ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה נ״ו

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

56 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ירחי עבור. היא מצות עשה דקידוש החודש. דנפק"ל מדכתיב החדש הזה לכם. כדדרשינן במכילתא פ"א. רבי ישמעאל אומר הראה להם את החדש לישראל ואמר להם כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות עיי"ש. ורבינו הגאון כולל במצוה זו גם עיבור שנים ומנה שניהם מצוה אחת. וכדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קנ"ג שכתב וז"ל מצוה קנ"ג היא שצונו לקדש חדשים ושנים וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתברך החדש הזה לכם וכו' עכ"ל עיי"ש. והבה"ג מנה בזה שתי מצות קביעת ראשי חדשים וחישוב תקופות עיי"ש. וביאר הרמב"ן ז"ל דעתו בשרשים שורש ראשון שהוא מונה קידוש החדש מצוה אחת ועיבור שנים מצוה אחרת. וז"ל שם ואמנם הרב הרמב"ם יחשוב כל תקוני העיבור מצות עשה אחת. אבל בעל ההלכות יעשה אותם שתים. מנה קביעות ראשי חדשים וחשוב תקופות. כלומר עיבור שנים. כי אצלו החדש הזה לכם מצות עשה אחת להורות על קביעות החדשים. לשמור את חודש האביב או ושמרת את החוקה הזאת למועדה. שמורה על עיבור השנים מצות עשה אחרת עכ"ל עיי"ש. ומבואר דרבינו הגאון ז"ל נטה בזה מדעת הבה"ג וסייעתו שהיא ג"כ מסקנת הרמב"ן ז"ל. ודעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דקידוש החודש. ועיבור שנה מצוה אחת הן. דתרוייהו מעשה אחת וענין אחד הן. וכמו שביאר החינוך מצוה ד' וז"ל וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה לפי שיסוד מצות קידוש החודש כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עיבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בתורה יורו על מצות עיבור. והוא שכתוב ושמרתם את החקה הזאת למועדה. וכן שמור את חדש האביב עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לומר. דקרא דהחדש הזה לכם כולל אחד קידוש החדש ואחד עיבור השנה. וכן הנך קראי דשמור את חדש האביב וקרא דושמרת את החקה כוללים בין קידוש החודש ובין עיבור שנה. והילכך אין זה אלא לדרשא כאחת משאר עשין הכפולות שבתור' שנאמרו ונשנו בעלמא. ואין נמנין אלא אחת. ולאפוקי ממש"כ הרמב"ן ז"ל לדעת הבה"ג דקרא דהחדש הזה לכם מיוחד רק למצות קידוש החודש. וקרא דשמור את חודש האביב מיוחד למצות עיבור שנים. והילכך יש למנותן בשתי עשין בפ"ע. וראיתי להרמב"ן ז"ל שם שמביא יסוד לדבריו דקרא דשמור את חדש האביב קאי על עיבור שנים. וז"ל אבל חשוב תקופות שמנה בעל הלכות הוא מצות עבור שנים על התקופות. דכתיב שמור את חדש האביב. על פי מה שאמרו בגמרא ר"ה כ"א ע"א כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש. דכתיב שמור את חדש האביב. שמור את החודש שהוא סמוך לאביב מלמד שמעברין את השנה שיהא אביב בזמנו. יכול אם היתה חסירה י"ד או ט"ו ת"ל חודש לא פחות ולא יותר. יכול אם היתה חסירה ארבעים או חמשים. ת"ל חודש לא פחות ולא יותר. וזו מצות עשה היא. כמו שאמרו חכמים השמר דעשה עשה עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד דבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דאדרבה מההיא סוגיא גופא מוכח דהך קרא לא קאי על עיבור שנים לחוד. אלא גם קידוש החודש בכלל. דהרי מדקאמר דמשכה תקופת טבת עד שיתסר. משמע דאי לא משכה עד שיתסר אלא עד חמיסר לא מעברינן שתא. אע"ג דאנן בעינן שמור את חודש האביב שיחול אביב של תקופה בחידושה של לבנה. דהיינו בי"ד. דבט"ו כבר ישנה היא. וא"כ אפי' משכה עד ט"ו צריך לעבר דלא קרינן בי' חודש האביב. ועכצ"ל כדפירשו רש"י ותוס' שם דאילו לא משכה אלא עד ט"ו לא מעברינן השנה אלא מעברינן חודש אדר ונדחה ניסן יום אחד. ותפול התקופה ביום י"ד. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דסנהדרין י"ג ע"ב עיי"ש היטב. ונמצא לפ"ז דכל כמה דאפשר לן לתקן שיתקיים קרא דשמור את חדש האביב ע"י עיבור החודש עדיף טפי מעיבור השנה. ומעברינן אדר ולא מעברינן שתא כי היכי דלא ניבעי למידחינהו לכולהו מועדים חודש שלם. ולא מעברינן השנה אלא היכא דמשכה תקופה עד שיתסר. דלא סגי בעבור החודש. משום דאכתי לא תפול התקופה בחידושה של לבנה. ולא קרינן בי' חודש האביב. והשתא א"כ מבואר מזה דמצוה דשמור את חדש האביב לא קיימא דוקא על עיבור השנה. אלא גם על קידוש החודש. דזמנין דלא מתקיים הך קרא אלא ע"י קידוש החודש. אלא דהיכא דאי אפשר ע"י קידוש החודש מקיימינן לי' ע"י עבור השנה. וא"כ הך קרא כולל אחד קידוש החודש ואחד עיבור שנים. ואין משם שום ראי' להיות עשה מיוחדת לעבור השנים: והנה מש"כ הרמב"ן ז"ל בתוך דבריו אלו שמור את החודש שהוא סמוך לאביב מלמד שמעברין את השנה וכו' עד סוף לשונו שהבאתי. ליתא בגמרא שם. אבל יש כאן השמטה וחסרון בדברי הרמב"ן אלו. וכצ"ל דכתיב שמור את חודש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן. וכן אמרו בספרי פרשת ראה שמור את חודש האביב שמור החודש שהוא סמוך לאביב וכו'. וכוונתו להביא ראי' גם מדברי הספרי שם פיסקא קכ"ז דהך קרא קאי על עיבור שנים. אבל לפי מה שביארנו גם משם אין שום ראי' לומר דלא קאי הך קרא אלא לעיבור השנים בלבד. דודאי מדקתני שמור את החודש שהוא סמוך לאביב מפני האביב שיהי' בזמנו וכו'. אין ראי' לומר דקאי דוקא על עיבור השנים. דהרי ודאי אם אפשר לעשות שיהא האביב בזמנו ע"י עיבור החודש עדיף טפי. ולא מעברינן אלא החודש ולא את השנה. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דסנהדרין שם ומסוגיא דפ"ק דר"ה שם. ואפי' לפי המתבאר מלשון הרמב"ן שהיתה גירסתו בספרי שם מלמד שמעברין את השנה מפני האביב שיהא בזמנו וכו'. וא"כ מבואר להדיא דמוקי קרא בעיבור השנה. מ"מ אין מזה ראי'. די"ל דהיינו רק לומר שאם אי אפשר לתקן שיבוא האביב בזמנו אלא ע"י עיבור השנה מעברינן השנה. אבל ודאי אי סגי להכי בעיבור החודש לא מעברינן השנה. דבקרא לא כתיב עיבור שנה. אלא שמור את האביב. וכיון דהאביב משתמר נמי ע"י עיבור החודש. כבר מתקיימת בהכי מצוה דשמור את האביב. וא"כ אין לנו מהך קרא מצוה מיוחדת בפ"ע לעיבור השנה. וגם ממאי דדריש בספרי מהך קרא שאין מעברין לא פחות ולא יותר מחודש. אין שום הכרח דהך קרא לא קאי אלא על עיבור שנים. אלא כיון דמיירי נמי בעיבור שנים יליף מינה שפיר שאם יצטרכו לעבר השנה כדי שיבוא האביב בזמנו לא יעברו לא פחות ולא יותר מחודש שלם. אבל ודאי מיירי קרא בין בקידוש החודש ובין בעיבור השנה. וכן קרא דהחודש הזה לכם לא קאי דוקא על קידוש החודש. אלא גם עיבור שנה בכלל. וכמבואר במכילתא פרשת בא פ"ב דדרשינן מהאי קרא דאין מעברין את השנה אלא חודש אדר ולא ניסן. וכן הוא בפ"ק דברכות י' ע"ב ובפ"ק דסנהדרין י"ב ע"ב עיי"ש. וכן דרשו התם במכילתא מהך קרא דאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלים מדכתיב ראשון הוא לכם. וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ה מהלכות קדוש החודש וז"ל כל שאמרנו מקביעת ר"ח על הראי' ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל וכו' שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ השאילתות בפרשת בא שאילתא מ"ו ובפרשת אמור שאילתא ק"ט עיי"ש. הרי דהך קרא כולל גם עיבור שנה. וכן בפסקתא רבתי בפיסקא דפרשת החודש. אמר רבי סימון חשבונותך אלינו כל אותן השנים שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנים עד שלא יצאו ישראל ממצרים. הי' הקב"ה יושב וחושב חשבונות ומעבר עיבורים ומקדש את השנים ומקדש החדשים. עד שיצאו ישראל ממצרים ומסרם להם. שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר החודש הזה. מהו לאמר אמר להם מכאן ואילך הרי ראשי חדשים מסורים לכם עיי"ש. וכן הוא בפסקתא דרב כהנא פסקא ה'. אמר ר"ס כל אותן אלפים ותמ"ח שנים עד שלא יצאו ישראל ממצרים הי' הקב"ה יושב וכו' ומקדש את השנים ומחדש את החדשים. כיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם וכו'. שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים עיי"ש. והביאה הר"י הישראלי ז"ל ביסוד עולם בח"ב מאמר רביעי פ"ה עיי"ש. הרי להדיא דהך קרא כולל כל תקוני העיבור. דשנים ודחדשים. וכן הביא שם בפרק ששי בשם רבינו סעדי' גאון גופי' וכ"כ שם לעיל בפ"ב בשם הרב רבינו אברהם בר חייא הספרדי ז"ל דעבור השנים בכלל הך קרא עיי"ש היטב. וכן מבואר בדברי רבינו חננאל ז"ל הביאו רבינו בחיי בפרשת בא עיי"ש. וכ"כ הראב"ע ז"ל בפרשת בא עיי"ש בדבריו. וא"כ הדבר מבואר כמש"כ החנוך דבין קרא דהחודש הזה לכם ובין קרא דשמור את חודש האביב כוללים קדוש החודש וגם עיבור שנים. ואין כאן עשין חלוקות בפ"ע. אלא עשה אחת שנאמרה ונשנית בשביל דברים שנתחדשו בהם. ותרוייהו צריכי. ואינן אלא מצוה אחת כדעת רבינו הגאון והרמב"ם ז"ל. וגם בדעת הבה"ג אין דברי הרמב"ן ז"ל מוסכמים. דמדברי הרא"ם ז"ל ביראים סי' ק"ג ק"ד מבואר שהבין בכוונת הבה"ג כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונתו עיי"ש. וגם הסמ"ג עשין מ"ו מ"ז נראה שהבין כן והסכים ג"כ לזה. אלא שנטה בזה לדרך אחר קצת. דבמצוה אחת כולל כל תקוני העיבור והיא מצוה על הב"ד לתקן החדשים והשנים. והמצוה שני' היא על כל יחיד ויחיד שילמוד לחשוב בתקופות ומזלות ומולדות הלבנה. וזה נלמד מדכתיב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו'. שע"י חשוב תקופות ומולדות ידע מתי נצטרך לעבר חדשים ולעבר שנים עיי"ש בדבריו. וא"כ לדבריהם גם להבה"ג קידוש החודש ועיבור שנים נמנין במצוה אחת. אלא שהוסיפו בזה מצוה אחרת. וכבר השיג הרמב"ם על זה בשורש שני עיי"ש. והסמ"ק סי' ק"ג כלל גם מצוה זו כאחת עם עיקר המצוה דקידוש החודש ועיבור שנים עיי"ש. וגם מה שהביא הרמב"ן ז"ל מקרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה וגו'. ג"כ אין הכרח דקאי על עיביר שנים בלבד. אלא קאי בין על עיבור שנים ובין על קידוש החודש. כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קנ"ג מהמכילתא עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות קה"ח ה"ז עיי"ש: וראיתי להרמב"ן ז"ל שם שכתב וז"ל ומצאתי לו להבה"ג ראי' מדבריהם ז"ל אמרו בספרי. האזינו השמים שלא עשו מצות שנתנו להם מן השמים. ואלו הן מצות שנתנו להם מן השמים. עיבור שנים וקביעות חדשים. שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ שלא עשו מצות שנתנו להם בארץ. לקט שכחה פאה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דמדחזינן שקראן בלשון רבים מצות שנתנו להם בשמים. מוכח דבתרתי מצות בפ"ע חשיב להו. אבל לענ"ד גם בזה דבריו ז"ל תמוהים בעיני. דאין מזה שום סרך ראי'. שהרי כיו"ב מצינו בפרק לולב הגזול ל"ז ע"ב דאמרי' התם אמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט הני תלתא מצות והאי חדא מצוה עיי"ש. הרי דלארבע מינים שבלולב קרי להו ארבע מצות. אע"ג דלית מאן דלימא דמנינן להו ארבע מצות במנין העשין. ולכ"ע מוסכם דארבעתן אינן נמנין אלא מצוה אחת. וזה פשוט שהרי מעכבין זא"ז וכן תפילין של ידו של ראש דהבה"ג וסייעתו לא מנו אותן אלא מצוה אחת. אע"ג דאמרינן בגמרא במנחות פרק התכלת מ"ד ע"א מאן דלית לי' תרי מצות חדא נמי לא ליעביד עיי"ש. הרי שקראן תרי מצות. ומ"מ הבה"ג גופי' דקיימינן עכשיו אליבי' לא מנאן אלא מצוה אחת. וכן מנו שם במנחות בתפילין שמונה עשין ובנשיאות כפים שלש עשין ובציצית חמש ובמזוזה שתים עיי"ש. ומ"מ לכ"ע אינם נמנין במנין העשין אלא אחת אחת. וכיו"ב מצינו בכמה דוכתי. וע"כ אין מלשון זה ראי' לענין מנין המצות. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' י"ח עיי"ש. וכ"כ הר"ד הבבלי ז"ל במעשה נסים להר"א מיימון ז"ל סי' ה' עיי"ש ואין להאריך: אמנם יש להעיר על לשון רבינו הגאון שכתב ירחי עיבור. דהו"ל להזכיר לשון קידוש. משום דגבי קידוש החודש אין העבור מצוה אלא הקידוש. וכדפרכינן בפ"ק דסנהדרין על מאי דקתני במתניתין עיבור החודש בשלשה. ופרכינן שם י' ע"ב חישוב לא קתני קידוש לא קתני אלא עיבור. לא ליקדשי' וממילא ליעבר. ומשני אמר אביי תני קידוש. תניא נמי הכי קידש החודש ועיבור השנה בשלשה דברי ר"מ עיי"ש. ופירש"י וז"ל חישוב לא קתני דנימא דצריך שלשה לחשוב אם יעברו את החודש דבחושבנא תליא מילתא וכו'. קידוש לא קתני דנימא דצריך שלשה לקבל עדות החודש מפי העדים ולומר מקודש החודש. אלא עיבור החודש. משמע שצריך שלשה לומר מעובר החודש. אמירה זו למה. לא ליקדשי' ביום שלשים וממילא כי מקדשין לי' למחר מיעבר החודש שעבר. דיום שלשים בתרי' שדית לי'. ומשני תני קידוש. ועל כל חדשי השנה קאי עכ"ל עיי"ש. וכן אמרינן בירושלמי פ"ק דסנהדרין ה"ב לית כאן עיבור החודש אלא קידוש החודש עיי"ש. והשתא א"כ קושיא זו עצמה תקשה על לשון רבינו ז"ל כאן. שכתב ירחי עבור. והרי לעבר החודש לאו מצוה היא כלל. דממילא מיעבר ואין צריך לעברי'. והו"ל למכתב ירחי קידוש. דבזה הוא דאיכא מצוה בכל חדשי השנה. אפי' כשאין מעברין. לקבל עדות החודש מפי העדים ולומר מקודש החודש. דהא מה"ט הוצרכו להגיה בלשון המשנה ולמיתני קידוש במקום עיבור. ועי' ג"כ בפירש"י פרק בן סו"מ ע' ע"ב בד"ה אבל בעיבור עייש"ה ואע"ג דשאר אמוראי התם לא ס"ל כאביי דמשבש לישנא דמתניתין. ומשני באנפי אחרינא דלא צריך לשבושי לישנא דמתניתין. מ"מ לפרוקי לישנא דרבינו כאן לא שייכי שינויי דידהו. דמאי דמשני רב נחמן. היינו אליבא דפלימו דלדינא לא קיי"ל כוותי' עיי"ש. ומאי דמשני רב אשי התם לעולם חישוב קתני ומאי עיבור חישוב דעיבור. ואיידי דקבעי למיתני עיבור השנה תנא נמי עיבור חודש. ופירש"י וז"ל ואיידי דתני עיבור השנה דהוי נמי חישוב דעיבור השנה. והתם לא סגי דלא תני עיבור. דאמירה בעי. שיקדשו אדר השני לשם אדר. דאי שתקי ממילא לשם ניסן מיקבע. תני נמי גבי חודש עיבור החודש. וקריי' נמי לחישוב עיבור. ואשמעינן דחישוב בעינן וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה גם לדברי רבינו הגאון אפשר לומר כהך שינויא. דכיון שכולל נמי עיבור שנים בכלל מצוה זו וכמו שביארנו לעיל. איכא למימר דמאי עיבור שכתב היינו חישוב דעיבור. ואיידי דבעי למינקט נמי מצות עיבור שנים נקט נמי בחודש לישנא דעיבור. ורצה לומר חישוב דעיבור. כמו בעיבור השנה. ולישנא דמתניתין נקט. אלא דלפ"ז יש לתמוה. דהרי התם מפרשינן אליבא דהך שינויא דלהכי נקט חישוב דעיבור ולא נקט קידוש. משום דאתיא מתניתין כראב"ש דאמר בין שנראה בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו. דס"ל דלא בעינן קידוש כלל. דמיעטי' קרא מדכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים עיי"ש. והשתא א"כ לדידן דאיפסיקא הילכתא בגמרא בפ"ב דר"ה כראב"ץ דדוקא כשלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו אבל נראה בזמנו מקדשין עיי"ש. א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהו"ל למינקט קידוש: וראיתי בתשו' הרדב"ז חלק חמשי סי' שני אלפים ר"י שכתב וז"ל שאלת על הא דתנן פרק אם אין מכירין ר"א בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ומשמע דאם נראה בזמנו מקדשין אותו. ובברייתא תניא ר"א בר צדוק אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים. תשובה ליכא לתרוצי תרי תנאי ואליבא דר"א וכו'. ונראה לפרש דלא פליגי. דה"פ אם לא נראה בזמנו אינם רשאים לקדשו לפי שכבר קדשוהו שמים. ונראה כאילו ב"ד של מטה באו לחזק מה שעשו ב"ד של מעלה. אבל אם נראה בזמנו רשאין לקדשו אם רצו. אבל אינם חייבין. כדתניא בברייתא שנים אתה חייב לקדש ולא חדשים וכו'. ואפי' לפי הספרים דגרסי בברייתא ראב"ש. יש לפסוק דלא הוי חובה לקדש חדשים. דהא בפ"ק דסנהדרין איכא פלוגתא דאמוראי. ואוקימתא בתרייתא דרב אשי דאמר לעולם חישוב קתני ומאי עיבור חישוב דעיבור וכו'. עיבור אין קידוש חודש לא. מני מתני' ר"א בר"ש היא וכו'. ואית לן למיסק כרב אשי דבתרא הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דכיון דלרב אשי סתם תנא דמתני' כר"א בר"ש ודאי ס"ל דהילכתא כוותי'. ופליג עלי' דר"י א"ש דפסק בפ"ב דר"ה הלכה כר"א ברבי צדוק. ומעתה א"כ לפי דבריו אתו שפיר דברי רבינו הגאון. דלא מיבעיא אם נימא דהלכה כר"א בר"ש משום דרב אשי פסק כוותי'. אלא אפי' אם נימא דהעיקר כגירסת הספרים דגרסי בין במתניתין ובין בברייתא ר"א ברבי צדוק. ולא קאמר במתניתין דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו אלא לענין שאין רשאין לקדשו. אבל חיובא ליכא לדידי' אפי' בזמנו. מ"מ ניחא שפיר דכיון דליכא מצוה לקדשו אפי' בזמנו שפיר כתב רבינו ז"ל רק עיבור. דהיינו חישוב דעיבור. משום דבקידוש ליכא מצוה אפי' בזמנו לדידן דקיי"ל כר"א ברבי צדוק: אמנם עיקר דברי הרדב"ז ז"ל אלו מתמיהים בעיני דמש"כ לפסוק הלכה כר"א בר"ש משום דלרב אשי סתם מתני' אתיא כוותי'. הוא תמוה דכיון דרב אשי לא פליג בהדיא עלי' דר"י א"ש דפסק הלכה כר"א ברבי צדוק. אלא מוקי למתניתין כוותי' אין שום הכרע מזה לומר דס"ל דהילכתא כוותי'. דאפי' ר"י א"ש גופי' מצי סבר כאוקימתא דרב אשי. ואפי' הכי פסק שפיר כר"א ברבי צדוק ודלא כסתם מתניתין. כידוע דאמוראי מצי למיפסק הלכה דלא כסתם מתני'. דלא נמסרו כולהו כללי אלא היכא דלא פסקו אמוראי בגמרא בהדיא איפכא כידוע. ועוד דהא בלא"ה במתני' דפ"ב דר"ה שם בדוכתה פליגי רבנן עלי'. וקיי"ל בעלמא הלכה כרבים. ואפי' הכי פסק ר"י א"ש הלכתא כראב"ץ. וא"כ גם במקום סתם מתניתין מצי למיפסק כוותי'. וא"כ גם לרב אשי אית לן למימר הכי. כיון דלא אשכחן לי' דפליג אדר"י א"ש דפסק הלכה כראב"ץ. וביותר תמוה מש"כ דלראב"ץ אפי' בזמנו אין מצוה לקדשו אלא רשות. דהרי בסוגיא דסנהדרין גופא שם מבואר אפכא. דהא לאוקימתא דרבא דמפרש למתניתין עיבור היינו קידוש ביום עיבור בשלשה. אחר עיבור ליכא קידוש. ומני ר"א ברבי צדוק היא דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו עיי"ש. והשתא אם איתא דלר"א ברבי צדוק אפי' בזמנו אין צריך לקדשו אלא דאיסורא ליכא. א"כ היכי שייך לומר קידוש ביום עיבור בשלשה. והרי לא צריך כלל קידוש ביום עיבור. דהיינו בזמנו. אלא ודאי מבואר מזה דגם לר"א ברבי צדוק בזמנו מיהת איכא מצוה לקדשו: מיהו נראה דאפשר לקיים במקצת דברי הרדב"ז בזה ולא מטעמי'. אלא עפמש"כ הרמ"ה ז"ל ביד רמה בסוגיא דפ"ק דסנהדרין שם וז"ל ור"א היא דתניא ר"א אומר וקדשתם וגו' שנים אתה מקדש לשם יובל וכו'. ואי אתה מקדש חדשים בין שנראה בזמנו ובין שלא נראה בזמנו. וקיי"ל דאפי' ר"א לא קאמר אלא מדאורייתא. אבל מדרבנן בעינן לקדושי' בשלשה. מיהו תנא דמתניתין בדרבנן לא קמיירי עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים במש"כ וקיי"ל וכו'. דלא אשכחן הכי בשום דוכתי ומנ"ל הא. ולפי הנראה היתה גירסתו גם בברייתא ר"א ברבי צדוק. וכגירסא שהביא הרדב"ז. וכי היכי דלא תקשה דר"א ברבי צדוק דברייתא אדר"א ברבי צדוק דמתניתין. ס"ל דמודה מיהת ר"א ברבי צדוק דבזמנו מצוה מדרבנן לקדשו. ולפ"ז רבא דמוקי למתניתין כר"א ברבי צדוק וקידוש ביום עיבור קאמר דבשלשה. היינו מדרבנן. אלא דרב אשי לא ניחא לי' לומר דמתניתין בדרבנן מיירי. ולהכי מוקי לה בחישוב דעיבור דמדאורייתא. אבל קידוש לא קתני משום דמדאורייתא לא בעי קידוש כלל וכר"א ברבי צדוק. ונראה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם והרע"ב בפ"ב דר"ה על דברי ר"א בר"ץ במתניתין שם עייש"ה. ולפ"ז אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו ז"ל. ולהכי לא כתב קידוש אלא עיבור דהיינו תישוב דעיבור. וכלישנא דמתניתין שם ולא קידוש. משום דלמאי דקיי"ל כראב"ץ ליכא מדאורייתא מצוה בקידוש כלל. בין נראה בזמנו ובין שלא בזמנו: אמנם ראיתי בתשובות גאונים קדמונים סי' צ"ד. והיא תשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שכתב בפשיטות דגירסא זו גירסא משובשת היא ועיקר הגירסא במתניתין ר"א ברבי צדוק. וברייתא ר"א סתמא. ולא כמו שהקשה השואל מר"א דברייתא אדר"א דמתניתין משום שהיתה לפניו הגירסא גם בברייתא ר"א ברבי צדוק עיי"ש. ולפ"ז לא יתכן לומר שהיתה גירסא זו לפני רבינו סעדי' גאון ז"ל שאם היתה גירסא ישנה כ"כ לפני הגאונים לא הי' רבינו שרירא גאון ז"ל משבשה. וגם משמע מדבריו שלא ידע מגירסא זו כלל. מיהו לפי מאי דמשמע מלשון הרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל דגם לפניו היתה הגירסא בברייתא ר"א סתמא. אלא דמ"מ משמע לי' דהיינו ר"א דמתניתין. ומה"ט ס"ל דלא קאמר אלא מדאורייתא. אבל מדרבנן מקדשין כשנראה בזמנו מיהת. וא"כ גם לרבינו ז"ל י"ל כן. אבל יותר נראה כמשכ"ל דגירסת הרמ"ה היתה גם בברייתא ראב"ץ. אלא שקיצר בלשונו. וכתב ר"א סתם. ולא משום שגירסתו כך היתה ואין להאריך בזה. גם זולת זה נראה דע"כ לראב"ץ אפי' בדיעבד מעכב כשלא קדשוהו כשנראה בזמנו. מדאמרינן בסוגיא דפ"ב דר"ה שם עלה דפסק ר"י א"ש הלכה כר"א ברבי צדוק. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. מעובר אין מקודש לא וכו'. ופירש"י מעובר אין דמשמע משחשכה נתעבר. אבל מקודש לא קתני הרי זה מתקדש למחר עכ"ל עיי"ש. הרי דמייתי אביי ראי' מהך מתניתין דסתם תנא כר"א ברבי צדוק דשלא בזמנו אין מקדשין אותו. ואם איתא דלראב"ץ הא דבזמנו מקדשין אותו אינו אלא מדרבנן בעלמא ופשיטא ודאי דאין זה מעכב בדיעבד. א"כ היכי בעי לאוקמי ההיא מתניתין כראב"ץ כיון דקתני שאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר. וע"כ היינו משום דאפי' בדיעבד מעכב הקידוש. ולראב"ץ כיון דאינו אלא לחיזוק בעלמא מדרבנן ודאי אינו מעכב בדיעבד. אלא ודאי ע"כ מוכרח לכאורה מזה דגם לר"א ברבי צדוק כשנראה בזמנו מדאורייתא צריך לקדשו: הן אמת דלפמש"כ הרמב"ן ז"ל בסה"מ עשין קנ"ג בסוף דבריו וז"ל. ואני סבור שאין קידוש החודש מעכב ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה. או לפירסומי מילתא בעלמא. אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהי' החודש הזה מלא או חסר. קורא אני בו אשר תקראו אותם. שהרי ר"א אומר בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים. ור"א ברבי צדוק שהלכה כמותו אמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו. אלמא אין הקידוש מעכב. וכן אמרו ר"ה כ' ע"א שמצוה לקדש ע"פ הראי' ואינו מעכב. ומה שאמרו ב"ב קכ"א ע"א מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד. זהו למצוה. אי נמי צריכין ב"ד קאמר לחשוב בהן ולהסכים בהן אם מלאים אם חסרים. ובשנים אם פשוטה ואם מעוברת. וכן אמרו ר"ה ז' ע"א שתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דס"ל דהקידוש לכ"ע אינו מעכב. ורק החישוב והסכמת ב"ד היא שמעכבת לכ"ע. בין נראה בזמנו ובין שלא בזמנו. ואפי' לר"א ברבי צדוק. וגם קבלת עדים שראו את החודש כדי לקדש ע"פ הראי' אינה מעכבת לדעתו ז"ל. שהרי כתב דמה שאמרו מצוה לקדש ע"פ הראי' אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב. וההיא דהתם בקבלת העדים מיירי. כמבואר בסוגיא דהתם בפ"ק דר"ה כ' ע"א עיי"ש. וכיו"ב ראיתי בש"מ לסנהדרין בסוגיא דהתם י' ע"ב בשם רבינו פרץ ז"ל שכתב שם וז"ל מני ר"א היא וכו'. קשה למורי הרב רבינו פרץ לרב אשי דמוקי לה כרבי אלעזר מאי דוחקי' לומר חישוב דעיבור. לעולם אימא לך עיבור קתני. וצריך אמירה לומר מעובר החודש. ודקשיא לך לא ליקדשי' וממילא מיעבר. ז"א משום דהא מתניתין אתיא כר"א דלא בעי קידוש. ותירץ דל"ק דגם לר"א נהי דלא בעי קידוש מ"מ צריך לקבל עדים שראו את החדש. וא"כ מ"מ תיקשי לי' לא ליקבלו לעדים וממילא ליעבר. ולמה להו לומר מעובר החודש עכ"ל עיי"ש. מבואר מדברי רבינו פרץ ז"ל אלו דגם הוא ס"ל בזה כדעת הרמב"ן ז"ל במקצת. לענין דאפי' ראב"ש דאמר דלא צריך קידוש כלל בין בזמנו בין שלא בזמנו. מ"מ מודה דקבלת עדים שראו את החודש לעולם בעינן. ולא קאמר אלא דליכא מצוה לומר מקודש בין בזמנו בין שלא בזמנו. ולפי דעת הרמב"ן ז"ל גם בקבלת העדים איפליגו הנך תנאי. דלראב"ץ שלא בזמנו ולראב"ש אפי' בזמנו אפי' קבלת העדים לא בעינן. ורק הסכמה והחישוב בב"ד הוא דבעינן לכ"ע. וכן מבואר בדברי הרמ"ה ז"ל בכולה סוגיא דסנהדרין שם דגם בקבלת העדים שראו את החודש איפליגו הני תנאי עיי"ש. ולפ"ז לפי סברת הרמב"ן ז"ל דכיון דלר"א ב"ר שמעון אפי' לכתחילה לא צריך קידוש ולר"א ב"ר צדוק מיהת שלא בזמנו לא בעי קידוש. שמעינן דלכ"ע אינו מעכב מיהת בדיעבד. א"כ לרבינו פרץ ז"ל רק אמירת מקודש הוא דאינה מעכבת. אבל קבלת העדים שראו את החודש. וכ"ש החישוב והסכמת ב"ד לכ"ע מעכבת אפי' בדיעבד. ולהרמב"ן והרמ"ה ז"ל גם קבלת העדים אינה מעכבת לכ"ע. ורק לחשוב ולהסכים בהן אם מלא או חסר אם פשוטה או מעוברת הוא דמעכבת בדיעבד לכ"ע. ולפ"ז מתניתין דקתני דאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. ע"כ לא באמירת מקודש בלחוד מיירי. אלא שעדיין לא באו להחלטה והסכמה גמורה לקדשו עד שחשכה. וא"כ הך דינא אתי שפיר אליבא דכ"ע. ולפ"ז ממילא מבואר דאין שום ראי' מהתם דלראב"ץ מיהת בנראה בזמנו מדאורייתא בעי קידוש: אלא דבאמת ממתניתין דהתם לא משמע הכי. דכיון דלא קתני ולא הספיקו לקדשו אלא ולא הספיקו לומר מקודש. משמע ודאי דלא הי' חסר רק האמירה בלבד. וכן מתבאר בהדיא מלישנא דגמרא שם ריש פ"ג כ"ה ע"ב. דאמרינן התם וכיון דתנא עד שחשיכה הרי זה מעובר למה לי' למיתניי' חקירת העדים כלל. ומשני איצטריך סד"א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי בליליא מידי דהוי אדיני ממונות וכו' קמ"ל עיי"ש. הרי להדיא דאפי' אמירת מקודש מקודש. שהיא אמירת כל העם אחר שכבר אמר ראש ב"ד מקודש כדתנן לעיל כ"ד ע"א. ג"כ מעכבת. וקרי לה גמר דין ויליף מקרא דפסול בלילה. כדאמרי' התם ואימא ה"נ אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. אימת הוה חק בגמר דין וקא קרי לי' רחמנא משפט. מה משפט ביום אף הכא נמי ביום עיי"ש. הרי דמה שכל העם עונין אחריו מקודש מקודש חשיב גמר דין ומעכב. וכן מבואר בהדיא בפיה"מ להרמב"ם ריש פ"ג דר"ה עיי"ש. וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ב מהלכות קדוש החודש ה"ח עיי"ש היטב. ואע"פ שלא הזכיר שם אלא אמירת ראש ב"ד בלבד. אבל מה שכל העם עונין מקודש מקודש לא הזכיר שם כלל. נראה דהיינו משום דלישנא דמתניתין נקט. אבל ודאי גם עניית העם מקודש מקודש בכלל. דאמירת ראש ב"ד וכל העם חדא מילתא היא. ונקט רישא דמילתא. ובודאי ה"ה דבעינן ג"כ שיענו כל העם מקודש מקודש ביום. ומעכב אפי' בדיעבד כמבואר בגמרא. וכן מבואר בריטב"א שם עיי"ש. וכן מבואר בהדיא בפי' מס' ר"ה להרמב"ם ריש פ"ג דמאי דקתני ולא הספיקו לומר מקודש היינו מקודש מקודש עיי"ש. ומש"כ שם שלא אמרו ב"ד מקודש מקודש. אע"ג דראש ב"ד אינו אומר אלא מקודש פעם אחת. וכל העם הוא שעונין מקודש מקודש. כדתנן בהדיא לעיל בפ"ב. נראה דמשום שע"י מה שאומר ראש ב"ד מקודש עונין כל העם מקודש מקודש בב"ד. להכי נקט אמירה זו נמי בב"ד. וכן כתב בפי' המשניות שם עיי"ש. עכ"פ מבואר דגם אמירת ראש ב"ד מקודש. ואפי' מה שכל העם עונין מקודש מקודש מעכבת. ואפי' אמרו בלילה ולא הספיקו לומר ביום מעכב. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי. וראיתי להרדב"ז בתשו' שם בסוף דבריו שהביא ראי' מהך מתניתין דהקידוש מעכב עיי"ש. ואף דאשתמיטתי' דברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי. מ"מ עיקר ראייתו ודאי מוכרחת כדכתיבנא. ודברי הרמב"ן ז"ל צ"ע כעת. ועי' בט"א ר"פ ראוהו ב"ד שכתב דאמירת ראש ב"ד מקודש מעכבת. אבל עניית כל העם מקודש מקודש אינה מעכבת עיי"ש. ולא השגיח על הסוגיא במקומה דמבואר בהדיא דמתניתין קאי נמי על מה שכל העם עונין מקודש מקודש. וכמו שנתבאר. ומיהו מדברי רבינו חננאל ז"ל שהביאו רבינו בחיי והר"י אברבנאל בפרשת בא מבואר דפשיטא לי' שאין אמירת מקודש מעכבת כלל עיי"ש. אלא שיש לו שיטה אחרת בכל זה. והיא שיטת רבינו סעדי' גאון ז"ל כמבואר בראב"ע שם וביסוד עולם מאמר רביעי פ"ו עיי"ש וצע"ג: ומעתה א"כ עדיין דברי רבינו הגאון ז"ל צריכים ביאור במש"כ עיבור ולא כתב קידוש. ולכאורה הי' נראה לומר לפי דברי רבינו פרץ ז"ל שהבאתי דמבואר דס"ל דהא דפרכינן בסוגיא דסנהדרין שם. לא ליקדשי' וממילא מיעבר. היינו לא משום דלעבר ליכא שום מצוה. אלא משום דבנראה בזמנו מצוה לקדשו ואפי' למ"ד דגם בזמנו לא בעי קידוש. מ"מ צריך לקבל עדים שראו את החודש. וכשלא קידשוהו ולא קבלו עדים הו"ל בכך כאילו עיברוהו ואמרו מעובר החודש. אבל אם לא הי' צריך כלום ודאי הי' צריך לומר מעובר החודש. ובלא"ה לא הי' מעובר. ומעתה לפ"ז אע"ג דהתם פריך שפיר אמתניתין דקתני עיבור החודש בשלשה. דכיון דממילא מיעבר בלא שום אמירה ודבור כלל. אלא במאי דלא מקדשי לי' בזמנו ולא מקבלי עדות החודש הרי זה מעובר כאילו אמרו בפירוש מעובר החודש. א"כ לא שייך למיתני בי' דצריך שלשה. מ"מ במנין המצות שפיר שייכא בזה מצוה לעבר החודש. שהרי אם צריכין לעבר החודש מאיזה טעם שיהי' המצוה היא שלא יקדשוהו ביום עיבורו ולא יקבלו עדות החודש כדי שבכך יתעבר כאילו אמרו מעובר החודש. שהרי אילו לא הי' צריך לא קידוש ולא קבלת עדים הי' צריך שיאמרו בפירוש מעובר החודש. איברא דאין זה נכון. דמ"מ הדבר קשה מש"כ רבינו מצוה זו רק לענין עיבור. אטו המצוה אינה אלא לעבר את החודש. ולקדשו בזמנו לאו מצוה היא. ולשון הבה"ג מדוקדק בזה שכתב מצוה זו בלשון קביעות ראשי חדשים עיי"ש. ולשון זה ודאי כולל כל ענין המצוה וכן הוא לשון הר"י אלברגלוני אלא שכתבה ביותר ביאור וכדרכו ז"ל להאריך. וז"ל קביעות שנים וראשי חדשים ולקדש על הראי' במועדם עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק לבאר כל ענין המצוה כמעט לכל פרטיו. אבל לשון רבינו הגאון ז"ל קשה לכאורה טובא. ויותר תמוה שכן דקדק למינקט לשון זה גם באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות. שכתב שם בדבור זכור וז"ל חכמיכם יעברו מתכונת חגיו כהואל. יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל עכ"ל עיי"ש. הרי דנקט גם שם ענין המצוה בלשון עיבור בלבד וכולל בו קידוש החודש ועיבור השנה כאחת. ומה שסיים בקרא דיודעי בינה לעתים וגו'. כוונתו למה שדרשו בפ"ק דמגילה י"ב ע"ב מאן חכמים יודעי העתים שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים עיי"ש. וזהו ג"כ לשון הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו שכתב וז"ל עבור ותקופה בחשבון הודעתים לחכמים יודעי העתים עכ"ל עיי"ש. וזהו כמעט ממש כלשון רבינו הגאון ז"ל. אלא שהוסיף בזה מצות חשוב תקופות. ונמשך בזה אחר הבה"ג כדרכו. וזהו שכתב ותקופה בחשבון. ומ"מ גם הוא ז"ל כתב מצוה זו בלשון עיבור בלבד. וכלשון רבינו הגאון. וזה קשה לכאורה טובא כדכתיבנא: ולכן נראה דעכצ"ל שכתב כן ע"פ אוקימתא דרבא בסוגיא דסנהדרין שם. דפריך התם עלי' דאביי דקאמר תני קידוש החדש. והא עיבור קתני. ומשני אלא אמר רבא קידוש ביום עיבור בשלשה. אחר עיבור ליכא קידוש. ומני ר"א ברבי צדוק היא דתניא ר"א ברבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו בשמים עיי"ש. וכיון דאנן קיי"ל כראב"ץ וכדאיפסיקא הילכתא בדוכתי' בפ"ב דר"ה. הילכך ודאי אוקימתא דרבא עיקר. והילכך נקט רבינו הגאון לשון עיבור כלישנא דמתניתין דפ"ק דסנהדרין שם. ופירושו קידוש ביום עיבור. ומשום שרוצה לכלול בזה גם עיבור שנים כמשכ"ל. וכדקתני נמי במתניתין בתרוייהו לשון עיבור. ובזה ניחא נמי לשון הר"א הזקן ז"ל. כן נראה לענ"ד מוכרח בכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה. ויש לתמוה בזה על הרמב"ם ז"ל שבמנין המצות בחבורו הגדול ריש הלכות קדוש החודש לא כתב בזה עשה אלא בקדוש החודש בלבד. שכתב וז"ל מצות עשה אחת והוא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחלת כל חודש מחדשי השנה עכ"ל. הרי שלא כתב העשה אלא בקידוש החודש לבד. ולא הזכיר עיבור שנים כלל. וכן בגוף חבורו בפ"א מהלכות קידוש החודש ה"ז כתב וז"ל מצות עשה מן התורה על הב"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה. ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החודש. וישלחו ויודיעו שאר העם באיזה יום הוא ר"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק לכתוב העשה רק בקדוש החודש בלבד. ולא בעיבור שנים. ולא הזכיר בכל הלכות קה"ח עשה בעיבור השנים. והוא דבר מתמיה. דודאי איכא עשה בעיבור שנים כמו בקידוש החודש וכמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ. וכפי הנראה חזר בו בחבורו ממש"כ בסה"מ. אבל הוא תימא. דאין ספק דגם בעיבור השנים אית בה עשה. ואין מקום לדון אלא אם יש בה עשה מיוחדת בפ"ע. או שהיא בכלל העשה דקידוש החודש. וכמו שביארנו לעיל. אבל לומר שאין בה עשה כלל לא יתכן. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי טובא כעת. אבל דברי רבינו הגאון נכונים. דאע"פ שכתב לשון ירחי עיבור מ"מ שפיר נכללו בזה בין קידוש החודש ובין עיבור שנים. משום דגם עיבור השנה. דהיינו מה שמוסיפין חודש אחד על השנה הפשוטה. שייך בו לשון ירחי עיבור. משום דהחודש שמוסיפין אותו על השנה ראוי לקרותו ירח העיבור. אבל דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים אצלי. וקצת אפשר לכאורה לומר בזה עפמשכ"ל עשה נ"ג עיי"ש. אבל אינו נראה לומר כן כאן וכמבואר. ואין להאריך בזה: ועדיין יש לתמוה במה שמנה רבינו הגאון ז"ל מצוה זו בין מספר העשין שעל כל יחיד והרי לא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות קה"ח. ובסה"מ עשין קנ"ג דמצוה זו דקידוש החודש ועיבור השנים תלויה רק בב"ד הגדול. דהיינו בסנהדרין גדולה שבירושלים. או לב"ד אחר שנתנו לו הם רשות. דלפ"ז ודאי אין מקום מצוה זו לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אלא במספר ס"ה פרשיות שהם מצות המסורות לצבור ולסנהדרין וכיו"ב. אלא אפי' לדעת הרמב"ן ז"ל שחולק עליו בזה בסה"מ שם וס"ל דסגי בשלשה דיינים מומחין הסמוכין שנתמנו ע"י הסמיכה הידועה איש מפי איש עד משה רבינו עה"ש. וכדאמרינן בפרק יש נוחלין קכ"א ע"ב מועדי ה' צריכין מומחין. אלא דבזמן שבהמ"ק קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם בלשכת הגזית לא הי' רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם לבדם או ברשותן. שנאמר ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. וכמו שאמרו במכילתא. רבי יאשי' אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלים ת"ל וכו'. אבל מ"מ לא היו שאר הסמוכין פסולין לזה. אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם משום שהמקום גורם. מאותה השעה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפי' בחו"ל עיי"ש בדבריו ז"ל. מ"מ גם לפ"ז ודאי אין מקום עשה זו רק במספר הפרשיות. דהיינו העשין שנמסרו רק לצבור ולב"ד. דכיון דמעיקר דינא אין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלים. וגם כשגלו מלשכת הגזית לא ניתן הרשות לזה אלא להגדול שבישראל. והיינו ע"כ משום דבמקום כל ישראל קאי. הו"ל מצוה המסורה לצבור. ואין מקומה אלא בין מספר הפרשיות. וביותר הדבר תמוה דנמצא לפ"ז אחת יתירה על מספר ס"ה פרשיות. והרי קבלה מסורה ביד הגאונים ז"ל שלא יעלו יותר על מספר ס"ה. איברא דקושיא זו לא לרבינו הגאון בלבד תקשה אלא גם על הבה"ג וכל סייעתו ז"ל. שכולם מנו מצוה זו בין מספר העשין שעל כל יחיד ויחיד ולא במספר הפרשיות. אלא דבדבריהם בלא"ה יש מבוכה גדולה בענין זה בכמה מצות ופרשיות כיו"ב ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לעיל עשה ט"ז. ויבואר עוד לפנינו בזה. אבל לדרכו של רבינו הגאון הדבר צ"ע: ואמנם נראה בזה דמזה ראי' למה שביארנו לעיל ע"פ הסוגיא דריש פ"ג דר"ה. דגם מה שכל העם עונין מקודש מקודש מעכב אפי' בדיעבד. ודלא כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. משום דעניית העם חשיבא כגמר דין. ועדיפא מיני'. דגמר דין כשר אפי' בלילה. משא"כ עניית העם פסולה בלילה. כדגמרינן התם מקרא. והיינו משום דכיון דגלי קרא מקראי קודש שיהיו העם עונין מקודש מקודש. הרי זה כקיום למעשה ב"ד. ותלי רחמנא מעשה ב"ד בקיום זה. והכי מתבאר בירושלמי פ"ב דר"ה הלכה ה'. ובפ"א דסנהדרין ה"ב. דאמרינן התם תני רשב"י אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים מקדשין ואין מקדשין חדשים. והא תנינן ראש ב"ד אומר מקודש. מהו מקודש מקויים עיי"ש. כלומר דמקודש זה שאומר ראש ב"ד וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. אינו מענין קדושה ממש כמו בקידוש שנות היובל. אלא אינו אלא כמו קיום למעשה הקידוש והעיבור. משום דאמירה זו דהכא מעכבת ועיקר העיבור והקידוש תלוי בה. ומעתה מצוה זו אינה תלויה בב"ד בלבד אלא כל העם יש לו ג"כ חלק בה. וגם אינה תלויה בצבור משום דאין שיעור לדבר כמה יהיו העונין מן העם. אלא כל מי שהי' בב"ד באותה שעה עליו לענות מקודש מקודש. והילכך מקום מצוה זו במספר העשין שעל כל יחיד. משום דהכל משתתפין במצוה זו. ועדיין צ"ע בזה: ועדיין ראוי להעיר כאן על מש"כ הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת פ' בא על קרא דהחודש הזה לכם וגו'. וז"ל וטעם החודש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו ישראל חדש ראשון. וממנו ימנו כל החדשים שני ושלשי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש. כדי שיהי' זה זכרון הנס הגדול. כי בכל עת שנזכיר החדשים יהי' הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחדש הראשון ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן. ובחדש השביעי באחד לחודש וגו'. וכן כולם. וכמו שתהי' הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כאשר אפרש. כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו שאין המנין הזה לשנה שהרי תחלת שנותינו מתשרי. דכתיב וחג האסיף תקופת השנה וכתיב בצאת השנה. א"כ כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזהו טעם ראשון הוא לכם שאיננו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לכם שנקרא לו לזכרון גאולתינו וכו' עכ"ל עיי"ש. ותקעו בה מסמורת הר"י אברבנאל בפרשת בא והרי"א בעל העקרים מאמר ג' פט"ז. אלא שנחלקו בהבנת דברי הרמב"ן ז"ל. דלאברבנאל כוונת הרמב"ן דגם בזה"ז נוהגת מצוה זו. אלא דמשעלו מבבל עשו זכר גם ליציאתם מגלות בבל. וקראו שמות החדשים גם בשמות אשר נקראו בבבל וכדכתיב בחדש העשירי הוא חדש טבת. בחדש הראשון הוא חדש ניסן וכיו"ב. אבל לדעת העקרים משעלו מבבל בטלו הנביאים מצוה הראשונה למנות ליציאת מצרים. ותקנו למנות רק בשמות שנקראו בבבל כדי לעשות זכרון ליציאתם מגלות בבל עיי"ש בדבריו. וכבר השיג על בעל העקרים בזה הכותב בע"י פ"ק דמגילה עיי"ש בדבריו. ועכ"פ לדברי כולם היא מ"ע מה"ת למנות החדשים מניסן. מדכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ואע"ג דקרא דהחודש הזה לכם הוא עשה לקידוש החודש ועיבור שנים. מ"מ מאי דמסיים קרא ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. הוא מ"ע בפ"ע למנות החדשים מניסן. וא"כ יש לתמוה על רבינו הגאון ועל כל שאר מוני המצות שלא מנו מצוה זו במספר העשין. ולא מיבעיא לדעת רבינו הגאון ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג והרמב"ן ז"ל. דכל שני ענינים שנכללו בדבור אחד כאתנן ומחיר או נא ומבושל או עמוני ומואבי וכיו"ב. נמנין שתים שתים דקשה. אלא אפי' לדעת הבה"ג וסייעתו וכן דעת הרמב"ם דכל כיו"ב אינו נמנה אלא אחת אחת. ג"כ קשה דכאן באה על זה מצות עשה בפ"ע מדכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וביותר קשה לדברי הרמב"ן ז"ל גופי' שהוא חידש דבר זה. ואמאי לא מנאה במנין המצות שלו. ולא יתכן כלל לומר דאין המצוה למנות מניסן אלא בשעת קידוש החודש דראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. ואשמעינן קרא דצריך שיאמר מקודש חודש הראשון. אם הוא ניסן. או החודש השני לאייר וכן כולם. ומשום דכיון דאסמכי' קרא למצות קידוש החודש אית לן למימר דעלה קאי. דהא בורכא דמלבד דמדברי הרמב"ן וסייעתו מבואר שאינו כן. בלא"ה מלישנא דמתניתין וגמרא דפ"ב דר"ה כ"ד ע"א מתבאר דלא צריך אלא לומר מקודש ותו לא מידי עיי"ש. וכן מתבאר מדברי כל הראשונים ז"ל שאין צריך כלל להזכיר שם החודש שמקדשין. ומה שפירש"י בפ"ק דברכות י' ע"ב בההיא דפרכינן התם אחזקי' שעיבר ניסן בניסן. ומי לית לי' לחזקי' החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן עיי"ש. ופירש"י וז"ל קס"ד משנתקדש החדש לשם ניסן נמלך לעבר השנה ועשאו אדר וכו' עכ"ל עיי"ש. הדבר פשוט דאין כוונתו שצריך לומר מקודש חודש ניסן. דפשיטא דאפי' כשאמרו מקודש. או אפי' מקודש החדש סתמא. נמי כאילו פירשו בהדיא שיהא מקודש לשם ניסן. דודאי לחודש הראוי לבא אחר אדר כסדר חדשי כל שנה היתה כוונתם. כיון שלא עלתה על דעתם אז לעבר את השנה ובודאי כל מה שחשבו וקבלו עדי ראי' והסכימו לקדש החודש. לשם ניסן היתה כוונתם. וזהו שפירש"י משנתקדש החודש לשם ניסן וכו'. אבל ודאי פשיטא דאין צריך להזכיר שם החודש כלל. תדע דאל"כ לא מיבעיא לדעת הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דאמירת מקודש אינה מעכבת דאינה אלא לפירסומי בעלמא. דתקשה מאי פריך ומי לית לי' לחזקי' וכו'. ודילמא לא אמרו אז מקודש ולא קראו עליו שם ניסן. להכי יכול הי' לעברו ולעשותו אדר. אלא אפי' לשאר ראשונים ז"ל דלא ס"ל הכי. מ"מ מאי פריך. והא קיי"ל כר"א ברבי צדוק דאמר שאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו. וא"כ אפשר דלא נראה אז בזמנו. וא"כ לא קדשוהו ולא קראו עליו עדיין שם ניסן. ואפי' נראה בזמנו אפשר דהוה ס"ל כראב"ש דאמר בין נראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו. אלא ודאי פשוט דזה ליתא כלל. אלא מסתמא נמי שם ניסן הוא דחייל עליו כסדר חדשי השנה. אם לא שפירשו ועיברוהו בפירוש לשם אדר. וזה פשוט אין כדאי לטפל בזה. לולא שראיתי מי שהעלה על דעתו לומר כן שמטעם זה לא מנאוה במנין העשין משום דאינה אלא חלק ממ"ע דקידוש החודש. ואין להאריך בזה: ואמנם לענ"ד עיקר דברי הרמב"ן ז"ל בזה. מלבד שאינם מוסכמים להלכה לשאר ראשונים ז"ל. בלא"ה עיקר דבריו צ"ע אצלי. דבפ"ק דר"ה אמרינן ז' ע"א ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים וכו'. לחדשים מנ"ל דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה וגו' וכתיב שמור את חודש האביב. איזהו חודש שיש בו אביב הוי אומר זה ניסן וקרי לי' ראשון עיי"ש. ואם איתא דיש מצות עשה מה"ת למנות חדשי השנה מניסן. וא"כ ודאי לענין זה הוא דקתני בברייתא דאחד בניסן ר"ה לחדשים. ונפקא לי' הך מילתא מקרא דראשון הוא לכם וגו' וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. וא"כ מאי קאמר וקרי לי' ראשון. אטו בקריאת שם בלחוד עסקינן הרי מ"ע מדאורייתא היא למנותו ראשון. וממנו כל החדשים שאחריו שני שלישי רביעי וכן כולם עד שנים עשר. והכי הו"ל למימר ואמר קרא למנותו ראשון. אלא ודאי מוכרח דלית כאן שום מצוה כלל. אלא דגלי קרא דהוא קרוי ראשון. ומינה נשמע לכל התורה דכל מקום שכתוב חודש הראשון היינו ניסן. וכן כל שאר החדשים חודש השני או שלישי או עשירי הכל הוא לפי החשבון מניסן שנקרא ראשון בלשון הכתוב. וכבר עמד בזה הרשב"א ז"ל שם. וז"ל ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים. לא ידענא למאי הלכתא. וי"ל דנפק"מ לידע החגים שכתוב בהן בראשון בחודש ט"ס הוא וצ"ל בחדש הראשון וה"נ בחודש השביעי. וכן לשאר ספורי הכתוב שכתוב בהם בחדש העשירי וכיו"ב. לדעת האמת היכן הי' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הר"ן בחי' שם וז"ל באחד בניסן ראש השנה לחדשים. פי' נפקא מינה למיקם אפירושא דקראי כגון פסח דכתיב בי' בראשון ור"ה ויו"כ דכתיב בהו בחודש השביעי. וכן לשאר סיפורי הכתובים שכתוב בהם בחדש השני בחדש השלישי ודכוותייהו עכ"ל עיי"ש. וכן נראה מוכרח דעת בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שהשמיטו הך מילתא דאחד בניסן ר"ה לחדשים. ואם איתא לדעת הרמב"ן ז"ל הדבר יפלא איך השמיטו דין זה שמפורש בברייתא. והוא מ"ע מה"ת. אלא ודאי לא ס"ל הכי. וליכא נפקותא בהכי אלא למש"כ הרשב"א והר"ן ז"ל. ולהכי לא הוצרכו להביאה. דליכא שום נפקותא בהכי לדינא. דלענין לידע אימת חל פסח ושאר מועדים. כבר נתבאר כל אחד במקומו בדברי הרמב"ם. והרי"ף והרא"ש והטור ושאר הפוסקים כיו"ב. בלא"ה אין דרכם להביא דבר הפשוט וידוע לכל כזה. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג והראב"ן ורבינו ירוחם ושאר הפוסקים שלא הביאו הך ברייתא. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב וז"ל ת"ר באחד בניסן ר"ה לחדשים. פי' ונפק"מ לדעת איזהו סדר חדשים. איזהו ראשון ואיזהו שביעי ובזה תלוי תיקון כל המועדות והא דברי הכל היא ואפי' לר"א דאמר בתשרי נברא העולם. דהא לא אפשר דפליג שום גברא בהא דלא ליהוי ניסן ר"ה לחדשים. אי משום קראי דמוכחי הכי להדיא כדלקמן בשמעתין. אי משום נוהג שבעולם שנהגו כל ישראל לעשות פסח בניסן וכל המועדות בתשרי דכתיב בהו בחודש השביעי. ופשוט הוא זה עכ"ל. וזהו ממש כדברי הרשב"א והר"ן ז"ל. אלא שכתב עוד הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכיון דכן איכא למידק טובא לר"א דאמר בתשרי נברא העולם וממנו מונין לתקופות. הרי תשרי כשם שהוא ר"ה לדעתו כך הוא ראש החדשים. כי משם התחילה תקופתם. ומי חלק בין ר"ה לראש החדשים. והנכון בזה כי בודאי למ"ד בתשרי נברא העולם תשרי הוא ראש החדשים. ומה שאנו אומרים דניסן הוא ראש החדשים. זה למנין ישראל שגזר הקב"ה למנות מניסן זכר ליציאת מצרים. תדע שלא אמר הכתוב ראשון הוא לחדשי השנה אלא ראשון הוא לכם. וכן אמרו במכילתא החדש הזה לכם אבל לא מנה בו אדם הראשון. ויונתן בן עוזיאל תרגם בירח האיתנים. בירחא דעתיקיא קרו לי' ירחא קדמאה והשתא קרו לי' ירחא שביעאה. תרגמו לדעת ר"א דאמר בתשרי נברא העולם. והוא הי' ראשון לחדשים קודם מתן תורה. וההיא דמכילתא נמי כר"א ריהטא. דאילו לרבי יהושע אף ראשון לאדם הראשון. ולר"י לסמוכין הוא דאתי לכם ככם. ומסתברא דהלכתא כר"א וכו' עכ"ל הריטב"א שם עיי"ש. ודבריו אלו הם נראין ממש כדברי הרמב"ן ז"ל: אלא דלפ"ז יש לתמוה אמאי הוצרך מתחלה לדחוק ולפרש דליכא נפק"מ במאי דתניא בברייתא דניסן הוא ר"ה לחדשים אלא למיקם אפירושא דקראי לדעת סדר החדשים ותקון המועדות שתלוי בו. וכפי' הרשב"א והר"ן. תיפוק לי' דיש בזה נפקותא גדולה לקיים מצות עשה דראשון הוא לכם לחדשי השנה. ואם שינה ומנה תשרי ראשון עובר בעשה. וכפי הנראה ס"ל להריטב"א ז"ל דודאי לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם ליכא בזה שום מצוה כלל. אלא שכן הוא סדר החדשים שיהא ניסן חודש הראשון בסדר הבריאה שמשם התחילה תקופתם וממנו מונים גם לתקופות. והא גופא אשמעינן קרא שהוא הראשון משום שבו נברא העולם ואין לנו שום הכרח מקרא לעשותו מצוה. וידוע דכל שאפשר לפרש קרא ברשות אין ללמוד ממנו מצוה. וכמבואר בסוגיא דריש פ"ק דסוטה ג' ע"א בסוף פ"ו דזבחים ס"ו ע"א עיי"ש. ומבואר בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בסה"מ שורש שמיני עיי"ש. וא"כ אף כאן לרבי יהושע כיון דאפשר לפרושי קרא דלא בא אלא להודיע לנו דניסן הוא ראש לחדשים לפי סדר הבריאה והתחלת התקופה. כדי למיקם אפירושא דקראי בתקון המועדות ושאר ענינים שבכתובי התורה. אין לנו ללמוד ממנו מצוה כל כמה דאין לנו שום הכרח לזה. והילכך הריטב"א בריש דבריו דאזיל עיקרו אליבא דר"י וגם לר"א אכתי לא ס"ד שיהא הכרח לזה שיהא מצוה בדבר למנות החדשים מניסן. ולהכי אזיל בשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל דליכא נפקותא במאי דניסן ראש השנה לחדשים אלא כדי למיקם אפירושא דקראי. אלא דאח"כ בסוף דבריו מסיק דאליבא דר"א ע"כ מוכרח לומר דקרא למצוה הוא דקאתי משום זכר ליציאת מצרים. והיינו דוקא לר"א אבל לר"י ודאי ליכא בזה שום מצוה. וכן מדוקדק בלשון הריטב"א ז"ל. אלא דלפי מאי דמסיק הריטב"א ז"ל דמסתברא כר"א. נמצא דלדינא ס"ל להריטב"א בזה כדעת הרמב"ן ז"ל: ובהכי ניחא מה שעמדנו לעיל על דעת הרמב"ן ז"ל מלישנא דתלמודין בפ"ק דר"ה שם דקאמר וקרי לי' ראשון. דמשמע ודאי דס"ל דברייתא דקתני דאחד בניסן ר"ה לחדשים אינו אלא כדי למיקם אפירושא דקראי. דכל מקום שנזכר בקרא מנין החדשים היינו מניסן. שהוא קרוי ראשון. אבל מצוה ליכא במילתא. דלפי דברי הריטב"א ניחא. דהסוגיא אזלא אליבא דר"י דאמר בניסן נברא העולם. ולדידי' אין לנו בזה מצוה. ובזה אתי נמי שפיר מה שיש לתמוה לדברי הרמב"ן ז"ל מדקתני בתוספתא פ"ק דר"ה. ועיקר הך ברייתא דניסן ר"ה לחדשים התם שנויה. וקתני התם ניסן ר"ה למלכים ולרגלים ולחדשים וכו'. כיצד לחדשים אע"פ שנאמר בחודש הראשון ובחודש השני אין מתחילין למנות אלא מניסן שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים עיי"ש. ונראה דהכי פירושא דאע"פ שבקרא כתיב סתם בכל מקום בחודש הראשון ובחודש השני ולא נתפרש בקרא איזהו ראשון ואיזהו שני והי' מקום לומר שהדבר תלוי בהסכמתנו. ועל איזה מהחדשים שהסכמנו בדעתנו שיהא קרוי ראשון הוא החודש הראשון לכל הלכותיו. וממנו מתחיל סדר שאר החדשים שאחריו. מ"מ אין מתחילין למנות אלא דוקא מניסן. וכדמוכחינן בגמרא מקראי. כן נראה לדעתי פי' התוספתא. ועי' בהגהות הגר"א ז"ל שם. ועכ"פ מבואר לכאורה בהדיא כמש"כ הרשב"א והר"ן דליכא נפקותא בהכי אלא כדי למיקם אפירושא דקראי איזה ראשון שנמנין ממנו שאר החדשים. ולדעת הרמב"ן ז"ל תמוה לכאורה דלא אשמעינן בתוספתא דנפק"מ בזה לדינא לענין שנדע האיך מתקיימת עשה זו. ואם עבר ומנה למנין אחר עובר בעשה. וכמו שפי' שם בתוספתא כיצד לרגלים וכו' כיצד לתרומת שקלים וכו' עיי"ש. אבל להריטב"א ניחא. די"ל דהך תוספתא אתיא כר"י ולדידי' ליכא בזה שום עשה. ועפ"ז יתבאר לנו קצת מקור פלוגתת הראשונים ז"ל בזה. דהרמב"ן והריטב"א ז"ל ס"ל דהלכה כר"א דבתשרי נברא העולם. וכמש"כ הריטב"א בהדיא. וכן מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל בפיעה"ת פרשת נח שכתב וז"ל ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם כאשר תקנו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וכן הוא סדר זמנים וכו' יהי' ראש השנים מתשרי. וכן החדשים ממנו הם נמנים עד שהגיענו ליציאת מצרים. ואז צוה הקב"ה למנות החדשים מנין אחר. שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי. ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו דכתיב וכו'. וכך תרגם יונתן ב"ע בירח האיתנים וכו' ובמכילתא החודש הזה לכם ולא מנה בו אדם הראשון עכ"ל עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דקיי"ל כר"א דבתשרי נברא העולם. ומשמע דעיקר דבריו בזה הם רק אליבא דר"א. וכמש"כ הריטב"א. וכנראה עיקר דברי הריטב"א בזה הם לקוחים מדברי הרמב"ן אלו שבפרשת נח שם. שכל דבריו כלולים בדברי הרמב"ן אלו עייש"ה. אבל הרי"ף והרא"ש שבפר"ק דר"ה הביאו פלוגתא דר"א ור"י ולא הכריעו כמאן הילכתא. משמע דס"ל דהלכה כר"י דבניסן נברא העולם. כדקיי"ל בכל דוכתי ר"א ור"י הלכה כר"י. וכן נראה מדהשמיטו ההיא דפרק ראוהו ב"ד ראש השנה כ"ז ע"א דאמרינן כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר"א דאמר בתשרי נברא העולם עייש"ה. והריטב"א ז"ל שם כתב דההיא פליגא אברייתא דתניא לעיל בפ"ק י"ב ע"א דקיי"ל כר"י. משום דרב דתיקן הכי בתקיעתא דרב תנא הוא ופליג והכי קיי"ל. דאמוראי דהתם ס"ל הכי עיי"ש. ולטעמי' אזיל דס"ל דקיי"ל כר"א דבתשרי נברא העולם. אבל הרי"ף והרא"ש שהשמיטוה. נראה דהיינו משום דס"ל דלא קיי"ל הכי אלא כר"י דבניסן נברא העולם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבניסן נברא העולם כמתבאר ממש"כ בפ"י מהלכות ברכות הלכה י"ח וז"ל הרואה את החמה ביום תקופה ניסן של תחלת המחזור של שמונה ועשרים שנה שהתקופה בתחלת ליל רביעי כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר מברך ברוך עושה בראשית עכ"ל עיי"ש. והיינו ודאי כר"י דבניסן נברא העולם. וכמבואר בפירש"י פרק בתרא דברכות נ"ט ע"ב עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם הלכות קדוש החודש פ"ט ה"ג עיי"ש. ועי' בתוס' פ"ק דר"ה ח' ע"א בד"ה לתקופות כר"א עייש"ה. ואע"ג דהמפרש שם נדחק לפרש דברי הרמב"ם אליבא דר"א דאמר בתשרי נברא העולם עיי"ש. דבריו תמוהים ואין להאריך. וכן הכ"מ בפ"י מהלכות שמיטה ויובל ה"ב פי' דברי הרמב"ם שם אליבא דר"א עיי"ש. וזה תמוה ממש"כ הרמב"ם הלכות ברכות שם. אבל כוונת הרמב"ם שם כמש"כ התוס' בר"ה י"ב ע"א ד"ה למבול עייש"ה ואכמ"ל בזה. וכן דעת הסמ"ג עשין מ"ז דקיי"ל כר"י. וכן דעת הר"ן בפ"ק דר"ה על מתניתין דבארבעה פרקים העולם נדון עיי"ש. וכן דעת רבינו ירוחם נתיב י"ג ח"ב עיי"ש. וכל הנך פוסקים לטעמייהו אזלי. ולכך השמיטו הך ברייתא דאחד בניסן ר"ה לחדשים. משום דלפי מאי דס"ל דקיי"ל כר"י אין לנו בזה שום מצוה למנות החדשים מניסן. וכן י"ל בדעת שאר ראשונים ז"ל שהשמיטוה דהיינו טעמייהו כדכתיבנא. ואין להאריך בזה. דעכ"פ הדבר מבואר דאין דעת שאר ראשונים ז"ל בזה כדעת הרמב"ן. וגם הרמב"ן ז"ל גופי' שלא מנה מצוה זו במנין המצות שלו. אפשר דמה"ט חזר בו משום דהדר בי' ממאי דהוה ס"ל דקיי"ל כר"א דבתשרי נברא העולם. אלא ס"ל כדעת התוס' ושאר ראשונים דכר"י קיי"ל. ולדידי' ליכא בזה מצוה: ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע טובא לכאורה. דלפי הנראה מלשונו שם ענין מצוה זו היא שבכל עת שנזכיר אחד מן החדשים נתחייבנו למנותו לניסן כדי שיהי' זכרון להנס הגדול של יציאת מצרים. וכל שלא עשה כן אלא קרא לחודש שם ידוע. כגון חודש זיו או ירח האיתנים או חדש האביב וכיו"ב. אע"פ שלא מנה אותו לשום מנין אחר כלל עבר בעשה. וכן נראה שהבין הר"י אברבנאל ז"ל בפרשת בא. וכן הבין הר"ב העקרים שהבאתי. וכן מבואר בדבריו עוד שם פרק י"ח ובפרק י"ט ובפרק כ"ב עיי"ש. ולפ"ז יש לתמוה ממה שמצינו בכל מקום שנזכרו החדשים במשניות ובברייתות. וכן בכולה תלמודא בבבלי ובירושלמי לא נזכרו אלא בשמותם. כמו במתני' דריש פ"ק דר"ה באחד בניסן ר"ה למלכים וכו' באחד באלול ר"ה למ"ב. ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי וכו'. באחד בשבט ר"ה לאילן וכו'. וכן במתניתין דהתם לקמן י"ח ע"א על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו'. וכן במתניתין דלקמן כ"א ע"ב על שני חדשים מחללין את השבת וכו' עיי"ש. וכן עוד טובא כיו"ב בשאר דוכתי ומאן התיר להם להזכיר החדשים רק בשמותיהם שעלו עמהם מבבל ולא מנו אותן לניסן. כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל יש בזה עבירת עשה דאורייתא. והכי הו"ל למיתני באחד בחודש הראשון הוא ניסן ר"ה למלכים באחד בחודש הששי הוא אלול ר"ה למ"ב. ר"א ור"ש אומרים באחד בחודש השביעי הוא תשרי. וכן בכל מקום שהוזכרו החדשים. וזה דבר מתמיה מאוד לכאורה לדעת הרמב"ן ז"ל. אם לא שנאמר כדעת העקרים דמשנגאלו מגלות בבל נתבטלה מצוה זו לגמרי. ולא הוצרכו להזכיר החדשים אלא בשמותיהם שעלו עמהם מבבל בלבד. אבל כל חכמי ישראל דחו דעת העקרים בשתי ידים. והסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל. וא"כ עכצ"ל כמש"כ הר"י אברבנאל ז"ל דבעלותם מבבל ג"כ נשארה המצוה כמאז אלא שהוסיפו עליהם השמות אשר נקראו בהם בארץ גלותם. וכן כתב ביותר ביאור בספרו ראש אמנה פרק י"ג בתשובתו על בעל העקרים. וז"ל ומה שהקשה עוד משמות החדשים ששינו בימי עזרא. אין זה בטול ולא שינוי כי מי המונע אם אנחנו נרצה לכנות שמות החדשים אחרי שלא יצאנו ממספרם. אין זה כ"א כמי שמתרגם ומפרש השמות אשר באו בכתוב. שאינו מבטל אותם כי שמות התורה במקומם הם עומדים על כל פנים עכ"ל עיי"ש: ומעתה א"כ איך נפרנס כולה תלמודא דבשום מקום לא נמנו החדשים כלל. ולא הזכירום אלא בשמותיהם של בבל. ויותר מזה יש לתמוה דגם בקראי דעזרא ונחמי' אשכחן שנזכרו החדשים רק בשמותם שבבבל בלבד כמו בעזרא ו' ט"ו יום תלתה לירח אדר. ובריש נחמי' ויהי בחודש כסלו שנת עשרים. עוד שם ב' א' ויהי בחדש ניסן שנת עשרים ועוד שם ו' ט"ו ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול וגו'. ובמלכים א' ו' ל"ז כתיב בשנה הרביעית יסד בית ה' בירח זיו. והו"ל למיכתב הוא החודש השני כדכתיב לעיל שם ו' א'. דהא יש בזה עבירת עשה דאורייתא. ולא יתכן לומר דמשום שכבר כתב המנין בריש הפרשה לא הוצרך לחזור ולהזכיר בסוף הפרשה. דז"א דכיון דהוצרך לחזור ולהזכיר שם החודש הו"ל טפי להזכיר המנין מניסן כמצותו מה"ת מלהזכיר שם חודש זיו דלית בי' שום מצוה. ועכ"פ הו"ל להזכיר שניהם כבראש הפרשה. ויותר מזה יש לתמוה מקרא שבתורה דכתיב בפרשת ראה שמור את חדש האביב וגו' כי בחדש האביב הוציאך וגו'. ואע"ג דאיצטריך למיכתב אביב לדרשא כדדרשינן בפ"ק דר"ה ובפ"ק דסנהדרין. מ"מ היכי קרי לי' קרא לחודש ניסן אביב ותו לא. כיון דאיכא מ"ע למנות ליציאת מצרים. והו"ל למכתב הוא החודש הראשון. ואולי אפשר לומר דכיון דכתיב בי' כי בחדש האביב הוציאך וגו'. לא גרע מאילו קראו ראשון סתם דאין בזה אלא רמז בעלמא. אבל אין זה נכון: אשר לכן נראה דאין לנו בזה אלא כדברי הר"י בן חביב בעין יעקב פ"ק דמגילה שם שכתב דגם להרמב"ן ז"ל אין המצוה אלא לענין שאם בא ליתן מנין לחדשים לא יהא מונה אותם אלא מניסן. שיהא ניסן ראשון וממנו ימנו כל החדשים אייר שני סיון שלשי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש. אבל כשנותן להם מנין אחר כגון שימנה תשרי ראשון ומרחשוון שני וכן כולם עובר בעשה זו דראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומ"מ הרשות בידו שלא ליתן להם שום מנין כלל. ומותר לקרותם באיזה שם שירצה. כגון שיקרא לניסן חודש האביב ולאייר חודש זיו. או לתשרי ירח האיתנים ולמרחשוון ירח בול וכיו"ב. ובזה ניחא שפיר ולק"מ מכל מאי דאקשינן. אלא דלאחר שעלו מגלות בבל תקנו הנביאים שביניהם לקרוא לחדשים בשמות אשר קראום בבבל כדי שיהא זכר לגאולתם החדשה. ונמצא שאם עבר וקרא להם שם אחר עבר בעשה מדברי קבלה. כן נראה מוכרח ע"כ בכוונת הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחריו. אף דודאי מלשונו לא משמע הכי. וגם הדבר קשה לכאורה דכיון דעיקר המצוה אינו אלא זכר ליציאת מצרים. א"כ מאחר שהרשות ניתנה שלא לקרותם כלל בשם מספרי אלא לכנותם באיזה שם שירצה. שוב אין בזה שום זכר ליצ"מ כלל ומאי הועילה תורה בתקנתה זו. שהרי אפשר שלא לכתוב החדשים ולא להזכירן בדרך מנין ומספר לעולם כלל. ועוד דהרי הרמב"ן ז"ל כתב שם וז"ל וכמו שתהי' הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כאשר אפרש. כך הזכירה ביצ"מ במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלשי לגאולתינו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה למש"כ לקמן בפרשת יתרו על קרא דזכור את יום השבת וגו'. וז"ל שם במכילתא רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה שהעכו"ם מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן. יקראו לכל יום שם בפ"ע או על שמות המשרתים או שמות אחרים שיקראו להם. וישראל מונים כל הימים לשם שבת. אחד בשבת שני בשבת כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא וכו'. אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו שנקדש אותו. כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה שהי' טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש. אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא לקדשו קדשהו בברכה. מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו וכו'. וזה מה"ת. אינו אסמכתא וכו'. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממצות לקדשו. אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום כמו שפירשנו. אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצוות שנצטוינו ודע זה עכ"ל עיי"ש. והנה שם ודאי כוונתו ז"ל שהיא מצוה בקום ועשה שלא נקרא את הימים בשום שם אחר זולת אחד בשבת ושני בשבת וכמבואר בדבריו להדיא. וא"כ משמע דגם כאן בשמות החדשים כך היא כוונתו. אלא דמ"מ ע"כ צריך לדחוק בכוונתו דלא כתב כן בדרך דמיון ממש להתם אלא לדוגמא בעלמא נקטי': איברא דגם עיקר דבריו דהתם צ"ע אצלי טובא. דמלבד דמצוה זו לא אשכחן לשום אחד מהפוסקים שהביאוה. וגם לא מצינו לה רמז ורמיזא בבבלי וירושלמי אדרבה מסוגיא דריש פ"ק דר"ה ג' ע"א איפכא משמע. דאמרינן התם מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן וכו'. אר"א מהכא ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו. מאי שני לאו שני לירח שמונין בו למלכותו. מתקיף לה רבינא וכו' ואימא שני בשבת. חדא דלא אשכחן שני בשבת דכתיב. ועוד מקיש וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל שני בשבת לא אשכחן דכתיב בי' קרא דהדר בי' קרא בשני עכ"ל עיי"ש. וכן איתא בירושלמי שם דמייתי נמי ראי' זו. ופריך עלה או אינו אלא שנים בשבת. ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה. ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני ומשני אין למדין מברייתו של עולם עיי"ש. והתוס' בסוגיא דר"ה שם הביאו דברי הירושלמי אלו. ופירשוהו וז"ל והא דכתיב ויהי בוקר יום שני מפרש בירושלמי אין למדין מברייתו של עולם. כלומר דלאו אשבת קאי אלא שהי' יום שני לברייתו של עולם עכ"ל עיי"ש. והשתא להרמב"ן ז"ל היכי קאמר דלא אשכחן מנין הימים לשבת בתורה כיון דמצות עשה הוא מן התורה למנות הימים לשבת. והא גופא תימא אמאי אין מנין זה רגיל בכתוב בשאר מקומות כיון שצוה הכתוב לישראל במצות עשה על מנין זה ועכ"פ ודאי אין בזה שום זרות אם עכ"פ אשכחן במקום אחד בכתוב שמנה למנין ימי השבת. ויותר קשה לשון הירושלמי דאמר לא מצינו חשבון זה מן התורה כיון דבאמת חשבון זה הוא מצות עשה האמורה בתורה. גם מה שסמך בזה על מימרא דר"י במכילתא. מלבד כי שאר תנאי במכילתא שם משמע דלא ס"ל הכי וא"כ ודאי לית הילכתא כוותי' עיי"ש. בלא"ה לפי מה שהובאה מימרא זו דר"י בפסיקתא רבתי ריש פיסקא תליתאה דעשרת הדברות מבואר דיש לה כוונה אחרת לגמרי דלא כפי' הרמב"ן ז"ל. דאמרינן התם ימים יוצרו ולא אחד בהם ר"י אומר שלש מאות וששים וחמש ימים הם ימות החמה וליחידו של עולם אחד מהם. ואיזה רבי לוי ורבי יצחק. רבי לוי אמר זה יוה"כ וכו'. רבי יצחק אמר זה יום השבת זכור את יום השבת. ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא. אומות העולם מונין חד בשבתא תרי תלתא ארבעתי חמישתא ערובתא לא מונין שבתא. אבל ישראל מונין את השבת כמו שנצטוו זכור את יום השבת לקדשו עיי"ש. והכוונה לענ"ד דישראל שנצטוו על השבת א"כ יום השבת שהוא יום מנוחה הוא מפסיק בין ימי המעשה. וכל שבוע גומר ימי המעשה ביום השבת שהוא יום קדוש ונוהגת בו שביתה ממלאכה. והילכך כל שבוע נבדל לעצמו. ושייך בו מנין ימי כל שבוע ושבוע בפ"ע. דאחר כל שבת מתחילין למנות מחדש יום ראשון בשבת ושני בשבת עד שבת הבאה. אבל אומות העולם שלא ניתן להן השבת. ועכו"ם ששבת חייב מיתה. נמצא דגם יום השבת הוא להם יום המעשה כשאר ימות החול. וא"כ מה שאינם מונים יום השבת בכלל ימי המעשה אלא מתחילין אחריו למנות שבוע בפ"ע אין לזה שום ענין וטעם כלל. והי' להם למנות הימים כסדר ימי החודש. דמנין שביעי אין להם כלל. והיינו דקאמר ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים. אומות העולם מונין חד בשבתא תרי תלתא וכו' ערובתא לא מונין שבתא. כלומר דזהו בערות וכסלות להם שקורין יום האחרון מימי המעשה ערובתא. דהיינו ערב שבת ויום שבת עצמו אין מונין מכלל ימי המעשה כדי שיתחילו מיום שאחריו למנות שבוע חדש. ואין זה ענין להם כלל. דגם שבת יום המעשה הוא אצלם ואין בו חילוק לשאר הימים. אבל ישראל מונין את השבת כמו שנצטוו זכור את יום השבת לקדשו. כלומר שהם מונין אותו ליום קדוש. וא"כ הוא מפסיק בין ימי המעשה ושפיר הוא מחלק כל שבוע ושבוע לעצמו. והילכך כל שבוע נמנה בפ"ע. ועפ"ז מתפרשת ג"כ מימרא דר"י לפי האמור במכילתא וה"ק לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין. כלומר הזהר שלא תחלל את השבת ויהי' אצלך יום מעשה כשאר ימי המעשה ונמצאת מונה ימי השבוע בבערות וכסלות. אלא תהא מונה את יום השבת לשם שבת. דהיינו לשם יום שנתקדש לשבות ולנוח בו. ואז שפיר שייך מנין לימי כל שבוע בפ"ע. ודברי הפסיקתא והמכילתא הם דברים אחדים. ולחנם שלחו מפרשי הפסיקתא יד להגיה ולשבש דברי הפסיקתא ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל. ובלא"ה כבר ראיתי לקצת מפרשים דרך אחר בפי' המכילתא ואין להאריך. והעיקר נלענ"ד כדכתיבנא ועכ"פ אין שום הכרח מהמכילתא למה שהוציא ממנה הרמב"ן ז"ל: ובלא"ה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל גופי' מאי דקשה לדעתו אמאי לא נמנית מצוה זו במנין רמ"ה עשין. ומה שתירץ דכל מצות הזכירה במנין אחד האי בחשבון רמ"ח עשין שנצטוינו. לענ"ד דבריו תמוהים טובא. דהרי שתי מצות בפ"ע הן וזמנה של זו אינה כזמנה של זו. דמנין ימי המעשה הם בחול בכל השבוע. וקידוש היום אינו אלא בליל שבת. וקרא דזכור את יום השבת לקדשו ע"כ לדעת הרמב"ן ז"ל מתפרש זכור את יום השבת בכל ימי המעשה. שתהא מונה אותם לשם שבת. וגם תזכור לקדשו בכניסתו בליל שבת דהיינו מצות קידוש היום בברכה. ואע"ג דהו"ל שני פרטים בדבור אחד. דשתי מצות אלו נכללות בדבור אחד של זכור. וכיו"ב לפי דרכו של הבה"ג והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם אינן נמנות אלא מצוה אחת. מ"מ הרי הרמב"ן ז"ל גופי' דרכו בכל כיו"ב למנותן שתים כמבואר בדבריו בשורש תשיעי ובסוף ספרו עיי"ש. ונמצאו דברי הרמב"ן ז"ל סתרי אהדדי. אם לא דנימא שחזר בו מזה במנין המצות שלו. דאל"כ לפי דרכו ז"ל בסה"מ הי' לו למנותה מצוה בפ"ע. וצ"ע כעת: ועכ"פ מתבאר דע"כ אי אפשר לקיים דברי הרמב"ן ז"ל כאן אם לא שנפרש כוונתו כמו שהבין הר"י בן חביב ז"ל בע"י. וכן הבין הר"ב גט פשוט בסי' קכ"ו ס"ק ל"ה עייש"ה. דאין המצוה אלא כשבא לקרותן דרך מספר ראשון ושני וכן כולם. שלא למנותן אלא לניסן. ואם מנאן לתשרי או לחודש אחר עובר בעשה. אבל כשאינו קורא אותן דרך מספר. אלא בשמות מיוחדין לכל אחד בפ"ע שפיר דמי. וליכא בהכי שום איסור כלל. אלא דגם בזה כבר נתבאר דרוב הראשונים לא ס"ל הכי. וגם הרמב"ן ז"ל גופי' מדלא מנה עשה זו במנין המצות שלו נראה שחזר בו מזה. ואפשר שטעמו משום דמעיקרא הוה ס"ל דהלכה כר"א דבתשרי נברא העולם. וכמשכ"ל דהכי הוה ס"ל בפי' עה"ת. אבל אח"כ הסכים לדעת שאר ראשונים דהלכה כר"י דבניסן נברא העולם. וכדתניא בפ"ק דר"ה י"ב ע"א דחכמי ישראל מונין לתקופות כר"י. והיינו משום דס"ל דבניסן נברא העולם וכפירש"י שם עיי"ש. וכבר ביארנו דלר"י ודאי אין לנו בזה שום מצוה. משום דקרא לא משמע מיני' מצוה. ואפי' לר"א אין לנו הכרת לומר שהוא מצוה דלא כתיב ראשון יהי' לכם בלשון ציווי. אלא ראשון הוא לכם. ומה שהקשה הריטב"א ז"ל מי חלק בין ראש השנה לראש החדשים לר"א. אפשר שכן הסכימה תורה לחשוב החדשים מניסן משעה שיצאו ממצרים ולקראו ראשון לחדשי השנה. אבל אין בדבר מצוה: והנה בפירש"י פרשת בא בקרא דהחודש הזה לכם כ' וז"ל החדש הזה הראהו הלבנה בחדושה וכו'. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. על חדש ניסן אמר לו זה יהי' ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי עכ"ל עיי"ש. ולכאורה משמע דכוונתו בזה כמש"כ הרמב"ן ז"ל דקרא זה הוא למצוה למנות החדשים מניסן. אבל אין מזה הכרע. דאפשר שאין כוונתו אלא שהכתוב בא רק להודיע דרך הודעה דכל מקום שנזכר בתורה מנין בחדשים. בחודש השני בחודש השביעי וכיו"ב. היינו מניסן שהוא נקרא בתורה ראשון לחדשים. ולפי שזו היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ע"י משה הודיע הכתוב דבר זה כאן. לפי שבפרשה זו הכתוב מדבר מן המצות הנוהגות בחודש הזה לשעה ולדורות. אבל אין בדבר מצוה. ובפרט לפי דעת רש"י דקיי"ל כר"י דבניסן נברא העולם כמשכ"ל. וכן נראה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת רש"י ז"ל מדלא הביא דבריו כדרכו ז"ל בכל מקום להסתייע מדבריו. וראיתי לרש"י בפרשת המבול שפירש בקרא דותנח התבה בחדש השביעי זה סיון שהוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים. ובקרא דוהמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי באחד לחדש וגו'. פירש"י זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם עיי"ש. וקשה לכאורה איך מנה הכתוב החדשים למנין אחר שלא מניסן וקורא לכסליו שביעי ולאב עשירי כיון שאסר הכתוב בעשה שלא למנות החדשים אלא מניסן. ומוכח לכאורה מזה דאין בזה מצות עשה לדעת רש"י ז"ל. והנה מקור דברי רש"י אלו הוא מבראשית רבה פל"ג דשם מפורש כן עיי"ש. וא"כ יקשה מזה לדעת הרמב"ן ז"ל. אבל נראה דמזה לק"מ דאפי' את"ל דאיכא איסורא בהכי. מ"מ היינו דוקא כשקורא כן את החודש לאיזה ענין אחר שאין לו שום שייכות עם המנין שמונה בו את החודש. וכגון שמכנה כסליו חודש השלישי משום שהוא שלישי לבריאת עולם. אף דלא מיירי עכשיו מבריאת העולם וכיו"ב. אבל כשמנין החדשים מתייחס על הפעולה שנעשתה אז. ודאי פשיטא דלא אימעיט מקרא דראשון הוא לכם שיהא אסור לומר זה החודש השביעי או העשירי משנעשתה הפעולה שאינו אלא כאומר שכבר עברו ששה חדשים או תשעה מעת שנעשתה פעולה זו שמדבר ממנה. ומה"ט נמי לק"מ מההיא דאמרי' בפ"ק דר"ה ז' ע"א ואבע"א מהכא בחדש הראשון הוא חדש ניסן. ופריך וכולהו מ"ט לא אמרי מהאי. ומשני דילמא מאי ראשון ראשון למילתי' עיי"ש. ואם איתא דראשון הוא לכם וגו' הוא עשה. היכי קרי לי' קרא חדש הראשון משום שהוא ראשון למילתי'. ונמצא מונה החדשים למנין אחר שלא צוה הכתוב. וכן בההיא דאמרינן שם לקמן י"ב ע"א דפרכינן בשלמא לר"י היינו דכתיב שני אלא לר"א מאי שני. ומשני שני לדין עיי"ש. ותקשה נמי היכי קרי לחדש מרחשון שני משום שהוא שני לגזר דין של המבול. והתורה אמרה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דנמצא שאסור למנות החדשים אלא מניסן. וא"כ חדש מרחשון הוא חדש השמיני. אבל מכל זה לק"מ כדכתיבנא. דאין זה כמונה החדשים למנין אחר שלא מניסן. שהרי לא בא הכתוב אלא לומר דמיד בחדש הראשון למעשה זו הפיל פור. וכן בקרא דמבול שבא הכתוב לומר דמיד בחדש השני אחר שנגזר דינם נבקעו כל מעיינות תהום רבה. ואין זה אלא להודיע המשך הזמן בפעולה שמדבר בה. אבל ודאי אם הי' מדבר מענין אחר והי' אומר בחודש השני לגזרת דין המבול נעשתה איזו פעולה אחרת. ודאי הו"ל מנין החדשים שאסר הכתוב בקרא דראשון הוא לכם. ובלא"ה גם זולת דברי הרמב"ן ז"ל עכצ"ל כן. דאל"כ קשה בסוגיא דר"ה שם דפריך לר"א מאי שני. והיינו משום דגם לר"א בכל מקום ניסן הוא ראשון לחדשים ואיך קורא אותו הכתוב כאן למרחשון שני. והשתא א"כ מאי משני שני לדין. ואכתי הקושיא במקומה עומדת. הרי בכל התורה אין שני אלא שני לניסן ואיך קורא כאן למרחשון שני. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. דלר"א הכא אין הכוונה למנין החדשים אלא שני לאותה פעולה שמדבר בה הכתוב: איברא דודאי יש להקשות מדאמרינן התם לעיל י' ע"ב אר"י ושניהם מקרא אחד דרשו. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש וגו'. ר"מ סבר וכו' מכלל דתרוייהו ס"ל בניסן נברא העולם. ופירש"י שם וז"ל ולי נראה דלא גרסינן לי' דדילמא כר"א ס"ל והאי דראשון לאו ניסן אלא תשרי משום שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין השנים קרי לי' ראשון. ובסדר עולם תניא בהדיא דלר"א האי בראשון תשרי הוא עכ"ל עיי"ש. והשתא קשה היכי קרי לי' קרא לתשרי ראשון והא אסר קרא בעשה שלא לקרות ראשון אלא לניסן. מיהו גם בלא דעת הרמב"ן ז"ל יקשה כן. דהרי עכ"פ מבואר להדיא בסוגיא דלקמן דגם לר"א לא קרי קרא החדשים לפי מניינם אלא מניסן וכדפריך לר"א מאי שני. והוכרח לשנויי מאי שני שני לדין. וא"כ כאן קשה היכי קרי קרא לתשרי ראשון לר"א. וכאן ליכא למימר לדין דהא בשנה השנית אחר המבול מיירי קרא משחרבו פני האדמה. וכן קשה מאידך קרא דכתיב בתרי' ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ והיינו מרחשון לר"א וכדאית' בסדר עולם ובב"ר שם וכדתנן סופ"ב דעדיות דמשפט דור המבול י"ב חדש. והיכי קרי לתשרי ראשון ולמרחשון שני שאסר הכתוב. וכאן לא שייך לומר שני לדין כמבואר. וראיתי להריטב"א בסוגיא דר"ה שם י' ע"ב שכתב וז"ל מכלל דתרוייהו ס"ל וכו'. ויש מקיימין גירסת ר"י דה"ק דמסתמא האי לישנא דבראשון היינו ניסן שהוא ראשון לחדשים דלדידי' מנינן בכל דוכתא דאורייתא. ואין זה כלום דהא בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר"א כדכתב רש"י ז"ל. והטעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון כדכתבינן לעיל. אבל קודם לכן ראשון היינו תשרי שבו נברא העולם. ואין מביאין ראי' מאידך בראשון דכתיבי לאחר יציאת מצרים וכו' עכ"ל. ולפ"ז ודאי לק"מ. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דא"כ מאי פריך לקמן לר"א מאי שני והוכרח לשנויי מאי שני שני לדין וכמשכ"ל. והא קרא בזמן המבול כתיב ושפיר קרי למרחשון שני לר"א דבתשרי נברא העולם. ודוקא מיציאת מצרים ואילך ניסן הוא ראשון לחדשים. והריטב"א שם גופי' לעיל בסמוך מייתי סוגיא זו עיי"ש. ומיהו הריטב"א גופי' מסיק אח"כ שם בשם התוס' וז"ל דאע"ג דלר"א דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי הי' ראשון לחדשים באותה שעה. מ"מ כשנכתב המקרא הזה לאחר יצ"מ הי' שאנו קורין לניסן ראשון וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא שדבריו תמוהים שהוצרך בזה לדברי התוס'. והוא סוגיא ערוכה לקמן דגם לר"א לא כתב קרא אפי' במה שהי' קודם יצ"מ אלא לפי מנין החדשים מניסן. ועכ"פ א"כ קשה טובא היכי קרי קרא כאן לתשרי ומרחשון ראשון ושני. וכאן לא שייך לומר לדין וכמש"כ ג"כ הריטב"א שם עיי"ש. שוב ראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת נח בקרא דבראשון באחד לחדש חרבו המים וגו' שעמד במאי דמשני בגמרא מאי שני שני לדין וכן בשביעי להפסקת גשמים ועשירי לירידת גשמים. ומתרץ ג"כ כמשכ"ל עיי"ש בדבריו. אבל לא תירץ כלום במאי דכתיב כאן בראשון ובשני. ומה שרצה לתרץ מאי דקרא הכתוב לתשרי חדש הראשון. מלבד שדבריו אינם נראין. תמוה שלא תירץ כלום למאי דקרי קרא למרחשון שני. וראיתי שוב שכבר עמדו בזה הר"ש יפה ביפה תואר ומהר"ל מפראג ז"ל בג"א שם. ושניהם כוונו לדבר אחד לתרץ דגם כאן שייך לומר ראשון ושני לדין. דכל דקמיירי קרא בענין המבול קרי תשרי ראשון לדין ומרחשון שני לדין אפי' בשנה שני'. כיון דהכי הוה במבול בשנה הראשונה עכ"ל הר"ש יפה ז"ל עיי"ש. וכ"כ הרג"א דראשון ר"ל ראשון לתשלום השנה של דין. וכן שני ר"ל שני לתשלום השנה של דין וכו'. וכוונתו ג"כ כמש"כ הר"ש יפה ז"ל. אלא שדבריו מגומגמים טובא עיי"ש בדבריו. מיהו נראה דתירוצם זה לא יתכן אלא אם נימא דליכא בדבר מצות עשה. אלא שמשיצאו ממצרים התחילו למנות החדשים מניסן שהוא זמן יציאתם ממצרים. וכדמשמע נמי מלשון המדרש שמות רבה פט"ו דאמרו שם עד שלא ירדו למצרים היו מונין לשיעבוד. משירדו ונשתעבדו שם ועשה הקב"ה נסים ונפדו התחילו מונין לחדשים מניסן שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים עיי"ש. ובמש"כ ביפ"ת שם. ומדלא קאמר שצוה להם להיות מונין מניסן. משמע דמצוה ליכא בהכי. אלא שכן התחילו להיות מונין מעצמן. והילכך נמי בפרשת המבול כיון שכבר התחיל בשנת המבול לכתוב בחדש השני לדין כתב נמי בשנה השנית על תשרי ראשון לדין ועל מרחשון שני לדין. אע"ג דזה הו"ל כמונה החדשים למנין אחר שלא מניסן. וכמש"כ לנכון הרא"ם ז"ל שם. אבל אם נימא כדעת הרמב"ן ז"ל שיש בזה מצות עשה שלא למנות החדשים אלא מניסן וכשמנה למנין אחר עובר בעשה. צ"ע במאי דמנה בשנה שאחר המבול החדשים לדין. דנהי דמאי דמנה בשנת המבול חודש השני לדין ניחא שפיר כמשכ"ל. וכמש"כ הרא"ם ז"ל. אבל בשנה שאחר המבול קשה. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע כעת אצלי: וגם מש"כ הרמב"ן ז"ל דמשעלו מגלות בבל מונין החדשים בשמות אשר נקראו בבבל זכר לגאולתם השנית. כשם שמנו מתחילה זכר לגאולתם ממצרים. נראה מדבריו ז"ל דגם זו מצוה היא מאז ואילך לקרות שמות החדשים בשמות שנקראו בבבל. ואם שינה וקרא להם שמות אחרים עובר עכ"פ בעשה דדברי קבלה. כמו שעובר כשלא מנה החדשים מניסן כאשר צוה הכתוב זכר ליציאת מצרים. ועיקר מקורו הוא ממה שאמרו שמות חדשים עלו עמהם מבבל. ולענ"ד גם זה צ"ע טובא שלא מצינו לאחד מהראשונים ז"ל שיהא בזה איסור. גם ממה שאמרו שמות חדשים עלו עמהם מבבל לא משמע הכי כלל. דמקור הדבר הוא בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ב והכי גרסינן התם. אמר רבי חנינא שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה בירח האיתנים שבו נולדו אבות וכו'. בראשונה בירח בול שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה בירח זיו שבו זיו העולם הצמחים ניכרים ואילנות ניכרין. מכאן ואילך ויהי בחודש ניסן שנת עשרים ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וכו' עיי"ש. ומלבד דלשון עלו עמהם מבבל לא משמע שיהא מצוה בדבר ושיהא אסור לשנות. בלא"ה אם איתא שהתקינו כן למצוה זכר לגאולתם מבבל כמו שנצטוו למנות החדשים מניסן זכר ליצ"מ. א"כ הכי הו"ל לומר בראשונה בחודש הראשון בחודש השני מכאן ואילך ויהי בחדש ניסן וגו' ויהי בחדש אייר וגו' זה לעומת זה כמו שמצוה למנות מניסן זכר ליצ"מ ולומר בחדש הראשון בחדש השני. הכי נמי מכאן ואילך המצוה לעשות זכר ליציאתם מבבל ולכנות החדשים בשמות שנקראו בבבל ניסן אייר. אלא ודאי לא משום מצוה נגעו בה אלא שכן הורגלו לכנותם בשמות שהיו רגילים לקרותן בהיותם בגלותם בבבל. וכן נראה בהדיא ממה שמצינו בכמה קראי דעזרא ונחמי' דכתיבי אחר שעלו מן הגולה שלא קראו החדשים אלא כמו שנקראו בתורה בלבד. כמו בעזרא ו' י"ט ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון ולא נזכר שם ניסן. ובנחמי' ז' ע"ג ויגע החדש השביעי וגו'. ועוד שם ח' ב' ביום אחד לחדש השביעי וגו'. ולא כתיב חדש תשרי הוא החדש השביעי. וע"כ מוכרח מזה שאין בזה מצוה אפי' מדברי קבלה. ואין להאריך בזה יותר:

1 יַרְחֵי עִבּוּר

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »