ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה נ״ד

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

54 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

תקיעה. וענוי ממאכלות. מ"ע דתקיעת שופר בר"ה. ומ"ע דעינוי ביוה"כ מפורשות בתורה. ונמנות לדעת כל מוני המצות כולם. אלא דיש להעיר מאי דשבק הגאון לישנא דקרא דכתיב יום תרועה יהי' לכם. שבתון זכרון תרועה. ונקט לשון תקיעה שלא נזכר בקרא אצל ראש השנה כלל. ואף דגם הבה"ג נקט במצוה זו לשון תקיעה מ"מ להבה"ג י"ל דנקט הכי משום שכן הוא לשון הגמרא ובמשנה וברייתא בכל מקום. אבל רבינו הגאון ז"ל דרכו תמיד למינקט לישנא דקרא בכל מאי דאפשר וצריך טעם אמאי שינה כאן דרכו. ואפשר לומר משום דלשון תרועה לא משמע אלא תרועה. אבל לשון תקיעה כולל בין התקיעות ובין התרועות. ועי' בסמ"ג עשין מ"ב ובביאורי הרא"ם ז"ל שם עייש"ה. ואין להאריך בזה. וממה שדקדק רבינו הגאון ז"ל לכתוב ענוי ממאכלות. נראה מבואר דס"ל דשאר ענויים חוץ מאכילה ושתיי' שבכלל אכילה אינם אלא מדרבנן. וכדעת התוס' והרא"ש ריש פרק בתרא דיומא והאריכו שם להביא ראיות לזה. אבל דעת הרמב"ם בפיה"מ שם ובפ"א מהלכות שביתת עשור דגם שאר ענויים מדאורייתא נינהו. וכן דעת הר"ב העיטור ז"ל בריש הלכות יוה"כ עיי"ש. וכן דעת הריא"ז הובא בהגהת אלפסי ריש פרק בתרא דיומא עיי"ש. וכן דעת הרא"ם ביראים סי' קי"ח. וכן משמע מדברי הבה"ג והרי"ץ אבן גיאת בהלכות יוה"כ עיי"ש. וכן דעת הרשב"ץ בזה"ר עשין כ"א עיי"ש. וראיתי להר"ן ריש פרק בתרא דיומא דאחר שהביא הראיות שהביאו התוס' להוכיח דשאר ענויים אינם אסורין אלא מדרבנן. כתב וז"ל וקשיא לי מדתניא בגמרא אע"פ שאמרו אסור בכולן. לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועושה מלאכה בלבד. ואם איתא דהני ענויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו. היכי שייך לומר ולא אמרו ענוש כרת. דהא אפי' איסור דאורייתא נמי ליכא. לפיכך הי' נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו וכו' עכ"ל עיי"ש שדחה כל ראיות התוס'. ואף דמסיק שם וכתב אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל. ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר. היינו דמותרין הגדולים לרוחצן ולסוכן וכו'. והא הני ודאי לתענוג עבדי להו. ואי מנעין הני מינייהו חד יומא לא מסתכני. ואי מדאורייתא היכי שרי וכו' עכ"ל עיי"ש. מ"מ לדינא ודאי ס"ל דמדאורייתא נינהו מכח ראייתו המוכרחת מברייתא שם. אלא דקושיא בעלמא קא מקשה כדמשמע מלשונו. וכן ראיתי להסמ"ג עשין ל"ב שהביא ראי' זו וז"ל. תניא אין ענוש כרת אלא על אכילה ושתי' בלבד ולא על שאר ענוים. ונראה מדהוצרך לומר שאין ענוש כרת על שאר ענוים משמע דלכל הפחות יש בהן איסורא דאורייתא עכ"ל עיי"ש. ומ"מ מיד אח"כ מביא שם דעת התוס' דאין שאר ענוים אלא מדרבנן עיי"ש. ולא גילה לנו דעתו איך יתרץ הברייתא לפ"ז. וכן לשאר ראשונים ז"ל לא ראיתי מי שיתרץ קושיא זו לדעת הסוברין דשאר ענוים לא מיתסרי אלא מדרבנן: ואמנם לענ"ד ראי' זו לא הבנתי. ותמיהא לי דגם לדבריהם אכתי מי ניחא. דמדקאמר לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל וכו'. משמע דכרת הוא דליכא הא מלקות איכא גם בשאר ענוים. וזה ודאי לכ"ע ליתא. דאפי' למ"ד דאסירי מדאורייתא. ליכא בהו אלא איסורא בעלמא. וביותר תמיהני בעיקר ראי' זו. דודאי אי הוה קתני בברייתא מילתא באנפי נפשה אע"פ שכולן אסורין אין ענוש כרת אלא האוכל וכו'. הי' מקום להוכיח כן. דאם איתא דאין שאר ענוים אסורין אלא מדבריהם. ומדאורייתא לגמרי שרו היכי שייך לומר שאינו ענוש עליהם כרת כיון דמדאורייתא לגמרי מותרין. אבל הרי בברייתא לא קתני הכי. אלא הכי קתני אע"פ שאמרו אסור בכולן. לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה. ומדקתני שאמרו אסור. אמרו ענוש כרת. ע"כ הך ברייתא לפרושי מתניתין הוא דאתיא. דהא כרת בהדיא כתיב בקרא ומאי אמרו דקתני. אלא ודאי ברור דאמתניתין קאי. דקתני ברישא יוה"כ אסור באכילה ובשתי' וברחיצה ובסיכה וכו'. וקתני סיפא האוכל ככותבת וכו' והשותה מלא לוגמיו חייב. והאי חייב היינו כרת או חטאת. וכדקתני בהדיא בסיפא דההיא. אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות עיי"ש. וחטאת בשוגג היא במקום כרת במזיד. ועל זה אתי תנא דברייתא לפרושי דלא תימא דכיון דכיילינהו תנא דמתניתין לכולהו חמשה ענויים בחד אסור. משמע דכולהו שוין באיסורן. ומאי דקתני בסיפא דהאוכל והשותה חייב כרת וחטאת. ה"ה לאינך אלא דקמא נקט. ואשמעינן תנא דברייתא דהא ליתא. אלא אוכל ושותה דוקא נקט ולא קאי על שאר ענוים דחשיב ברישא. והיינו דקאמר אע"פ שאמרו אסור בכולן. כלומר שכללום במתניתין כולן בחד אסור. לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. כלומר עונש כרת שאמרו במתניתין בסיפא באוכל ושותה ועושה מלאכה. דוקא בהני הוא דנקט. ולא תימא דה"ה לאחריני דתשיב ברישא. וזה ברור ופשוט אצלי: ומעתה א"כ הדבר מבואר דליכא שום ראי' מלישנא דהך ברייתא לומר דשאר ענוים אסירי מדאורייתא. דלעולם אימא לך דאפי' איסורא בעלמא ליכא בהו מדאורייתא. דאי הוו אסירי מדאורייתא כרת נמי הוה מיחייב עלייהו. אלא משום דלפרושי מתניתין קאי דקתני בה חיוב כרת. ע"כ הוכרח למינקט עונש כרת. ודברי הר"ן תמוהים אצלי. ומיהו להסמ"ג נראה לומר דכוונתו למאי דמסקינן בסוגיא דיומא שם על ברייתא זו דה"ק כשאמרו אסור לא אמרו אלא בכחצי שיעור. אבל כשיעור ענוש כרת. ואע"פ שענוש כרת אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד עיי"ש. ולשון זה משמע דהא דקתני אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה וכו' מילתא באנפי נפשי' הוא. אע"ג דרישא דברייתא ודאי לפרושי משנתנו אתיא. ולשנויי מאי דפרכינן התם בגמרא לעיל אסור ענוש כרת הוא. מ"מ סיפא משמע לכאורה דמילתא באנפי נפשי' קאמר תנא דברייתא. מדלא קאמר ואע"פ שאמרו ענוש כרת לא אמרו אלא באוכל וכו'. וכיון שכן שפיר מייתי הסמ"ג ראי' מזה דאיסורא דאורייתא מיהת אית בהו. מדנחית לאשמעינן דאין ענוש עליהן כרת. וכן משמע ודאי מלשון הסמ"ג. מיהו נראה דגם זה לא יתכן. דהרי ודאי גם למסקנא הכי קתני בברייתא. דהרי לא אתי להגיה לישנא דברייתא אלא משום דהוקשה לו דכל היכא דענוש כרת לא קתני אסור. וכמבואר שם. וא"כ לא הוצרך להגיה אלא ברישא דברייתא. ולמה מגיה לישנא דסיפא דברייתא. אלא ודאי דאין ה"נ דעיקר לישנא דברייתא היינו כדאייתי מעיקרא אלא דנקט השתא עיקר תורף הברייתא בקצור. והיא היא. וכן מוכרח מדקאמר ואע"פ שענוש כרת אין ענוש כרת אלא אוכל וכו'. ואין זה מובן כלל מאי רבותא היא אע"פ שענוש כרת וכו'. אטו משום שענוש כרת יש סברא לומר דעל כולם ענוש כרת. אלא ודאי פשוט דהכי קאמר דאע"פ דקתני בהך מתניתין גופי' ענוש כרת. ומשמע דה"ה לכולהו. כיון דכיילינהו במתניתין כולהו כחדא. מ"מ אינו כן דלא אמרו ענוש כרת אלא אוכל ושותה דוקא. ואלישנא דגופא דברייתא דמייתי לעיל סמיך. וכן ראיתי בהדיא בהלכות גדולות כת"י רומי. שמביא ברייתא זו בהלכות יוה"כ וכתב שם ז"ל ת"ש דתנו רבנן אע"פ שאמרו אסור בכולם לא אמרו אלא בכחצי שיעור. אבל בשיעור ענוש כרת. ולא אמרו אלא האוכל והשותה והעושה מלאכה עכ"ל עיי"ש. הרי שמביא הברייתא כמו שתירצוה לפי המסקנא ואפי' הכי קתני בה הך לישנא ממש דמייתינן לה מעיקרא. וזה ברור. וא"כ אין מזה שום הכרע. ואדרבה לפענ"ד מהך ברייתא גופא יש מקום להוכיח איפכא. דאם איתא דכל חמשה עינוים אסורים מדאורייתא. אדקאמר אע"פ שאמרו אסור בכולן וכו'. טפי הו"ל לאשמעינן רבותא יותר. ולומר אע"פ שכולן אסורין מן התורה אין ענוש כרת אלא אוכל וכו'. ולא הו"ל למיתלי במה שאמרו לשון אסור. כיון דבעיקר הדבר גופי' יש בזה רבותא. דאיצטריך לאשמעינן שאינו ענוש כרת. דלא נימא דכיון דאסורין מדאורייתא כאכילה ושתי' כרת נמי איכא. דהרי קרינן בהו נמי והנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו'. כיון דהו"ל בכלל עינוי דאורייתא. אלא ודאי מוכח מזה דאינן אלא מדרבנן. ולהכי בעיקר הדבר אין כאן שום רבותא. דפשיטא דלא שייך בהו כרת. ולא אתי תנא דברייתא אלא לפרושי דלא נטעי בלישנא דמתניתין וכמו שביארנו. וא"כ אין לנו שום ראי' לומר דחמשה ענוים דאורייתא. דהסוברים כן לא הביאו אלא ראי' זו. וכבר ביארנו דאינה מכרעת. ואדרבה התוס' והרא"ש הביאו הרבה ראיות דאין בהן אלא איסור דרבנן. וכן מוכחת סוגיא דגמרא פרק בתרא דנדרים פ' ע"ב וכמש"כ התוס' שם. וכ"כ בש"מ שם בשם אחד מהראשונים עיי"ש. וכן הוכיחו האחרונים מסוגיא דפ"ב דסוכה כ"ח ע"ב דמוקי קרא דהאזרח לרבות נשים לתוספת ענוי. סד"א הואיל ומיעט רחמנא תוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים קמ"ל עיי"ש. ואם איתא דשאר ענויים דאורייתא אמאי לא מוקי לי' לרבות נשים לשאר עינויים דאימעיטו נמי מעונש ומאזהרה. אלא ודאי הני ענויים אינם אסורין אלא מדרבנן. וראי' אלימתא היא לכאורה. אם לא דנימא דאין ה"נ ונקט תוספת עינוי משום דהכל בכלל תוספת עינוי דגם שאר עינויים בכלל תוספת עינוי הן. משום דעיקר עינוי אינו אלא אכילה ושתיי' שחייבה עליו תורה כרת. ושאר ענויים אינם אלא כתוספת לעינוי דאכילה ושתי'. וזה דוחק. ויותר הי' נראה לי לומר דודאי לתוספת עינוי לא צריך קרא לריבויי נשים. דכיון דמיחייבי בעיקר עינוי ממילא מיחייבי נמי בתוספת. משום דהתוספת נגרר אחר עיקר היום. וכמו שרצה לומר הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע עשין ט"ז עיי"ש. ועי' מה שביארנו בזה לעיל עשה ל"ז עייש"ה. ומהאי טעמא גם לשאר עינוים לא צריך קרא לריבויי נשים. דודאי הנך דמיחייבי בעיקר עינוי דאכילה ושתי' מיחייבי נמי בשאר עינויים. שלא אסרן הכתוב אלא כתוספת לעינוי דאכילה ושתיי' כדי שיהא העינוי שלם בכל דבר. ולא שיתענה מאכילה ושתיי' ויתענג בדברים אחרים. דאז גם עינוי דאכילה ושתיי' אינו עינוי כ"כ. ואף דבעלמא לא דרשינן טעמא דקרא. הכא לאו דרשא היא אלא הטעם נגלה ומסתברא הכי. והא דאיצטריך הכא קרא לריבויי נשים. נראה עפמש"כ בשבולי הלקט השלם סי' ש"ז וז"ל תני ר"ח ב"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין. אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. רבינו שלמה ז"ל פי' וכו' ואחי רבי בנימין זצ"ל פי' כל האוכל ושותה בתשיעי וכו'. וחכמים דרשו עינוי זה שהוא באכילה ושתיי' אך שצריך להפסיק אכילתו מבעוד יום. והרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי. ולא משום תוספת חול על הקודש. וזהו פירושו שמפסיק אכילתו מבעוד יום בעוד שהוא יום תשיעי עד שלא יכנס עשירי. הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי. ולאו משום תוספת חול על קודש נקט לה. אלא להודיע שכך הדין שאוכל ושותה כל היום. ואותה שעה קלה חשובה לו כתענית שלם. והרי היום נחלק לשנים כמו אך ביום הראשון תשביתו וגו' שחציו אסור וחציו מותר עכ"ל עיי"ש. והוא דבר חדש. ועפ"ז אפשר לומר דהיינו דקאמרי' התם דברייתא דדריש האזרח לרבות הנשים שחייבות בעינוי היינו לתוספת עינוי. כלומר לעינוי דתשיעי וכר"ח ב"ר מדפתי. דלאו משום תוספת לעינוי דעשירי הוא. אלא עינוי דתשיעי בפ"ע. דסד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי זה מעונש ומאזהרה. שהרי לא כתיב עונש ואזהרה אלא בעינוי דעשירי ולא בעינוי דתשיעי. לא נתחייב נשים משום דהו"ל מ"ע שהז"ג קמ"ל. ובהכי ניחא נמי מאי דקשה דכיון דקרא דהאזרח במלאכה הוא דכתיב אמאי לא מוקי לי' טפי בתוספת דמלאכה גופי'. ולפמש"כ ניחא כמבואר. ויש לי בזה מקום עיון בדברי השבולי לקט אלו. אלא שאכמ"ל בזה. עכ"פ לפ"ז לא תקשה מהתם להסוברין דשאר ענויים מדאורייתא. אלא דמ"מ יש לפקפק בזה ואין להאריך. גם הביאו קצת אחרונים ראי' מהירושלמי ריש פרק בתרא דיומא אלא שכבר ביארנו במק"א דלאו ראי' היא ואכמ"ל. ועכ"פ מבואר דאין לנו ראי' להכריח דהנך עינוים מדאורייתא נינהו. אדרבה פשטן של דברים מראין דאינן מדאורייתא. וזו היא דעת התוס' והרא"ש והטור סי' תרי"א. ורבינו ירוחם נתיב שביעי ח"ב. וכתב שכן הסכימו רוב הפוסקים עיי"ש. וכן דעת רבינו מנוח בבאורו על הרמב"ם הלכות שביתת עשור. ומשמע שהבין כך גם בדעת הרמב"ם עיי"ש. וכן דעת הרב המאירי ז"ל בחי' לפרק בתרא דיומא עיי"ש. וכן דעת רש"י ביומא שם ע"ד ע"א בד"ה שבתון עיי"ש. ועוד כמה ראשונים. וזו היא גם דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ואין להאריך בזה: והנה הרמב"ם ז"ל וכל הנמשכים אחריו מנו בעינוי דיוה"כ ג"כ לאו במנין הלאוין מלבד העשה שמנו בין העשין. הרמב"ם בסה"מ לאוין קצ"ו הביא ראי' דעינוי יוה"כ יש בו לאו ממתני' דריש כריתות דחשיב שם כל חייבי כריתות ובכללם גם האוכל ביוה"כ. וקתני בסיפא והפסח והמילה מצות עשה מכלל דכולהו אינך אחריני דחשיב יש בהן ל"ת עיי"ש. וכן פירש"י שם עיי"ש. ובאמת דמהך מתניתין ליכא שום ראי'. די"ל דמאי דקתני הפסח והמילה מ"ע. היינו רק לומר שהם קום ועשה. ולכך ליכא בהן חטאת בשוגג לאפוקי כל הנך דרישא שהם בשב ואל תעשה. וכדאמרינן בהדיא בסוגיא דגמרא שם לקמן ג' ע"א עיי"ש. והכי אמרינן בהדיא בריש פ"ג דמכות י"ג ע"ב. דאמרינן התם ודילמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן. התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקיש כל התורה כולה לע"ז. מה ע"ז שב וא"ת אף כל שב וא"ת. לאפוקי הני דקום ועשה עיי"ש. וא"כ מבואר דהא דקתני שם במתניתין והפסח והמילה מצות עשה אינו אלא לומר דהם מצות בקום ועשה. ולכך אין בהן קרבן דומיא דהנך דרישא שהן בשב וא"ת. אבל אזהרת לאו לא בעינן. וגם דברי רש"י ז"ל בכריתות שם תמוהים לכאורה. וכבר תמה עליו הר"ב באר שבע. וכתב עליו פה קדוש יאמר דבר זה עיי"ש שהניחה בתימא. אלא דדברי רש"י שם כבר ביארנו על נכון במק"א ואכמ"ל בזה. אבל דברי הרמב"ם ז"ל אלו ודאי תמוהים. דעכ"פ אין ממתניתין שם שום ראי' לומר דאכילה דיוה"כ יש בה לאו. ואף דקצת ראי' יש להביא ע"פ סוגיא דמכות שם. דלפי מאי דס"ד התם דפסח ומילה היינו טעמא דלא מייתי קרבן משום דלית בהו אזהרת לאו. א"כ האוכל ביוה"כ דקתני במתניתין שם בין הנך דמייתי קרבן עכצ"ל שיש בו לאו. אבל מלבד שיש לדחות. עכ"פ מגופא דמתניתין ודאי ליכא שום ראי' כלל. וביותר תמיהני למה הוצרך לכך. והרי משנה ערוכה היא ריש פ"ג דמכות דקחשיב האוכל ביוה"כ בין חייבי מלקות עיי"ש. ומזה ודאי מתבאר בהדיא דאית בה לאו. דהא ליכא מלקות בלא אזהרת לאו גמור. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל אלו צ"ע אצלי כעת. ורבינו הגאון לא מנה לאו זה לקמן בחשבון הלאוין. ואמנם איננו יחיד בדבר זה. דגם הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל לא מנו לאו זה בחשבון הלאוין. אלא דלפמש"כ הרמב"ן ז"ל בשורש י"ד בדעת הבה"ג דגם דעתו כדעת הרמב"ם שאין למנות העונשין מצוה בפ"ע והלאוין שבאו עליהן עונשין אלו מצוה בפ"ע. אלא כוונתו במה שמנה העונשין למנות בזה את הלאוין שעל העובר עליהן יבואו העונשין האלה. עיי"ש בדבריו. א"כ דברי הבה"ג נכונים לשיטתו. שהרי מנה כרת דאוכל ביוה"כ במספר ע"א עונשין. וא"כ כוונתו בזה ללאו דענוי לפי דרכו. וזה מסייע לדעתו של הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג. ולא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל שם בדעתו שהוא מונה הלאוין וגם העונשין הבאים על העובר בלאוין אלו. ומה"ט גם הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל לא מנו אזהרת עינוי במספר הלאוין. אלא דראיתי להר"א הזקן דאזהרת מלאכה דיוה"כ מנה בחשבון הלאוין. וכרת דמלאכה לא מנה במספר העונשין. ובעינוי מנה עונש כרת במספר העונשין. ולא מנה האזהרה במספר הלאוין. וזה צריך ביאור מ"ש זה מזה. אבל נראה דהיינו משום דבמלאכה באה אזהרה מפורשת בתורה. ולכך מנאה במספר הלאוין. ושוב לא הי' לו למנותה במספר העונשין. אבל אזהרת עינוי לא מצינו בפירוש בתורה אלא מגזירה שוה או בק"ו ילפינן לה בפרק בתרא דיומא ובספרא. לכן ניחא לי' יותר למנות העונש המפורש בתורה במספר העונשין. אלא דאין זה מספיק. דא"כ גם בשוחט ומעלה בחוץ הו"ל למנות מעלה במספר הלאוין. משום דהלאו מפורש בו בתורה. ושוחט שאין אזהרת לאו מפורשת בו בתורה אלא גמרינן מגז"ש כמבואר בזבחים ק"ו ע"ב עיי"ש. הו"ל למנות בין העונשין. ואמאי מנאן ר"א הזקן שניהם במספר העונשין. אלא דבלא"ה יש בזה מבוכה בכמה מצות כיו"ב במנין הבה"ג והנמשכים אחריו. ויבואר אי"ה במק"א ואכמ"ל בזה. ומ"מ לרבינו הגאון ז"ל בלא"ה אין זה מספיק כלל. משום דדרכו למנות בכל כיו"ב העונש בפ"ע לאזהרה על הב"ד. והאזהרה בפ"ע במנין הלאוין שעל כל יחיד ויחיד. וכמו שיתבאר במקומו כשנגיע למספר העונשין. ומה שלא מנה במספר הלאוין לאו דעינוי ביוה"כ. בפשיטות ניחא לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא העשה או הלאו בלבד. וכמו שביארנו בכמה מצות כיו"ב. וא"כ כאן שמנה העשה לא הוצרך עוד למנות הלאו. וליכא למימר דנפק"מ בלאו לענין הנשים דמשום העשה לא מיחייבי דהו"ל מ"ע שהז"ג. דליתא דהרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכאן הא איכא כרת. ואפי' לתוספת עינוי לא הוה מצרכינן קרא אי לאו דמיעטי' קרא מעונש וכמבואר בפ"ב דסוכה שם. וגם ליכא למימר דנפק"מ לענין אכילת מצוה. כאכילת השעיר של יוה"כ דאיכא עשה דאכילת קדשים. דזה ליתא דגם עשה לחוד אין עשה דוחה עשה. ובפרט שבעשה דעינוי יש בה כרת וגם אפשר לקיים עשה דאכילה לערב. וכדתנן בפרק שתי הלחם צ"ט ע"ב שעיר של יוה"כ נאכל לערב. ואף דבעלמא מה שאפשר לקיים למחר לא חשיב אפשר לקיים שניהם. וכמש"כ הראשונים בפ"ק דיבמות ובשאר דוכתי. מ"מ כשאפשר לקיים באותו יום ודאי אפשר לקיים שניהם חשיב. והכא אותו יום חשיב משום דבקדשים הלילה הולך אחר יום שעבר. וזה פשוט ואין להאריך בזה:

1 תְּקִיעָה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »