ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה כ״ח

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

28 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

והוכיח לכשרון. מ"ע דתוכחה. מדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך. והוא מצוה נמנית אצל כל מוני המצות כולם. ומש"כ לכשרון. נראה דהכוונה למה שדרשו בספרא ובפ"ב דמציעא הוכח אפי' מאה פעמים וכן אמרינן סוף פ"ג דערכין מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קבל מניין שיחזור ויוכיחנו. ת"ל תוכיח מ"מ עיי"ש. וזש"כ והוכיח לכשרון. כלומר שיוכיאנו עד שיחזור בתשובה ויוכשר. שאם לא קבל בפעם ראשונה חייב לחזור ולהוכיח אפי' אלף פעמים עד שיחזור למוטב. כל כמה דלא הכהו או קללהו או נזף בי'. לכל מר כדאית לי' התם עיי"ש. או דהכוונה לומר דלא מיחייב להוכיח אלא לכשרים שיקבלו תוכחתו. אבל כשידוע לו בברור שלא יקבלו ממנו טוב לו לשתוק דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ועי' ביראים סי' ל"ז ובסמ"ק סי' קי"ב וברא"ש ור"ן ביצה ריש פרק המביא ל' ע"א ובתוס' סו"פ חזקת הבתים ורפ"ק דע"ז ד' ע"ב ד"ה שהי' בידם וכו' ובשאר ראשונים שם עייש"ה. ובתשו' חות יאיר סי' קמ"ב ובהשמטה שם עיי"ש היטב. ועי' בסמ"ג עשין י"א עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה כאן. ויש בענין זה ג"כ לאוין. לא תשא עליו חטא. שלא יביישנו וילבין פניו ברבים בשעת תוכחה אלא יוכיחנו בצנעא. וכן לאו דוערפכם לא תקשו עוד דלדעת הסמ"ק סי' ט' בא להזהיר שלא ישנא את התוכחות ועי' מש"כ בזה לקמן לאו מ"ט עיי"ש. אבל אין להם ענין לעיקר עשה דתוכחה הנמנית כאן כמבואר. ולכן מנאן הגאון ז"ל לשני לאוין אלו לקמן במספר הלאוין מ"ט. נ"ו אבל יש להעיר בזה עפמש"כ בשערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שער שלישי סי' נ"ט וז"ל מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון הרי הוא נענש וכו'. ועובר בלאו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דעל מניעת תוכחה עובר בלאו דלא תשא עליו חטא. וכן מבואר בדבריו לקמן שם סי' ע"ב שכתב וז"ל הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. הוזהרנו בזה שלא נשא משא בחטא חברינו בהמנענו מהוכיח אותם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו שאם איננו מוכיחו מעלה עליו הכתוב כאילו מסייע בחטא שחטא עמיתו. וזש"כ ולא תשא עליו חטא. כלומר לא תשא במשא החטא עם עמיתך ע"י זה שלא הוכחתו. וכנראה דמקור דברי רבינו יונה ז"ל אלו הוא מתרגום אונקלוס שתרגם אוכחא תוכח ית חברך ולא תקבל על דילי' חובא. ר"ל שאם לא הוכיחו מקבל עונש על חטא של חבירו כאילו הוא חטא. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בפיעה"ת שם שכתב וז"ל ואמר הוכח תוכיח את עמיתך ללמדו תוכחות מוסר ולא תשא עליו חטא שיהא עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה נוטה לשון אונקלוס שאמר ולא תקבל על דילי' חובא. שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. ונמצא דלפ"ז יש לנו במצות תוכחה ל"ת ועשה. דהיינו מלבד העשה דהוכת תוכיח יש בה ג"כ ל"ת דלא תשא עליו חטא. וא"כ לדרכו של רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנות שניהם: אמנם אין קושיא זו לדברי רבינו הגאון ז"ל בלבד. דגם לשאר ראשונים ז"ל קשה. שהרי הרמב"ם בסה"מ עשין ר"ה ובלאוין ש"ג ובחבורו הגדול פ"ו מהלכות דעות לא כתב במצות תוכחה אלא עשה דהוכח תוכיח בלבד. ול"ת דלא תשא עליו חטא לא הביא אלא לענין שלא יכלימנו בתוכחתו עד שפניו משתנות עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג עשין י"א ובלאוין ו' עיי"ש. וביראים סי' ל"ז והחינוך פ' קדושים מצוה רל"ט ר"מ והרשב"ץ בזה"ר לאוין מ"ב. וכן נקט רש"י בפ' קדושים עיי"ש. אע"ג דידוע דרכו של רש"י ז"ל בפי' עה"ת לימשך אחרי המתרגם ומדוע עזבו כאן. וכן הוא בסמ"ק סי' קי"ב. קכ"ו עיי"ש. והנראה דס"ל דכיון דבספרא פ' קדושים פרק ד' ומייתי לה נמי בתלמודין בערכין שם מפרשינן לאו זה רק לענין שלא ילבין פניו דרך תוכחה ואין שום חולק על זה. וגם כולהו אמוראי דסוגיא דגמרא פרק במה בהמה נ"ד ע"ב דשקלי וטרו ומייתו ראי' דכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נתפס בעונש כעובר עבירה עצמו רק מקראי דדברי קבלה. ולא מייתו לה מקרא דלא תשא עליו חטא. דהו"ל אזהרת לאו דאורייתא דמבואר מיני' לפי התרגום דהו"ל כנושא החטא ביחד עם החוטא ומקבל העונש כחוטא עצמו. אין לנו לחוש לדברי המתרגם והעיקר כדדרשו הך קרא בספרא. ואע"ג דבמקום פלוגתא רגילים הגאונים ז"ל להכריע ע"פ המתרגם כמש"כ במק"א. מ"מ הכא דהדבר מוסכם בלא פלוגתא כלל. וגם אמוראי בתראי נקטי הכי בגמרא הכי נקטינן. וגם יש לדחוק ולפרש דברי התרגום באופן המסכים עם דרשת הספרא. דמש"כ ולא תקבל על דילי' תובא. מילתא אחריתא היא. לומר דאע"פ שמצוה עליו להוכיחו מ"מ יעשה זאת באופן שלא יענש עליו. כלומר שלא יביישנו ולא ילבין פניו בתוכחתו. ולכן שפיר נקטו הראשונים ז"ל עיקר כברייתא דספרא. ושפיר עשה רבינו הגאון שמנה העשה וגם הלאו. דשני ענינים נפרדים הם: אלא שיש לעיין בזה לכאורה. דהרי במבייש חבירו מלבד לאו זה דלא תשא עליו חטא יש בו ג"כ לאו דאונאת דברים. וכדתנן בפרק הזהב נ"ח ע"ב כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וכו'. אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו'. ובגמרא אמרינן עלה ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון. כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר וגו' הרי אונאת ממון אמור. הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים. הא כיצד אם הי' בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו'. אר"י משום רשב"י גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו'. תני תנא קמי דרנב"י כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים וכו'. עיי"ש בכולה סוגיא דמתבאר דמלבין פני חבירו הוא בכלל אונאת דברים. ועובר בלאו דלאו תונו איש את עמיתו. ושם לקמן נ"ט ע"ב אמרו דנענש ר"ג על דשמתי' לר"א משום דכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה עיי"ש. ובס' החינוך פרשת בהר מצוה של"ח כתב וז"ל מדיני המצוה הזהירונו שלא להכאיב את הבריות בשום דבר ולא לביישם והפליגו בדבר וכו' עיי"ש בכל דבריו. ובסמ"ג לאוין קע"א. וא"כ כי איצטריך לאו דלא תשא עליו חטא שלא לבייש חבירו ולהלבין פניו ע"כ היינו משום דעיקר קרא באמת לא אתי אלא ללאו שלא למנוע את עצמו מן התוכחה. ולעבור עלה בל"ת ועשה. וכדעת המתרגם. אלא דמשמע לי' נמי מהאי קרא אזהרה למלבין פני חבירו. והא דאיצטריך קרא דלא תונו איש את עמיתו. נראה משום דמהך קרא שמעינן נמי אזהרה למצער חבירו בלא הלבנת פנים. כמבואר בספרא ובפרק הזהב שם. וברמב"ם פי"ד מהלכות מכירה ושאר ראשונים. ולפ"ז א"כ ע"כ דעת המתרגם מוכרחת. ובאמת שכן נראה בהדיא מלשון הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שכתב במנין הלאוין וז"ל מלשא חטא לרע להוכיח כי עבר עכ"ל עיי"ש. וכוונתו לומר לא תשא חטא על רעך להניחו בחטאו. אלא עליך להוכיחו אם עבר על אחת ממצות שבתורה. וזהו כדעת המתרגם. וכן נראה דעת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו. שבלאו דאונאת דברים כתב וז"ל רעך אם הונאה אנאך ובהונאת דברים אם רדפך. רשם והלבין פניך ברבים ובחרפות אם חרפך. ראית ענשו לשמים לאודם פנים כולו לבן הפך. דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא דס"ל דעיקר אזהרה למלבין פני חבירו ברבים לא נפק"ל אלא מההוא קרא דלא תונו וגו' שהוא אזהרה לאונאת דברים. ואח"כ לקמן מנה שם לאו דלא תשא עליו חטא. וכתב בקצרה מנשיאות חטא הוו זהירים עיי"ש. וכיון שכבר הביא איסור מלבין פני חבירו בכלל לאו דלא תונו איש את עמיתו. נראה דכאן כוונתו לאזהרה דתוכחה. דהיינו שלא למנוע מלהוכיח את חבירו כשראוי לכך. וכדעת המתרגם. וכן נראה מלשון האזהרות להר"ש בן גבירול ז"ל שכתב במנין הלאוין וז"ל ולא תשא חטאו אשר לבו מלאו עכ"ל עיי"ש. וכוונתו ללאו דלא תשא עליו חטא. ומשמע דרצה לומר לא תשא חטאו אלא תוכיחנו על אשר מלאו לבו לעשות כן. דאם הוה ס"ל דלאו זה להקל על החוטא בא שלא לביישו בתוכחתו. וכדעת רוב הראשונים ז"ל. לא הוה שייך כאן לשון זה דמסיים וכתב אשר לבו מלאו. ואין לשון זה מתפרש אלא לפי דעת המתרגם דאזהרה זו להחמיר על החוטא היא באה. שלא לשתוק אלא להוכיחו על אשר מלאו לבו לעבור על מה שאסרה תורה. וכן נראה שהבין הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' כ' שכתב על דברי הרשב"ג שם וז"ל יאמר. מי שלבו מלאו ויצרו הסיתו לעשות עבירה לא תשא חטאו. הוכיחו בדברים כדי לביישו. וכן בגמרא ערכין ובספרא אמרו הוכח תוכיח יכול אפי' מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דאזהרת לא תשא עליו חטא היינו שלא ימנע מלהוכיחו בדברים וכן הבין בלשון המשורר. הן אמת דדברי הרשב"ץ ז"ל אלו מגומגמים הרבה במש"כ הוכיחו בדברים כדי לביישו. והוא תמוה דהרי אסור לביישו. כמבואר בספרא ובגמרא דערכין שהביא מיד אח"כ. וביותר מגומגם מש"כ וכן בגמרא ערכין וכו'. שהרי לא לבד שאין שום רמז ראי' משם כלל למש"כ לעיל דלא תשא עליו חטא הוא אזהרה שלא להמנע מהתוכחה. אלא אדרבה משם ראי' להיפוך ממש"כ לפני זה. ואין לומר דלביישו שרי וחייב ולא אסרו אלא להלבין פניו. דהא ליתא. דהיא היא דכל שמתבייש פניו מלבינים. וביוש קרי הלבנת והשתנות פניו. וכמבואר להדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות דעות. ובסה"מ לאוין ש"ג עיי"ש. וכן הוא בשאר ראשונים ז"ל. וראיתי בקצור פי' הרשב"ץ שנדפס עם ספר ישיר משה שכתב בזה וז"ל ולא תשא חטאו אשר לבו מלאו. סרס הענין ודרשהו אשר לבו מלאו לא תשא חטאו. ור"ל מי שמלאו לבו להפיק רצון יצרו ולעבור עבירה בזדון לא תשא תטאו אלא הוכיחהו בדברים לביישו. אך בינך לבינו אבל לא תלבין פניו ברבים. כמו שדרשו רבותינו מקרא דכתיב ולא תשא עליו חטא. ומהאי קרא שמעינן תרתי. לא תקבל על תוכחה זו עון לעשותה ברבים כדי שלא תהא מצוה הבאה בעבירה וכו'. וגם לא תשא בעבור חבירך חטא בראותך בו דבר עבירה ולשתוק עכ"ל עיי"ש. ולא אדע אם זהו נוסחא אחרת מדברי הרשב"ץ ז"ל או שהמקצר הזה הוסיף מדעתו והאריך לשון בדברי הרשב"ץ ז"ל המגומגמים כדי לבאר דבריו ולהשלימם. אלא דמ"מ מה שמבואר מדברי דבינו לבינו מותר להכלימו ולביישו ולא הזהירה תורה אלא שלא לביישו ברבים. זהו נגד דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות דעות ה"ח עיי"ש. וכן בספרא פ' קדושים ובסוגיא דערכין שם לא נזכר כלל בפני רבים. משמע בהדיא שאין שום חילוק בזה לענין לעבור עליו בלאו דלא תשא עליו חטא. ולא אמרו מלבין פני חבירו ברבים אלא להחמיר עליו ביותר שאין לו חלק לעוה"ב ושהוא מן היורדין ואין עולין. כדאמרינן בפרק הזהב שם. אבל לענין עבירת לאו אין חילוק בזה. אלא שראיתי להחינוך פ' קדושים מצוה ר"מ שכתב וז"ל שלא לבייש אחד מישראל. וזה העון יקראו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים. והלאו על זה הוא מש"כ הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא וכו'. והעובר עלי' והלבין פני חבירו ברבים במזיד וכו' עבר על מצות מלך אבל אינו לוקה עליו. לפי שאין בו מעשה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל ג"כ דאין אזהרה זו אלא ברבים ולא בינו לבין עצמו. וכדברי הרשב"ץ ז"ל לפי מה שביאר המקצר. ובאמת דגם מגוף דברי הרשב"ץ בזה"ר שלפנינו הכי משמע. מדסיים עלה מכאן אמרו חז"ל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב עיי"ש. מתבאר דס"ל דעיקר האזהרה בהכי הוא דמיירי וכן נראה דעת רש"י בפרשת קדושים עיי"ש. וכן דעת רבינו יונה ז"ל בשע"ת שער שלישי סי' רי"ד אלא שכתב דמ"מ גם בינו לבינו יש בו מיהת משום אונאת דברים אבל מקורם בזה לא ידענא. וגם איך החליטו החינוך ורשב"ץ בפשיטות איפוך דברי הרמב"ם ז"ל ולא הזכירו דבריו כלל. ואין זו דרכם בשאר מקומות כיו"ב. ואכמ"ל בזה ועי' בסנהדרין ק"א ע"ב דאמרי' ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים ובפירש"י שם עייש"ה: ועכ"פ מבואר דגם דעת הרשב"ג דעיקר לאו דלא תשא עליו חטא מזהיר על התוכחה ולעבור עליו בל"ת ועשה כשנמנע מלהוכיחו. וכן הבין בעל נתיב מצותיך שם עיי"ש. ובאמת שכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ש"ג שכתב וז"ל הזהיר שלא לבייש קצתנו את קצתנו וכו'. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ובספרא וכו' יכול אפי' אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא. אמנם הפשט הוא שהזהיר שלא תחשוב לו עון ותזכרהו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דההיא דספרא אינה אלא דרשא. אבל עיקר פשטא דקרא בא להזהיר רק שלא ימנע מלהוכיח את חבירו על חטאו. ולא יחשוב לו עונו בלבו וישתוק. אלא יזכירהו פשעו וישים עונו נגד פניו כדי שישוב ויתקן עותתו. כן נראה כוונת הרמב"ם ז"ל בזה. ולזה כוון הרמב"ם ג"כ במש"כ בעשין ר"ה וז"ל ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר וכו' עיי"ש. וכן מתבאר מבריייתא דתנא דבי אליהו שהביא בילקוט קדושים רמז תרי"ג שאמרו שם. אמר רבי אליעזר בן מתיא אם יש דבר בינך לבינו אמור לו ואל תהא חוטא בו. לכך נאמר ולא תשא עליו חטא וכו' עיי"ש. והיינו ממש כדברי המתרגם. והשתא א"כ הדק"ל לרבינו הגאון ז"ל דאחר שמנה לאו דלא תשא עליו חטא במספר הלאוין לא הי' לו למנות עוד עשה דהוכח תוכיח במספר העשין לפי דרכו ז"ל: אמנם נראה דגם מהא לא איריא שהרי כבר הבאתי דעת רוב הראשונים ז"ל דלא קיי"ל בהא כדעת המתרגם מטעם שביארנו לעיל. וגם הרמב"ם אף שכן נוטה דעתו ז"ל בסה"מ שם. מ"מ בחיבורו הגדול בפ"ו מהלכות דעות ובקצור מנין המצות שלו מבואר דס"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל. דליכא בתוכחה אלא עשה בלבד. ולאו דלא תשא עליו חטא לא קאי אלא להזהיר שלא ילבין פני חבירו עיי"ש. ועכצ"ל שחזר בו ממש"כ בסה"מ שם בזה. וכדאשכחן בכמה דוכתי כיו"ב בחיבורו. והיינו ע"כ מטעם שהכרחנו לעיל דלא כהמתרגם. ואף דלפי מה שהבאתי מברייתא דתנא דבי אליהו ר"א בן מתיא ס"ל נמי כדעת המתרגם. וא"כ יש כאן פלוגתא דתנאי. וכבר הבאתי לעיל דעת הגאונים לפסוק כהך תנא. דקאי המתרגם כוותי'. כמבואר בתשובת רב יהודאי גאון ז"ל שבתשובות הגאונים דפוס ליק סי' מ"ה וז"ל כל היכי דפליגי רבנן במלתא ומתרגם אמר קרא כחד מנהון הלכתא כוותי' עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בתורתן של ראשונים ח"ב ריש סי' א' בשם רב נטרונאי גאון ז"ל עיי"ש. מ"מ נראה כיון דבעיקר מקומו בספרא ובגמרא שם ליכא שום פלוגתא בהכי. הכי נקטינן. ובפרט דכולהו אמוראי בגמרא הכי ס"ל כמשכ"ל ועי' רמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה הי"ג ובהשגות הרמב"ן לסה"מ שורש חמישי ובמש"כ עליו במג"א שם. ובפי' הרמב"ן פ' תצא על קרא דלא תהי' קדשה עייש"ה. ועי' ג"כ מש"כ הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים בקרא דשארה כסותה ועונתה ל"י עיי"ש ואכמ"ל בזה. ובפרט לפמשכ"ל דגם דברי התרגום אין מוכרחין כ"כ להתפרש כן. ומה שהקשינו לפ"ז דא"כ למה לי קרא דלא תשא עליו חטא. תיפוק לי' מאזהרת לאו דאונאת דברים. אפשר לומר דודאי איצטריך הך קרא דלא תשא עליו חטא להזהיר אפי' במקום תוכחה. וכדמשמע מברייתא דגמרא דערכין שם לפירש"י שם ד"ה יכול וכו' עיי"ש. דסד"א כיון דרשע הוא שעבר אדאורייתא רשאי להוכיחו אפי' ע"י הלבנת פנים. ובפרט לפי מה דאמרינן בפרק הזהב שם לענין לאו דאונאת דברים מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונוהו. וכתבו ביראים סי' נ"א ובסמ"ג לאוין קע"א והנמוק"י בפרק הזהב שם דהיינו לומר שאינו מוזהר על אונאת דברים אלא על יראי שמים וזהירים בתורה ובמצות עיי"ש. וא"כ ודאי איצטריך להזהיר כאן בתוכחה דלא נפקא מהתם. מלבד מה שי"ל דמשום מצות תוכחה הוה סד"א דשרי. וכ"כ בסמ"ג לאוין ו' דעיקר לאו זה היינו במקום תוכחה עיי"ש. וכן הוא דבר הלמד מעניני' דקרא. דבענינא דתוכחה כתיב. וגם איפכא לא תקשה למה לי קרא דלא תונו איש את עמיתו. דהא איצטריך לאזהרה שלא יצערנו בדברים אפי' שלא בהלבנת פנים כמשכ"ל. וגם שלא בדברים אלא שמראה לו פנים רעות וכיו"ב ס"ל להרבה ראשונים דהו"ל בכלל אזהרה זו. והיינו כרבי יהודה דס"ל התם הכי. וס"ל דגם ת"ק לא פליג עלי' בהכי כמבואר בטור חו"מ סי' רכ"ח ובשאר ראשונים. עכ"פ מבואר דאין בזה מקום קושיא על רבינו הגאון ז"ל גם לפי דרכו במה שמנה העשה וגם הלאו: אלא דאכתי בעיקר עשה דתוכחה שמנה רבינו הגאון ז"ל יש לדון מצד אחר. דלכאורה נראה דאם ראה חבירו עבר עבירה ואינו מוכיחו מלבד עשה דהוכח תוכיח עבר נמי בל"ת דלא תעמוד על דם רעך. דאם על היזק גופו עובר בלאו זה. כדאמרינן בספרא פרשת קדושים ובסנהדרין פרק בן סו"מ ע"ג ע"א מנין לרואה חבירו שטובע בנהר או ליסטים באין עליו או חי' גוררתו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך עיי"ש. כ"ש בעבירה שהיא אבדת גופו ונפשו. ועי' בספרי תצא פיסקא רנ"ב דהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. שההורגו אינו מוציאו אלא מהעוה"ז. והמחטיאו מוציאו מהעוה"ז ומהעוה"ב עיי"ש. וכן ראיתי בחשובות מהרשד"ם חלק יו"ד סי' ר"ד שכתב בהדיא וז"ל ואם להציל דם חבירו חייב לטרות בגופו ובממונו להצילו. להציל נפשו מני שחת על אחת כו"כ שחייב עיי"ש בדבריו. וא"כ כיון שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין לאו זה דלא תעמוד על דם רעך. שוב לא הי' לו למנות כאן עשה דתוכחה לפי דרכו ז"ל. ולכאורה הי' נראה לומר דמלאו דלא תעמוד על דם רעך לא שמעינן אלא היכא דבודאי יש בידו כדי להצילו מרעתו. משא"כ בתוכחה דלעולם אין הדבר מסור בידו להצילו בודאי ולהחזירו למוטב. דאפשר שלא ישמע לו הילכך אי לאו דגלי קרא עשה דתוכחה לא הוה מחייבינן לו להוכיחו. ובפרט דמרבינן הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. ובודאי היכא שכבר הוכיחו ולא קבל ממנו הדבר קרוב לודאי שלא ישמע לו עוד. ומ"מ חייבי' קרא לחזור ולהוכיחו. אע"ג דלא שייך בזה אזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך. וכן נראה ממש"כ בהגהות מיימוני בשם הירושלמי וז"ל לא תעמוד על דם רעך בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. והביאו בכ"מ סופ"א מהלכות רוצח ובב"י חו"מ סי' תכ"ו. וכתב עלה וז"ל ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק עכ"ל עיי"ש. הרי מוכח מזה דלאו דלא תעמוד על דם רעך היינו כשבודאי בידו להצילו. דאם איתא דמיירי קרא אפי' בספק הצלה א"כ ספק וספק הוא. דאע"ג דודאי ימות זה אם לא יצילנו מ"מ כיון דספיקא הוא אם יוכל להצילו הו"ל ספק וספק. ומאי חזית. ומעתה א"כ שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דתוכחה אע"פ שמנה ל"ת דלא תעמוד על דם רעך. דמצות תוכחה לא נפקא מכלל אזהרת לא תעמוד על ד"ר מטעם שביארנו: אלא שראיתי להר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין שם שכתב וז"ל וא"ת וכיון שמצוה הוא להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך. פשיטא דהוא מצווה לטרוח בהצלתו. כגון טובע בנהר או ליסטים באים עליו. י"ל דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצה להרגו. ובכה"ג במי שברור לו כשמש שיטבע בנהר אם לא יצילהו הוא דמחייב להצילו אבל על ספק לא שמעינן מידי. משוה"כ אתי קרא דלא תעמוד על דם רעך לומר שהוא מצווה לטרוח בו אף על הספק עכ"ל הר"ן עיי"ש. וא"כ לפ"ז מבואר דגם לאו דלא תעמוד על דם רעך מזהיר אף על הספק והדק"ל. איברא דדברי הר"ן אלו הם נגד דברי הירושלמי שהבאתי. וגם מדברי התוס' בסוגיא דסנהדרין שם בד"ה להצילו בנפשו מתבאר דלא ס"ל כדעת הר"ן ז"ל עיי"ש. אלא דעיקר דברי הירושלמי אלו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור לא הביאוהו להלכה. ומשמע דס"ל דלא קיי"ל הכי. וכבר העירו בזה הסמ"ע והב"ח חו"מ סי' תכ"ו עיי"ש. וקצת אחרונים פלפלו בזה להוכיח מתלמודא דידן דלא ס"ל הכי. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל יתכן לומר דס"ל כהגהות מיימון דנקטו להלכה כהירושלמי בזה. ולכן שפיר מנה עשה דתוכחה משום דלא הויא בכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך. וכמו שביארנו. ולכאורה נראה ראי' לזה דמצות תוכחה אינה בכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך עפמש"כ בפסקי מהר"ם ריקאנטי ז"ל ס' ת"ע וז"ל אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. י"א שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת. וראי' מדאמרינן בגמרא החש בעינו מותר לכוחלה בשבת. ומפרש טעמא משום דשורייקא דעינא בליבא תלי. משמע הא אבר אחר לא. והשתא יבא הנידון מקו"ח. ומה שבת החמירה שאין אבר אחד דוחה אותה. נדחית מפני פיקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שידחה מפני פיקוח נפש עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דמצות תוכחה יש בה ג"כ לאו דלא תעמוד על דם רעך. א"כ קשה מדאמרינן סופ"ג דערכין ט"ז ע"ב עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ור"י אמר עד נזיפה עיי"ש. וקשה דהרי אכתי יש בה משום אזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך. דאפי' קציצת אבר מגופו בכלל האזהרה כדי להציל את חבירו ממיתת הגוף וכ"ש כדי להציל נפשו מרדת שחת וכדעת מהרשד"ם ז"ל. אלא ודאי מוכח כדכתיבנא דל"ת דלא תעמוד וגו' ליכא במצות תוכחה מטעם שביארנו: ומיהו לכאורה י"ל דהכאה עדיפא טפי מקציצת אבר. דהרי במכה את חבירו יש בו לאו דאורייתא משא"כ בקוצץ אבר מאביריו ע"י עצמו לית בי' אלא משום חובל בעצמו דלית בי' אלא איסורא בעלמא אפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. וכ"ש למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו דאפי' איסורא ליכא. ועי' מש"כ בזה לקמן במספר הלאוין בל"ת דמקלל עיי"ש. וא"כ רבותא טפי אשמעינן דאפי' עד שיכהו חייב להוכיחו. אע"ג דעבר בזה המוכיח על לאו דלפני עור לא תתן מכשול. שגורם לו בתוכחתו שיכהו ויעבור בלאו דלא יוסיף שהוא אזהרה דאורייתא למכה חבירו. וכ"ש קציצת אבר ע"י עצמו דאין בזה אלא איסורא בעלמא. ואפי' לכתחילה שרי לדעת הסוברין דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. הן אמת דלענ"ד לכאורה מה שפירש"י בערכין שם עד הכאה עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח עיי"ש. דמבואר דמפרש עד הכאה היינו שיכהו בפועל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות דעות ה"ז עיי"ש. צ"ע טובא אצלי דהרי מצוה הבב"ע היא דעבר בהכי אלפני עור דהו"ל לאו דאורייתא. ובקרא דהוכח תוכיח אין לנו אלא מצות תוכחה בעלמא. אבל עד הכאה לא רמיזא בכתוב כלל. ומנ"ל דשרי. ובאמת דחזינא להחינוך פרשת קדושים מצוה רל"ט שלא פירש כן. שכתב וז"ל מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שחיוב מצוה זו עד הכאה. כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דלא הכאה ממש קאמרינן. אלא שיהא קרוב להכותו. ולפ"ז אתי שפיר אבל לפירש"י והרמב"ם קשה. מיהו מדברי המדרש שהביא בהגהות מיימוני על דברי הרמב"ם שם מבואר דהכאה ממש קאמרינן. וכפירש"י וסייעתו ז"ל עיי"ש. ודוחק לומר דכיון דמקרא דויטל שאול וגו' יליף לה התם י"ל דהכי גמירי לה דזו היא מצות תוכחה דאורייתא עד הכאה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ למ"ד עד הכאה יש לכאורה לדחות ולומר דעד הכאה הו"ל רבותא טפי מקציצת אבר מטעם שביארנו. אלא דמ"מ אכתי קשה למ"ד עד קללה ולמ"ד עד נזיפה. דהא מאי דקאמרינן עד קללה לאו היינו לקללו בשם דיש בו לאו דאורייתא דמקלל חבירו בשם. דהא לא קאמר עד שיקללנו בשם. ועוד דהא משאול גמר לה התם דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך. שאין זה אלא זלזול בעלמא. ואפי' לפי מה שפירש הרש"א ז"ל בח"א שם דקללה ממש היא. כלומר שיהי' זה לבשתך ולבושת ערות אמך עיי"ש בדבריו. מ"מ אין כאן קללה בשם שיהא בו לאו גמור דאורייתא אלא קללה בעלמא דאין בו אלא איסורא בעלמא. ולהרבה ראשונים אפי' איסורא ליכא. כמו שיבואר לפנינו לקמן בלאו דמקלל עיי"ש. וא"כ טפי הו"ל למינקט קציצת אבר שהוא ודאי טפי טובא. וכ"ש למ"ד עד נזיפה דקשה. דתיפוק לי' דאכתי אית בה משום אזהרה דלא תעמוד על דם רעך דלא יצא ידי חובתו עד קללה ונזיפה. וגם למ"ד עד הכאה נראה דהיינו לומר דבהכאה נפטר מלהוכיחו עוד. אבל ודאי כשיראה שיש לחוש שיכנו אסור לו להוכיחו יותר. דהו"ל מצוה הבב"ע כמשכ"ל. ובזה אפשר להשוות דעת החינוך עם דעת רש"י וסייעתו. וניחא נמי שפיר דאין סתירה לדברי החינוך מדברי המדרש תנחומא שהביא בהג"מ שם. משום דודאי בהכאה נפטר מלהוכיח יותר. אלא דהיינו היכא שלא הי' נראה למוכיח מעיקרא לפי דעתו שיבוא החוטא להעיז פניו כ"כ להכותו. אבל כשרואה ומשער בדעתו שהחוטא קרוב להכותו אסור לו להוכיחו יותר. כדי שלא יעבור בלאו דלפני עור והו"ל מצוה הבב"ע. וגם זה הוא בכלל עד הכאה דקאמר רב. וזהו שבא החינוך לאשמעינן. כן נראה לי ברור. ומעתה לפ"ז גם למ"ד עד הכאה קשה כקושיין. אם לא שנאמר דמצות תוכחה לא שייכא באזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך. ובהכאה או קללה או נזיפה לחוד. לכל מר כדאית לי'. נפטר כבר לגמרי ויצא ידי חובתו בכך. אף דידי אזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך לא נפטר בכך אפי' בקציצת אברים. כל זמן שאין בדבר סכנת נפש ממש. והיינו מטעם שביארנו. מיהו בעיקר דברי מהר"ם מריקאנטי ז"ל ראיתי בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שהשיב עליו כמה תשובות ומסיק להלכה דלא כדעתו ז"ל עיי"ש בדבריו. אבל לענ"ד כל דבריו אינם מוכרחין כלל. אלא שאין כאן מקום להאריך בזה: ומלבד זה נראה לומר בזה מטעם אחר דלאו דלא תעמוד על דם רעך לא שייך במצות תוכחה. לפי מאי דאמרינן בסוגיא דפרק בן סו"מ שם גופא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' ת"ל לא תעמוד וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו. אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשי' וכו' עיי"ש. ולכאירה קשה מאי פריך והרי באבדה קיי"ל דדוקא בשנאבדה ממנו באונס ושלא מדעתו. אבל באבדה מדעת ליכא מצות השבה. וכמבואר בפ"ב דמציעא. וכן ביאר הרמב"ם. בפי"א מהלכות גזלה ואבדה הי"א וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת וכו'. השליך כיסו בר"ה כו' וכל כיו"ב. אסור לרואה דבר זה ליטלו לעצמו. ואינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה. פרט למאבד לדעתו עכ"ל עיי"ש. וא"כ אי מקרא דוהשבותו לו הוה גמרינן. הו"ל למימר דגם כאן דוקא דומיא דהשבת אבדה בשאירע לו אונס שלא מדעתו הוא דחייבי' קרא להצילו. אבל השתא דכתיב קרא דלא תעמוד על דם רעך אמרינן דאפי' כשטבע מדעתו והפיל עצמו לנהר. או שהלך מרצונו למקום חיות רעות וכיו"ב. חייב להצילו כל שיש בידו להציל. ועכצ"ל דפסיקא לי' לתלמודא דהכי נמי הכא אם הביא על עצמו הסכנה מדעתו לא מחייב להצילו. ואין לומר דאכתי תקשה איפכא דכיון דכתיב לא תעמוד על דם רעך למה לי קרא דוהשבות לו לרבות אבדת גופו. ולהכי הוכרח שפיר לשנויי אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' וכו'. ולעולם אימא לך דלאו דלא תעמוד וגו' קאי אפי' בנכנס בסכנה מדעתו. דזה ליתא. דגם לשנויא דמשני בגמרא אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' וכו'. תקשה כן לפי מאי דפירש"י שם וז"ל קמ"ל לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע. אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. וכיון דמשמעותא דקרא דלא תעמוד וגו' הכי משמע. דאפי' למיטרח ומיגר אגורי מיחייבי. א"כ קשה למה לי והשבותו לו לרבות אבדת גופו. וכבר עמד בזה מרמ"ל שם. ונדחק הרבה בזה עיי"ש. אבל ראיתי בחמרא וחיי להר"ב כנה"ג שם שהביא משם תלמידי הר"ף ז"ל שהקשו כן. וז"ל וא"ת ל"ל קרא דוהשבותו לו כיון דכתיב לא תעמוד. וי"ל דאיצטריך למכתב והשבותו לו לאשמעינן דחייב להצילו בכל ענין אפי' היכא דאינו כ"א תועה. דסד"א דלא חייבי' אלא דוקא היכא דרוצים להרוג אותו עכ"ל עיי"ש. ועי' סו"פ מרובה פ"א ע"ב עיי"ש. ומעתה א"כ לפ"ז דלא פריך תלמודא אלא דוקא אקרא דלא תעמוד על דם רעך למה לי. כיון דכבר חיתרבי אבדת גופו מקרא דוהשבותו לו. אבל איפכא ליכא למיפרך. כמש"כ תלמידי הר"פ ז"ל. וכדמשמע נמי ודאי מפשטות לישנא דתלמודא. ודאי תקשה כקושיין. דהרי איצטריך קרא דלא תעמוד וגו' לאשמעינן דאפי' באבדת גופו שמדעתו חייבין להצילו. דאילו מקרא דוהשבותו לו ליכא למשמע אלא באבדה שלא מדעת כדכתיבנא אם לא דנימא דגם מקרא דלא תעמוד על דם רעך לא משמע אלא באבדה מדעת דוקא. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דבמצות תוכחה לא שייכא אזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך. דהרי כאן לעולם בעובר עברה אבדה מדעת היא. ואין לנו בה אלא עשה דהוכח תוכיח בלבד. דהרי בשוגג גמור לא שייכא תוכחה כלל. דאין צריך אלא להזכירו שגגתו והוא פורש מעצמו. ולא בעי תוכחה אלא העובר במזיד. וא"כ אבדה מדעת היא ואינה בכלל לאו דלא תעמוד על דם רעך: ונראה ראי' לזה מדתנן בגיטין פרק השולח מ"ו ע"ב המוכר עצמו ובניו לעכו"ם אין פודין אותו וכו' עיי"ש. והרי בפדיון שבויים יש בו לאו דלא תעמוד על דם רעך וכמש"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים ה"י עיי"ש. ומ"מ כשמכר עצמו אין פודין אותו. הרי דאזהרת לאו דלא תעמוד על דם רעך ליתא אלא כשבא בסכנה שלא מדעתו ורצונו. ואע"ג דבגמרא שם אמרינן עלה אמר ר"א והוא ששנה ושלש. היינו משום דבפעם ראשון ושני אית לן למימר דמסתמא הי' אנוס לכך מחמת דחקו ולהחיות נפשו עשה כך. אבל כשהוחזק בכך במכירת שלשה פעמים אמרינן דודאי מרצונו עשה כן. והילכך שוב אין פודין אותו. ואע"ג דמבואר שם דהיכא דאיכא קטלא אפי' מכר את עצמו כמה פעמים פודין אותו. דאמרי' התם ההוא גברא דזבין נפשי' ללודאי פירש"י אומה שאוכלין בני אדם אתא לקמי דרבי אמי א"ל פירקן. א"ל תנן המוכר עצמו ובניו לעכו"ם אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא. וכ"ש הכא דאיכא קטלא וכו' עיי"ש. והרי מתניתין מיירי במכר ושנה ושילש. ומ"מ אמרינן דבדאיכא קטלא פודין. אע"ג דבהוחזק בשלשה פעמים מסתמא מדעתו בלא אונס נמכר. אבל כבר הרגיש בזה הר"ן ז"ל בפירושו על הרי"ף שם סו"פ השולח. וכתב שם וז"ל דאיכא קטלא. שהיו רשאין להרגו אם יעבור הזמן ולא יפרענו. כי כן הי' דרכם עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אינו מובן מה דחקו לכך ולא פי' כפשוטו דכיון דלודאי אוכלי אדם הם ודאי מסתמא לאכילה נמכר להם ואיכא קטלא. אבל הדבר ברור דלהכי לא ניחא לי' לפרושי הכי משום דבכה"ג ודאי פשיטא דאין נזקקין לו לפדותו. כיון דמדעתו מסר נפשי' לקטלא. ולזה פירש דמיירי בשלוה מהם ע"מ לפרוע לאחר זמן. וקודם שיגיע זמן פרעון אין להם רשות להרגו. והוא הי' סבור בשעה שנמכר להם דלכשיגיע הזמן תשיג ידו לפדות עצמו. או שאחרים יפדוהו. אלא דאח"כ לא השיגה ידו וגם אחרים לא באו לפדותו. להכי בא לפני ר"א שיפדהו. ואף דחזקתו דמדעתו בלא אונס מכר עצמו. מ"מ לא ידע שיבוא לידי קטלא. וכן ראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש גיטין פרק השולח סי' ע"ב שכתב וז"ל מי שגנב מן העכו"ם שדינו בתלי' אין צריכין כלל לפדותו. כי הוא מתחייב בנפשו. ולא דמי להאי דזבין נפשי' ללודאי וכו'. אין הפירוש שמכר עצמו לקטלא. אלא מכר עצמו לשיעבוד ולא ידע מזה עד אחר המכירה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שפירש מדעתו כדפי' הר"ן ז"ל. ואשתמיטתי' דברי הר"ן אלו: וראיתי בירושלמי פ"ד דגיטין ה"ט דאמרינן התם עלה דהך מתניתין דהמוכר את עצמו וכו'. מתני' בשמכר עצמו ושנה. אבל מכר עצמו פעם אחת פודין אותו. ואם מכר עצמו ללודים אפי' פעם אחת אין פודין אותו. מעשה באחד שמכר את עצמו ללודים אתא עובדא קומי רבי אבהו אמר מה נעשה. מפני חייו עשה. ופי' הר"ב קה"ע מפני חייו עשה. שלא הי' לו במה להחיות את נפשו וראוי לפדותו. וברייתא איירי בשהי' לו כדי חייו עכ"ל עיי"ש. הנה בירושלמי מיירי בשמכר את עצמו ללודאי לקטלא. ולכך קאמר דאפי' פעם אחת אין פודין אותו כשמכר עצמו מדעתו בלא שום אונס. אבל כשהי' אנוס בדבר משום חיי שעה. שלא הי' לו במה להחיות את נפשו. פודין אותו. ואין בזה שום מחלוקת בין הירושלמי הבבלי. ודלא כמש"כ הר"ב פ"מ במה"פ שם עיי"ש. ומזה ראי' מפורשת לדעת הר"ן והרש"ל ז"ל. ועכ"פ מתבאר מזה להדיא כדביארנו דלאו דלא תעמוד על דם רעך אינו אלא בשאירע לו סכנה שלא מדעתו. אבל כשהכניס עצמו לסכנה מדעתו. אינו בכלל אזהרה זו. וא"כ במצות תוכחה שנכנס מדעתו לסכנה זו. לית בה לאו דלא תעמוד על דם רעך. ואין בה אלא עשה דהוכח תוכיח בלבד. ויפה עשה רבינו הגאון ז"ל שמנה עשה זו אע"פ שמנה לאו דלא תעמוד על דם רעך במספר הלאוין: ובלא"ה לפי מה שביארתי במק"א דאף דדרכו של רבינו הגאון ז"ל כל מצוה הנכללת במצוה אחרת. למנות רק את המצוה הכללית בלבד. והפרטית אינה נמנית. בין לאו בלאו או לאו בעשה או עשה בלאו. מ"מ היינו דוקא היכא דנכללת במשמעות הכתוב ע"פ פשוטו. אבל היכא דלא אתיא חדא מחברתה אלא בק"ו או באחת משאר מדות שהתורה נדרשת בהן. אבל משמעותי' דקרא לפי פשוטו לא מיירי בהכי. בזה גם לרבינו ז"ל נמנין שתיהן. משום דגם ק"ו ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן אי לאו שנמסרו מסיני לדרוש בהן. אנן לא הוה דרשינן. ונמצא דמדה זו גופא הו"ל כקרא באנפי נכשי'. והילכך בכל כיו"ב נמנות שתיהן. כל אחת בפ"ע דאין זו מצוה שנאמרה ונשנית אלא כל אחת בפ"ע נאמרה. ומעתה כאן כיון דקרא דלא תעמוד על דם רעך לא משמע אלא דם ממש. אלא דאתינן למילף בק"ו אזהרה גם להציל חבירו מעבירה. משום דהמחטיא את חבירו קשה לו מן ההורגו. הילכך אפי' יהי' ק"ו גמור יש לנו למנות עשה דהוכח תוכיח בפ"ע. כיון דאין מצוה זו נכללת במשמעותי' דקרא דלא תעמוד על דם רעך כלל. אלא דמק"ו הוא דאתינן למילף מצות תוכחה מהתם אלא דיש לפקפק בזה משום דבאמת מצינו גם בתוכחה לשון זה. כדכתיב ביחזקאל ל״ג:ח׳ ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל וגו' באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש וגו'. וא"כ כיון דסתמא כתיב לא תעמוד על דם רעך יש לנו לומר דגם תוכחה בכלל. משום דאם לא יזהירנו בתוכחתו אפשר דהוא רשע בעונו ימות והרי זה עומד על דמו של זה. מיהו נראה דקרא דיחזקאל נאמר רק דרך מליצה כלשון הנביאים. אבל פשטי' דקרא דאורייתא ליכא לפרושי הכי. ואין לנו אלא קרא כמשמעו דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד. כמש"כ התוס' בקידושין ל"ז ע"ב ד"ה ממחרת עיי"ש. והילכך בלא ק"ו אין למילף מצות תוכחה מההוא קרא דלא תעמוד על דם רעך. ושפיר י"ל דמה"ט מנה רבינו הגאון מצות תוכחה בפ"ע מלבד מה שמנה לאו דלא תעמוד על דם רעך: אמנם בעיקר הדבר מאי דנקטו האחרונים ז"ל לדבר פשוט ומוחלט להלכה דמחטיא את חבירו חמור יותר מההורגו. ודנין ע"פ סברא זו לדינא ולהלכה למעשה. לענ"ד הוא תמוה מאוד ואין לו כל יסוד להלכה. ואדרבה הדבר ברור דאין הלכה כן. שהרי הדבר תמוה לפ"ז במאי דקיי"ל כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז גילוי עריות שפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. ואמאי לא חשיב נמי עבירת לאו דלפני עור. שהרי לפ"ז אם הכשיל את חבירו בעבירת איסור דאורייתא חמור יותר מהורגו ודינו כשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור. והרי יש בו אזהרה מיוחדת. ופשיטא דאין לכללו בכלל עבירה דשפיכות דמים לומר דכיון דקתני שפיכות דמים היינו הך. ומיהו לזה הי' אפשר לומר דדוקא במחטיא ממש הוא דאמרינן דקשה יותר מההורגו. אבל אזהרת לפני עור אינה אלא במזמין מכשול לפני חבירו שאפשר שיכשל בו ויחטא. כגון מושיט כוס יין לנזיר או אבר מה"ח לב"נ וכל כיו"ב. דאינו מאכילו ומשקהו בידים ממש דהו"ל מחטיא. אלא שאפשר שישתה או יאכל ונמצא חוטא ואשם בגרמא דידי'. וכמבואר בפ"ק דע"ז ו' ע"א ושאר דוכתי. וא"כ יש מקום לדחות ולומר דודאי עבירת לאו דלפני עור לא חמירא כשפיכות דמים לענין שיהרג ואל יעבור. אבל מחטיאו ממש איה"נ דהו"ל בכלל שפיכות דמים דקתני וחשיב בהנך דיהרג וא"י. דלא משום אזהרת לפני עור בלחוד נגעו בה אלא הו"ל כשפיכות דמים ועדיפא מינה. איברא דמלבד דפשיטא דלדינא הא ליתא כלל. וישתקע הדבר ולא יאמר. בלא"ה אפי' תימא הכי אכתי קשה במאי דקתני בתוספתא פ"ג דמכות הסך שמן המשחה שעשה משה במדבר חייב כרת וכו'. אחד הסך ואחד הניסך. בד"א בזמן שהיו שניהם מזידין וכו'. אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב. וכן קתני התם המלביש את חבירו כלאים המטמא את הנזיר וכו'. וכן קתני התם המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין וכו'. המקיף פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין וכו'. הקורח קרחה בראשו של חבירו שניהם חייבין וכו'. השורט שריטה בבשרו של חבירו שניהם חייבין וכו'. הכותב כתיבת קעקע בבשרו של חבירו שניהם חייבין וכו' עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל סוף הלכות כלאים ובפי"ב מהלכות ע"ז והראב"ד שם ובטיו"ד סי' ק"פ קפ"א עיי"ש. ובספרא פרשת שמיני דריש לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל עיי"ש. ועי' ברא"ם וק"א מש"כ שם בזה. ובסוגיא דמכות כ' ע"ב אמרינן לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ולוקין עיי"ש. ובכל הני הו"ל מחטיא ממש. והו"ל לומר דבר מיתה הוא כהורג את הנפש. וגם ל"ל קרא לרבות את הניקף. תיפוק לי' משום מחטיא דהו"ל חמיר טפי מרציחה וחייב מיתת ב"ד: עוד יש לתמוה מסוגיא דגיטין שהבאתי לעיל דאמרינן ההוא גברא דזבין נפשי' ללודאי אתא לקמי' דר"א א"ל פירקן. א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו לעכו"ם אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קילקולא ופירש"י שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו ממעשיהם וכו'. וכ"ש הכא דאיכא קטלא וכו' עיי"ש. והשתא מאי כ"ש הוא הרי החטא קשה יותר מהריגה. ואי פודין משום שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו ממעשיהם. דקשה להם יותר מקטלא. אכתי אין ראי' לפדות אף משום קטלא. וראיתי להר"ב חת"ס ז"ל בחי' שם שעמד בזה והניח בצ"ע עיי"ש. ומיהו לזה הי' אפשר לומר דהתם מלבד קטלא אית בה נמי עבירה חמורה. דכיון דלודאי אוכלי בני אדם נינהו מכיון שמכר עצמו להם הו"ל כמאבד עצמו לדעת. דהו"ל כהורג עצמו. ולפי המבואר בפסיקתא רבתי ריש פרשה כ"ה גם הורג עצמו עובר בלא תרצח דדריש לא תרצח לא תתרצח עיי"ש. וכ"כ בהלכות קטנות ח"ב סי' רל"א עיי"ש. וכ"כ בפשיטות הר"ב בית מאיר ביו"ד סי' רט"ו סעי' ה' עיי"ש. ובמק"א הבאתי ג"כ ראי' לזה מהירושלמי פ"ק דברכות הלכה ה' עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. והר"ן בפ"ג דשבועות כתב דיש בזה לאו דהשמר לך ושמור נפשך מאוד. וגם הוא בכלל קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש עיי"ש ובסוגיא דב"ק שהביא שם. ועכ"פ פשע גדול הוא ומהרי"ט ז"ל בתי' לכתובות סו"פ הנושא הביא שאין לו חלק לעוה"ב שקורא אני עליו ותהי עונותם על עצמותם עיי"ש. וא"כ שפיר קאמרי' התם וכ"ש הכא דאיכא קטלא. דהא אית בה תרתי. עבירה חמורה וקטלא. אלא דלפי מה שביארנו דהתם לא מיירי שמכר עצמו לקטלא. אלא שלוה מהם ואין להם רשות להרגו קודם שיגיע זמן פרעון ולא יפרע. כמש"כ הר"ן ז"ל שהבאתי. א"כ נראה דאין זה בכלל מאבד עצמו לדעת. דמסתמא הי' סבור שיפדוהו כשיגיע הזמן או שתשיג ידו אז לפדות עצמו. וא"כ אכתי קושיא לא איפריקא: עוד יש לי לתמוה מסוגיא דפרק בן סו"מ שם ע"ג ע"א דאמרינן התם ת"ר מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ופרכינן והא להכי הוא דאתא הא מיבעי' לי' לכדתניא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומשני איה"נ ואלא ניתן להצילו בנפשו מנ"ל אתיא בק"ו מנה"מ וכו'. דבי רבי תנא הקישא הוא וכו' עיי"ש. ואם נימא דההיא דהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו סברא אלימתא היא לדינא א"כ מאי פריך הא מיבעי לי' לכדתניא וכו'. הרי היינו הך דכמו שהרואה את חבירו טובע בנהר חייב להצילו. הכי נמי כשרואה חבירו רודף אחר הנרדף להורגו ולעבור על אזהרת לא תרצח יש לו להצילו בנפשו. דהיינו שחייב להצילו מן העבירה בנפשו. דהא החטא קשה לו מהריגתו. ומאי שנא מצילו מליטבע בנהר ממצילו מן העבירה. ובפרט עבירה חמורה כשפיכת דמים. ואף דלא יכול להצילו מן העבירה אלא בהריגתו. מ"מ הרי הריגה זו טובה היא אצלו דהעבירה קשה ממנה. כמו כשאינו יכול להצילו מן החי' שגוררתו או מידי ליסטים או מטביעה בנהר אלא ע"י תלישת או קציצת אחד מאיבריו וכיו"ב. דפשיטא שחייב להצילו בכך כדי להצילו ממיתה שקשה לו יותר. ואם לא עשה כן ודאי עובר בלא תעמוד על דם רעך. וא"כ אף אנן נימא הכי הכא. שהוא חייב להצילו בנפשו מן העבירה שקשה לו יותר מהריגתו. ואם יעשה כן ודאי עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך. וא"כ ודאי מהך דרשא גופא דדריש לי' לקרא לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו' שחייב להצילו. שמעינן נמי ההיא דרודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו. ומאי פריך. ולמאי הוצרך לזה ילפותא אחריתא. וגם ראיתי להתוס' שם בד"ה להצילו בנפשו שכתבו וז"ל. וא"ת כיון דמהכא ילפינן דרוצח ניתן להצילו בנפשו. למה לי קרא בטובע בנהר וחיה גוררתו. השתא חבירו הורג כדי להציל. התם לא כ"ש. ולא מסתבר למימר דחבירו הורג טפי לאפרושי מאיסורא. אלא נראה דאי מהכא וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא אמאי לא מסתברא למימר הכי. דהרי ודאי קושטא הכי הוא. כמבואר בספרי דהחטא קשה לו מן המיתה. ואית בה תרתי שמציל את הנרדף מן הרודפו להרגו. וגם מציל את הרודף מן העבירה שקשה לו ממיתתו. אבל להציל ממיתה אפשר דלא חייבו הכתוב אי לאו דגלי קרא בהדיא: וביותר יש לתמוה דאם אמת הוא דהחטא קשה לו מהריגתו. א"כ אמאי תנן התם דהרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד עכו"ם אין מצילין אותן בנפשן. והרי עבירות חמורות אלו. שהן היותר חמורות שבתורה. קשין לו ממיתתו. ואם להציל חבירו ממיתה חייבו הכתוב. כ"ש להצילו מלעבור עבירות היותר חמורות אלו. ולא שייך כאן אין עונשין מה"ד דאין זה עונש אלא הצלה. והנה עיקר מקור סברא זו דנקטו האחרונים ז"ל הוא מההיא ברייתא דספרי שהבאתי לעיל. דקתני התם רבי שמעון אומר מצרים טבעו ישראל במים. ואדומים הם קידמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות. ועמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו וכו' עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דהרי העמונים והמואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל היינו להחטיאם בעבודה זרה. כמפורש בקרא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור. ועי' בגמרא דסנהדרין פרק חלק ק"ו ע"א עיי"ש. ובירושלמי שם ובספרי בלק וא"כ אין לנו אלא בעבירת ע"ז שהיא היותר חמורה מכל עבירות שבתורה שהמחטיאו בה קשה לו מן ההורגו. והיכי ניקום ונילוף מינה לשאר עבירות שאינן חמורות כזו דנימא בהו הכי. וכי דנין קל מחמור להחמיר עליו. ועכצ"ל דאין הכי נמי דמקרא אין ראי' אלא למחטיאו בחטא של ע"ז החמורה. אלא דר"ש לטעמי' אזיל דדריש טעמא דקרא. וס"ל דהיינו טעמא משום דההורגו אינו מוציאו אלא מהעוה"ז והמחטיאו מוציאו מהעוה"ז ומהעוה"ב. וא"כ ממילא גם שאר חטאים שאינם חמורים כ"כ בכלל. אבל אין זה במשמע. דא"כ הול"ל בהדיא הכי דה"ה למחטיאו בשאר עבירות שבתורה. כיון דכאן לא מיירי אלא בחטא של ע"ז. ולכן נראה דאין ה"נ דלא קאמר ר"ש אלא בע"ז לחוד וכמעשה שהי' שנטלו עצה להחטיא את ישראל בע"ז. ואע"ג דמפרש טעמא משום דההורגו מוציאו מן העוה"ז וכו'. אפשר לומר דלא קרי מוציאו מהעוה"ז והעוה"ב אלא בעבירה דע"ז שעוקר הכל וכופר במי שברא העולם. וחמור מכל העבירות שבתורה: ומעתה לפ"ז נראה דר"ש לשיטתו אזיל דאיהו קאמר בפרק בן סו"מ ע"ג ע"ב דהעובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש. כדאמרינן התם לקמן ע"ד ע"א עיי"ש. וא"כ שפיר קאמר לטעמי' דמהחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. דהיינו בחטא של ע"ז. אבל לדידן דקיי"ל דאפי' בע"ז לא ניחן להצילו בנפשו. א"כ ע"כ גם בע"ז לא אמרינן דהמחטיא קשה מן ההורגו. דא"כ הי' לן לומר דניתן להצילו בנפשו. משום לאו דלא תעמוד על דם רעך. דהרי הצלה היא לגבי' דידי' דאם להצילו ממיתה חייב הכתוב כ"ש ממידי דקשה ממיתה. וכמו שכתבתי לעיל. ובזה הכל אתי שפיר כמבואר: ובאמת דבלא"ה נראה ברור דאין לדון ע"פ סברא זו לענין הלכה. דקיי"ל אין מביאין ראי' מן האגדה. וכבר כתב הר"ב תה"ד בפסקים וכתבים סי' ק"ח וז"ל נראה דאין לחלק כלל בשביל טעם זה דמפרש הסמ"ג דרך אגדה בעלמא ולא מחלקינן משום אותו טעם. כי הא דאמרינן פרק המפלת מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין וכו'. ולפ"ז אם ילדה בזוב שצריכה שבעה נקיים לאחר שבעת ימי לידה וכי ס"ד שיהא הבן נימול לארבע עשר. וכאלה רבות בתלמוד עכ"ל עיי"ש. וכן נראה מוכח מהכא גופא דאפי' ר"ש גופי' לא סמך על סברא זו להלכה. דאל"כ למה לו לדון ק"ו דבע"ז ניתן להצילו בנפשו. תיפוק לי' מהך סברא גופא. דכיון דהחטא קשה לו ממיתה מיהת בעבירה דע"ז. א"כ קרינן בי' לא תעמוד על דם רעך. וחייבין להרגו כדי שלא יכשל בעבירת ע"ז. אלא ודאי אע"פ שאמר ר"ש כן דרך אגדה. לא סמך על זה לדינא. וזה פשוט מאוד אצלי ולא הי' כדאי להאריך בזה לולא שהאחרונים ז"ל נקטו דברים כפשטן. ובנו ע"ז יסוד לענין דינא. ומעתה א"כ נתבאר דבמצות תוכחה אין לנו אלא העשה המפורשת בה. ולא שייכא בלאו דלא תעמוד על דם רעך כלל. ולכן שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל העשה וגם הלאו:

1 וְהוֹכֵחַ לְכִשְׁרוֹן:

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »