שלום אסתר ג׳:ט׳

ואם על המלך זר לאבד תועלת מועט כזה יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול.

ולכן לא הזכיר העם מי היה לפי שהיו שרים ונכבדים בעיני המלך ואף שאו׳ הכתוב ויתנה להמן וכו׳ צורר היהודים אינו הכרח כלל שפירש לו העם מי היו כי הם דברי הכותב שמסר טבעתו למי שהיה צורר היהודים והראיה שלא נודע למלך מי הם כי ע״כ להיות המלך מסופק מי הם לא נתן לו יכולת להמיתם אלא לשעבדם בעבודת פרך שכ״א והעם לעשות בו כטוב בעיניך ולא אמר והיהודים לעשות. וע״כ כשאמר׳ אסתר כי נמכרנו אני ועמי תמה המלך ואמר מי הוא זה כי לא ידע כי מחשבת המן על ישראל ועל כן לא היה זוכר המלך מי שאל להמיתם ולז״א ואי זה הוא אשר מלאו וכו׳ ולז״א ויכתב ככל אשר צוה המן ולא אמ׳ ככל אשר צוה המלך כי המלך לא צוה זה כי אם לעשות מאמרו כתבו כן. ואמר להשמיד כי תחלה ידברו על לבם שיחליפו דתם ויהיו משומדים וזה ענין השמד ואם לא ירצו יהרגום ואם לא יוכלו להם יאבדו את ממונם ונכתבו ונחתמו האגרות ולא השגיח המלך כי על היהודים שאל לפי שעלה יינו בראשו. וז״א והדת נתנה בשושן הבירה לפי שהמלך והמן ישבו לשתות. והעיר שושן נבוכה כלו׳ היו נבוכים על שלא נודע על אי זה עם נכתבו האגרות. וכשנהפכה הגזרה כתיב והעיר שושן צהלה ושמחה להורות על גודל ההשגחה שאף על פי שהיהודים אשר בשושן היו מעטים בערך האומות עם כל זה נבוכו ודאגו על רעתם ושמחו וגדלו בטובתם: