שם משמואל, זכור ברית ה׳

1 שנת תרע"ה

2 כתיב משלי כ"ט כ"ה חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, וברש"י שהוא מקרא מסורס, ויש לפרש כפשוטו עפ"י מאמרם ז"ל דילמא חליש דעתי' ומיתרע מזלי', ובש"ס מגילה ג'. מזלייהו חזו פירש"י שר של כל אדם למעלה והיינו הך דאמרו ז"ל שאני אדם דאית לי' מזלא, היינו דהשר שלו הוא לו לשמירה, וע"כ חרדת אדם היא ממש כהא דחליש דעתי' ומיתרע מזלי', נסתלקה השמירה שלו זה יתן מוקש, שידוע שמוקש הוא כחות החיצונים המתנקשים אחר האדם להממו ולאבדו, אלא שבעודנו הוא נשמר כתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, ממילא כשנסתלקה השמירה באין ח"ו ומתדבקים בו, אך ובוטח בה' ישוגב היינו שאין הפירוש שאיננו חרד אלא בוטח בה', זה לא נצרך להאמר דפשיטא דמהיכא תיתי לחשוב שח"ו יצמח לו ממה שבוטח בה' רע ח"ו, אלא הפי' אף שהוא חרד מ"מ אם עם חרדתו הוא בוטח בה' הוא ישוגב כי מאחר שהוא בוטח בה' דבקה בו השמירה מהש"י וישגב בו מפני האויב הם כחות החיצונים כנ"ל:

3 וזהו ענין אימת הדין שבימים נוראים דאם הוא חרד ומתבהל כמפני ארי, הרי הוא כמאמר הכתוב חרדת אדם יתן מוקש ח"ו, אלא צריך להיות עם החרדה בוטח בה', שבודאי הכל יהי' לטובה, יהי' איך שיהי', כמו שאנו אומרים כי ה' שופטנו הוא מלכנו הוא יושיענו, וכל הדינים הכל הם לטובה כבזוה"ק ח"ב קפ"ד. אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא אלא כל רזין וכל קדישין יקירין כלהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדישין וכל ברכאן, וכד מטי זימנא לחדתיתי ברכאן וקדישין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תיקונא דעלמין כלהו וכל אינון תיקונן לאתקיימא כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא מלה דלא נהיר עד דאתפרשין חייבין מגו זכאין וכו' עכ"ל, והיינו דבאדם עצמו יש כחות רעים וע"י עבירות הם מתפשטין על האדם, וע"י הדין אתפרשין כחות הרעים עד כדי שתחולנה עליו הברכות, וכ"כ שרצון האדם לסלקם ממנו בה במדה דוחין ומסלקין אותם מהשמים א"כ הכל תלוי בידנו ואין הדין לרע ח"ו אלא לטוב, ע"כ יש לקבל את היו"ט ברגש הנפש ובשמחה לא בעצבות ח"ו ויתקיים בנו ובוטח בה' ישוגב: