ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה נ״ב

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

52 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וסוכה. ולולב. מ"ע דסוכה מפורשת בתורה בסוכות תשבו שבעת ימים. ואע"פ שיש חילוק בין לילה הראשון שהוא חובה בקו"ע. לשאר ימי החג דליכא חובה בקו"ע אלא דאסור לאכול אכילת קבע חוץ לסוכה. מ"מ כיון שאין לנו בתורה אלא עשה אחת בסוכה לכל ימי החג. והחילוק שבין לילה הראשון לשאר ימי החג לא נפק"ל אלא מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות. א"כ אין זה אלא פרט אחד מדיני המצוה. אבל לענין המנין אין לנו אלא עשה אחת כמו שבא בכתוב. ובפרט לפי מה שביארתי במק"א דגם בשאר ימות החג עיקר העשה דסוכה היא חיובית בקו"ע לשאר דברים חוץ מאכילה כמתבאר ע"פ דברי הרז"ה ז"ל במאור סוף פסחים. ויש ראי' לזה ממתני' דרפ"ב דסוכה והארכתי בזה במק"א ואכמ"ל בזה. דעכ"פ הדבר פשוט דבסוכה אין מקום למנות אלא עשה אחת. כמו שהוא מוסכם אצל כל מוני המצות כולם. אמנם במ"ע דלולב אע"פ שהיא ג"כ מוסכמת אצל כל מוני המצות למנותה רק בעשה אחת. מ"מ יש מקום עיון בזה לכאורה. דהרי בלולב יש לנו בתורה שתי עשין אחת לגבולין ואחת למקדש. וגם דיניהם חלוקין. דעשה דבגבולין אינה נוהגת אלא ביום ראשון בלבד. ועשה דבמקדש נוהגת כל ימי החג. וכדתנן סו"פ לולב הגזול מ"א ע"א עיי"ש. וטעמא משום דקרא דולקחתם לכם ביום הראשון וגו' היינו לגבולין. וכדתניא בברייתא ריש פרק לולב וערבה סוכה מ"ג ע"א ולקחתם לכם ביום הראשון אפי' בגבולין עיי"ש. ופירש"י ז"ל שם וז"ל ראשון אפי' בגבולין לאו מריבויא דריש אלא ולקחתם ביום הראשון ולא פירש מקדש. משמע אפי' בגבולין עכ"ל עיי"ש. ומדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ילפינן דבמקדש העשה נוהגת כל שבעה. וכדדרשינן בספרא פרשת אמור סו"פ ט"ז ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולים כל שבעה עיי"ש. ונמצא דיש לנו בתורה שתי עשין חלוקות לגמרי זו מזו. דולקחתם לכם ביום הראשון וגו' הוא עשה לגבולין. ואינה נוהגת אלא ביום הראשון בלבד. וקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם הוא עשה למקדש. ונוהגת כל שבעה. וגם נראה לכאורה דבזמן הבית אפי' כבר נטל הלולב ביו"ט הראשון של חג בגבולין ויצא בו ידי חובתו משום עשה דולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. מ"מ עדיין חובה עליו לנטלו במקדש דרמיא עלי' מצד עשה דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. דהרי מדכתיב שבעת ימים ודאי גם יום ראשון בכלל עשה זו. ואם לא יטלנו אלא מיום שני ואילך במקדש. הרי מבטל ביום הראשון עשה זו דושמחתם לפני ה' אלקיכם וגו'. שלא נטלו לפני ה' דהיינו במקדש. אע"פ שנטלו בגבולין וקיים עשה דולקחתם לכם ביום הראשון. וכן נראה מדברי רבינו מנוח ז"ל בביאורו על הרמב"ם בפ"ז מהלכות לולב הי"ג שכתב שם וז"ל ההוא קרא דולקחתם מרישי' לסופי' מידריש ומסופי' לרישי' מידריש. והכי קאמר קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. פרי עץ הדר וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים עכ"ל עיי"ש. הרי דהו"ל לגמרי כשני מקראות מיוחדים כל אחד בפ"ע. ובודאי במה שנטל הלולב במקדש יוצא ידי חובתו גם בגבולין. שהרי לא גרע מקדש ממקום אחר שראוי לצאת בו י"ח העשה דגבולין. אבל איפכא ע"כ אית לן למימר דלא יצא י"ח העשה דמקדש. דהרי לפני ה' כתיב בה. ואין לפני ה' אלא במקדש. וא"כ הדבר תמוה לכאורה על כל מוני המצות שמנאום במצוה אחת. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דכל שני פרטים שנכללו באזהרה אחת. וכגון עמוני ומואבי שאור ודבש וכיו"ב אינן נמנין אלא אחת אחת. וכן במ"ע כיו"ב. כמבואר בשורש תשיעי עיי"ש. א"כ כאן שנכללו כאחת במצוה אחת שהרי חד ולקחתם כתיב על גבולין ועל מקדש. וא"כ הו"ל שני פרטים שנכללו בדבור אחד שאין למנותם אלא במצוה אחת. וכן דרכו של הבה"ג וסייעתו ז"ל וא"כ לדעתם לק"מ. אבל לרבינו הגאון והסמ"ג והרמב"ן ז"ל דבכל כיו"ב נמנה אצלם שתים. הקושיא במקומה עומדת דכיון שנכללו בדבור זה שני פרטים. מקדש וגבולין. ודיניהם חלוקין זה מזה. ואפי' כבר קיים עשה זו בגבולין חייב לחזור ולעשותה במקדש כמו שנתבאר. א"כ הו"ל למנות כל פרט מצוה בפ"ע: אמנם נראה דיש לדון בזה. דהרי לפי זה קשה טובא לכאורה למה לי מצות ראי' בחג הסוכות. תיפוק לי' דבלא"ה חייב לבוא למקדש כדי לקיים עשה דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ובפ"ק דר"ה ד' ע"ב ובפ"ב דביצה י"ט ע"ב דאיפליגו ר"ש ור"א בר"ש. דר"ש קאמר אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר. לומר שזה אחרון. וראבר"ש קאמר לא יאמר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר. לומר שזה גורם עיי"ש. למה להו לומר שהוא מיותר משום שבו דיבר הכתוב. תיפוק להו דבלא"ה הוא מיותר אצל מצות ראי'. משום דבלא"ה בחג הסוכות חייב לבוא לעזרה משום מצות לולב. וא"כ ממילא מתקיימת ע"כ מצות ראיית פנים בעזרה. ולמה לי דכתב רחמנא מצות ראי' בחג הסוכות. ואין לומר דנפק"מ לענין מי שאין לו לולב. דמ"מ חייב להראות בעזרה משום עשה דראיית פנים. דז"א דאם איתא דאפי' כבר יצא י"ח לולב בגבולין חייב ליטלו במקדש. א"כ אין לנו למעט שאול מדכתיב לכם ביום הראשון אלא בגבולין. אבל במקדש דלא כתיב לכם. אפי' ביום ראשון אית לן למימר דיוצא בשאול. וא"כ אפי' כשאין לו לולב ע"כ חייב לבא למקדש לצאת מיהת בשל אחרים. אלא ודאי אפי' נטל הלולב בגבולין יוצא נמי משום מקדש. וא"כ ביום הראשון של חג שהמצוה נוהגת מדאורייתא גם בגבולין. אינו צריך ליטלו במקדש. ושפיר איצטריך למיכתב מצות ראי' גם בחג הסוכות. משום דעיקר מצות ראי' היא ביום הראשון של חג. כמבואר בפ"ק דחגיגה ז' ע"א. וכ"כ הרמב"ם ריש פ"א מהלכות חגיגה עיי"ש. ובפרט לפי מה שהעלה הר"ב ט"א ריש פ"ק דחגיגה לדעת הרמב"ם דאין מצות ראי' מתקיימת אלא ביום ראשון דוקא. ואם לא התראה בראשון שוב אין לו תשלומין. דדוקא לקרבן יש לו תשלומין בשאר ימות החג ולא למצות ראיית פנים עיי"ש. וא"כ שפיר איצטריך למיכתב מצות ראי' כיון דביום הראשון אינו צריך ליטלו ללולב במקדש דשפיר יוצא בו בנטילתו בגבולין גם למקדש. דלא חייבה תורה אלא בנטילה אחת. וליכא נפקותא בין גבולין למקדש אלא במאי דבגבולין ליכא מצוה אלא בראשון אם אינו יכול לבוא למקדש. אבל במקדש חייב כל שבעה. ואם יכול לבוא למקדש חייב גם בשאר ימות החג משום חובת מקדש. אבל באמת אין מזה הכרע. דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דגם ירושלים בכלל מקדש לענין זה. כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שופר ה"ח ע"ש. דלפ"ז ודאי קושיא מעיקרא ליתא כמבואר. דהרי אפי' את"ל דבנטילה דגבולין אינו יוצא משום מקדש. מ"מ הרי יכול ליטלו בירושלים ואילו מ"ע דראי' לא מתקיימת אלא בראיית פנים בעזרה. ושפיר איצטריך למיכתב מצות ראי' בחג הסוכות כדי לחייבו להתראות בעזרה. אלא אפי' לדעת רש"י והראב"ד ז"ל וסייעתם דמקדש דוקא קתני וירושלים בכלל מדינה היא. מ"מ אכתי לפי מש"כ התוס' ריש פרק לולב הגזול בד"ה בעינן דבמקדש דכל שבעה דאורייתא בעינן לכם כל שבעה. וכן מבואר מדבריהם שם לקמן מ"ג ע"ב בד"ה והביאו עיי"ש. וא"כ נפק"מ לענין מי שאין לו לולב דמצד עשה דלולב אינו צריך לבוא למקדש. ואף דאכתי יכול לצאת בשל אחרים במתנה ע"מ להחזיר וכעובדא דר"ג וחבריו. מ"מ משום מתנה אפשר דאינו חייב לבוא למקדש. כיון שאינו יודע אם יתנו לו. ויותר אפשר לומר דמשום זה אין הכרח לומר דאייתר קרא. דאפשר לומר דגזירת הכתוב היא שאינו יוצא ידי מצות ראי' אלא דוקא בשתחילת ביאתו לעזרה אינה אלא לשם כך. ולא במה שבא לצורך מצוה אחרת: אבל נראה דהדבר מבואר בירושלמי פ"ד דר"ה ה"ג ובפ"ג דסוכה הלכה י"א דאמרי' התם חברייא בעון קומי רבי יונה היך מה דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים אין שבעה בלא שבת ודכוותה ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים אין שבעה בלא שבת פי' ונימא דלולב דוחה שבת אפי' בשאר ימות החג. אמר לון שנייא היא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן. מעתה במקדש ידחה בגבולין לא ידחה. א"ר יונה אילו הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלקיכם הייתי אומר כאן מיעט ובמקום אחר ריבה. אלא ולקחתם לכם מ"מ. ושמחתם לפני ה' אלקיכם בירושלים עיי"ש. הרי מבואר דולקחתם לכם ביום הראשון קאי נמי אמקדש. ומזה מוכיח דחלק הכתוב יום הראשון משאר ימי החג לענין דלא דחי שבת אלא יום ראשון בלבד. וע"כ מאי דכתיב בתר הכי ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים היינו כמו עד שבעת ימים. וכ"כ הרז"ה ז"ל ריש פרק לולב וערבה שכתב וז"ל אבל בשאר הימים וכו' אינה אלא במקדש. משום דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וכאילו אמר עד תשלום שבעת ימים וכו' עכ"ל עיי"ש. והיינו לומר דביום הראשון דרישא דקרא קאי נמי אשבעת ימים דמקדש דסיפא דקרא. וכיון שאין כאן שבעת ימים. מאחר דיום הראשון כבר כתיב. ע"כ פירושא דקרא היינו ושמחתם לפני ה' אלקיכם עד תשלום שבעת ימים. וא"כ ממילא מבואר דכיון דביום ראשון לא כתיב בי' לפני ה' אלקיכם אע"ג דקאי נמי אמקדש. ע"כ מוכרח דביום ראשון של חג יוצא י"ח בנטילה דגבולין אפי' לגבי מקדש. ואינו צריך לחזור וליטלו במקדש. וכן נראה מוכרח ע"כ לפי שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פרק לולב הגזול דאפי' במקדש דכל שבעה דאורייתא מ"מ לא בעינן לכם אלא ביום ראשון. אבל בשאר ימות החג אפי' שאול כשר עיי"ש. וכ"כ הריטב"א והר"ן שם עיי"ש. ועכצ"ל לפ"ז דולקחתם לכם ביום הראשון. היינו בין בגבולין ובין במקדש. וא"כ מאי דמסיים קרא ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים הוי כמו עד תשלום שבעת ימים. וממילא ע"כ ביום ראשון יוצא ידי חובתו בגבולין לגמרי אפי' משום מקדש. משום דאין בזה שתי מצות בפ"ע לגבולין ולמקדש. אלא מצוה אחת היא לגבולין ולמקדש. רק במקדש המצוה נמשכת עד תשלום כל שבעת ימי החג. וכל שאינו יכול לבוא למקדש ליכא מצוה אלא ביום ראשון בלבד: מיהו לפ"ז לכאורה מבואר דלדעת התוס' וסייעתם דס"ל דבמקדש כל שבעה בעינן לכם ושאול פסול. ע"כ צ"ל דס"ל דאף דולקחתם לכם קאי נמי אושמחתם לפני ה"א שבעת ימים. מ"מ ביום הראשון לא קאי אשבעת ימים דמקדש. והו"ל כאילו כתיב ולקחתם לכם פרי עץ וגו' ושמחתם וגו'. והיינו משום דכיון דכתיב במקדש שבעת ימים הרי גם יום ראשון בכלל. ומאי דכתיב ברישא דקרא ביום הראשון לא קאי אלא אגבולין לחוד. דאין המצוה נוהגת אלא ביום הראשון בלבד: ולפ"ז ממילא מבואר דאינו יוצא י"ח בנטילתו בגבולין משום מצוה דמקדש. שהרי לפני ה' אלקיכם קאי נמי על יום ראשון דעל כל שבעת ימים כתיב לפני ה' אלקיכם. וכל שנטילתו היתה בגבולין דלא קרינן בי' לפני ה' לא יצא י"ח. וצריך לחזור וליטלו במקדש. אלא דא"כ קשה טובא לשיטת התוס' וסייעתם מדברי הירושלמי שהבאתי. ולזה הי' נראה לומר דגם לשיטה זו ודאי ביום הראשון דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אשבעת ימים דמקדש. וראשון היינו נמי ראשון דהנך שבעה. אלא דמ"מ ליכא למשמע מזה מיעוטא לשאר הימים דלא ניבעי בהו לכם ולהכשיר שאול במקדש מיום שני ואילך. משום דעיקר קרא דביום הראשון לא אתי אלא לרבות גבולין מיהת למצות לולב ביום הראשון. ולא למיעוטא אתי. והא דאמרינן ריש פרק לולב הגזול בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם. אלא ביו"ט שני אמאי לא עיי"ש. דמשמע לכאורה דמביום הראשון אימעיטו שאר הימים דלא ניבעי משלכם. כבר פירשו התוס' שם דלא משום מיעוטא דקרא דביום הראשון פריך. דודאי מזה לא הוה ממעטינן שאר הימים כי היכי דלא ממעטינן מיני' לקיחה לכל אחד ואחד בשאר הימים. אלא דכל מה שאינו בעיקר הלקיחה כמו לקיחה תמה ולכם פשיטא לי' לתלמודא דלא תקנו בלולב דרבנן שבגבולין מיום שני ואילך עיי"ש. וכן מבואר ג"כ להדיא מפירש"י שם עייש"ה. וכן הוא ברא"ש שם. והיינו דפריך ביו"ט שני אמאי לא. ואע"ג דלקמן ר"פ לולב וערבה מ"ג ע"א ממעט בברייתא ממיעוטא דהראשון שלא ידחה שבת אלא יום ראשון. דייתורא דה ' מיעוטא הוא. כדפירש"י ותוס' שם. צ"ל דהך מיעוטא לא משמע לי' אלא לענין דחיית שבת דנפק"ל מקרא דביום דסמיך לי'. אבל לא קאי מיעוטא אולקתתם לכם. וכן מאי דאמרינן בירושלמי שם דכתיב ביום הראשון חלק הראשון מהם. היינו ג"כ רק לענין דחיית שבת דסמיך לי'. ולא אדלעיל מיני'. כן נראה מוכרח לומר לדעת התוס' וסייעתם: וא"כ מבואר דגם לדעתם ביום הראשון בכלל הנך שבעה דמקדש נמי הוא. וכדאי' בירושלמי שם. וא"כ גם לדעתם אין כאן שתי מצות מיוחדות לגבולין ולמקדש. אלא מצוה אחת לשניהם. אלא דביום הראשון שנוהגת המצוה גם בגבולין מדאורייתא. אינו צריך ליטלו במקדש דוקא. ובכל מקום שנוטלו יוצא בו ידי תובתו. אבל מיום שני ואילך דבגבולין ליכא מצוה אינו יוצא בו ידי חובתו אלא במקדש דוקא. כדכתיב בקרא לפני ה' אלקיכם: ומעתה א"כ לפ"ז אפשר לומר דאין כאן מקום למנותן שתי מצות. משום דהרי ביום הראשון כללן הכתוב לגבולין ולמקדש כאחת. דעל שניהם אמר קרא ביום הראשון. ומאי דמסיים קרא שבעת ימים. היינו עד תשלום שבעת ימים. דבמקדש המצוה נמשכת עד שבעת ימים. ומשום זה אין למנותן שתים כל אחת מצוה בפ"ע. וכבר ביארנו לעיל דאפי' לדעת רבינו הגאון דכל הפרטים שנכללו בדבור אחד נמנין כל אחד ואחד מצוה בפ"ע. מ"מ כל שהפרטים הם משם אחד אינם נמנין אלא מצוה אחת. וא"כ כ"ש כאן דהו"ל שם אחד ממש. וכללן הכתוב כאחד במצוה דיום ראשון. אלא דמכאן ואילך נוהגת במקדש בלבד: אלא דבעיקר הדבר עדיין יש לעיין לכאורה מדאמרינן ריש פרק לולב וערבה סוכה מ"ג ע"א ור"א ביום ולא בלילה נפקא לי' מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ימים ולא לילות עיי"ש. והשתא אם איתא דביום הראשון דרישא דהך קרא קאי נמי למקדש. ומאי דכתיב בסיפא דקרא במקדש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. אין יום הראשון בכלל. אלא פירושו ושמחתם לפני ה"א עד תשלום שבעת ימים. א"כ מאי ראי' מייתי מהתם ללולב דיום ראשון דאינו אלא ביום ולא בלילה. אימא דוקא לולב דשאר ימות החג שאינו נוהג אלא במקדש. כי היכי דמיעטי' קרא שלא ינהוג אלא במקדש בלבד. הכי נמי מיעטי' קרא דאפי' במקדש אינו נוהג אלא ביום ולא בלילה. שהרי בגבולין אפי' ביום שוב אינו נוהג יותר. הילכך במקדש נמי די שיהא נוהג ביום. אבל לענין לילה השוה הכתוב מקדש לגבולין. אבל יום ראשון שנוהג אפי' בגבולין לעולם אימא לך שנוהג בין ביום ובין בלילה. אלא ודאי מוכרח מזה דולקחתם לכם ביום הראשון לא קאי אלא אגבולין לחוד. וסיפא דקרא דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. היינו כפשוטו. מראשון ועד השביעי. דכולם בעינן לפני ה' אלקיכם דהיינו במקדש. והשתא שפיר יליף מהך קרא גם ליום הראשון דגבולין שאינו אלא ביום ולא בלילה. דלא עדיף לולב דגבולין שאינו נוהג אלא יום אחד. מלולב דמקדש שהחמירה בו תורה שיהא נוהג כל שבעה. ואפי' הכי מיעטי' קרא אפי' ביום ראשון דדוקא ביום ולא בלילה. דהא אכולהו שבעת ימים כתב קרא ימים ולא לילות. וא"כ כ"ש ללולב דיום ראשון דגבולין. איברא דלפ"ז תקשה לרבנן דילפי התם למעט לילה מדכתיב ביום הראשון. ביום ולא בלילה. וקשה אם איתא דרישא דקרא ביום הראשון לא קאי אלא אגבולין בלבד. א"כ הא תינח לראשון דגבולין. אבל שבעה דמקדש אכתי מנ"ל דבימים ולא בלילות. אימא דוקא בגבולין שאינו נוהג אלא יום אחד הכי נמי אינו נוהג אפי' ביום זה אלא ביום ולא בלילה. אבל במקדש שנתנה לו תורה זמן ארוך שנוהג כל שבעה לעולם אימא לך דנוהג בין ביום ובין בלילה. ולכאורה יש להכריח מזה איפכא דביום הראשון קאי נמי אמקדש. ושמעינן מיני' שפיר בין לגבולין ובין למקדש דביום ולא בלילה. דמיום ראשון נשמע גם לשאר הימים דקילי טפי מיום ראשון. שהרי אינם נוהגין אלא במקדש ואילו יום ראשון נוהג בכל מקום. ואם ביום ראשון מיעט קרא לילה כ"ש לשאר הימים: אבל נראה דלזה י"ל לפמש"כ הרשב"א ז"ל בשבת פרק ר"א דמילה קל"א ע"ב עלה דאמרינן ורבנן דילפי מביום ולא ילפי מקרא דשבעת ימים משום דאי מהתם ה"א לילף ימים ימים מסוכה מה להלן ימים ואפי' לילות אף כאן נמי ימים ואפי' לילות עיי"ש. וכתב הרשב"א וז"ל קשיא לי א"כ לא לכתוב רחמנא ימים. דהא כולה מילתא מביום הראשון נפקא לן. וי"ל דאי לא כתב רחמנא ימים. ה"א ודאי דנילף שבעה שבעה מסוכה ואי משום דכתיב ביום. ה"א ה"מ בגבולין דלא חייב בהו רחמנא אלא יום אחר. והכי נמי לא חייב אלא יום ולא לילה. אבל במקדש כי היכי דחייב בו שבעה הכי נמי חייב בו נמי לילות כימים. אבל השתא דכתיב גם במקדש ימים כמו שכתוב בגבולין. גלי לן קרא דכי היכי דיום שנאמר בגבולין דוקא ביום ולא בלילה. אף ימים שנאמר במקדש דוקא ימים ולא לילות. ואכתי איכא למידק דא"כ שפיר קאמרי לי' רבנן לר"א. וי"ל דר"א סבר דכיון דאיכא למידרש ביום למילי אחריני דרשינן. וימים דכתיב גבי מקדש גלי נמי אגבולין. דכי היכי דבמקדש אינו ניטל אלא ביום אע"פ שהחמיר בו הכתוב להטעינו שבעה. כ"ש בגבולין שאינו ניטל אלא יום אחד שאינו ניטל בלילה אלא ביום עכ"ל עיי"ש. מעתה לפ"ז ניחא שפיר דודאי מקרא דביום הראשון לא הוה ילפינן לשבעת ימים דמקדש לומר שנוהגין ביום ולא בלילה. מטעם דביום הראשון לא קאי אלא אגבולין לחוד. ומגבולין למקדש ליכא למילף. משום דשאני לולב דגבולין שאינו נוהג אלא יום אחד והילכך אינו נוהג אלא בלילה. אבל מקדש דחייב בו רחמנא שבעה ימים י"ל דהכי נמי חייב בו לילות כימים. אלא מדכתיב גם במקדש ימים גלי לן קרא דגם במקדש לא עשה בו הכתוב ימים כלילות כמו בגבולין וכמש"כ הרשב"א ז"ל: ומעתה לפ"ז גם מזה מוכרח דביום הראשון לא קאי אלא אגבולין לחוד. דאם איתא דביום הראשון קאי נמי אמקדש וכדקאמר בירושלמי. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. למה לי דכתב רחמנא ימים גבי מקדש. כיון דגם השתא דכתיב לא שמעינן מיני' מיעוטא ללילות. ואין לומר כמו שתי' הרשב"א ז"ל דהוה סד"א ה"מ בגבולין ולא במקדש. דז"א דהרי הך קרא מיירי בין בגבולין ובין במקדש. וכיון דיום ראשון דמקדש אימעיט בו לילה כ"ש שאר הימים וכמשכ"ל. אלא ודאי דביום הראשון לא קאי אלא אגבולין בלבד. וממילא ע"כ שבעת ימים דסיפא דקרא דקאי אמקדש היינו כל שבעה. וראשון נמי בכלל. וא"כ ביום ראשון בעינן לפני ה' אלקיך דוקא. ולא יצא י"ח במה שנטל בגבולין וחייב לחזור וליטלו במקדש משום מצוה דמקדש. וכן מוכרח ממאי דיליף ר"א משבעת ימים דמקדש גם לגבולין למעט לילה. משום דק"ו הוא וכמשכ"ל. והן הן דברי הרשב"א ז"ל דכיון דמקדש. אע"פ שהחמיר בו הכתוב להטעינו שבעה. מיעט בו לילה כ"ש גבולין שאינו טעון אלא ום אחד דיש למעט בו לילה. והשתא אם איתא דביום הראשון דרישא דקרא קאי נמי אמקדש. וסיפא דקרא דשבעת ימים היינו עד תשלום שבעת ימים. וא"כ לא מיירי אלא בשאר הימים. א"כ שוב ליכא למשמע מיני' למעט לילה לא בגבולין ולא אפי' ביום ראשון דמקדש. די"ל דלא מיעט הכתוב לילות אלא בשאר הימים שאינם נוהגין אלא במקדש. והילכך אפי' במקדש לא החמיר בו הכתוב אלא ביום ולא בלילה. אבל יום ראשון שהחמיר בו הכתוב לחייב בו בכל מקום בין במקדש ובין בגבולין יש לומר שהחמיר בו הכתוב נמי שינהוג בלילה כביום. ומעתה א"כ צ"ל דתלמודא דידן פליגא אדירושלמי. ולתלמודא דידן אם נטל הלולב ביום הראשון של חג בגבולין חייב לחזור וליטלו במקדש. משום דאע"ג שיצא ידי חובתו משום עשה דולקחתם לכם ביום הראשון דגבולין. אכתי לא יצא י"ח משום עשה דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים דמקדש. עד שיחזור ויטלנו במקדש. וא"כ הו"ל שתי מ"ע מיוחדות בפ"ע אחת בגבולין ואחת במקדש. ויש למנותן שתי מצות בפ"ע לדעת רבינו הגאון ז"ל: ונראה דזו היא דעת רבינו שמעון הגדול ז"ל בעל אזהרות אתה הנחלת שמנה מתחילה מ"ע דלולב סתם. וחזר אח"כ לקמן בסוף אזהרותיו וכתב וז"ל חלות פני אל בשבעת ימי החג בפרי עץ הדר ובקלוס ערבי נחל וכו' עיי"ש. וע"כ נראה דכוונתו מתחילה למנות מצות עשה דלולב בגבולין שאינו נוהג מה"ת אלא ביום ראשון. מדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. ולכן כתב לולב סתם. משום דמדרבנן מיהת נוהג כל שבעה. ואח"כ חזר ומנה לולב דמקדש שנוהג כל שבעה מדאורייתא. ולכן כתב בפירוש שבעת ימי החג. מנאן בשתי מצות מיוחדות בפ"ע. אבל לא מצאתי לו חבר בזה בין כל מוני המצות. ומדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קס"ט מתבאר ג"כ דדעתו כדעת בעל המאור דקרא דביום הראשון קאי נמי אמקדש. שכתב שם וז"ל מצוה קס"ט היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים. והוא אמרו יתברך ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ג מסוכה. ושם התבאר שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש. אולם בשאר ארצות יום ראשון בלבד הם חייבין בו מן התורה עכ"ל עיי"ש. מבואר מלשונו דס"ל דלעיקר פשטי' דקרא אין חילוק בין מקדש לגבולין שנוהג בכל מקום שבעת ימים. וביום הראשון דרישא דקרא אינו ענין בפ"ע אלא הוא מכלל שבעת ימים דכתיב בסיפא דקרא. ופירושא דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. היינו עד תשלום שבעת ימים וכמש"כ הרז"ה ז"ל. משום דיום הראשון דהנך שבעה כבר כתיב ברישא דקרא. אלא דמדכתיב בסיפא דקרא לפני ה' אלקיך ממעטינן גבולין משבעה. וכדדרשינן בספרא לפני ה' אלקיך שבעת ימים ולא בגבולין והי' ראוי לומר דכולי' קרא במקדש הוא דמיירי. אלא דמדדייק הכתוב למכתב מיעוטא דלפני ה' אלקיך בסיפא דקרא גבי שבעת ימים ולא מיד ברישא דקרא גבי ביום הראשון. דרשינן מזה דראשון נוהג אפי' בגבולין. וכמו שאמרו בירושלמי שם. וכן מוכרח ע"כ לפי המתבאר מדבריו בהלכות לולב דאין שום חילוק בין גבולין למקדש. וכל מאי דכשר בגבולין מיום שני ואילך כשר נמי במקדש עיי"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דביום הראשון דאימעיט מיני' לכם מיו"ט שני ואילך. קאי נמי אמקדש. ואין הטעם דמכשרינן שאול אחר יום ראשון משום דאינו אלא מדרבנן כמש"כ בפרש"י ותוס' שם. אלא משום דלא כתיב לכם אלא ביום ראשון והילכך אפי' במקדש כשר שאול מיום שני ואילך. וא"כ ע"כ מבואר דס"ל דקרא דביום הראשון קאי נמי אמקדש. ואדרבה מדבריו שבריש הלכות שופר וכו' במנין המצות שנוהגים בחג כתב וז"ל מצוה ג' ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג עכ"ל עיי"ש. ולא הזכיר כלל מצות יום ראשון דגבולין. מבואר דס"ל דלפום פשטי' דקרא כולי' קרא לא מיירי אלא במקדש בלבד. כדכתיב בי' לפני ה' אלקיך. ולא נפקא לן מצות גבולין דיום ראשון אלא מדרשא. ולכן במנין המצות לא כתב אלא מצוה דכל שבעה דמקדש. משום דלפום פשטי' דקרא ליכא בזה מצוה אחרת. ודין גבולין דלא נפקא אלא מדרשא לא כתבו אלא בפנים בהלכותיו. וכיו"ב אשכחן גם במקומות אחרים בדברי הרמב"ם וכ"כ הרא"ם בביאורו לסמ"ג עשין מ"ב עייש"ה. ועדיפא מינה העלה בנו"ב קמא או"ח סי' כ' עיי"ש בדבריו. ואע"פ שאין דבריו נראין אצלי שם כמשכ"ל עשין נ'. היינו משום דעכ"פ אין לו להרמב"ם לכתוב נגד ההלכה כדי למנות המצוה כפשטי' דקרא. וזה לא שייך אלא התם אבל כאן אין זה נגד ההלכה מה שלא הזכיר אלא המצוה שבמקדש משום דלפום פשטי' דקרא אין המצוה אלא במקדש. ומצוה דגבולין דלא נפקא אלא מדרשא לא הזכירה אלא בהלכותיו. ואין מקומה במנין המצות כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש שני עיי"ש ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דגם לדעת הרמב"ם שבעת ימים דסיפא דקרא. היינו עם יום הראשון שכבר נזכר ברישא דקרא. ולא קאמר קרא אלא שישמחו בו לפני ה' במקדש עד תשלום שבעת ימים. וא"כ אם נטלו בגבולין ביום הראשון שפיר יצא בו י"ח גם משום מצוה דמקדש דאין בזה אלא מצוה אחת. וזה נכון ע"פ הירושלמי. אבל מתלמודא דידן בסוגיא דשבת בפרא"ד ובסוכה פרק לולב וערבה לא נראה כן וכמו שביארנו. וגם מדברי הרשב"א נראה דס"ל הכי כמשכ"ל. וצ"ע בזה כעת: ומ"מ נראה דאין בזה מקום גמגום לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. דאפי' כשתמצא לומר דאפי' ביום ראשון אם נטל לולב במדינה חייב לחזור וליטלו במקדש. מ"מ לא מנאן רבינו הגאון בשתי מצות מיוחדות בפ"ע. משום שכללן הכתוב בדבור אחד. דחד ולקחתם כולל שניהם מקדש ומדינה וכמשכ"ל. ואע"ג דבעלמא בכל שני פרטים שנכללו בדבור אתד דרכו של רבינו הגאון למנות כל פרט ופרט בפ"ע בין בלאו ובין בעשה. מ"מ היינו כשהם ענינים נפרדים ושמות מחולקים. משא"כ כאן דענין אחד ומשם אחד הם שתייב הכתוב ליטול הלולב במדינה ובמקדש ביום ראשון של חג. ובשאר ימות החג במקדש בלבד. והו"ל ככבוד אב ואם וכמורא אב ואם שמנאן גם רבינו הגאון אחת אתת מהאי טעמא. וכמו שביארנו לעיל עשה ג' עיי"ש.

1 וְסֻכָּה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »