ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה נ״ח

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

58 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ושמחת החגים למלאות. זו מ"ע דשמחה ברגלים. והבה"ג וסייעתו וכן הרמב"ם וכל סייעתו כולם הסכימו למנות שמחת כל הרגלים במצוה אחת. ואע"ג דבחג הסוכות כתיב בי' עשה בפ"ע. דכתיב בפרשת ראה חג הסוכות תעשה לך וגו' ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו' והיית אך שמח. ובחג השבועות כתיב בי' עשה בפ"ע. דכתיב שם לעיל מיני' ועשית חג שבועות לה' אלקיך וגו' ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך וגו'. וא"כ הו"ל למנות בזה שתי עשין. מ"מ משמע להו ז"ל דקרא. דושמחת בחגך אע"ג דגבי חג הסוכות כתיב קאי לכל הרגלים כולם. מדכתיב ושמחת בחגך ולמה הדר וכתב קרא בחגך. דהרי בחג הסוכות קאי. והו"ל למיכתב סתמא ושמחת אתה ובנך ובתך וגו'. והוה ידענו דעל חג הסוכות דמיירי בי' קרא בהדיא קאי. אלא ודאי דלא על חג הסוכות לחוד קאי אלא כללא הוא לכולהו חגי השנה. וכיון דכיילינהו קרא לכולהו בחדא מצוה יש למנות שמחת כל הרגלים מצוה אחת. וכן הוא לשון הרמב"ם בסה"מ עשין נ"ד וז"ל שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתברך ושמחת בחגך וכו' עכ"ל עיי"ש וכן מבואר בדבריו בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ז עיי"ש ובחינוך מצוה תפ"ח. הרי דס"ל דקרא זה דושמחת בחגך וגו' קאי אכולהו רגלים. וכן ראיתי בתשובות גאוני מזרח ומערב סי' פ"א. והיא תשובת רב שר שלום גאון ז"ל שכתב וז"ל וששאלתם לעשות חופה ולכנוס ביו"ט הראשון של פסח. כך ראינו שאסור וא"ת אין כתיב שמחה. כלום אתה יכול להוציא פסח מכלל חג. הרי כבר נאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחה"ס. ולא עוד אלא שפתח בו הכתוב תחלה. ואמרו חכמים ושמחת בחגך ולא באשתך. ואלו הן חגך אותן המפורשים בענין הזה. שלש פעמים בשנה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו ז"ל דבסוף ההיא פרשה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כ"ז וגו' בחג המצות ובחה"ש ובחה"ס. ועל כולם קאי קרא דושמחת בחגך. וכן כתב היראים סי' קכ"ו והסמ"ג עשין רכ"ז דושמחת בחגך משמע כל מקום שיש חגיגה יש שמחה. והיינו כולהו שלש רגלים עיי"ש. והביאו ג"כ בשיבולי הלקט השלם סי' רס"ב עיי"ש. וכן מבואר בדברי רבינו סעדי' גאון ז"ל בפירושו לעזרא שהביא בשבולי הלקט שם סי' רפ"ד דושמחת בחגך כולל כל החגים כולן עיי"ש. וכ"כ המרדכי פ"ק דר"ה בשם רב נחשון גאון ז"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש פ"א מהלכות חגיגה עיי"ש בדבריו. וע"כ דמשמע להו הכי מדהדר וכתב בחגך וכדכתיבנא. ואע"ג דבפ"ק דחגיגה ח' ע"ב דרשינן מדכתיב בחגך למעט עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהם. ואמרינן התם רב אשי אמר מושמחת נפקא יצאו אלו שאין בהם שמחה. ופרכינן ור"א האי בחגך מאי עביד לי'. ומשני דאיצטריך למידרש בחגך ולא באשתך עיי"ש. ואם איתא הרי האי בחגך לגופי' איצטריך ולא אייתר. נראה דתרווייהו ש"מ. דהוה מצי למיכתב בחג וכתיב בחגך דריש לי' נמי למיעוטי. ואע"ג דהתוס' שם כתבו בד"ה בחגך דלתנא דמפיק מיני' מי שחגיגה באה מהם דריש מדהו"ל למיכתב בחג וכתיב בחגך למעוטי נמי אשתך עיי"ש. מ"מ כבר אסקו בתוס' שם די"ל דתנא נפק"ל למעט אשתך מטעמא אחרינא כדיליף בפ"ק דמו"ק עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל כדכתיבנא: איברא דקשה לכאורה. מדדרשינן התם בברייתא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה וכו' עיי"ש. ומשמע לכאורה מזה דכולי' קרא אייתר לי' להך דרשא. דאל"כ מנ"ל הא כיון דאיצטריך לגופי' לעשה דשמחת הרגלים. וכ"כ התוס' שם בד"ה ושמחת בחגך וכו'. שכתבו וז"ל לרבות כל מיני שמחות לשמחה. גבי חג הסוכות כתיב ודרשינן לי' מדהדר כתבי' הכא. כיון דכתבי' גבי עצרת ופסח ילפינן מיני' בהיקש. וכן מצא רבינו אלחנן בספרי דמעצרת הוא דדרשינן לה. דכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג. או אינו כל שנוהג בפסח וחג נוהג בעצרת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דעיקר קרא אייתר. משום דחג הסוכות לשמחה ילפינן בהיקש מעצרת. וכן פסח ילפינן מיני'. ואייתר קרא דושמחת בחגך דכתיב בחג הסוכות לרבות כל מיני שמחות לשמחה. וא"כ דברי הגאונים ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי שכתבו דמקרא דושמחת בחגך שמעינן עשה לשמחת כל הרגלים תמוהים לכאורה. דלפי המבואר בברייתא שם ובספרי שהביאו התוס'. והוא בספרי פרשת ראה פיסקא קל"ט עיי"ש. שמעינן דעשה לשמחת כל הרגלים שמעינן מקרא דושמחת לפני ה' אלקיך וגו' דכתיב בעצרת. וקרא דושמחת בחגך לא איצטריך אלא לרבות כל מיני שמחות לשמחה. מיהו אין בזה קושיא כ"כ. דנראה דס"ל להראשונים ז"ל כפירש"י בחגיגה שם שכתב וז"ל ושמחת כל השמחות במשמע. דלא בעי מיני' אלא שמחה. ואמר מר אין שמחה אלא בבשר. והאי בשר הוא עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלא מייתורא דקרא דריש הכי. אלא מדכתיב סתמא ושמחת דריש הכי דלא הקפיד קרא אלא שישמח ברגל. ובכל מיני שמחות מתקיימות מצות שמחה. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שכתב וז"ל שצונו לשמוח ברגלים. והוא אמרו יתברך ושמחת בחגך וכו'. והם הנקראים בתלמוד שלמי שמחה וכו'. ובכלל אמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ לשמוח בהם במיני שמחה וכו'. זה כולו נכנס באמרו ושמחת בחגך וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו כפירש"י דמפשטי' דקרא משמע דלא קפיד אלא על השמחה. אלא דלפירש"י מה"ת לא מיקרי שמחה אלא בבשר שלמים. והרמב"ם שם מבואר דס"ל דלא בעינן בשר שלמים אלא לכתחילה. אבל מתקיימת נמי עיקר המצוה בכל שאר מיני שמחות כשאין לו שלמים. וגם לחומרא דאפי' כשיש לו בשר שלמים לא מיקיימא בהן לבד מצות שמחה. אלא חייב נמי לשמוח בכל מיני שמחה שאפשר לו כמבואר בדבריו שם עיי"ש. ועכ"פ מבואר מדבריו דס"ל כפירש"י דבפשטי' דקרא כל מיני שמחות במשמע. וכן מבואר בדבריו בפ"ב מהלכות חגיגה ה"י שכתב שם וז"ל יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכו'. שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה' והרי אכלו וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו ממש כפירש"י ולא כמש"כ בסה"מ ועי' רמב"ם פ"ו מלכות יו"ט הי"ז עייש"ה ואין להאריך כאן בזה. ועכ"פ לפ"ז שפיר י"ל דעיקר קרא דושמחת בחגך אתי לעשה למצות שמחה דכולהו רגלים: איברא דלפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דא"כ כיון דמיהת בחג השבועות כתיבא עשה בפ"ע למצות שמחה. הו"ל למנות שמחה דחג השבועות מצוה בפ"ע. דבכל כיו"ב שהאחת היא עשה כללית והשנית פרטית לא חשיבי כעשין כפולות. אלא נמנות שתיהן לדרכן של הרמב"ם ז"ל וסייעתו. כמבואר בסה"מ עשין ר"ו ר"ז וכן בלאוין ר"נ רנ"ג ורנ"א רנ"ב עיי"ש ובשאר דוכתי כיו"ב. וא"כ ה"נ כאן דהעשה דושמחת בחגך וגו' היא עשה כללית לכל הרגלים. ועשה דושמחת לפני ה"א וגו' היא עשה פרטית לחג השבועות יש להם למנות שתיהן. וכן קשה להבה"ג וסייעתו ז"ל דגם דרכם בזה כדרך הרמב"ם. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר. דבכל כיו"ב דרכו ז"ל שלא למנות אלא הכללית בלבד ומניח את הפרטית. ואינו מונה אותה. כשאר עשין כפולות. וכן בלאוין כיו"ב כמו שביארנו בכמה דוכתי. ולשיטתו אזיל גם כאן ולא מנה אלא מצוה אחת בשמחה לכל הרגלים. אבל להבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל תמוה לכאורה. ועי' מש"כ לעיל עשין מ"ה דלפ"ז ניחא עייש"ה. אמנם נראה דהרי בלא"ה יש להקשות על הגאונים ורש"י ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי מברייתא דספרי שהביאו התוס'. דמבואר להדיא דמקרא דעצרת שמעינן מצות שמחה לכולהו רגלים. וא"כ לכאורה עכצ"ל דקרא דושמחת בחגך וגו' לא קאי אלא על חג הסוכות בלבד. ודלא כדעת הגאונים וסייעתם. וממילא נמי עכצ"ל דהך קרא לא איצטריך אלא לרבות כל מיני שמחות לשמחה. וכדדריש בברייתא. ודלא כפירש"י דממשמעותא דקרא הוא דנפק"ל הכי. אלא עיקר קרא אייתר להכי. וכמו שהוכיחו התוס': איברא דעיקר דברי התוס' תמוהים מאוד לכאורה דהיכי ס"ד לומר דמצות שמחה בפסח ובסוכות מעצרת הוא דילפינן לה. דא"כ הול"ל דגם בפסח ובסוכות ליכא מצות שמחה אלא יום אחד כמו בעצרת. והרי בהדיא תנן ר"פ לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה עיי"ש. וא"כ היכי יתכן לומר דקרא דושמחת בחגך דכתיב בחג הסוכות אייתר משום דמצות שמחה בחג הסוכות שמעינן מקרא דעצרת. כיון דמעצרת שאינו אלא יום אחד ע"כ ליכא למשמע מצות שמחה אלא יום אחד. וע"כ איצטריך למיכתב בחג הסוכות מצות שמחה בגופי'. דנשמע מיני' מצות שמחה לכל החג כולו. וכבר ראיתי להרב ט"א בחגיגה ו' ע"ב שהרגיש בזה והניחה בתימא עיי"ש. וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהעלה באמת מה"ט דאין שמחה נוהגת בחג המצות אלא יום אחד. והביא שתי ראיות לזה. חדא ממש"כ התוס' בפ"ק דחגיגה ו' ע"ב בד"ה יש בשמחה וכו' מהתוספתא דגרסינן שם שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. משא"כ לראיי' וחגיגה עיי"ש. והוא תמוה דהא שמחה נוהגת כל שמונה והיכי שייך בה תשלומין. ולזה מוכיח לומר דבחג המצות כיון דלא כתיב בה שמחה אלא מעצרת גמרינן לה. כמש"כ התוס'. אין שמחה נוהגת בה אלא יום אחד. ושפיר שייך בה תשלומין כל שבעה. ודבריו תמוהים דא"כ גם חג הסוכות הי' לנו לומר דאין שמחה נוהגת בו אלא יום אחד מה"ט גופי'. שהרי כתבו התוס' דגם חה"ס ילפינן מעצרת לשמחה. והביאו ראי' לזה מהספרי. וקרא דושמחת בחגך אייתר לרבות כל מיני שמחות לשמחה. וא"כ אין לנו גם בחג הסוכות יותר מיום אחד לשמחה. והרי מפורש במתני' דשמחה נוהגת בחה"ס כל שמונה. ובאמת דדברי התוס' שם בשם התוספתא בלא"ה תמוהים. וכבר תמה עליהם הר"ב ט"א בא"מ שם עיי"ש מש"כ בזה. ובתוספתא שלפנינו איתא שהשמחה נוהגת כל שבעה משא"כ לראיי' וחגיגה עיי"ש. וכן הוא בתוספתא כת"י. וא"כ אדרבה מבואר דאפי' בפסח נוהגת כל שבעה. דע"כ אפסח קאי. דאילו בסוכות תנן דנוהגת כל שמונה. עוד הביא שם ראי' מסוגיא דפרק כיצד צולין פסחים פ' ע"א בההיא דהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין. דאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. ופרכינן ויטמאנו בשרץ. ומשני קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ופריך תו ויטמאנו במת. ומשני מדחהו אתה מחגיגתו. ופריך השתא נמי מדחהו אתה מפסחו. ומשני אפשר דעביד בשני ופריך במת נמי אפשר דעביד בשביעי דהו"ל שמיני שלו. ומשני קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו. דחזי בראשון חזי בכולהו וכל היכא דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו עיי"ש. והשחא קשה לדעת הסוברין דעשה דשמחה אינה אלא בשלמי שמחה. אמאי הוצרך לומר אליבא דעולא דקסבר כולן תשלומין דראשון. תיפוק לי' דאפי' את"ל כולן תשלומין זל"ז. ואפי' מאן דלא חזי בראשון חזי בכולהו. מ"מ לא תקשה ויטמאנו במת. משום דא"כ אתה מדחהו משלמי שמחה כל ששת ימי הפסח. והרי חייב בשמחה כל שבעה. ואי אפשר לו לקיים בהן מ"ט של ושמחת בחגך. אלא ודאי מוכרח מזה. דבפסח ליכא מצות שמחה אלא יום אחד. ויש לו תשלומין כל שבעה כחגיגה. ושפיר הוכרח לומר דקסבר כולהו תשלומין דראשון. דאל"כ גם מצות שמחה הוה מצי לקיים בשביעי דהו"ל שמיני שלו. ולדידי גם הא ליתא. ואדרבה מההיא סוגיא איפכא מוכח. דאם איתא דשלמי שמחה יש להם דין חגיגה. אמאי לא קאמר אלא מדחהו אתה מחגיגתו בלבד טפי הו"ל לומר מדחהו אתה משמחתו ומחגיגתו. דאית בה תרתי. דמבטל מצות שמחה ומצות חגיגה. וגם שמחה שייכא אפי' בנשים למ"ד דאשה איתא בשמחה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה בפי"ד הי"ד מהלכות מעה"ק וכמו שהכריח הר"ב לח"מ שם. וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם עשין נ"ד ובסוף מנין העשין שם עיי"ש: איברא דבלא"ה קשה נמי לכאורה אמאי לא קאמר נמי מדחהו אתה ממצות ראיי'. ובפרט דהרי מה שנדחה מחגיגתו אינו אלא משום דאיתקיש חגיגה לעולת ראי' דכתיב בה ובאת שמה והבאתם שמה כל דאיתי' בביאה איתי' בהבאה וכו'. דאי לא"ה הרי קיי"ל דטמא משלח קרבנותיו. וכמש"כ התוס' שם בד"ה אתה מדחהו וכו' עיי"ש. וא"כ טפי הו"ל לומר מדחהו אתה ממצות ראיי' דפשוט טפי. ועכ"פ הו"ל לומר תרווייהו מצות ראיי' וחגיגה. מיהו לזה אפשר לומר קצת דנקט חגיגתו משום דבזה אתי שפיר אפי' כשנמצא באותה מחצה הטהורים חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר דקיי"ל דאע"פ שהוא כפקח לכל דבר. וחייב בפסח כבשאר מצות. מ"מ פטור מן הראיי' כדתניא בפ"ק דחגיגה ב' ע"ב עיי"ש. וא"כ שפיר יכול לטמאו מצד מצות ראיי'. אבל משום חגיגה אינו רשאי להטמא. משום דבחגיגה חייב אפי' מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר. כמש"כ התוס' שם בד"ה שומע וא"מ וכו' עיי"ש. אלא דזה לא שייך אלא במצות ראי'. אבל משלמי שמחה קשה. דהא בהדיא מבואר בברייתא שם דחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שפטורין מן הראיי' חייבין בשמחה. וא"כ אם איתא דחגיגה ושמחה שוין לענין זה. דכמו שנדחה מחגיגתו נדחה נמי משמחתו. ומשום דלא אפשר דעביד בשביעי משום דקסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו. הו"ל לאלומי שינויא ולמימר דמדחהו אתה משמחתו ומחגיגתו. מיהו לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חגיגה ה"ד שכתב דכל החייב בראיי' חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיי' פטור מן החגיגה עיי"ש. וא"כ לדידי' מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר כשם שפטורין מן הראיי' פטורין מן החגיגה. ודלא כדעת התוס'. וכמש"כ בלח"מ שם עיי"ש. א"כ לדידי' הדק"ל אמאי לא קאמר דעדיפא מינה מדחהו אתה ממצות ראיי' דפשוט טפי כמשכ"ל אלא שיש לומר דאדרבה לרבותא קאמר דמדחהו אתה אפי' מחגיגתו וכ"ש שנדחה ממצות ראיי'. דעיקר קרא דובאת שמה והבאתם שמה גבה הוא דכתיב. אבל משמחה ודאי קשה: אלא דבעיקר הקושיא כבר עמד הר"ב ש"א בסי' ס"ה והעלה מזה ראי' שאין עלי' תשובה לדעתו דמצות שמחה נוהגת מדאורייתא בשאר מיני שמחות אפי' כשאין לו שלמי שמחה. ולהכי לא קאמר מדחהו אתה משלמי שמחה. משום דאפי' טמא מקיים שפיר מצות שמחה בכל שאר מיני שמחות. ואינו נדחה ממצותו. ואע"ג דמצוה לכתחילה בשלמי שמחה. מ"מ תקנתא זו שיטמאנו במת עדיפא טפי מתקנתא דעולא. כיון דלא מיעקרא לגמרי מצות שמחה בכך. אי לאו משום טעמא דמדחהו אתה מחגיגתו. וס"ל כולהו תשלומין דראשון עיי"ש בדבריו. ועדיפא טפי הו"ל להקשות. דהרי באמת קושיא זו לא קשה כ"כ. דיש מקום לדחות ולומר דאיה"נ דהו"מ לשנויי דמדחהו משמחתו. אלא דנקט חגיגה לרבותא דאפי' מחגיגה דאינה נוהגת אלא יום אחד י"ל דס"ל לעולא דמדחהו בכך. משום דס"ל כולהו תשלומין דראשון ואי אפשר דעביד בשביעי. אבל עדיפא מינה הו"ל להקשות ע"פ מש"כ התוס' שם בד"ה עקר משכני' וכו' וז"ל וא"ת ומה תקנה רוצה רב נחמן שיעשו. דהא רב נחמן גופי' קסבר בפרק מי שהי' טמא שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וי"ל דקסבר דלאו תשלומין לראשון נינהו ויכול לטמאתו במת עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז ודאי קשה דנהי דס"ל לר"נ דלאו תשלומין דראשון נינהו. מ"מ איך יכול לטמאותו במת הרי אתה מדחהו מיהת כל ששה ימי הרגל משלמי שמחה אם איתא דעיקר מצות שמחה לא מיקיימא אלא בשלמי שמחה. אלא ודאי מוכח מזה דשפיר מיקיימא מצות שמחה גם בכל שאר מיני שמחות. ובזה נדחה נמי מה שרצה שם לתרץ עפמש"כ התוס' בפ' אלו דברים ס"ט ע"א בד"ה שוחטין וכו' וז"ל וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא. דהא כתיב איש לפי אכלו דבעינן גברא דחזי לאכילה. ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני. דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני. כדאמר לקמן גבי חגיגה בכיצד צולין עכ"ל. ולפ"ז עולא דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס"ל נמי פסח שני תשלומין דראשון. ולזה משמע לי' לתלמודא דה"נ גבי חגיגה ס"ל כולהו תשלומין דראשון הן דאין סברא לחלק בין שני תשלומין הללו הפסח ודחגיגה. ומשוה"כ אע"ג דהוה מצי לשנויי דס"ל לעולא כולהו תשלומין זה לזה נינהו. אלא דלא מטמאין אותו במת משום דמדחהו בכך משלמי שמחה. מ"מ משום דקושטא דמילתא היא דבלא"ה ע"כ ס"ל לעולא כולהו תשלומין דראשון. להכי משני לי' לקושטא דמילתא דכיון דס"ל לעולא כולהו תשלומין דראשון גם משום חגיגה לחוד אי אפשר לטמאותו במת. דמדחהו אתה מחגיגתו. דאפי' בשביעי לא מצי עביד כיון דלא חזי בראשון. אבל אין ה"נ דהו"מ לשנויי לי' משום דמדחהו אתה ממצות שמחה. ומה שחזר ודחה תי' זה ע"פ סוגיא דפ"ק דחגיגה ט' ע"א דאמרינן התם ר"י אמר תשלומין דראשון רבי אושעיא אמר תשלומין זל"ז. מאי בינייהו. אמר ר' זירא חיגר בראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו. ר"י אמר תשלומין דראשון. כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. רא"א תשלומין זל"ז. אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. ופרכינן ומי אר"י הכי והא שמעינן לי' גבי נזיר שנטמא בלילה נמי מביא. אלמא אע"ג שלא נראה עדיין לקרבן מחמת טומאה יש לו תשלומין. א"ר ירמי' שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. מתקיף לה ר"פ הניחא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא. אלא למ"ד רגל בפ"ע מא"ל. אלא אמר ר"פ וכו'. והשתא אי ס"ד דמאן דס"ל בפסח שני דרגל בפ"ע והוא גם לענין חגיגה נמי ס"ל תשלומין זל"ז נינהו. וה"נ לאידך גיסא למ"ד פסח שני תשלומין דראשון גבי חגיגה נמי ס"ל כולהו תשלומין דראשון. א"כ מאי מתקיף ר"פ עלי' דרבי ירמי' וקאמר הניחא למ"ד פסח שני וכו' אלא למ"ד רגל בפ"ע הוא מא"ל. הא מדס"ל לרבי יוחנן בחגיגה דתשלומין דראשון הוא ע"כ ה"נ ס"ל גבי פסח שני דתשלומין דראשון הוא ולאו רגל בפ"ע הוא. ושפיר משני רבי ירמי' אליבי' דשאני טומאה הואיל ויש לו תשלומין בפסח שני דע"כ תשלומין דראשון הוא לרבי יוחנן דקיימינן אליבי'. אלא ודאי ש"מ דתשלומין דחגיגה ודפסח תרתי מילי נינהו ולאו הא בהא תליא. דאפשר בהא תשלומין דראשון ובהא תשלומין זל"ז. וה"נ מוכח מההיא דעולא גופי'. מדקאמר קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון נינהו ומאן דלא חזי בראשון מחמת טומאה לא חזי בכולהו. ש"מ דקסבר פסח שני לאו תשלומין דראשון הוא. דאל"כ הרי מצינו בפסח שני דאע"ג דלא חזי בראשון מחמת טומאה חזי בשני אלא ודאי ע"כ ס"ל פסח שני רגל בפ"ע הוא. ואפי' הכי לענין חגיגה ס"ל דכולהו תשלומין דראשון נינהו. וש"מ דאין חגיגה ופסח תלויין זב"ז לענין תשלומין. וא"כ הדק"ל מנ"ל לתלמודא דסבר עולא לענין חגיגה כולהו תשלומין דראשון נינהו. ודילמא אף דס"ל לאו תשלימין דראשון נינהו. מ"מ לא מטמאינן לי' במת משום שמדחה אתה אותו ממצות שמחה כל ששת ימי הרגל. אלא ודאי יוצא י"ח שמחה בכל שאר מיני שמחות ואין שלמי שמחה מעכבין עכת"ד שם עיי"ש: ולדידי אי מהא ליכא הכרע כלל. דאע"ג דלר"פ ודאי תשלומין דפסח ודחגיגה לאו הא בהא תליא. מ"מ ר' ירמי' דמשני התם שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני ע"כ לא ס"ל הכי אלא ס"ל דלרבי יוחנן דאמר לענין חגיגה תשלומין דראשון נינהו הכי נמי גבי פסח שני ס"ל דתשלומין דראשון הוא. ולהכי לא חש לאתקפתא דר"פ. והכי נמי אשכחן בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"א דאמרינן התם אמר רבי אילא מפסח השני למד רבי יוחנן. כמה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין לראשון כן הוא אמר הכא כל שבעה תשלומין לראשון עיי"ש. הרי דס"ל לרבי אילא התם דתשלומין דחגיגה ודפסח שני אליבא דרבי יוחנן חדא באידך מישך שייכא. ודברי הר"א מיימון ז"ל במעשה ניסים סי' ז' שהבאתי לעיל עשה נ"ז מלבד מש"כ עליו לעיל שם דבריו תמוהים שלא הרגיש לא מסוגיית תלמודא דידן ולא מדברי הירושלמי אלו עיי"ש. ועכ"פ לפ"ז שפיר אפשר לומר דההיא סוגיא דפרק כיצד צולין אזלא אליבא דרבי ירמי' דחדא באידך מישך שייכא. דכיון דבפסח שני ס"ל דתשלומין דראשון הוא ה"נ לענין חגיגה ס"ל הכי. וזה מדוקדק בלישנא דתלמודא דקאמר קסבר עולא כולהו תשלומין דראשון וכו'. ואילו לעיל דמשני קסבר שו"ז על ט"ש לא נקט כהאי לישנא. והיינו משום דאחר דשנינן דקסבר שו"ז על ט"ש ס"ל לתלמודא דודאי ס"ל נמי לענין חגיגה כולהו תשלומין דראשון נינהו. ולכן נקט לה בלישנא פסיקתא וקאמר קסבר עולא וכו'. וגם מש"כ להוכיח דע"כ ס"ל לעולא פסח שני לאו תשלומין דראשון הוא. דאל"כ היכי קאמר לענין חגיגה דמאן דלא חזי בראשון מחמת טומאה לא חזי בכולהו. כיון דלענין פסח אע"ג דלא חזי בראשון מחמת טומאה חזי בשני. ועפ"ז דחה דברי התו ' בשם הרשב"א ז"ל שכתבו דמ"ד שו"ז על ט"ש ס"ל פסח שני תשלומין דראשון עיי"ש שהאריך. ולדידי דבריו תמוהים ודברי התוס' נכונים. דהרי ודאי פשיטא דאפי' לרבי נתן דאמר פסח שני תשלומין דראשון הוא. ע"כ לאו תשלומין ממש קאמר כחגיגה כל שבעה. דהרי הזיד בראשון ושגג בשני לרבי נתן חייב כרת. ואילו בחגיגה פשיטא דאם הזיד ביום ראשון ושגג או נאנס בשאר הימים לא עבר בעשה. וכן בשגג בראשון והזיד בשני דלרבי נתן פטור. משום דס"ל דחייב כרת על הראשון ואינו חייב כרת על השני. כמבואר ר"פ מי שה"ט. ואילו בחגיגה אם שגג או נאנס ביום הראשון והזיד בשאר הימים. פשיטא דעובר בעשה ממש כביום ראשון. שהרי לא נזכר כלל יום ראשון בקרא. אלא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים. ומדכתיב אותו דרשינן דרק יום אחד מהנך שבעת ימים חייב בחגיגה. ומ"ד כולן תשלומין הן. ס"ל דאותו מסתמא ראשון משמע. ומ"מ מדכתיב שבעת ימים שמעינן דכל שבעה שוין בחיובא אם לא הקריב בראשון מתורת תשלומין. ופשיטא דלא עבר בעשה עד שעבר כל הרגל ולא הקריב. וכן מבואר במתניתין דפ"ק דחגיגה שם. דקתני עבר הרגל ולא חג על זה נאמר מעוות לא יכול ליתקן וכו' עיי"ש. הרי דכל הרגל יש לו תקנה. ואם הי' עובר בעשה דחגיגה אפי' הקריב בשאר הימים. א"כ הו"ל מיד שעבר יום ראשון מעוות שאינו יכול לתקן. ועוד דלפירש"י אפי' עשה את השני חייב כרת על הראשון לרבי נתן דסבר שני תשלומין דראשון. וכמשכ"ל עשה נ"ז עיי"ש. ועכצ"ל דאפי' לר"נ לאו תשלומין ממש דראשון קאמר. אלא דין תשלומין קאמר דיש לו לפסח שני. וכמו שביארנו שם לעיל: ולפ"ז מאי דקאמר רבי ירמי' בסוגיא דפ"ק דחגיגה שם שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. צ"ע לכאורה מאי ענין זה לזה. הרי התם לכ"ע ע"כ לאו תשלומין ממש הוא. אלא ביש לו דין תשלומין לענין שאם לא הי' בר חיובא בראשון. וכגון גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין שני פסחים לא מיחייב בשני. ועכצ"ל דס"ל דכיון דמיהת יש לו לפסח שני דין תשלומין. ואפי' הכי כשהי' טמא בראשון חזי בשני. הכי נמי בחגיגה אית לן למימר דאע"ג דלא חזי מחמת טומאה בראשון חזי בשאר הימים. אבל מ"מ הרי אין סברא זו מוכרחת. ושפיר יש לומר דאע"ג דטומאה יש לה תשלומין בפסח שני מ"מ לענין חגיגה אין לה תשלומין למ"ד כולן תשלומין דראשון הן. ואפי' אם בעיקר דינא נימא דהא בהא תליא. דאם פסח שני תשלומין דראשון הוא מיהת לענין דין תשלומין שאם לא נתחייב בראשון לא מתחייב נמי בשני. הכי נמי לענין חגיגה מסתברא לומר דשאר הימים מתורת תשלומין לראשון נינהו. ומ"ד בפסח שני דלית בי' כלל מדין תשלומין אלא רגל בפ"ע הוא. הכי נמי לענין חגיגה אין לנו לומר בה תורת תשלומין לראשון. וכן נמי לאידך גיסא. מ"מ ודאי אין להשוות לגמרי דין תשלומין דפסח לתשלומין דחגיגה. דבחגיגה אם מתורת תשלומין לראשון נינהו יש להן לגמרי תורת תשלומין משא"כ בפסח שני. דלא לכל דבר יש לו תורת תשלומין דראשון אפי' למ"ד תשלומין דראשון הוא. וכמו שנתבאר. וא"כ מאי דטמא עושה השני אפשר דלאו מתורת תשלומין הוא ואין ללמוד ממנו לחגיגה לענין זה. וכן מוכרח מדברי הירושלמי שהבאתי. דאע"ג דקאמר התם מפסח שני למד רבי יוחנן. מ"מ אמר התם אף בטמא כן שאם הי' טמא בראשון לא מתחייב בשאר הימים עיי"ש בקה"ע ובשדה יהושע שדבריהם עיקר. הרי דאע"ג דלמד תשלומין דחגיגה מפסח שני. ובפסח שני חייב הכתוב אפי' הי' טמא בראשון. מ"מ בחגיגה פטור. והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון דפסח שני במקום פסח ראשון הוא דאתי למאן דלא עבד את הראשון. ס"ל דיש לו ליתן דין תשלומין בכל מאי דאפשר. דהיינו בכל מאי דלא אשכחן בהדיא בקרא איפכא. אבל ודאי א"א לומר דלכל דבר יש לו דין תשלומין: ובאמת דהך סוגיא דחגיגה תמיהא לי טובא. דמאי קאמר רבי ירמי' שאני טומאה וכו'. אטו טומאה לחוד יש לה תשלומין בפסח שני. והרי כל שלא עשה את הראשון עושה את השני. ואפי' חולה שאינו יכול לאכול כזית בראשון. או שהיתה לו מכה בפיו או בגרונו ואינו יכול לאכול דפשיטא שאם הי' חלים בשני. שנתרפא ממכתו. שעושה את השני. דלא גרע משאר אונס. ומאי שנא חיגר בראשון ונתפשט בשני דפטור לרבי יוחנן משום דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. מחלה בפסח ראשון דעושה את השני הרי כי היכי דחיגר אימעיט לענין ראי' וחגיגה מקרא ה"נ חולה שאינו יכול לאכול כזית לענין פסח אימעיט מקרא דכתיב איש לפי אכלו דבעינן גברא דחזי לאכילה. כמבואר בפרק תמיד נשחט פסחים ס"א ע"א ושאר דוכתי. ומ"ש נתקלקל בפיו ובגרונו מנתקלקל ברגלו ואח"כ נתרפא. וא"כ כי היכי דבנטמא בראשון מודה ר"י דחייב בשאר הימים משום דטומאה יש לה תשלומין בפסח שני. הכי נמי חיגר בראשון ונתפשט בשני אית לן למימר מה"ט גופי' דחייב בשני משום דחולה יש לו תשלומין בפסח שני. וגם לשון רש"י שם שכתב וז"ל שאני טומאה קרבן הנדחה מפני הטומאה וכו' הואיל ויש לה תשלומין כגון אלו בפסח שני. שהרי מי שלא נראה בראשון יש לו תשלומין. אבל הנדחה מפני דבר אחר לא מצינו לו תשלומין אלא א"כ נראה להביא עכ"ל עיי"ש. תמוה מאוד דמבואר בדבריו דדוקא כשלא נראה בראשון מפני הטומאה הוא דיש לו תשלומין בפסח שני. אבל כשלא נראה בראשון מפני שום דבר אחר אינו עושה אף את השני. וא"כ ס"ל דחולה שאינו יכול לאכול כזית בראשון אינו עושה את השני למ"ד שני תשלומין דראשון. והוא תמוה מאוד דלא אשכחן מאן דפליג אמתניתין ואברייתא דר"פ מי שה"ט צ"ג ע"א דהאנוסין בראשון עושין את השני. וכן מתבאר בהדיא מתוספתא פ"ח דפסחים דבהא לא פליגי רבי ורבי נתן. דלא פליגי אלא בסיפא בגר שנתגייר בין ראשון לשני וכדקאמר ר"נ טעמא משום שכבר לא נתחייב בראשון עיי"ש. אבל מי שנתחייב בראשון אלא דלא חזי מחמת איזה דבר שיהי' לכ"ע עושה את השני. וכן מתבאר שם בתוספתא לעיל פ"ז דקתני הי' חולה בשעת שחיטה ואינו יכול לאכול כזית הרי זה אינו אוכל וצריך לעשות פסח שני עיי"ש. והך ברייתא מייתי לה בקיצור בסוגיא דפרק כיצד צולין פסחים ע"ח ע"ב. ומוקמינן לה התם אפי' כרבי נתן עיי"ש אע"ג דר"נ ס"ל שני תשלומין דראשון הוא. וצ"ע אצלי טובא בזה כעת. וגם בלא"ה צ"ע אצלי בעיקר מאי דקאמר ר"י שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין בפסח שני. ומאי ענין טומאה דפסח שני לחגיגה. והא אפשר לומר דדוקא בפסח שני כיון דטמא זה ראוי הי' להצטרף בהדי מחצה טמאין לעשות פסח ראשון בטומאה ולאכלו בטומאה בראשון. הילכך השתא נמי דלא היו רובן ט"מ בראשון יש לו מיהת תשלומין בשני. דהרי עכ"פ משכחת לה גוונא דחזי בראשון כדכתיבנא. אבל חגיגה דלא משכחת לה לעולם בשום גוונא שיביאה בטומאתו. וכמבואר בסוגיא דפרק כיצד צולין שהבאתי ולעיל מיני' ע"ו ע"ב עיי"ש. וא"כ טמא לא חזי לחגיגה כלל. ראוי ודאי לומר דלרבי יוחנן דאמר כולהו תשלומין לראשון אע"ג דמחמת טומאה הוא דלא חזי בראשון. לא חזי תו אף בשאר ימי הרגל. דמאי שנא. מיהו לזה אפשר לומר קצת דלא מטומאת מת מייתי רבי ירמי' ראי' דודאי אין מזה שום טעם לחגיגה כמש"כ. אלא מטומאת זיבה וצרעת וכיו"ב מייתי. דאע"ג דלא עבדי בטומאות אלו בראשון אפי' כל הצבור טמאים בזיבה וצרעת וכיו"ב ולא חזו בראשון כלל. ואפי' הכי יחידים עבדי בשני. ואע"ג דההיא דאמר ר"י אף בלילה נמי מביא דפריך מינה. בטומאת מת מיירי. מ"מ מאי דקאמר רבי ירמי' שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. היינו לומר דשאני טומאה דכל מיני טומאה אפי' זבין ומצורעין וכיו"ב דלא חזו לעולם בראשון אפי' הכי יש להם תשלומין בשני וכדרבינן להו מקרא ריש פרק מי שהי' טמא. ומינה נשמע נמי לקרבנות נזיר ולחגיגה דאע"ג דלא חזו לעולם בטומאה מ"מ יש להם תשלומין אח"כ. וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מבואר דהך סברא דרבי ירמי' ודאי אינה סברא פשוטה ומוכרחת. אף דרבי ירמי' הכי ס"ל שיש מקום לחלק בזה אליבא דרבי יוחנן כי היכי דלא תקשה דידי' אדידי'. ולמסקנא דהתם בלא"ה לא קשיא דר"י אדר"י. ואין הכרח כלל לומר דעולא נמי ס"ל הך סברא כדי להוכיח עפ"ז דס"ל לעולא פסח שני לאו תשלומין דראשון הוא. וממילא מבואר דאין מזה שום קושיא לדברי התוס' בשם הרשב"א. ואדרבה בלא"ה כבר ביארנו לעיל עשה נ"ז דמההיא סוגיא גופא יש מקום להוכיח דס"ל לעולא פסח שני תשלומין דראשון. מדקמשני אליבי' פסח אפשר דעביד בשני עיי"ש: ומעתה א"כ לקושית הש"א שפיר יש מקום לומר כמו שרצה לתרץ. ודיחויו חוזר ונראה. דשפיר י"ל דסוגי' דהתם אזלא אליבא דרבי ירמי' במאי דס"ל דתשלומין דפסח ודחגיגה מישך שייכי להדדי. וכרבי אילא בירושלמי שם. ואע"ג דלפמש"כ התוס' שם לרב נחמן דס"ל שו"ז על ט"ש ס"ל בחגיגה דלאו תשלומין דראשון נינהו. אע"ג דלהתוס' בשם הרשב"א מ"ד שוחטין וזורקין על ט"ש ס"ל בפסח שני דתשלומין דראשון הוא. י"ל דאע"ג דר"נ ר"נ ?כר"פ ס"ל דס"ל בסוגיא דפ"ק דחגיגה שם דלאו הא בהא תליא. מ"מ סתמא דתלמודא ס"ל כרבי ירמי' בהא וכרבי אילא. דחדא באידך תליא. אבל קושייתנו במקומה עומדת. דאע"ג דכתבו דס"ל לרב נחמן דלענין חגיגה לאו תשלומין דראשון נינהו. ואפשר שיביא חגיגתו בשביעי דהו"ל שמיני. מ"מ הרי אתה מדחהו בכך ממצות שמחה כל ששה ימים הראשונים דרגל. לדעת הסוברים דאינו יוצא י"ח אלא בשלמי שמחה דוקא: איברא דעיקר הקושיא לק"מ לפמשכ"ל עשה ל"ה לדעת רבינו הגאון ז"ל דעיקר מצות שמחה ברגל אינה שמחה עצמו בלבד אלא בכלל השמחה היא לשמח הבנים והבנות והעבד ואמה והלוי והגר והיתום והאלמנה. וכדכתיב בקרא בעצרת ושמחת לפני ה"א אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי וגו' וכן בחג הסוכות כתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו'. וכל אלה הם בכלל שמחת עצמו. שהוא שמח בשמחתם כמו שביארנו שם. וכן כתב הרא"ם ז"ל ביראים סי' קכ"ו וז"ל ומה היא מצות שמחה כדתניא בערבי פסחים חייב אדם לשמוח עם בניו ועם בני ביתו ברגל שנאמר ושמחת אתה ובנך וגו' עכ"ל עיי"ש. והוא בפסחים ק"ט ע"א עיי"ש וביראים השלם סי' תכ"ז. ובהכי ניחא מה דהבה"ג וכל סייעתו מנו בשמחת הרגלים שתי מצות. האחת ושמחת בחגך. והשנית לשמח לוי גר יתום ואלמנה. ורבינו הגאון ז"ל נטה בזה מדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל. והיינו משום דלטעמו אזיל דס"ל דאין בזה שתי מצות. דהכל ענין אחד הוא דשמחת כל הנך בכלל שמחת עצמו היא. ובשמחת כולן קרינן בהו ושמחת בחגך: ומעתה א"כ נראה דאפי' הטמא אע"ג שהוא עצמו אינו יכול לאכול שלמי שמחה. מ"מ לא נפטר מלהביא שלמי שמחה משום בניו ובנותיו והלוי והגר והיתום והאלמנה. ובהכי שפיר מקיים מצות עשה דשמחת הרגל מיהת במה שמשמחן ובשמחתן גם הוא שמח. ולפ"ז שוב אין כאן מקום קושיא כלל אמאי לא משני מדחהו אתה ממצות שלמי שמחה. וכן לרב נחמן דס"ל לקושטא דמילתא דמטמאין אותו כמש"כ התוס' שם ולא חייש לביטול שלמי שמחה. משום דאפי' טמא לא נפטר משלמי שמחה. ומקיים שפיר מצות שמחה בהכי: עוד אפשר לומר ע"פ מאי דקשה לכאורה במאי דמשני מדחהו אתה מחגיגתו. דאכתי הו"ל לטמאות אחת מן הנשים דלא מיחייבה בחגיגה. וכבר עמדו בזה קצת. ותי' דאשה דקיי"ל דבשני רשות א"כ מדחה אותה מפסחה. דלא שייך לשנויי כדשני לקמן דאפשר דעביד בשני. דכיון דנשים בשני רשות בטלה מצותה. אלא דאכתי קשה דהא איכא מקמץ ובורסי והמצרף נחושת דפטורין. וכן מי שאין לו קרקע. וכן שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע וכיו"ב. דפטורין מן הראיי'. וכל הפטורין מראיי' פטורין נמי מחגיגה מיהו לדעת הרמב"ם מקמץ ומצרף ובורסי קיי"ל דחייבין. כמש"כ בפ"ב מהלכות חגיגה ה"ב. וכן מי שאין לו קרקע לא הביאה הרמב"ם בהלכותיו. ומבואר דס"ל דלא קיי"ל הכי. וכמו שכבר ביארו האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ושומע ואינו מדבר וכל כיו"ב שמחמת מומין שבגופן. אין זה תקנה. דלא תדיר יש למצא אנשים בעלי מומין כאלו. ואנן בעינן לאשכוחי תקנה תמידית. וכ"ש דניחא שפיר לדעת התוס'. דאע"ג דמבואר מדבריהם ריש פ"ק דחגיגה בד"ה חוץ מחש"ו וכו' דכל הני פטירי מדינא עיי"ש. מ"מ לטעמייהו אזלי דס"ל בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע דלא פטירי אלא דוקא מן הראיי' ולא מחגיגה כמשכ"ל. וא"כ כל הני נמי אית לן למימר דבחגיגה חייבין. דלא אשכחן דפטירי אלא מן הראיי'. ואע"ג דחיגר ברגלו אחת דאמרינן דפטור מן הראיי' ג' ע"א. ודאי גם מחגיגה פטור. דהא מקרא דרגלים נפק"ל. דעיקר קרא בחגיגה הוא דכתיב. מ"מ מבע"מ כיו"ב לא תקשה מטעם שכתבתי אלא דהא תינח בחגיגה. אבל לענין מצות שמחה. כיון דכתיב בקרא ושמחת אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך והגר והיתום וגו'. א"כ מבואר ע"כ דכל הני ליתנהו בעצמן במצות שמחה אלא שאחרים חיייבין לשמחן. אבל בחגיגה ודאי מיחייבי ככל ישראל. וכן מבואר בירושלמי פ"ק דחגיגה הלכה ה' דאמרינן עני וידו מעוטה על זה נאמר אין פחות משתי כסף עיי"ש. הרי דאפי' עני לא מיפטר מראיי' וחגיגה. ולוי מפני עניות הוא שמזהיר עליו הכתוב. מפני שאין לו חלק ונחלה. וכן אינך אחריני. הרי דאע"ג דבראיי' וחגיגה מיחייבי. משמחה פטירי. הן אמת שראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חגיגה הי"ד שכתב וז"ל כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהי' אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד. אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר והיתום וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דקאי נמי על החגיגה. וא"כ גם מחגיגה אית לן למימר דפטירי. אבל דבריו צ"ע דלא אשכחן הכי בקרא אלא בשמחה ולא בחגיגה. גם לא ידעתי כעת מקור דבריו אלו. ובודאי אין מקום לומר כן בשלמי חגיגה אלא מתורת צדקה בלבד. ולא מתורת מצות חגיגה. דרק בשמחה הוא דכתיב קרא. וגם הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ לא כתב כן אלא גבי שמחה בעשין נ"ד. וז"ל ולשון התורה הוא שנכלל בשמחה זו האנשים החלושים והעניים והגרים באמרו יתברך והלוי והגר והיתום והאלמנה עכ"ל עיי"ש. אבל במצות חגיגה שם עשין נ"ב לא כתב מזה כלום עיי"ש. ועכצ"ל דכוונת הרמב"ם בזה בחגיגה אינה אלא מתורת צדקה. ומקורו מדכתיב בקרא שמה תביאו וגו' עולותיכם וזבחיכם וגו' וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' ושמחתם וגו' אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי וגו'. ובספרי פרשת ראה פיסקא ס"ט ושמחתם נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. וכו' עיי"ש. הרי דבכל שלמים דנדרים ונדבות כן היא. שמצוה ליתן ללוי וה"ה לשאר האומללים. ולא גרעי שלמי חגיגה משאר שלמים לענין זה. אבל ודאי לא מתורת חגיגה הוא. דלא אשכחן אלא בשמחה. ואין להאריך בזה. ומעתה א"כ ניחא שפיר דלא מצי לשנויי מדחהו אתה משלמי שמחה. דאכתי אפשר לתקן לטמאות את הלוי או אחד משאר האומללים. דלא מיחייבי אינהו גופייהו בשמחה. וכן מה"ט לא חייש ר"נ משום שלמי שמחה. אבל משום חגיגתו שפיר משני לעולא משום דבמצות חגיגה. גם הנך חיובי מיחייבי. ואין להאריך בזה יותר: ועכ"פ מבואר דודאי מצות שמחה נוהגת בכולהו רגלים בכל הרגל כולו. וגם לגירסת התוס' בתוספתא דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. והר"ב לח"מ בפ"א מהלכות חגיגה ה"ד החזיק בדבריהם. והוכיח שכן גם דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אפשר דלא כתבו כן אלא לעצרת. שכמו שיש לו תשלומין אחר הרגל כל שבעה לחגיגתו וראיתו הכי נמי יש תשלומין לשלמי שמחה דידי' כל שבעה. אע"פ שהם ימי חול. אבל בפסח וחג ודאי לא שייך תשלומין. כיון דחיובן בכל יום מימי הרגל. ואף דלפי הוכחת הלח"מ שם מדברי הרמב"ם מוכח דגם פסח וסוכות יש תשלומין לשלמי שמחה. דבריו ודאי תמוהים. וכבר דחה דבריו הר"ב אורח מישור בסוף ספרו עיי"ש שהאריך. ועי' ג"כ במים חיים להפר"ח פ"א מהלכות חגיגה ה"ג ובשאר אחרונים ואין להאריך בזה. וא"כ ודאי הדבר תמוה היכי נילוף חג המצות וחג הסוכות לשמחה מעצרת דאינו אלא יום אחד. והיכי דריש בספרי מעצרת לשאר הרגלים. דא"כ אין לנו בהן מצות שמחה אלא יום אחד דומיא דעצרת. ואנן קיי"ל דמצות שמחה נוהגת בכל ימי הרגל. ועכ"פ בסוכות בהדיא תנן דשמחה נוהגת כל שמונה. ולכן נראה דזהו שהכריח לרש"י לפרש דמאי דדרשינן ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה. לא מייתורא דקרא נפק"ל הכי. דודאי קרא לא מייתר. דאיצטריך למצות שמחה בכל הרגל כולו. דאילו מקרא דעצרת לא הוה שמעינן אלא יום אחד. אלא דממשמעותא דקרא משמע לי' הכי. והכי ודאי משמע מלישנא דברייתא גופא. דקתני ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות וכו' ובספרי פסיקא קמ"א קתני נמי ושמחת בחגך בכל מיני שמחות וכו' עיי"ש. דמדכתיב סתמא ושמחת משמע דלא בעי מיני' אלא שמחה וכפירש"י. דאי מייתורא דקרא דריש לה הכי הו"ל לומר ושמחת בחגך וגו' מה ת"ל. והלא כבר נאמר ושמחת לפני ה' אלקיך וגו' אלא לרבות כל מיני שמחות כו'. וכאורחי' דספרי כיו"ב בכל דוכתי. אלא ודאי קרא לגופי' איצטריך וממשמעותא הוא דנפק"ל הכי. וא"כ ודאי עיקר קרא אתי לעשה דשמחה בכל הרגלים וכמש"כ כל הראשונים ז"ל ומה שהביאו התוס' ראי' מהספרי דמצות שמחה בכל הרגלים מעצרת הוא דילפינן לה. נראה דהנה לפי גירסת הילקוט שם הכי איתא בספרי וזכרת כי עבד היית במצרים מלמד שכל שנוהגין בעצרת נוהגים בפסח וחג. או אף כל שנוהגים בפסח וחג יהיו נוהגין בעצרת ת"ל האלה. אלה נוהגין בעצרת ואין סוכה ולולב ושבעה ומצה נוהגין בעצרת עיי"ש. וזו היא ג"כ גירסת ספרי כת"י כמש"כ המגיה בדפוס ווינא. והנה לפי דעת התוס' בפי' הספרי קשה דהו"ל לסיים עלה א"כ מה ת"ל בחג הסוכות ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות וכו'. וכדרך הברייתות דספרא וספרי בכל דוכתי כיו"ב. מאחר דללמד על החג שחייב בשמחה לא איצטריך למילף מקרא דהכא כיון דבהדיא כתיב ושמחת בחגך. ועכצ"ל דלא אתי תנא דספרי אלא לומר דלמצות שמחה בשאר רגלים לא איצטריך קרא דושמחת בחגך משום דמעצרת שמעינן לה. אלא לדרשא הוא דאתי. וכמו שפירשו התוס'. וא"כ הכי הו"ל לתנא למימר בהדיא. כיון דלפירושם זהו העיקר מאי דבעי תנא למימר וא"כ העיקר חסר מן הספר. ולכן נראה דהכי פירושו. וזכרת כי עבד היית במצרים מלמד שכל שנוהגין בעצרת נוהגין בפסח וחג. דמדקיהיב קרא טעמא למצות הנוהגין בעצרת משום זכר ליצ"מ. ע"כ ודאי לא על עצרת בלבד קאי אלא גם על כל שאר המועדים קאי וביותר משמע הכי לפי גירסת הרא"ם ז"ל ביראים השלם סי' רכ"ז וז"ל תניא בספרי וזכרת כי עבד היית זה הכלל שהכל נוהגין בעצרת פסח וחג וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר כדכתיבנא דמהך קרא משמע דאע"ג דבעניינא דעצרת כתיבי מ"מ מצות אלו דנפק"ל מקרא דמסת ידך אשר תתן. דהיינו ראיה וחגיגה ושמחה דכתיב ושמחת לפני ה' אלקיך וגו' לא על עצרת לחוד קאי אלא על כל הרגלים כולן. והיינו דקאמר בספרי או אף כל שנוהגין בפסח וחג נוהגין בעצרת. כלומר כיון דאף מצות פסח וחג כייל בהדי מצות של עצרת. נימא דגם לאידך גיסא כל המצות שנוהגות בפסח ובחג יהיו נוהגות ג"כ בעצרת. תלמוד לומר האלה דהו"ל מיעוטא אלה ולא אחרות. לומר דאע"פ שמצות הנוהגות בעצרת נוהגות גם בפסח ובחג. מ"מ לאידך גיסא מצות הנוהגות בפסח ובחג אינן נוהגות בעצרת וזהו עיקר מאי דאתי לאשמעינן הך תנא דברייתא. דלא תימא דאקשינהו קרא לכולהו רגלים גם לכל שאר מצותיהם דכל מה שנוהג באחד מהם נוהג בכולן. לזה קאמר דאתי קרא דהאלה ומיעט דמצות שבפסח וחג אינן נוהגות בעצרת. וכל עיקרו לא אתי תנא הכא אלא למידרש קרא דושמרת ועשית את החקים האלה. מאי אתי למעוטי. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתי שם. שכתב וז"ל וזכרת כי עבד היית במצריים וגו' מלמד שלכל המועדים תורה לבדן שנאמר האלה. אלה נוהגין בעצרת ואין סוכה ולולב נוהגין בעצרת עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו בהדיא דזהו העיקר מאי דאתי הך ברייתא לאשמעינן. ולהכי השמיט רישא דברייתא. משום דודאו לא להכי איצטריך קרא. משום דגם בלאו הכי כבר נפק"ל מקראי אחריני למצות הנוהגות בעצרת שתהיינה נוהגות גם בשאר הרגלים. ולא נקט הך דרשא ברישא אלא משום אידך דרשא דדריש בתר הכי בסיפא. לומר דלהכי איצטריך מיעוטא דקרא דאת החקים האלה משום דכיון דכתב קרא וזכרת כי עבד היית וגו'. ומבואר שכולל הכתוב גם שאר הרגלים עם עצרת במצות אלו. סד"א דגם עצרת נכלל בכלל המצות שנוהגות בפסח וחג. לזה כתב קרא מיעוטא דהאלה. ומעתה א"כ ממילא מבואר דהנך קראי דושמחת לפני ה' אלקיך וגו' דכתיבי אצל עצרת. וקרא דושמחת בחגך דכתיב אצל חג הסוכות. הו"ל כשאר עשין הכפולות שבתורה. דתרווייהו הנך עשין דשמחה כוללות מצות שמחה בכולהו רגלים. וא"כ אין כאן מקום קושיא כלל דהו"ל למנות שתי עשין אלו במנין המצות. דכבר ידוע דבכל כיו"ב אין נמנין אלא מצוה אחת. ומה שהביאו הראשונים ז"ל מצוה זו מקרא דושמחת בחגך המאוחר. ולא הביאוה מקרא דושמחת לפני ה' אלקיך המוקדם. וכן משמע מלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב ושמחת החגים למלאות. דנראה שרמז לקרא דושמחת בחגך. י"ל דהיינו משום דקרא דושמחת בחגך מבורר טפי דקאי לכל הרגלים כדמשמע מלשון בחגך. דמשמע כל שנקרא חג. משא"כ קרא דושמחת לפני ה' אלקיך לא שמענו דקאי לכל הרגלים. אלא מדגלי קרא דוזכרת כי עבד היית וגו' כדאי' בספרי: הן אמת דבעיקר דרשא דספרי יש לי מקום עיון. דנראה דתלמודא דידן ע"כ לא ס"ל הך דרשא. דהרי בפ"ב דחגיגה י"ז ע"א אמרינן אר"א א"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה עיי"ש. והשתא להספרי היכי יליף בהך היקישא חג השבועות מחג המצות לתשלומין. והא אימעיט מדכתיב ושמרת את החוקים האלה דדוקא מה שנוהג בחג השבועות הוא שנוהג גם בחג המצות בחג הסוכות. אבל מה שנוהג בפסח ובחג אינו נוהג בעצרת. וא"כ אתי הך קרא ואפקי' מהקישא. אלא דלזה אפשר לומר עפמש"כ התוס' בפ"ג דמכות י"ד ע"א בד"ה ההוא מיבעי לי' וכו' וז"ל וי"ל דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בקרא בהדיא וכו'. אבל בת אביו ובת אמו לא ידעינן אלא מייתורא דקרא עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' ריש ב"ק ג' ע"א סוף ד"ה לא עשרה וכו'. וז"ל קרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר. ולא אייתורא עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב פירש"י בפ"ק דסוכה י"ב ע"א בד"ה וכולן וכו' דהא דכתיב סוכות תעשה לך באספך מגרנך. אסככה הוא דקאי דכתיב בקרא בהדיא. ולא אדפנות דלא ילפינן להו אלא מייתורא דקרא עיי"ש. ויש מקור לסברא זו בגמרא בב"מ פרק השואל צ"ה ע"א דאמרינן התם כי כתיבא אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואש"ש אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא דמיעוטא דקרא דהחוקים האלה לא קאי אלא אהנך חוקים דכתיבי בקרא בהדיא. כמצה וסוכה ולולב. ולא אתשלומין. דבחג המצות גופי' לא נפק"ל אלא מדרשא וכפירש"י שם עיי"ש. ועפ"ז אתי שפיר מאי דאמרינן התם ואימא מקיש לחג הסוכות מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה וכו'. תפשת מרובה לא תפשת. ופריך אלא למאי הילכתא כתבי' רחמנא לחג הסוכות. לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות וכו' עיי"ש. והקשו הרבה מהאחרונים ז"ל דא"כ מנ"ל תשלומין לעצרת. אימא נמי להכי כתיב חג השבועות לאקושי לחג המצות לענין לינ' ופלפלו בזה הרבה. ועי' מש"כ בזה הפ"י בפ"ק דר"ה ה' ע"א אין דבריו מספיקים עיי"ש היטב. אבל לפמש"כ אתי שפיר בפשיטות. דחג השבועות ליכא למימר דאיתקיש ללינה. דהרי לינה כיון דכתיבא גבי חג המצות בקרא בהדיא דכתיב ופנית בבוקר והלכת וגו' שוב ליכא למילף לחג השבועות מחג המצות בהיקישא. דהא אימעיטא ממיעוטא דהאלה דמה שנוהג בחג המצות ובחג הסוכות אין נוהג בעצרת. וע"כ לא מקשינן להו אלא לתשלומין דלא כתיבי בהדיא אלא מדרשא הוא דנפקי. אלא דאי קשיא הא קשיא מהא דאמרינן התם לקמן דבי ר"א בן יעקב תנא אמר קרא וקראתם וכו'. ואע"ג דאיתמר דר"א אמר רבי אושעיא איצטריך דראב"י דאי מדר"א אר"א ה"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת נמי אסור בעשיית מלאכה קמ"ל דראב"י וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה אלא לאו וכו' כתבו והא דאמר בסמוך ואי מדר"א ה"א מה תשלומין דחה"מ אסור בעשיית מלאכה אף של עצרת מדאורייתא. ואע"ג דחול המועד אינו אלא מדרבנן בדבר שאינו אבוד. משום שביעי דאורייתא נקטי' עכ"ל עיי"ש. והשתא קשה טובא הרי איסור מלאכה בשביעי דחג המצות כתיב בקרא בהדיא והיכי מצינן למילף מינה איסור מלאכה לתשלומין דעצרת. והא אימעיט מקרא דהאלה דאין מה שנוהג בחג המצות נוהג בעצרת. וע"כ מוכרח לכאורה דתלמודין לית לי' הך דרשא. אלא דמ"מ בעיקר מאי דמבואר בספרי דקרא דושמחת לפני ה' אלקיך וגו' היא עשה כללית לכל הרגלים. לא אשכחן בתלמודין איפכא. וא"כ שפיר י"ל כדכתיבנא. וגם לענין דרשא דהחוקים האלה יש מקום לצדד בזה. ולומר דאין הכרת דתלמודין פליגא עלה ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל בזה:

1 וְשִׂמְחַת הַחַגִּים לְמַלֹּאת.

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »