ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה ע״ג

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

73 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וכריתות בצאתה להפריד. מ"ע דוכתב לה ספר כריתות. וענין המצוה הוא שכשירצה להפרד מאשתו לגמרי יכתוב לה ספר כריתות. ובזה נפטרה ממנו ושריא לעלמא. ומצוה זו אין בה פקפוק ומנאוה כל מוני המצות. אלא דהבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאוה בין העשין אלא במספר הפרשיות. וטעמם כתבתי כבר לעיל בעשה ס"ט עיי"ש. וגם אפשר לומר דמשום דאמרינן בפ"ק דקידושין י"ג ע"א אר"י א"ש כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן. אמר ר"א אר"י וקשין לעולם יותר מדור המבול וכו' עיי"ש. וצריך לכתחילה ב"ד מובהק. ולכן הכניסו מצות קידושין ומצות גירושין במספר הפרשיות המסורות לציבור ולב"ד: ומש"כ רבינו בצאתה להפריד. נראה לכאורה כוונתו ע"פ מאי דתנן ר"פ בתרא דגיטין המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין. ואמרינן עלה בגמרא שם פ"ג ע"א תנו רבנן לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו וכו'. נענה ר"ט ואמר וכו'. נענה ריה"ג ואמר וכו'. נענה ראב"ע ואמר כריתות דבר הכורת בינו לבינה הא למדת שאין זו כריתות וכו'. אמר רבא כולהו אית להו פירכא לבר מדראב"ע. תניא נמי הכי אר"י רואה אני את דברי ראב"ע מדברי כולם עיי"ש. וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל וכריתות בצאתה להפריד. כלומר בצאתה בענין שמפריד קשר האישות שביניהם לגמרי. ולאפוקי כשאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דאין זו כריתות ואינה מגורשת כלל דקיי"ל כרבנן דר"א. אלא דלפ"ז הלשון דחוק ואינו במשמע. דיותר היה ראוי לומר בצאתה בהפריד: ולכן נראה יותר לומר דדבר גדול השמיענו בדקדוק לשונו זה. דלא בעינן כריתות אלא בצאתה להפריד. כלומר שיוצאת בשביל שלא מצאה חן בעיניו ושנאה. ומגרשה כדי להפרד ממנה. דאז הוא שהקפידה תורה דניבעי כריתות דהיינו דבר הכורת בינו לבינה לגמרי. וכשאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אע"פ שחוץ מאותו פלוני הוא מתירה לכל אדם אינה מגורשת. אבל אם אינו מגרשה כדי להפרד ממנה אלא משום איזו סיבה שאירע. ודעתו להחזירה לו כשתסור הסיבה ההיא. וכגון גט שכיב מרע שאינו מגרשה אלא כדי לפטרה מזיקת היבם אם ימות מחליו. או כשמרחיק בדרך רחוקה ומגרשה כדי שלא תתעגן כל ימיה אם לא יוכל לשוב. וכן כל כיו"ב שאין הגירושין משנאה כדי להפריד אלא לטובתה או לאיזה צורך אחר בגט כזה לא בעינן כריתות ואפי' אמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת בענין זה. וכשמת בלא זרע הרי היא לגבי יבם כגרושת אחיו ואינה זקוקה לו. וכמו שהעלה הר"ב הלבושים מהרמ"י ז"ל בתשובה תשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ג דמה שנחלקו ר"א וחכמים במגרש שאמר חוץ מפלוני אם היא מגורשת. היינו דוקא בגירושין משנאה שלא מצאה חן בעיניו ואין דעתו להחזירה. אבל המגרש מאהבה כדי שלא תזקק ליבם וכיו"ב שדעתו להחזירה כשיהי' אפשר לו. אע"פ שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. שלא התירה לעלמא כלל. הרי זה גט כשר לכ"ע. ואינה זקוקה ליבם. ויסודו בזה הוא ע"פ מה שהקשה לשאול שאלה גדולה דכיון דבפרשת גירושין כתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות וגו' ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות וגו'. אין לנו דגירושין מתירין אלא במגרש משנאה שאין דעתו להחזירה עוד אבל מגרש מאהבה מנ"ל דגירושין כאלו מתירין כלל. וכתב שם וז"ל וכמה פעמים נשאתי ונתתי עם רבותי וחברי מענין זה ולא השיבו לי דבר שהיה מתיישב בו לבי וכו' עכ"ל. ומסיק דלא אשכח לה פתרא אלא ע"פ מאי דתנן ביבמות פרק האשה רבה צ"ד ע"א את זו דרש ר"א בן מתיא ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה עיי"ש. ואמרינן עלה בגמרא אר"י א"ר הו"ל לר"א למידרש בי' מרגניתא ודרש בי' חספא. מאי מרגניתא דתניא ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. ופירש"י וז"ל לא נתגרשה אלא מאישה כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה פסולה לכהונה אם מת והותרה להנשא עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מזה שיכול לגרש את אשתו שלא תהא מגורשת אלא ממנו לבדו שהוא לא יקרא עוד אישה והיא לא תקרא עוד אשתו. ואעפ"כ איסור אשת איש שהיה עליה ישאר כל ימי חייו. ונפק"מ שאחיו לא יקרא עוד יבמה וכשימות פטורה מזיקת היבם ומותרת לשוק. וכמבואר בפירש"י שמאישה נפרדה בגט כזה וקרינן בה גרושה מאישה. וע"כ לא מיירי הך קרא אלא בגירושין מאהבה דאי בגירושין משנאה שלא מצאה חן בעיניו ואין דעתו להחזירה עוד עולמית אין זה דרכי נועם שתפרד ממנו ותשאר עגונה לעולם. והתורה דרכיה דרכי נועם. ועוד דבמגרש משנאה שלא מצאה חן בעיניו כבר גלי קרא דבעינן כריתות. ואפי' התירה לכל אדם חוץ מאיש אחד לאו כלום הוא לחכמים דר"א דקיי"ל כוותייהו. אלא ודאי ע"כ לא מיירי הך קרא אלא בגירושין מאהבה. ולכך הוא שאינו מתירה לכל אדם. משום שהוא רוצה בה ודעתו להחזירה. ובענין זה הוא שמסרה תורה זכות לבעל להפרד מאשתו אפי' בגירושין כאלו. עכת"ד שם והאריך בזה עיי"ש בכל דבריו. ועפ"ז מדוקדק היטב לשון רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר: וראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל במנין הפרשיות שלו שכתב וז"ל צויתים בעת נפרדים זה מזה לחקור בם פן תעקלוה עקול. צעקת המוטל בבור באמרו כתבו וחתמו ונשמע לכם הקול וכו' עכ"ל. ואח"כ בחרוז הסמוך הוסיף וכתב וז"ל קשר להתיר בכריתות המגרש בעלה כעסו וזעמו וכו'. רוח איש כי יעלה באשת נעורים להתגרש רצוי ערובתו יפריד בספר וכו' רחוקו ממנה יכרית בכריתות מבלי שיור להתפרש כשלחו כלה גרש יגרש עכ"ל עיי"ש. וכבר נדחקו מפרשיו בכוונתו ולא מצאו חידתו. ואין כדאי להאריך בדבריהם. אבל לפי מה שנתבאר דבריו מדוקדקים היטב ומתבארים על נכון. וכונתו בזה למנות שתי מצות בגירושין. גירושין משנאה שלא מצאה חן בעיניו בפ"ע. וגירושין מאהבה בפ"ע. משום שעניניהן חלוקים ובכל אחד באה בתורה פרשה מיוחדת בפ"ע. ומנה תחלה גירושין מאהבה שנאמרו בקרא תחלה. וזהו שכתב צויתים בעת נפרדים זה מזה וכו'. כלומר שאין נפרדים אלא זה מזה בלבד שאומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. שזהו מסתמא ענין גירושין מאהבה. ובהכי מיירי קרא של גירושין מאהבה. ולפי שגירושין כאלו צריכין חקירה ודקדוק היטב בב"ד. משום שעדיין נשארת אשת איש כדמעיקרא. ולא נפרדה אלא מבעלה לענין שדינה לגבי יבם כגרושת אחיו. וגם ליאסר לכהונה. ובקל אתי לקלקולי ולהחליפן בגירושין שמשנאה. לומר שגם כאן השיור פוסל כמו בגירושין משנאה. ולאו גיטא הוא כלל ומותרת ליבם. והוא איסור כרת. או לאידך גיסא שיתירוה לעלמא. והוא איסור אשת איש. לזה כתב לחקור בם פן תעקלוה עקול. וכדי לבאר יותר דכאן בגירושין מאהבה מיירי. הוסיף וכתב צעקת המוטל בבור וכו'. וכוונתו בזה למתניתין דפרק האומר גיטין ס"ו ע"א דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי וכו' עיי"ש. והיינו גירושין מאהבה שאינו רוצה אלא לפטרה מזיקת היבם משום שהוא מושלך לבור ונוטה למות. ולזה כאן לא הזכיר הר"י אלברגלוני ז"ל לשון כריתות כלל. ואח"כ בחרוז שאחר זה בסמוך מנה גירושין משנאה. וביאר דבריו בפירוש. וכתב קשר להתיר בכריתות המגרש בעלה כעסו וזעמו וכו'. רחוקו יכרית בכריתות מבלי שיור וכו'. כלה גרש יגרש. וזה מבואר כדברי מהרמ"י ז"ל: והן הן דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. אלא שהוא לא מנאן בשתי מצות חלוקות בפ"ע. משום דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שאינו מבואר בקרא בהדיא. אלא נפק"ל מדרשא דקרא שכתוב בכלל מצוה אחרת. אינה נמנית לשיטתו מצוה בפ"ע. כמתבאר בשרשים מבוא סי' ז' שורש ב' ובכמה מקומות בפנים. וגם משום דשני עניני גירושין אלו אע"פ שדיניהם שונים. מ"מ משם אחד ממש הם ובעיקרם ענין אחד הם. ובכל כיו"ב לשיטתו אינם נמנין אלא במצוה אחת. וכמו שנתבאר אצלנו בהרבה מצות כיו"ב. ולכן לא מנה אלא גירושין משנאה המפורשין בקרא אלא שרמז בזה ג"כ על ענין גירושין מאהבה כמו שביארנו. דס"ל ג"כ דבגירושין מאהבה אפי' כשאמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהני. וכן מתבאר מדברי רבינו הגאון ז"ל בתשובה הובאה בשערי צדק ח"ג שער ב' סי' ט' די"א ע"א שכתב שם וז"ל ואילו היה הבעל כהן וכתב גט לאשתו ולא הגיע הגט לידה או הגיע הגט לידה על תנאי ולא נתקיים התנאי. הרי היא אשתו ואין אנו אומרים שהחזירה מאחר שגירשה. לפי שאין בזה ריח הגט וכו'. כי האשה שלא קבלה גט הרי היא אשת איש לכל דבר. והפן השני שאילו כתב לה גט שלם ומסרו לידה והיה מתנה עליה שלא תנשא לפלוני. הרי הגירושין בטלים ועדיין היא אשתו. כמו ששנינו המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין. ואין הלכה כר"א. הרי נודע בידיעה ברורה שזו האשה אשת איש גמורה משני הפנים האחד מפני שלא קבלה הגט. והשני מפני שאמר לה חוץ מפלוני הרי היא אשת איש כמו שהיתה מקודם וכו' עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דהמגרש שאמר חוץ מפלוני אפי' לכהונה לא נפסלה ואין בו אפי' משום ריח הגט. שהרי התם מיירי אפי' בשבעלה כהן כמבואר להדיא בדבריו. וס"ל דעדיין היא אשתו כלומר ומותרת לו דהגירושין בטלין לגמרי. וזה תמוה מאוד לכאורה. דהרי אפי' כשאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אסורה לכהונה מדאורייתא משום ריח הגט. וכ"ש כשאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דעכ"פ יש בו משום ריח הגט ליפסל לכהונה. אבל הוא הדבר אשר אמרנו דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דקרא דואשה גרושה מאישה בגירושין מאהבה מיירי. וקמ"ל קרא דבגירושין אלו אין השיור פוסל והרי היא גרושה ממנו אע"פ שלא הותרה לכל אדם. וזהו ריח הגט שפוסל לכהונה. אבל בגירושין משנאה שהשיור מעכב בהן. ואפי' התירה לכל אדם חוץ מאדם אחד. לאו גיטא הוא כלל גם לכהונה לא מיפסלא מדאורייתא. ואע"ג דודאי מדרבנן מיהת יש בו משום ריח הגט כמו שיתבאר. מ"מ מדאורייתא אין לנו. ורבינו הגאון ז"ל בתשובה שם מדינא דאורייתא מיירי. ולפי שלא נשאל על זה באותו נידון. לכן לא חשש לברר הדבר בפירוש שיש בזה עכ"פ איסורא דרבנן לכהונה: והדבר מבואר בירושלמי גיטין פרק המגרש סוף ה"א דהתם איפליגו אמוראי במגרש שאמר חוץ מפלוני דאיכא למ"ד דאפי' משום ריח הגט לכהונה אין בו. ואיכא מ"ד שחששו בה לפסול כהונה עיי"ש. ומשמע דעכ"פ לכ"ע מדאורייתא לא מיפסלא לכהונה ולא פליגי אלא אם חששו בה לפוסלה מדבריהם וכבר תמה הרשב"א ז"ל בגיטין פ"ד ע"ב על דברי הירושלמי אלו. דהרי אפי' בשאמר הרי את מגרשת ממני ואי את מותרת לכל אדם גלי קרא דאסורה לכהונה. אע"פ שלא התירה לשום אדם כלל. וכ"ש בשלא אמר אלא חוץ מפלוני. והניחה בתימא עיי"ש. ומ"מ הביא שם אח"כ דברי ר"ת ז"ל כפי הנראה צ"ל ר"ח ז"ל דס"ל דגם לתלמודא דידן באומר חוץ מפלוני אפי' משום ריח הגט לכהונה אין בו. וגם עליו תמה הרשב"א ז"ל הרבה בזה עיי"ש בדבריו. אבל נראה ברור דמזה ראי' מבוארת לדעת מהרמ"י ז"ל. שהיא דעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. וזו היא ג"כ דעת ר"ת. או ר"ח ז"ל. ועפ"ז אין מקום כלל לכל ראיותיו של הרשב"א ז"ל שם. ומ"מ גם לר"ת או ר"ת ז"ל ודאי מדרבנן מיפסלא. אלא דמ"מ כיון דאין זה אלא פסול דדבריהם ס"ל דלא שייך לומר בו הואיל וקנאתו ליפסל מן הכהונה לתלמודא דידן עיי"ש: אמנם יש לתמוה טובא לכאורה לשיטה זו מדאמרינן התם ר"פ המגרש מ"ט דר"א וכו' רבי יוחנן אמר טעמא דר"א מהכא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא. ורבנן איסור כהונה שאני עיי"ש. ופירש"י וכן פי' בתוס' רי"ד שם דשאני כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות עיי"ש. והשתא לדברי מהרמ"י ז"ל היכי יליף ר"א מהתם לענין גירושין משנאה כיון דהתם בגירושין מאהבה מיירי. ובגירושין מאהבה הוא דהכשירה תורה גירושין כאלו. דהו"ל בכלל דרכי נועם. משא"כ לגירושין משנאה דמיירי בהו ר"א דאין זה מדרכי נועם הילכך אית לן למימר דשיור מעכב בהן ולאו גיטא הוא. ומאי ענין זה לזה. ואפי' רבנן לא קאמרי דלא ילפינן מהתם אלא משום דאיסור כהונה שאני ומשום דשאני כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות. מבואר דס"ל דאין שום חילוק בין גירושין לגירושין. ושפיר הוה ילפינן מהתם גם לגירושין משנאה. אלא דשאני איסור כהונה. וע"כ ס"ל דגם התם לאו גיטא הוא כלל לשום דבר. אלא לכהונה לחוד הוא דפסלה הכתוב בגט כזה משום ריח הגט בעלמא. וחומר הוא שהחמיר הכתוב על הכהנים משום שריבה בהן הכתוב מצות יתירות: ומיהו לזה היה נראה לומר דאע"ג דודאי לפירש"י ותוס' רי"ד שם ע"כ מוכרח מזה דלא כדעת מהרמ"י ז"ל. מ"מ מעיקר הסוגיא אין הכרע. ואדרבה מקום אתי להוכיח משם כדעתו. דבלא"ה עיקר פירש"י ותוס' רי"ד שם צ"ע אצלי טובא. דכיון דלפי פירושם לא מחלקינן אליבא דרבנן אלא בין כהנים לישראלים מטעמא דשאני כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות. לא הו"ל למימר איסור כהונה שאני אלא כהנים שאני. וכלישנא דנקט תלמודא בכל דוכתי כל היכא דנחית לחילוק זה. ועוד דבכל דוכתי דנחית לחילוק זה קאמר בהדיא מילתא בטעמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. כמו בפ"ק דיבמות ה' ע"א ובסו"פ חרש שם קי"ד ע"ב ובפ"ק דקידושין כ"א ע"ב. ושם לקמן בברייתא ל"ו ע"א ובפרק בתרא דמכות כ' ע"א עיי"ש. וכן בכל שאר דוכתי. ומאי שנא הכא דמיסתם לה סתומי בלא טעמא. אם איתא דהכא נמי נחית לחלק בין כהנים לישראלים מהאי טעמא הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות: ולכן לולא פירש"י ותוס' רי"ד היה נראה לומר דודאי כאן לא נחית לחלק בין כהנים לישראל. משום דכיון דקרי לה קרא גרושה. ודאי הוי גיטא ומגורשת היא עכ"פ מאישה. וא"כ ודאי לא לענין פסול כהונה בלבד. אלא גם לענין זיקת היבם הו"ל גרושה. וקאי עלה בכרת כגרושת אחיו. אע"פ שלא הותרה לכל אדם בחייו. ומאי דקאמר איסור כהונה שאני לא אתי אלא לפלוגי בין גירושין לגירושין. והוא עצמו החילוק שחלק מהרמ"י ז"ל בין גירושין מאהבה לגירושין משנאה. דגירושין מאהבה מסתמא אינו מתירה לעלמא כלל. כל שאינו מוכרח לזה לפי ענין וסיבת הגירושין. כיון שדעתו להחזירה לו כשתסור הסיבה שהביאתו לידי כך לגרש אשתו האהובה לו. ולפעמים אין דעתו להפקיע בגט זה גם זיקת היבם. וכמו שביאר מהרמ"י ז"ל גופי' בסוף תשובתו שם עיי"ש. ובענין זה אינה מגורשת אלא לענין איסור כהונה. דקרינן בה גרושה מאישה לא יקחו. אבל בגירושין משנאה שלא מצאה חן בעיניו. סתמא דמילתא מתירה לעלמא. כיון שאין דעתו להחזירה. אלא שמשום איזה טעם מוציא קצת אנשים או אדם אחד מן הכלל. ולפ"ז נראה דגירושין מאהבה קרי איסור כהונה. משום דמילתא פסיקתא היא דבגירושין כאלו עכ"פ יש בו איסור כהונה בגט זה. אע"ג דלפעמים אית בי' נמי הפקעת זיקת היבם. וגם לפעמים מתיר אותה גם לעלמא כגון שמתרחק ללכת בדרך רחוקה ומתיירא שמא לא יוכל לחזור לביתו ותתעגן עולמית ובע"כ מתירה בגט זה גם לעלמא אם לא ישוב. ואם בטוח בה שתמתין לו אינו מתנה שום תנאי בגטו ומגרשה לחלוטין. כדי להסיר כל ספק בגירושיה. ועכ"פ אי אפשר לגירושין כאלו בלא איסור כהונה מיהת. ולכן קרי לה איסור כהונה. ולא אתי אלא לאפוקי היתר לעלמא. דבגירושין כאלו מסתמא ליכא היתר לעלמא כדכתיבנא. אבל בגירושין משנאה מסתמא איכא נמי היתר לעלמא. והיינו דקאמרינן אליבא דרבנן איסור כהונה שאני. כלומר שאין ללמוד מהתם להכשיר שיור בגירושין משנאה. דשאני גירושין דהך קרא דמסתמא אינו בא להתירה לעלמא כלל. ורק מאהבתו אותה הוא מגרשה ודעתו להחזירה עוד. והילכך הוא שנתנה לו תורה זכות לבעל לגרשה גם בענין זה. משא"כ בגירושין משנאה דאין זה דרכי נועם שיגרשנה מביתו משנאתו אותה ותהיה עדיין זקוקה לו שלא תוכל להנשא לטוב בעיניה. והשתא א"כ אדרבה משם ראי' לדעת מהרמ"י ז"ל: איברא דהא תינח לרבנן. אבל מדר"א ודאי סתירה מבוארת לדעת מהרמ"י ז"ל. דכיון דיליף מהתם להכשיר שיור בגירושין משנאה. ע"כ מבואר דאין לחלק בין גירושין מאהבה לגירושין משנאה. והיה מקום לומר דאף דודאי כן מוכרח לומר אליבא דר"א. מ"מ אין מזה הכרע לדינא כלל. דהרי אנן כרבנן קיי"ל. ולדידהו הדבר מוכרח לחלק בהכי כמו שנתבאר. אלא שראיתי להתוס' שם שכתבו בד"ה אפי' וכו' וז"ל וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפי' לר"א לא הוי גט כלל בעלמא. ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפסולה לכהונה. וי"ל דהכי מייתי דכיון דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפלוני הוי גט גמור. דאם לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפי' ריח גט לא הוי ולא היה אוסרה הכתוב לכהנים עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר לפי דבריהם ז"ל דגם לר"א ע"כ ס"ל בעיקר סברא דאיסור כהונה שאני כרבנן. אלא דמ"מ יליף מהתם להכשיר שיור בכל ענין גירושין מטעם שכתבו התוס'. והשתא קשה דמדר"א נשמע לרבנן. דהרי לר"א ודאי לא ס"ל לחלק בין גירושין מאהבה לגירושין משנאה. דא"כ היכי יליף מהתם דהא לפ"ז אין מקום כלל לסברת התוס' כמבואר. וע"כ צ"ל לדידי' דס"ל איסור כהונה שאני מטעם שפירש"י ותוס' רי"ד. וא"כ מינה נשמע נמי לרבנן דמה"ט הוא דקאמרי דאיסור כהונה שאני. וא"כ ע"כ פירש"י ותוס' רי"ד מוכרח. מיהו נראה דאין זה מוכרח דאפשר לומר דהא בהא תליא. דלר"א ודאי ס"ל לחלק בזה בין כהנים לישראלים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. ומה"ט ס"ל דהתם בקרא דואשה גרושה מאישה לאו גיטא הוי כלל בעלמא אלא לכהונה הוא דאיפסלא. ולהכי שפיר יליף מהתם כסברת התוס'. אבל לרבנן דס"ל דליכא למילף מהתם לענין חוץ מפלוני היינו משום דלא משמע להו הכא לחלק בין כהנים לישראל מטעם שביארנו אלא ס"ל דהתם ודאי הוי גיטא ובגירושין מאהבה דוקא מיירי קרא. והילכך ליכא למילף מידי מהתם. דאין ענין זה לזה כלל. והיינו דקאמרינן אליבא דידהו איסור כהונה שאני. ולא קאמרינן כהנים שאני וכמו שביארנו. ואמנם לא הוצרכנו לכל זה אלא להתוס' דפשיטא להו דבאמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אפי' לר"א לא הוי גט כלל בעלמא. אבל מפשטא דסוגיא לא משמע הכי. וגם מפירש"י ותוס' רי"ד שם מתבאר דלא ס"ל הכי. אלא גם בזה ס"ל לר"א דהוי גיטא בעלמא. וכן מתבאר מלשון רש"י לקמן פ"ג ע"ב בד"ה מאיסור כהונה וכו' עיי"ש. ומאי דלא אפליגו ר"א ורבנן אלא באמר חוץ מפלוני היינו רק משום דבעי לאשמעינן דלר"א לעלמא נמי שריא בגט כזה. וזה לא שייך אלא בחוץ מפלוני. וגם משום רבותא דרבנן דאפי' בחוץ מפלוני ס"ל דלאו גיטא הוא. אבל ודאי שייכא פלוגתייהו נמי באמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. וכן נראה מוכרח מסוגיא דלקמן דאמרי' ומאי פירכא אי נימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה יליף עיי"ש. ולדברי התוס' דלר"א נמי ליכא למילף מהתם אלא דס"ל דכיון דאפי' כשלא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה. כי אמר חוץ מפלוני סברא הוא דגט גמור הוי. א"כ שפיר איכא למיפרך ק"ו דר"ע מטעמא דכהנים שאני אע"ג דקאי אליבא דר"א. ודברי התוס' בזה תמוהים טובא. וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל והניחוה בתימא. וא"כ בפשיטות שפיר אפשר לומר דאע"ג דלר"א ודאי אין שום חילוק בין גירושין מאהבה לגירושין משנאה. מ"מ אנן כרבנן קיי"ל דמחלקו בהכי וכמו שנתבאר: וראיתי למהרמ"י ז"ל בסוף תשובתו שם שכתב שנשאל מקצת גדולים שמדברי התוס' שם נסתר כל יסודו מדכתבו דבאומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אם מת מותרת להתייבם אע"פ שפסולה לכהונה. והרב ז"ל השיב להם דאין זו סתירה משום דגם גירושין מאהבה שפיר משכחת להו גם בענין שמותרת להתייבם עיי"ש בדבריו. ודבריו נפלאים מאוד אצלי דהרי ודאי אליבא דר"א כל יסודו לא יתכן כלל וכמו שנתבאר. וא"כ כיון דדברי התוס' אדר"א קיימי בלא"ה אין שום פקפוק כלל. דודאי לר"א אין חילוק כלל בין גירושין לגירושין. ואין מקום לעיקר יסודו אלא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו. וכפי הנראה מדבריו אלו כתב כן גם אליבא דר"א לאוקימתא דרבי יוחנן. וזה ודאי תמוה כמשכ"ל. וגם דברי גדולי דורו ז"ל מתמיהים בעיני. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דלעיקר יסודו אין שום סתירה מסוגיא דגמרא שם. ואדרבה משם ראיה לדעתו: אלא דלפ"ז צ"ע לכאורה במאי דתניא התם לקמן פ"ג ע"א נענה ר"ע ואמר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם. וקל וחומר ומה גרושה שהיא קלה אסורה בשביל צד גירושין שבה. אשת איש החמורה לא כ"ש. הא למדת שאין זו כריתות וכו'. אמר רבא כולהו אית להו פירכא וכו'. ואמרינן עלה בדר"ע מאי פירכא אי נימא איסור כהונה שאני הא ר"א נמי מאיסור כהונה יליף לה וכו' עיי"ש. והשתא לפ"מ שפירשנו דמאי דקאמר איסור כהונה שאני היינו לומר דגירושין מאהבה שאני. א"כ בתשובתו של ר"ע על דברי ר"א דמיירי בגירושין משנאה היכי שייך למיפרך איסור כהונה שאני. ובפירש"י גם שם פי' הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות עיי"ש. אלא דמלבד מה שכבר עמדנו על פירושו לעיל. קשה כאן ביותר דא"כ מה זו פירכא לק"ו דר"ע. נהי דישראל מכהנים ליכא למילף מהך טעמא דשאני כהנים שהחמיר עליהם הכתוב יותר וריבה בהן מצות יתירות. מ"מ עכ"פ לכהנים עצמן מיהת שפיר איכא למילף בק"ו זה שתהא אסורה אפי' להנך שהתירה להם בגט זה. ואין זו כריתות כיון דאפי' להנך שהתירה להם לא הותרה לכולם. ועוד דר"א מתיר אותה בגט זה לכל הנך שלא הוציאן מן הכלל לא שנא ישראלים ול"ש כהנים. ושפיר השיב ר"ע בק"ו זה על דברי ר"א. ולכן לולא פירש"י נראה לפרש גם כאן ע"פ מה שפירשנו לעיל. ואעיקר דינא בעי למיפרך. מאי דפסיקא לי' לר"ע דבאומר חוץ מפלוני אסורה לאותו פלוני אחר מיתת המגרש אם הוא כהן משום ריח הגט. והיינו מדכתיב ואשה גרושה מאישה וכדפירש"י. ועל זה הוא דבעי למיפרך דאיסור כהונה שאני. דהתם בגירושין מאהבה מיירי קרא דאין שיור פוסל בהן. והיא מגורשת מיהת מבעלה בגט זה אע"פ שלא הותרה לכל אדם. משא"כ כאן בגירושין משנאה איכא למימר דאפי' ריח הגט ליכא. וממילא ליתא לק"ו דר"ע. וע"ז קאמר דהא ליתא. דהרי לר"א קיימינן דאיהו נמי מאיסור כהונה קמייתי לי'. כלומר דלדידי' אין שום חילוק בין גירושין לגירושין. וס"ל דבכל ענין אין שיור פוסל בגירושין. ופשיטא דגם כאן לדידי' אסורה לכהונה מדאורייתא. ושפיר יליף ר"ע ק"ו דידי' להשיב על דברי ר"א. דאיהו גופי' יליף עיקר מילתי' מהתם. וא"כ ע"כ ס"ל דגם קרא דואשה גרושה מאישה מיירי בכל ענין בין מאהבה ובין משנאה. ולזה משני דרבא כרבי ינאי משום זקן אחד קא מתני. ולדידי' ר"א לא מקרא דואשה גרושה יליף לה. אלא מקרא דויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דמשמע לי' מיני' דאפי' לא התירה אלא לאיש אחד הרי זו מגורשת. ולדידי' ודאי נראה מוכרח כדברי התוס' דבאמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אפי' ר"א מודה דלאו גיטא הוא כלל אפי' לגבי דידי' גופי'. דהרי מהך קרא דויצאה והיתה אין לנו אלא בשהתירה עכ"פ מיהת לאיש אחד. אבל בשלא התירה כלל לשום אדם מהיכא תיתי. ולפ"ז ע"כ קרא דואשה גרושה מאישה דשמעינן מיני' דאפי' כשלא נתגרשה אלא מאישה מתגרשת והו"ל גרושה. לר"א נמי בגירושין מאהבה הוא דמיירי. דבגירושין מאהבה אפי' בכהאי גוונא הוי גיטא אע"פ שלא התירה לשום אדם כלל. וקרא דוהיתה לאיש אחר בגירושין משנאה הוא דמיירי. דבזה הוא דבעינן שיתירנה עכ"פ לאיש אחד. והשתא א"כ לר"א נמי אין לדון גירושין משנאה מגרושין מאהבה. וא"כ אע"ג דגלי קרא דריח הגט פוסל בכהונה גבי גירושין מאהבה. ליכא למשמע מינה לגירושין משנאה אפי' אליבא דר"א אפי' באומר חוץ מפלוני. דאע"ג דהוי גיטא לגבי אחריני חוץ מפלוני. מ"מ כיון דלאו גירושין גמורין נינהו להתירה לכל אדם ואינו אלא ריח גט. איכא למימר דלא אסרה הכתוב לכהנים אלא בגירושין מאהבה. דשם לא הקפיד הכתוב על השיור כלל ואין השיור מעכב בו כל עיקר. דאפי' היכא שלא התירה לשום אדם הוי גיטא ורחמנא קרי לה גרושה. משא"כ כאן דהשיור מעכב בו. אלא דכשמתירה עכ"פ לאיש אחד הוי גיטא לגבי איש זה לעולם אימא לך דלגבי אותן שיצאו מכלל ההיתר לא חשיבא גרושה כלל אפי' לענין פסול כהונה. דאפי' ריח הגט לא חשיב מדאורייתא. וא"כ איפריך שפיר ק"ו דר"ע מעיקר דינא. דגם באיסור גרושה לא נאסרה בשביל צד גירושין שבה לאותן שלא נתגרשה להם. ואין מקום לק"ו דר"ע כלל. ושפיר קאמר רבא דאית לי' פירכא. ובהכי מתורץ שפיר קושית התוס' שם בד"ה רבא כר"י וכו' שכתבו וז"ל וא"ת א"כ רבי יוסי דקאמר רואה אני את דברי ראב"ע מדברי כולן אית לי' הני פירכי סבר נמי כרבי ינאי משום זקן אחד. א"כ תקשה לרבי יוחנן דפליג ארבי ינאי לעיל. עיי"ש שנדחקו מאוד בקושיא זו. אבל לפי מה שנתבאר אין כאן מקום קושיא כלל. דודאי אין הכי נמי דרבי יוסי ס"ל נמי כרבי ינאי משום זקן אחד. אלא דמ"מ כיון דר"ע שהשיב על דברי ר"א בק"ו זה. ע"כ ס"ל דלר"א אין שום חילוק כלל בין גירושין לגירושין. וא"כ ע"כ ס"ל דטעמא דר"א היינו משום דיליף לה מדכתיב ואשה גרושה מאישה דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה הוי גיטא בכל ענין גירושין. ואפי' בגירושין משנאה אין שיור מעכב כלל. ואין שום חילוק לדידי' בין גירושין לגירושין. וא"כ הדבר מבואר דרבי יוחנן כר"ע ס"ל ודלא כרבי יוסי ולק"מ. שוב ראיתי שכיו"ב תי' בפ"י שם מטעם אחר עיי"ש: שוב ראיתי לתלמידו של מהרמ"י ז"ל הר"ב באר שבע בספרו צידה לדרך פ' אמור שעמד על דברי רבו מהרמ"י ז"ל מסוגיא דר"פ המגרש שם מדקאמרינן איסור כהונה שאני. דמשמע דאין זה אלא לפסול כהונה בלבד. וגם הגדיל התמיהא מדברי התוס' שם. ונפלא מזה הפלא ופלא עיי"ש. וכבר נתבאר דמזה אין שום גמגום. ואדרבה מעיקר הסוגיא איכא סייעתא לדברי מהרמ"י ז"ל. וגם מה שנתפלא שם מדלא קתני בברייתא אלא שנפסלה מן הכהונה. ולא קתני נמי חידוש זה שעוקר את זיקת היבם. וכתב דלית נגר ובר נגר דיפרקינה עיי"ש. מלבד דכבר פריקנא לה בפשיטות ע"פ דברי מהרמ"י ז"ל גופי' בסוף תשובתו שם. ויותר היה לו להקשות כן לפירש"י שפירש מאי דקאמרינן איסור כהונה שאני היינו לומר דשאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. דא"כ עכ"פ בכהנים ראוי לומר דהוי גיטא נמי לעקור זיקת היבם ויתחייב עלה משום גרושת אחיו. ומלבד דגוף הדבר הוא חידוש גדול שיהא חילוק בזה בין ישראל לכהנים. קשה אמאי לא קתני לה תנא דברייתא לענין כהנים מיהת וזה ודאי צ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לדעת מהרמ"י ז"ל אין מזה קושיא כמו שנתבאר לעיל: וזולת זה מקום אתי לומר קצת בזה ע"פ מה שתמה בצל"ד שם לעיל על פירש"י שם וז"ל תימא רבתא בעיני למה לא פירש"י מה שפירשו רז"ל אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וכו'. הלא ביבמות פרק האשה רבה קרי לה מרגניתא מפני הקושיא העצומה המפורסמת בכתוב מאישה פשיטא מאישה ולא מאיש אחר שאינו אישה. ואין לה תירוץ אחר אלא זה. ולמה לא יפרש רש"י חידוש גדול כזה עכ"ל עיי"ש. ואמנם אומר אני דביותר היה לו לתמוה תמיהא זו על ר"א בן מתיא במתניתין. דמדקאמר רב דהו"ל למידרש בי' מרגניתא ודרש בי' חספא. מבואר מזה דפסיקא לי' לרב דהך מרגניתא ליכא מאן דפליג עלה. וקושטא היא גם לר"א בן מתיא. והדבר תמוה באמת אמאי שביק מרגניתא ונקט חספא. גם במתניתין קשה דקתני את זו דרש ר"א בן מתיא וכו'. דמשמע דדרשא גמורה היא. ולמה לי קרא להכי הא פשיטא דאין גירושין בלא קידושין. ומהיכא תיסק אדעתין לומר שתפסל לכהונה ע"י גירושין מאיש זר שלא היה לו בה הויה. ואם משום ריח הגט הרי עיקר דין ריח הגט לא נפק"ל אלא מדרשא דמרגניתא זו אפי' בגירושי בעלה. וכיון דראב"מ לא דריש הך קרא להכי אכתי לא שמענו כלל עיקר דין ריח הגט אפי' בגירושי הבעל. ומהיכא תיתי להצריך קרא למעוטי ריח הגט בגירושי איש זר. וגם לישנא דרב קשה שנראה כמזלזל דברי תנא דמתניתין בלשון גנאי לקרותם חספא. אבל נראה ע"פ מאי דאמרינן בעלמא אי לאו דדלאי לך חספא לא אשכחת מרגניתא תותה פ"ב דמציעא י"ז ע"ב ובשאר דוכתי. הרי דמרגניתא קרי לדבר טמון ומכוסה וחספא לדבר הגלוי. וכן רב קרי הכא מרגניתא לדבר שראוי להצפינו בסתר ושלא לפרסמו ברבים. וחספא קרי לדבר שראוי לפרסמו ואין צריך להסתירו. והיינו דקאמר רב הו"ל לר"א למידרש בי' מרגניתא וכו'. דכדי שלא תקשה פשיטא דאין גירושין מאיש שאינו אישה. לזה קאמר דודאי גם לראב"מ עיקר קרא לא להכי אתי אלא כדדריש לי' בברייתא. אלא משום שהוא דבר שאינו ראוי לפרסמו ברבים משום שיש חשש תקלה בדבר לאחלופי בגט משנאה. לומר דגם בו אין השיור פוסל. וכדברי הר"י אלברגלוני ז"ל שהבאתי לעיל. לכן לא נקט אלא מה שאין חשש בפרסומו. וגם בדרשתו על הך מרגניתא הוא דקסמיך. וקאמר מאישה ולא מאיש שאינו אישה. לומר דלא גלי קרא דין ריח הגט אפי' לא נתגרשה אלא מאישה. אלא באישה אבל באיש שאינו אישה אין דין ריח הגט בשום ענין. ומשום דגם רב גופי' לא רצה לפרסמה לכן נקט לישנא דחוכמתא ברמיזא. וכבר אשכחן כיו"ב שלא רצו לפרסם הלכה שאפשר לבוא בה לידי תקלה. כמו בשבת קנ"ג ע"ב וכן בנדרים כ"ג ע"ב ובמנחות צ"ט ע"ב עיי"ש. וממילא ניחא נמי מאי דמיסתם לה סתומי תנא דברייתא ולא אשמעינן בהדיא הך מילתא דגט כזה עוקר נמי זיקת היבם. וממילא ניחא מה שלא הביא רש"י ז"ל בפירושו הך מרגניתא. דהיינו נמי מהאי טעמא. וכיו"ב בפירש"י פ"ק דחולין י"ב ע"א עיי"ש. כן נראה קצת בזה. אלא דלעיקר תמיהתו על הרב מהרמ"י ז"ל אין צריך לזה דבלא"ה אתי שפיר כמו שנתבאר לעיל. וראיתי עוד להר"ב צל"ד שם שהפליג לתמוה על דעת מהרמ"י ז"ל שהרי הדבר פשוט דהך מרגניתא מיירי נמי בשהמגרש הוא כהן. כמש"כ בהדיא הרי"ף והרא"ש ז"ל ביבמות שם. וז"ל מאי מרגניתא דתניא ואשה גרושה מאישה וכו' דאי כהן הוא איפסילא מיני'. והיינו ריח הגט דפסיל בכהונה עכ"ל עיי"ש. והשתא מה יאמר מורי ז"ל אם המגרש הוא כהן שהרי ודאי אין דעתו לחזור ולישא אותה כל ימיו. וא"כ איה נעימותיה של תורה שהתירה לכהן לגרשה ולומר לה אי את מותרת לכל אדם ותתעגן כל ימיה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואינני רואה בזה שום סרך קושיא כלל. דודאי גם באשת כהן שפיר שייכי גירושין מאהבה כגון חולה שנטה למות וכבר נתייאש מלקום מחליו ורוצה בגירושין רק לטובת אשתו כדי לפטרה מזיקת היבם ולטובתה ובקשתה איננו מתירה לכל אדם משום שהיא יראה שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים או מטעם אחר. ואפי' אם מרצונו הוא מקפיד שלא תהיה לאחר בעודנו חי אין בזה משום שנאה אלא אדרבה מאהבתו אותה הוא דקפיד והכי אורחא דאינשי וכמש"כ רבינו שרירא גאון ז"ל בתשו' גאונים קדמונים סי' צ"א עיי"ש. ומקרא מלא הוא דכתיב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. הרי דעגמת נפש גדולה היא אצל בני אדם אפי' אחר שימות עכ"פ בארוסה וכפירש"י שם עיי"ש. וכיון דעיקר הגירושין אינן אלא לטובתה ולדעתה ודאי הו"ל בכלל גירושין מאהבה ובכלל דרכי נועם הוא: וגם מה שתמה עוד שם מההיא דאמרינן ביבמות נ"ב ע"א בעא מיני' אביי מרבה נתן לה גט ואמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו. גט יבמה דרבנן הוא גט דמהני באשת איש מהני ביבמה גט דלא מהני באשת איש לא מהני ביבמה. או דילמא אתי לאחלופי בגיטא וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דגט כזה עוקר נמי זיקת היבם מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין דלא מהני גט כזה ביבמה לפסלה עליו ועל האחין וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ולדידי גם מזה לא ידענא שום הכרח כלל. דמה בכך דגט כזה מאהבה עוקר נמי זיקת היבם. הרי פשיטא דבגירושין משנאה לאו כלום הוא דלא עדיף מהאומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דאע"פ שמתירה לכל אדם חוץ מאדם אחד לאו גיטא הוא כלל לרבנן דקיי"ל כוותייהו. וכ"ש כאן שאינו מתירה לשום אדם דלאו מידי מששא אית בי'. והשתא הרי גט יבמה לא משכחת לי' לעולם אלא משנאה. שהרי אפי' בגט גמור אינה ניתרת לשום אדם כלל ואינו מועיל אלא לפסלה עליו ועל האחין. וא"כ שפיר קמיבעיא לי' דכיון דכיו"ב באשת איש אין ממש בגט כזה כלום. ועיקר גט יבמה לא מהני אפי' לפסלה עליו ועל האחין אלא מדרבנן בעלמא. משום שגזרו אטו חליצה שלא יאמרו גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני. כדאמרינן התם לעיל נ' ע"ב עיי"ש. וזה לא שייך אלא בגט גמור שכיו"ב בא"א מותרת בו לכל אדם. משא"כ בגט זה דאפי' בגירושין מאהבה עכ"פ בתיי בעלה אינה יוצאה בו להיות מותרת לעלמא. וכ"ש כאן דהו"ל גירושין משנאה כדכתיבנא א"כ לא דמי לחליצה כלל. ולא מיבעיא לי' אלא משום דאפשר דאתי לאחלופי בגיטא כדקאמר התם. וכן מדוקדק בלשון רש"י שם בד"ה מהו וכו' עיי"ש. וגם ליכא להקשות לדעת מהרמ"י ז"ל מדאמרינן התם מתקיף לה רבה ב"ח אלא מעתה יהיב לה ניירא בעלמא הכי נמי דפסלה א"ל התם לא פסיל בכהונה הכא קפסיל בכהונה דתניא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה עיי"ש. והשתא מאי מייתי מהתם דלא מיירי אלא בגירושין מאהבה דלא פסיל בי' שיורא. משא"כ הכא דהו"ל גירושין משנאה דשיורא מעכב בו ואיכא למימר דאפי' בכהונה נמי לא פסיל. דלק"מ דאף דודאי מדאורייתא בגירושין משנאה גט כזה לאו כלום הוא. ואפי' לכהונה לא מיפסלא. מ"מ מדרבנן מיהת גם בזה יש בו משום ריח הגט למיפסל לכהונה כמש"ל. והיינו משום דאשכחן מדאורייתא גט כזה דאע"פ שאינה מותרת בו לעלמא אסורה לכהונה הילכך גזרו נמי כיו"ב בגט כזה בגירושין משנאה שתפסל בו מיהת לכהונה מדרבנן: ועפ"ז ניחא נמי בפשיטות מה שתמה בצל"ד מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו דאפי' כשהמגרש הוא כהן מיפסלא לכהונה בגט כזה וכמשכ"ל ולפ"ז אפי' את"ל כדברי הר"ב צל"ד דכשהמגרש הוא כהן הו"ל גירושין משנאה. מ"מ נהי דמדאורייתא לא מיפסלא. מדרבנן מיהת מיפסלא אפי' משנאה. ואסמכוה ג"כ אקרא דואשה גרושה מאישה. וכמבואר בסוגיא דפרק ר"ג שם. ושפיר כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דאפי' הוא כהן מיפסלא לי' ובהכי מדוקדק היטב לישנא דברייתא שם דקתני ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו. אבל לקמן שם בפרק האשה רבה יבמות צ"ד ע"א קתני לה להך ברייתא בלישנא אחרינא. דהתם קתני ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וכו' עיי"ש. וכן הוא לשון הברייתא בגיטין ר"פ המגרש פ"ב ע"ב עיי"ש. ולפי מה שביארנו הוא מדוקדק היטב. דהתם בסוגיא דפרק ר"ג בגירושין משנאה מיירי כמו שביארנו לעיל. וא"כ מדאורייתא אפי' מכהונה לא מיפסלא. אלא מדרבנן הוא דקאי עלה בלא יקחו שאסרוה להנשא לכהן משום דררא דריח הגט דאורייתא. והיינו דקתני התם אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו. והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה כלומר דאף דפסולה לא הויא דכשרה היא מדאורייתא. מכל מקום מדרבנן קאי עלה בלא יקחו. משום שעשאוהו כריח הגט שפוסל מדאורייתא בכהונה. אבל בפרק האשה רבה ובר"פ המגרש דמיירי מעיקר דינא דאורייתא במגרש מאהבה שפיר קתני פסולה מן הכהונה. והיינו כההיא דאמרי' בריש סוכה ובריש עירובין דאו' קתני פסולה דרבנן קתני תקנתא עיי"ש בפירש"י ובשאר ראשונים שם. וצ"ל ששינו בלשון הברייתא לפי הענין דמיירי בי' או דברייתא אחריתא היא. ובהכי מדוקדקים ג"כ דברי רש"י ז"ל. דבפרק האשה רבה שם פי' דפסולה לכהונה אם מת והותרה להנשא עיי"ש. והיינו כשהמגרש לאו כהן הוא. דלגבי דידי' ליכא נפק"מ בהכי אלא לענין להנשא לכהן כשימות והותרה להנשא לעלמא. אבל בפרק ר"ג שם כתב וז"ל הכא פסיל בכהונה כהן שנתן גט כזה לאשתו אסורה עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפמש"כ דבריו באו בדקדוק היטב. דבפרק האשה רבה דקאי אעיקר דרשא דאורייתא. להכי פירשה בישראל המגרש מאהבה. דמסתמא הכי הוא כיון שאינו מתירה לכל אדם. משא"כ בפרק ר"ג שם דמיירי בגירושין משנאה ומדרבנן. לכן פירשה בכהן המגרש דאפי' בגט כזה הו"ל מסתמא משנאה וכמש"כ בצל"ד שם. עכ"פ מתבאר דגם מסוגיא דהתם אין שום משמעות נגד דעת מהרמ"י ז"ל. וראיתי להבה"ג בהלכות גיטין שכתב וז"ל כהן דמסכין ודחיל דילמא יהיב גיטא לאיתתי' ומתסרא עלי'. לתני ולימא לה וכו' אם לא מתי לא יהא גט וכו' עכ"ל. וכוונתו למאי דאמרינן בפרק מי שאחזו אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו' עיי"ש. ומפרש לה הבה"ג לענין אשת כהן וכדי שלא תפסול לו אם יקום מחליו. וכן פירש"י שם ע"ה ע"ב בד"ה אתקין עיי"ש. וכן כתב במרדכי פרק מי שאחזו בשם תשובת הגאונים וז"ל בתשובת הגאונים דשאילתון הא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' וכהן המסוכן הנותן גט לאשתו על תנאי אם לא מתי וכו' ועמד מחליו ושאלתם אם פוסל אותו הגט לכהונה. משום ריח הגט הכי חזינן דודאי לא פסיל וכו' ומותרת לו. דעיקר תקנתא דשמואל משום כהנים היתה כי היכי דלא ליתסרא עלי' וכן מצינו בשאילתות אתקין שמואל בגיטא דכהני אם לא מתי וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים לכאורה דכיון דשפיר איכא נפק"מ בתקנתא דשמואל גם לענין ישראל. ומשום שלא תנשא לאחר. וגם סתמא נאמרה בגמרא תקנתא זו דשמואל בשכ"מ. דודאי משמע בכל שכ"מ. מה ראו הגאונים ז"ל ורש"י לפרש רק לענין אשת כהן. ואמנם בכוונת רש"י ז"ל אפשר לומר דלשיטתו אזיל דלעיל בפרק מי שאחזו ע"ב ע"ב בההיא דאמר רב הונא גיטו של שכ"מ כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ופירש"י שם אפי' בלא שום תנאי אלא נתן הגט סתם אם עמד חוזר כמו במתנתו. ובתוס' שם הקשו לפ"ז אמאי הוצרך שמואל לתקן בגט שכ"מ אם ימות יהא גט ואם לאו לא יהא גט כיון דבסתם נמי אם עמד חוזר. ונדחקו בזה לומר דשמואל לא ס"ל כרב הונא אלא כרבה ורבא דאמרינן שם דלא ס"ל כר"ה עיי"ש. ונראה דרש"י גופי' לא ניחא לי' לומר כן משום דא"כ אמאי לא קאמר התם אלא דרבה ורבא לא ס"ל כר"ה. ולא קאמר נמי דשמואל לא ס"ל כר"ה ולכן פירש"י דודאי שמואל נמי מצי סבר כר"ה. ולאשת ישראל ודאי לא איצטריכא הך תקנתא כיון דבסתם נמי אם עמד חוזר. וכי איצטרך לתקן הך תקנתא לאשת כהן הוא דאיצטריך כדי שלא תפסול עליו אם יעמוד מחליו. וכן ראיתי להר"ב העיטור ח"א אות ת' תנאי שכתב וז"ל אמר ר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו נמי וכו' ואפי' בסתם בלא תנאי חוזר. ותקנתא דשמואל להכי איצטריך דלא תפסול וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל להגאונים ז"ל לא יתכן לומר כן. דהרי אנן לא קיי"ל כרב הונא בהא. כמו שפסקו כל הראשונים ז"ל משום דמסקינן דרבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה וכן רבינא ור"א משמע התם דהכי ס"ל עיי"ש. וכן מבואר בדברי הבה"ג גופי' שם דלא פסק כר"ה עיי"ש. וא"כ אתיא תקנתא דשמואל כפשטה בכל שכ"מ. וא"כ אמאי אוקמוה הגאונים ז"ל דוקא בכהן. ולזה היה נראה דס"ל כדעת מהרמ"י ז"ל דלפ"ז ודאי בישראל לא איצטריך להך תקנתא. שאם חושש שלא תנשא לאחר או שלא תרצה להנשא לו כשיעמוד מחליו. אית לי' תקנתא מדאורייתא לומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דגם בהכי מיפטרא מזיקת היבם. ובפרט לפמש"כ הרב מהרמ"י ז"ל שם דגם בסתם כן הוא כל גט שכ"מ אע"פ שלא פירש כן עיי"ש. אלא לכהן הוא דאיצטריך להך תקנתא כדי שלא תפסל עליו משום ריח הגט. ומש"כ הבה"ג בריש הלכות גיטין והלכתא כרבנן דלא אישתריא אתתא בגיטא דכתיב בי' חוץ מפלוני וכו' מכהונה מיפסלא בהאי גיטא ולא מיבעיא היכא דאמר חוץ מפלוני וכו' אלא אפי' אמר לה הרי את מגורשת ממני ואסורה על כל אדם אפי' הכי מיפסלא בגוי' מכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה וכו'. עכ"ל עיי"ש. אע"ג דהתם לא מיירי בגט שכ"מ אלא בסתם גירושין דמשנאה מיירי דהא אפלוגתא דר"א ורבנן קאי. ואם ס"ל כדעת מהרמ"י ז"ל אין ראי' מקרא דואשה גרושה מאישה דהתם בגירושין מאהבה דוקא מיירי. לק"מ שכבר נתבאר דמ"מ מדרבנן גם בגירושין משנאה מיפסלא בהכי ואסמכוה ג"כ אקרא דואשה גרושה מאישה. וכמבואר בסוגיא דפרק ר"ג שהבאתי וכמו שנתבאר. וכן מש"כ הבה"ג שם לקמן וז"ל והלכתא ריח הגט פוסל בכהונה דכתיב ואשה גרושה מאישה וכו' היכי דמי כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. אי נמי דאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני. כי האי גוונא לא הוי גיטא ופוסל בכהונה עכ"ל עיי"ש. ניחא שפיר דאע"ג דבחוץ מפלוני מסתמא הו"ל גירושין משנאה. מ"מ מדרבנן מיהא מיפסלא. ואדרבה גם מהכא משמע כן דעת הבה"ג. דאל"כ בסיפא באמר חוץ הו"ל לומר דכ"ש הוא דפוסל בכהונה. וכמש"כ בה"ג שם לעיל בריש הלכות גיטין שהבאתי לעיל. אלא ודאי משום דדינא דרישא אע"ג דמשכחת נמי בגירושין משנאה. מ"מ מסתמא בגירושין מאהבה אורחא דמילתא דאמרי הכי. ובזה ודאי מדאורייתא מיפסלא לכהונה. אבל בסיפא דמסתמא הו"ל גירושין משנאה לא זו דלא הוי כ"ש מרישא. אלא אדרבה ראוי לומר דבהך גוונא לא מיפסלא לכהונה כלל. אלא דמ"מ מדרבנן מיהת מיפסלא כמו שנתבאר. אף דמדאורייתא ודאי לא מיפסלא. ומדוקדק שפיר לשון הבה"ג שכתב אי נמי דאמר לה וכו'. ולא כתב וכ"ש היכא דאמר לה וכו'. דודאי לאו כ"ש הוא אדרבה רבותא גדולה אשמעינן בהכי. דראוי היה לכאורה לומר דבהך גוונא לא מיפסלא. ומדאורייתא לקושטא דמילתא לא מיפסלא לכהונה אלא מדרבנן הוא דמיפסלא בהכי. ועכ"פ מתבאר מזה דמדברי הגאונים ז"ל השאילתות והבה"ג ותשו' הגאונים מסתייע דעת הר"ב הלבושים מהרמ"י ז"ל. וכן יש לצדד גם בדברי שאר ראשונים ז"ל. אלא שאין להאריך בזה כאן יותר. ונראה ראי' לדעת מהרמ"י ז"ל מדתנן בערכין כ"ג ע"א המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה. רבי יהושע אומר אינו צריך. ואמרינן עלה בגמרא במאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור"י סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ושקיל וטרי התם בהכי טובא. ומסיק דבשאלה בהקדש קמיפלגי. ר"א סבר אין שאלה בהקדש ור"י סבר יש שאלה בהקדש. ותניא נמי הכי עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרכו לכל זה. והא אפשר לומר דר"א ור"י לטעמייהו אזלי. דלכאורה לא שייך בזה קנוניא לגרש ולהחזיר אחר שתגבה כתובתה. דהרי נהי דבידו לגרשה הא אין בידו להחזירה. ואפשר שלא תרצה אח"כ להנשא לו. אלא דנראה דר"א לטעמי' אזיל דס"ל דאין שיור פוסל בגט. וכבר כתבנו לעיל דלפום פשטות הסוגיא דר"פ המגרש. וזו היא ג"כ דעת רש"י וסייעתו. אפי' באמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם הוי גט לר"א. וא"כ אפשר לו לגרשה בענין זה. דבע"כ תחזור ותנשא לו שהרי לא התירה בגטו זה לעלמא. וממילא מבואר ג"כ בהכי טעמי' דר"י דגם הוא לטעמי' אזיל. דמבואר שם בר"פ המגרש דגם רבי יהושע אע"פ שאמר אין משיבין את הארי לאחר מותו. מ"מ לדינא גם הוא פליג עלי' דר"א בהא עיי"ש. וא"כ לדידי' השיור מעכב בגירושין. ואי אפשר לגרש בענין זה. ולגרש גירושין גמורין בלא שיור לא שייך קנוניא דהרי בידה קיימא שלא לחזור להנשא לו. ולהכי קאמר ר"י שאין צריך לידור הנאה. ולעולם אימא לך דלכ"ע אדם עושה קנוניא על ההקדש. ולכ"ע אין שאלה בהקדש. והך אוקימתא עדיפא טפי דכל חד לטעמי' אזיל. וקשה טובא לכאורה. אבל נראה דמזה ראי' לדעת מהרמ"י ז"ל דבגירושין מאהבה לכ"ע אין השיור מעכב בו. דאפי' לרבנן דר"א מצי לגרש ולומר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. והוי גיטא בהכי. וא"כ התם כיון שאינו מגרש אלא כדי להגבותה כתובתה מההקדש ודעתו להחזירה אח"כ דהו"ל גירושין מאהבה ואפי' לרבי יהושע הוי גיטא אפי' אמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. שפיר שייכא בה קנוניא אפי' לר"י. ולהכי הוכרח ע"כ לאוקמי פלוגתייהו במילתא אחריתא. וכן יש להוכיח מדתנן התם במתניתין בסיפא כיוצא בדבר אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על הנכסים של זה ויחזיר את אשתו עיי"ש. ולכאורה היכי שייכא קנוניא ע"י גירושין. כיון שאין בידו להחזיר. ואפשר לה שלא לחזיר ולהנשא לו. אלא ודאי כיון דהו"ל גירושין מאהבה אפי' באמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם הוי גיטא. וא"כ אפשר שיגרשנה בענין זה דבע"כ לא תנשא אלא לו. דודאי לא יתכן לומר דר"ש ב"ג ס"ל כר"א דאפי' בגירושין משנאה ס"ל דבענין זה הוי גיטא. דלא אשכחן דקאמר הכי אלא ר"א לחוד וכולהו תנאי פליגי עלי' בהכי. וא"כ מבואר כדעת מהרמ"י ז"ל. וכן יש להוכיח מעובדא דמשה בר עצרי בסוגיא דהתם דאמר אביי ליכא דנסבי' עצה לר"ה דליגרש לדביתהו ותתבע כתובתה מאבוה עיי"ש. ואיזו עצה היא זו. ודילמא שוב לא תאבה האשה לחזור ולהנשא לו. אלא ודאי כדעת מהרמ"י ז"ל: ובהכי מיתרצא תמיהת התוס' במתניתין שם וז"ל לכשיגרשה ידור הנאה. תימא לרבי למה ידור הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שגובה מההקדש ואדרבה לאשה היה לנו לקנסה שגובה מן ההקדש וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם נראה דלדידה הוא שראוי לקנסה שהוא לא עשה אלא שגירשה. וכל המעשה אינה נעשית אלא על ידה. שהיא גובה מן ההקדש ומדעתה חוזרת ונשאת לו. דבדידה תליא מילתא. ואילו לא תחזור ותנשא לו הרי לא היה נעשה בזה שום דבר רע כלל. דבגירושין לאו מידי עבד ואין בזה שום גילוי דעת שהוא רוצה בכך לגבות מההקדש כדי שיהיה ראוי לקנסו. אבל לפי מה שביארנו לק"מ. דודאי אם הוה קים לן בברור שגירשה גירושין גמורים לא היה מקום לקנסו. דלאו כלום קעביד. וגם לא שייך בזה קנוניא כלל וכמשכ"ל. אלא דאנן חיישינן שמא אמר לה כשגירשה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. דבזה אע"ג דהגט כתוב ככל הגיטין אינה נפרדת בו אלא ממנו אבל אינה מותרת לעלמא כלל. ובע"כ תחזור ותנשא לו דאל"כ תתעגן כל ימיה. ובענין זה הוא דאיכא חשש. קנוניא וא"כ הכל נעשה רק על ידו. ואיהי רק שליחותא דידי' קא עבדה. ובודאי הוא לבדו ראוי לקנסו. והילכך כשבאה לגבות ידור הנאה. וא"כ גם מזה סייעתא לדעת מהרמ"י ז"ל: ועי' ג"כ בפרק האשה שנפלו כתובות פ"א ע"א בההיא דתניא הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד הוא עושה וכו' עיי"ש דגם משם יש להוכיח כדעת מהרמ"י ז"ל וכבר הרגיש בזה הר"ב מ"ח סי ו' עיי"ש. ועי' מש"כ הר"ב פ"י שם ולפ"ז אין מקום לקושייתו. וכן יש להוכיח מהתוספתא פ"ט דכתובות וירושלמי פ"ד דיבמות ה"ד. ופ"ת דכתובות הי"א עיי"ש. אלא שיש לדון בראי' זו דכיון דבגירושין אלו אינה מותרת לעלמא אין זו תקנה למכור בנכסים. משום דאכתי לא מטא זמן גביית כתובתה ולא פקע שיעבודה. דמספר כתובה נלמוד. דהרי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ואדרבה משם יש מקום להוכיח איפכא. דהרי בתשובת מהרמ"י ז"ל שם מבואר דבגירושין אלו שאינן משום שלא מצאה חן בעיניו. ודעתו להחזירה. לכ"ע אפי' גילוי דעת כל דהוא מילתא היא. ואפי' גירשה סתם ולא פירש כלום אינה מגורשת אלא ממנו ואינה מותרת לכל אדם עיי"ש בדבריו. וא"כ התם דאינו מגרש אלא כדי שיוכל למכור בנכסים ודעתו להחזירה אח"כ והו"ל גירושין מאהבה. אפי' כי מגרש סתם לא הותרה לעלמא בגט זה. וא"כ לא ניתנה כתובה לגבות עדיין. ואין בזה תקנה למכור בנכסים. וע"כ מוכח מזה דלא כדעת מהרמ"י ז"ל. אלא שיש לצדד בזה קצת ולומר דבזה כיון שנתגרשה ממנו אלא שהוא גדר הדרך לפניה שלא תוכל להנשא לאחר במה שאמר אי את מותרת לכל אדם. אין זה בכלל תנאי הכתובה דלכשתנשאי לאחר וכו'. כיון דאי לאו איהו דקגרים לה היתה מותרת להנשא לכל אדם ככל הנשים הגרושות מבעליהן. גם אפשר לומר דכיון דלמהרמ"י ז"ל. בכל כיו"ב אפי' גירשה סתם אינה מותרת לעלמא. היא הנותנת דמאי דקתני מגרש בגט ויחזיר היינו בגט גמור ככל המתגרשות שמותרות לכל אדם. ובזה מדוקדק מאי דדייק תנא למיתני מגרשה בגט דהיינו לומר שצריך כאן שיאמר בפירוש הרי את מותרת לכל אדם כבכל סתם גיטין. דאל"כ אינה מותרת לעלמא בגירושין אלו. וא"כ לא ניתנה כתובה לגבות ולא יוכל למכור בנכסים. ומיהו בתוספתא ובירושלמי שם לא קתני מגרשה בגט. אלא מגרש סתם עיי"ש: ואמנם לכאורה יש להביא ראי' נגד דעת מהרמ"י ז"ל מההיא דאמרינן בקידושין פרק האומר ס"ב ע"ב הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת משום דנהי דבידו לגרשה לאו בידו לקדשה עיי"ש. והשתא הרי התם אין הגירושין משום שלא מצאה חן בעיניו שהרי כבר קידשה מחדש קודם שגירשה. והיא חוזרת לו מיד לאחר גירושיה ואין לך גירושין מאהבה יותר מאלו. וא"כ היכי קאמר דאינה מקודשת. ומשמע דלאחר גירושיה מותרת לעלמא. ואמאי הרי נהי דקידושין אלו אין תופסין. מ"מ אסורה לעלמא אפי' גירשה סתם משום דהו"ל כאומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. מיהו אי מהא לא קשיא כ"כ דהרי אפשר לומר דאין ה"נ דמשום הגירושין לא הותרה לעלמא. ולא קאמרינן דאינה מקודשת אלא לענין שאם מת אינה זקוקה ליבם שהרי היא גרושה מאישה ונעקר אישותו ממנה. והו"ל לגבי יבם גרושת אחיו לדעת מהרמ"י ז"ל. ואם חיילי קידושין אלו היתה זקוקה ליבם עכ"פ מכח קידושין אלו שחזרה ונתקדשה לו לאחר גירושיה. אבל עכשיו דאינה מקודשת הו"ל גרושה לגבי יבם מיהת. אע"פ שלא הותרה לעלמא. אלא דאי קשיא הא קשיא מאי דקמפרש טעמא משום דנהי דבידו לגרשה לאו בידו לקדשה. והכי נמי אמרינן על זה בירושלמי פ"ג דקידושין ה"ה עיי"ש. ולדעת מהרמ"י ז"ל הדבר קשה מהיכן פסיקא לי' דבענין זה אין בידו לקדשה. דהרי הא דאין אשה מתקדשת אלא מדעתה פירש"י בפ"ב דיבמות י"ט ע"ב בד"ה קידושין דעלמא וכו' דנפק"ל מדכתיב והלכה והית' לאיש אחר דמדעתה משמע עיי"ש. וכ"כ הר"ב נמוק"י שם. וכ"כ בסמ"ג עשין מ"ח עיי"ש. ולפ"ז אין לנו אלא באשה פנויה דשריא לעלמא ואינה אגודה בו כלל. דהא קרא דוהלכה והיתה לאיש אחר באשה שנתגרשה משנאה מיירי דהשיור פוסל בה ולא מהני אלא גירושין גמורין בלא שיור כלל. וא"כ הותרה לעלמא לגמרי. משא"כ בזו שנתגרשה גירושין מאהבה שלא נתגרשה אלא ממנו בלבד ואינה מותרת לכל אדם. מנ"ל שאם חזר הבעל וקידשה אפי' בע"כ דאינה מקודשת. וא"כ בידו נמי לקדשה: הן אמת דבקידושין מ"ד ע"א פירש"י וז"ל קידושין דמדעתה דבעינן דעת מקנה עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל דמסברא נפק"ל דאין קידושין אלא מדעתה דבעינן דעת מקנה כבכל שאר קנינים דעלמא. ולפ"ז ודאי נראה דאין מקום לחלק בין קידושין דבתר גירושין מאהבה לקידושין דבתר גירושין משנאה. אלא דמלבד דלפ"ז דברי רש"י סותרין זא"ז. וכבר העיר בזה מהרי"ב ז"ל בגליון שם עיי"ש. גם מעיקר סוגיא דהתם מתבאר ע"כ דלא מסברא אלא מקרא נפק"ל הכי. מדאמרינן התם דרבנן דס"ל דהעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא קנה גמרי לה מקידושין. מה קידושין דמדעתה אף מאמר מדעתה עיי"ש. והשתא הא תינח אם בקידושין גזה"כ הוא. אבל אם איתא דהתם מסברא הוא דנפק"ל. משום דמידי דהוי אשאר קנינים דעלמא דבעינן דעת מקנה. א"כ מאי ענין מאמר דיבמה לקידושין דעלמא. הרי בקנין היבמה ודאי לא בעינן לא דעת קונה ולא דעת מקנה כמבואר בפרק הבא על יבמתו ושאר דוכתי. ולכן נראה דודאי גם שם אין כוונת רש"י לומר דמסברא נפק"ל אלא דגלי קרא בקידושין דבעינן דעת מקנה. וכיו"ב אשכחן נמי בגמרא פ"ג דקידושין ט' ע"ב דאמרינן מה יציאה בעינן דעת מקנה וכו'. ופירש"י שם דהיינו מדכתיב וכתב לה דמשמע מדעתו עיי"ש. ועיקר כוונת רש"י לתרץ בזה מאי דקאמר התם מה קידושין דמדעתה וכו' וקשה הא קידושין נמי איתא אפי' בשלא מדעתה. דהא קטנה ונערה מתקדשין ע"י האב שלא מדעתן. ולזה פירש"י דמדעתה לאו דוקא. אלא דעת מקנה קאמרינן. והיכא דאיתא לאב בעינן דעתו שהוא המקנה. והיכא דליתא לאב והיא מקדשת עצמה בעינן דעתה. שהיא המקנה. וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ"ב דיבמות שם קושיא זו ותירוצה עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ הרשב"א ז"ל שם בזה. וא"כ כיון דמקרא הוא דילפינן לה ראוי לומר דבקידושי אשתו אחר שגירשה גירושין מאהבה שלא הותרה לעלמא לא בעינן דעתה וא"כ ודאי קשה מסוגיא דפרק האומר והירושלמי שם לדעת מהרמ"י ז"ל. דלדעתו ראוי לומר דכי היכי דבידו לגרשה הכי נמי בידו לקדשה. מיהו מדברי הרשב"א ז"ל ברפ"ק דקידושין מבואר דס"ל דמסברא נפק"ל דלקידושין בעינן דעתה עייש"ה. וכן הוא בחידושי תלמידי הרשב"א שבסוף תשו' מהר"י בי רב שם עיי"ש. אלא שנראה לכאורה מוכרח דכל כה"ג לא בעינן דעתה. מדאמרינן בפ"ק דיקדושין ז' ע"א חצייך מקודשת. לי אינה מקודשת. ופרכינן עלה ונפשטו קידושין בכולה מי לא תניא וכו'. ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת עיי"ש. ופירש"י וז"ל התם בהמה ושלו היא ואין מעכב על ידו מלהתקדש וכו'. הכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר. שאם אין האשה רוצה אינן קידושין וזו לא נתרצה אלא לחציה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואילו בפרק השולח גיטין מ"ג ע"ב אמרינן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ר"ז אמר ר"נ גמרי קידושי ראשון. פירש"י ע"י השחרור גמרו וכו'. עיי"ש. הרי דאע"ג דבבת חורין לא אמרינן שנתפשטו קידושין בכולה משום שלא נתרצתה אלא לחציה ובעינן דעתה. מ"מ בחציה שפחה וחצי בת חורין אמרינן דמשנשתחררה פשטו קידושין בכולה ולא בעינן דעתה. וע"כ היינו משום דבת חורין דוקא בעינן דעתה משום דברשות עצמה היא ולא אגידא בי' כלל. וכיון דלא נתרצית אלא לחציה ועל חציה נמי לא חיילי קידושין משום ששייר בקניינו לא שייך נמי לומר דלפשטו קידושין בכולה. משום דבעינן דעתה. משא"כ בחציה שפחה וחציה בת חורין דעל חציה ודאי חיילי קידושין משום שלא שייר בקניינו כדאמרינן התם. ומעתה שוב אינה ברשות עצמה. שהרי אגידא בי' ואסורה לכ"ע חוץ ממנו. הילכך תו לא בעינן דעתה בקידושי חציה השני ולהכי אמרינן דלאחר שנשתחררה פשטו קידושין בכולה וגמרו קידושי ראשון אע"פ שמעיקרא לא נתרצית אלא בחציה. משום שאין כאן דעת אחרת המעכבת. דכהאי גוונא לא בעינן דעתה. וא"כ כ"ש בגירושין מאהבה לפי דעת מהרמ"י ז"ל דכולה אגידא בי'. ואסורה לעלמא כדמעיקרא קודם גירושין. דאית לן למימר דלא בעינן דעתה לחזור ולהתקדש לו. וכי היכא דבידו לגרשה הכי נמי בידו לקדשה. וא"כ קשה טובא מהירושלמי ותלמודא דידן בפרק האומר בקידושין שם. וע"כ מוכרח מזה לכאורה דלא כדעת מהרמ"י ז"ל מיהו אין זה הכרע ויש לצדד בזה הרבה. אלא שאכמ"ל יותר בזה: וראיתי בתשו' בית יעקב סי' פ' שהקשה על בעה"ט פ' מטות שכתב וז"ל חלוץ שנים במסורה ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל והיינו דאמרינן כל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום וכו'. שגם משה עשה כן. וממנו למד דוד וכו' עכ"ל. והקשה דלפ"ז היכי בעינן למילף בפ"ק דקידושין י"ג ע"ב דמיתת בעל מתרת מדכתיב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה עיי"ש. ודילמא משום הגט הוא שיקחנה אבל מיתה אינה מתרת עיי"ש בדבריו. וכבר פלפלו בזה כמה מהאחרונים ז"ל. אבל ע"פ דברי מהרמ"י ז"ל בפשיטות ניחא דכיון דהתם הו"ל גירושין מאהבה שאינו מגרשה אלא כדי לפטרה מזיקת היבם ודעתו להחזירה בשובו מהמלחמה. וא"כ אינה מותרת לעלמא בגט זה. והשתא אם איתא דמיתת הבעל אינה מתרת גם משום הגט לא הותרה לאיש אחר. ועי' בתשובות הרמב"ם סי' קנ"ז דגם דעתו בזה כדעת בעה"ט דגם בכל שאר המלחמות שלפני דוד עשו כן. ולא אמרו מלחמת ב"ד אלא לדוגמא לכל כיו"ב. ולאפוקי מלחמת של חבר קושרים כאנשי צבא של ירבעם וחבריו הרשעים עיי"ש. וא"כ גם על הרמב"ם ז"ל קשה קושיא זו. ולדבריו לא יתכן לתרץ כן עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מתבאר דמסוגיא דגמרא ליכא סתירה מבוארת לדעת מהרמ"י ז"ל ואדרבה כבר אשכחן סעד לדבריו מהירושלמי וגם מתלמודא דידן ומקצת גדולי הראשונים ז"ל. ודלא כתלמידו הר"ב צל"ד שדחה דבריו בשתי ידים. ואין דבריו מוכרחים כלל כמו שנתבאר. וא"כ שפיר אפשר לומר דזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. שכן נראה דעתו גם בתשובתו שהבאתי לעיל ולטעמי' אזיל. ובזה דבריו מדוקדקים היטב:

1 וּכְרִיתוּת בְּצֵאתָהּ לְהַפְרִיד:

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »