ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה ט׳

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

9 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

כבד הוריך ירא מהם כו'. מצות כבוד ומצות מורא אב ואם שתי מ"ע הן להסכמת כל הראשונים ז"ל מוני המצוות כולם. הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וכל סייעתו ז"ל. וכן מנה רבינו הגאון ז"ל כאן. אבל צ"ע בזה טובא לפי דרכו ז"ל וכמו שנבאר. דלכאורה נראה ברור דהעובר על מ"ע דמורא אב ואם לא על עשה דמורא בלבד הוא עובר. אלא גם על עשה דכבוד. דכל שהוא עושה דברים המראים לדעת שאין יראת הוריו על פניו אין לך זלזול בכבודם יותר מזה. והא דתניא בסיפרא פרשת קדושים פ"א ומייתי לה נמי בתלמודין פ"ק דקידושין ל"א ע"ב ובירושלמי פ"ק דפאה ה"א ופ"ק דקידושין ה"ז איזהו מורא ואיזהו כיבוד. מורא אינו עומד במקומו ולא יושב במקומו ואינו סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד מאכיל ומשקה ומלביש ומנעיל מכניס ומוציא עיי"ש. אין זה אלא לפרש הדברים הנכנסים תחת שם כיבוד. ודברים דשייך בהם שם מורא. אבל כל שיושב במקום אביו וסותר את דבריו ומכריעו. לא בלבד שהוא עובר בעשה דמורא. עובר נמי בעשה דכיבוד. שהרי פוגע בזה בכבודו. וע"כ ליכא נפקותא בעשה דמורא אלא כדי לעבור עליו בשתי עשין. וכן משמע מדאמרינן פ"ק דקידושין. בעו מיני' מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם. א"ל צאו וראו מה עשה כו' והי' מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו וכו'. שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם. א"ל צאו וראו כו' והי' מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו וכו' עיי"ש. והרי זה ודאי מה שאינו מצער את אביו להעירו משנתו בכלל מורא הוא. וא"כ היכי מייתי לה לענין כיבוד למילף מינה עד היכן כיבוד אב ואם. אלא ודאי ע"כ היינו משום דבעבירת עשה דמורא איכא נמי עבירת עשה דכיבוד ולהכי שייכא נמי לעשה דכיבוד. וכן מוכח מדאמרינן התם ל"ב ע"א שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם א"ל כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו עיי"ש. והרי כשאינו מכלימו ודאי אין בדבר זה עשה דכבוד ולא שייך בזה אלא עשה דמורא. ואמאי קרי לה כיבוד. אלא ודאי משום דכשמכלימו מלבד שעובר בעשה דמורא עבר נמי בעשה דכבוד. שהרי מזלזל ופוגע בכבודו. הילכך קרי לה כיבוד. וכן מדפריך התם בעובדא דר"ה ודילמא רתח וקעבר אלפני עור וכו' ופירש"י ז"ל ודילמא רתח ואמר לאבוה מידי בריתחי' וקא עבר ר"ה משום ולפני עור שגורם לבנו לחטא עכ"ל עיי"ש. והרי שלא יזלזל את אביו בדברים בכלל עשה דמורא הוא. דבמה שנזהר מלפגוע בכבוד אביו בדברים קשים עדיין אין בזה קיום עשה דכיבוד. אלא משום אזהרת עשה דמורא יש בה. ומדקמשני התם עלה דמחיל לי' ליקרי'. משמע דחשיב לי' בכלל עשה דכיבוד. אלא ודאי מוכח מזה דכשמזלזל אביו עובר נמי בעשה דכיבוד כבעשה דמורא. ולהכי קרי לה יקרא. שהוא תרגומו של כיבוד בלשון ארמי. ומעתה א"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיוצא בזה אינו מונה אלא העשה שכוללת יותר. וכיון דעשה דכיבוד כוללת נמי מצות מורא. וליכא נפ"מ בעשה דמורא אלא כדי לעבור עלה בשתי עשין כמו שביארנו. אחר שמנה עשה דכיבוד לא הי' לו למנות עוד עשה דמורא: אלא דיש מקום עיון בזה בסוגיא דפ"ק דיבמות ה' ע"ב דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי. ודייק מינה התם מאי לאו בדאמר לו שחוט לי בשל לי בשבת וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה דחי וש"מ דבעלמא עשה דחי ל"ת שיש בו כרת עיי"ש. והשתא אם איתא דבעבירת עשה דמורא איכא נמי עבירת עשה דכבוד. וא"כ כשא"ל שחוט לי בשל לי. אם לא ישמע לו מלבד שעובר בזה בעשה דאיש אמו ואביו תיראו. עובר נמי בעשה דכבוד. וא"כ היכי מייתי מהתם ראי' דבעלמא עשה גרידא דחי ל"ת שיש בו כרת. ודילמא דוקא התם דאיכא תרי עשה הוא דאי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר דדחו ל"ת דשבת שיש בו כרת. אבל בעלמא דליכא אלא חדא עשה. כגון עשה דיבום דמיירי בה התם. לא דחי ל"ת דעריות שיש בו כרת. וכבר כתב הריטב"א ז"ל בפ"ב דמציעא ל"א ע"א לחלק בין חדא לתרתי עשה לענין למידחי ל"ת ועשה. דאע"ג דקיי"ל דאין עשה גרידא דוחה ל"ת ועשה תרתי עשה דחו עיי"ש. וא"כ התם היכי מייתי ראי' מתרתי עשה לחדא עשה לענין לדחות ל"ת שיש בו כרת. ואע"ג דדעת התוס' ביבמות כ' ע"ב בד"ה אמר קרא כו' אינה כן שכתבו שם בפשיטות דגם תרי עשה לא דחו ל"ת ועשה עיי"ש. מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין לדחות ל"ת ועשה. דכיון דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו רק משום דכל כמה דלא אשכחן ראי' דדחי אית לן למימר דלא דחי. כמבואר בסוגיא דפ"ק דיבמות ה' ע"א ובנזיר פרק שני נזירים נזיר נ"ח ע"ב ובתוס' שם ד"ה נזיר מכהן עיי"ש. ועי' מש"כ התוס' בפ"ק דיבמות ו' ע"א סוף ד"ה טעמא דכ"ר עייש"ה ואכמ"ל בזה. והילכך גם בתרי עשין ס"ל לתוס' דאית לן למימר הכי מהאי טעמא גופא. דכל כמה דלית לן גילוי מקרא לזה לומר דדחי אית לן למימר דלא דחי. ל"ש חדא ל"ש תרתי עשה. אבל הכא כיון דלא אשכחן דדחי עשה ל"ת שיש בו כרת אלא התם דאיכא תרתי עשה. ודאי גם לסברת התוס' אית לן לחלק ולומר אין לך בו אלא חידושו. דוקא תרי עשין אבל חדא עשה לא דחיא ל"ת שיש בו כרת כל כמה דלא אשכחן ילפותא מקרא להכי בהדיא: איברא דלכאורה יש מקום לצדד בזה עפמש"כ קצת אחרונים ז"ל להשוות דעת הריטב"א לדעת התוס' וכתבו דלא אמרה הריטב"א אלא בתרי עשין של שתי מצוות חלוקות לגמרי. וכגוונא דמיירי התם הריטב"א בתרי עשין דטהרת מצורע וכבוד אב ואם עיי"ש. אבל בתרי עשין שנאמרו במצוה אחת. וכגוונא דמיירו התוס' שם בתרי עשין דמצות יבום גופא. גם להריטב"א לא דחו ל"ת ועשה. דכחדא חשיבי. ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם כאן בתרי עשין דכבוד ומורא הו"ל תרי עשין דמצוה אחת. משום דמצות מורא מצד עצמה שייכא בה נמי עשה דכבוד כעשה דמורא. והו"ל ממש כנדון של התוס' ביבמות שם דעשה דוהתקדשתם דשייכא נמי במצות יבום הו"ל עם עשה דיבום תרי עשין במצוה אחת וכחדא עשה חשיבי. והילכך אע"ג דבא"ל שחוט לי בשל לי איכא תרתי עשה דמורא ודכבוד מ"מ שפיר יליף מינה בעלמא דאפי' עשה גרידא דחי ל"ת שיש בו כרת. דכיון דהו"ל תרתי עשה במצוה אחת לא עדיפי מחדא עשה לחודא. ולכאורה נראה דחילוק זה מוכרח מגוף דברי הריטב"א בב"מ שם. שכתב דבאמר לו אביו אל תשלחם שצריך להם לטהרת מצורע אית בה תרתי עשה עיי"ש. והרי לפי מה שביארנו לכאורה אית בה תלתא עשין. חדא דטהרת מצורע ותרתי דכבוד ומורא. ויותר יקשה במש"כ הריטב"א שם דמאי דתנן א"ל אביו הטמא או שאמר ליה אל תחזיר לא ישמע לו. היינו דוקא בשאמר לו הטמא לחודי' בלא השבת אבידה. דליכא אלא חדא עשה דומיא דאל תחזיר דליכא אלא חדא וכו'. אבל כי איכא תרי כגון שא"ל הטמא להשיב אבידה. ודאי ישמע לו ותדחה טומאה אע"ג דאית בה ל"ת ועשה עיי"ש. והשתא הרי גם בהטמא לחוד איכא תרתי עשין דכבוד ודמורא. וא"כ לשיטתו דיש חילוק בין חדא עשה לתרתי גם בהטמא לחוד הו"ל לומר דישמע לו. אלא ודאי ע"כ צריך לחלק לדעת הריטב"א ולומר דעשה דכבוד ודמורא דהו"ל תרי עשין במצוה אחת לא חשיבי אלא כחדא. וא"כ עכ"פ לפ"ז מתיישבת קושייתנו בסוגיא דיבמות: ואמנם לקושטא דמילתא אין זה נכון כלל. דודאי אם איתא דתרי עשין דחו ל"ת ועשה גם בעשה דוהתקדשתם עם עשה דיבום וכן בעשה דמורא וכבוד הול"ל דדחו ל"ת ועשה. דכיון דיש מקום לעשה דכבוד גם בלא עשה דמורא. וכן לעשה דוהתקדשתם בלא עשה דיבום. הו"ל כעשין חלוקות לגמרי כעשה דכבוד עם עשה דטהרת מצורע. דכיו"ב בלאוין חשיבי נמי שני שמות מוחלקין ולקי תרתי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש תשיעי דס"ל בשני לאוין האמורים במצוה אחת דלא לקי אלא חדא. וכמבואר שם ובכמה דוכתי שם עיי"ש. וכ"ש לפי דעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל שם דס"ל דאפי' בשני לאוין דמצוה אחת ממש לקי תרתי כשאר שני לאוין בעלמא עיי"ש. וא"כ גם בעשין דומיא דהכי אית לן למימר דגם שתי עשין דמצוה אחת לא גריעי משתי עשין דשתי מצוות חלוקות. וגם מלשון התוס' ביבמות שם ודאי משמע דבכל ענין ס"ל דאין תרי עשין דוחין ל"ת ועשה. ודלא כדעת הריטב"א בזה. וגם ממשמעות לשון הריטב"א נראה דס"ל דבכל ענין תרי עשה דחו ל"ת ועשה. ולא תקשה להריטב"א קושית התוס' ביבמות שם. דבאמת בלא"ה דברי התוס' מגומגמים אצלי דלמה הוצרכו לכך. תיפוק להו דכיון דעשה דוהתקדשתם שעם עשה דיבום היא עצמה היא העשה שעם הלאו. היכי שייך לומר בזה שתסייע עשה דוהתקדשתם לדחות ההיא עשה גופא דוהתקדשתם. והיכא מצינו כיו"ב שתדחה העשה גופא את עצמה. ונראה דמהאי טעמא לא חשש הריטב"א ז"ל לקושית התוס' שם. אלא דהתוס' משום דס"ל בפשיטות דאין לחלק לענין דחיי' בין חדא לתרתי עשה לא הוצרכו לזה. וסילקו הקושיא בפשיטות כלאחר יד דאין לחלק בין חדא עשה לתרתי. עכ"פ נראה עיקר דאין לחלק לענין זה בין חדא מצוה לתרין מצוות. ומה שקשה לפ"ז בדברי הריטב"א ז"ל. יתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא: ואשר הוקשה לנו ע"פ דברינו מסוגיא דיבמות. נראה דלא זו שאין סתירה משם לדברינו אלא אדרבה משם יש מקום לסייע סברתנו. ע"פ מאי דבלא"ה לישנא דברייתא דהתם צריכה ביאור. דקשה לכאורה דפתח תנא בכבוד דקתני יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת כו' ומייתי קרא דמורא. דקתני ת"ל איש אמו ואביו תיראו וגו'. ושוב חוזר ומסיים בכבוד. כולכם חייבים בכבודי. והדבר תמוה לכאורה דכיון דלא אשכח ראי' להך דינא אלא מקרא הכתוב במצות מורא. אפי' אם תמצא לומר דפשיטא לי' לתנא דממורא איכא למשמע נמי למצות כבוד. מ"מ לא הו"ל לתנא למינקט מעיקרא הך דינא אלא במורא דמיירי בה קרא דמייתי מיני' ראי'. מאחר דקרא לגופי' איצטריך דאי לאו קרא. גם במורא לא הוה ידעינן דלא דחי שבת. והדר ליהדר ולילף ממורא לכבוד. כאורחא דתנא בכולהו דוכתי כיו"ב. וכ"ש דקשה טפי לפום ס"ד דסוגיא דהתם דבין לכבוד ובין למורא לא איצטריך קרא לאשמעינן דלא דחי שבת. ועיקר קרא לא אתי אלא כדי לאשמעינן דיוקא דבעלמא דחי. והא דקתני יכול יהא כבוד או"א דוחה שבת כו' לאו דוקא. אלא כלומר אפי' את"ל דדחי הא כתיב קרא. וכמו שביארו התוס' ושאר ראשונים שם עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה טובא אמאי נקט הך מילתא בכבוד דלא מיירי בי' קרא אלא במורא. ולקושטא דמילתא לא איצטריך שום קרא לא למורא ולא לכבוד שלא ידחו שבת ולא כתיב קרא במורא אלא למידק מיני' דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומאי ענין כבוד לכאן: ולכן נראה ע"פ מאי דצריך ביאור גם לפי מאי דמוקי לה התם בלאו דמחמר וקרא לגופי' איצטריך. דבלאו קרא הו"ל לומר דדחי. וכן באידך ברייתא דמייתי התם דקתני א"ל אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל כו' כולכם חייבים בכבודי עיי"ש. והדבר קשה לכאורה. דהרי נראה ברור דבמקום עבירה לא שייכא כלל עשה דמורא אב ואם. דכיון דיש בדבר עבירת לאו דאורייתא אין זה נגד עשה דמורא אם איננו שומע לאביו. דמה שאיננו שומע לאביו אין זה משום זלזול במוראו אלא משום דמורא שמים גדולה אצלו יותר ממורא אביו. ולא שייך בטול עשה דמורא אב ואם אלא במקום שנראה כמתנהג בחוצפא ועזות נגדם. משא"כ במקום עבירת איסור דאורייתא או אפי' דרבנן. אין בזה שום חוצפה ופגיעה במוראם. שהרי ירא הוא מהם אלא שעוד יותר הוא מתיירא מאת המקום ב"ה. ולכן נראה דאע"ג דודאי אין כאן מקום לעשה דמורא מ"מ אכתי יש כאן עשה דכבוד. דכבוד האבות הוא שיעשו בניהם את פקודתם. וכשאינם עושים עוברים בעשה דכבוד. ולהכי הוה סד"א דעשה דכבוד תדחה ל"ת דמחמר או דטומאה. להכי איצטריך קרא לאשמעינן דכולכם חייבים בכבודי. ולפ"ז מדוקדק היטב לישנא דברייתא ושפיר נקט כבוד אע"ג דקרא דמייתי מיני' ראי' במורא הוא דמיירי. והיינו מטעם שביארנו דעשה דמורא לא שייכא הכא כלל במקום עבירה על דברי תורה. ולא שייך כאן אלא עשה דכבוד בלבד. דכיון שאמר לו אביו הרי רמיא עלי' חובה לעשותו מצד עשה דכבוד וכשאינו עושה מאיזה טעם שיהי' הרי אינו מכבדו ונמצא שעובר בעשה זו. אם בזדון או בשגגה באונס או ברצון. עכ"פ יש כאן ביטול העשה. והיינו דקתני יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת כו'. דלמורא לא איצטריך לי' ילפותא דקרא כלל. דלא שייכא כאן מצות מורא כלל דאין מורא שמים מבטל מורא אב ואם כמו שביארנו אבל עשה דכבוד ודאי יש כאן. דכל שמצוהו ואינו עושה נמצאת עשה דכבוד בטלה. אע"פ שעושה כן ליראת המקום. והיינו דמייתי ראי' מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו וגו'. דכיון דגלי קרא דאם א"ל לחלל שבת לא ישמע לו נשמע מזה דאין עשה דכבוד אב דחי שבת. דכל שאינו עושה פקודת אביו ואמו. מלבד מה שעובר בעשה דמורא עבר נמי בעשה דכבוד. וכמו שביארנו דליכא נפקותא בעשה דמורא אלא כדי לעבור עליו בשתים. דבביטול עשה דמורא איכא נמי ביטול עשה דכבוד. ואע"ג דכאן ליכא בזה זלזול בכבודו כשאינו מחלל שבת ע"פ פקודתו מפני מורא שמים. מ"מ כשאומר לו לעשות דבר לצרכו רמיא עלי' חובה לעשותו משום עשה דכבוד ואם אינו עושה יש בזה בטול העשה מלבד מה שעובר בעשה דמורא. וגם כאן נהי דמשום מצות מורא ליכא מ"מ משום מ"ע דכיבוד איכא וכמו שביארנו. וכיון דגלי קרא דלא ישמע לו שמעינן מינה דאין עשה דכבוד דוחה שבת. והיינו דקמסיים וקתני כולכם חייבים בכבודי. משום דאין אנו דנין כאן אלא לענין מצות עשה דכבוד אי דחיא שבת. דעשה דמורא בלא"ה לא שייכא הכא כדכתיבנא. והא דאיצטריך לאוקמה בדאמר לו שחוט לי בשל לי. אע"ג דלענין עשה דכבוד גם בלא אמירת אביו ואמו כששוחט ומבשל לצרכם איכא עשה דכבוד. היינו משום דהכא במקום עבירה על דברי תורה אי לאו דא"ל אביו כן בפירוש אפי' מצות כבוד ליכא. דמסתמא אין לנו לומר שרצון אביו שיחלל בנו שבת בשבילו לשחוט לו ולבשל לו בשבת. ופשיטא דלא דחי שבת. ולא בעי קרא לזה אלא בדא"ל כן בפירוש. דבזה נהי דמצות מורא ליכא מצות כבוד איכא ואיצטריך קרא דלא דחי. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שנתקשו בכל זה אבל לפמש"כ אתי שפיר הכל בפשיטות. וממילא ניחא לפ"ז דברי הריטב"א שהבאר לעיל וכמבואר: ובהכי ניחא שפיר מש"כ התוס' שם בד"ה טעמא וז"ל פי' דמהכא ילפינן דבעלמא דחי. דלא איצטריך הכא למיכתב דלא דחי דמהיכא תיתי. דמפסח מילה ותמיד לא אתי. דמה לכבוד שכן הכשר מצוה וכו' עכ"ל. ובמהרש"א שם ביאר דבריהם דמה שהוצרכו לכך ולא כתבו דמפסח תמיד ומילה ליכא למילף שכן לפני הדבור וכדפריך בהדיא בסוגיא דהתם היינו משום דגם כבוד אב ואם במרה נצטוו דהו"ל לפני הדבור עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה. דהרי הך קרא דהכא במורא הוא דכתיב. ולא נצטוו במרה אלא במצוות כבוד. דבה הוא דכתיב כאשר צוך ודרשינן כאשר צוך במרה. כמבואר בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ו ע"ב עיי"ש. אבל מורא לא נפק"ל אלא מקרא דאת אמו ואביו תיראו דלא כתיב בה כאשר צוך. ודברי התוס' תמוהים. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דודאי קרא דאת שבתותי תשמורו לא אתי אלא לכבוד שלא ידחה שבת וכלישנא דברייתא אע"ג דקרא דמייתי מיני' ראי' במורא הוא דכתיב וכמו שביארנו. וא"כ נכונים היטב דברי התוס' ע"פ דברי הרש"א ז"ל. ומ"מ מתבאר דמסוגיא זו אין סתירה לדברינו אלא אדרבה מהתם יש כעין סיוע לדברינו דבמקום עשה דמורא איתא נמי לעשה דכבוד וכמו שנתבאר. הן אמת דראי' גמורה ליכא מהתם דיש לחלק בין הענינים. דודאי בא"ל שחוט לי בשל לי וכל כיו"ב אית בה עשה דכבוד מלבד דאית בה נמי עשה דמורא במקום שהוא דבר הרשות. ולית בה עבירה. כגון בחול כיון שעושה דבר בפועל להנאת וצורך אביו ואמו. והיינו עיקר מצות כבוד. מה שאין כן בשאר עניני מורא כגון שיושב במקומו ומכריעו וסותר את דבריו. לעולם אימא לך דלית בהו אלא משום עשה דמורא בלבד. אלא דעכ"פ שמעינן מהתם דקרא דמורא מיירי נמי במצות כבוד. וזהו נכון ע"פ דברינו דכשעובר בעשה דמורא אי אפשר מבלי שיעבור נמי בעשה דכבוד. ומ"מ מתבאר דסתירה ודאי ליכא מהתם לדברינו. וזהו מה שרצינו: עוד נראה ראי' לזה מדאמרינן בפ"ק דקידושין ל"ד ע"ב מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות מנ"ל יליף ממורא. מה מורא נשים חייבות אף כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות עיי"ש. וכתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ואי קשיא כבוד נמי כתיב למען יאריכון ימיך והוי מורא וכבוד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. איכא למימר מורא וכבוד חד הוא ולא מיקרו שני כתובים הבאים כאחד עכ"ל עיי"ש. והנה הקושיא ודאי קושיא גדולה היא. אבל תירוצו תמוה ואינו מובן כלל לכאורה. דהרי ודאי אין כוונתו לומר דמורא וכבוד הו"ל ממש דבר אחד דהא תרי עניני נינהו וכדתניא איזהו כבוד כו' ואיזהו מורא כו' כמשכ"ל. וגם שתי מצות מיוחדות הן לכ"ע ונפקי ממקראות חלוקין. וע"כ אין כוונת הרמב"ן ז"ל אלא לומר שקרובין עניניהם כ"כ עד דחשיבי כחדא מילתא. והילכך לא מיקרו שני כתובים הבאים כאחד. וא"כ הדברים תמוהים מאוד דהרי אדרבה לענין שני כתובים הבאים כאחד כל שעניניהם קרובים יותר חשובים עוד יותר שני כתובים הבאים כאחד. דהרי עיקר טעמא דאמרינן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. היינו משום דכיון דמצינו למילף חדא מאידך. אם איתא שניתנו לידרש ולמילף מינייהו לעלמא למה לי קרא בפ"ע בכל חד וחד. לא לכתוב אלא חד קרא ותיתי חדא מאידך. ומזה הוא דשמעינן דאין לך אלא מה שאמור בהן בפירוש. אבל לעלמא לא ילפינן מינייהו. ומעתה ודאי יותר שהענינים קרובים זל"ז ויותר שהם שוים. יותר יש להם דין שני כתובים הבאים כאחד. כיון דבזה נקל יותר ללמדם זה מזה. ואמנם נראה בכוונת הרמב"ן ז"ל עפמש"כ דאי אפשר לעשה דמורא בלא עשה דכבוד וליכא נפק"מ בעשה דמורא אלא כדי לעבור עליו בשתי עשין. והנה הא ודאי ליכא למימר דחשיבי שני כתובים הבאים כאחד משום דהו"ל למיכתב ריבויא לחייב נשים רק במורא ונילוף כיבוד ממורא. ואייתר קרא דכבוד. שהרי לית לן גבי כבוד ריבויא בקרא בהדיא לחייב נשים. אלא דממילא ש"מ מדכתיב בה למען יאריכון ימיך וגו' ואטו גברא בעי חיי נשי לא בעו חיי. כדאמרינן התם לעיל גבי מזוזה. ועיקר קרא דלמען יאריכון ימיך אינו מיותר כלל. דאיצטריך לגופי' להודיע מתן שכרן של מצות וגם שתהי' מתן שכרה בצדה. ואף ע"ג דהרמב"ן ז"ל גופי' שם לעיל בסמוך כתב וז"ל ואיכא למידק ולימא דהוו שלוח הקן ומזוזה ומורא שלשה כתובים הבאים כאחד. איכא למימר מורא הא אצרכיני' לקמן סד"א כיון דאין סיפק בידי' לעשות. מזוזה נמי איצטריך דלא תקישי' לתפילין. אי נמי לתלמוד תורה עכ"ל עיי"ש. והשתא תיפוק לי' דלית לן ריבויא במזוזה לחייב נשים אלא דממילא שמעינן לה מדכתיב בה למען ירבו ימיכם וגו'. ועיקר קרא לא אייתר דאיצטריך לגופי'. וכ"כ באמת בתי' קושיא זו בריטב"א ובתוס' הרא"ש שם ל"ה ע"א עיי"ש. וכ"כ בחידושין לא נודע שמו כאן עיי"ש. אבל נראה דודאי גם הרמב"ן ס"ל הכי. אלא דלא הוצרך לזה. דבלא"ה אשכח צריכותא פשוטה במזוזה. ועיקרו לא בא לעשות צריכותא אלא משום מורא. וכן כתב הר"ב עצמות יוסף כאן על דברי התוס' עיי"ש. והוא מוכרח ע"כ בדברי הרמב"ן ז"ל. דאל"כ תמוה דאכתי מה תירץ משלוח הקן. דליכתב מזוזה ומורא דצריכי ולא ליכתוב שלוח הקן. ואכתי הו"ל מיהת שני כתובים הבאים כאחד. אלא ודאי מוכרת דהיינו משום דבשלוח הקן לא כתב קרא ריבויא לנשים אלא דממילא נשמע מדכתיב בה והארכת ימים. וא"כ מה"ט גם במזוזה ניחא. אלא ודאי כדכתיבנא. וכן מוכרח בהדיא מדברי הר"ב החידושין לנ"ש דבתחילה הקשה ממורא ומזוזה דליהוו שני כתובים הבאין כאחד ותי' כמש"כ הרמב"ן ואח"כ חזר והקשה ממורא ושלוח הקן. ותי' כמש"כ דשלוח הקן לא אייתר עיי"ש. וא"כ למה הוצרך במזוזה צריכותא אחרת. אלא ודאי כדכתיבנא. והשתא א"כ גם כאן בשני כתובים דכבוד ומורא ע"כ אין לנו לעשותן שני כתובים הבאים כאחד אלא משום דהו"ל למיכתב בכבוד ולמה לי ריבויא לנשים גבי מורא. כדדרשינן לעיל שם ל' ע"ב מדכתיב תיראו הרי כאן שנים עיי"ש. נילוף למורא מכבוד. ושמעינן מזה דלא ילפינן מינייהו לעלמא. כדין שני כתובים הבאים כאחד. והשתא א"כ שפיר כתב הרמב"ן ז"ל לתרץ דמורא וכבוד חד הוא ולא מיקרו שני כתובים הבאים כאחד. משום דכיון דאי אפשר למורא בלא עשה דכבוד א"כ ודאי אין צריך שום ילפותא למילף מורא מכבוד. דהרי מורא כבוד עצמה היא. דאי אפשר לעבור על עשה דמורא מבלי שיעבור ג"כ על עשה דכבוד. ולעיקר חיובא דנשים במצות מורא לא איצטריך קרא דתיראו. דתיפוק לי' משום עשה דכבוד דאית בה. וכי איצטריך הך קרא אינו אלא לחייבינהו גם משום עשה דמורא ושיעברו עלה בשתי עשין כאנשים. ומשום זה לא מיקרו שני כתובים הבאים כאחד. דאפי' את"ל דילפינן מינייהו לעלמא מ"מ איצטריך קרא במורא משום דהוה סד"א נהי דחייבינהו קרא במ"ע שלא הז"ג. היינו רק בעיקר חיובא לבד. אבל היכא שכבר נתחייבו בעיקר חובת המצוה כאנשים אין לנו לומר שיעברו גם בשתי עשין ממש כאנשים. דכיון דחזינן בעלמא שמיעט בהן הכתוב בחובות המצות מבאנשים יש לנו למעט בחיובן כל מאי דאפשר. כל כמה שאין לנו ריבויא מקרא בהדיא. והילכך במצות מורא אחר שכבר נתחייבו בה מצד עשה דכבוד. לא הי' לנו לומר שעוברים גם בעשה דמורא אי לאו דגלי קרא דתיראו. וא"כ אין לנו בזה שני כתובים הבאים כאחד ושפיר ילפינן ממורא לעלמא לחייבן בכל מ"ע שלא הז"ג. כן נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז מתבאר כמו שהעלינו דמורא בכלל כבוד. ואם עבר על עשה דמורא עבר נמי בעשה דכבוד. אף דכבוד ליתי' בכלל מורא: אלא דלכאורה קשה לפ"ז בההיא דאמרינן התם לעיל ל' ע"ב עלה דתנן כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומקשינן מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותא דמיחייב אבא כו'. אמר רב יהודא ה"ק כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו אחד אנשים ואחד נשים חייבין. תנינא להא דת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דקרא דמורא לא אתא אלא כדי לעבור עלה בשתי עשין. משום דבלא"ה אית בה עשה דכבוד. וא"כ תנא דברייתא דדריש מתיראו הרי כאן שנים לרבות נשים היינו רק לאשמעינן דכמו דאנשים עוברים על מצות מורא בשני עשין אף נשים איתרבו לענין זה שיעברו עלה בשתי עשין. דלעיקר חיובא במצות מורא לא צריך קרא לרבות נשים. דתיפוק לי' משום מצות כבוד דאיתא גם בנשים משום דכתיב בה אריכות ימים ונשי כגברי בעו חיי. וא"כ איזה סייעתא מייתי ממתניתין למאי דקתני בברייתא. דהרי במתניתין לא קתני אלא עיקר חיובא דאחד אנשים ואחד נשים חייבים. וזה ודאי אמת הוא אפי' אם תמצא לומר דמצות מורא אינה נוהגת בנשים. דעכ"פ מתחייבות בה מדין כבוד. אלא דהאנשים עוברים על מורא בשתי עשין מצד כבוד ומצד מורא. והנשים אינן עוברות אלא בעשה אחת מצד כבוד בלבד. וא"כ אין שום ראי' ממתניתין להך ברייתא ומאי תנינא להא דת"ר דקאמר: וראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת קדושים במה שהביא רש"י שם דרשא דהך ברייתא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים וכו'. וכתב שם עלה וז"ל אך קשה בשלמא במצות כבוד יש הפרש בין נתגרשה ללא נתגרשה. דבנתגרשה שאין רשות אחרים עלי' חייבת להאכילו ולהשקותו ולהלבישו וכו'. כדתניא איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש וכו'. וכשלא נתגרשה שאינה מצוי' אלא אצל בעלה כו' פטרה הכתוב מכל אלה. אלא במצות מורא שאינה לעשות שום שירות לאביה אלא שלא תשב במקומו ושנא תדבר במקומו כו'. וכדתניא איזהו מורא לא ישב במקומו וכו'. מה הפרש יש בין נתגרשה ללא נתגרשה. ועוד מאי שהאיש סיפק בידו לעשות דקתני בברייתא הא לא שייך לעשות אלא בכבוד לא במורא דקאי עלה. ושמא י"ל שהברייתא סוברת שכיון שמקושית המקראות דאיש למעוטי אשה ותיראו לרבויי אשה. אנו צריכין לומר כאן בעודה תחתיו דאז רשות אחרים עלי'. וכאן בנתגרשה דאז אין רשות אחרים עלי'. וזה החילוק לא שייך אלא בכבוד ולא במורא. הוצרכו לומר אם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד. כאילו כתיב איש אמו ואביו תכבדו. וכן שנינו בהדיא בברייתא דלקמן יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל תיראו ואת שבתותי תשמרו כלכם חייבים בכבודי עכ"ל עיי"ש. ונמצא דלפי דבריו ז"ל קרא דאיש אמו ואביו תיראו ודרשא דברייתא לא קאי על מצות מורא אלא על מצות כבוד קאי. וכ"כ המהרש"א ז"ל בקידושין ל"ד ע"א על דברי התוס' בד"ה גברא. והקשה לפ"ז דלמה לי תיראו לרבויי נשים תיפוק לי' משום דכתיב גבי כבוד יאריכון ימיך וכי גברי בעו חיי כו' ותי' דאי לאו רבויא דתיראו הוה ממעטינן נשים ממיעוטא דאיש דמפקא מהך סברא דגברי בעו חיי וכו' עיי"ש. ולפ"ז הוה אתי שפיר מה שהקשינו. דכיון דעיקר דרשא דברייתא אינה אלא לענין כבוד. שפיר קאמר תנינא להא דתנו רבנן וכו'. דהרי לענין עיקר חיובא מיירי בברייתא. לאשמעינן מקרא דנשים חייבות בעשה דכבוד. דבלא"ה ה"א דפטורות. והיינו דינא דמתניתין: אבל דברי הרא"ם ז"ל דחוקים מאוד. וכבר הרגיש הוא ז"ל בעצמו בדוחק העצום שיש בפירושו בברייתא זו. ולכן כתב ושמא י"ל וכו'. אבל לדעתי לא יתכן כלל לומר דדריש לה באם אינו ענין לענין כבוד ולא זכר תנא כלל כבוד אלא מורא לחוד. דמשמע ודאי דנקט קרא כפשטי' ומשמעו. ומה שהביא ראי' לדבריו מברייתא דקתני יכול יהא כבוד או"א דוחה שבת וכו' דבריו תמוהים מאוד בעיני. דהרי ודאי אפי' לפי דבריו עיקר קרא לא מיירי אלא במצות מורא ולגופי' איצטריך לאשמעינן מצות מורא שהיא עשה בפ"ע לכל הראשונים ז"ל. והוא מבואר בברייתא שהביא הרא"ם ז"ל גופי' שם איזהו מורא כו' ואיזהו כבוד וכו'. ותניא נמי בברייתא שם גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני כו' שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו כו' לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב עיי"ש. הרי דעיקר קרא כפשטי' דלא מיירי אלא במורא בלבד. אלא דדיוקא דאיש דממעט אשה. הוא דיש מקום לומר דאתי באם אינו ענין לכבוד כשאין סיפק בידה לעשות. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת מאי דפתח תנא ומסיים בכבוד אף דעיקר קרא דמייתי מיני' ראיה לא מיירי אלא במורא. וע"כ דמהא ליכא למשמע מינה מידי. וכבר כתבנו לתרץ זה ע"פ דרכנו. ודברי המהרש"א בלא"ה. אפי' לפי מה שנשען על דברי הרא"ם ז"ל הם תמוהים מאוד במש"כ דאי לאו ריבויא דקרא דתיראו ה"א דממיעוטא דאיש ממעטינן אשה ומפקא מסברא דגברא בעי חיי כו'. וזה תימא דהרי אפי' להרא"ם לא מוקמינן מיעוטא דאיש לענין כבוד באם אינו ענין למורא אלא לבתר דגלי קרא דתיראו במורא גופא לרבות נשים דלפ"ז ע"כ אנו צריכין לומר דמיעוטא דאיש לא אתי למעט אלא אשה שאין סיפק בידי' לעשות וכיון דבמורא לא שייך אין סיפק בידי' לעשות. לפי סברת הרא"ם ז"ל. ולכן ע"כ אם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד. אבל אי לאו קרא דתיראו פשיטא דלא הוה מוקמינן מיעוטא דאיש למעט אשה אלא למורא לחוד דקאי בי'. דמהיכא תיתי למעט נשים מכבוד. דמסברא פשוטה דגברא בעי חיי כו' אית לן לחייבן כאיש. מאחר דמיעוטא דאיש לא כתיב אלא גבי מורא. דהרי אין לנו השתא שום הכרח כלל לאוקמי מיעוטא לכבוד. דשפיר מיתוקים במורא גופא ולמעט כל הנשים בין פנויות בין נשואות. וממילא מתבאר עפ"ז דעיקר קושייתו אפי' לפי דרכו לק"מ ואין לה מקום כלל. דהרי אי לאו ריבויא דתיראו ע"כ הי' לנו לומר דמיעוטא דאיש דכתיב גבי מורא אתי למעט לגמרי נשים ממצות מורא אפי' פנויות שיש סיפוק בידיהם לעשות. דהרי לפי סברת הרא"ם והרש"א במורא לא שייך אין סיפק בידי' לעשות. ולכבוד אין לנו השתא שום הכרח לאוקמי קרא באא"ע. ולזה שפיר איצטריך למיכתב תיראו לרבות אשה. דהשתא כיון דגבי מורא גופי' גלי קרא לרבות נשים ע"כ מיעוטא דאיש דכתיב בה דממעט אשה לא מיתוקים אלא בשאין סיפק בידי' לעשות וכיון דבמורא לא שייך זה ע"כ אא"ע למורא תנהו ענין לכבוד. וממילא במורא דלעולם יש סיפק בידי' לעשות. חייבות נשים בכל ענין. ובאמת דזהו בכלל התירוץ שדחה הרש"א דאריכות ימים לא כתיב אלא בכבוד. אבל אי לאו דגלי קרא דתיראו לחייב נשים ודאי הוה ממעטינן להו מאיש. דלא שייך הכא סברא דגברא בעי חיי כו'. דהא לא כתיב בה אריכות ימים. ומה שדחה הרש"א ז"ל תי' זה מדקתני בסיפא מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות כו' וזה בכבוד שייך ולא במורא עיי"ש. ורצה לומר וא"כ בע"כ קאי אכבוד דכתיב בה אריכות ימים. כבר כתבתי שדבריו הם תמוהים מאוד. דודאי למאי דמוקי לקרא דאיש באין סיפק בידי' לעשות ע"כ לפי דרכו של הרא"ם לא מיתוקים אלא בכבוד באא"ע. והיינו דוקא לקושטא דמילתא בתר דכתיב תיראו דמרבה נשים. אבל השתא דקיימינן לפום קושיין דלא לכתוב תיראו. ודאי לא הוה מיתוקים קרא דאיש למעט נשים רק במורא גופא. ובאמת לא הוה מחלקינן בין סיפק בידי' לעשות או לא. חדא דלא שייך במורא. ועוד דהשתא אין לנו שום הכרח לזה. וזה פשוט ומבואר: ובאמת דעפ"ז עיקר דברי הרא"ם ז"ל אית להו פירכא מגמרא ערוכה דהתם לקמן ל"ה ע"א. דפרכינן ולריב"ב דאמר נשים חייבות בפו"ר ניהוו פו"ר ומורא שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ומשני צריכי דאי כתב רחמנא מורא ולא כתיב פו"ר ה"א כו'. ואי כתב פו"ר ולא כתיב מורא ה"א איש דסיפק בידו לעשות אין. אשה דאין סיפק בידי' לעשות לא. וכיון דאין סיפק בידי' לעשות לא תתחייב כלל צריכא עיי"ש. והשתא לפי דברי הרא"ם דבמורא גופא לא שייך כלל אין סיפק בידי' לעשות. אלא דמדכתיב תיראו לרבות נשים ואנו מוכרחין לחלק בין יש סיפק בידי' לעשות או לא. מוקמינן קרא לכבוד באם אינו ענין למורא. וא"כ השתא דקיימינן לפום מאי דלא כתיב קרא דתיראו לחייב נשים במורא. דלית לן שוב שום הכרח כלל למיעקרי' לקרא ממורא ולאוקמי' לכבוד באא"ע. וא"כ פשיטא דלא הוה מיתוקים קרא אלא במורא גופא דכתיב גבי'. וא"כ איזה ענין יש כאן לההיא דיש סיפוק בידי' לעשות או אין סיפק בידי' לעשות. הרי לפי דברי הרא"ם והמהרש"א שנמשך אחריו לא משכחת במורא כלל אין סיפק בידיה לעשות. והכי הוא דהו"ל למימר ואי כתב רחמנא פו"ר ולא כתיב מורא הוה ממעטינן אשה ממורא מקרא דאיש ובכבוד הוה מחייבינן אשה אפי' אין סיפק בידי' לעשות מדכתיב בה אריכות ימים דגברי בעו חיי כו'. לכך איצטריך תיראו. דהשתא ע"כ מיתוקים קרא לכבוד באא"ע. ושמעינן תרתי דמכבוד מיפטרי כשאין סיפק בידי' לעשות. ובמורא מיחייבי בכל ענין. דהא לא שייך במורא אין סיפק בידי' לעשות. אלא ודאי מוכרח מזה דגם במורא גופא שייך שפיר אין סיפק בידי' לעשות. ודלא כהרא"ם והרש"א ז"ל וזה מוכרח. וכבר ביארנו לעיל דלדעתי כשאמר לו אביו שיעשה לו איזה דבר ואינו שומע לו הו"ל בכלל עשה דמורא. ולפ"ז משכחת לה שפיר כשצוה עלי' אביה לעשות לו איזה דבר שרשות בעלה מעכב עלי' מלעשותו. דנמצא שאין סיפק בידי' לעשותו. ומאי דלא חשיב לה בין עניני מורא בברייתא דאיזהו מורא. היינו משום דתנא לאו כרוכלא אזיל ומונה כל פרטי עניני מורא כולם. אלא קתני הנך וה"ה לכל כיו"ב. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם עיי"ש. וגם אפשר דהו"ל בכלל ולא סותר את דבריו דקתני התם. ושוב ראיתי להרג"א ז"ל בפ' קדושים שהשיג בזה על הרא"ם ותמה עליו דשפיר משכחת לה גם במצות מורא שאין סיפק בידי' לעשות כדרך שכתבתי עיי"ש. אלא דמש"כ שם דהא דלא קתני הך גוונא בברייתא דאיזהו מורא היינו משום דלא קתני אלא הנך גווני דאית בהו משום מורא בלא כבוד וכבוד בלא מורא עיי"ש. כבר ביארנו דגם בהנך גווני דקתני בברייתא. וכן בכל עניני מורא אי אפשר מבלי שיעבור נמי בעשה דכבוד. וגם אין צורך לזה. דבפשיטות ניחא כמשכ"ל. ועכ"פ אחר שנדחו דברי הרא"ם והרש"א ז"ל הקושיא במקומה עומדת לפי דרכנו. מאי קאמר תנינא להא דת"ר כיון דמתניתין לא אשמעינן אלא עיקר חיובא דכל מצות האב עה"ב לעשות לאביו אחד האנשים ואחד הנשים חייבין לעשותן. ולעולם אימא לך דלא מחייבי נשים בכל ענינים שנמנו בכלל מורא אלא מצד עשה דכבוד בלבד. אבל בעשה דמורא אפשר שלא נתחייבו הנשים כלל. אלא דמ"מ כיון דמחייבי מיהת בכל עניני מורא מצד עשה דכבוד שפיר קתני בהו דאחד האנשים ואחד הנשים חייבין: מיהו אפשר לומר בזה קצת דאע"ג דבכל דוכתי דאמרינן תנינא להא דת"ר פירושו תנינא במתניתין ראי' להא דת"ר בברייתא. וכמש"כ הריטב"א ז"ל בקידושין כ"ט ע"א עיי"ש. מ"מ אשכחן בסוגיא דע"ז ל"ט ע"א דקאמרינן תנינא להא דת"ר אשת חבר הרי היא כחבר וכו' אע"ג דהך מילתא ליתא כלל במתניתין. אלא מימרא דאמוראי שמואל ורבי יוחנן היא התם עיי"ש. וע"כ ההיא דהתם פירושו דתנינא בברייתא להא מילתא דהנך אמוראי. וכבר כתבו כן קצת מבעלי הכללים. וא"כ אף אנן נימא הכא דאין הכוונה לומר דתנינא במתניתין ראי' למאי דת"ר. דודאי ליכא שום ראי' ממתניתין כמש"כ. אלא הכוונה להביא מהך ברייתא ראי' לאוקימתא דרב יהודא. והיינו דקאמר תנינא להא דת"ר. פי' תנינא בברייתא להא דאמר רב יהודא. דת"ר איש אין לי וכו'. ואע"ג דבהך ברייתא לא מיירי אלא במורא לחוד. מ"מ כיון דמיהת במורא דריש בברייתא מקרא דתיראו דאף הנשים חייבות ממילא נשמע דאף בכבוד הנשים חייבות כאנשים. דאפי' את"ל דליכא שום טעם אחר לחייב הנשים בעשה דכבוד מ"מ מדרבי קרא נשים לעשה דמורא שמעינן נמי לכבוד. דאיכא למילף שפיר כבוד ממורא בבנין אב. וא"כ מהך ברייתא שמעינן שפיר בין לכבוד ובין למורא דנשים חייבות. ואפשר דזו היא כוונת הר"ב החידושין לא נודע שמו שכתב שם וז"ל תיראו הרי כאן שנים וכבוד אתי ממורא במה מצינו עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דבריו ז"ל מתמיהים הרבה דהדבר פשוט דלא איצטריך קרא אלא למורא אבל כבוד דכתיב בה אריכות ימים לא איצטריך קרא לחייב נשים. דתיפוק לי' מטעמא דאטו גברי בעו חיי כו'. וכדאמרינן בגמרא שם לקמן לענין מזוזה. והרב ז"ל גופי' כתב כן לקמן לענין שלוח הקן עיי"ש. אבל עם מש"כ דבריו ז"ל מבוארים על נכון. דכוונתו דע"כ הך תנינא להא דת"ר ליכא לפרש כבעלמא. דהא כאן ליכא שום משמעות ראי' ממתניתין לברייתא. וע"כ אין פירושו אלא כההיא דסוגיא דע"ז שם. דבעי לאתויי ראיה מברייתא לרב יהודא. ולזה הוקשה לו דהא ברייתא לא קאי אלא על מורא בלבד. ולזה כתב דאפי' הכי שפיר מוכח מהך דרשא דתיראו גם לכבוד. משום דכבוד אתי ממורא במה מצינו. איברא דנראה דאין צורך לזה דאפי' נימא דהא דקאמרינן הכא תנינא להא דת"ר פירושו כפשטי' כבכל שאר מקומות שנזכר לשון זה. מ"מ י"ל דלא בא להביא ראי' ממתניתין אלא לעיקר דינא דס"ל להך תנא דברייתא דבמורא איתרבי מקרא דאחד הנשים ואחד האנשים חייבין. וממילא דה"ה לכבוד. שהרי אפי' לא הי' שום טעם אחר לחייב נשים בכבוד הוה שמעינן לה שפיר מהך דרשא גופא דתיראו האמור במורא. משום דאיכא למילף כבוד ממורא במה מצינו וכדכתיבנא. ועל זה הוא דקאמרינן דתנינא במתניתין סייעתא להא דת"ר. שהרי עכ"פ תנן דכל מצות האב המוטלות עה"ב לעשות לאביו אחד אנשים וא' נשים חייבין. אף דודאי לענין מאי דדריש הך תנא דברייתא לחייב נשים בעשה דמורא ליכא ראי' ממתניתין. דאפשר דאע"ג דמחייבי בכל עניני כבוד ומורא כאנשים. מ"מ לתנא דמתניתין בכל זה לא מחייבי אלא מצד עשה דכבוד בלבד. דגם עניני מורא איתנייהו בכלל עשה דכבוד. אלא דאנשים מחייבי בעניני מורא משום עשה דמורא מלבד עשה דכבוד. אבל נשים לא מחייבי בהו אלא משום עשה דכבוד בלבד. מ"מ הרי שמענו ממתניתין דלעיקר חיובא נשים חייבות בכל הני כאנשים. ובזה שפיר איכא סייעתא ממתניתין לתנא דברייתא ולק"מ. וגם עפ"ז יש לכוון דברי הר"ב החידושין אלא שאין להאריך: עוד נראה להביא ראי' למש"כ דאי אפשר לעשה דמורא בלא עשה דכבוד מדתנן בפ"ו דכריתות כ"ח ע"א האב קודם לאם בכל מקום יכול מפני שכיבוד אב קודם על כבוד האם ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין. אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו עיי"ש. ואינו מובן לכאורה היכי מייתי ראי' מקרא דמורא לענין ששניהם שקולין לענין כבוד. הרי שני ענינים חלוקים הן. ואפשר דלענין מורא האם קודמת לאב ולענין כבוד האב קודם לאם. ושני הכתובים בדוקא נינהו. וכבר עמד בזה הר"ב באר שבע. ומש"כ לתרץ וז"ל דפשוט דכבוד ומורא שוין כדאיתא בפר"ק דקידושין עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למאי דתניא התם ל"א ע"א תניא רבי אומר גלוי וידוע כו' שהבן מכבד את אמו יותר מאביו כו' לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכבוד אם. וגלוי וידוע כו' שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו כו' לפיכך הקדים הקב"ה מורא אם למורא האב עיי"ש. אין זה מספיק כלל דהא גופא קשיא מנ"ל הא ודילמא חלק הכתוב בין כבוד למורא דבכבוד נתן הקדימה להאב ובמורא להאם. שהרי שני ענינים חלוקין הם. וגם הב"ח ביו"ד סי' ר"מ סעיף ג' הקשה כן. ותי' ג"כ כהרב ב"ש עיי"ש. אלא שהקשה שם כן רק על הרמב"ם והטור עיי"ש. והוא תמוה שהרי דברי הרמב"ם והטור לקוחים ממשנה דכריתות שם. ואמתניתין הי' לו להקשות כן. ועכ"פ לא תירצו כלום. וגם אשתמיטתייהו ברייתא ערוכה במכילתא פ' יתרו פ"ח דתניא התם ר"א אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו לפי שהוא מלמדו תורה לפיכך הקדים אם לאב במורא. וגלוי וידוע כו' שאדם מכבד את אמו יותר מאביו לפי שהיא משדלתו בדברים לפיכך הקדים אב לאם לכבוד. מקום שחסר השלים. או כל הקודם במקרא קודם במעשה. תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו. מגיד ששניהן שקולין זה כזה עיי"ש. הרי דאחר שכבר נתן טעם זה ששנינו בברייתא בתלמודין למה שהקדים הכתוב האב לאם בכבוד והאם לאב במורא. חזר ושאל דנימא כל הקודם במקרא קודם במעשה. ולזה הוצרך להכריח דשניהם שקולים מדהקדים אם לאב בקרא דמורא. וזה מבואר להדיא כמש"כ דטעם זה אין לו מקום אלא אחר דקים לן כבר מהכרח הכתובים דשניהם שקולים. וכיון דשניהם שקולים צריך טעם אמאי הקדים בענין אחד אב לאם ובענין אחר אם לאב ולא באיפוך. אבל מחמת טעם זה מצד עצמו אכתי לא הי' לנו לומר דשניהם שקולים נגד לשון הכתוב. דטעם זה גופא מנ"ל. ודילמא לשון הכתובים עיקר והקודם במקרא קודם במעשה. וא"כ כל ההכרח לומר דשניהם שקולים אין לנו אלא מדהקדים אם לאב במורא. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. וכן ודאי מתבאר מלישנא דמתניתין דכריתות שם ומברייתא דסיפרא ריש פ' קדושים ומכילתא ריש פרשת בא דרק מכח הכרח לשון הכתובים דמקדים כאן אב לאם וכאן אם לאב הוא דמייתי ראי' דשניהם שקולים עיי"ש. וזה קשה טובא לכאורה. ולכן נראה דמזה ראי' למש"כ דגם מורא בכלל כבוד הוא. וכשעובר על עשה דמורא עובר נמי בעשה דכבוד. וליכא נפקותא בעשה דמורא אלא כדי לעבור עלה בשתי עשין. וא"כ ע"כ אי אפשר לומר דגבי מורא הקדים הכתוב אם לאב ובכבוד אב לאם. דכיון דבכבוד לחוד האב קודם לאם איך יתכן לומר דכשנוסף עלה גם עשה דמורא מלבד עשה דכבוד. תהא האם קודמת להאב. וכי משום שנתוסף עלה עשה יתירא מיגרע גרעה עשה דכבוד גבי האב. ולכן הכריחו מזה דשניהם שקולין. וא"כ מכל זה מבואר דדברי רבינו הגאון כאן צ"ע דלפי שיטתו לא הו"ל למנות עשה דמורא. כיון דלית בה נפקותא אלא כדי לעבור עלה בשתי עשין: והנה ראיתי להתוס' בפ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה ורי"א כו' שכתבו וז"ל מדקדק ר"י למ"ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה. אם יעסוק בכבוד אביו הלא אבידת חבירו קודמת. כדאמרינן באלו מציאות יכול א"ל אביו הטמא או אל תחזיר ישמע לו ת"ל כו'. והיינו אל תחזיר שאמר לו עסוק בכבודי. דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא. משמע א"כ דאבידת חבירו קודמת לכבוד אב וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ התוס' דכשאמר לו אל תחזיר בחנם פשיטא דלא ישמע לו ולא בעי קרא להכי. ראיתי להר"ב פ"י ושאר אחרונים שהבינו דהיינו משום דבחנם כיון שאין לו בזה שום הנאה אינו מתכוון אלא להכעיס ולצער את בעל האבידה. והו"ל אינו עושה מעשה עמך ואפי' לבזותו שרי. וכ"ש שלא ישמע לו עיי"ש. ולפום ריהטא הי' נראה לי שאין סברתם מוכרחת. דאף שאינו אומר לו שלא יחזיר כדי לעסוק בכבודו. מ"מ עדיין אין מזה הכרח לומר שאינו מתכוון אלא להכעיס ולצער את בעל האבידה. דאטו מי לא מצינו לומר שאינו רוצה שיחזיר משום דלא ניחא לי' בטורח הבן ובבטול מלאכתו בחזרת האבדה. אלא שראיתי להרב המאירי ז"ל ביבמות ה' ע"ב שכתב בתוך דבריו וז"ל דתניא יכול א"ל אביו היטמא והוא כהן או שא"ל אל תחזיר אבדה ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי. ואפי' במקום כבוד כגון שאמר לו להביא לו פירות משם או שהי' לאביו אבדה או שהיתה אבדת אחרים לפניו והאב צריך לאכול וא"ל הכן לי לאכול ולא תשיב לו אבדה. דלא אתי עשה דכבוד למידחי לאו דלא יטמא ולא תוכל להתעלם אע"ג דאיכא הכשר מצוה וצורך לאביו בכך שאם אין כאן שום צורך אצלו אלא דלאעבורי בלחוד קמכוון לא איצטריך קרא דהא רשע הוא ואקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהכריח דלא צריך קרא שלא ישמע לו אלא בשאמר לו עסוק בכבודי רק מטעמא דאל"כ הו"ל אינו עושה מעשה עמך וכמו שהבינו האחרונים ז"ל בכוונת התוס'. וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב א' ח"ד שכתב שם וז"ל א"ל אביו שחוט לי בשל לי בשבת וכו'. וכן אם א"ל הטמא והחזר לי אבדתי שהיא בבית הקברות ואפי' א"ל אל תחזיר אבדה לפלוני או לא תעשה מצוה פלונית עד שתאכילני ותשקני אינו שומע לו. דאין הכשר מצוה דוחה שום דבר מזה. וכ"ש אם א"ל בלא הכשר מצוה כדי להעבירו ואל תחזיר ולא תעשה מצוה פלונית דכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ"ל עיי"ש. והיינו כדברי המאירי דכל שא"ל אל תחזיר בחנם. מיפטר מלשמוע לו. משום דלא מתכוון אלא כדי להעבירו והו"ל אינו עושה מעשה עמך ולא צריך קרא למעטי'. ולפ"ז מתבאר מדבריהם ז"ל דאם צוה לו בדבר הרשות. אע"פ שאין להאב שום הנאה מזה חייב לשמוע לו: אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל בפ"ק דיבמות ו' ע"א שכתב בתוך דבריו וז"ל שהמחמר אחר בהמתו להביא גוזלות לאביו או דבר אחר אין זה כבודו אלא הכשר כבודו כו'. וא"ת והלא מכיון שא"ל אביו לחמר אחר בהמתו הוי כבודו. אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו. אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו' להביא לו פירות קאמר. אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו ז"ל דכשאמר לו לעבור על המצוה בחנם היינו טעמא דלא צריך קרא שלא ישמע לו משום שאינו חייב לשמוע לו בדבר שאין להאב הנאה של כלום ממנו אפי' בדבר הרשות. משום שאין זה בכלל כבוד שאמרה תורה. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל ביבמות שם שכתב שם כדברי הרמב"ן ז"ל ועוד ביותר ביאור עיי"ש. וכן מבואר בדברי הריטב"א ז"ל שם שכתב וז"ל יכול א"ל אביו הטמא או שא"ל אל תחזיר פירש"י ז"ל שא"ל כן לבטלה ולא לשום צורך. ואינו נכון דא"כ למה ישמע לו אפי' בדברים של רשות וכ"ש לעשות עבירה או לדחות מצוה שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו. כדאמר התם איזהו כבוד אב מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו. לכן פי' ר"ת ור"י ז"ל שא"ל הטמא לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשאי אפשר זולת כן. או שא"ל אל תחזיר אבדה זו ובשל לי או שחוט לי עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב בפירוש שאפי' בדבר הרשות אינו צריך לשמוע לו בדבר שאין להאב הנאה ממנו משום שאין זה בכלל כבוד שאמרה תורה. וע"כ דס"ל דגם בכלל מורא אינו. דאל"כ תיפוק לי' שחייב לשמוע לו בכיו"ב בדבר הרשות מיהת משום עשה דמורא. וכן מוכרח מדברי רבינו חננאל והר"י ז"ל שהביאו התוס' שם בד"ה שכן הכשר מצוה כו' וז"ל ונראה לר"י וכן פירש רבינו חננאל ז"ל דבלאו דמחמר מוקי לה. ומהכא לא נילוף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו. בשעת דחיית הלאו אינו מאכילו ומלבישו. אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי עכ"ל עיי"ש. והשתא הרי כיון דבאמר לו אביו הטמא ואל תחזיר או חמר בשבת נקט לה תנא דברייתא וסתמא דגמרא שם. והיינו משום דכשלא אמר לו כן אביו בפירוש לא שייך כאן לא עשה דכבוד ולא עשה דמורא כמשכ"ל. משום דמסתמא ודאי לא ניחא לי' לאב שיעבור בנו על לאו שבתורה על ידו. אם לא שצוה לו כן בפירוש. וא"כ נהי דס"ל לר"ח ור"י ז"ל דכשאין לאביו הנאה ותועלת במעשה זו לית בה עשה דכבוד. הרי מ"מ עשה דמורא יש כאן מיד כשאמר לו הטמא ואל חחזיר. וא"כ מאי משני מה להנך שכן הכשר מצוה. הרי עכ"פ לגבי עשה דמורא גוף מצוה היא מיד באמירה ולא הכשר בלבד. אלא ודאי ס"ל לר"ח ור"י דכשאינו עושה מאמר האב בדבר שאין לאב תועלת והנאה ממנו גם בכלל עשה דמורא ליתא. וכן מבואר באס"ז בפ"ב דמציעא ל"ב ע"א בשם התוס' וז"ל יכול א"ל אביו אל תחזיר וכו' איכא למידק פשיטא שלא ישמע לו שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר וכיון שכן ליכא עשה כלל דנידחי. פירשו בתוס' דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני כו' הרמב"ן והרשב"א עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דאין בזה לא עשה דכבוד ולא עשה דמורא. ומבואר ממילא מזה דכוונת התוס' בפ"ק דקידושין שהבאתי לעיל אינה כמו שהבינו האחרונים ז"ל שהבאתי. אלא הדברים כפשטן. דס"ל דבמידי דליתא לצורך הנאת אביו לא שייכא לא עשה דכבוד ולא עשה דמורא. והתוס' לטעמייהו אזלי בזה. ובטור יו"ד סי' ר"מ הביא בשם הרא"ש בתשובה שכתב דהאב שצוה לבנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב. והבן הי' רוצה להתפייס עמו אלא שחושש לצוואת אביו. אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום ישראל כו'. והאב שצוה לו לשנוא לאו כל כמיני' להעבירו על דברי תורה עכ"ל. והוא בתשו' הרא"ש כלל ט"ו סי' ה'. ושם הוא ביותר ביאור וז"ל שם. לאו כל כמיני' לצוותו לעבור על דברי תורה שנאמר אני ד' מוראי למעלה ממוראכם. ועוד לא הי' האב בזה הדבר עושה מעשה עמך ואינו צריך לכבדו עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דאם הי' דבר הרשות אע"ג דלא מטא להאב שום הנאה במה שאינו מדבר עם פלוני ואינו מוחל לו. מ"מ חייב לשמוע לו. והיינו כדעת המאירי ורבינו ירוחם ז"ל. וכיו"ב ראיתי בס' חסידים סי' תקס"ב שכתב דהאב המצוה לבנו לקחת בת בנו או בת בתו והוא אינו חפץ בה וירא אם יקחנה שישנא אותה וכו'. מוטב שלא יקחנה עכ"ל עיי"ש ובס' חסידים השלם סי' תתקנ"א. מבואר דקאי ג"כ בשיטת הרא"ש וסייעתו דדוקא משום דהו"ל כדבר עבירה. אבל בדבר הרשות כיו"ב אע"פ שאין בו צורך האב עצמו חייב לשמוע לו: וראיתי להמהרי"ק בתשו' שורש קס"ו ענף ג' שכתב וז"ל ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן. לענ"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן. חדא דאפי' לענין ממון אורו לו רבנן לר"י כמאן דאמר משל האב. וכ"פ כל פוסקי הלכות אשר ראיתי. כ"ש הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח אשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כ"כ. ועוד דקרוב בעיני הדבר להיות כמצוה לעבור על דברי תורה. שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה כו'. הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה כו' וכבר השיב רבינו אשר דאם האב מצווה על בנו שלא ידבר עם פלוני כו'. ועוד דעד כאן לא מיפליגי אם משל אב או משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה. פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו הוא. אבל במילתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא עכ"ל עיי"ש. והובא בהגהת רמ"א יו"ד סוף סי' ר"מ בקיצור ובד"מ שם הביאו ביותר ביאור ע"ש. ותמיהני על הגהת דרישה שכתב על דברי הרמ"א בהג"ה בשם מהרי"ק דטעמו משום דהו"ל כמצוה לעבור על ד"ת עיי"ש. וכן ראיתי להלבוש שם שנתן טעם לדין זה וז"ל שלא מכל אשה אדם זוכה להוליד בנים והו"ל כמונעו מפו"ר עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריהם דבדבר הרשות כיו"ב חייב לשמוע לאביו. ודבריהם תמוהים דהרי הדברים לקוחים מדברי המהרי"ק שם. והרי שם מפורש בהדיא דאפי' בדבר הרשות כיו"ב אינו צריך לשמוע לאביו. דאין זה לא בכלל כבוד ולא בכלל מורא. והביאו בד"מ שם. וגם הטעם שנתן הלבוש אין לו רמז בדברי המהרי"ק. וגם עיקר הדברים תמוהים שיחשב משום זה עבירה שמונעו מפ"ו. אטו ידוע לן דזו שמצוה לו האב אינה בת בנים וזו שרוצה הוא ליקח בת בנים הוא. ודילמא איפכא הוא והו"ל דבר מצוה. ולכן לא ירדתי לסוף דעתו ואין להאריך. ומ"מ מבואר מדברי המהרי"ק דבדבר שאין בו צורך גוף האב וקיומו כפרנסתו וכיו"ב. אין בו לא משום כבוד ולא משום מורא. ואינו חייב לשמוע לאביו. ועי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' קל"ו שנשאל באב שצוה לבנו הגדול ליתן שטר חליצה לבנו הקטן. והשיב ע"פ דברי מהרי"ק אלו שאינו חייב לשמוע לאביו בזה לא מצד כבוד ולא מצד מורא עיי"ש. ובאמת שאין זה מוסכם כמו שביארנו. ומדברי הרא"ש גופי' שהביא במהרי"ק שם מוכח דלא ס"ל הכי כמשכ"ל. אלא שכבר הבאתי ג"כ כת של ראשונים ז"ל דס"ל הכי. ולא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהעיר על חלוקי דעות אלו: ולכאורה יש לעיין בזה מסוגיא דפרק אלו נערות כתובות ל"ט ע"ב דתניא א' האונס ואחד המפתה בין הוא בין אביה יכולין לעכב. ופרכינן עלה בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ימאן מ"מ. אלא אונם בשלמא איהי כתיב ולו תהי' לאשה מדעתה. אלא אביה מנ"ל וכו' עיי"ש. ויש לתמוה דכיון דקים לן מקרא דהדבר תלוי בדעתה ויכולה לעכב. ממילא פשיטא דגם אביה יכול לעכב. דכיון דהוא אינו רוצה שתנשא לו שוב אסורה להנשא לו מצד עשה דכבוד ומורא. ותייבת למאן מלהנשא לו. ומאי פריך אביה מנ"ל דיכול לעכב. ולכאורה הי' נראה לומר דנפ"מ לענין היכא דהאב אינו עושה מעשה עמך. דמצד עשה דכבוד ומורא ליכא. ואשמעינן דבלא"ה מדינא יכול האב לעכב. אלא דאכתי קשה מאי פריך אביה מנ"ל דיכול לעכב. אימא דמאי דקתני בברייתא דאביה יכול לעכב אין זה אלא מצד עשה דכבוד ומורא. ובאמת היכא דליכא משום עשה דכבוד ומורא. וכגון שאינו עושה מעשה עמך. אפשר דאינו יכול לעכב. וכ"ש דקשה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם דס"ל דאפי' הי' אביו רשע ובעל עבירות חייב בכבודו ובמוראו. ואף דהסמ"ג והטור שם הקשו לשיטה זו מסוגיא דפרק איזהו נשך עיי"ש. כבר תירצוה האחרונים ז"ל יפה ואכמ"ל בזה. מיהו אכתי הי' אפשר לומר גם לשיטה זו דנפ"מ לענין היכא שמחל לה אביה על כבודו ומוראו במה שנוגע לנשואיה. דקיי"ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא"כ אין בזה משום עשה דכבוד ומורא. ומ"מ אשמעינן דיש לו כח לעכב מדינא. אלא דגם לזה קשה הא גופא מנ"ל. ודילמא ברייתא דאשמעינן דאביה יכול לעכב היינו רק משום העשה דכבוד ומורא. ואם מחל אין ה"נ דלאו כל כמיני' לעכב. ואין לומר אונס דומיא דמפתה משמע לי'. ובמפתה כיון דאביה כתיב בהדיא בקרא דיכול לעכב. כדכתיב אם מאן ימאן אביה וגו'. אית לן למימר דלאו מצד מצות כבוד ומורא הוא. אלא זהו אחד מן הדברים שזכתה תורה לאב בבתו. וא"כ דומיא דהכי אונס אית לן למימר דלא מצד כבוד ומורא הוא. ואפי' מחל על כבודו ומוראו מצי לעכב. והיינו דפריך בשלמא מפתה כו' אלא אונס מנ"ל. דהא ליתא. שאני אומר במפתה גופי' מנ"ל דמה דיכול לעכב לאו מצד כבוד ומורא הוא דיכול האב לעכב. דהא לא כתיב קרא יתירא לאשמעינן הך מילתא דיכול לעכב כי היכי דתקשה לן אם איתא דמצד כבוד הוא ל"ל קרא. דהא קרא דאם מאן ימאן לגופי' הוא דאיצטריך. לאשמעינן דאפי' אם רק מצד מיאון האב או הבת לא נשאה חייב לשלם קנס. וגם שאינו חייב בתשלומי קנס אלא לכשלא יכנוס. ולא כאונס שנותן מיד כמבואר שם עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דגם במפתה אין לו לאב זכות למאן אלא מתורת כבוד ומורא בלבד. וכשמחל על כבודו אין ה"נ דאינו יכול לעכב. אשר לכן נראה דמזה ראי' להמהרי"ק דכל כיו"ב לית בה לא משום כבוד ולא משום מורא. ואין כח ביד האב למחות ביד בנו או בתו מלהנשא כרצונם ולאשר ישר בעיניהם. וזהו לפי סברא האחרונה של מהרי"ק דכיון דאין זה צורך גוף האב דומיא דפרנסתו. אין זה לא בכלל כבוד ולא בכלל מורא. דלפ"ז אין חילוק בין הוגנת לו או לא. אבל לפי סברא ראשונה של מהרי"ק דלהכי אינו יכול למחות בידו משום דהו"ל כמצוהו לעבור על דברי תורה ודוקא בהוגנת לו. א"כ אפשר לומר דהכא באונס ומפתה אינו חשוב הגון לה. כיון שהוא איש האונס ומפתה את הבתולות. וכן לא יעשה. ואע"ג שאמרה תורה ולו תהי' לאשה. אין זה אלא בתורת קנס. והרי תלתה תורה בדעתה אם תחפוץ בו. וא"כ שוב הדר הו"ל בכלל כבוד ומורא ושפיר יכול למחות בידה והדק"ל. אבל לסברא אחרונה של מהרי"ק אתי שפיר. וכן פסק הרמ"א שם כסברא אחרונה של מהרי"ק. מדסתם ופסק שאם האב מוחה בבן מלישא אשה איזה שיחפוץ בה הבן אינו צריך לשמוע אל האב עיי"ש. ולא הזכיר דדוקא באשה ההוגנת לו כמש"כ במהרי"ק לפי סברתו הראשונה בריש דבריו. והיינו משום דפסק כסברא אחרונה דמהרי"ק. דלפ"ז אין חילוק. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה. ועי' בבית הלל יו"ד סוף סי' ר"מ בהג"ה מבנו דאזיל בתר איפכא. ואין דבריו נכונים. ומה שהביא מדברי הרשד"ם אין הכרח כלל. דכוונת הרשד"ם פשוטה דאם אינה כשרה כשאר בנות ישראל הכשרות. בלא"ה גם בלא עשה דכבוד אב אסורה לו. אבל מאחר שהיא כשרה מותר לישאנה ואין חשש. משום עשה דכבוד. עיין בתשו' הרשד"ם גופיה והיא בחאה"ע סי' צ"ה ואין להאריך והוא פשוט. עכ"פ מתבאר דמסוגיא דכתובות יש לנו ראי' מוכחת לדעת הסוברין דכל מאי דלא שייך האב בגווה ולאו לצרכו הוא. אין בעשייתו לא משום כבוד ולא משום מורא. אפי' גזר עליו לעשותו. וצ"ע טובא לכאורה להרא"ש והמאירי ורבינו ירוחם וס' חסידים דלא ס"ל הכי כמו שביארנו. ואין לומר דכיון דקתני בין היא בין אביה יכולין לעכב. משמע לי' לתלמודא דאביה דומיא דהיא קתני דמה היא יכולה לעכב מדינא אף אביה מעיקר דינא יכול לעכב ולא מצד כבוד לחוד. שהרי לפי תי' האחרון של התוס' שם בד"ה אין לי אלא אבי' כו'. בלא"ה היא ואביה לאו בחדא גוונא מיירי. דהיא אינה יכולה לעכב אלא לאחר שבגרה או מת אביה. ואבי' לא מצי לעכב אלא בנערותה עיי"ש ובמש"כ כל האחרונים ז"ל על דברי התוס' שם. וכן פסק הרש"ל ביש"ש שם להלכה כתי' זה האחרון של התוס' עיי"ש. וידענא כי יש עוד לבנות ולסתור בזה ע"פ דברי התוס' והאחרונים ז"ל שם עיי"ש היטב. אלא שאין רצוני להאריך בזה. ולאחר העיון הראי' נכונה. ומ"מ יש לצדד בזה לישב דעת הרא"ש והמאירי וסייעתם ואין להאריך. ועי' בסוגיא דפ"ב דקידושין מ"ה ע"ב בההיא דאמרינן התם אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. ופירש"י ז"ל שמא נתרצה הבן בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן. דאב בקידושי בתו בכל דהוא ניחא לי' כו'. אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו עכ"ל. ולכאורה אם איתא דגם זה הוא בכלל כבוד ומורא אם יגזור עליו לקחת לו האשה אשר יבחר לו האב. הי' ראוי לומר איפכא אפי' למ"ד לא חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן חיישינן. משום דמדאורייתא מיחייב לקחת אשה זו שבחר לו אביו. אלא ודאי כדעת מהרי"ק וכסברתו האחרונה שאין זה בכלל כבוד ומורא. אלא דג"ז יש לדחות ואין להאריך: ואמנם בעיקר דברי המהרי"ק שהחליט דבכל מידי דלא שייך האב בגווי' לית בי' לא משום כבוד ולא משום מורא אם כי יש לו מקור נפתח מדברי הראשונים ז"ל שהבאתי. צ"ע טובא אצלי מאין הרגלים לומר כן. ואמאי לא נימא דהא גופא הנאה היא לו במה שדבריו נשמעים לבניו וצייתי לי'. ורצונו של אדם זהו כבודו. וגם בעיקר הדבר מנ"ל דבעינן שיהי' לו הנאה. הרי אין לנו בקרא אלא כבוד דכתיב כבד את אביך וגו'. וכל מה שהוא לו לכבוד בכלל המצוה הוא. ובודאי דכל אדם מתכבד במה שדבריו נשמעים. ומשה"כ אמרו בפ"ב דשבת כ"ג ע"ב מאן דדחיל מרבנן איהו גופי' הוי צורבא מרבנן. ואי לאו בר הכי הוא משתמעין מילי' כצורבא מרבנן עיי"ש. וא"כ אית לן למימר דהו"ל בכלל כבוד דקרא. הן אמת דמצינו במכילתא יתרו פ"ח דתניא התם כבד את אביך ואת אמך שומע אני בדברים. ת"ל כבד את ה' מהונך במאכל ובמשתה ובכסות נקיי' עיי"ש. אבל ע"כ לא בא למעט דברים אחרים מכלל כבוד. אלא משמיענו דגם דברים אלו בכלל כבוד הם. אע"ג שאין בהם אלא הנאת הגוף. אבל ודאי דכל דבר שמתכבד בו בפני הבריות הוא בכלל כבוד. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל ורבינו בחיי פ' יתרו עיי"ש שכתבו שסתם הכתוב בכבוד אב ואם מה הוא. משום דכל מה שנצטוינו בכבוד האב של מעלה ב"ה אנו חייבים בכבוד אב ואם עיי"ש באורך. וא"כ כשם שנצטוינו לשמור ולעשות כל פקודיו וכל חוקיו ומצותיו. כן נתחייבנו לעשות גזירות אב ואם בין יש להם איזה הנאה מן הדבר או לא. ובפ"ק דקידושין ל' ע"ב ת"ר נאמר כבד את אביך וגו' ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כבוד או"א לכבוד המקום כו'. אבל בהנאה ודאי אי אפשר וכן בדין ששלשתן שותפין בו עיי"ש. מבואר דלכל מאי דאפשר יש לנו להשוותן. והרי אמרו דמכבדו בחייו ומכבדו במותו שם ל"א ע"ב. והרי במותו לא שייכא הנאה ואין בו אלא כבוד בעלמא. ואפי' הכי הו"ל בכלל עשה דכבוד. ועי' בחובת הלבבות שער עשירי שכתב דיש מצות תלויות בדברים כשימצאו מתחייבים בה וכשיפקדו יסתלקו. כמצות מילה למי שאין לו בן. ופדיון הבן למי שאין לו בכור. ומצות מעקה למי שאין לו בית. ומצות כבוד אב ואם ליתום כו' עכ"ל עיי"ש. והדבר מתמיה דהא בהדיא תניא התם דמכבדו בחייו ומכבדו במותו. וא"כ גם היתום ישנו במצות כבוד אב ואם. ואולי אפשר דס"ל דמה"ת אין כבוד אלא מחיים דוקא ורק מדרבנן מכבדו אף במותו. וקצת יש ראי' לזה ממה שאמרו שם אי ידעי לא נפקית עיי"ש ובמהרש"א ועצמות יוסף ופ"י שנתקשו בזה. אבל לפ"ז ניחא כמבואר. וכן משמע מירושלמי פרק ואלו מגלחין ה"ח דאמרו דבאב ואם מגלה כל לבו משום שבטלה ממנו מצות כבוד עייש"ה. ובזה ניחא ג"כ מה שקשה בההיא שאמרו בכתובות ק"ג ע"א דלא מיחייב בכבוד אשת האב אלא בחיי האב ולא לאחר מותו עיי"ש. והרי כיבוד אשת האב אינו אלא משום כבוד אב. והא קיי"ל דמכבדו בחייו ומכבדו במותו. אבל לפמש"כ ניחא די"ל דכיון דאינו אלא מדרבנן לא תקנו אלא באב גופי' ולא באשתו ובבנו הגדול. ועי' באס"ז שם בשם רש"י מהדו"ק עייש"ה. ועי' תשו' רע"א סי' ס"ח שעמד בזה וכתב לחלק בין מה שהוא כבוד וגדולה בעצמותו דבזה מכבדו גם במותו. משא"כ ענין כיבוד שאינו אלא לעשות נחת רוח לאביו ולמנוע צערו. כמו מלביש ומשקה מכניס ומוציא וכן לכבד אשתו ובנו הגדול. בזה י"ל דלא שייך לאחר מיתה עיי"ש. וחילוק זה ודאי מוכרח לפי מה שנראה מכל הראשונים ז"ל דגם כיבוד דאחר מותו מדאורייתא הוא. והכי משמע בהדיא בפ"ט ממס' שמחות עייש"ה. ולפ"ז משמע ודאי דעיקר כיבוד היינו רק מה שהוא כבוד וגדולה בעצמותו. ובזה הוא שאמרו מכבדו בחייו ומכבדו במותו. ובודאי שכן מוכרח מכמה דוכתי. והכי אמרינן התם אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הו"ל לאבימי בחיי אביו וכי הוה אתי רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח לי' וכו' עיי"ש. ואיזה הנאת הגוף הי' לו לר"א בהכי. ומה לו בין אי הוה פתח לי' אחד מבני אבימי או הוא עצמו. אין בזה אלא משום שנהג בו ענוה ושפלות לפתוח לו בעצמו ולא ע"י אחר. ובזה קאמר דקיים מצות כיבוד. הרי דמצות כבוד לא תליא בהנאה כלל. אלא כל שנכנע לפניו וממהר לעשות רצונו זהו עיקר כיבוד. וא"כ גם כשצוה עליו לעשות דבר שאינו לצרכו ודאי יש לנו לומר דבכלל כיבוד הוא לעשות מצותו ולא לעבור על פקודתו וצ"ע אצלי בזה: ואמנם אפי' נימא דאין זה בכלל כיבוד. עכ"פ הא ודאי תמוה ביותר אמאי לא יהי' זה בכלל מורא. שהרי בזה נראה שאינו חושש לדבריו. וזה גרוע מסותר את דבריו ומכריעו. דהתם אינו מתנגד לרצון אביו אלא שמגלה דעתו לפי הנראה לו לאמת שאין הדבר כדברי אביו. וכ"ש לפי דעת הרמ"ה שמביא הטור יו"ד סי' ר"מ ורבינו ירוחם שם דמכריעו היינו אפי' לזכות שאומר נראין דברי אבא עיי"ש. אבל כאן שאינו סר למשמעתו ועובר על פקודתו נראה כאינו חושש לדבריו ופונה לו עורף. וכבר כתבתי לעיל לתמוה בזה על הרא"ם ז"ל. וכבר הבאתי לעיל שכבר תמה בזה הרב בעל ג"א ז"ל. על הרא"ם. והנה לפנינו שכן דעת הרבה מהראשונים ז"ל. איך שיהי' ודאי הדבר תמוה טובא. והנה לדברי התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל הי' מקום לומר דאין הכרח מדבריהם ז"ל לומר דס"ל שאין זה בכלל עשה דמורא. דאפשר לומר דהתם בההוא דמתמר והטמא ואל תחזיר כיון דהו"ל במקום עבירה על דברי תורה. בלא"ה לא שייכא בי' עשה דמורא אב ואם מטעם שביארנו לעיל. ולהכי שפיר כתבו דמשום דעשה דכיבוד ליתא במידי דלית לי' לאבוה הנאה ממנו פשיטא דלא ישמע לו ולא בעי קרא. דמשום עשה דמורא אע"ג דבדבר הרשות כיו"ב שייכא עשה דמורא דלא תליא מידי בהנאה אלא שתהא יראתו על פניו. מ"מ כאן במקום עבירה על דברי תורה אין מקום בלא"ה לעשה זו. וא"כ אין הכרת לומר להתוס' והרמב"ן ורשב"א ז"ל דפליגי על הרא"ש והמאירי וסייעתם בזה. ובפרט להתוס' דבלא"ה מוכרת כן מדבריהם בסוגיא דריש פ"ק דיבמות דבמקום עבירה לא שייכא עשה דמורא וכמו שביארנו לעיל. וא"כ לטעמייהו אזלי. אבל בדברי הריטב"א שהבאתי לעיל מבואר בהדיא דאפי' בדבר הרשות כיו"ב אינו חייב לשמוע לאביו. וא"כ מבואר דס"ל שאין בזה לא משום כבוד ולא משום מורא. וזה מבואר כדברי המהרי"ק וכדברי הרא"ם ז"ל דאומר ואינו עושה לא הוי בכלל עשה דמורא. וביותר תמוה על דברי המהרי"ק שהרי מדברי הרא"ש שהביא הוא גופי' שם מוכח דבדבר הרשות אע"ג דלא שייך האב בגווי' חייב לשמוע לו. וא"כ בע"כ ס"ל דעכ"פ הו"ל בכלל מורא וכמשכ"ל. ואולי אפשר לומר דס"ל דההיא עובדא שנשאל עליה הרא"ש מיירי במידי דשייך האב בגוויה. וכגון שצוה שלא ידבר עם פלוני עד שיפרע לו חובו או עד שיפייסנו משום איזה טענה ותביעה שיש להאב עליו. וכנראה קצת מלשון השאלה שכתב ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב עיי"ש. אבל באמת מלשון השאלה והענין משמע יותר שהי' המעשה בנדון שלא להאב אלא להבן עצמו עשה אותו האיש איזה דבר היזק. והאב צוה עליו שלא ימחול לו הבן העול שעשה לו גופי'. וא"כ הו"ל מידי דלא שייך האב בגווי'. וא"כ ודאי מוכח דדעת הרא"ש והטור שהביאו דבדבר הרשות כיו"ב חייב לשמוע לאביו עכ"פ משום עשה דמורא ודלא כמהרי"ק. סוף דבר דברי המהרי"ק וביותר דברי הריטב"א שכתב כן בפשיטות כ"כ עד שתמה מזה על פירש"י. לא ידעתי להם מקור ולא משמעות בשום דוכתא וצ"ע טובא לענ"ד: ומעתה נאמר דאם דעתו של רבינו הגאון ז"ל כדעת הסוברין דעשה דכבוד לא שייכא אלא במילתא דשייך האב בגווי'. אבל במורא ס"ל דבכל מה שצוה האב לבנו אף ע"ג דלא שייך בגווי' כלל שייך בי' עשה דמורא. דהו"ל כסותר את דבריו וכדעת הרא"ש והמאירי וסייעתם. א"כ אתי שפיר מה שמנה עשה דמורא בפ"ע במנין העשין. דהא משכחת לה שפיר לעשה דמורא אף במקום דליתא בכלל עשה דכבוד. והנה ראיתי להר"ב כנה"ג יו"ד סי' ר"מ בהגהות הטור שכתב על דברי מהרי"ק שהבאתי וז"ל אבל מדברי מהרש"ך ח"א סי' קל"ה נראה דדוקא אם האב לא ציוה לו בפירוש אל תקחנה אלא שמתוך דבריו נראה שאינו רוצה בה. אבל אם אמר לו בפירוש לא תקח אשה זו חייב לשמוע לדברי אביו עכ"ל עיי"ש. והנה אף כי אחר שעיינתי בדברי הרש"ך שם ראיתי שאין זה מוכרח כלל מדבריו עיי"ש היטב. אבל עיקר הדבר ברור לדינא מטעם שביארנו. דכשלא אמר לו בפירוש אלא שנראה כן מתוך דבריו לא שייך כאן עשה דמורא. דאין בזה משום סותר את דבריו שהרי לא א"ל שלא יקחנה. וכיון דהו"ל דבר דלא שייך האב בגווי' ולית כאן עשה דכבוד. וכדעת התוס' ורמב"ן וסייעתם ז"ל להכי שרי לבן לקחתה. משא"כ כשא"ל בפירוש שלא יקחנה דאף דמשום עשה דכבוד ליכא. איכא מיהת משום עשה דמורא דהו"ל סותר את דבריו. ולהכי אסור לו לקחתה. והיינו ממש כמו שהעלתי בדעת רבינו הגאון. עכ"פ לפ"ז אתי שפיר דברי הגאון כאן: ועוד הי' נראה לומר בזה עפמש"כ הריטב"א בההיא דאמרינן שם ל"ד ע"ב ותו מ"ע שלהז"ג נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא מה מורא נשים חייבות אף כל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות ונילוף מת"ת כו'. והקשו בתוס' שם וז"ל ונילף מת"ת וא"ת אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמר בפ"ק דיבמות כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן עכ"ל עיי"ש. והריטב"א שם כתב לתרץ וז"ל ואיכא למימר דקסבר דממורא ליכא למיגמר דשאני מורא דחמיר טובא דהוקש כבודו לכבוד המקום. דהא מה"ט הוה ס"ד דלידחי עשה דמורא עשה ול"ת דאבידה אי לאו דכתיב אני ד' כולכם חייבים בכבודי כדאי' בפ' אלו מציאות. משא"כ בעשה דעלמא דלא דחי עשה ול"ת. וכיון דחמיר כולי האי לא גמרינן מיני' לחומרא לאידך דלא חמירי כוותי'. וגמרינן מת"ת כל היכא דאפשר עכ"ל עיי"ש. וכזה ממש תי' בתוס' הרא"ש שם עיי"ש. וזה ג"כ בלא ספק כוונת התוס' שם שכתבו בקיצור וז"ל עי"ל דסברא למילף טפי מת"ת ממורא דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום ואין למילף שאר מצות מינה עכ"ל עיי"ש. וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהקשו על הריטב"א ממה שאמרו סופ"ק דמגילה גדולה ת"ת יותר מכבוד אב ואם. ולזה כתבו לחלק בין כבוד למורא דת"ת אינה גדולה אלא מכבוד. אבל מורא עדיפא מת"ת. ואע"ג דעיקר טעמם היינו משום דהוקש כבודם לכבוד המקום. והרי גם כבוד או"א הוקש לכבוד המקום כמורא או"א. מ"מ שאני מורא שהוקש בתורה למורא המקום. משא"כ בכבוד דאין ההיקש אלא מקרא דדברי קבלה דכתיב כבד את ה' מהונך. כמבואר בפ"ק דקידושין ל' ע"ב עיי"ש. ומעתה א"כ אפשר לומר דלהכי מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דמורא בפ"ע משום דיש מקום לעשה דמורא גם בלא עשה דכיבוד. וכגון במקום שעומדת כנגדה עשה דתלמוד תורה. דעשה דכבוד ליתא משום שנדחית מקמי עשה דתלמוד תורה. ועשה דמורא איתא. ומתחייב לבטל מת"ת ולעסוק במצות אביו ואמו משום עשה דמורא דעדיפא מת"ת: איברא דאין חילוק זה בין כבוד למורא ברור אצלי. והרב תה"ד סי' מ' כתב בפשיטות שאין לחלק בזה בין כבוד למורא. וז"ל תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד כו'. ואביו מוחה בו בתוקף כו' תשובה. יראה דאין צריך לשמוע כה"ג לאביו. וראי' מהא דאמרינן פרק מי שהוציאוהו כו' אלמא לצאת לת"ת אע"פ שמוצא ללמוד תורה במקומו עדיף מכבוד אב ואם שהרי יעקב אבינו לא נענש על כבוד אב ואם כל השנים שלמד תורה בבית עבר כו'. ואין נראה לחלק בין כבוד אב ואם ובין מה שאביו מוחה בידו ושמצערו במה שעובר על צוואתו. דהא תרווייהו מ"ע שוה נינהו כבודו ומוראו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' שאין לחלק בזה בין כבוד למורא. גם נראה שאין חילוק זה מספיק לתרץ הקושיא. דנראה דזה תלוי במה שנחלקו הראשונים ז"ל סופ"ק דקידושין ובסופ"ק דב"ק במה שאמרו דתלמיד גדול ממעשה. דלהשאילתות וסייעתו ס"ל דדוקא תלמוד תורה דידי' גופא הוא דגדול ממעשה. אבל לאגמורי תורה לאחרים מעשה גדול. אבל דעת רש"י והתוס' הוא איפכא דהא דקיי"ל דתלמוד גדול ממעשה היינו דוקא תלמוד תורה דאחרים אבל למגמר איהו גופי' מעשה גדול מתלמוד. ולפ"ז הא דתנן בפ"א דפאה תלמוד תורה כנגד כולם. ואמרינן עלה בירושלמי שם אפי' כל מצוות' של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה עיי"ש. היינו לדעת השאילתות וסייעתו רק בתלמוד תורה דידי' גופי'. ולדעת רש"י ותוס' וסייעתם דוקא בת"ת דאחרים דהיינו לאגמורי. והנה לדעת השאילתות וסייעתו הא דאמרינן סופ"ק דמגילה גדול ת"ת יותר מכבוד אב ואם. והתם מיירי בת"ת דידי' גופי' דהיינו למגמר. שהרי יליף לה מיעקב והתם למגמר הוה. והרי בת"ת דידי' לאו דוקא כבוד אב ואם אלא גם בכל שאר מצוות קיי"ל דת"ת קדים למעשה. צ"ל דכבוד אב ואם איצטרך לי' לאשמעינן. דסד"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום נימא דבזה גדול המעשה מהתלמוד. קמ"ל דאפי' הכי גם בזה תלמוד גדול ממעשה. וכן מפורש בהדיא בשאילתות גופי' סוף פרשת תולדות עיי"ש. אבל לדעת רש"י ותוס' וסייעתם קשה טובא לכאורה. דכיון דס"ל דבתלמוד תורה דנפשי' מעשה גדול מת"ת אפי' בשאר מצוות א"כ כ"ש בכבוד או"א דאית לן למימר דמעשה עדיף מת"ת שהרי הוקש כבודם לכבוד המקום. והיכי קאמרינן התם דגדול ת"ת יותר מכבוד או"א. ונראה לומר דלרש"י ותוס' וסייעתם ס"ל דאע"ג דודאי כבוד או"א עדיף משום דהוקש כבודם לכבוד המקום. ומה"ט אפי' עשה ול"ת הוה ס"ד לומר דדחי. מ"מ לענין לדחות שאר מצוות מפני'. בתר דגלי קרא דאני ד' דכולכם חייבים בכבודי. דמיני' שמעינן שאין שום מצוה נדחית מפני עשה דכבוד ואפי' עשה דדבריהם. וכמבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות ממרים ובטוש"ע יו"ד סי' ר"מ. וכמו שביאר הר"ב תה"ד שם עיי"ש. שוב אית לן למימר דעשה דכיבוד או"א גריעא משאר מצוות שבתורה. כיון דחזינן שהקפיד הכתוב על כבוד שמים לענין זה יותר מכבוד או"א. והשתא א"כ שפיר קאמרינן דאע"ג דלענין שאר מצוות אמרינן דמעשה עדיף מת"ת דנפשי'. מ"מ לענין כבוד או"א ת"ת עדיף. וכן נראה מדברי התה"ד שם עייש"ה. ומעתה א"כ להשאלתות וסייעתו יש מקום לומר דכיון דגם לגבי כל שאר מצוות ת"ת עדיף ממעשה. אלא דכבוד או"א איצטריך לאשמעינן משום דסד"א דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום מעשה דכבוד עדיף מת"ת דנפשי'. ולזה אשמעינן דאפ"ה תלמוד תורה גדול מכבוד או"א. א"כ י"ל דדוקא כבוד דלא איתקיש אלא בדברי קבלה. אבל מורא דהוקש בתורה. גם אליבא דקושטא דמילתא עדיף מת"ת אפי' דנפשי'. אבל לרש"י וסייעתו כיון דס"ל דבת"ת דנפשי' אפי' בשאר מצוות מעשה עדיף. אלא דמ"מ בכבוד או"א ת"ת אפי' דנפשי' עדיף מטעם שביארנו. דלפי האמת כבוד או"א גרע משאר מצוות לענין לדחות מצוות אחרות מפניו בתר דגלי קרא דאני ד' דכולכם חייבים בכבודי שהקפיד הכתוב על כבוד שמים יותר מכבוד או"א. א"כ כ"ש דבמורא אית לן למימר דת"ת עדיף ממעשה. דהרי עיקר קרא דאני ד' במורא הוא דכתיב. ואין שום מקום לחלק בזה בין כבוד למורא. והשתא א"כ הרי התוס' גופייהו בסופ"ק דקידושין קיימי בשיטת רש"י. ואיך א"כ יתכן לומר כאן דס"ל לחלק בין כבוד למורא. וא"כ הקושיא במקומה עומדת לדברי התוס'. מיהו להריטב"א יש מוקם לחלק כן. דהריטב"א לטעמי' אזיל שכתב בסופ"ק שם לפרש כדעת השאילתות עיי"ש. אבל להתוס' קשה דנמצאו דבריהם סתרי אהדדי. אם לא שנדחוק לומר דהתוס' כאן בתירוצם זה קיימי לפי התי' השני שכתבו שם לקמן סופ"ק לחלק בין אדם שלמד כבר לאדם שעדיין לא למד. ונימא דיעקב עדיין לא למד אז. ועי' במהרש"א שם עייש"ה ואין להאריך: אלא שכבר כתבתי דבלא"ה אין נראה לחלק בזה בין כבוד למורא מטעם דמורא הוקש מוראם למורא המקום בתורה ואילו בכבוד לא הוקשו אלא בקרא דדברי קבלה. דמה בכך הרי מ"מ חזינן דגם בכבוד הוה בעינן לומר דלידחי ל"ת ועשה. ואדרבה עיקר מילתא לענין כבוד נקט לה בפ"ב דמציעא ל"ב ע"א עיי"ש. וזו היא עיקר הראי' וההוכחה שהביאו התוס' והריטב"א והרא"ש שם לומר דכבוד עדיף מת"ת. אמנם השתא דאתינן להכי עיקר הקושיא מההיא דסופ"ק דמגילה ליתא. דדוקא לענין לדחות מצוה אחרת מפני כבוד או"א הוא דאמרינן התם דת"ת גדולה מכבוד או"א. משום דבתר דגלי קרא דאני ד' דכולכם חייבים בכבודי. ומוראי למעלה ממוראכם. שוב אפי' מ"ע דדבריהם אינה נדחית מקמי כבוד ומורא או"א כמשכ"ל. דהקפיד הכתוב על כבוד שמים שלא יהא נדחה מקמי כבוד ומורא אדם. אבל מ"מ אנן השתא דקיימינן לענין חיוב נשים במ"ע שלא הז"ג שפיר חשיבא מורא מצוה חמורה טפי טובא מת"ת מטעם שהוקש מוראם למורא המקום. וכשמקיים מ"ע דמורא או כבוד מקיים מ"ע יותר גדולה מעשה דת"ת ושאר עשין. והילכך עדיף טפי למילף מת"ת לפטור נשים ממ"ע שלא הז"ג מדנילף ממורא לחיובא. משום דחמורה מורא משאר עשין שבתורה כל היכא דלא קאי מצוה אחריתא כנגדה מטעם שביארנו. וא"כ אין שום מקום לחלק בזה בין כבוד למורא. וכ"ש לפי מה שהעליתי לעיל דבמקום עבירה לא שייכא כלל עשה דמורא. וא"כ סוגיא דפ"ב דמציעא שם ע"כ לא קאי אלא אכבוד דוקא. וא"כ פשיטא שאין מקום כלל לחילוק זה. אלא דאפי' לפי פשטן של דברים ג"כ אין חילוק זה מתקיים. ולכן אין דברי הגאון ז"ל מכוונים עפ"ז: אמנם אפשר לומר עפמש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין בההיא דאיפליגי אמוראי כבוד משל מי. וז"ל ומסקנא משל אב. דכיון דעבדו בה עובדא הכי הילכתא. וכ"ת א"כ תקשה לן הא דאמרינן לעיל עד היכן כבוד אב ואם צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון שהפסיד בשבילו ששים רבוא שכר. איכא למימר דכי אמרינן דוקא משל אב ה"מ לכבדו. אבל שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם עכ"ל עיי"ש. וכך העלה הב"י בסי' ר"מ בדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וכ"כ בכ"מ פ"ו מהלכות ממרים ה"ז עיי"ש. והרמ"א ז"ל בדרכי משה שם ס"ק ג' הבין דעיקר החילוק היינו משום דלא נחלקו אמוראי אם משל בן או משל אב אלא לענין כבוד דוקא. דבגמרא לא נזכר בההיא פלוגתא התם אלא כבוד אבל שלא לצערו היינו מורא. ועל עשה דמורא לכ"ע חייב לאבד אפי' כל ממונו עיי"ש. וכן מבואר בתרומת הדשן שהבאתי דשלא לצערו הוי בכלל מורא עיי"ש. ואע"ג דעיקר דברי הר"ן קאי על עובדא דעכו"ם באשקלון. וההיא עובדא מייתינן לה התם לפרש עד היכן הוא כבוד אב ואם. לק"מ דכבר כתבתי לעיל דלהכי קרי לי' כבוד משום דבמורא איתא נמי לעשה דכבוד. דכשעובר בעשה דמורא נמצא מזלזל בכבודו ועבר נמי בעשה דכבוד. אלא דיש כאן מקום עיון לכאורה. דהרי עיקר מה שהכריחו להב"י לומר בדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דכדי שלא יצערו חייב לאבד כל ממון שבעולם. היינו משום דקשה במה שכתבו עד היכן הוא כבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו. והא כיון דקיי"ל כבוד משל אב ולא משל בן. איך פסקו כדי שיטיל ארנקי של בן לים. ולזה כתב לחלק בין לכבדו ובין כדי שלא לצערו. והשתא אם איתא דשלא לצערו הו"ל בכלל מורא היכי קתני לה אכבוד. דקתני עד היכן היא כבוד אב ואם א"ל כדי שיטול ארנקי וכו'. מיהו בעיקר הברייתא לק"מ. דגם שם י"ל כמשכ"ל דמשום דמורא נמי בכלל כבוד הוא ואם מכלימו מלבד שעבר בעשה דמורא עבר נמי בעשה דכבוד להכי קתני לה אכבוד. אך מה שקשה הוא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ממרים ה"ז שכתב וז"ל עד היכן הוא כיבוד אב ואם אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדן אלא יקבל גזה"כ וישתוק. ועד היכן מוראן אפי' הי' לובש בגדים החמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחוד ממלך מלכי המלכים שצוה בכך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק בלשונו. ברישא כתב עד היכן הוא כבוד ובסיפא כתב עד היכן הוא מוראן. וא"כ מבואר לכאורה דדוקא הוא. וכן מבואר בלשון הסמ"ג עשין קי"ג עיי"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דההיא דכדי שיטלו ארנקי שלו ויזרקוהו לים לא משום מורא אלא משום כבוד דוקא הוא. והדק"ל. מיהו נראה דגם הא לא תברא. דודאי בלא"ה צריך ביאור דכיון דבין ברישא ובין בסיפא האיסור היינו שלא יכלימם ולא יכעוס כנגדן. מאי שנא דההיא דרישא קרו לה כבוד וההיא דסיפא קרו לה מורא. אבל נראה דהוא הדבר אשר ביארנו. דודאי גם בההיא דארנקי דרישא כיון דאינו אלא כדי שלא לצערן יש בה משום עשה דמורא. אלא דמשום דאית בה נמי משום כבוד מטעם שביארנו להכי שייכא נמי בכבוד. ויש לנו שפיר ללמוד מינה עד היכן היא כבוד. אבל בההיא דסיפא ס"ל להרמב"ם והסמ"ג דלית בה אלא משום מורא בלבד ולא משום כבוד. משום דאין כבוד אלא להמכובד דהיינו למי שנוהג כבוד בעצמו. אבל לא נאה לכסיל כבוד. ואב ואם הנוהגין מנהג בזיון כזה בעצמם לבוא בפני כל הקהל למחוץ ראשו ולרוק בפניו של הבן היושב בראש הקהל לבוש בבגדיו החמודות ולקרעם מעליו. וכזה ודאי לא יעשה אפי' הפחות שבפחותין והירוד שבירודין. ולכן ס"ל דלא שייכא בכגון זה עשה דכבוד כלל. ולית בה אלא משום עשה דמורא בלבד. ומש"כ הרמב"ם שם הלכה י' עיי"ש. אינו אלא משום עשה דמורא בלבד. ומש"כ שיצוה אחרים להנהיגם. היינו להאכילם ולהשקותם וכיו"ב. דבזה ודאי חייב אפי' בשוטה. ועי' ב"ח בסי' ר"מ. ובפרט לרש"י והרמב"ם ז"ל וסייעתם דס"ל דגם לענין חיוב בושת לא מיחייבי אלא על מי שמקפיד על בושתו ובזיונו. אבל מי שאינו מקפיד על בשתו אין לו בושת. כמבואר בפרק החובל בבא קמא פ"ו ע"ב וברמב"ם פ"ג מהלכות חובל ובטוש"ע חו"מ סי' ת"כ עיי"ש. ואפי' להחולקים התם. היינו דוקא לגבי חיוב בושת דהו"ל כמזיק בידים. אבל לענין כבוד אפשר דלכ"ע לא שייך כבוד אלא למי שחושש על כבודו ואינו מבזה עצמו בפני הבריות במעשים מגונים. וראיתי להר"ב עצמות יוסף שהעיר על דברי הרמב"ם וסמ"ג שכתבו ועד היכן היא מוראן אפי' היה לובש בגדיו החמודות כו' והכוהו בראשו כו' והרי בגמרא מייתי לה בכלל כבוד. דאמרינן התם ל"א ע"א בעו מיני' מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כו'. שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם. א"ל צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון כו'. כי אתא רב דימי אמר פעם אחת הי' לבוש קרקון של זהב והי' יושב בין גדולי רומי כו' עיי"ש. ואיך כתבוה הרמב"ם וסמ"ג בכלל מורא. ומסיק שם דס"ל להרמב"ם וסמ"ג דאע"ג דעובדי קמאי מייתי התם לענין כיבוד. מ"מ הך עובדא דרב דימי לא מייתי תלמודא אלא לאשמועינן דין המורא עיי"ש בדבריו: ואמנם לדידי לכאורה הדבר יפלא מדאמרינן בירושלמי פ"ק דפאה ה"א ובפ"ק דקידושין ה"ז ובפסיקתא רבתי פרשה כ"ג פיסקא רביעתא דעשרת הדברות. שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם א"ל ולי אתם שואלין לכו ושאלו את דמה בן נתינה ראש פטרכולי הי' פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כלכולי שלו ונפל קרדוקון שלה מידה והושיט לה שלא תצטער עיי"ש. והיינו הך עובדא דמייתי לה בתלמודין בשם רב דימי. ומבואר בהדיא דלפרש ענין כבוד הוא דמייתי לה. איברא דלפי מאי דמייתי בהך עובדא התם שאע"פ שסטרתו בפני כלכולי שלו מ"מ הושיט לה הקרדוקון שלה שנפל מידה כדי שלא תצטער. ודאי דשפיר שייכא הך עובדא לענין כבוד. אלא דלפמש"כ בדעת הרמב"ם וסמ"ג דס"ל דבכגון זה לא שייכא עשה דכבוד. ודאי תמוה לכאורה מההיא דהתם דמבואר דגם בכה"ג אכתי איתא לעשה דכבוד. וכ"ש דיקשה לפמש"כ התוס' בקידושין שם בשם המדרש דהיתה מטורפת מדעתה עיי"ש. והרי קיי"ל דשוטה אין לו בושת. ואפי' בושת דבני משפחה לית בי'. משום דשוטה אין לך בושת גדולה מזו. כמבואר בפרק החובל שם עיי"ש. וא"כ ודאי לא שייך בה כבוד לפי דעת הרמב"ם וסמ"ג. והנראה בזה הוא דס"ל להרמב"ם וסמ"ג דכיון דבתלמודין דמייתי הך עובדא גופא לא הביא מה שהושיט לה הקרדוקון שנפל מידה שלא תצטער. עכצ"ל דס"ל דאף דאותו נכרי עבד הכי. לא ילפינן מיני' הך מילתא. משום דעשה דכבוד לא שייכא בזה. ועי' ביפה מראה להר"ש יפה ז"ל שכתב שם וז"ל קשה איך נלמוד מנכרי אשר לא ראה אור תורה. ומסברא דנפשי' עבד. וי"ל דר"א גמרא גמיר מרבותיו דעד פה כבוד או"א. ולא מייתי מדמה בן נתינה אלא שלא יקשה איך החמירה תורה כ"כ וכו' עכ"ל עי"ש. ולדעתי אין צורך לזה. אלא דמייתי מההיא עובדא רק לאשמעינן דכל זה הוא בכלל מצות כבוד מדינא אבל פשיטא ודאי דלא מיני' יליף לה. וא"כ בתלמודין דפליג אדירושלמי. וס"ל דמצות כבוד לא שייך בה. השמיט הך מילתא ולא אייתי לה בההיא עובדא. משום דנכרי לגרמי' הוא דעבד ולאו דינא הוא. ולכן פסקו כתלמודא דידן בזה דליכא בכה"ג מצות כבוד. וע"כ מאי דמייתי לה בתלמודא דידן. היינו רק לענין מורא בלבד. ולזה הביאוה הרמב"ם וסמ"ג רק לפרושי ענין עשה דמורא. משום דבענין זה משכחת לה מצות מורא בלא מצות כבוד. אבל בשאר עניני מורא איכא בהו נמי עשה דכבוד כמו שביארנו: וראיתי להר"ב מל"מ בפ"י מהלכות מלכי' ה"ז שהביא משם הראנ"ת שכתב לתרץ קושית התוס' בפרק ארבע מיתות נ"ו ע"ב גבי עשרה מצות שנצטוו ישראל במרה אמאי לא חשיב נמי מילה שניתנה לאברהם משום דאיכא למימר דקו"ע לא קחשיב. וכבוד אב ואם דחשיב בהדייהו קו"ע ושוא"ת הוא. וכתב עליו המל"מ הנה מש"כ דכבוד או"א הוי קו"ע ושוא"ת. הם דברים ברורים דבכלל הכבוד הוי נמי מורא. דהיינו שלא יסתור את דבריו ולא יכריע את דבריו וכיו"ב. ופשיטא דבכלל הכבוד שייך נמי שוא"ת וכו'. הן אמת שמדברי הרב נראה דס"ל דבמרה לא הוזהרו כי אם על כבוד אב ואם לא על מורא. שהרי כשצדד לבקש שוא"ת גבי כבוד. כתב דהיינו ההיא דאמרינן בפ"ק דקידושין שאלו את ר"א עד היכן כבוד או"א וא"ל כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים לפניו ואינו מכלימו דהיינו שב וא"ת. וכן הביא ההיא דאמרינן מכבדו בחייו ומכבדו במותו. בחייו כיצד הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר שלחוני בשביל עצמי כו' וגם זה שוא"ת הוא למתבונן בו ע"כ. מוכח מדבריו דס"ל דמורא לא נצטוו במרה ועוד יש לדקדק בדבריו כו' עכ"ל עיי"ש. ואני אומר דנכונים מאוד דברי הראנ"ח ז"ל. דודאי הדבר ברור ופשוט דלא נצטוו במרה אלא על כבוד בלבד ולא על מורא. דהא הא דעל הכבוד או"א במרה נצטוו לא נפק"ל התם אלא מדכתיב בה כאשר צוך ד' אלקיך ודרשינן כאשר צוך במרה עיי"ש. והך כאשר צוך לא כתיב אלא בקרא דכבוד בעשרת הדברות. אבל בקרא דאיש אמו ואביו תיראו דכתיב בפרשת קדושים דמיני' נפק"ל מצות מורא. לית לן בי' שום רמז ורמיזא לומר דבמרה נצטוו. ומהיכא תיתי לומר שיצא מכלל שאר מצות שלא נאמרו אלא בסיני. אלא דמ"מ כבר נצטוו בכל פרטי עניני מורא שלא ישב במקומו ושלא יסתור את דבריו וכו'. מצד עשה דכבוד שנצטוו עלי' במרה. כמו שכבר ביארנו דבכל הני אית בהו נמי עשה דכבוד. וא"כ אם לא נתחייבו בהן משום עשה דמורא שעדיין לא נתחייבו בה. מ"מ נתחייבו בהן משום עשה דכבוד. ושפיר שייך בעשה דכבוד שוא"ת גם משום הנך פרטים. אלא דמ"מ יפה דקדק הראנ"ח ז"ל להביא רק מההיא דשאלו לר"א עד היכן כבוד או"א כו'. ומההיא דמכבדו בחייו כיצד וכו'. משום דבהנך מפורש בהדיא בגמרא דהוו נמי בכלל עשה דכבוד. משא"כ בהנך דלא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו ואינו מכריעו. שנשנו בברייתא דאיזהו כבוד ואיזהו מורא. אין משם הכרע דאית בהו נמי עשה דכבוד. אדרבה לפום פשטא דלישנא דברייתא משמע דאין בהן אלא משום מורא בלבד ולא משום כבוד. וכבר ביארנו לעיל דמההיא דשאלו לר"א כו' הדבר מוכרע דפרטי עניני מורא יש בהן ג"כ עשה דכבוד. ובדקדוק נקט הראנ"ח ז"ל ההיא דשאלו לר"א וההיא דמכבדו בחייו וכו'. והוא פשוט. עכ"פ מבואר דנכונים דברי הרמ"א ותה"ד ז"ל דשלא לצערו הו"ל בכלל מורא. ועולה יפה שיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דלא פליגי אמוראי אי משל אב אי משל בן אלא דוקא בכבוד דמיירו בי'. אבל במורא כ"ע מודו דחייב לאבד כל ממון שבעולם כדי שלא לצערן. ומעתה א"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דמורא בפ"ע אחר שכבר מנה עשה דכבוד. משום דנפ"מ לענין היכא שצריך לאבד כל ממונו. דמשום כבוד לא הוה מיחייב. דהא קיי"ל דכבוד משל אב. אבל השתא דאיכא מ"ע דמורא מחייב לאבד אפי' כל ממונו כדי שלא לעבור עלי': אלא שיש מקום לדון בזה דמה שחלקו בזה בין כבוד למורא. אין זה משום שיש חילוק מצד עצם שתי מצוות אלו. אלא משום דכבוד עבירתו מסתמא בשב וא"ת. וסתם מורא עבירתו בקו"ע. ואין ה"נ איפכא כשיש לפניו ענין כבוד דעבירתו היא בקו"ע. אז יאבד כל ממונו ולא יעבור. ואם אירע לפניו ענין מורא שעבירתו בשוא"ת אין עליו להפסיד כלום. כמו בכבוד דקיי"ל משל אב ולא משל בן. וכן משמע מדברי הר"ב החידושין לא נודע שמו ל"ב ע"א שכתב וז"ל ול"ק לי' למ"ד כבוד משל אב הא דא"ר אליעזר צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון פעם בקשו ממנו אבנים לאפוד כו'. דשאני התם דאין לו לעשות מעשה לצער את אביו כו' עכ"ל עיי"ש. הרי דתלי לה בעשיית מעשה. וכן נראה לכאורה מוכרח ממש"כ הרשב"א בפ"ק דבב"ק ט' ע"ב והר"ן פרק לולב הגזול והריב"ש בתשובה סי' שפ"ז לחלק בין עשה לל"ת דבעשה אינו מחוייב לפזר יותר מחומש או שליש אבל בל"ת מחייב ליתן כל ממונו ולא יעבור. ומשמע מדבריהם ז"ל שם דעיקר החילוק אינו אלא משום דעבירת סתם עשה אינה אלא בשוא"ת. משא"כ לאו עבירתו בקו"ע עיי"ש. וא"כ בעשה אם העבירה בקו"ע צריך למסור כל ממונו ולא יעבור. ולאיפוך בל"ת אם העבירה היא בשוא"ת אינו חייב למסור כל ממונו כדי שלא יעבור. ועי' ברשב"א וריטב"א ור"ן שבת מ"ט ע"א עייש"ה. וכבר חקרו כמה אחרונים ז"ל בזה על דברי השו"ע או"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ז עיי"ש. וכולם לא העירו מהא דכתבו הראשונים ז"ל גבי מורא דחייב לאבד כל ממונו ולא יעבור. אע"ג דאין בזה אלא עשה. וע"כ הטעם משום דהו"ל עבירה בקו"ע. וא"כ מבואר דאפי' בעשה חייב למסור כל ממונו ולא יעבור בקו"ע. וע"כ אין החילוק בין עשה לל"ת אלא משום דסתם עשה עבירתה בשוא"ת וסתם ל"ת עבירתו בקו"ע. ואכמ"ל בזה. ומעתה א"כ גם בכבוד מחייב לאבד כל ממונו כדי שלא יעבור כשעבירתו היא בקו"ע. וא"כ כשעובר על עשה דכבוד ע"י מה שיושב במקומו וסותר את דבריו וכל כיו"ב מעניני מורא דאית בהו ג"כ עבירת עשה דכבוד לפי מה שביארנו. חייב לאבד כל ממונו כדי שלא לעבור אעשה דכבוד. גם זולת עשה דמורא. ולא מחלקינן בזה בין עשה דכבוד לעשה דמורא אלא משום דע"י עבירת עניני מורא בין מצד כבוד ובין מצד מורא מחייב לאבד כל ממונו ולא יעבור. והשתא א"כ מצד זה לא איפריקא קושייתינו על רבינו הגאון ז"ל. דהרי אפי' מצד עשה דכבוד לבד חייב לאבד כל ממונו ולא יעבור וליכא נפקותא בזה בעשה דמורא כלל ועדיין צ"ע בפרט זה. אלא דהשתא דאתינן להכי בלא"ה אפשר לומר דנפק"מ בעשה דמורא לענין היכא דנוהג בזיון בעצמו. או בשוטה. דלא שייכא עשה דכבוד לפי מה שביארנו דעת הרמב"ם והסמ"ג. אבל עשה דמורא איכא. ואם גם דעת רבינו הגאון ז"ל כך היא שפיר מנה עשה דמורא בפ"ע אע"ג שכבר מנה עשה דכבוד: והנה ראיתי להר"ב ברכ"י יו"ד סי' ר"מ ס"ק י"ג שהביא בשם אמרי נועם שכתב דהא דקיי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו דוקא כבודו אבל מורא לא ניתן למחילה. ושם גמגם על זה מדברי הריב"ש סי' ר"ך שכתב בשם הראב"ד ז"ל דאע"ג דאמרינן האב שמחל על כבודו כבודו מחול. ליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופין וגדופין עיי"ש. ומזה דייק דמשמע דדוקא בזיונו אינו יכול למחול אבל מוראו מחול עיי"ש. ואין מזה שום ראי' לדעתי. די"ל דבזיונו שאינו מחול להראב"ד היינו משום דהו"ל בכלל מורא דלא ניתן למחילה. ומאי דנקט דברי חרופין וגדופין אינו אלא כדי להפליג הדבר ולאלומי ראייתו ביותר. דלא מסתבר שתועיל מחילתו לומר לו דברי חרופין וגדופין עיי"ש היטב בלשון הראב"ד. ואיה"נ דממילא נשמע דלכולהו פרטי עניני מורא לא מהני מחילה. דאל"כ אמאי באמת לא תועיל מחילה גם לזה. ואיזה שיעור תתן לדבר לומר דלזה מועלת ולזה אינה מועלת מחילה. וגם לדידי' תקשה אמאי נקט דברי חרופין וגדופין. אטו ליכא בזיון קל יותר מחרוף וגדוף. וכיון דלדעת הראב"ד אין בזיונו מחול. באיזה בזיון שיהי' הי' לנו לומר שלא תועיל מחילתו. אלא ודאי כדכתיבנא. וכן משמע בהדיא מלשון הראב"ד בריש דבריו שכתב שם וז"ל ואע"פ שאמרו כו' כבודו מחול כו'. היינו במידי דלית בי' בזיון אלא שבאותן דברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד כגון לעמוד מפניו וכיו"ב. בהנהו יכול למחול. אבל על בזיונו אינו יכול למחול כו' עכ"ל בקיצור עיי"ש. הרי שלא הוציא מן הכלל אלא דברים שחייב לנהוג בו כבוד דומיא דקימה וכיו"ב. וכל שאר ענינים הכניס בכלל בזיון. דבאמת בכל הנך פרטי עניני מורא יש בעשייתן מענין בזיון וכמבואר. ולחנם טרח שם בכל דבריו להפריד בין בזיון למורא. ופשוט דזה ליתא. והיא היא. ומש"כ בכנה"ג בשם צפחת המים דאין בזיונו מחול. פשוט דכוונתו דאין מוראו מחול וכדברי אמרי נועם. ולא כמו שרצה לדייק מזה איפכא הא מוראו מחול. גם ראיתי שהביא שם לאחד מהראשונים ז"ל בפסקיו כת"י שהביא בשם השאלתות דאב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל צערו אינו מחול. וגם מזה הבין דדוקא צערו אבל מוראו מחול עיי"ש בשיוריו ס"ק ח'. אבל אשתמיטתי' דברי הרמ"א בד"מ ודברי התה"ד שהבאתי לעיל דפשיטא להו דצערו משום מורא הוא דאתינן עלה. ואם כן השאלתות שמחלק בין כבודו לצערו. היינו ממש הך חילוקא גופא שבין כבוד למורא. וס"ל דמאי דקאמרינן בגמרא כבודו מחול דוקא הוא כבודו ולא מוראו. ובאמת דכל עניני מורא יש בהם מענין צער לאב כשרואה שמתנהג עמו כזר ואינו חושש לישב במקומו ולסתור דבריו ולהכריעו וכיו"ב. וגם ראיתי שהביא שם ראי' מהא דאמרי' שם ל"ב ע"א דר"ה קרע שיראין באנפי רבה ברי' אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח. ופרכינן עלה ודילמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ומשני דמחיל לי' ליקרי'. ופירש"י ודילמא רתח ואמר לאבוה מידי ברתחי' עכ"ל עיי"ש. אלמא דאפי' על מוראו מהני מחילה דהא אי אמר מידי ברתחי' פשיטא דעבר על מורא אב. דמורא הוא לא סותר דבריו וכ"ש לדבר כנגדו. ומ"מ משני דמחיל ליקרי'. משמע מזה דמהני לזה מחילה עיי"ש. והנה מעיקר סוגיא דגמרא ודאי אין ראי'. די"ל דודאי לא הוה חשיד רבה ברי' דר"ה לומר לאביו דברי קנטור. אלא מאי דהוה רתח הא גופי' הו"ל נגד עשה דכבוד. ואף דבטול מורא אין בזה. מ"מ אין זה כבוד אם מראה אותות כעס ורתיחה בפני האב. וכן נראה שהבין הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ממרים ה"ז. ומכאן הוא מקור דבריו במש"כ שם שלא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם עיי"ש. וכ"כ בשו"ע שם סעי' ח' עיי"ש. הרי דס"ל דבמה שמראה אותות צער וכעס בפניו עובר בעשה דכבוד שאין זה כבודו כשנראין אותות צער ואי רצון וכעס על מעשה אביו ואמו. וכ"כ הטוש"ע שם סעי' ד' שלא יראה לו פנים זועפות עיי"ש. ועפ"ז מדוקדק היטב לישנא דגמרא שם דמשני דמחיל לי' ליקרי'. דמשמע דאין בזה אלא כבוד. דיקר היינו כבוד. אבל מורא לעולם אימא לך דלא ניתן למחילה. ואמנם אפי' לפירש"י אין מזה הכרח כלל. לפמש"כ הוא גופי' בשיורי ברכה שם לתרץ קושית הט"א עיי"ש היטב ואין להאריך והוא פשוט. והשתא א"כ אפשר לומר דנפ"מ בעשה דמורא לענין היכא שכבר מחל על כבודו. דמשום עשה דכבוד ליכא. ומ"מ עדיין מוזהר על עשה דמורא דלא ניתנה למחילה. ולכן שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דמורא בפ"ע. אלא שיש לפקפק בזה. דכיון דלא מהני מחילה למורא. וע"כ היינו אי משום דהו"ל עבירתו בקו"ע או משום דחמורה טפי מכבוד. משום שבעניני מורא אית בהו משום בזיון כמשכ"ל. וא"כ גם על עבירת עשה דכבוד שעם פרטי עניני מורא אית לן למימר דלא מהני מחילה מהאי טעמא גופא. אי משום דאם יושב במקומו או סותר את דבריו וכיו"ב הרי הוא עובר על עשה דכבוד בידים. ולא מהני מחילה לעבור בקו"ע דומיא דמורא. או משום דעובר על עשה דכבוד דרך בזיון שיושב במקומו או סותר את דבריו. וא"כ לא קילא ממורא. ולא מהני מחילה אלא בשאר עניני כבוד דעבר בשב וא"ת. וצ"ע בזה. ועי' להרמ"א בד"מ סי' ר"מ שעמד לתמוה על הרא"ש בתשו' דפסק דאח גדול שחירף וביזה את אחיו הקטן ממנו בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן את הגדול. דיפה עשה. משום דכיון דאין הגדול נושא פנים לתורה הו"ל אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב לכבדו. והקשה עליו מדקיי"ל דאין הבן נעשה שליח לאביו לקללו ולנדותו אע"פ שראויים לכך ולא עשו תשובה כמבואר לקמן סי' רמ"א והניח בצ"ע. וראיתי להר"ב בית מאיר שם שכתב דהעיקר בזה הוא דמאי דאסור לנדות אביו רשע אינו אלא מצד מצות מורא. ואחיו הגדול לא נתרבה אלא למצות כבוד ולא למורא עיי"ש. ולפ"ז הוה אתי שפיר מה שמנה הגאון עשה דמורא בפ"ע. משום דנפ"מ לענין לנדותו. דמשום כבוד ליכא משום מורא איכא. אלא שדבריו תמוהים דהיכי ס"ד לומר דהמנדה אביו אין בו אלא משום מורא ולא משום כבוד. והרי אפי' כשאינו עומד מפניו וקוראו בשמו עובר בעשה דכבוד. ואם נידהו נאמר דאי לאו עשה דמורא לא עשה עבירה כלל ולא נגע ולא פגע בעשה דכבוד. זהו דבר זר לדעתי. ולא יתכן כלל. ובפרט לפי מה שהעלינו דבכל עניני מורא יש בהם גם משום עשה דכבוד. ועי' במש"כ הט"ז ביו"ד סי' ר"מ ס"ק י"ז דלפי דבריו י"ל נפ"מ בין כבוד למורא לענין או"א רשעים. דמשום כבוד ליכא אבל במורא חייב אפי' על רשעים עיי"ש היטב. ולפ"ז א"ש דברי הגאון בפשיטות דלהכי מנה מורא בפ"ע. וצ"ע בזה: ועוד נראה עפמש"כ הרמב"ם סופ"ה מהלכות ממרים וז"ל כל המבזה אביו או אמו אפי' בדברים ואפי' ברמיזה כו' ויש לב"ד להכות על זה מ"מ ולענוש כפי מה שיראו עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו נראה דאע"ג דכבוד או"א הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד מוזהרין עלי'. מ"מ בזיון הו"ל בכלל מורא שאין מתן שכרה בצדה. וכן הבין בתשו' חתם סופר חלק חו"מ סי' קע"ז עיי"ש. איברא שיש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט עיקר הדין המבואר בגמרא פרק כל הבשר חולין ק"י ע"ב דלכבוד אין כופין ולא כתב אלא דלמורא כופין. מה שאין לו מקור מבואר בגמרא כלל. וכן יש לתמוה על הטוש"ע יו"ד סי' רמ"א שדבריהם כדברי הרמב"ם שם. ואילו בכבוד לא הביאו דינא דגמרא. רק הרמ"א בהג"ה ריש סי' ר"מ כתבו עיי"ש. וצ"ע בזה. וראיתי להר"ב פ"מ במה"פ בירושלמי סו"פ המוכר את הספינה שהבין בדעת הרמב"ם שם דטעמו משום דס"ל כדעת הסוברין ע"פ הירושלמי שם דאם רצו ב"ד כופין אלא דלא מיחייבי עיי"ש. אבל מלשון הרמב"ם והטור משמע דב"ד חייבין לענוש על זה. וכן מפורש בצדה לדרך מאמר ראשון כלל רביעי פרק ט"ו עיי"ש. וע"כ היינו כמש"כ דהו"ל בכלל מורא שאין מתן שכרה בצדה. וגם לפי דבריו תמוהים דברי הרמב"ם ביותר. דטפי הו"ל לאשמעינן דין זה בכבוד. חדא דבגמרא בכבוד הוא דאיתא הכי. ועוד דבכבוד הו"ל רבותא טפי טובא דעיקר מתן שכר מפורש בה. וגם בתוס' בכתובות פ"ו ע"א בד"ה פריעת בע"ח כו' שחילקו ג"כ לענין כפיי' בין כבוד לקלון. וכן כתב הרא"ש פרק הכותב סי' י"ד דעל כבוד אין כופין משום דמתן שכרה בצדה אבל על קלון כופין וכ"כ בנמוק"י שם עיי"ש. ופשוט דהיינו ג"כ משום דקלון הו"ל בכלל מורא דאין מתן שכרה בצדה. ולפ"ז ס"ל דכמו דעל כבוד מוזהר אפי' לאחר מיתה הכי נמי במורא. ובודאי שכן נראה דהא מורא לא גרע מכבוד. ועי' בסמ"ג לאוין רי"ט דאף דהביא ריש דברי הרמב"ם בהלכות ממרים שם מ"מ השמיט סוף דבריו במש"כ ויש לב"ד להכות ע"ז וכו' עיי"ש. משמע לכאורה דלא ס"ל הכי. אבל אין זה מוכרח ואין להאריך. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דהיינו טעמא דרבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דמורא בפ"ע. משום דנפ"מ לענין שיתחייבו ב"ד לכופו. דמשום כבוד הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עלי'. והילכך היכא דליכא אלא משום עשה דכבוד לחוד ודאי אין כופין. אבל במורא דאיכא נמי עשה דמורא שאין מתן שכרה בצדה כופין בע"כ ולכן באה בחשבון בפ"ע. ועי' בשערי תשובה לרבינו יונה שער שלישי סי' כ"א דמבואר דארור מקלה אביו ואמו קאי על בטול מ"ע דמורא עיי"ש בדבריו ז"ל. והיינו כמש"כ דקלון ובזיון משום מורא הוא. ולפ"ז נ"ל דמגופי' דקרא מוכרח דמורא הו"ל עשה שאין מתן שכרה בצדה. דאל"כ היכי כתב קרא ארור מקלה וגומר והרי מצות עשה שמתן שכרה בצדה דאין ב"ד מוזהרין עלי' היינו כמו שפירש"י בחולין שם דלהכי כתב קרא גבה מתן שכרה לומר שאם יעבור זהו ענשו שלא יקבל שכרו ולא יותר עיי"ש. וא"כ היכי לייט לי' קרא בארור. אלא ודאי מוכרח כמש"כ. ודברי הר"ב פ"מ שם הם נגד מקרא מלא. שוב מצאתי כן מפורש בתשובות מהר"ם מינץ סי' ל"ב דמצות איש אמו ואביו תיראו הו"ל מ"ע שאין מתן שכרה בצדה וכופין עלה עיי"ש:

1 כַּבֵּד הוֹרֶיךָ

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »