שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין ו׳:א׳

1 השליח שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'. משנה פרק התקבל ודע שהטור ז"ל בריש סי' ק"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב"י כתב וז"ל ולא ידענא מהיכא ס"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ"ש איהו ז"ל גופיה בסי' תמ"א דק"פ ע"ב בד"ה שאלה לגאון שכתב וז"ל ונ"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח"כ כתב הטור אלא שא"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ"ש הטור ז"ל סי' הנז' וז"ל וגם מ"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי"ף בפ"ק דמציעא די"ב וז"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא"ש והטור ז"ל ח"מ סי' רס"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק"ל למרן הב"י ז"ל כי על כך ע"כ לומר דלישנא דהטור ז"ל לאו בדוקא וה"ק ובהא מספ"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש"ל ז"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז"ל וז"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמ' א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע"כ וא"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק"ל למרן הב"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר"א מהו שתעש' כידו ר"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא"כ ה"נ מגורשת מיד א"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע"א דפ"ק דמציעא דף י"ב ומ"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו"ל כאשה עצמ' א"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה"נ איש עוש' שליח קבל' א"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק: טעם המלך ז מה שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב"ש סימן ק"מ ס"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו"ז ולענ"ד יש לתמוה דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא"כ ה"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ"ע עכ"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו"ז איך שהטו"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב"ד ועי' בפני יהושע בב"מ י"א א' וי"ב א שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו"בי חלק א"הע סי' פ"ב שכתב שם באות ח' וז"ל של מורי הגאון רשכב"ה זצ"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז"ל אני תמה הא אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ג וסי' רס"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ"ל מורי הגאון זצ"ל. וכתבתי שם בגליון וז"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ"ה כתבו התוס' מעילה י"ג א' ד"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא ע"ט א' ד"ה ואין מועלין וכן כתב רשב"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב"ד פרק כ"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק ל"ג ל"ד ל"ה. ולפ"ז מדברי הרי"ף והרא"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב"מ י"א א אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא"ש עצמו ב"מ י"ב א דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב"ם פי"ז מהל' גזילה הל' ט' משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ"ז דמה דקיי"ל בח"מ סי' ר"ב סעיף י"ד דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין כ"א א' ד"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק פ"ג מהלכות מכירה דחצר מהלכת לא קנה וע"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש"ך סי' רס"ח ס"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב"מ י"ב א דלא גרע משליחות א"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו"ט סובר שבמסקנת הש"ס ב"מ י"א א דאמר הש"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש"ס ואמר לענין גט כ"ע ל"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ"ע ס"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ"ד דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי ולא קשה נמי מדוע הקשה הש"ס בתחלת הסוגיא על האי מ"ד דס"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש"ך בסי' שמ"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ"ד אחר מ"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ"ע סובר כמסקנת הש"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש"י י"א א ד"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב"ם והאגודה והסמ"ע והש"ך והמ"א והתויו"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק: שוב ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין מ"ד ב דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב"ן שם עייש"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע"כ דהרמב"ן סובר כדעת הרמ"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב"א ואולם י"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר"י מטראני בתשו' ח"ב בחלק א"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאלת"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב"ן בעצמו עייש"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ"ד: ונחזור לעניננו דמדברי הרמב"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ"ה אלא ה"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ"מ מוכח עכ"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין מ"ג ב' ומ"ד א' והיינו ממש דברי הרמב"ן דמפרש דה"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי"ח באורך. ולפ"ז עכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם סי' קנ"ד ס"ק כ"ג וז"ל המ"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש אגודה ריש מעילה עיי"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ"ל מג"א. וכתבתי בגליון וז"ל שם כונת מג"א במ"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב"מ כ"ו א ד"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג"א מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף הובא בש"ך סי' רס"ח ס"ק ב' דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי"הכנ קונה מפורש ממש בש"ס ב"מ כ"א ב דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש"ס ב"מ כ"ד א' מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא"ש א"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ"ע:

2 וצריכ' לעשותו בב' עדים כו' עיין במוהריב"ל ח"א סי' כ"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב"א והר"ן מסכימים לדעת א' ועי"ש מה שהקש' על מ"ש הרשב"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי"ף ז"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע"ש ועיין בתשו' הריב"ש סימן רל"ב וכתב בס"ד וז"ל ואפי' מצד הביטול י"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע"כ לא אדכרו ב"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ"ל הנה מבואר דס"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי"ף ז"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב"ל ז"ל תשו' הריב"ש הלזו ועיין במוהר"א ששון סימן כ"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע"ד ובמוהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק: