תמיד לטבע, ומשלימה באופן מסוים את ענייני הטבע. כי הטבע אינו בעל מחשבה ושיקול דעת, ואילו התורה היא קביעתו והנהגתו של האלוה, החונן שֵׂכל לכל בעל שֵׂכל. ואין זו מטרת הפרק. הבה נחזור למה שאנחנו עוסקים בו.

6 שבועות וספירת העומר: כבוד מתן תורה 6 שבועות הוא יום מתן תורה. ספירת העומר כדי לרומם את היום הזה ולהגדיל אותו, הימים נספרים מן החג הראשון עד אליו, כמי שמחכה לבואו של האהוב עליו ביותר, שהוא סופר את הימים ואת השעות. זהו הטעם לספירת העומר, מיום עזיבתם את מצרים עד יום מתן תורה שהוא היה המטרה והתכלית ביציאתם, "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" שמות יט,ד. משך החג המעמד הגדול הזה לא היה אלא יום אחד, וכך זיכרונו בכל שנה יום אחד. בין פסח לשבועות אך אכילת המצה – אילו היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה ניכר, כי תדיר הוא שאדם אוכל מין מאכל אחד יומיים ושלושה; ורק אם תיאכל במשך פרק זמן מחזורי שלם, יהיה עניינה ניכר וסיפורה יתפרסם.

7 ראש השנה: תזכורת לתשובה 7 וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערת בני האדם מתרדמתם הדתית, ולכן תוקעים בו בשופר, כמו שביארנו במשנה תורה תשובה ג,ד1, והוא כעין הכנה ופתיחה ליום הצום, כמו שאתה רואה במנהגי עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכפורים המפורסמים במסורת האומה.

8 חג הסוכות: השמחה 8 אשר לסוכות, שהמטרה בו היא שמחה וחדווה – משכו שבעה ימים כדי שהדבר יפורסם. עונתו 1 הטעם להיותו בעונה הזאת התבאר בתורה: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" שמות כג,טז, כלומר זמן הרווחה והמנוחה מן העיסוקים ההכרחיים. אריסטו הזכיר זאת בספר התשיעי של "אתיקה", שכך היה הדבר המפורסם אצלם בקרב האומות מאז ומקדם. הוא אמר בלשון זה: "הזבחים הקדומים וההתאספויות היו מתקיימים לאחר איסוף הפירות, כאילו הן קרבנות בשל הרווחה" אתיקה ניקומכית, ספר ח לפי מספורנו, פרק 9, פסקה 5, זה לשונו. עונתו 2 ועוד, שהישיבה בסוכה בזמן זה נסבלת: אין חום עז ולא גשם טורד.

9 סוכות ופסח: דעה ומידה 9 שני החגים האלה יחד, כלומר סוכות ופסח, מקנים דעה ומידה: הדעה בפסח היא זיכרון אותות מצרים והנצחתם לדורות, והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות; והמידה היא שהאדם יזכור תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לה' ויזכה בענווה והכנעה באוכלו מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה שאירע לנו; וכן יצא מן הבתים ויגור בסוכות, כמו שעושים האומללים שוכני המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו בימי קדם, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ויקרא כג,מג. ועברנו מכך לשכון בבתים מפוארים, על האדמות הטובות והפוריות ביותר, בשל חסדי ה' והבטחותיו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משום שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם. כי גם זה ציר שעליו סובבת התורה, כלומר שכל טובה שה' ייטיב והיטיב לנו אינה אלא בזכות אבות, הואיל ושָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט בראשית יח,יט.

10 שמיני עצרת: השלמת השמחה 10 אשר לכך שיוצאים מסוכות לחג אחר, כלומר שמיני עצרת – זאת כדי להשלים בו את השמחות שאי אפשר היה לעשות בסוכות אלא בבתים מרווחים ובמבנים.

11 ארבעת המינים: הדרש ומקומו 11 טעמים דרשניים אשר לארבעת מינין שבלולב – החכמים ז"ל נתנו לכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות, שדרכן ידועה למי שמבין את דבריהם, שהן מבחינתם כצורת חידודים שירִיים, לא שזוהי משמעות אותו פסוק. 12 שתי התייחסויות כי בני האדם נחלקו לשתי קבוצות ביחס לדרשות: קבוצה אחת מדמיינת שהם אמרו זאת כדי לבאר את משמעות אותו פסוק; וקבוצה אחרת מזלזלת בהן ושמה אותן לצחוק, מאחר שברור וגלוי שאין זאת משמעות הפסוק. ואותה קבוצה הראשונה מתווכחת ומתנצחת כדי לאמת לדעתה את הדרשות ולהגן עליהן, והיא חושבת שזו משמעות הפסוק ושדין הדרש כדין הדינים המקובלים במסורת. אי ההבנה שני הצדדים אינם מבינים שהן על דרך החידודים השירִיים, שאף בר־דעת אינו מתבלבל בעניינם. אותה דרך היתה מפורסמת בזמנים ההם, והכול היו משתמשים בה כמו שהמשוררים משתמשים במליצות שיריות. 13 דוגמה הם ז"ל אמרו: "תאני =שנה בר קפרא: 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' דברים כג,יד – אל תקרא 'אזֵינך' אלא 'אָזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו" בבלי כתובות טו,א. מי ייתן וידעתי האם לשיטת הבורים הללו אותו תנא ז"ל האמין שזה פירושו של פסוק זה, ושזו מטרתה של מצוה זו, ושהיתד היא האצבע, ו"אזינך" הן האזניים! איני חושב שאף אחד משלמי השכל סבור כך. אלא זהו חידוד שירי שנון מאוד, המזרז למידה טובה, והיא שכמו שאסור לומר ניבול פה אסור גם לשומעו. והוא הסמיך זאת לפסוק על דרך הדימויים השיריים. וכך כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרא כך אלא כך" – זוהי משמעותו. חרגתי מן העניין, אבל זוהי הערה מאלפת שכּל בר־דעת מן הדתיים הרבניים =שאינם קראים זקוק לה. אשוב אל מסגרת דיוננו.

12 ארבעת המינים: ביטויי השמחה 14 הטעם מה שנראה לי לגבי ארבעת מינין שבלולב, שהוא שמחה וחדווה ביציאתם מן המדבר, שהיה "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" במדבר כ,ה אל מקומות עצי פרי ונהרות. לזיכרון הדבר נלקחים הפרי הנאה ביותר שלהם =אתרוג, והצמח בעל הריח הטוב ביותר =הדס, ובעל העלים היפים ביותר =לולב דקל, וכן העשב היפה ביותר, כלומר ערבי נחל. ארבעת המינין האלה הם אלה שנכללים בהם שלושה דברים: קלות ההשגה הראשון, היותם שכיחים בארץ ישראל באותו זמן, כך שכל אחד יכול להשיג אותם. יופי והעניין השני, יפי מראם ורעננותם, כשמהם בעלי ריח טוב, והם אתרוג והדס, ואילו לולב וערבה חסרי ריח רע או טוב. השתמרות והעניין השלישי, שהם נשארים רעננים במשך שבעה ימים, דבר שאינו אפשרי באפרסקים וברימונים ובחבושים ובאגסים וכיוצא בהם.