ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה ס״ה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

65 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לתת תרומה. וראשית עריסך. מ"ע דנתינת תרומה גדולה לכהן. מדכתיב בפרשת שופטים ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. ונתינת חלה מעיסה מדכתיב בפרשת שלח מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה. והנה מבואר מדברי רבינו הגאון ז"ל שאינה נמנית בזה אלא מצות נתינה לכהן בלבד. שהוא עיקר המצוה. אבל מצות הפרשה אינה נמנית מצוה בפ"ע. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו. וכן דעת הרמב"ם וסייעתו שלא למנות ההפרשה והנתינה אלא במצוה אחת. אלא שהבה"ג מלבד מה שמנה מתנות כהונה במספר העשין חזר ומנה במספר הפרשיות פרשת מתנות כהונה. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני והרשב"ג מנו במספר הפרשיות פרשת ארבעה ועשרים מתנות כהונה עיי"ש. אף שכבר מנו פרטיהן במספר העשין. והרמב"ם ז"ל בשורש י"ב הבין בדעת הבה"ג דכוונתו למנות הפרשת המתנות מצוה בפ"ע. והנתינה לכהן מצוה בפ"ע. ולכן השיג עליו בזה וכתב דההפרשה והנתינה מצוה אחת הן עיי"ש. אבל ראיתי בה"ג כת"י רומי שכתוב שם במנין העשין נתינת תרומה ומעשרות. מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני. מתנות חלה וביכורים עיי"ש. הרי דלפי נוסחא זו גם במנין העשין אין כוונת הבה"ג אלא למצות הנתינה. גם אינו מובן כלל דלפי מה שהבין הרמב"ם בכוונת הבה"ג מאי שנא מצות הפרשה שמנאה הבה"ג במספר העשין שעל כל יחיד ויחיד. ומ"ש מצות הנתינה שמנאה במספר הפרשיות. שהם רק מצות המסורות לציבור. גם לר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת ראיתי שמנה כל מתנות כהונה בפרט. ובקצתן פירש בהדיא נתינתן לכהן. ומ"מ חזר ומנה ג"כ ארבעה ועשרים מתנות כהונה למצוה בפ"ע. ובודאי כוונתו לפרשת כ"ד מתנות כהונה שמנה הבה"ג. כדרכו ז"ל להיות נמשך אחריו. גם תמוה לפי הבנת הרמב"ם בכוונת הבה"ג אמאי לא מנה מצות ההפרשה ומצות הנתינה בשתי מצות בפ"ע רק במתנות כהונה בלבד. ולא עשה כן גם במעשר ראשון ומעשר עני שהרי הם ג"כ טובלים: ולכן לולא דברי הרמב"ם ז"ל הי' נראה לי בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בחולין פרק הזרוע והלחיים ק"ל ע"ב דתניא וזה יהי' משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין. ואמרינן עלה למאי הילכתא לחולקן בדיינין. וכדרב שמואל בר נחמני דאמר רב שמואל ב"נ א"ר יונתן מנין שאין נותנין מתנות לכהן עה"א וכו' למען יחזיקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. שוב אמרינן התם עלה דתניא ריב"ב אומר משפט מלמד שהמתנות דין יכול אפי' חזה ושוק דין ת"ל זה. למאי אילימא לחלוק בדיינין אטו חזה ושוק לא בדיינין מיחלקו וכו' עיי"ש. מתבאר מזה דכל מתנות כהונה אין מתחלקות אלא בדיינין. וכפירש"י שם וז"ל לחולקן בדיינין דיינין אומרים לו לישראל לזה תן המתנות שהוא חבר ואל תתן לזה שהוא עם הארץ עכ"ל עיי"ש. וכן אמרינן בספרי פ' קרח ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן. מה אהרן חבר אף כהנים חברים. מכאן אמרו אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהן חבר עיי"ש. והכי נמי אמרינן בפרק חלק צ' ע"ב לענין תרומה עיי"ש. וא"כ מקרא דוזה יהי' משפט הכהנים גמרינן לכל כ"ד מתנות כהנים שהמצוה על הדיינים לחלקן על פיהם. להורות לישראל לאיזה מן הכהנים ראוי ליתנם ונראה דלמצוה זו כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל במה שמנו במספר הפרשיות פרשת כ"ד מתנות כהונה. שהיא מצוה המסורה לדיינין ומקומה במספר הפרשיות כידוע. ולפ"ז ממילא מבואר דגם לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מצות הפרשת המתנות ונתינתן אין נמנין אלא במצוה אחת וכדעת הרמב"ם ז"ל. וסרה מעל הבה"ג תלונת הרמב"ם שם בשורש י"ב. ואפשר קצת לומר דהרמב"ם שהשיג בזה על הבה"ג לטעמי' אזיל שהשמיט הך דינא דרשב"נ בחולין שם. ולא הביאה בחבורו להלכה. וכנראה דס"ל דלית הילכתא הכי. ועי' מש"כ בזה האחרונים ז"ל ביו"ד סי' ס"א ובפרט בכנה"ג ובב"ח שם עייש"ה. ועי' מש"כ הרמב"ם בפיה"מ פ"ד דחלה מ"ט עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. אבל מ"מ דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל נכונים. ומ"מ רבינו הגאון ז"ל נטה בזה מדרכו של הבה"ג ולא מנה מצוה זו במספר הפרשיות שלו. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא הלך בזה בדרכו של הבה"ג. ואפשר דהיינו משום דס"ל דאין זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל דגם הוא נטה בזה מדרכו של הבה"ג. ולא מנה פרשה זו במספר הפרשיות. ומ"מ מנאה במספר העשין עיי"ש. ואולי כוונתו כמו שהבין הרמב"ם בכוונת הבה"ג למנות ההפרשה והנתינה לשתי מצות. אלא דמלשונו שכתב וז"ל בעשרים וארבעה כהן יהנה עכ"ל עיי"ש. נראה דכוונתו למאי דתנן בזבחים בפרק כל התדיר צ' ע"ב וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן צליין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכו תבלי חולין ותבלי תרומה. ואמרינן עלה בגמרא לקמן צ"א ע"א מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין עיי"ש. ועי' מש"כ התוס' שם לעיל ע"ה ע"ב בד"ה שביעית עיי"ש. וזש"כ הר"א הזקן ז"ל בעשרים וארבעה כהן יהנה. רצה לומר דמצוה שיאכלם באופן שנהנה כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ולפ"ז גם הר"א הזקן ז"ל ס"ל דההפרשה והנתינה אין נמנין אלא באחת וכדעת הרמב"ם. וכן נראה מוכרח. דאל"כ גם במעשר ראשון ושני ועני הו"ל למנות שתים שתים: והנה הרמב"ן ז"ל השיב על דברי הרמב"ם שם וכתב וז"ל הדין שיגזור הרב להיות מה שלוקח הכהן חלק מהמצוה. איננו דין שוה בכולן. אבל יש בהן חילוק כי בדברים הטובלים הן שתי מצות בודאי וכו'. והראי' שהיא מצוה. חיובם לברך על הפרשתם. כמו ששנינו וכו' ומפרש בתוספתא בפרק בתרא דברכות ההולך להפריש תרומה ומעשרות אומר אקב"ו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן משעה שמפרישן. ואילו הי' המצוה עלינו הנתינה לכהן בלבד מפסוק ראשית דגנך תתן לו. לא היו גוזרין עלינו לברך בשעת הפרשה. מן הכלל המסור לנו מהם כל מצוה שעשייתה אינה גמר מצותה כגון בעשיית תפילין. אינו צריך לברך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר השיבו על דבריו ז"ל בלב שמח וקנאת סופרים. ועיקר דבריהם ודאי ברורים ונכונים בזה עיי"ש בדבריהם. ואני מוסיף דמתוספתא דהתם אדרבה יש להביא ראי' איפכא דהפרשה אינה אלא אתחלתא דמצות נתינה ומצוה אחת הן. לפי מאי דאמרינן בפרק הקומץ רבה ל"ה ע"ב אמר שמואל תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. ופרכינן איני והא אר"י א"ש כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה. ופירש"י וז"ל משעת הנחתן משמע לאחר שהניחן. אביי ורבא דאמרי תרוייהו מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשירה. דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא עכ"ל עיי"ש. והנה קושיא זו יקשה גם על התוספתא. דקתני מאימתי מברך עליהם משעה שמפרישן. דמשמע לאחר שמפרישן. והא בעי לברוכי עובר לעשייתן. ועכצ"ל דהתם נמי מאי משעה שמפרישן דקתני. משעת הפרשה ועד שעת נתינה. וא"כ ע"כ מבואר מזה דהפרשה ונתינה מצוה אחת הן. וכל זמן דאכתי לא נתן חשיבא אכתי עובר לעשייתה כמו הנחה וקשירה דתפילין. וגם מה שהביא הרמב"ן מדאמרי' בפרק התכלת מ"ב ע"ב כל מצוה דעשייתה אינה גמר מצותה כגון תפילין אינו צריך לברך. גם מהתם איפכא מוכח. דהרי בתפילין גופייהו לא ממעטינן אלא עשייתן. אבל על הנחתן שפיר מברך אע"ג דאין הנחתן גמר מצותן. אלא הקשירה היא גמר המצוה. ועכצ"ל דהיינו טעמא משום דהנחה מעיקר המצוה היא דהנחה אתחלתא דקשירה. ולא אתי לאפוקי אלא עשייה שאינה מגוף המצוה כלל. א"כ הכא נמי הפרשה מגוף המצוה היא. דהפרשה התחלת נתינה היא. ולכך שפיר מברך עלי' אע"פ שאינה גמר המצוה. דאכתי חסירה נתינה. וכן מוכרח ע"כ מדאמרינן התם כל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה צריך לברך עיי"ש. והרי מילה נמי לאו גמר מצוה ממש היא. דהרי מל ולא פרע כאילו לא מל. ואכתי חסירה פריעה. ועכצ"ל דמ"מ משמתחיל בגוף המצוה שפיר מברך. וגוף המצוה קרי לה גמר מצוה. ולאפוקי עשיית סוכה ותפילין וציצית למ"ד חובת גברא הוא דלא שייכא כלל לגוף המצוה. וא"כ הכא נמי אף דודאי ההפרשה והנתינה מצוה אחת. מ"מ הפרשה מגוף המצוה היא והו"ל התחלת גמר המצוה ושפיר מברך. כן נראה ברור ומוכרח לענ"ד ודברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי. שוב ראיתי דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל בחי' פ"ק דכתובות ז' ע"ב וכבר השיג עליו הריטב"א שם עיי"ש היטב: עוד הביא הרמב"ן ז"ל ראי' וז"ל ועוד שהכהנים עצמם מפרישין תרומה ומעשרות ומברכין ג"כ עליהן. כמו שדרשו מפסוק כן תרימו אלו לוים. גם אתם אלו כהנים. ואילו לא הי' מצוה אלא הנתינה בלבד היו הם פטורין מזה עכ"ל עיי"ש. ודבריו אינם מובנים לכאורה. דהרי אנן לא אמרינן דהנתינה בלבד היא מצוה. והפרשה לאו מצוה היא כלל. אלא אמרינן דשתיהן מצוה אחת. והפרשה התחלת נתינה היא. וא"כ בכהנים עצמם נהי דלא שייכא בהם נתינה. מ"מ הפרשה דשייכא בהו. י"ל שחייבן הכתוב. מיהו נראה דכוונתו היא. דודאי אם הפרשה ונתינה מצוה אחת הן עיקר המצוה היא הנתינה. והפרשה אינה אלא התחלת נתינה כמתבאר מפשטי' דקרא. דאל"כ כיון דבהפרשה איכא קרא מיוחד בפ"ע. הו"ל למימר דמצוה בפ"ע היא. וא"כ כהנים עצמם מאחר דנתינה לא שייכא בהו. ממילא הו"ל למיפטרינהו גם מחובת ההפרשה. שאינה אלא לצורך נתינה. אלא ודאי יש מקום למצות הפרשה גם בלא נתינה. וא"כ עכצ"ל דמצוה בפ"ע היא. ולפ"ז מה שכתבו האחרונים ז"ל שם לתרץ קושיא זו של הרמב"ן אינו מספיק כלל עיי"ש ואין להאריך. אמנם נראה דגם מזה אדרבה יש להוכיח איפכא. דאם איתא דהפרשה מצוה בפ"ע היא לגמרי. ולא תליא מידי בנתינה. א"כ למה לי קרא לרבות כהנים להפרשה. נהי דהתרומה והחלה היא שלהם. מ"מ מהיכא תיתי להתיר להם אכילת טבל. אלא ודאי ע"כ הפרשה ונתינה מצוה אחת הן. וכיון שכהנים ליתנהו בנתינה. הוה סד"א דגם הפרשה לא צריכי. לזה קמ"ל קרא דאפי' הכי גזה"כ הוא דאסירי באכילת טבל. והפרשה מיהא בעי להתיר השיריים באכילה. והיינו כדי להפריש התרומה מהחולין ולאכלה בקדושה. שהיא חלקם ונחלתם. והתורה אמרה משמרת תרומותי עביד לה שימור כדאמרינן בפ"ה דבכורות ל"ד ע"א עיי"ש. וא"כ מה שמפריש התרומה מתוך החולין ואוכלה בקדושת תרומה. זו היא נתינתה דגבי ישראל. וגם כאן הרי זה כאילו הפרשה צורך נתינה היא: וראיתי למהר"ח קאזיז ז"ל בקנאת סופרים שם שכתב דעיקר המצוה במתנות כהונה אינו אלא ההפרשה בלבד. והביא ראי' ממש"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות הי"ז דאין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב. אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנים להם חלקם. ואם לא יצאו הרי זה מפריש ומניחה בגורן. ואם היתה תי' או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהן. התקינו חכמים שיטפל בה וכו' ויטול שכר הבאתה מכהן עיי"ש. ואילו הית' מצות הנתינ' לכהן מוטלת על הבעלים זולת ההפרשה הי' חייב ליטפל בה עד שיתננה לקיים תשלום אותה המצוה. אלא ודאי אין החיוב ליתנה מעין ההפרשה. אלא בתורת פקדון נשארת אצלו כדי שתנתן לכהן כשיוצא לגרנות ליטול חלקו. וזו קושיא חזקה על הרמב"ן שרוצה למנות הנתינה מצוה בפ"ע עכת"ד עיי"ש. ולפי דבריו תסוב קושיא זו גם על רבינו הגאון ז"ל ועל הבה"ג וסייעתו. דאע"פ דס"ל דאין כאן אלא מצוה אחת. מ"מ הא מבואר דס"ל דהנתינה היא עיקר המצוה והפרשה התחלת הנתינה. אבל באמת אין מזה סרך קושיא כלל. לא על הגאונים ז"ל ולא על הרמב"ן ז"ל. ואשתמיטתי' מקור דין זה דהרמב"ם שם בסוגיא דחולין סו"פ הזרוע קל"ד ע"ב דאמרינן התם לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמי' דר"ש א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים. ופרכינן עלה מיתיבי אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד כהן. ומשני שאני תרומה דטבלה וכו' ופריך הרי מתנות דלא טבלו ותניא מקום שנהגו למלוג בעגלים וכו'. ואם אין שם כהן מעלן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן. ומשני שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו. השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה כתיב בה. ופירש"י נתינה כתיבא בהו ועליו ליתנן לכהן עיי"ש. הרי מבואר להדיא דאפי' בהנך מתנות דלא טבלו. אע"ג דבהנך דלא טבלי לכ"ע ליכא אלא מצות נתינה בלבד. מ"מ אינו צריך לחזור אחר כהן במקום שהוא וליתנם לו. אלא מפני הפסד כהן מעלן בדמים ואוכלן. ובלא"ה אינו חייב מדינא לחוש להן לחזור אחר כהן. אלא כשיבא כהן אליו יתנם לו. וכמש"כ הרמב"ם לענין תרומה. וע"כ מבואר מזה דאפי' במקום מצות נתינה לא חייבה תורה אלא ליתנם כשיבא. ולא שיהא חייב לטרוח ולבקשו ולמהדר אבתרי' בכל מקום שימצאנו. וא"כ לא מוכח מהתם מידי. ועוד לדבריו מאי קאמר התם השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה כתיב בה. ומאי ענין זה לזה נתינה דכתיבא במתנות דלא טבלי הו"ל מצות נתינה ממש שחייב לחזור אחר הכהן במקום שהוא שם. משא"כ נתינה דגבי תרומה שאינה אלא כהשבת פקדון. ולא מיחייב למיהדר אבתרי'. וכמש"כ בעל קנאת סופרים. ולמה הדר בי' משינויא קמא. אלא ודאי מוכרח משם איפכא. דגם בתרומה המצוה בנתינה כמו במתנות דלא טבלי. ואין שום חילוק לענין זה ביניהם. וא"כ אדרבה משם מוכח כדעת הגאונים וגם לק"מ להרמב"ן. גם בעיקר הדבר לפום פשטות הסוגיא שם הך דינא דאם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מדאורייתא הוא. ומשום דנתינה כתיב בה. וחייב לטרוח ולהביאה אל הכהן. וכבר נתקשה בזה הר"ב פר"ח במים חיים בהלכות תרומות שם על דברי הרמב"ם אלו מההיא סוגיא ונדחק טובא בזה עיי"ש. וא"כ עכ"פ אין מזה מקום קושיא לא על הרמב"ן ולא על הגאונים ז"ל אדרבה שם מבואר להדיא כדעתם. וגם עיקר דברי מהר"ח קאזיז לחלק בין מצות נתינה לנתינה שאינה אלא כחזרת פקדון. אין להם שום יסוד ופורחים באויר. דהרי עכ"פ גם בתרומה כתיב בהדיא בקרא נתינה. ומאן פלג לי' בין נתינה לנתינה. אין אלו אלא דברי תימה. ואין כדאי להאריך בזה: עוד הביא הרמב"ן ז"ל ראי' דהפרשה מצוה בפ"ע היא וז"ל. ועוד שהרי בחלה טמאה מברך בהפרשתה. ואינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור. כמו שמוזכר בגמרא בכורות עכ"ל עיי"ש. והרב מג"א שם כתב בזה דברים נפלאים מאוד. וז"ל ומה שהביא עוד ראי' מחלה טמאה שמתירה העיסה והיא אינה ניתנת לכהן. התם מיירי בחלה בזה"ז שהיא מדרבנן אבל בזמן שהחלה מדאורייתא אין עיסתו נתרת עד שיתננה לו ואפי' טמאה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין בדבריו ממש. חדא דהדבר פשוט דאפי' בחלה דאורייתא העיסה נתרת מיד משהפריש חלתה אע"פ שלא נתנה לכהן ולא באה לידו לעולם. ואפי' שרפה ואיבדה ועוד דראייתו של הרמב"ן ז"ל משם אינה אלא ממה שמברכין על הטמאה אע"פ שאינו מפרישה אלא על דעת לשורפה. ולעולם לא תנתן לכהן. ואין כאן אלא הפרשה לחודא. ואם איתא דהפרשה ונתינה מצוה אחת הן. וא"כ עכצ"ל דהפרשה מצד עצמה לאו מצוה היא אלא לצורך נתינה היא וכמשכ"ל. היכי שייכא בה ברכה. הא כיון דלא ע"ד נתינה מפריש אלא להשליכה באור. אין כאן מצוה ולא ברכת מצוה. ועל זה לא השיב במג"א כלום. וגם מש"כ בזה בעל לב שמח ושאר אחרונים אינו מספיק כלל עיי"ש. אבל לדידי נראה דהתם אין הברכה אלא משום המצוה דמדבריהם. דמאחר דתקנו רבנן הפרשת חלה זו של אור זכר לחלה דאורייתא טעונה ברכה כשאר מצות דדבריהם. שהרי מעיקרא הכי תקנוה להפרישה לאור. ומצות דדבריהם בעו ברכה ואומרים וצונו מלא תסור. כמבואר ריש פ"ב דשבת עיי"ש. וזה פשוט: ואמנם יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דלפי המבואר בדבריו בחי' לשבת ט"ו ע"א עלה דתנן שמאי אומר מקב לחלה שכתב שם וז"ל שמעתי בשם ר"ת דכיון דכתיב בחלה תרימו תרומה. פי' ותנתן לכהן. וקיי"ל שיעור אוכלין בכביצה פחות מכן אינה חלה ולא מקיימא בה מצות נתינה. ושמאי אזיל בתר דעתו של בעה"ב וכו'. והלל אזיל בתר דעתו של נחתום וכו' עכ"ל עיי"ש שהכריח כפי' זה ולא כפי' הראב"ד. ומבואר מזה דס"ל דשיעור נתינה דחלה מדאורייתא הוא. וזהו כדעת התוס' רי"ד בסופ"ב דקידושין נ"ח ע"ב דאע"ג דחטה אחת פוטרת הכרי. מ"מ מצות נתינה לא מקיים אלא בשיעור חשוב. דכיון דכתיב תתן לו בעינן כדי נתינה. ומ"מ אם לא רצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת נתקן הכרי. אלא שלא קיים מצות נתינה עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ לפ"ז הי' לו להכריח דע"כ הפרשה ונתינה תרי מצות בפ"ע הן. דאם איתא דחדא מצוה נינהו ואין הפרשה אלא צורך נתינה. א"כ אמאי סגי להפרשה במשהו ונתינה בעי שיעורא. והיכי יתכן לומר דהכרי ניתר בחטה אחת ומצות נתינה לא מקיימא אלא בשיעור חשוב. כיון דעיקר הפרשה אינה אלא לצורך נתינה. וחדא מצוה נינהו. ואולי אפשר לומר דמאי דס"ל להרמב"ן בחי' שם דנתינה בעי שיעורא מדאורייתא. היינו לבתר דמסיק הכא דהפרשה ונתינה שתי מצות בפ"ע הן. דלפ"ז שפיר י"ל דאע"ג דנתינה אית לה שיעורא מדאורייתא. מ"מ הפרשה להתיר הכרי בכל שהוא סגי. דלא אשכחן בה שיעורא בקרא. ולא דמיא לנתינה דלשון נתינה שיעור חשוב משמע. אבל אם נימא דחדא ומצוה נינהו. ודאי עכצ"ל דגם שיעור נתינה לאו דאורייתא והוא. ולפי שאין זה מוכרח כ"כ לכך האריך כאן להכריח כן מצד אחר. ואין להאריך בזה: ומיהו נראה דלדעת רבינו הגאון ז"ל אפי' את"ל דהפרשה ונתינה תרתי מצות בפ"ע הן. מ"מ יפה עשה מה שלא מנה אלא מצות נתינה בלבד. משום דלטעמי' אזיל דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אלא אחד מהן. וא"כ לפי המבואר בפירש"י בגיטין פרק השולח מ"ז ע"ב דהפרשת תרומה ומעשרות לאו מצוה דרמיא עלי' הוא. אלא דאסור לאכול בלא הפרשה. וז"ל שם בד"ה מדאורייתא וכו' ולא דמי למעשר וכו' דמעשר יטביל ואסר לי' באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא אא"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי לי'. אבל ביכורים מצוה דרמיא עלי' היא עכ"ל עיי"ש. ומש"כ דבמוכרן נמי חייב לעשר. הדבר פשוט דלאו משום מצות הפרשת מעשר הוא. אלא משום שאין לו להשתכר ולהרויח מן המעשרות. שאינם שלו אלא של לוי והעני. וכמש"כ רש"י הטעם דקא משתרשי לי'. ומקורו מדאמרינן בחולין פרק הזרוע קל"א ע"א ושם בגיטין גופא לעיל מ"ד ע"א הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור מלעשר. ומפרשינן טעמא התם משום דקא משתרשי לי' עיי"ש. וכיון שמכר כל הכרי או שגבאוהו בחובו הרי ממון הלוי והעני בידו. ולכך צריך לעשר. אבל לא מצד מצות עשה דמעשר. וכן מוכרח ע"כ מדקתני התם אם באנפרות פטור מלעשר. ואם איתא דמעשרות מצוה דרמיא עלי' היא אמאי פטור. והרי כבר נתחייב במצוה זו משעת גמר מלאכה. והיכי נפטר אח"כ במאי שאנסו גרנו. אלא ודאי כל שאינו אוכל לא רמיא עלי' לעשר. ואין לומר דנהי דהו"ל מצוה דרמיא עלי'. מ"מ לא מיחייב לעשר אלא מאותה התבואה גופא. ולא ממקום אחר עלי'. כשנאבדה ממנו או שאנסוה ממנו. דא"כ גם כשאנסוה בחובו או מכרה אמאי חייב לעשר ממק"א עלי' והרי אותה התבואה עכ"פ אינה בידו. ועכצ"ל דודאי מצד עשה דמעשר לא מחייב אלא משום דקמשתרשי לי'. ואין לו עכ"פ להשתכר בהן. דהו"ל גזל ממון הלוי והעני. ועכ"פ מבואר מפירש"י דמעשרות לאו מצוה דרמיא עלי' היא. וכל שלא בא לאכלן אינו חובה עליו להפריש. הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל בפרשת משפטים על קרא דמלאתך ודמעך וגו' שכתב וז"ל וענין הכתוב כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה והשיקו היקבים תירוש ויצהר. לא תאחרם בידך. כי אם בראשיתם תתנם לי. כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהריך וגו'. ועל דעת רבותינו לא תאחר שלא תאחר המוקדם וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמצוה רמיא עלי' היא. מיד משעת גמר מלאכתן. להפריש תרומות ומעשרות וליתנם לכהן. וזהו פי' הכתוב דמלאתך ודמעך לא תאחר לפי פשוטו. וזהו ג"כ פי' הכתוב דראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. וכ"כ הראב"ע שם דפירוש זה הכתוב במקום אחר ראשית דגנך תירושך ויצהרך עיי"ש. נראה דכוונתו כדברי הרמב"ן ז"ל. אבל ראיתי לרבינו בעה"ט בפירושו הארוך עה"ת. דאף דברוב המקומות נמשך. שם אחר הרמב"ן ז"ל. כתב שם וז"ל ולפי הפשט בא להזהיר שלא לאכול ממנו קודם שיתקן אותו. פי' לא תאחר מליתן תרומותיו ומעשרותיו אלא תתנם קודם שתאכל ממנו עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל כפירש"י דלאו מצוה דרמיא עלי' היא ולא מחייב לעשר אלא כשבא לאכול. וכן נראה מדברי הרשב"ם בפי' עה"ת שם עיש"ה. וכ"כ בחזקוני שם וז"ל לא תאחר לעשות חלקי מאוחר לשלך אלא הראשית תתן לי ואח"כ לעצמך. כדכתיב ראשית בכורי אדמתך ראשית עריסותיכם וכו'. פי' מצוה זו הרי הוא במקום ראשית דגנך תירושך ויצהרך עכ"ל עיי"ש. מיהו לפ"ז אין דבריו ז"ל מדוקדקים במה שכלל שם בזה גם ביכורים. דהא ביכורים ודאי מצוה דרמיא עלי' היא אפי' לא ירצה לאכול כלום. וגם אין הבכורים טובלין את הגורן כמו שביארנו לקמן עשה פ"א וכן מתבאר מדברי התוס' בפ"ק דר"ה ד' ע"א במאי דקתני התם דמעשרות כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בב"ת וכתבו התוס' שם וז"ל כגון מעשר ראשון ומע"ש ומ"ע. ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כדכתיב מקצה שלש שנים תוציא וגו' וכו'. דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפרש ובלבד שבאו לעונת המעשר וכו'. וכל זמן שלא הפריש לא קאי בב"ת. אבל משהפריש קאי בב"ת אע"פ שלא הגיע זמן הביעור. ותדע דלקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב. אבל מעשרות לא אשכחן אלא חד קרא. ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור. דהא פשיטא כל זמן שלא נתמרח לא מיחייב אמידי עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריהם דכל שעדיין לא הפריש לא רמיא עלי' שום חיובא אפי' בעשה עד זמן הביעור. שהרי קבע עליהם הכתוב זמן ביעור מקצה שלש שנים. ועי' בט"א שם שהקשה על מה שהוכיחו התוס' דכ"ז שלא הפריש לא קאי בב"ת מדליכא במעשרות אלא חד קרא. והקשה שם דהא ודאי לא צריך גבי מעשר קרא ללא אפריש. דע"כ לא צריך קרא לקמן ללא אפריש אלא משום דס"ד דדיבורא לאו כלום הוא. וה"ט לא שייך אלא בדבר הבא ע"י דבור. אבל מעשרות רמיא רחמנא עלי' בע"כ מאיליו ודאי לא גרע קודם הפרשה מלאחר הפרשה עיי"ש. אבל לק"מ דדעת התוס' דמעשרות אינה מצוה דרמיא עלי' כל זמן שאינו אוכל כמבואר להדיא מדבריהם כמש"כ וא"כ ודאי צריך קרא ללא אפריש טפי מבנדר ונדבה באמר ולא אפריש דעכ"פ איכא אמירה. וכאן אפי' אמירה ליכא. וכן מתבאר מדברי הר"ן בחי' שם דלא רמיא עלי' שום חיובא להפריש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א שם. אלא שיש שם ט"ס עייש"ה. ואפי' בזמן הביעור מבואר בירושלמי פ"ה דמע"ש ה"ד דלא היה מחייב. אלא משום דטבל איקרי קודש. ואם לא הי' מפריש היה חייב לבער את הטבל כולו. ועי' בר"ש פ"ה דמע"ש מ"ח עייש"ה. וכן מתבאר מדברי החינוך מצוה תק"ז שכתב וז"ל והעובר ע"ז ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר בטל עשה זו. וענשו גדול מאד שאוכל טבלים עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא שאינו עובר אלא כשאכל ולא הפריש. ועי' בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז ובאחרונים שם שלא ראו שיש בדבר מחלוקת הראשונים ז"ל. ורוב הראשונים דלא כהט"ז: ומעתה א"כ ליכא נפק"מ בעשה דהפרשה אלא כדי לעבור על הטבל בעשה ול"ת. ולכן לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דאכילת טבל לקמן במנין הלאוין משום שכולל יותר מהעשה. דעל הלאו עובר אפי' בטבל שאינו שלו שאינו בעשה דהפרשה. ושוב לא הוצרך למנות עשה דהפרשה וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב אלא דלפ"מ שביארנו לקמן עשה פ"ז פ"ח דלא מנה רבינו לאו דטבל. ע"כ ז"א ומוכרח לומר בדעתו כמשכ"ל:

1 לָתֵת תְּרוּמָה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »