ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה כ״ד

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

24 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

הקם תקים. ועזוב תעזוב. הכוונה למצות טעינה ומצות פריקה. דהקם תקים בפרשת תצא היינו מצות עשה דטעינה. וקרא דעזוב תעזוב עמו בפרשת משפטים היינו מ"ע דפריקה כמבואר במתניתין ובגמרא פ"ב דמציעא ל"ב ע"א. דקיי"ל התם כרבנן דאמרי דמסיימי קראי. ולא כר"ש דס"ל התם דלא מסיימי קראי עיי"ש. והנה יש בזה ג"כ לאו בפרשת תצא לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם וגו'. ומנאו רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין עיי"ש. וצ"ע לכאורה לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אלא אחד מהם הכולל יותר מענייני המצוה. וא"כ מדוע מנה כאן שניהם. וראיתי להסמ"ק סי' ע"ז שכתב וז"ל שלא להתעלם מטעינה ופריקה. דכתיב לא תוכל להתעלם. ונראה שיש לחלק הלאו מן העשה לומר שלא יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא. שאמרנו לעיל ראיי' שיש בה פגיעה. וכל כמה דלא מטא זמן חיובא לא נתחייב. לכך נאמר לא תוכל להתעלם עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו לפי מה שכבר כתבנו לעיל דגם דרכו של הסמ"ק הוא כדרך רבינו הגאון בזה שבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה למנותן רק למצוה אחת. ולזה כתב כאן שלא יקשה מה שמנה כאן הלאו בפ"ע. אע"פ שכבר מנה לעיל סי' נ"ד מצות עשה דפריקה. ובסי' נ"ה מצות טעינה. משום דיש מקום ללאו גם במקום דליתא לעשה. כגון שמעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא. דלאו איכא ועשה ליתא. וא"כ מצוה בפ"ע הוא ואינו נכלל בכלל העשה. ויש למנותו בפ"ע. אלא שיש לתמוה דאכתי תקשה לאידך גיסא דאחר שמנה הלאו שכולל מענין המצוה יותר מהעשה שוב לא הי' לו למנות העשה. דכבר נכללת העשה בכלל הלאו. וגם בעיקר דבריו יש לתמוה טובא. דהרי בפריקה וטעינה לא כתיב קרא דלא תוכל להתעלם. אלא בהשבת אבדה הוא דכתיב. אבל בפריקה וטעינה לא כתיב אלא לאו דלא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם וגו'. וא"כ כי היכי דליתא לעשה כשמעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא משום דכתיב בה כי תראה וגו'. הכי נמי ליתא ללאו מה"ט דכתיב בי' לא תראה וגו'. מיהו לזה אפשר לומר דאין לשונו מדוקדק. וכוונתו לומר דכיון דכתיב לא תראה וגו' והתעלמת מהם. הו"ל כאילו כתיב לא תוכל להתעלם. דהכוונה אחת היא. והילכך אע"ג דכתיב לא תראה וגו'. היינו לומר דלא מתחייב אלא בראיי' שיש בה פגיעה. כמו בעשה. אבל כשמעצים עיניו מקמי דמטי לשיעור זה. אע"ג דעשה ליכא מ"מ בלאו עובר כדמטי להך שיעורא. אע"פ שעיניו עצומות אז ואינו רואה. כיון דכתיב בי' והתעלמת מהם שהזהיר הכתוב שלא להעלים עיניו מהם. ומ"מ אכתי תמוה למה מנה העשה. וצ"ל דס"ל דמאי דדרשינן במתני' שם ל"ב ע"א פרק וטען פרק וטען אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב עיי"ש ובפיה"מ להרמב"ם שם. היינו רק מצד העשה. אבל הלאו ליכא אלא בפעם ראשון. דלא אשכחן דגלי קרא אלא גבי עשה. וא"כ בלאו אין לנו אלא פעם ראשון בלבד. וכן מה שדרשו בברייתא שם לעיל ל"א ע"א עזוב תעזוב עמו אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מניין. ת"ל עזוב תעזוב מ"מ עיי"ש. י"ל דהיינו דוקא לענין שעובר מיהת בעשה אפי' אין בעליו עמו. אבל לאו ליכא אלא כשבעליו עמו. דפשטי' דקרא הכי משמע. ואין לנו ריבויא אלא בעשה. ולהכי לא הוקשה לו להסמ"ק אלא בלאו דלא הוצרך למנותו משם דכבר נמנית העשה שכוללת יותר מהלאו. והלאו כבר נכלל בהעשה. ולזה תי' שפיר דיש גם כן בלאו מה שאין בהעשה. דהיכא דעצם עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא עבר בלאו אע"ג דליתא לעשה. והילכך כל חד מצוה בפ"ע הוא ויש למנות שניהן: והנה לפי המבואר ברמב"ם פי"ג ה"ב מהלכות רוצח ס"ל דהלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' קאי בין לפריקה ובין לטעינה עיי"ש. וכן מבואר בחנוך פרשת תצא מצוה תק"מ עייש"ה. והוא תמוה דהרי קרא בטעינה הוא דכתיב דבסיפא דההוא קרא כתיב הקם תקים עמו והיינו טעינה. כמבואר במכילתא משפטים פ"כ ובספרי פ' תצא פיסקא רכ"ב ובתלמודא דידן פ"ב דמציעא שם. ובירושלמי פ"ב דמציעא ה"י עיי"ש. וא"כ ממילא מבואר דגם הלאו קאי אטעינה. ולא מיירי בפריקה כלל אלא בקרא דעזוב תעזוב עמו בפרשת משפטים. ושם לא כתיב לאו. וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל. אלא דכדברי הרמב"ם והחנוך מבואר במכילתא פ' משפטים שם. דקתני התם וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו. נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל ל"ת עיי"ש. והיינו ל"ת דלא תראה את חמור אחיך וגו' שבפרשת תצא. דלא מצינו בה ל"ת אחרת. וכן הוא בספרי פ' תצא פיסקא רכ"ה. דקתני התם לא תראה זו מצות ל"ת ולהלן הוא אומר כי תראה זו מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך חמור שונאך מניין ת"ל חמור שונאך עיי"ש. הרי דמוקי לאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' לל"ת על עשה דכי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו שבפרשת משפטים. והיינו מצות פריקה. ומבואר כדעת הרמב"ם והחינוך. ואדרבה שם משמע לכאורה דעיקר הלאו לא קאי אלא על פריקה ולא על טעינה. ובאמת שכן משמע דעת החנוך שם עיי"ש. אבל באמת הדבר תמוה דהא לא כתיב קרא דלא תראה את חמור אחיך וגו' אלא גבי טעינה. דהא בסיפא דההוא קרא כתיב הקם תקים עמו. דהיינו עיקר מצות טעינה. ועוד דבהדיא אמרינן בסוגיא דפ"ב דבמציעא שם ל"ב ע"א התם כתיב נופלין בדרך דרמי אינהו וטעונייהו באורחא משמע עיי"ש. והיינו דאף המשא מוטל על הקרקע וצריך לטעון. כפי' רש"י שם עיי"ש. הרי דלרבנן דקיי"ל כוותייהו דס"ל דמסיימי קראי לא קאי הך לאו אלא על טעינה: וראיתי לקצת מפרשי המכילתא והספרי שהבינו בכוונת הברייתא דמכילתא וספרי שם לומר דגמרינן פריקה מטעינה בק"ו או בגזרה שוה לענין הלאו. דלא שייך בזה אין עונשין מה"ד. דהא בלא"ה אין כאן מלקות דהו"ל לאו שאין בו מעשה. אבל כל זה אינו נכון כלל. ואין זו דרך המכילתא והספרי. דא"כ הול"ל מעיקרא הלאו לענין טעינה דכתיב בה. ולומר לא תראה זו מצות ל"ת. הקם תקים עמו זו מ"ע. אין לי ל"ת אלא בטעינה. בפריקה מנין וכו'. ולאתויי בק"ו או בגז"ש. וכדרך המכילתא והספרי בכל מקום כיו"ב. אבל מלשון הברייתא דמכילתא וספרי משמע בהדיא דעיקר הלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' בפריקה מיירי. ולכן הי' נראה דע"כ אין לנו אלא לומר דהך ברייתא אתיא כר"ש. ובפרט דקיי"ל סתם ספרי ר"ש. והכי נמי ברייתא דמכילתא אתיא כר"ש דס"ל דלא מסיימי קראי. דנופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלייהו משמע. כדאמרינן בסוגיא דב"מ שם עיי"ש. וא"כ משמע לי' תרווייהו קראי בין קרא דעזוב תעזוב ובין קרא דהקם תקים בפריקה. אלא דבאם אינו ענין לפריקה. דכבר כתיב בה עשה בקרא דעזוב תעזוב. מוקי לעשה דהקם תקים לטעינה. וא"כ הא תינח לעשה דהקם תקים דאייתר. ואא"ע לפריקה תניהו ענין לטעינה. אבל הלאו דלא תראה וגו' דליכא אלא לאו אחד. ודאי כדקאי קאי לפריקה ולא לטעינה. ובלא"ה אשכחן במכילתא שם דקתני רבי יאשיה אחד זה ואחד זה בפריקה הכתוב מדבר. אין לי אלא פריקה טעינה מנין דין הוא מה אם פריקה שהוא יכול לפרוק בפ"ע הרי הוא מוזהר עלי' טעינה שאינו יכול לטעון בפ"ע אינו דין שיהא מוזהר עלי' מפני שדבר הכתוב בהוה בקל ללמד ממנו את החמור עיי"ש. הרי דס"ל דבין קרא דעזוב תעזוב ובין קרא דלא תראה וגו' הקם תקים בפריקה הוא דמיירי. וטעינה לא אתיא לן אלא בק"ו מפריקה אלא דמ"מ סתם ברייתא דספרי שם לא יתכן לאוקמי כרבי יאשי'. דא"כ למה לו להביא העשה מקרא דעזוב תעזוב דכתיב בפ' משפטים. הרי כיון דקאי אקרא דלא תראה וגו' הו"ל להביא עשה מההוא קרא גופי' דכתיב הקם תקים. דקאי נמי אפריקה לדידי'. אלא דקצת יש מקום ליישב זה עפמש"כ הר"ב מג"א בזית רענן על דברי הספרי דלעיל שם פיסקא רכ"ב שהובא בילקוט שם עייש"ה. אלא דדבריו צריכין ביאור ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ עליו בז"א על הספרי שם. אבל אליבא דר"ש אתי שפיר ברייתא דספרי. דהא לפי האמת מוקי קרא דהקם תקים לטעינה וכמש"כ. וא"כ הלאו דלא תראה וגו' לא קאי אלא אפריקה. ולהכי לא מייתי העשה אלא מקרא דעזוב תעזוב דקאי אפריקה. והשתא א"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דמסיימי קראי ע"כ אין לנו אלא לומר דלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' לא קאי אלא על טעינה ולא לפריקה. דנופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע. ואין שום ראי' מהמכילתא וברייתא דספרי לדידן. ודברי הרמב"ם והחנוך צ"ע בזה: איברא דלפמש"כ התוס' שם ל"א ע"א בד"ה לר"ש וכו'. דלר"ש דס"ל דלא מסיימי קראי כי היכי דיש לפרש תרווייהו קראי בפריקה. כדאמרינן אליבי' בסוגיא דלקמן ל"ב ע"א. הכי נמי יש לפרש תרוייהו בטעינה עיי"ש בדבריהם. א"כ לא יתכן לאוקמי ברייתא דספרי אליבא דר"ש. דגם לדידי' תקשה. דכיון דאין הכרע איזה קרא קאי אטעינה ואיזה מהן קאי אפריקה. א"כ אמאי נקט תנא דההיא ברייתא העשה מקרא דפרשת משפטים. ולא נקט לה טפי מההוא קרא גופי' דקאי בי'. דבסיפא דההוא קרא גופי' כתיב הקם תקים עמו. והיינו עשה דפריקה או דטעינה. דהא גם השתא דנקט העשה מקרא דפרשת משפטים אינו מוכרע לר"ש אם הוא עשה דפריקה או דטעינה. וכן לפי מה שהעלה הר"ב פ"י שם דלדעת הרמב"ם ז"ל למסקנא דגמרא שם גם לר"ש מסיימי קראי עיי"ש בדבריו ז"ל. א"כ לא יתיישבו דברי הספרי והמכילתא גם אליבא דר"ש. מיהו אין דבריו מוכרחין ואכמ"ל בזה. וגם דברי התוס' אינם מוסכמים. דלהשר מקוצי והרמב"ן והריטב"א. הובאו בש"מ שם. ס"ל כפשטא דסוגיא דלקמן. דדוקא קרא דהקם תקים אינו מוכרע לר"ש אם קאי אפריקה או בטעינה. אבל קרא דעזוב תעזוב גם לר"ש פשיטא לי' דקאי אפריקה. וכן דעת הר"ן ז"ל בחי' שם עיי"ש. וא"כ ברייתא דמכילתא וספרי הוה אתי שפיר מיהת לדעת רוב הראשונים ז"ל. אבל דברי הרמב"ם והחינוך צ"ע אצלי. ומש"כ קצת אחרונים דכוונתו דילפינן פריקה ללאו מטעינה בק"ו. מלבד דזה לא יתכן לפי דעת הפ"י בדעתו של הרמב"ם דלמסקנא קיי"ל צער בע"ח לאו דאורייתא וליתא לק"ו עיי"ש. בלא"ה מלשון הרמב"ם והחנוך לא משמע הכי כלל: ויותר מזה נפלאים בעיני דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ר"ע שכתב שם וז"ל הזהירנו מהניח הנבוך במשאו לחוץ בדרך אבל נעזור אותו ונפרק ממנו עד שיתקן לשאת אותו ולהגביהו. ומגביה עמו משאו אם על גבו אם על בהמתו כמו שהתבאר במשנה תורה. והוא אמרו וחדלת מעזוב לו. ולשון מכילתא וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב. נמצאנו למדין שהוא עובר על עשה ועל ל"ת. וכבר בא ג"כ לאו נפרד בזה הענין באמרו לא תראה חמור שונאך. ובספרי לא תראה מצות ל"ת כי תראה זו מ"ע עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ כמו שהתבאר במשנה תורה. ע"כ לא קאי אלא אדסמיך לי' לפניו במש"כ ומגביה עמו וכו'. והיינו מקרא דהקם תקים עמו דפרשת תצא. דקאי על מצות טעינה. ומש"כ והוא אמרו וחדלת מעזוב לו וכו'. קאי אלפני פניו במש"כ הזהירנו מהניח הנבוך במשאו וכו' ונפרק ממנו וכו'. דפריקה שמעינן מקרא דוחדלת וגו' עזוב תעזוב. דכתיב בפ' משפטים. אבל יש לתמוה טובא במש"כ וכבר בא ג"כ לאו נפרד בזה הענין באמרו לא תראה חמור שונאך. והנה מש"כ חמור שונאך. ע"כ ט"ס הוא. דקרא לא כתיב הכי. אלא לא תראה את חמור אחיך וגו'. ורק בפרשת משפטים הוא דכתיב כי תראה חמור שונאך וגו'. אלא שהדבר תמוה דלפי משמעות לשונו זה נראה דס"ל דמקרא דוחדלת מעזוב לו ג"כ שמעינן בזה לאו. אלא דשם בא הלאו דבוק עם העשה דפריקה בחד קרא. אבל בפרשת תצא בא לאו נפרד בזה הענין. וכוונתו נראה דאע"ג דגם שם כתיב בהך קרא גופי' עשה דהקם תקים עמו. מ"מ חשיב לי' לאו נפרד משום דס"ל דעשה זו לא קאי אלא אטעינה. לדידן דקיי"ל דמסיימי קראי. אבל הלאו דלא תראה. לא קאי אלא אפריקה לחוד. ופירושא דקרא הוא. שלא להניחו במשאו בדרך. אבל נעזור אותו לפרק ממנו עד שיתקן לשאת אותו ולהגביהו. ואח"כ מטעינו. וזהו שמסיים הכתוב הקם תקים עמו. וכמש"כ הרמב"ם בריש דבריו שם. וא"כ בא שם הלאו דפריקה נפרד בפ"ע מן העשה שבה הכתובה בפרשת משפטים בקרא דוחדלת. ולפ"ז היינו דלא כמש"כ בחבורו הגדול ריש פי"ג מהלכות רוצח וש"נ דהלאו דלא תראה קאי בין לפריקה ובין לטעינה: ועכ"פ מבואר דס"ל להרמב"ם ז"ל כאן דגם מקרא דוחדלת ג"כ שמעינן מיני' ל"ת לפריקה. והדבר מפליא לכאורה היכא רמיזא בהך קרא אזהרת לאו. אבל נראה דכוונתו בזה כמו שפירש הראב"ע ז"ל שם וז"ל וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר. וכן ושמרת. והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור עכ"ל וכ"כ בפי' הארוך לבעל הטורים שם. וז"ל וחדלת מעזוב לו. פי' חדל לך מעזוב לו המשא לבדו. אלא עזוב תעזוב עמו. שתסייעהו לפרק או להתיר הקשרים כדי שיפול המשא לארץ עכ"ל. וכיו"ב פי' הרב החזקוני שם וז"ל וחדלת מעזוב לו חדל לך והשמר בך מהיותך עוזבו רובץ תחת משאו אך עזוב תעזוב עמו וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה נראה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם. ולפ"ז ס"ל דמאי דקיי"ל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. לאו דוקא הנך לישנא אלא גם כל הלשונות שמשמעותן כך דינן כל"ת. והילכך גם לשון זה דוחדלת שהוא כלשון ושמרת. כמש"כ הראב"ע והחזקוני. אינו אלא ל"ת. ואף על גב דאכתי הוי ליה השמר דעשה. מכל מקום הרי מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין. ופ"א מהלכות בית הבחירה נראה דס"ל להלכה כמ"ד השמר דעשה נמי לאו הוא. ובלא"ה לפמש"כ התוס' בפ"ק דר"ה ד"ה תשמור. היכא דאיכא בהאי עניינא לאו. לכ"ע השמר דעשה נמי לאו הוא. וכ"כ הרש"א בח"א ריש פ"ג דשבועות עיי"ש ובמש"כ בזה בשעה"מ סוף הלכות תפילין ושאר אחרונים בזה ואכמ"ל בזה: ומה שלא מנה הרמב"ם ז"ל לפ"ז שני לאוין כמו שמנה בזה במנין העשין תרין עשין ר"ב ר"ג עיי"ש. היינו משום דשאני התם דשתי העשין הן חדא בפריקה וחדא בטעינה. משא"כ הנך לאוין תרוייהו בפריקה הם וכמו שביארנו לעיל דלדעת הרמב"ם בסה"מ שם גם לאו דלא תראה את חמור אחיך וגו'. לא קאי אלא על פריקה לחוד. וא"כ אינו אלא כאחד משאר לאוין הכפולין במצוה אחת שאין באין במנין בפ"ע. כמו שביאר הרמב"ם בשורש תשיעי. אלא דזהו דבר חדש מאוד לומר דלאו דוקא השמר פן ואל אלא גם שאר כל לשון מניעה מדבר דינו כל"ת: הן אמת דכפי הנראה מלשון הרמב"ם שם משמע לי' הכי מלשון המכילתא שם. דקתני וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ולא תעשה. ומשמע דבהך קרא גופי' אשכחן עשה ול"ת. והיינו ע"כ משום דוחדלת מעזוב לו חשיב ל"ת. ועזוב תעזוב היינו עשה. אבל לפ"ז תמוה דהא כלשון זה ממש קתני במכילתא שם ג"כ לעיל מיני' בסמוך על קרא דכי תפגע וגו' האמור בהשבת אבדה. דקתני כי תפגע שומע אני וכו'. נמצינו למדין שהוא עובר על מ"ע ועל מצות ל"ת עיי"ש. והתם ע"כ בהך קרא דכי תפגע ליכא אלא עשה בלבד. ומ"מ קתני עלי' דנמצינו למדין שהוא עובר על מ"ע ועל מצות ל"ת. וע"כ אי אפשר לפרש ולומר בכוונת המכילתא שם אלא ל"ת דלא תוכל להתעלם דכתיב בפרשת תצא וא"כ אמאי לא נפרש גם כאן. על קרא דוחדלת וגו'. כוונת המכילתא על ל"ת דלא תראה וגו' האמור בפרשת תצא. אע"פ שלא נזכר פסוק זה שם לעיל מיני' כלל: הן אמת דלפי גירסת הגר"א ז"ל באיפת צדק דגריס התם כי תפגע שומע אני כמשמעו ת"ל לא תראה וכו' עיי"ש. הי' אפשר לדחות ולומר דלא דמי. דבההיא דכי תפגע כיון שהזכיר לעיל מיני' קרא דלא תראה את שור אחיך וגו' האמור בפרשת תצא בהשבת אבדה. שפיר מסיים עלה נמצינו למדין שהוא עובר על מ"ע ועל מצות ל"ת והיינו מ"ע מקרא דכי תפגע. ול"ת מקרא דלא תראה וגו'. משא"כ כאן דל"ת דלא תראה את חמור אחיך וגו' לא נזכר שם כלל. ולהכי משמע לי' להרמב"ם דע"כ אין לפרש הא דמסיים על הך קרא דוחדלת וגו' נמצינו למדין שהוא עובר על מ"ע ועל ל"ת. אלא על הך קרא גופי' דוחדלת וגו'. דמהך קרא גופי' אנו למדין ל"ת ועשה. וכמו שביארנו. אלא דבאמת עיקר גירסא זו של הגר"א ז"ל תמוה טובא. וכבר נזכרה גירסא זו בש"מ בב"מ ל"ג ע"א בשם גליון תוס' ודחאוה עיי"ש. וכן בתלמודין שם ובירושלמי סופ"ב דמציעא ובספרי תצא פיסקא רכ"ב מבואר כגירסא שלפנינו. וכן ברמב"ם גופי' פי"ג מהלכות רוצח וש"נ ה"ו מבואר שהיתה לפניו כגירסא שלפנינו דגרסינן ת"ל כי תראה עיי"ש. ולא לא תראה. וא"כ גם שם לא נזכר כלל לעיל מיני' קרא דפרשת תצא. ואפה"כ קתני עלה נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ול"ת. ושם ודאי אין לנו בקרא דכי תפגע אלא עשה לחוד. וע"כ לא שמעינן ל"ת התם אלא מקרא דפרשת תצא. וא"כ גם כאן בפריקה על קרא דוחדלת אין שום דוחק כלל לפרש כן. דל"ת דקאמר היינו מקרא דפרשת תצא דכתיב לא תראה את חמור אחיך וגו'. ולית בה ל"ת אחרת כלל. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל אלו צ"ע אצלי: ועכ"פ מבואר דעת הרמב"ם בסה"מ שם דלאו דלא תראה את חמור אחיך לא קאי אלא על פריקה בלבד. וכבר כתבתי שכך מטין דברי החנוך. ונמשך בזה אחר דברי הרמב"ם בסה"מ. כדרכו ז"ל בכל מקום. וגם כבר כתבנו שכן מתבאר מפשטא דברייתא דמכילתא וספרי. וכנראה משם מקור דברי הרמב"ם בסה"מ והחנוך. ואע"ג דבגמרא בסוגיא דפ"ב דמציעא ל"ב ע"א מבואר איפכא. צ"ל ע"כ דהרמב"ם לטעמי' שכן דרכו לדחות שקלא וטריא דגמרא במקום שסותר ברייתא דמכילתא וספרי וכיו"ב. ואמנם לכאורה יקשה לפ"ז לרבנן דקיי"ל כוותייהו דפריקה בחנם וטעינה בשכר. משום דאל"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה. ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בע"ח וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית צער בע"ח וח"כ לא כ"ש. אלא למאי הילכתא כתבי' רחמנא. לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר. וכדאמרינן בסוגיא דגמרא שם. ולפ"ז קשה דמאי ראי' אימא דאיצטריך לאשמעינן פריקה כדי לעבור עלה בלאו. דטעינה הקלה לא עבר אלא בעשה. אבל פריקה דחמירא עבר נמי בלאו דחמיר טפי מעשה. מיהו זה ל"ק די"ל דנהי דודאי איצטריך למכתב לאו דפריקה. מ"מ תקשה העשה למאי הילכתא כתבה רחמנא. תיפוק לי' בק"ו מטעינה. אלא ודאי פריקה בחנם וטעינה בשכר. ואמנם לפ"ז נראה דמאי דמחלקי רבנן בין פריקה לטעינה. היינו רק לענין העשה. לומר דאיתא לעשה דפריקה אפי' בחנם. אבל לענין הלאו לא עבר אלא בפריקה בשכר. אבל בחנם לא עבר אלא בעשה בלבד. דהא לענין הלאו אין לנו שום הכרח לחלק בין פריקה לטעינה וכמו שביארנו. כן נראה מוכרח לדעת הרמב"ם בסה"מ והחנוך: ומעתה א"כ לפ"ז נמצא דהעשה דפריקה כוללת יותר מהלאו. דהעשה איתא אפי' בחנם. משא"כ הלאו דליתא אלא בשכר. וא"כ נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ושפיר הוצרך למנות הלאו והעשה כל אחד בפ"ע. כיון דיש בלאו מה שאין בהעשה ויש בעשה מה שאין בלאו. ואע"ג דלדעת הסמ"ק לא יתכן לומר כן. דהא לדעת הסמ"ק קאי לאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' בין לפריקה ובין לטעינה. וכדעת הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול. מ"מ יתכן לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל. דלהכי מנה כאן הלאו והעשה כל חד בפ"ע. מיהו בלא"ה כבר ביארנו ע"פ דברי הסמ"ק שיש מקום כאן למנות העשה והלאו כל חד בפ"ע. אלא שיש להעיר דבאזהרות רבינו הגאון אשר על סדר עשרת הדברות בדבור כבד מנה באמת רק העשה דפריקה וגם עשה דטעינה. אבל הלאו לא מנה שם כלל עיי"ש. וצ"ל דכאן חזר בו מדעתו שם. וכבר הראיתי כזאת גם בהרבה מקומות אחרים. והנה ראיתי באזהרות רבינו אליהו הזקן ז"ל במנין הלאוין שכתב וז"ל חמור מהביט ותתעלם נופל בסבלו עכ"ל. וכוונתו ללאו דלא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם וגו'. ויש לתמוה דממש"כ נופל בסבלו. נראה דס"ל דקרא בפריקה מיירי. דנפלו אינהו וטעונייהו עלייהו. והיינו דלא כרבנן דקיי"ל כוותייהו. דלדידהו קרא בטעינה משמע. ובדנפול אינהו וטעונייהו באורחא. כמבואר בסוגיא דגמ' בב"מ שם. וגם דלא כר"ש. דאע"ג דאמרינן התם דלר"ש נופלין בדרך. אינהו וטעונייהו עלייהו משמע עיי"ש. היינו רק לומר דלא מסיימי קראי ויש מקום לפרש כן. אבל לקושטא דמילתא גם לר"ש הך קרא בטעינה הוא דמיירי לדעת רוב הראשונים ז"ל. ואפי' לדעת התוס' עכ"פ לא מסיימי קראי ואין הכרע במאי מיירי וכמו שביארנו לעיל. וא"כ היאך הכריע הר"א הזקן ז"ל דקרא בפריקה מיירי. דלא כרבנן ודלא כר"ש. ומיהו לפמשכ"ל לדעת הרמב"ם והחינוך יש מקום גם לדברי הר"א הזקן ז"ל ע"פ דברי המכילתא והספרי כמבואר. ואין להאריך יותר בזה: ועדיין צריך לבאר במאי דיש להעיר לפמש"כ הר"ב ההשלמה סופ"ב דמציעא דמאי דקיי"ל צער בע"ח דאורייתא נפקא לן מלא תחסום עיי"ש. ולפ"ז בפריקה יש בה ג"כ עכ"פ לאו דלא תחסום. דהא בפריקה יש בה לעולם איסור צער בע"ח וכמבואר בסוגיא דפ"ב דמציעא שם עיי"ש. וא"כ לפום דרכו של רבינו הגאון ז"ל כיון שמנה לקמן במנין הלאוין לאו דלא תחסום לא הי' לו למנות עוד עשה דפריקה. וגם הלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' לא הי' לו למנות מהאי טעמא אם יהי' דעתו כדעת הר"א הזקן והרמב"ם ז"ל והחנוך דלאו זה קאי אפריקה כמשכ"ל. מיהו אין מזה שום קושיא. דמלבד דדעת קצת פוסקים להלכה דצער בע"ח אינו אלא מדרבנן. כמבואר ביראים סי' שנ"ב עיי"ש. ולטעמי' אזיל דפסיק שם לעיל סי' רס"ז כברייתא דרובץ ולא עומד. רובץ ולא רבצן עיי"ש. ומסתימת דבריו משמע דאפי' בשכר אימעיט עומד ורבצן. והיינו ע"כ כריה"ג דס"ל צער בע"ח דרבנן כדמוקמינן לה בגמרא שם ל"ג ע"א עייש"ה. וכן דעת המרדכי פ"ק דע"ז. וכ"כ באגודה שם עיי"ש. וכן העלו האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם והרי"ף כמש"כ הר"ב מרכבת המשנה ח"א בפי"ג מהלכות רוצח וש"נ והר"ב פ"י בסוגיא דב"מ שם ושאר אחרונים ואכמ"ל בזה. בלא"ה דעת רש"י שבת קכ"ח ע"ב וכן דעת המאירי והר"ן שם דלמ"ד צער בע"ח דאורייתא מפריקה גופא הוא דיליף לה עיי"ש. ועי' ג"כ בחי' המכונים להר"ן שם. ובאמת דעיקר דברי הר"ב השלמה תמוהים אצלי. חדא דהא מבואר בסוגיא דפ"ב דב"מ שם דלמ"ד צער בע"ח דאורייתא אפי' דומיא דפריקה דהו"ל צער דבהמת אחרים והוא אינו בעל המשא ולא הטעינה עובר. ואילו בחסימה קתני בברייתא דאינו לוקה אלא הדש בלבד ואפי' החוסם אינו לוקה כשלא דש בה הוא אלא אחר כמבואר בברייתא בהדיא בפרק הפועלים צ' ע"ב עיי"ש. ועוד דא"כ מאי מיבעיא לי' התם בישב לה קוץ בפיה. או רבץ לה ארי. או העמיד בנה מבחוץ. או היתה צמאה למים ולא איפשיטא עיי"ש. ואם איתא דמשום צער בע"ח הוא פשיטא דאין חילוק בכ"ז וחייב לסלק צערה בכל ענין. ואין לומר דהנך איבעיא קיימי אליבא דמ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא. דמלבד דלא משמע הכי. תקשה דהרי לדעת בעל ההשלמה גופי' קיי"ל צער בע"ח דאורייתא. ולא יתכן לאוקמי אמוראי וסתמא דתלמודא דלא כהילכתא. ועוד דמדמאן דאמר צעב"ח דאורייתא נפשוט לכ"ע. דהא בהכי לא פליגי. ועוד דא"כ למ"ד צעב"ח דאורייתא לילקי המכה או חובל בבהמה כחובל בחבירו. דהא גם בבהמה איכא לאו דלא תחסום. וזה ודאי פשיטא דליתא לכ"ע. ועוד דלפי דעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ר"ע. ועשין ר"ג דמצות פריקה וטעינה נוהגת גם באדם כמו שנוהגת בבהמה. וכ"כ החינוך שם. וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א סי' רכ"ו רכ"ז באריכות עיי"ש. וכן דעת הרלב"ג ז"ל. עכצ"ל דלא ס"ל כדעת בעל ההשלמה. דהא בהדיא אמרינן שם פ"ח ע"ב דאדם אי אתה מצווה על חסימתו. וכן פסק הרמב"ם ריש פי"ג מהלכות שכירות ובטוש"ע חו"מ סי' של"ח עיי"ש. וא"כ ע"כ חסימה לא משום צערא בלחוד היא. דא"כ אדם נמי. ואין להאריך בזה: שוב ראיתי דעיקר קושייתנו לרבינו הגאון ז"ל יש ליישב בפשיטות ע"פ דברי הרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר ריש פי"ג מהלכות רוצח וש"נ שכתב שם דל"ת דלא תראה את חמור אחיך וגו'. אינו עובר אא"כ עבר ולא פרק וגם לא טען. אבל כל שעשה מיהת אחת משתיהן. שפרק או שטען. אינו מוזהר בלאו זה. וכך היתה נוסחתו בדברי הרמב"ם ז"ל שם הלכה ב' ואם לא פרק ולא טען ביטל שתי מ"ע ועבר על מצות ל"ת וכו'. וז"ל שם וכתב הרב ז"ל ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען בעל שתי מ"ע. ר"ל עשה דפריקה ועשה דטעינה. ועבר על ל"ת שנאמר לא תראה. דמשמע דבפריקה לחודא ליכא לאו אם לא פרק. אבל בטעינה עם פריקה איכא לאו. משום דלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' אטעינה קאי. דכתיב בתרי' הקם תקים עמו. וקאי נמי אקרא דפריקה דמשפטים. דכשראה חמור רובץ וכו' עזוב תעזוב עמו לפרוק ואח"כ תחזור לסייעו בטעינה. כדכתיב הכא הקם תקים. ואם לא פרק ולא טען עובר בלאו עכ"ל עיי"ש. ובאמת דדברי הרמב"ם ז"ל נראין כן. והאחרונים ז"ל נדחקו בכוונת הרמב"ם. ולא ראו דברי המבי"ט אלו. ומעתה א"כ בפשיטות ניחא ג"כ דברי הסמ"ק. דמשמע דגם דעתו ז"ל כן. וא"כ ודאי איצטריך ג"כ למנות העשה מלבד מה שמנה הלאו. דנפק"מ לפריקה בפ"ע וטעינה בפ"ע. דהיכא דליכא אלא חדא מינייהו. או שפרק בלבד או טען בלבד. לאו ליכא. אבל עשה איכא. וממילא ניחא ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל בפשיטות:

1 וְעָזוֹב תַּעֲזֹב

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »