1פי"א מ"ב ר"ש ד"ה תניא בתוספתא וכו' וצריך טעם מ"ש כופת ע"ג אבן מאבן ע"ג כופת.—הטעם פשוט דהאבן שגדל מן הארץ, וגם אם עושים ממנו כלים אינם מקבלים טומאה - לכן כופת ע"ג אבן אינו מביא את הטומאה, דחזינן לאבן כאילו הוא סלע היוצא מן הארץ ואינו אלא כקרקע גבוהה. וכעין זה הדין בטבליות של שיש ברפט"ו. ועי' מ"ש לעיל פ"ח מ"ג.2פי"א מ"ד ר"ש והאי דאינה בוקעת וכו' כמו גבי נסר שע"פ התנור לקמן פי"ב פירשתי לעיל ברפ"ה.—ע"ש שהניח זה בצ"ע. אבל יש ליתן טעם יפה לחלק ביניהם, דכאן הוא מונח ע"ג חלון שאינו מקבל טומאה, אבל לקמן פי"ב מ"ג הנסר מונח ע"ג תנור ישן המקבל טומאה.3פי"א מ"ז אם יש בצוארו פותח טפח וכו'.—עי' ר"ש שפירש אם רוחב הצואר טפח הצד העליון מביא את הטומאה, והוא כפירש"י בחולין קכו א וטעמו, שכן מבואר בגמרא שם, ומסיים שם בפי' רש"י ומובא בתוי"ט כאן: "ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח סבר ר"מ דממשיך הואיל ורחבו טפח". וע"ש בגמרא שהפסיקו בסכינא חריפא לדברי ר' יוסי כמובא בר"ש. וגם הלשון "פותח טפח" משמע חלל טפח על טפח. ומלבד זה כבר כתבנו בפ"ח מ"ג, שאין אומרים בבהמה וחיה שמתו הצד העליון מביא את הטומאה. ולכן ראה הרמב"ם לפרש בפיה"מ כאן את המשנה כפשוטה, דר' יוסי הולך אחר הצואר, שבו מונחת הטומאה, וכעין שרצו לפרש התוס' חולין קכו א ד"ה אמר. וכן דברי ר"מ הם כפשוטם, שחלל הצואר הוא טפח על טפח, לכן הוא מביא את הטומאה ע"י הצד העליון. ועי' באליהו רבא ומ"ש בכריתות ט ב.
