ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה ל״ט

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

39 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ראשון ושביעי בניסן. הוא מ"ע דיום ראשון ומ"ע דיום שביעי של פסח ושתי עשין מיוחדות בפ"ע הן. דבכל חד כתיב בקרא עשה בפ"ע כדכתיב בפ' אמור ובחמש' עשר יום בחודש הזה חג המצות וגו' ביום הראשון מקרא קודש יהי' לכם וגו' ביום השביעי מקרא קודש וגו'. ואע"ג דבפסח לא כתיב שבתון כלל. מ"מ קרא דמקרא קודש יהי' לכם היינו ג"כ עשה דשביתה ממלאכה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קנ"ט ק"ס קס"ב עיי"ש והרא"ם ז"ל ביראים סי' קי"א קי"ב עיי"ש. וכן מתבאר בברייתא בפ"ב דחגיגה י"ח ע"א ובספרא פרשת אמור דמקרא קודש הו"ל כשבתון. דקתני אלה מועדי ד' מקראי קודש במה הכ"מ אם בראשון הרי כבר נאמר שבתון וכו' עיי"ש. ובפירש"י ד"ה מקראי קודש. ואין צריך למש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין פ"ט עיי"ש. וכן הסמ"ג עשין ל"ג ל"ד וכו' מנה בכל המועדים עשין דשביתה מקראי דמקרא קודש יהי' לכם האמור בכל מועד בפ"ע בפרשת אמור. ופרשת פנחס עיי"ש. ועי' בפ"ק דשבועות י"ג ע"א בתוס' ד"ה לא קראו. אלא דלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב ראשון ושביעי בניסן הוא מגומגם קצת כמבואר. ובאזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות בדבור זכור כתב לקדש ראשון ושביעי בפסח עיי"ש וזה נכון. אבל לשונו כאן צריך ביאור. ונראה דלישנא דמתניתין דריש פ"ק דר"ה נקט. דתנן באחד בניסן ר"ה לרגלים. ובגמרא שם ד' ע"א פרכינן עלה רגלים באחד בניסן הוא. בט"ו בניסן הוא. אמר ר"ח רגל שבו ר"ה לרגלים. ופירש"י ז"ל רגל שהוא בחודש הנכנס באחד בניסן הוא ר"ה לרגלים עכ"ל עיי"ש. ולזה רמז רבינו הגאון ז"ל כאן וכתב ראשון ושביעי בניסן. ורצה לומר ברגל שבניסן. וזה ממש כלישנא דתנא דמתניתין דקרי לרגל שבניסן ניסן: והנה הרמב"ם ז"ל בשרשיו שורש י"ג השיג על הבה"ג ז"ל שמנה מוספי כל המועדים כולם במצוה אחת. וא"כ הי' לו למנות גם שביתת כל המועדים כולם מצוה אחת. והרי הבה"ג מנה שביתת כל מועד ומועד בפ"ע וא"כ גם המוספים הי' לו למנות מוספי כל מועד בפ"ע. והפליג בהשגה זו הרבה. וכתב דזהו טעות גדולה מאוד מגונה עיי"ש בדבריו. ותמיהא זו תסוב גם על רבינו הגאון ז"ל שגם הוא מנה לקמן במספר הפרשיות כל המוספין במצוה אחת. ואעפ"כ מנה כאן שביתת כל מועד ומועד עשה בפ"ע. וגם הרמב"ן ז"ל מלאך מליץ טוב על הבה"ג בכל מקום שמשיג הרמב"ם עליו. כחן שתק ולא ענה מאומה. ולכאורה הי' מקום לומר דכמו דתמיד של שחר ותמיד של בין הערבים. אע"ג דכתיב בכל חד מצוה בפ"ע את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה ביה"ע וגו'. מ"מ מנאן הרמב"ם ז"ל גופי' עשין ל"ט בעשה אחת. והיינו משום דבראש הפרשה כללן הכתוב במצוה אחת. דכתיב את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב לי במועדו וגו' זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד. אלא שחזר הכתוב וחלקן בפרטות כל אחד בפ"ע רק כדי להורות פרטי דיניהם וזמני הקרבתן. וכן רבינו הגאון ז"ל והבה"ג מנאום מצוה אחת מה"ט. וכבר ביארנו בזה לעיל עשה ד' עיי"ש. וא"כ אף במוספין שכללן הכתוב לכל מוספי המועדים במצוה אחת בסוף פרשת המוספין. דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם וגו'. יש לנו למנותן כולן במצוה אחת. אלא שהוצרך הכתוב לכתבן ג"כ כל אחד בפ"ע כדי להורות פרטי דיניהם של כל אחד לעצמו. משא"כ שביתת כל המועדים שלא נכללו כולם במצוה אחת. אלא מצוה של כל אחד נכתבה בתורה בפ"ע. ואע"ג דכתיב בפ' אמור בריש פרשת המועדים אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם. וכבר ביארנו דמקרא קודש היינו שביתה ממלאכה. וא"כ לכאורה גם שביתת כל המועדים נכללו בעשה אחת. אבל אין במקרא זה לשון עשה ומצוה לשבות ממלאכה. ומאי דכתיב אשר תקראו אותם במועדם נדרש בספרא לענין אחר לגמרי. וכמו שהביאו רש"י והרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וכן הוא בתלמוד בכמה דוכתי. וכן מאי דכתיב בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' וגו'. אין בזה לשון עשה גמורה. אלא קאי על העשין האמורות למעלה בכל מועד ומועד בפרטות. כלומר אלה מועדי ה' אשר צויתי עליהם למעלה בכל אחד שתקראו אותם מקראי קודש. אבל לא חזר וכללן כולן בעשה גמורה בפ"ע. כמו במוספין דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם וגו'. ובפרט דמדסיים הכתוב להקריב אשה לה' וגו'. נראה דלא מיירי הך קרא אלא במצות הקרבת המוספין בלבד ולא בשביתה. וכיון דבשביתת השבת והמועדים אין לנו עשה אחת הכוללת כולן במצוה אחת. ואין לנו בהן אלא העשין הפרטיות שנאמרו בכל אחד בפ"ע. הילכך נמנו כולן בפרטות בפ"ע. משא"כ המוספין שבא בהן עשה אחת כללית לכולן כאחת בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם. אין לנו למנותן אלא בעשה אחת כמו שביארנו. ובפרט לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דאפי' בל"ת ועשה שבמצוה אחת אינו מונה אלא זה שכולל יותר מהשני כמו שביארנו בכמה דוכתי. וכ"ש בשתי עשין שאין למנות אלא הכללית בלבד. והרי גם הרמב"ם ז"ל גופי' מנה בסה"מ עשין נ' מוספי כל ימי חג הסוכות בעשה אחת. אע"פ שבפרשת המוספין בפרשת פנחס כתיב בכל יום משבעת ימי החג מצוה בפ"ע. וגם חלוקין בקרבנותיהם כל יום לעצמו. ועכצ"ל דלכך מנאן בעשה אחת משום שבפרשת המועדות שבפרשת אמור כללן הכתוב לכל שבעת ימי החג כאחד. וכתב שבעת ימים תקריבו אשה לה'. וא"כ אף אנן נימא לכולהו מוספין של כל המועדים כולן. דאע"פ שבא בכל אחד מהם עשה בפ"ע. מ"מ כיון שחזר הכתוב וכללן כולן בעשה אחת. כדכתיב שם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה וגו'. וכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו'. יש למנות כולם בעשה אחת: אלא דאכתי אין זה מספיק לסלק לגמרי השגת הרמב"ם ז"ל. דהתינח למוספי כל המועדים. אבל הרי הבה"ג ורבינו הגאון ז"ל כללו גם מוסף שבת כאחד עם מוספי המועדים בעשה אחת. והרי מבואר בסוגיא דפ"ב דערכין י' ע"ב דשבת לא איקרי מועד עיי"ש. ובמש"ב הרמב"ן ז"ל בפרשת אמור ריש פרשת המועדים עיי"ש. וא"כ אין לנו עשה כללית אחת שתכלול מוסף שבת עם מוספי המועדים כולם כאחת. דליכא עשה כללית אלא למוספי המועדים. כדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם ושבת לאו מועד הוא. וא"כ עכ"פ הו"ל להבה"ג ורבינו הגאון ז"ל למנות במוספין שתי עשין. אחת במוסף שבת ואחת במוספי המועדים כולם. ואפשר שלזה נתכוון הרמב"ם ז"ל במה שדייק בלשונו בהשגתו על הבה"ג שם. וכתב וז"ל אבל טעו במה שיתלה בזה העיקר טעות גדולה מאד מגונה. וזה שהם מנו המוספים כולם מצוה אחת. מוסף שבת ומוסף ר"ח ומוספי המועדות וכו' עכ"ל עיי"ש. ואחר שכתב המוספים כולם למה האריך וכתב עוד מוסף שבת וכו'. אם לא שכוונתו למש"כ. איך שיהי' ודאי השגת הרמב"ם עומדת בתקפה ממוזף שבת מיהת. דשבת לא איקרי מועד. ואינו בכלל קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם. כמבואר בערכין שם. הן אמת שראיתי להחזקוני בפ' אמור שכתב וז"ל אלה הם מועדי על שבת נאמר על שם שיש שבתות רבות בשנה עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דגם שבת איקרי מועד. והרי הם בכלל אלה הם מועדי. ובאמת דהכי משמע ודאי מפשטי' דקרא. דהרי סמוך לו אתריו מיד שבת בקרא. אבל הוא תמוה. דהרי בגמרא שם מבואר דשבת לא איקרי מועד: איברא דראיתי בספרי בפרשת בהעלותך אקרא דוביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם דפליגי תנאי בהכי. דלת"ק שבת לא איקרי מועד. אבל לרבי נתן שבת איקרי מועד. וכמו שהאריך בפירושו בספרי דבי רב להר"ד פארדו ז"ל עיי"ש. והעלה שם דלהלכה קיי"ל כר"נ. ובשלהי תמיד סתם לן תנא כוותי'. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין עיי"ש בדבריו. ולפ"ז דברי החזקוני נכונים אליבא דהילכתא. וממילא גם השגת הרמב"ם ז"ל מסתלקת. אלא דאין הדברים ברורים אצלי. ובפרט דסתמא דתלמודא בסוגיא דערכין קאמר בפשיטות דשבת לא איקרי מועד. ולכן נראה דודאי בכל מקום שנזכרו מועדים לא יתכן לומר דאין שבת בכלל. דודאי קדושת שבת חמירא טפי מקדושת המועדים. ושם מועד יתכן גם על שבת. דאין מועד אלא זמן כתרגומו דהיינו זמן ידוע ומיוחד. וזה שייך בשבת כמו ביו"ט. והא דאמרינן שבת לא איקרי מועד. היינו רק לומר שאין לנו הכרח לומר שהוא בכלל סתם מועד דקרא האמור בהלל כדי שנצטרך לחדש ולומר דגם בשבת צריך לקרוא את ההלל. דסתם מועד האמור בקרא היינו יו"ט. והנה גבי הלל לא כתיב בקרא לשון מועד. והא דקאמר טעמא דלא אמרינן הלל בשבת משום דשבת לא איקרי מועד. ע"כ סמיך אקרא דמייתי לקמן דכתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג. ליל המקדש לחג טעון שירה וכו' עיי"ש. וחג היינו מועד וכמבואר בתענית ל' ריש ע"א עיי"ש. וכיון דכתיב בקרא חג אין לנו אלא חג ומועד אבל לא שבת. אבל כאן בפרשת המוספין דגם מוספי שבת כתיבי בפרשה. ובסוף הפרשה מסיים קרא וכתב אלה תעשו לה' במועדיכם וגו'. אית לן למימר דודאי אכולהו הנך דכתיבי בפרשה קאי. ולא איצטריך ראי' לגבי ר"ח מדאשכחן דאיקרי מועד מדכתיב קרא עלי מועד. אלא משום דהו"ל יום חול ולא איקדיש בעשיית מלאכה. ומסתמא לא הי' לנו לומר שיהי' בכלל מועדיכם דקרא. אבל שבת אין ספק דהו"ל בכלל. כיון דמוספין דידה כתיבי בההיא פרשה בתוך שאר מוספי המועדים. ואכולהו מסיים קרא אלה תעשו במועדיכם. וזו היא ג"כ כוונת החזקוני. דס"ל דלא אמרינן דשבת לא איקרי מועד אלא בסתמא. דסתם מועד דקרא לא קאי אלא על יו"ט. אבל ודאי מתפרש שפיר נמי על שבת. וכיון דכתיב נמי שבת בפרשה ודאי על שבת נמי קאי. וכן מבואר בהדיא בברייתא בחגיגה י"ח ע"א לפי גירסת השאילתות פרשת וזאת הברכה שאילתא ק"ע עיי"ש: הן אמת דלכאורה יש מקום להביא ראי' דשבת לא איקרי מועד כלל מסוגיא דזבחים פרק כל התדיר צ"א ע"א דאיבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר. או דילמא מקודש קודם דקדיש. ואמרינן ת"ש תמידין קודמין למוספין ואע"ג דמוספין קדישי. ומשני אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי. והדר בעי למיפשט מדתנן מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח. ומשני אטו ר"ח למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני עיי"ש. ופירש"י וז"ל מוספי ר"ח מקודשין משל שבת דאיקרי מועד עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ע"כ מוכרח לומר דשבת ליתא כלל בכלל מועדים. דאם איתא דגם שבת מיקריא שפיר מועד אלא דמסתמא משמעות מועד לא קאי אלא איו"ט. א"כ היכי קרי למוספי ר"ח מקודש יותר ממוספי שבת משום דר"ח איקרי מועד. כיון דבאמת גם שבת מיקרי שפיר מועד. ולא גרע בהכי מר"ח כדכתיבנא: אלא דבאמת דברי רש"י תמוהין אצלי בזה. היכי יתכן לומר דקדושת ר"ח משום שנקרא מועד תחשב יותר גדולה מקדושת שבת החמורה. ועוד דבהדיא מבואר בסוגיא דמנחות מ"ט ע"ב דמוספי שבת חשיבי מחודש טפי אפי' משל יו"ט עיי"ש. וא"כ כ"ש דחשיבי מקודש טפי משל ר"ח אע"ג דאיקרי מועד. דהא מ"מ לא הוי מועד ממש כיו"ט. וגם לא ידענא למאי הוצרך לכך. דהא לפי מאי דס"ד השתא דר"ח למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני. ואילו שבת כמו דאהני למוספין דידה ה"נ אהני למוספי ר"ח. וכדמשני כבר לעיל דכמו דאהני שבת למוספין אהני נמי לתמידין עיי"ש. וא"כ פשיטא דה"ה למוספי ר"ח. והשתא א"כ שפיר חשיב מוספי ר"ח מקודשין טפי משל שבת. משום דמוספי ר"ח אית בהו תרתי. קדושת שבת ור"ח. משא"כ מוספי שבת דליכא בהו אלא קדושת שבת בלבד. ועל זה משני לי' שפיר אטו ר"ח למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני. כלומר וא"כ שניהם שוים. ואין צריך כלל לכאן ההיא דר"ח איקרי מועד. ולעולם אימא לך דאין בזה שום מעליותא לגבי שבת. משום דגם שבת שייך בה שם מועד. אלא דסתם מועד משמעותו יו"ט בלבד. ולא משום קדושה יתירה דאית בי' יותר משבת. והכא חשיב לר"ח מקודש טפי רק משום דקדושתו כפולה לגבי שבת לפי מאי דס"ד השתא. דהא ודאי מיהת ר"ח ג"כ קדושה יש בו שהרי גורם למוספין שיקרבו. ולכן דברי רש"י ז"ל בזה צ"ע אצלי כעת: עכ"פ מתבאר דודאי גם שבת בכלל קרא דכתיב בסוף הפרשה אלה תעשו לה' במועדיכם. אע"ג דשבת לא איקרי מועד סתמא. ונראה ראי' מוכרחת לחילוק זה שכתבנו. דאל"כ גם בר"ח קשה טובא היכי קאמרינן דר"ח איקרי מועד. והא בהדיא כתיב קרא בפ' בהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו'. הרי דר"ח לא הוי בכלל מועד. וכתיב נמי חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ישעי' א' י"ד. גם דרשו בבראשית רבה פ"ו אקרא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. והיו לאותות אלו שבתות. ולמועדים אלו שלשה רגלים. ולימים אלו ראשי חדשים וכו' עיי"ש. וכן הוא בפסיקתא רבתי פט"ו עיי"ש. ובירושלמי פרק הרואה ה"ב רמזו ג"כ להך דרשא עיי"ש. ובפסיקתא רבתי פ"א אמרו הרי למדנו שראשי חדשים שקולין כמועדות שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם עיי"ש. הרי דעכ"פ לא הוי בכלל מועדות אלא דאיתקיש למועדות. וכ"כ בטור או"ח סי' תי"ט דר"ח איתקיש למועד דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח עיי"ש. ונראה דמקורו מהפסיקתא שם. אבל תמוה דהו"ל טפי להביא מתלמודין דר"ח גופי' איקרי מועד. כדאמרינן בערכין ובפסחים ובשבועות ובתענית שם. אבל לפמש"כ אתי שפיר דודאי כל היכא דכתיב מועד סתם אין השבת בכלל וכ"ש ר"ח. ולא אשכחן בשום דוכתא מועד אצל ר"ח. ואף בדברי קבלה בקרא דקרא עלי מועד. אינו אלא דרשא ורמז בעלמא. ולא מייתינן משם ראי' מגופי' דקרא אלא מדדרש אביי הכי ומוקי בהכי קרא דקרא עלי מועד. ש"מ דשייך בו שם מועד. והילכך מיהת בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם אית לן למימר דקאי נמי אמוספי ר"ח דכתיבי לעיל בההיא פרשה. אע"ג דבעלמא כל היכא דכתיב מועד סתמא ודאי אין ר"ח בכלל. ועי' בפסחים שם בתוס' ד"ה סד"א וברש"א ושאר אחרונים שם עיי"ש היטב ואין להאריך. ולכן ניחא לי' להטור להביא מהיקש מקרא דאורייתא ע"פ הפסיקתא. ומה שלא הביא ההיקש מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם. היינו משום דשם אינו מפורש כ"כ כבקרא דוביום שמחתכם וגו'. ומעתה א"כ קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם כייל נמי מוספי שבת. וא"כ יפה עשו הבה"ג ורבינו הגאון ז"ל שמנו כל המוספין כולן בעשה אחת. אע"ג דשביתת המועדים ושל שבת מנו כל אחד בפ"ע. ועי' מש"כ בזה לקמן עשה ס' עייש"ה: והנה ראיתי להר"ן ז"ל ריש פ"ק דמו"ק שכתב וז"ל תניא כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכו'. הרי משמע שאסורין בעשיית מלאכה מן התורה בחולו של מועד. ומצינו הכתוב שאומר ראשון ושביעי לבדן. ש"מ שחילוק יש ביניהן ומסרן הכתוב לחכמים וכו'. אלא שלא מצינו לאחד מן המחברים שמנו המצוות שימנה מצוה באיסור מלאכה בחול המועד. ואם האיסור דבר תורה הוא. איסורו לאו או עשה. ולפ"ז נראה שאינה אלא אסמכתא בעלמא וכו'. והרמב"ן ז"ל הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. דנראה דזו היא מסקנתו. ואני תמה דא"כ הדק"ל אמאי לא מנאוה מוני המצוות. וביותר יש לתמוה דהרי הרמב"ן ז"ל גופי' הוא אחד מהראשונים ז"ל מוני המצוות וכיון דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא אמאי לא מנאה במנין המצוות שלו. ואמנם בעיקר מה שהחליט הר"ן ז"ל שלא מצינו לאחד ממוני המצוות שמנה מצוה באיסור מלאכת חוה"מ. לדעתי יש לדון בדבר. דהרי הבה"ג מנה במספר העשין עשה לשמור חג המצות שבעת ימים. ולפי הנראה לכאורה כוונתו ז"ל למאי דאמרינן בפ"ב דחגיגה י"ח ע"א תניא את חג המצות תשמור שבעת ימים. לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכו' עיי"ש. ואעפ"י שרש"י פירש שם וכל תשמור אזהרת ל"ת הוא. שומרהו מן המלאכה עיי"ש. מ"מ הבה"ג לא ס"ל הכי. דכיון דכתיב בלשון עשה הו"ל עשה. וכמש"כ הרא"ם ז"ל בפרשת יתרו אקרא דזכור את יום השבת עיי"ש. ולכן מנאה במנין העשין. וגם הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו מנה מצוה זו במנין העשין עיי"ש: הן אמת שראיתי להר"א ממיץ ז"ל ביראים סי' ק"י שכתב וז"ל צוה הקב"ה שישמרו ישראל כל חוק שבעת ימי הפסח. כאיסור חמץ ומלאכה וכל האמור בהן דכתיב בפרשת בא אחר כל הלכותיו ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו'. כלל בזה המקרא כל חוק שבעת ימים. ואע"פ שהזהיר וצוה במקום אחר הוסיף לך הכתוב עשה בכלל עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה שהבין הרא"ם ז"ל בעשה זו של הבה"ג שלא באה אלא להוסיף אזהרה כללית נוספת לכל המצוות הפרטיות שנאמרו בשבעת ימי הפסח. ונפק"ל עשה זו מקרא דושמרת את החוקה הזאת וגו'. ולפ"ז אין לנו מכאן איסור מלאכה בחוה"מ. ונראה דכוונת הרא"ם ז"ל בזה למה שדרשו בעירובין צ"ו ע"א ושמרת את החוקה הזאת למועדה וגו'. ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד עיי"ש. אלא שהוקשה לו להרא"ם לפ"ז במש"כ הבה"ג בלשון העשה לשמרו שבעה ימים. דהרי ליכא פסח אלא ליל ראשון. והיכי שייך בו שמירה שבעת ימים. ולזה ס"ל להרא"ם בדעת הבה"ג דמאי דנקט ר"ע פסח לא על קרבן פסח בלחוד קאי. אלא על כל המצוות הנוהגות בכל שבעת ימי הפסח האמורות בכל הפרשה קאי ולהוסיף בהן עשה כללית. אלא דדברי הרא"ם ז"ל תמוהים אצלי מההיא דפרכינן בסוגיא דעירובין. שם ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא. ומשני השמר דעשה עשה עיי"ש. והשתא להרא"ם ז"ל כיון דאפי' לר"ע אין לאו זה אזהרה פרטית לפסח אלא הוא אזהרה כללית לכל המצוות האמורות בפרשה להיות נזהר וזריז בעשייתן. א"כ מאי פריך מדתנן הפסח מ"ע והוכרח לשנויי השמר דעשה עשה. ומאי קושיא לימא דבאזהרה כללית לא מיירי. דודאי י"ל דגם בפסח יש אזהרת לאו כללית. אלא דאזהרה פרטית לפסח ליכא אלא עשה בלבד. ולא דמי לכל שאר חייבי כריתות דחשיב במתניתין שבאה אזהרת לאו פרטית בכל חד מינייהו. דע"כ בלא"ה מוכרח לפרש כן. דאל"כ תיפוק לי' דאית בי' אזהרת לאו דבל תאחר. כמבואר ריש פ"ק דר"ה ד' ע"א דחשיב פסח בין הנך דעבר עלייהו בבל תאחר. ושם לקמן ה' ע"א פרכינן עלה ופסח בר מיקרב ברגלים הוא. פסח זימנא קביעא לי' אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אקרבי' אידחי לי'. ופירשו התוס' וז"ל ואי לא אקרבי' אידחי לי' והרי מיד עובר עליו עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י שם לקמן בד"ה כפסח דמו עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ה"א עיי"ש. ומבואר דאם לא עשה פסח עובר עליו מיד בלאו דבל תאחר. וא"כ היכי קתני הפסח מ"ע הא לאו נמי איכא. ותקשה לכ"ע בין לריה"ג ובין לר"ע. וכן יש להקשות לפי המבואר בספרי פרשה ראה וכ"כ הרא"ם ז"ל גופי' ביראים לעיל סי' ל"ב דבמבטל מ"ע לגמרי עובר בלאו דבל תגרע עיי"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בר"ה ט"ז ע"א עיי"ש. וא"כ כשעבר ולא עשה פסח או לא מל בזמנו. מלבד מה שעבר בעשה האמור בהן עבר נמי בלאו דבל תגרע. וא"כ מאי קפריך לימא דלא כר"ע. והרי אפי' לריה"ג קשה מלאו דבל תגרע. מיהו לפמש"כ בזה במק"א בבאור דברי הרשב"א שם יש ליישב זה. אבל מיהא מלאו דבל תאחר ודאי קשה. וע"כ צ"ל דבל תאחר לאו כללי הוא ואינו מיוחד לפסח. ובזה לא מיירי מתניתין. ועוד דבל תאחר לא בא אלא לאלומי עשה דפסח כשאר עשין כיו"ב. ואינו לאו העומד בעצמו. אלא מחמת העשה הוא דאתי. וכל דמיפטר מהעשה ממילא אין מקום גם ללאו דאתי מחמתה. ולהכי שפיר קתני במתניתין הפסח והמילה מ"ע. ולא דמי לכולהו אינך אחריני דחשיב במתניתין התם דכתיב בכל חד לאו מיוחד בו: ומעתה א"כ לדברי הרא"ם ז"ל דאפי' לר"ע קרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה וגו' אינו אזהרה פרטית ומיוחדת לעשיית הפסח. אלא הוא אזהרה כללית לשמור ולקיים כל המצוות הנוהגות בכל שבעת ימי חג המצות. כאיסור חמץ ואיסור מלאכה ואכילת מצה. א"כ הו"ל ממש דומיא דאזהרת לאו דבל תאחר. וא"כ הדק"ל מאי פריך לימא דלא כר"ע. והרי אפי' לריה"ג תקשה מלאו דבל תאחר. וכן תקשה מלאו דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. שבא ליתן לאו על כל עשה שבתורה. כמבואר במכילתא פרשת משפטים והביאו בפירש"י שם עיי"ש. ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת שם דאין בזה אלא עשה משום דהשמר דעשה עשה עיי"ש ובמזרחי שם. מ"מ תקשה למאי דס"ד מעיקרא בסוגיא דעירובין שם דלא סלקא אדעתי' לחלק בין השמר דעשה להשמר דלאו. אדפריך לימא דלא כר"ע. אבל לריה"ג ניחא לי'. הא לכ"ע נמי תקשה מלאו זה דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. והרי הך לאו דמי ממש ללאו דושמרת את החוקה הזאת למועדה. וע"כ מוכרח מזה דלר"ע קרא דושמרת את החוקה הזאת וגו' אינו אלא אזהרת לאו מיוחדת לעשיית הפסח בלבד. והוא לאו פרטי בפ"ע כשאר לאוין שבתורה. ודברי הרא"ם ז"ל צ"ע אצלי טובא. וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש כן דברי הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל. אם לא כדכתיבנא דהו"ל עשה למלאכת חוה"מ. ע"פ ברייתא דפ"ב דחגיגה שם. והר"א ממיץ ז"ל שנטה מלפרש כן. היינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל לקמן שם סי' קי"ג דמלאכת חוה"מ דרבנן עיי"ש. אבל ודאי משמעות דברי הבה"ג וסייעתו לא יתכן לפרש אלא כדכתיבנא דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא. ועי' בירושלמי פ"א דפסחים ה"ד דדריש מקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות לאו הבא מכלל עשה באכילת חמץ עיי"ש. ועפ"ז מנאה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין פ"ח עיי"ש. אבל לא יתכן לכוון בזה כוונת הבה"ג דמלבד דהבה"ג אינו מונה לאוין הבאין מכלל עשה במנין המצוות שלו. בלא"ה לשון הבה"ג שכתב לשמרו שבעת ימים. מבואר דנפק"ל עשה זו מקרא דכתיב בי' שמירה. וגם לשון שבעת ימים שכתב בעשה זו לא שייך אלא בעשה דמלאכת חוה"מ שבאה לרבות שאר הימים שבתוך החג לאיסור מלאכה. שלא תאמר שאינו נוהג אלא ביום ראשון ושביעי של חג כלשון הכתוב. אבל לאיסור חמץ לא הי' לו להזכיר שבעת ימים. דפשיטא שאין לחלק בין ימי החג כלל. כמו שלא הזכיר הבה"ג מספר הימים בלאו דאכילת חמץ ובלאוי דלא יראה ולא ימצא ובכל כיו"ב. וא"כ מבואר דהבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל מנו עשה באיסור מלאכת חוה"מ. ולא כמש"כ הר"ן ז"ל שלא נמצא אחד ממוני המצוות שימנה איסור מלאכת חוה"מ במנין המצוות. וכן באזהרות אתה הנחלת מנה עשה זו. דזו היא כוונתו במש"כ זכרון חוק לחוג כל שבעת הימים עיי"ש. דאין לומר דכוונתו למצות חגיגה. שכבר מנאה שם לעיל בכל שלש רגלים. וגם אין חגיגה אלא ביום אחד ולא בכל שבעת הימים. אלא דקשה לכאורה לפי הנראה מדברי הבה"ג גופי' בהלכות מועד דס"ל דמלאכת חוה"מ לאו דאורייתא עיי"ש. וכך הביא משמו הריטב"א ז"ל ריש פ"ק דמוע"ק עיי"ש. הן אמת דלפי לשון הבה"ג שלפנינו אין הכרע לומר דס"ל מלאכת חוה"מ דרבנן. ואדרבה יותר משמע דס"ל מלאכת חוה"מ דאורייתא. וכן משמע שהיתה נוסחת הבה"ג שלפני הרי"ץ אבן גיאת ז"ל כמבואר בהלכותיו ריש הלכות חוה"מ. שכנראה דבריו שם לקוחים מהבה"ג כדרכו ז"ל ועייש"ה. אלא דמדברי הבה"ג שבנוסחת כת"י רומי משמע בהדיא כמש"כ הריטב"א ז"ל בשמו עיי"ש. אלא דאעפ"כ אין בזה קושיא. משום דהבה"ג לטעמו אזיל דדרכו למנות גם מצוות דדבריהם במנין המצוות שלו. והאריכו בזה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"ץ ז"ל בשורש א' עיי"ש. שוב ראיתי דדברי הר"ן אלו שהם דברי הנמוק"י כנודע לקוחים מדברי הה"מ ריש פ"ז מהלכות יו"ט עיי"ש: ועכ"פ מבואר דהבה"ג והר"י אלברגלוני ורבינו שמעון הגדול בעל אזהרות אתה הנחלת מנו עשה דמלאכת חוה"מ. ולא כמש"כ הה"מ ואחריו הנמוק"י דאין אחד מן המחברים שמנו המצוות מי שמנה איסור מלאכת חוה"מ. ומשום זה הכריח דס"ל דמלאכת חוה"מ אינה אלא מדבריהם וקראי אסמכתא בעלמא. ובאמת לא ידעתי מאיזה ממוני המצוות רצה להביא ראייתו. דהרי הרמב"ם ז"ל מבואר בפ"ז מהלכות יו"ט ה"א בהדיא דס"ל מלאכת חוה"מ מדבריהם. וכן הסמ"ג לאוין ע"ה כן דעתו עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שהוא מן מוני המצוות. הרי הביאו הה"מ והנמוק"י גופייהו בשמו דמלאכת חוה"מ דאורייתא. ואעפ"כ לא מנה איסור מלאכת חוה"מ במנין המצות שלו. וכן החינוך דעתו דמלאכת חוה"מ דאורייתא. כמבואר להדיא בדבריו פרשת אמור מצוה שכ"ג עיי"ש. ואעפ"כ לא מנה ג"כ מצוה זו במנין המצוות שלו. ולדברי הה"מ והנמוק"י יהיו דבריהם ז"ל סותרים זא"ז והוא תימא. והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל הרי הם נמשכים אחר הבה"ג למנות אפי' מצוות דדבריהם. וא"כ אפי' את"ל דס"ל דמלאכת חוה"מ מדבריהם. אכתי הו"ל למנותה לפי דרכם. והבה"ג והר"י אלברגלוני ור"ש הגדול ז"ל הא מנאוה באמת וכמו שביארנו וע"כ אין מקום להוכיח כן אלא מדברי רבינ הגאון ז"ל. אלא דכיון דהרמב"ן והחינוך לא מנאוה. אע"ג דס"ל דמדאורייתא הוא. וכן הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל לא מנאוה. אע"ג שהם מונין גם מצוות דדבריהם. א"כ שוב אין לנו הכרח גם מדברי רבינו הגאון ז"ל כלל. ואין להאריך בזה. ולפמש"כ בזה בכוונת הבה"ג וסייעתו לקמן עשה נ"ז בדרך אחר אתו שפיר דברי הה"מ והנמוק"י עיי"ש:

1 וּשְׁבִיעִי בְּנִיסָן

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »