ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה כ״ב

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

22 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומשקלותיך לצדקם הקם. הכוונה למ"ע דמאזני צדק אבני צדק וגו' יהי' לכם. דכתיב בפ' קדושים. וצע"ק דבקרא כתיב מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם. ודרשינן בספרא מאזני צדק. צדק את המאזנים יפה. אבני צדק. צדק את המשקלות יפה. איפת צדק. צדק את האיפות יפה. והין צדק. צדק את ההין יפה עיי"ש. ומדוע נקט הגאון רק משקלות דהיינו אבני צדק בלבד. הן אמת דגם הרמב"ם בקצור מנין המצות שלו עשין ר"ח וכן במנין המצות בקצרה שבריש הלכות גנבה נקט רק מאזנים ומשקלות עיי"ש. וכן הסמ"ג בקצור מנין העשין שלו בריש ספרו נקט כן עיי"ש. אלא שהם ז"ל סמכו עצמם על מה שכתבו בתוך חבורם בפנים. דשם פירשו וביארו הכל. אבל לרבינו הגאון ז"ל לא שייך זה. ונראה דמשום דכאן גם לדעת רבינו הגאון ז"ל מאזנים ומשקלות איפה והין כולם אינם נמנין אלא עשה אחת. אע"ג דבעלמא כיו"ב נמנה כל פרט ופרט בפ"ע לדעתו ז"ל. והיינו משום דכולם ענין אחד הם ממש. שלא יבואו להונות זא"ז במקח וממכר בשום ענין. הילכך נקט רק פרט אחד דהיינו משקלות בלבד. וכולל בהם שאר הפרטים. דאם הי' מזכיר כל הפרטים הי' נראה שמנה כל אחד במצוה בפ"ע. וכיו"ב אשכחן נמי בגמרא בב"מ ריש פרק איזהו נשך בבא מציעא ס"א ע"ב דאמרינן יציאת מצרים דכתיב במשקלות למה לי עיי"ש. אע"ג דבקרא כתיב יציאת מצרים אכולהו פרטי. וכן אמרינן התם לאו דכתב רחמנא במשקלות ל"ל עיי"ש. אע"ג דבהך לאו כתיבי נמי מדה ומשורה. ואכולהו קשה קושיא זו ל"ל דכתב בהו רחמנא לאו. וע"כ דנקט משקלות שהוא אחד מן הפרטים שנזכרו בקרא וה"ה לכולהו. הרי שכולל כולם בכלל משקלות וכדברי רבינו הגאון כאן. מיהו אין זה מוכרח וכמו שיתבאר לקמן לאוין פ"ז עיי"ש: אלא שיש לתמוה דלקמן במנין הלאוין בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מנה רבינו הגאון כל פרט ופרט בלאו בפ"ע. ומאי שנא כאן בהעשה שמנה כולם בעשה אחת בלבד. גם קשה לכאורה דאחר שמנה העשה לא הי' לו למנות הלאו כלל לפי דרכו ז"ל בכל מצוה כיו"ב שלא למנות שניהם. ונראה דכיון דפרכינן בסוגיא דב"מ שם לאו דמשקלות למה לי דתיפוק לי' מגזל ואונאה. ומשני דאיצטריך לטומן משקלותיו במלח ולעבור משעת עשייה עיי"ש. וכן במשורה דרשינן התם דאיצטריך שלא ירתיח. וכתבו התוס' בב"ב פ"ט ע"ב דהיינו ג"כ כדי לעבור עליו משעת הרתיחה עיי"ש. וכן במדה דרשו התם לענין מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים עיי"ש. והיינו ג"כ ע"כ משום דכה"ג אינו בכלל גזל ואונאה. וכמש"כ בריטב"א שם עיי"ש. ולפ"ז נראה דהנך תלתא לאו חדא עניינא נינהו. אלא שלשה ענינים נפרדים לגמרי נינהו. ויש למנותם בשלשה לאוין בפ"ע. דודאי אי לאו דגלי קרא בהדיא להזהיר על המשורה משעת הרתיחה לא הוה שמעינן לה מדאסרה תורה במשקלות משעת הטמנה במלח. דהרי בכל שאר איסורין שבתורה לא אשכחן דאסרה תורה לעבור בלאו משעת עשייה. חוץ מקצת איסורין דגלי בהו קרא בהדיא. כמו לאו דלא תטה משפט לדעת הרא"ם ז"ל שהבאתי לעיל במצוה כ"א. ולאו דלא תעשה לך פסל ולאו דאלהי מסכה לא תעשה לך לדעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות ע"ז ובסה"מ לאוין ב' וג' ע"פ המכילתא עיי"ש. וכן לאו דלא תשים דמים בביתך בפ"ק דב"ק ט"ו ע"ב עיי"ש. וגם הני לא דמו להכא. דבכל הני בא לאו מיוחד על העשיי' בפ"ע. וא"כ היינו גוף האיסור. משא"כ כאן דעיקר אזהרה זו הוא על אונאה ע"י משקל ומשורה. אלא דייתורא דקרא גלי לן דמיד משעת עשייה קאי באזהרה זו. אע"פ שעדיין לא עשה גוף האיסור. ומיהו ההיא דלא תטה משפט להרא"ם ז"ל דמי ממש להך דהכא. ועכ"פ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. ואי לאו דכתב רחמנא אזהרה במשקל בפ"ע ובמשורה בפ"ע הו"ל למימר דבמאי דגלי קרא גלי ובמאי דלא גלי לא גלי. והשתא דגלי קרא בתרווייהו יש לנו למנותם בשתי לאוין כל חד בפ"ע. דתרי ענייני באנפי נפשייהו נינהו. ולא דמי ללאוי דלא ילבש ולא יעלה דכלאים דאין נמנין אפי' לדעת רבינו הגאון אלא בלאו אחד. דהתם ודאי לבישה והעלאה ענין אחד ממש הם ולא באו שני הלאוין אלא לתשלום הענין. כמש"כ הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי עיי"ש. משא"כ כאן דשני ענינים לגמרי הם. ולכן מנאן כל חד בפ"ע. ולפנינו לקמן במקומו יתבאר עוד בזה: וממילא מבואר לפ"ז דהנך לאוין לא נכללו בכלל עשה דצדוק משקלות. דמשעת עשייה ליתא לעשה ולית בה אלא לאו לחודי'. אלא דאכתי צריך טעם לאידך גיסא. דאחר שנמנה הלאו שכולל אזהרה אפי' לעשיי' לחוד לא הי' לגאון ז"ל למנות העשה. לפי דרכו ז"ל למנות רק הלאו או העשה. איזה משניהם שכולל יותר מהשני. אבל נראה לפי מאי דתניא בברייתא בב"ב פ"ט ע"א מנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות מן הדמים. והריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו ת"ל איפה שלמה וצדק יהי' לך וכו'. ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים. והריני מכריע במקום שמעיינין ולהוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו. ת"ל אבן שלמה וצדק. ופירשב"ם דוצדק לטפויי אתי וצדק מ"מ עיי"ש. ומבואר בטוש"ע חו"מ סי' רל"א דאפי' הותנו בכך מדעת שניהם אסור עיי"ש. ובאו"ז ספ"ה דבב"ב מבואר שיש בזה מחלוקת בין הראשונים ז"ל עיי"ש. הרי מבואר דמכלל עשה זו שמעינן איסורא לשנות אפי' מדעת שניהם ממנהג המקום במשקלות ובמדות. ואין זה בכלל הלאו. ואם שינה לא עבר אלא בעשה בלבד. ולכן יפה עשה רבינו הגאון שמנה העשה וגם הלאו. דיש בכל אחד מה שאינו נכלל בשני. ובכל כיו"ב גם לדרכו ז"ל נמנין שניהם. ולפ"ז מש"כ רבינו ז"ל כאן ומשקלותיך לצדקם. כוונתו לעשה זו דאבן שלמה וצדק איפה שלמה וצדק יהי' לך דכתיב בפ' תצא. דמהך קרא הוא דילפינן לה התם. ולא מקרא דמאזני צדק אבני צדק וגו' דפ' קדושים. מיהו מלשון השאילתות פ' קדושים שאילתא ק"ב נראה דמקרא דפרשת קדושים ילפינן לה עיי"ש. אלא שדבריו שם מגומגמים קצת עיי"ש ואין להאריך בזה: ועפ"ז יתפרש גם לשון הקם שכתב רבינו הגאון שאינו מובן. ולכאורה הי' נראה לומר ע"פ מאי דאמרינן בב"ב שם יהי' לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות עיי"ש. כן הגירסא שם בכל הראשונים ז"ל וכצ"ל. וכ"ה בספרא פ' קדושים פ"ח ומאי דאיתא שם לא יהי' לך ט"ס הוא. ועי' ד"ס שם עיי"ש. וזש"כ הגאון ומשקלותיך לצדקם הקם. שיקימו איש ממונה להשגיח על צדוק המשקלות ובזה הוה ניחא ג"כ מה שמנה העשה מלבד מה שמנה הלאו. ואדרבה רבינו הגאון בזה לטעמי' אזיל. דמשום דדרכו במצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא האחד מהם שכולל יותר מהשני. וא"כ כאן לא הי' ראוי למנות אלא הלאו בלבד. ולכן כתב כאן העשה רק לענין שחייבין ב"ד להעמיד אגרדמין על המשקלות שיהיו בצדק וה"ה למדות והיא היא. אלא דלפ"ז יקשה דא"כ הו"ל מ"ע הנוהגת רק בצבור ולא ביחיד וכפירשב"ם שם דלב"ד קא מזהיר עיי"ש. והיינו ב"ד שעומדין במקום הצבור והיכולת בידם. דהא ב"ד לא כתיב בקרא אלא לכל ישראל דיבר הכתוב. וממילא חל החיוב על הב"ד. וא"כ אין מקום מצוה זו כאן. אלא במספר הפרשיות שהם לפי דרך הבה"ג וסייעתו ורבינו הגאון ז"ל חוקים ומצות המסורים לצבור. ומיהו אפשר לומר דכיון דחובה זו שעל הב"ד להעמיד אגרדמין אינה אלא מכח עשה דצדוק משקלות מדכתיב מאזני צדק אבני צדק וגו' יהי' לך. דמדמסיים קרא יהי' לך מרבינן גם ב"ד למצוה זו שיעמידו אגרדמין שיהיו מחזירין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות. כמש"כ הרמב"ם סופ"ח מהלכות גניבה עיי"ש. וא"כ מצוה זו נוהגת ביחיד כבצבור. ועיקר המצוה מצות יחיד היא. ולכן מקומה בין מספר העשין שעל היחיד. דבמספר הפרשיות לא נמנו אלא עשין המוטלות חובה רק על הצבור ולא על היחיד. כמבואר בכל הנך שמנה רבינו הגאון לקמן במספר הפרשיות. ויתבאר לקמן בזה. וא"כ שפיר יש מקום לפרש בזה כוונת רבינו הגאון ז"ל: ואמנם לפי מאי דכתיבנא לעיל יראה לפרש לשון הקם שכתב רבינו הגאון דר"ל להעמידם על מעמדם ולא ישתנו לעולם. דבמקום שמעיינים לא יכריע אפי' להוסיף על הדמים. ובמקום שמכריעין לא יעיין אפילו לפחות מן הדמים. וכדילפינן בברייתא מקרא דוצדק. והנה במנין המצות להבה"ג מנה במספר העשין צידוק הינין ושילום מדות עיי"ש. וכ"כ באזהרות הר"א הזקן ז"ל מדה השלם צדק הין עיי"ש. והן הן שתי העשין שמנה הבה"ג צדוק הינין. ושלום מדות. וכן כתב באזהרות אתה הנחלת. הינין לצדק ומדות להאמין עיי"ש. ולפי הנראה מפשוטו כוונתם בעשה דצדוק הינין לקרא דפ' קדושים דכתיב מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם. ועשה דשלום מדות היינו מדכתיב בפ' תצא אבן שלמה וצדק איפה שלמה וצדק יהי' לך. ולפ"ז דעתם למנות שתי עשין במדות. ושלא כדעת רבינו הגאון ז"ל והרמב"ם ושאר מוני המצות. אבל הדבר תמוה ואינו מובן לפ"ז אמאי במצות עשה דצדוק נקטו רק הין. אע"ג דבקרא כתיב נמי מאזנים ואבנים ואיפות. ובמ"ע דשלום נקטו מדות סתם. אע"ג דבקרא כתיב אבן ואיפה. שאם באו לכלול כל המדות בכלל עשה זו. הכי נמי בעשה דצדוק הו"ל לכלול כל המדות ולכתוב צדוק מדות ושלום מדות. ולכן נראה לי דכוונת הבה"ג וסייעתו בעשה דצדוק הינין לא לעשה דמדות אלא למאי דתניא בספרא פרשת קדושים פ"ח ומייתי לה בב"מ פרק הזהב מ"ט ע"א רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה ת"ל הין צדק. והלא הין בכלל איפה הי'. אלא לומר לך שיהי' הין שלך צדק ולאו שלך צדק עיי"ש. וכבר מנה גם הרשב"ץ ז"ל מצוה זו בזה"ר עשין קנ"ט. ושם בסי' נ"ט בפנים כתב שנכפלה מצוה זו בקרא דמדבר שקר תרחק. והרבה דרשות דרשו בו במכילתא ובפרק שבועות העדות. והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות. ועוד היאך אפשר שלא תהי' לנו מצוה בדבור אמת. ומזה שהיא מצוה נמנית במנין העשין עכת"ד עיי"ש. ומפני שהרגיש דאפשר לדחות דכל הנך דרשות אסמכתא בעלמא נינהו. לכן הביא שם ראיה מדתניא במסכת דרך ארץ ובפ"ב דכתובות י"ז ע"א א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם אף חגרת וסומא יאמרו לה כלה נאה וחסודה. והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. וא"כ מבואר דמ"ע דאורייתא היא בדבור אמת עכת"ד עיי"ש. ושם כתב עוד שכן מצא לקצת מוני המצות שהכניסוה במנין המצות עיי"ש. ונראה כוונתו להסמ"ג שמנאה בעשין ק"ו והסמ"ק בסי' רכ"ו עיי"ש: אמנם רבינו הגאון ז"ל. וכן הרמב"ם והרמב"ן והחינוך. לא מנאוה. וצ"ע טעמא מאי. ונראה דס"ל דקרא דהין צדק ודאי אסמכתא בעלמא הוא דרשא דר"י ברבי יהודה. דודאי פשטי' דקרא לא מתפרש אלא במדת ההין. ודבר הלמד מענינו הוא. ועוד דהין כתיב ולא הן. וכן נראה מוכרח ע"כ מעיקר סוגיא דפרק הזהב שם. דאמרינן התם איתמר דברים רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה. ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה. מיתיבי ריב"י אומר מה ת"ל הין צדק וכו'. אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק וכו'. אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב עיי"ש. ומבואר מזה דלא פריך מהך ברייתא ולא צריך להך אוקימתא דאביי אלא למ"ד דברים אין בהם משום מחוסר אמנה. אבל לר"י דאמר דברים יש בהם משום מחוסר אמנה לא קשה לי' מידי מההיא ברייתא. ואתיא ברייתא כפשטה אפי' בחוזר מדבריו ובשעה שאמר הדבור לא הי' בדעתו לשנות אח"כ. והיו פיו ולבו שוין. וא"כ אם איתא דהך דרשא דר"י ברבי יהודה דרשא גמורה מדאורייתא היא ועשה גמורה דאורייתא יש בה. א"כ קשה ולר"י מי ניחא. הרי אפי' ר"י לא קאמר אלא דיש בהם משום מחוסר אמנה. והשתא תיפוק לי' דאית בה מצות עשה דאורייתא ועבר בעשה ומכין אותו עד שתצא נפשו דלא ליהדר בי'. הן אמת דלפמש"כ בחי' הר"ן שם כן היא לקושטא דמילתא דלר"י נמי פריך. וכתב כן גם בדעת הרי"ף. ומבואר שם דס"ל דלכ"ע עשה גמורה דאורייתא היא עיי"ש. אבל לדעת הרז"ה ז"ל והרא"ש שם מוכח ע"כ דאין בזה עשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא היא עייש"ה. מיהו מדברי הראב"ד שהביא הריטב"א והש"מ שם וכן מדברי הנמוק"י שם מבואר דס"ל דעשה דאורייתא היא עכ"פ לענין שלא לדבר אחד בפה ואחד בלב עיי"ש. אבל מדברי הרמב"ם בפיה"מ סוף שביעית והרע"ב שם שכתבו על מאי דתנן התם כל המטלטלים נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. דהיינו מדתניא איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק וכו' עיי"ש. מבואר ע"כ דס"ל דאסמכתא בעלמא הוא. דאל"כ מאי רוח חכמים נותה הימנו דקתני. תיפוק לי' דמושבע ועומד עלה מהר סיני. ועובר בעשה דאורייתא אם אינו מקיים את דברו. ועוד דא"כ גם בלא משיכה הול"ל דקונה קנין גמור. דכיון דקאי בעשה גמורה דאורייתא א"כ מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. וא"כ סמכא דעתייהו כמו בקנין גמור. אלא ודאי להרמב"ם והרע"ב אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ שם הר"ב תוס' יו"ט בפשיטות דאסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. ובודאי דבריו מוכרחים להרמב"ם והרע"ב כמוש"כ. אלא דמ"מ אין זה מוסכם ולא פשוט כ"כ. כמתבאר ממאי דכתיבנא: ועפ"ז מתבאר במה שפירש"י בכתובות פ"ו ע"א בד"ה פריעת בע"ח מצוה שמצוה עליו לאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק עיי"ש. ובריטב"א שם בשם התוס' ובקידושין י"ג ע"ב תמה עליו מסוגיא דב"מ שם דמוקמינן לה שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ולזה דחו פירש"י וכתבו דנפק"ל מקרא אחרינא עיי"ש. וכ"כ הרא"ה ז"ל שם. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' סוף בב"ב עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה. דהרי שם לא מוקמינן הכי אלא אליבא דרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אבל לר"י דקיי"ל כוותי' דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה אתיא ברייתא כפשטה. והרי אדרבה מהאי טעמא תמהו כל הראשונים ז"ל שם על הרי"ף שהביא אוקימתא זו דאביי כיון דקיי"ל כר"י. ואף דקצת ראשונים טרחו ליישב דברי הרי"ף. מ"מ אין כאן שום מקום גמגום על פירש"י אם ס"ל כמשמעות פשטא דסוגיא דגמרא שם. וכן ע"כ מוכרח לדעת הפסיקתא זוטרתי פרשת קדושים על קרא זה דמאזני צדק עיי"ש בדבריו. אבל לפמש"כ דברי הראשונים ז"ל נכונים. ויפה הוקשו לפירש"י ז"ל לפי מאי דאמרינן בסוגיא דכתובות שם א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי' דאעביד מצוה מאי. א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עיי"ש. ומבואר מזה דפריעת בע"ח מצוה גמורה דאורייתא היא כסוכה וכלולב וכיו"ב. וא"כ לפירש"י דמצוה זו נפק"ל מדכתיב הין צדק ודרשינן יהי' הן שלך צדק עכצ"ל דדרשא גמורה מדאורייתא היא. ולפ"ז ע"כ מוכרח לומר דגם לר"י לא מיתוקמא הך דרשא אלא לענין שיהיו פיו ולבו שווין. ואוקימתא דאביי שם היא גם אליבא דר"י וכמו שכתבו קצת ראשונים אליבא דהרי"ף שם כמשכ"ל. דאל"כ איך קאמר ר"י דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תיפוק לי' דעבר בעשה מדאורייתא. וגם מכין אותו עד שתצא נפשו והו"ל כקנין גמור. וא"כ הסתירה מיני' ובי'. ושפיר הוקשו הראשונים ז"ל. ועפ"ז מובנים אצלי שפיר דברי תלמידי רבינו יונה בשם הר"י מקורביל ז"ל שהביא באס"ז בכתובות שם שכתב וז"ל. פירש"י ז"ל דנפק"ל מדכתיב והין צדק וכו'. והקשה עליו הר"י מקורביל דהא מהאי קרא נפקא לן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וכו' עכ"ל עיי"ש. דמשום קושיא זו דחו פירש"י. והדברים סתומים הרבה לכאורה דמאי הוקשה להם מזה. הרי אדרבה כיון דהא דאמרינן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מהאי קרא הוא דנפק"ל. שפיר פירש"י דגם הא דפריעת בע"ח מצוה מהאי קרא נפק"ל. אבל עם מאי דכתיבנא דבריהם ברורים. דס"ל כפשטות הסוגיא דב"מ שם דלא פריך מברייתא דריב"י אלא לרב. אבל לר"י לק"מ ואדרבה סייעתא היא לר"י. ושינויא דאביי דאינו אלא לענין שיהיו פיו ולבו שווין. אזלא רק אליבא דרב דאמר דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. אבל לר"י ברייתא כפשטה. ומשם הוא דנפק"ל הך מילתא דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. וכדס"ל להרמב"ם והרע"ב וסייעתם ז"ל שהבאתי. אלא דא"כ ע"כ מוכרח לומר דההיא דרשא דהין צדק אסמכתא בעלמא היא ואין כאן עשה גמורה מדאורייתא וכמו שביארנו. והרי שם בכתובות מבואר דהך מצוה דפריעת בע"ח מ"ע גמורה מדאורייתא היא. וא"כ ע"כ לאו מהך קרא דהין צדק נפקא. ושפיר הקשה הר"י מקורביל ז"ל. ודבריו ז"ל הם דברים אחדים עם דברי שאר ראשונים ז"ל בקושייתם על פירש"י וכמו שביארנו: ועפ"ז מבואר דגם תלמידי רבינו יונה והר"י מקורביל ז"ל ס"ל דהך דרשא דהין צדק אסמכתא בעלמא הוא ואין כאן עשה גמורה. וכדעת הרמב"ם והרע"ב והרז"ה והרא"ש ז"ל. וא"כ שפיר י"ל דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל ושאר מוני המצות שלא מנו עשה זו דהן צדק. ומה"ט גם הסמ"ג והסמ"ק לא מנו עשה זו אלא מקרא דמדבר שקר תרחק ולא מקרא דהין צדק: אמנם נראה דשאר מוני המצות שלא מנו עשה זו ס"ל דגם מהך קרא אין לנו ללמוד עשה בדבור אמת. משום דפשטי' דקרא לא מיירי אלא באזהרה לבית דין שלא לדון דין שקר. ודבר הלמד מענינו הוא דבדיינין מיירי. וכדמסיים קרא ונקי וצדיק אל תהרוג. וזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וא"כ לא בא הכתוב אלא להזהיר לדיינין שיתרחקו מדבר שקר בדין. וכ"כ הראב"ע ז"ל דאין זו אלא עשה יתירה לדיינין לדון דין צדק כמו קרא דבצדק תשפוט עמיתך עיי"ש. וא"כ גם כל הנך דרשות שדרשו מהך קרא במכילתא ובפרק שבועת העדות אסמכתא בעלמא נינהו. או דנפקי מקראי אחריני ואסמכינהו על הך קרא. ועי' מש"כ התוס' בשבועות שם ד"ה ורואה זכות וד"ה שלא ישמע עיי"ש. והנה הרשב"ץ ז"ל שם הביא ראי' דלאו אסמכתא היא מדאמרינן בפ"ב דכתובות י"ז ע"א א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק עיי"ש. וכוונתו דכיון דקאמרי והתורה אמרה כו'. משמע דמדאורייתא הוא שלא להוציא מפיו דבר שקר כיו"ב. אבל תמיהני אימא דאיה"נ דב"ש הכי ס"ל. אבל ב"ה פליגי עלייהו. דהא ב"ה לא השיבו כלום על ראי' זו דב"ש. אלא שהביאו ראי' מסברא דשרי. דמי שלקח מקח רע מן השוק וכו'. כלומר שכך הוא דרך ארץ ומנהגן של בני אדם וצריך שתהי' דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכמש"כ באס"ז משם הגאונים עיי"ש. אלמא דלא חיישי ב"ה לקושית ב"ש מקרא דמדבר שקר תרחק. דאל"כ היכי שבקינן קרא דאורייתא וניזל בתר מנהג דרך ארץ. אלא די"ל דדעת הרשב"ץ כדברי הריטב"א שם שכתב דטעמא דב"ה דלא חיישי לקרא דמדבר שקר תרחק. משום דמותר לשנות מפני דרכי שלום עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק שם עיי"ש. וכ"כ בשערי תשובה לרבינו יונה שער שלישי סי' קפ"א עיי"ש. אלא דצ"ע לענ"ד לפ"ז מ"ט דב"ש. אטו נימא דלב"ש גם מפני דרכי שלום אסור. והרי מקראי מוכחינן לה ביבמות סו"פ הבא על יבמתו ס"ה ע"ב ובשאר דוכתי עיי"ש. וליכא מאן דפליג בהא. ועכצ"ל דהכא לא שייך טעמא דמפני דרכי שלום לשבח ולקלס במה שאין בה ובפרט במומין גלויין כחגרת וסומא. ואין בזה אלא משום מנהג דרך ארץ. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ועכצ"ל דלב"ה מהך קרא לא איריא וכמש"כ. ואין בה אלא איסורא דדבריהם ובכה"ג לא אסרו כדי שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות משום שכן מנהג דרך ארץ. ומצאתי מבואר כן בהדיא בגמרא דמסכת כלה פרק בתרא דגרסינן התם א"ל ב"ש אפי' חגרת או סומא הכתיב מדבר שקר תרחק וכו'. וב"ה אומר כי אמר רחמנא מדבר שקר תרחק משום ונקי וצדיק הא לקיומי שפיר דמי וכו' עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דטעמא דב"ה משום דמדבר שקר תרחק לא מיירי אלא דומיא דסיפא דקרא דכתיב ונקי וצדיק וגו' דהיינו בדיינין. ומשום דעי"ז יוכלו לבוא להרוג נקי וצדיק. וה"ה בד"מ לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. אבל בשאר אינשי בדברי שקר דפטומי מילי בעלמא נינהו אע"ג דדבר מגונה הוא לשקר. מ"מ לא הזהיר עלה הכתוב. והיינו דקאמר הא לקיומי. כלומר בעלמא דאין חשש שיבוא להרוג נקי ולשפוט שלא בצדק. שפיר דמי. כלומר דמדאורייתא לא איתסר אלא דמדה רעה היא ואסרוה רבנן משום הרחקה וגדר ובכה"ג לא אסרו. עוד איתא התם וב"ה מ"ש דאותבי' ממקח וליתבי' מדאורייתא. דתניא גדול השלום שאפי' הקב"ה שינה בו מעיקרא דכתיב וכו' ואני זקנתי. הכי קאמרי לא מיבעיא דמדאורייתא שפיר דמי אלא אף לבריתא כלומר למנהג דר"א שנוהגין בני אדם שפיר דמי וכו' עיי"ש. ומבואר מזה כדברי הסמ"ג וסמ"ק וריטב"א דשייך כאן היתירא דמפני דרכי שלום. אלא דמ"מ מבואר בהדיא דתשובת ב"ה לא היתה מזה. אלא ממנהג דרך ארץ שנהגו הבריות לשבח מי שלקח מקח רע מן השוק: ועכ"פ מבואר להדיא משם דלב"ה קרא דמדבר שקר תרחק לא קאי אלא לאזהרה על הב"ד שלא לשקר בדין. והו"ל עשה שנכפלה בקרא דבצדק תשפוט עמיתך. ובקרא דצדק צדק תרדוף. וכמש"כ הראב"ע ז"ל בפ' משפטים שהבאתי לעיל. וגם במכילתא והובא גם בילקוט שם ובפסיקתא זוטרתא. לא דרשוהו אלא לאזהרה לב"ד שלא יצטרפו לדון עם דיין בור ושלא יעמידו אצלם סניגורין. וכ"ז הוא ג"כ בכלל קרא דבצדק תשפוט. אלא שדרשו שם ג"כ מיני' אזהרה למדבר לשון הרע. ולר"נ הוא אזהרה לפרוש מן המינות עיי"ש. ועכ"פ מבואר דלהמכילתא אין זו אזהרה לדבור אמת. אדרבה מדלא קממעט לרבי נתן אלא מינות משמע דבדברי שקר בעלמא שאינם מינות ליכא איסורא מן התורה. דאם איתא דבכל דברי שקר בעלמא נמי מוזהר מן התורה לפרוש מהן. מאי איריא מינות דנקט. תיפוק לי' דדברי שקר נינהו. ואפי' פטומי מילי בעלמא אסור מה"ת. אלא ודאי פשיטא לי' דבהני לא אזהר קרא. וכן מוכרח מסוגיא דפרק שבועת העדות שבועות ל"א ע"א דאמרינן התם מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממק"א ת"ל מדבר שקר תרחק. ומנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממק"א ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהיו אחד בע"ד ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו ת"ל מדבר שקר תרחק עיי"ש. והשתא מאי איריא דנקט הני גווני שמחייבו שבועה ומגלגל עליו ממק"א שלא כדין. או שפוטר עצמו משבועה ומגלגול שלא כדין בטענת שקר. או שמוציאין ממון שלא ע"פ דין ע"י טענת ודברי שקר. תיפוק לי' דאפי' על דברי שקר שהם פטומי מילי בעלמא. שאינו נעשה על ידיהם שום דבר שלא כהוגן. ג"כ עובר בעשה דמדבר שקר תרחק. אלא ודאי ע"כ מוכרח דבדברי שקר בעלמא לא עבר מדאורייתא בלא כלום. ואין לומר דאיה"נ דגם בדברי שקר בעלמא עבר בעשה דמדבר שקר תרחק. אלא דבהני איצטריך לאשמעינן. דהוה סד"א דכדי להציל את שלו מידו שרי לומר דברי שקר קמ"ל. דא"כ תקשה לקושטא דמילתא מנ"ל לאסור בהני גווני מההוא קרא דמדבר שקר תרחק דהא ההוא קרא לא מייתר. דאיצטריך לאזהרת דבר שקר בעלמא שלא לצורך. אלא ודאי דוקא בהני גווני אסר קרא. וטעמא משום דכיון דהדיינים מוזהרים שלא לשקר בדין אלא לשפוט בצדק. נמצא דע"י טענתו בהנך גווני הוא מכשיל את הדיינים לדון שלא בצדק. שמחייבין שבועה ומגלגלין ממק"א או פוטרין משבועה ומגלגול שלא בצדק. או מוציאין ממון שלא כדין. אע"פ שבאמת חייב זה בממון זה. מ"מ המשפט הוא שלא בצדק לפי דין תורה. ונמצא מכשיל את הדיינים לעבור בשוגג על עשה דמדבר שקר תרחק. או עשה דבצדק תשפוט עמיתך. והיא היא כדכתיבנא. וכן מה שדרשו התם מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו. ת"ל מדבר שקר תרחק. היינו משום דע"י כך בא לדון שלא בצדק. ומה שדרשו מנין לבע"ד שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק. היינו משום שבכך גורם לדיין לדון שלא בצדק. וכן בכל שאר דרשות דדריש התם מהך קרא. היינו או שבא לידי דין שלא בצדק או שמכשיל את הדיין לדון שלא בצדק עיי"ש היטב. ובפירש"י שם לעיל ל' ע"ב בד"ה מדבר שקר עיי"ש ואין להאריך. ומשם ראי' ברורה למש"כ דהך קרא לא אתי אלא לאזהרה לדיינים. ואין כאן מצוה חדשה שכבר הוא בכלל עשה דבצדק תשפוט עמיתך או עשה דצדק תרדוף כמש"כ הראב"ע ז"ל. ונמצא דמהמכילתא וברייתא דפרק שבועת העדות שם שהביא הרשב"ץ ז"ל ראי' לדבריו. מוכרת אדרבה להיפוך כמו שביארנו. ודברי הרשב"ץ ז"ל מתמיהין בעיני: ולפ"ז לא נצטרך לומר דהנך דרשות דפרק שבועות העדות אסמכתא נינהו. אדרבה אפשר דדרשות גמורות נינהו ע"ד שכתבנו. אלא דמאי דדריש במכילתא מהך קרא אזהרה למדבר לשון הרע או לפרוש מן המינות. הא ודאי אינו אלא אסמכתא בעלמא. דהך קרא לא מיירי בהכי. ולכן לא מנו כל הראשונים בלשון הרע ובפרישה ממינות אלא לאוי דלא תלך רכיל. ולא תשא שמע שוא. ולא תתורו אתרי לבבכם. כמש"כ הרמב"ם בסה"מ לאוין ש"א מ"ז רפ"א עיי"ש. וכן לשאר מוני המצות ומכללם הרשב"ץ ז"ל. ועי' מש"כ לקמן לדעת רבינו הגאון ז"ל בלאו דערפכם לא תקשו עיי"ש. ואין להאריך כאן בזה: עכ"פ מבואר דאין לנו עשה בהגדת אמת. דקרא דמדבר שקר חרחק לא על זה קאי. וכן נראה מוכרח מסוגיא דפרק הזהב שהבאתי לעיל דפריך לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה מדתניא מה ת"ל הין צדק וכו'. אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק וכו'. ומשני אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב עיי"ש. והשתא מאי משני. אחד בפה ואחד בלב תיפוק לי' מקרא דמדבר שקר תרחק. וזו קושיא גדולה להרשב"ץ דס"ל דהנך תרתי דרשות. ההיא דהין צדק וההיא דמדבר שקר תרחק. דרשות גמורות מדאורייתא נינהו. וס"ל דהו"ל מהעשין הכפולות. והוא תימא דמהיכא תיתי לומר דקרא יתירא הוא. כיון די"ל דאתי למיסר לחזור בו מדבריו אע"פ שהיו פיו ולבו שוין. וכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בעשה יתירה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה מיהת דחדא מהנך דרשות מדרבנן. ואסמכתא בעלמא הוא. ויותר נראה מוכרח דעכ"פ הך דרשא דדרשי מקרא דמדבר שקר תרחק אסמכתא בעלמא היא. דאם איתא דמדאורייתא היא אפי' תימא דההיא דדריש מקרא דהין צדק אסמכתא היא אכתי קשה היכי מוקי לה לענין שיהיו פיו ולבו שוין. הרי קשה לפ"ז אדמייתי תנא דברייתא מקרא דהין צדק דהו"ל אסמכתא בעלמא טפי הו"ל למילף הך מילתא מקרא דמדבר שקר תרחק דשמעינן מיני' דאיכא בהכי איסור עשה גמורה מדאורייתא. אלא ודאי גם הך דרשא אסמכתא בעלמא מדרבנן הוא. והשתא לפ"ז יש אתי מקום להכריח דגם הך דרשא דהין צדק אסמכתא בעלמא היא. דאם איתא דההיא דרשא גמורה מדאורייתא היא. קשה בהך ברייתא דפ"ב דכתובות שם אדמייתו ב"ש מקרא דמדבר שקר תרתק דאיכא למידתי דקרא לאו בהכי מיירי. ואסמכתא בעלמא הוא ובכה"ג לא גזרו. וכדס"ל לב"ה באמת. טפי הו"ל להביא מקרא דהין צדק. דדרשא גמורה מדאורייתא היא אפי' לב"ה. אלא ודאי לב"ה תרוייהו אסמכתא בעלמא מדרבנן נינהו. אלא דקצת קשה לכאורה דאם איתא דגם הך דרשא דהין צדק אסמכתא מדרבנן היא. א"כ לפי מאי דמוקי לה לענין שיהיו פיו ולבו שוין. אדמייתי מקרא דהין צדק המאוחר בפרשת קדושים. וגם אינה ברורה כ"כ בקרא. דהרי לא כתיב אלא הין צדק ולא הן. טפי הו"ל למילף מקרא דמדבר שקר תרחק המוקדם בפ' משפטים וגם בו מבורר ופשוט טפי טובא דאסור לשקר בדבורו. מיהו י"ל דלריב"י אפי' לאסמכתא בעלמא לא ניחא לי' להביא מקרא דמדבר שקר תרחק. כיון דלא מיירי ההוא קרא אלא באזהרת הדיינים. משא"כ קרא דהין צדק דמיירי במקח וממכר ובאזהרת כל אדם: ועכ"פ מתבאר מזה דאין בזה שום עשה. וכן נראה מסוגיא דפ"ב דמציעא כ"ד ע"א דאמרינן אר"י א"ש בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו. במסכתא בפוריא ובאושפיזא. מאי נפק"מ. אמר מר זוטרא לאהדורי לי' אבידתא בטביעת עינא. אי ידעינן בי' דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן לי'. ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן לי' עיי"ש. והדבר קשה טובא לכאורה מאי דפריך מאי נפק"מ והוכרח לשנויי דנפק"מ לאהדורי לי' אבידתא בטביעות עינא. ותיפוק לי' דנפק"מ טובא. לענין דלית בה משום מדבר שקר תרחק. וליכא איסורא לשנות בהנך תלת מילי. ומצאתי להר"ב תוס' יו"ט בפלפולא חריפתא על דברי הרא"ש שם שהרגיש בזה. אבל מה שתי' בזה שם אינו מעלה ארוכה כלל. דמש"כ דמאי דקשאיל מאי נפק"מ היינו על לישנא דשמואל דקאמר עבידי רבנן דמשנו וכו'. ולא הול"ל אלא בהני מילי משנו רבנן וכו' עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמלבד דלישנא דמאי נפק"מ לא שייך אלא אעיקר דינא. ולא על דקדוק בייתור הלשון לחוד. בלא"ה בדקדוק ובכוונה נקט הך לישנא דעבידי רבנן דמשנו וכו'. דרצה לומר דשכיחי רבנן דמשנו בהנך מילי. אבל ודאי ישנן טובא מרבנן דאפי' בהנך מילי לא משנו. משא"כ אי הוה נקט בלישני' בהני תלת מילי משנו רבנן. הוה משמע דכולהו רבנן משנו בהנך מילי. ואין זה אמת. דלא כולהו רבנן משנו אפי' בהנך תלת מילי. וא"כ ודאי קשה מאי קשאיל מאי נפק"מ. והרי הנפק"מ פשוטה. דנפק"מ דשרי לשנות בהנך מילי. ועוד קשה מאי דקאמר אי ידעינן בי' דלא משני וכו' ואי משני במילי אחרינא לא מהדרינן לי'. והרי כיון דבצורבא מרבנן מיירי היכי יתכן לומר דצורבא מרבנן יהא עובר על עשה דאורייתא דכתיב מדבר שקר תרחק. ותו היכי שבקינן לי'. והרי במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו לקיים העשה. וגם לישנא דגמרא דקאמר אי ידעינן בי' דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן לי' וכו'. משמע דמסתמא חשדינן לי' דמשני נמי במילי אחריני. והדבר קשה כיון דיש בה עשה דאורייתא מהיכא תיתי להחזיקו לצורבא מרבנן ברשיעי לעבור על עשה דאורייתא. הן אמת דהרמב"ם ז"ל סו"פ י"ד מהלכות גזילה כתב בזה ז"ל אבל אם באו עדים ששנה בדבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו בטביעת עין עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דכל כמה דליכא עדים לאו כל כמיני' להחזיקו לעובר ומשנה נמי במילי אחריני. וכ"כ בהגהת אשרי שם בשם או"ז עיי"ש. והוא באו"ז פ"ב דמציעא סי' ס"ה ומביאה שם ג"כ מדברי הרמב"ם שהבאתי עיי"ש. אבל מלישנא דתלמודא דקאמר אי ידעינן בי' דלא משני אלא בהנך תלת וכו'. משמע איפכא דבעינן ידיעה ברורה והוחזק לן דלא משני אלא בהנך תלת מילי. אבל בסתמא מחזקינן אפי' לצורבא מרבנן דמשני גם במילי אחרינא. מיהו מסוף לישנא דתלמודא דקאמר ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן לי'. משמע איפכא דבעינן דנדע דמשני במילי אחריני. אבל בסתמא לא מחזקינן לי' בהכי. אלא שיש לדחות בזה דה"ק ואי משני במילי אחריני. כלומר דלא ידעינן בי' דלא משני. וממילא מחזקינן לי' דמשני. לא מהדרינן לי'. ויותר מדוקדקת בזה גירסת הרי"ף והרא"ש. דלגירסתם הכי קאמרינן אי ידעינן בי' דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן לי' ואי לא לא מהדרינן לי' עיי"ש. ולפ"ז מבואר יותר דמסתמא מחזקינן לי' דמשני גם במילי אחריני. וכבר העיד בד"ס שכגירסת הרי"ף והרא"ש כן הוא בכל ספרי כת"י עיי"ש. ודברי הרמב"ם ז"ל ונמשכו אחריו באו"ז שם ובסמ"ג עשין ע"ד צ"ע אצלי. דמלישנא דתלמודא משמע בהדיא איפכא דכל דלא ידעינן בי' בבירור דלא משני אית לן להחזיקו בחזקת משני. וגם בטוש"ע סוף סי' רס"ב השמיט לשון הרמב"ם בזה. אע"ג דבב"י שם הביאו. מ"מ בש"ע שם מיסתם לה סתומי עיי"ש. אלא דהרמ"א שם בהג"ה הביאה מדברי הג"א שם. ולא ידענא למה לא הביאה מדברי הרמב"ם וסמ"ג. ומ"מ מרן בש"ע נראה שסתם כדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל. דנראה דלא ס"ל כדעת הרמב"ם בזה. וגם משמעות לישנא דתלמודא הכי מוכח כדכתיבנא. ואולי אפשר לומר דגירסת הרמב"ם ז"ל היתה כגירסא שלפנינו. וזו היא ג"כ גירסת האו"ז שם סי' ס"ג עיי"ש. וס"ל דדיוקא דסיפא דוקא ודיוקא דרישא לאו דוקא. ועדיין צ"ע. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא העירו בזה כלום. ועכ"פ להרי"ף והרא"ש והטור לפי גירסתם קשה כמו שהקשינו. דכיון דאיכא בזה עשה דאורייתא היכי נימא דחזקת צורבא מרבנן להיות רשע לעבור על עשה שבתורה ולשקר: גם יש להקשות לפמש"כ הרי"ף ז"ל שם להקשות אמאי לא חשיב בהדי הני תלת ג"כ הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דמותר לשנות משום דרכי שלום. ותי' דמשום דרכי שלום מצוה לשנות ולא איצטריך לאשמעינן. וכי איצטריך לאשמועינן הנך תלת דרשות נינהו עיי"ש. ולפ"ז קשה מנ"ל באמת בהנך תלת דרשאי לשנות ולעבור על עשה דאורייתא דמדבר שקר תרחק. דהא מקרא לא שמענו אלא מפני דרכי שלום כמבואר בפרק הבא ע"י ס"ה ע"ב. אבל בהנך דלא חשיבי מפני דרכי שלום לדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו מנ"ל דשרי לשנויי. וכן קשה כיוצא בו בההיא דסו"פ המדיר דשאל רשב"י לריב"ל נראתה הקשת בימיך א"ל הן וכו'. ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי עיי"ש. ואם איתא דיש בזה עשה דאורייתא מדבר שקר תרחק. אע"ג דריב"ל אמר הכי דרך ענוה שלא להחזיק טיבותא לנפשי'. מ"מ מי התיר לו לעבור על מצות עשה דאורייתא משום כך. ואפי' אם הי' מצות עשה דאורייתא בענוה הוה קשה אכתי מאי אולמא דהאי עשה דענוה מהאי עשה דמדבר שקר תרחק. וכ"ש השתא דליכא שום עשה בתורה על מצות ענוה. הן אמת דהבה"ג וסייעתו מנו במספר העשין עשה להיות שפל רוח. אבל לא נתבאר מנין לו. ובאיזה מקרא בתורה מצא לו מקור לעשה זו. כבר כתב הרא"ם ז"ל ביראים סי' כ"ב שלא מצא שום מקור לעשה זו בתורה. אלא שמצינו שהתורה משבחת מדת הענוה דכתיב והאיש משה עניו מאד עיי"ש. אבל פשיטא דכל כיו"ב אין לה דין עשה כיון שלא נאמרה בלשון מצוה. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין כ"ד הכניס מצות ענוה בכלל עשה דקימה והידור לפני ת"ח עיי"ש. ובמקום אחר שם עשין מ"ו הכניסה בכלל עשה דאליו תשמעון. שהיא מצוה לשמוע דברי הנביא עיי"ש בדבריו. אבל מלבד דע"כ אין זו דעת הבה"ג. שהרי מנה מצות קימה והידור ואעפ"כ חזר ומנה גם עשה להיות שפל רוח. מיהו עשה דאליו תשמעון לא מנה הבה"ג. בלא"ה בודאי אי אפשר ללמוד מצות עשה במדת הענוה לא ממצות קימה והידור ולא ממ"ע דאליו תשמעון. ואדרבה אם נדון קימה והידור ולשמוע אל הנביא מצד מדת ענוה כדברי הרשב"ץ ז"ל. הי' מקום להוכיח איפכא. דדוקא לפני נביא או חכם וזקן הוא שחייבה תורה להתנהג במדת ענוה ולא בענין אחר. ודברי הרשב"ץ ז"ל צ"ע אצלי. ועכ"פ אפי' לפ"ז נהי דיש מ"ע בתורה במדת ענוה. מ"מ אכתי קשה כמשכ"ל מאי אולמא דהך עשה מעשה דמדבר שקר תרחק. אם איתא דהך קרא אתי להזהיר שלא לדבר שקר. ועשה דאורייתא היא. ועי' במש"כ הט"ז והמג"א סוף סי' תקס"ה עייש"ה ואין להאריך: עוד נראה ראי' ממשנה ערוכה דתנן בפ"ג דשבועות כ"ה ע"א רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר להרע או להטיב. א"ל ר"ע א"כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן כו' מנין. א"ל מריבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך עיי"ש. והשתא קשה לר"י נהי דבקרא כתיב להרע או להטיב. דמשמע להבא מ"מ מנ"ל למעוטי לשעבר. אדרבה נימא דלרבותא נקט קרא להבא ומינה נשמע בק"ו לשעבר דחייב. דמה אם לעתיד לבוא שאינו מושבע עליו מהר סיני. שאם אמר שיאכל ובשעה שאמר היו פיו ולבו שוין לעשות כן באמת. הרי הרשות בידו אח"כ לאכול או שלא לאכול כרצונו. ולא מיבעיא לרב דאמר דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. אלא אפילו לר"י דאמר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. פשיטא דלא אמר הכי אלא בדברים שבין אדם לחבירו כמקח וממכר דמיירי מיני' התם. דחברי' סמיך עלוי'. משא"כ בדברים שבינו לבין עצמו. כגון שאוכל או שלא אוכל. דבהכי לא שייך חסרון האמנה. ואפ"ה חייבו הכתוב. ק"ו לשעבר דגם זולת שבועתו אם אמר אכלתי ובאמת לא אכל. או שאמר לא אכלתי ואכל מושבע עלה מהר סיני מקרא דמדבר שקר תרחק. דהרי בשעה שאמר כבר יצא שקר מפיו ועבר בעשה. דאית לן למימר דכשנשבע עלה חייב משום שבועתו. והיכי יליף מיני' ר"י למעט לשעבר דפטור. ואפי' ר"ע לא קאמר דחייב אלא משום ריבוי הכתוב וכמבואר במתני'. משמע דבלא"ה הוה מודה לר"י דמדכתיב להרע או להטיב דמשמע לעתיד לבוא יש למעט שבועה דלשעבר. ואם איתא דבדבור אמת יש בו עשה דאורייתא. ליכא למשמע שום מיעוטא לשבועה דלשעבר מהך קרא דלהרע או להטיב. אדרבה שבועה דלשעבר נפקא בק"ו משבועה דלעתיד לבא וכדכתיבנא. וכהך ק"ו ממש דן ריב"ב לקמן שם כ"ז ע"א במתניתין לנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל דחייב. דמה אם הרשות שלא נשבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו. מצוה שהוא מושבע עלי' מהר סיני אינו דין שיהא חייב עלי' עיי"ש. ואפי' רבנן לא פליגי עלי' דריב"ב התם אלא משום פירכא דמה אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן וכו'. או מקרא דלהרע או להטיב מה הטבה רשות וכו' וכדאיתא התם. הא לא"ה גם רבנן לא הוו פליגי אק"ו דריב"ב. וא"כ הכא שפיר הו"ל לדון ק"ו זה. אם איתא דיש לנו אזהרה דאורייתא באמירת שקר מקרא דמדבר שקר תרחק. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דאין לנו בזה מ"ע דאורייתא: וכן נראה מסוגיא דבב"ב פרק מי שמת קמ"ט ע"א בההיא דאיסור גיורא דהוה לי' תריסר אלפי זוזי בי רבא וכו'. מתקיף לה רב איקא ברי' דר"א ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא וכו'. איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי עיי"ש. והשתא הרי כיון דבאמת הלין זוזי לאו דרב מרי הוו. היכי מתקיף רב איקא דלודי דהלין זוזי דר"מ נינהו שהוא שקר. ויעבור לכתחילה על עשה דאורייתא דכתיב מדבר שקר תרחק. וגם רבא לא הקפיד אלא על מאי דאגמרי' טענתא ומפסדי לי'. ולא הקפיד על מאי דאגמרי' לעבור לכתחילה בקום ועשה על עשה דאורייתא. וגם איסור גופי' היכי עבד הכי ועבר בעשה דאורייתא. ועי' לעיל שם בפרק חזקת הבתים בבא בתרא מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה דלא הו"ל וכו' עייש"ה. ובפרט לדעת הסוברים דקנין אודיתא הוא קנין דרבנן. קשה היכי מתקני רבנן מילתא דמיעקר בה עשה דאורייתא בקום ועשה. ועי' בקצוה"ח סי' קצ"ד ס"ק ד' ובברכ"י חו"מ סי' מ' ס"ק ב' ושאר אחרונים בזה ואכמ"ל בזה. והנה עוד הרבה ראיות יש עמדי בזה. כמו בההיא פרק שבועת העדות ל"ד ע"ב דאמרינן כל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' עיי"ש. ואם הי' בזה עשה דאורייתא קשה דאטו ברשיעי עסקינן לעבור בעשה מה"ת. והו"ל לרמיי' אדעתי' כי היכי דלא לימא שיקרא ויעבור בעשה. וכיו"ב שם לקמן פרק שבועת הדיינין מ"א ע"ב עיי"ש. וכן בההיא פרק זה בורר כ"ט ע"ב דאמרי' כל מילי דכדי לא דכירי אינשי עיי"ש. והיכי קרי לי' מילי דכדי כיון שמוטל עליו להזהר שלא יעבור בעשה דאורייתא. ועוד מדוכתי טובא כיו"ב. אלא שאין להאריך בזה: ולכן נראה לענ"ד עיקר כדכתיבנא דקרא דמדבר שקר תרחק לא קאי אלא לאזהרה לדיינים. אבל בעלמא ליכא איסורא דאורייתא אלא בעדים. משום אזהרת לא תענה ברעך עד שקר. או משום אונאת דברים כמו ההיא דאמרינן בפרק הזהב נ"ח ע"ב אם היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה והוא יודע בו שאינו מוכר מעולם עיי"ש. דאתי עלה משום לאו דלא תונו ולא משום דובר שקר. או משום גניבת הדעת. כההיא דחולין פרק גיד הנשה צ"ד ע"א דיהב לי' טריפה ואמר דשחוטה היא וכיו"ב עיי"ש דאסר לי' משום גניבת הדעת. דהו"ל בכלל אזהרת לא תגנבו. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם בשם התוס'. והביא שם ראי' מהתוספתא פ"ז דב"ק דקתני שלשה צ"ל שבעה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל בהקדמתו לנדרים. והרא"ם ז"ל ביראים סי' רנ"ה עיי"ש היטב. וכ"כ במלמד התלמידים פ' יתרו בדבור לא תגנוב עיי"ש. אבל כל זולת זה ודאי איסורא דאורייתא ליכא. וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' דעות ה"ו עייש"ה. ומדברי רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה שער שלשי סי' קפ"א עייש"ה. ואפי' איסורא דרבנן אינו ברור אצלי בזה כל דלא הוי אלא פטומי מילי בעלמא ואין בהן הפסד כלל לשום אדם. אלא דדבר מגונה הוא. אבל איסורא ליכא אפי' מדבריהם. והא דגמרינן מהקב"ה שמותר לשנות מפני דרכי שלום ממה שאמר ואני זקנתי. נראה דהיינו משום דאי לאו מפני דרכי שלום הי' מקום איסור משום אונאת דברים. שאמר על שרה שהיא זקינה שהוא לשון בזיון. כמו שלא רצה הקב"ה לומר כמו שאמרה שרה על אברהם שהוא זקן מה"ט שהוא ביזוי ויש בדבר משום דרכי שלום. כפירש"י ביבמות שם עיי"ש. וכן מה שלמדו ממה שאמרו אחי יוסף אביך צוה וגו'. היינו ג"כ משום אונאת דברים שבה. שנראה מזה שהי' נחשד בעיני יעקב אביו. וכפירש"י פ' ויחי עיי"ש. וגם יש בה משום גניבת הדעת. שהרי ע"י שקר זה רצו שיעשה להם שלום תחת המשטמה שהי' לו עליהם לפי דעתם כדכתיב בקרא. וכן מה שלמדו מדכתיב עגלת בקר תקח בידיך וגו'. ג"כ משום דררא דגנבת הדעת שיש בדבר. שהרי עי"ז גנב את לב שאול להניחו לילך למשוח את דוד תחתיו. ולזה הי' אסור אי לאו משום דרכי שלום. ולא משום דבור שקר לחוד. וכן מאי דקאמרי ב"ש לב"ה הרי שהיתה חגרת אומרים לה כלה נאה וחסודה. והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. נראה דהיינו משום שיש בדבר גנבת הדעת לגבי הבעל שתשא חן בעיניו ע"י שקר זה. דמשום כוונה זו אומרים כך. ומאי דנקטי קרא דמדבר שקר תרחק אסמכתא בעלמא ולאו אהאי קרא סמיך אלא אקרא דלא תגנבו גם אפשר לומר דסמכי אקרא דלא תעשוק את רעך וס"ל כדס"ד דברייתא דספרא פ' קדושים וכפי' הר"ש משאנ"ץ שם וב"ה ס"ל כמסקנא דהתם עיי"ש. ועי' במדרש קהלת עה"פ ואראה את כל העשוקים וכדרך התלמוד בכמה דוכתי וכמש"כ התוס' בסוכה כ"ד ע"ב בד"ה בכתיבה וכו' ובעירובין ט"ו ע"ב ד"ה בכתיבה מתגרשת דדרך הש"ס למינקט הדרשא הפשוטה טפי לכאורה אע"פ שאינה אליבא דאמת עיי"ש. וכ"כ בשבת קכ"ח ע"א בד"ה ונתן ובשבועות ל"א ע"א בד"ה ורואה עיי"ש. ומ"מ ס"ל לב"ה דהכא וכיו"ב שרי כדי שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ובהכי אתי שפיר כפשוטו מאי דאמרינן שם בפ"ב דמציעא בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו' מאי נפק"מ לאהדורי לי' אבידתא וכו'. דכבר כתבתי לתמוה מאי דשאיל מאי נפק"מ והוצרך לומר לאהדורי אבידתא. והרי נפק"מ פשוטה להך מילתא גופא דאין איסור בכך משום דבור שקר. דאפי' תימא דליכא בזה איסור אלא מדרבנן אכתי מי לא איצטריך לאשמועינן דשרי לכתחילה ואין בהני איסור כלל אפי' מדרבנן. אבל לפמש"כ הדברים כפשטן. דודאי בכל כיו"ב אין בו איסור כלל אפי' מדרבנן. אלא דמ"מ מדה מגונה ומגרעת היא לשקר בדבריו בכל ענין. ולזה קאמר דעבידי רבנן דמשנו במילייהו בהני תלת. ואין בדבר גנאי לצורבא מרבנן. וזהו כוונת רש"י דכתב שם וז"ל בפוריא שמשת מטתך יאמר לאו. מדת צניעות היא. באושפיזא וכו' מדה טובה היא וכו' עיי"ש. והיינו משום דאיסור בלא"ה אין בכל כיו"ב. ולא שייך לומר בזה דמותר אלא דמדת צניעות או מדה טובה היא. ולאפוקי בעלמא בכל כיו"ב נהי דאיסורא ליכא מ"מ מדה מגונה היא. ויש לצורבא מרבנן להתרחק מזה. והיינו דקשאיל מאי נפק"מ. כלומר דכיון דשום איסור בלא"ה ליכא בכל כיו"ב. א"כ כל אחד יש לו לנהוג בה סלסול בעצמו לפי דעתו ככל הישר בעיניו. ולמאי אשמעינן דבהני תלת מילי עבידי דמשנו וכו'. אטו רק מדה טובה זו בלבד נוהגים בה ת"ח. ולזה קאמר דנפק"מ לאהדורי וכו'. ויש בזה נפק"מ לדינא. והיינו נמי דקאמר אי ידעינן בי' דלא משני אלא בהני וכו'. משום דמסתמא אפי' בת"ח אית לן למימר דמשני גם בשאר ענינים כשיש לו צורך בדבר. כיון דליכא שום איסורא במילתא: וכן נראה מדאמרינן בפרק הבא על יבמתו ס"ג ע"א רב הוה קא מצערא לי' דביתהו כי אמר לה עבידי טלופחי עבדה לי' חימצי וכו'. כי גדל חייא ברי' אפיך לה. א"ל איעליא לך אמך. א"ל אנא הוא דקא אפיכנא לה. א"ל כו' את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר עיי"ש. ולכאורה הדבר קשה לא מיבעיא אם הי' בדבר איסור דאורייתא דתקשה אמאי לא מייתי טפי מקרא דמדבר שקר תרחק דאורייתא. אלא אפי' אם יש בדבר מיהת איסורא מדרבנן. קשה מה שלא אסר לו אלא משום שמלמד לשונו לדבר שקר. כלומר דע"י כך יתרגל בדבור שקר ויבוא לידי שקר האסור. ואמאי לא אסר לו משום הך מילתא גופי'. דהרי הא מילתא גופא דבר שקר הוא. דרב צוה לו להגיד לאמו שהוא רוצה טלופחי והוא אומר לה שהוא רוצה חימצי. והרי ע"כ אין בזה משום דרכי שלום שיהא מותר לשנות. דאל"כ אמאי אסר לו כיון דמצוה יש בדבר. וראיתי להרש"א ז"ל בח"א שכנראה הרגיש בזה. וכתב דמשום כבוד אביו ראוי לומר שקר. אלא כדי שלא ירגיל בכך לא יאמר שקר עיי"ש. אלא דמ"מ גם לפ"ז קשה דאם איתא שיש בדבר אפי' איסור קל דרבנן אינו ראוי לעשותו אפי' משום כבוד אביו. דהא קיי"ל דאפי' איסור דרבנן אינו נדחה משום כבוד אב ואם. כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ממרים הי"ב ובטוש"ע יו"ד סי' ר"מ עיי"ש. ובפר"ח או"ח סי' קכ"ח סק"א הראה מקורו מסוגיא דפרק בן סו"מ ע' ע"ב עיי"ש. ועי' תה"ד סי' מ' מש"כ בזה. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דאפי' איסור דרבנן לית בה. אלא מדה מגונה היא. וגנאי לדבר שקר. ולהכי משום כבוד אביו הי' עושה כן. אלא דרב צוה עליו שלא לעשות כן יותר כדי שלא להתרגל בכך. וכן נראה מההיא דאמרינן בפרק לולב וערבה סוכה מ"ו ע"ב אר"ז לא לימא אינש לינוקא יהיבנא לך מידי ולא יהיב לי' משום דאתי לאגמורי' שיקרא שנאמר למדו לשונם דבר שקר עיי"ש. וקשה לכאורה תיפוק לי' דבלא"ה אסור לעשות כן משום הגדול גופי' שאומר שקר. דהא ודאי משמע מדקאמר לא לימא אינש וכו'. דבשעת אמירה אין דעתו ליתן. וא"כ שקר הוא ואסור משום מדבר שקר תרחק. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שבועות ה"ח שכתב וז"ל צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם. וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות עכ"ל. וכ"כ בסמ"ג לאוין רמ"א עיי"ש. וכוונתם למימרא דר"ז שם. והכ"מ וכן המרשים בסמ"ג שם לא הערו מקורם. ומבואר שהם מפרשים מאי דקאמר ר"ז טעמא משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר. היינו משום דקטנים דעתם קלות ואתו למיסרך לישבע לשקר. ולכן צריכין זהירות ביותר. ומבואר מזה דמשום דבור שקר בלחוד בלא שבועה לא הי' צריך להזהר בהם. משום שאין איסור בדבר. וגם משום שבועת שקר ליכא למיגזר אלא בקטנים ולא בגדולים. והנה מבואר בכמה דוכתי דחיישינן למיחזי כשיקרא. ובפרק הכותב כתובות פ"ה ע"א ובפרק כל הגט גיטין כ"ו ע"ב איכא פלוגתא דאמוראי הכי אי חיישינן למיחזי כשיקרא. וגם לדינא איפליגי הראשונים ז"ל כמאן קיי"ל. ומחלקותם תליא בפי' הסוגיא דפרק הכותב ודפרק כל הגט שם עיי"ש. וכבר האריך בזה בש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ח. ובסי' מ"ו ס"ק ס' עיי"ש. אלא דכ"ז הוא דוקא גבי עדים או דיינים דאית בה דררא דלאו דלא תענה ברעך עד שקר. וכן משום עשה דמדבר שקר תרחק דקאי אדיינים כמו שביארנו. אבל בעלמא לא שייכא חששא זו. ועפ"ז מתבאר היטב סברת קצת ראשונים לחלק דבמעשה ב"ד כגון אשרתא לכ"ע חיישינן למיחזי כשיקרא. ולא פליגי אלא בשאר שערות כמש"כ התוס' בפ"ב דכתובות כ"א ע"ב בד"ה האמר כו' ובפ"ג דגיטין כ"ו ע"ב בד"ה ליתא עיי"ש ובשאר ראשונים. והיינו משום דעיקר קרא דמדבר שקר תרחק לא קאי אלא אב"ד כדכתיבנא. וגם להסוברים דגם בשאר שטרות חיישינן למיחזי כשיקרא. וכגון שטר שלוה בו ופרע וחוזר ולוה בו דפרק כל הגט שם. היינו ג"כ משום דמ"מ כשיבוא השטר לידי גבייה ע"י ב"ד שייכא בי' חששא דמיחזי כאילו עשו ב"ד מעשה בשיקרא. והם מוזהרים עלה מקרא דבצדק תשפוט ומקרא דמדבר שקר תרחק. והילכך למ"ד חיישינן למיחזי כשיקרא אינו חוזר ולוה בו כדי שלא יבוא לידי כך. ומיהו בלא"ה יש מקום לומר דמאן דחייש למיחזי כשיקרא לא משום איסורא הוא. אלא משום דנראה כשטר פסול שנעשה בשקר. וכן משמע מדברי הראשונים ז"ל ויש לצדד בזה. ועי' בטוש"ע חו"מ סי' מ"ג ובאחרונים שם. אבל ראיתי להרמ"ה ז"ל ביד רמה פרק גט פשוט סי' ק"ח שכתב וז"ל א"ל רב לספרי' וכן א"ל ר"ה לספרי' כי קיימיתו בשילה כתובו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהינו. וכי קיימיתו בהינו כתובו בהינו. אע"ג דמסירי לכו מילי בשילה. ולא למימרא דכתבי דבהינו הוה מעשה כו'. דההוא ודאי אסור משום מדבר שקר תרחק. ולא עוד אלא שקרוב הדבר שעוברין אף משום לא תענה וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל דחששא דמיחזי כשיקרא משום ההוא טעמא הוא אלא דשם אינה אלא חששא בעלמא דמיחזי הכי. אבל בזה בודאי עוברין. וגם נראה מדבריו דמדבר שקר תרחק לא על דיינים בלבד קאי אלא אכולהו קאי וכדעת הרשב"ץ ז"ל. ויש לדחות ואין להאריך בזה יותר. שוב הגיע לידי ס' יראים השלם עיי"ש מש"כ בזה סי' רל"ה עייש"ה: ומעתה מה שתמה הרשב"ץ ז"ל איך אפשר שלא יהי' לנו מ"ע בדבור אמת לא ידענא מקום קושיא כלל. דודאי בדברים שבין אדם לחבירו יש לנו כמה אזהרות בתורה. בדיינים כתיב מדבר שקר תרחק. ובעדים כתיב לאו דלא תענה וגו'. ובאונאת דברים כתיב לא תונו. ובגניבת הדעת כתיב לא תגנבו וכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. אבל בדברי שקר זולת זה שהם פטומי מילי בעלמא. אף דמדה מגונה ודבר גנאי הוא לדבר בם. מ"מ עכ"פ לית בהו איסורא מה"ת כלל. ואפי' מדרבנן נראה דלא אסרום. כמו שנתבאר. וא"כ אין כאן שום גמגום על מוני המצות שלא מנו עשה זו דמדבר שקר תרחק. דלא קאי אלא אדיינים. וכבר מנו עשה דבצדק תשפוט או עשה דצדק צדק תרדוף. ואין זו אלא כאחת משאר עשין הכפולות שאין באות במנין: ועדיין נשאר לבאר מה שהעלה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם דמצוה דפריעת בע"ת היינו מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. דהיינו שהמצוה עליו לעשות כן לפרעון חובו. ולכן העלה למנותה במספר העשין עיי"ש. אמנם רבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו. וגם אין אחד משאר מוני המצות שימנה עשה זו. וביותר יקשה על הרמב"ן ז"ל דאיהו גופי' בחי' לבב"ב קע"ה ע"ב העלה דפריעת בע"ח מצוה היינו מהך קרא. וכמש"כ ג"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל בקידושין י"ג ע"ב ובפרק הכותב שם בשם התוס'. ומ"מ לא מנאה בחשבון המצות שלו. ובאמת דבעיקר הדבר קשה לי לכאורה עפמש"כ הרא"ש בפרק המקבל סי' מ"ו עלה דתנן התם המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד. ואמרינן עלה בגמרא אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא. וכתב עלה הרא"ש וז"ל אם הי' בידו של לוה כלים והוא עומד בחוץ שומטן מידו ונותנן למלוה. אבל לא יכנס לביתו ליטול משכונו. תימא ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע למלוה. ואנן קיי"ל דפריעת בע"ח מצוה. ומצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. ולפי' ר"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפירעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכנו עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דלפי' ר"ת ז"ל לא מיירי ההוא קרא דהאיש אשר אתה נושה בו וגו' אלא בגוונא דליכא מצוה דפריעת בע"ח. דהא ברישא דההוא קרא כתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד וגו'. ומההוא קרא הוא דילפינן אזהרה גם לשליח ב"ד שלא יכנס לביתו. כמבואר בברייתא שם. ולפירוש ר"ת ע"כ לא מיירי אלא ליטול משכון כדי להיות בטוח במעותיו דלית בה מצוה דפריעת בע"ח. אבל כשבא ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכנו משום דיש בה מצות עשה דפריעת בע"ח ומכין אותו עד שתצא נפשו וכ"ש למשכנו. ולפי המבואר שם בקצור פסקי הרא"ש אפי' המלוה גופי' אינו מוזהר מליכנס לביתו למשכנו אלא כשבא רק למשכנו להיות בטוח בחובו עיי"ש. וכפי הנראה לא הי' לפניו בלשון הרא"ש שליח ב"ד נכנס וכו'. אלא סתם נכנס לביתו דמשמע המלוה עצמו. וכן ראיתי בדברי ר"ת ז"ל גופי' בספר הישר סי' תק"ח שכתב וז"ל בתוך דבריו שם דכולה מתניתין ומימרא דשמואל דמפרש דמנתח נתוחי היכא דנחית מלוה לתורת משכון. אבל היכא דנחית לתורת מכר ב"ד יורדין לנכסיו ולמטלטלין וכו' ולוקחין כל מה שבתוכו ואפי' גלימא דעל כתפי'. ונ"ל דאפי' מלוה נכנס לביתו ועביד דינא לנפשי'. ואינו עובר בלאו דלא תבוא אל ביתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בדברי הנמוק"י שם בשם ר"ת עיי"ש. הן אמת דראיתי להטור סי' צ"ז סעי' כ"ח שכתב וז"ל ולדברי ר"ת וכו' כל זה לא איירי אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו כו'. אבל כשבא ליפרע מחובו וכו' שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו. שפריעת בע"ח מצות עשה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה עכ"ל. הרי שכתב דרק שליח ב"ד נכנס לביתו וכלשון הרא"ש שלפנינו. וכן הוא לשון השו"ע שם סעי' ט"ו עיי"ש. והוא תמוה דהא לדעת ר"ת ז"ל ודאי אפי' המלוה גופי' רשאי ליכנס לגבות לפרעון חובו. ובפרט דכפי הידוע רבינו בעל הטורים ז"ל גופי' הוא ניהו המחבר קצור פסקי הרא"ש. וא"כ דבריו סתרי אהדדי. ואע"ג דמצינו גם במקומות אחרים סתירות מדברי הטור לקצור פסקי הרא"ש. מ"מ היינו משום שחזר בו בטור ממש"כ בקצור פסקי הרא"ש שחיברן קודם. לדעת כמה אחרונים. וכ"כ הר"ב תוס' יו"ט בהקדמתו לבאורו על הרא"ש ריש סדר נזיקין עיי"ש. אבל כאן לא יתכן לומר כן. דודאי העיקר כמש"כ בקצור פסקי הרא"ש כמבואר בעיקר דברי ר"ת שבס' הישר ובנמוק"י בשם הר"ן ז"ל. והי' נראה דמזה ראי' לדעת קצת הסוברים דקצור פסקי הרא"ש חברם אחרי הטורים. וא"כ י"ל דחזר בו בקצור פסקי הרא"ש ממש"כ בטור שם. אלא דקשה לפ"ז דכיון שכתב כן בטור שם ע"כ שהי' כתוב כן לפניו ברא"ש וכמו שכתוב לפנינו. וא"כ איך חלק על אביו הרא"ש ז"ל כלאחר יד ולא זכר דעתו כלל. וזה לא יתכן. ואולי אפשר לומר דס"ל דגם דעת הרא"ש כן. ושליח ב"ד שהזכיר לאו דוקא. אלא משום דקאי אמילתא דשמואל דמיירי בשליח ב"ד נקט שליח ב"ד. אבל איה"נ דה"ה למלוה עצמו. ועי' מש"כ בפרישה על דברי הטור שם עייש"ה ואין להאריך. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה כלום. ועכ"פ מבואר דלדעת ר"ת וסייעתו ז"ל ע"כ הך קרא דוהאיש אשר אתה נושה וגו' אין בו מצוה. ואיך החליט הרשב"ץ ז"ל בפשיטות כ"כ דמצות עשה גמורה היא וראוי למנותה במספר העשין. והרי הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא. וחוץ מזה נראה עוד עפמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' לבב"ב קע"ה ע"ב עלה דמוכחינן התם דלעולא ס"ל שיעבודא דאורייתא מדאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרכו של בעה"ב להוציא פחות שבכליו וכו'. וכתב ע"ז הרמב"ן שם. וז"ל והא דפשיט מדעולא שיעבודא דאורייתא. לאו מדקאמר ד"ת בע"ח בזיבורית דהא איכא למימר ד"ת במיטב כנזקין אלא עיקר דהא מילתא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מהאי קרא קאמר דרחמנא מנעי' אפי' לשליח ב"ד לבא אל ביתו. אלמא שיעבוד נכסים לאו דאורייתא. ופריעת בע"ח מצוה דקאמר היינו מההוא קרא והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. שהכתוב מצוה עליו לעשות כן וכו'. ועולא דפריש דקרא כדי שיוציא פחות שבכלים שדינו כך הוא בזיבורית דבר תורה אלמא שיעבודא דאורייתא קאמר. כך נ"ל זה הענין והוא כפתור ופרח עכ"ל עיי"ש. ביאור דבריו ז"ל הוא דודאי אין לומר דמדקאמר דבע"ח דינו בזיבורית יהי' ראי' דשיעבודא דאורייתא. דאדרבה יותר ראוי לומר דאם שיעבודא דאורייתא יהא בע"ת דינו דבר תורה בעידית כנזקין. אלא אנן הכי קאמרינן דודאי מסברא ראוי לומר דשיעבודא דאורייתא. דלא שדי אינש זוזי בכדי. ובודאי על דעת כן נתן לו ממונו בהלואה שאם לא ירצה לשלם לו בזמנו יהיו נכסי הלוה משועבדים לו לגבות מהם חובו. אלא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו מדכתיב לא תבוא אל ביתו וגו' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו'. דמשמע לי' דפירושא דקרא הוא דלא המלוה ולא שליח ב"ד אין להם רשות לבא אל ביתו של הלוה לגבות ממנו החוב. אלא הלוה מצוה רמיא עלי' שהוא יוציא העבוט אליהם החוצה. דפריעת בע"ח מצוה דרמיא על גופי' דלוה הוא. דמאי דכתיב יוציא אליך את העבוט החוצה. היינו לומר שהוא מוזהר ועומד להוציאו. ואם לא עשה כן עובר בעשה. וא"כ מבואר דגזה"כ הוא דשיעבוד נכסים ליכא. אלא דמצוה מה"ת רמיא אכתפי' דלוה לפרוע חובו. ומכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיים המצוה. זהו טעמא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. ולפ"ז אין ראיה מהך קרא דדינו של בע"ח מה"ת בזיבורית. דאדרבה יש מקום לומר דדבר תורה דינו במיטב כנזקין. דהא אם הי' הרשות למלוה גופי' ליכנס וליטול. ודאי הי' גובה חובו ממיטב נכסי הלוה. והילכך השתא נמי דאסרה עליו תורה לעשות כן וחייבה את הלוה עצמו לפרוע או ליתן משכון. אית לן למימר דהמצוה עליו לעשות מה שהי' המלוה עושה אם היתה ניתנה לו הרשות לכך. אלא דכיון דעולא למד מהך קרא דבע"ח דינו דבר תורה בזיבורית. ע"כ ס"ל דפירושא דקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו'. היינו לומר דאתה וגם שליח ב"ד אין לכם רשות לבא אל ביתו לעבוט עבוטו. והאיש אשר אתה נושה בו יש לו הרשות להוציא אליך מה שירצה אפי' פחות שבכלים. שדינו של בע"ח מה"ת בזיבורית. והילכך לא שליח ב"ד ולא המלוה אין להם רשות לבוא אל בית הלוה ליקח להם מה שירצו הם בפרעון החוב. או משכון. דהיינו ממיטב כספו של לוה. אלא הלוה בורר מדעתו כטוב בעיניו. דהיינו מהגרוע ביותר. וא"כ השיעבוד ודאי חייל על גוף נכסי הלוה מדאורייתא. ולא אתי קרא אלא לומר שאין דינו במיטב אלא בזיבורית ואין לנו ראי' מהכתוב להפקיע השיעבוד מהנכסים. אדרבה עיקר השיעבוד חייל על הנכסים. והיינו דמייתי תלמודא מזה ראי' דס"ל לעולא שיעבודא דאורייתא: והשתא לפ"ז מבואר דלמ"ד שיעבודא דאורייתא לא ס"ל דפריעת בע"ח מצוה דהא לפ"ז קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו' לא למצוה אתי. ואינו אלא שלילה לומר דלהלוה ניתנה הרשות לפרוע ממה שירצה. ולאשמעינן דהתורה חסה עליו שלא יצטרך להוציא אלא פחות שבכליו. וכמש"כ הרמב"ן שם לקמן בסמוך עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרא"ה ז"ל בחי' לכתובות פ"ו ע"א שכתב שם וז"ל אבל הנכון פריעת בע"ח מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה. ומאן דאית לי' שיעבודא דאורייתא מוקים לי' להאי קרא למימרא דשמעינן מיני' דבע"ח בזיבורית עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלמ"ד שיעבודא דאורייתא לית לי' פריעת בע"ח מצוה. והיינו עפ"מ שביארנו לפי דברי הרמב"ן ז"ל. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל שהביא בטור חו"מ סי' רע"ח סעי' י"א וכמו שביאר בפרישה ודרישה שם עיי"ש. ועיקר דברי הרשב"א אלו הובאו בש"מ בב"ב קכ"ד ע"א עיי"ש. ועפ"ז אין מקום כלל למה שתמה הר"ב כנה"ג בהגהות הטור חו"מ סי' ק"ז סק"א על דברי הרשב"א ז"ל אלו עיי"ש. ועי' ג"כ בריטב"א פ"ק דקידושין י"ג ע"ב ובר"ן ר"פ מי שהי' נשוי. וראיתי בתוס' הרא"ש לכתובות פ"ו ע"א עלה דאמרינן התם א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי וכו'. וכתב שם הרא"ש ז"ל וז"ל פירש"י מצוה עליו לפרוע חובו לאמת דבריו דכתיב והין צדק וכו'. וקשה לי דהא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואמרינן הוא אינו נכנס אבל שליח ב"ד נכנס. אלמא דמחייב מדאורייתא לפרוע חובו. ואי לא בעי לפרוע אז ב"ד נזקקין לירד לנכסיו. ועוד הא ר"פ גופי' הוא דאמר בפ"ק דקידושין מלוה ע"פ גובה מן היורשין משום דשיעבודא דאורייתא. וכיון דמשעבדי נכסי נחתינן לנכסי'. ונ"ל דמיירי בדלית לי' מקרקעי אלא מטלטלי והבריחם. ואיבעיא לי' אי כפינן לי' בגופו לקיים מצותו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדברי הרא"ש אלו דלא ס"ל כדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל דס"ל דלמ"ד שיעבודא דאורייתא ליכא מצוה בפריעת בע"ח. ולדידהו ע"כ ס"ל לר"פ שיעבודא לאו דאורייתא וההיא דפ"ק דקידושין אין הכרע. כמו שהאריכו הראשונים ז"ל ואכמ"ל בזה. אבל הרא"ש ס"ל דלר"פ שיעבודא דאורייתא. כפשטא דסוגיא דפ"ק דקידושין. ואפי' הכי קאמר דפריעת בע"ח מצוה. והיינו מקרא דוהין צדק יהי' לך. וכפירש"י ז"ל שם. דאילו מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו' גם הרא"ש מודה להרמב"ן דלמ"ד שיעבודא דאורייתא ליכא למשמע מיני' מצוה. דלא בא אלא לומר דהרשות ביד הלוה להוציא מהפחות שבכליו ואינו אלא שלילה. ולהכי לא הוכיח הרא"ש דמחייב מדאורייתא לפרוע חובו אלא ממה דאמרינן דהוא אינו נכנס אבל שליח ב"ד נכנס. ולא הוכיח כן מדכתיב בהדיא בההוא קרא והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. ואף דמזה אין הכרח כ"כ. דאפשר לומר דעיקר כוונת הרא"ש להוכיח דאי לא בעי לפרוע אז ב"ד נזקקין לירד לנכסיו. והך מילתא ליכא לאוכוחי אלא ממה דשליח ב"ד נכנס. מ"מ בלא"ה מוכרח כן מדברי הרא"ש. שהרי לא השיג הרא"ש שם על פירש"י דנפק"ל מצוה דפריעת בע"ח מקרא דהין צדק. אדרבה מדבריו מבואר בהדיא דס"ל בזה כפירש"י. דהא דכפינן לי' בגופי' כשמבריח מטלטליו. היינו משום מצוה דהין צדק יהי' לך. ולא הזכיר כלל קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו'. והיינו כדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל דזה אינו אלא שלילה. וליכא למשמע מיני' מצוה למ"ד שיעבודא דאורייתא: איברא דדברי הרא"ש ז"ל אלו תמוהים טובא לכאורה במש"כ דאמרינן הוא אינו נכנס אבל שליח ב"ד נכנס. דהרי קיי"ל דאפי' שליח ב"ד אינו נכנס וכשמואל דאמר שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא. וכדפסק הרא"ש גופי' שם בפרק המקבל. ומיהו אפשר לומר בדוחק קצת דה"ק דאיכא תנא דאמר שליח ב"ד נכנס. ואפי' למ"ד דגם שליח ב"ד אינו נכנס. עכ"פ מודה דמיהת מנתח נתוחי. אלמא דמחייב מדאורייתא לפרוע חובו ואם לאו ב"ד נזקקין לירד לנכסיו. ויותר הי' נראה לכאורה לומר דהרא"ש לטעמי' אזיל דנראה מדבריו בפרק המקבל שם דס"ל כדברי ר"ת ז"ל דדוקא ליטול משכון כדי להיות בטוח בחובו הוא דאסור ליכנס לביתו. אבל לפרעון החוב כשהגיע זמנו נכנס שליח ב"ד לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו אליבא דכ"ע. וא"כ י"ל דהרא"ש הכא בפרעון החוב מיירי. ושפיר כתב דשליח ב"ד נכנס. אבל ז"א דמלבד משכ"ל דלדעת ר"ת אפי' המלוה עצמו נכנס לפרעון חובו. בלא"ה הרי טעמו של ר"ת ז"ל היינו כמש"כ הרא"ש שם משום דפריעת בע"ח מצות עשה ומכין אותו על קיומה עד שתצא נפשו. וא"כ היינו דוקא למסקנא דמסיק ר"פ הכי התם. אבל הרא"ש שם דקאי לס"ד למאי דבעי ר"כ אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. דאכתי לא ידעינן הך מילתא דכופין אותו בגופי' עד שתצא נפשו. ממילא אין מקום לחילוקו של ר"ת ז"ל. וא"כ איך כתב הרא"ש בפשיטות דשליח ב"ד נכנס וכו'. ועכצ"ל דכאן לא נחית הרא"ש לדברי ר"ת ז"ל דלא שייכי הכא. ובביאור דברי הרא"ש ע"כ צריך לידחק כמשכ"ל. ועי' בתשובות הרשב"א ח"א סי' תתק"ט שהובאה בקצור בב"י חו"מ סי' צ"ט דגם דבריו צ"ע בזה. וא"כ עכצ"ל דס"ל להרא"ש ז"ל בעיקר הסברא כדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא ליכא למשמע מצוה לפריעת בע"ח מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו' מטעם שנתבאר. ועי' מש"כ הריב"ש בתשו' סי' תפ"ד דגם דבריו יש לכוון ע"פ דברי הרא"ש אלו כמו שביארנו. עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה: עכ"פ מתבאר לפי שיטה זו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא ונפק"ל מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו'. אין לנו מהך קרא מצוה לפריעת בע"ח. דקרא לא אתי אלא לומר דהרשות ביד הלוה להוציא איזה עבוט שירצה הוא. אבל מ"מ חייל השיעבוד על נכסיו. אלא שנתנה לו תורה רשות לברור וליתן מהגרוע שבהם. רק למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. דלא חייל לדידי' שום שיעבוד על הנכסים. ע"כ הא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. היינו רק למצות עשה. שהטילה תורה אקרקפתא דגברא דלוה. חובה בקום ועשה לפרוע חובו. והנה יש בזה עוד שיטה אחרת לבעל התרומות ריש שער י"ד והיא בהיפוך מקצה לקצה מדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו. דלהרב בעל התרומות ז"ל שם ס"ל דהא דאמרינן פריעת בע"ח מצוה היינו דוקא למ"ד שיעבודא דאורייתא. אבל למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא ס"ל פריעת בע"ח מצוה. ומה"ט כתב שם דר"פ דאמר פריעת בע"ח מצוה לטעמי' אזיל דס"ל בפ"ק דקידושין שיעבודא דאורייתא עיי"ש. ודבריו צריכין ביאור אלא שאכמ"ל בזה. ומ"מ חזינן דלכ"ע הך מילתא תליא בפלוגתא אי שיעבודא דאורייתא. וכיון דהך דינא להלכה אפליגו בה רבוותא ז"ל דהרבה מהראשונים ז"ל ס"ל דקיי"ל כמ"ד שיעבודא דאורייתא. ואיכא נמי אחריני טובא דס"ל דקיי"ל שיעבודא לאו דאורייתא וכבר האריך בזה בש"ך חו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' עיי"ש. וא"כ אין בזה מקום קושיא כלל לרבינו הגאון ז"ל ולא לשאר כל מוני המצות שלא מנו עשה זו דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו'. ועי' במרדכי ב"מ פרק המקבל רמז ת"ג שהביא בשם הסמ"ג דפריעת בע"ח אינו אלא מצוה דרבנן עיי"ש. ואף דבסמ"ג עשין צ"ג דמשם נעתקו דברי המרדכי שם בשם הסמ"ג לא נמצא כן לפנינו. דשם ליתא אלא סתם פריעת בע"ח מצוה. ולא ביאר שהוא מדרבנן עיי"ש. מ"מ ודאי כן הי' הנוסחא בסמ"ג שלפני המרדכי. ועי' סמ"ג עשין צ"ג עייש"ה וכ"כ הרא"ם ז"ל ביראים סי' רע"ח בפשיטות דפריעת בע"ח מצוה מדרבנן היא עיי"ש. ונראה שטעמם משום דס"ל דפריעת בע"ח מצוה לא נפק"ל אלא מקרא דוהין צדק יהי' לך. וכפירש"י בפרק הכותב. ולפ"ז ודאי נראה שאינו אלא אסמכתא בעלמא מדבריהם כמשכ"ל. הן אמת דסוגיא דפרק הכותב ודאי לא משמע הכי כלל. דמדמייתי ראי' מברייתא דקתני דסוכה ולולב כופין אותו עד שתצא נפשו. מבואר דגם מצות פריעת בע"ח עשה דאורייתא היא כעשה דסוכה ודלולב. דאל"כ מאי ראי' מסוכה ולולב דמפורשין בתורה לפריעת בע"ח דרבנן. וכמו שהוכיח כבר הרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל לרא"ם וסמ"ג דשייך בזה לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. דפריעת בע"ח אע"ג דאינה אלא מצוה דדבריהם לדעתם. מ"מ חשיבא יש לה עיקר בדאוריית' דכתיב והשיב את הגזלה וגו' או את העושק וגו'. וכעין זה תקנו רבנן מצוה בפריעת בע"ח והילכך שייך בזה כל דתקון רבנן וכו'. ולזה אע"ג דפריעת בע"ח מצוה דרבנן היא שפיר מייתי ראי' ממצות דאורייתא כסוכה ולולב למצוה דפריעת בע"ח דרבנן. וכיו"ב אשכחן בפ"ק דיבמות י"א ע"א ובגיטין ס"ד ע"ב עיי"ש. אבל יש לפקפק בזה טובא. אלא שראיתי להרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"ד סי' רס"ד שכתב בפשיטות דאפי' במצוה דרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל ויעשה. וז"ל שם אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצוה ואפי' מצוה דרבנן מלקין אותו כו' ואפי' עד שתצא נפשו. וכאותה ששנינו בד"א במל"ת אבל במ"ע כגון לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן אפי' מי שחייב לפרוע חובת אביו ואינו רוצה לפרוע וכדעת רבינו חננאל ז"ל עכ"ל עיי"ש. וכוונתו נראה דאפי' חובת אביו דלא אמרו מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מדרבנן. מ"מ דעת רבינו חננאל ז"ל דמכין אותו עד שתצא נפשו כבסוכה ולולב. הרי דס"ל דסוכה ולולב דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה"ה במצוה דרבנן ושזהו גם דעת ר"ח ז"ל. וא"כ ודאי י"ל דזו היא ג"כ דעת הרא"ם וסמ"ג. עכ"פ חזינן דעת הרא"ם ביראים והסמ"ג דמצות פריעת בע"ח אינה אלא דרבנן. וכן נראה לכאורה דעת הרמב"ם ז"ל ממש"כ בפ"א מהלכות מלוה ולוה ה"ג וז"ל אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו ולומר לו לך ושוב והוא שיש לו שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב עכ"ל. וכתב עלה הה"מ שם וז"ל איסור הלוה פשוט ואמרו בפרק המקבל שהכובש שכר שכיר אחר יום הראשון עובר משום בל תשהא משום שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דפריעת בע"ח יש בה מ"ע דאורייתא לא הי' לו להרמב"ם להביא מקרא דדברי קבלה. דתיפוק לי' דעבר אעשה דאורייתא: ולכאורה יש מקום להוכיח כן מגוף הסוגיא דפרק המקבל בבא מציעא ק"י ע"ב שהביא הה"מ שם. דאמרינן התם מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהא. אמר רב יוסף מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'. עיי"ש. והשתא אם איתא דפריעת בע"ח יש בה עשה דאורייתא ל"ל קרא דדברי קבלה תיפוק לי' משום עשה דאורייתא. דהא לא גרע חוב דשכר שכיר משאר חוב בעלמא. וכן קשה בההיא דאמרינן התם לקמן קי"א ע"א הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי. אבל משום בל תשהא ודאי עובר עיי"ש. והשתא קשה הו"ל למימר דעדיפא מינה דעובר בעשה דאורייתא. ולכאורה לדעת הסוברים דעשה דפריעת בע"ח נפקא לן מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו'. הי' מקום קצת לומר דאין לנו עשה אלא בהלואה בלבד ולא בשכר שכיר. דהא ברישא דההוא קרא דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וגו'. דרשינן התם לקמן קט"ו ע"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר וכו'. יכול אפי' זקפן במלוה ת"ל משאת מאומה עיי"ש. הרי דלא מיירי ההוא קרא אלא בחוב של הלואה בלבד ולא בחובות אחרים. מיהו ז"א דלא מיעט קרא חובות אחרים שבאו שלא בדרך הלואה אלא כדי להחמיר בהם יותר מבחוב של הלואה. לענין שיהא מותר ליכנם לביתו למשכנו. אבל לא להקל לענין שלא יעבור בעשה מיהת כשלא יפרענו. דאל"כ הו"ל יציבא בארעא וכו'. דבהלואה שהוזהר המלוה עליו בלאו דלא תבוא אל ביתו וגו' עובר בעשה כשאינו פורע כ"ש בשכר שכיר שמותר אפי' ליכנס לביתו ליטול משכונו בע"כ דאית לן למימר דעובר בעשה זו. אלא שיש מקום לדוחה לדחות ולומר דהיא הנותנת. דבהלואה כיון שלא התירה לו רחמנא ליכנס לבית לוה ליטול משכונו בע"כ ואפי' שליח ב"ד אסור. הילכך הטילה תורה מצוה על הלוה לפרוע מעצמו את חובו למלוה. משא"כ שכר שכיר וכיו"ב משאר חובות שלא ע"י הלואה. כיון שהותרה להם ליכנס לביתו וליטול משכונו בזרוע. אפשר שלא הטילה תורה מצוה על הנתבע לפרוע. כיון דבידו של התובע ליפרע בע"כ של נתבע. ומצי למיעבד דינא לנפשי' אם לא יפרע לו מדעתו. וא"כ מסוגיא דגמרא לא תקשה כ"כ. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כן גם לענין הלואה ודאי קשה. אם לא דנימא דס"ל להרמב"ם דפריעת בע"ח מצוה דרבנן בעלמא היא. כדעת הרא"ם וסמ"ג שהבאתי: איברא להסוברים דעשה דפריעת בע"ח נפקא לן מקרא דוהין צדק יהי' לך. לכאורה ודאי אם איתא דעשה גמורה דאורייתא היא תקשה מעיקר סוגית הגמרא שם. דלפ"ז ודאי אין מקום לכאורה לחלק בין חוב של הלואה לחוב של שכר שכיר. וא"כ למה לו למינקט לאו של דבריהם. תיפוק לי' דאית בה עשה דאורייתא. ולזה הי' אפשר לומר דאפי' אם תמצא לומר דעשה דאורייתא היא. היינו דוקא כשגמר בדעתו והחליט שלא לפרוע עוד כלל. אבל כשדעתו לפרוע אלא שאומר לו לך ושוב ומחר אתן. ליכא אלא לאו של דבריהם מקרא דאל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אפי' אזהרת לאו דאורייתא נמי אית בה מדכתיב לא תעשק את רעך. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזלה ה"ד וז"ל איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו. כגון שהי' לו ביד חבירו הלואה או שכירות וכו'. וע"ז נאמר לא תעשק את רעך עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בסה"מ לאוין רמ"ז. ושם כתב דגם לאו דלא תעשק שכיר עני ואביון כולל נמי הלואה. ושכיר דנקט קרא היינו לרבותא דאפי' שכיר שלא נתן לך ממון. עכ"ז אחר שנתחייבת לו הזהיר עליו הכתוב בלאו עיי"ש. וכ"כ בחינוך פ' קדושים מצוה רכ"ח והרשב"ץ בזה"ר לאוין ל"א סי' ט"ז עיי"ש. ולפי דברי החינוך שם יש בהלואה גם לאו דלא תגזול עיי"ש בדבריו. אבל בסוגיא דכתובות פרק הכותב משמע דבפריעת בע"ח ליכא אלא עשה לחוד עיי"ש היטב. ועכצ"ל דהתם בשדעתו לפרוע אלא שאינו רוצה לפרוע בזמנו ומדחהו בלך ושוב ומחר אתן. ובזה ליכא לא לאו דלא תגזול ולא לאו דלא תעשוק. וכמבואר בסוגיא דפרק המקבל בבא מציעא קי"א ע"א עייש"ה ובדברי הראשונים ז"ל שהבאתי. דעושק היינו בשאינו רוצה לפרוע כלל. וכן פירש"י סופ"ב דסוכה כ"ט ע"ב עיי"ש. ומעתה א"כ הדרא קושיא לדוכתה. מיהו מסוגיא דכתובות שם אין הכרע שלא יהי' בפריעת בע"ח אלא עשה בלבד לפמש"כ הר"ן בחי' לחולין קל"ב ע"ב בד"ה בד"א עיי"ש. ואין להאריך בזה. ולפי דברי הר"ן אלו הי' מקום לומר סברא שלשית בזה. דמצוה דפריעת בע"ח אין הכוונה כלל למ"ע אלא למצות ל"ת. דהיינו לאו דלא תעשק. וסוגיא דכתובות שם מתפרשת שפיר גם לפ"ז ע"פ דברי הר"ן ז"ל שם. ולפ"ז הוה אתי שפיר בפשיטות מה שלא מנו מוני המצות מצוה דפריעת בע"ח. שהרי באמת כבר מנו כולם במנין הלאוין לאו דלא תעשק. אלא דלהרמב"ן ז"ל לא יתכן זה. שהרי דעתו דמצוה דפריעת בע"ח היינו עשה מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו וגו' כמשכ"ל ואין להאריך בזה: אמנם נראה דבלא"ה לדעת הסוברים דעשה דפריעת בע"ח נפק"ל מקרא דהין צדק יהי' לך אין מקום לחלק בזה בין כשאינו פורע בזמנו שקבע בתחילה לכשגמר בדעתו שלא לפרוע כלל. דהא גם כשאינו פורע בזמנו שהתנו עמו אין הן שלו צדק ועובר בעשה זו. וא"כ ודאי גם בגוף הסוגיא דפרק המקבל קשה אדנקט איסור דדבריהם. טפי הו"ל למינקט עשה דאורייתא. מיהו נראה דלפי דעת בעל התרומות שהבאתי לעיל דדוקא למ"ד שיעבודא דאורייתא אית לי' פריעת בע"ח מצוה אבל למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לית לי' פריעת בע"ח מצוה. א"כ בפרק המקבל שם דקיימינן אליבא דרב. ורב לטעמי' דס"ל סו"פ גט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא. וא"כ לית לי' פריעת בע"ח מצוה. להכי לא נקט אלא איסור בל תשהא דרבנן. ואמנם לשאר ראשונים ז"ל אכתי קשה. ונראה ע"פ מאי דאמרינן התם. ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר איני יודע שעד בוקר. מה ת"ל עד בוקר מלמד שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד. מכאן ואילך מאי. אמר רב עובר משום בל תשהא וכו' עיי"ש. וכתב בש"מ שם וז"ל ונ"ל דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך. אבל לשאר חיובי דשכירות ואפי' לא תבע עובר לעולם. הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה. והר"ן חולק בזה. שכתב וז"ל שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד וכו'. וה"ה לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד. וכ"כ בנמוק"י משמו. וכן דעת הרמ"ך וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דכי היכי דאימעיט אחר יום ראשון מאיסורא דבל תלין. הכי נמי אימעיט מעשה דפריעת בע"ח. אע"ג דלית בה מיעוטא. וכדס"ל להרמ"ך והר"ן לענין עשה דביומו תתן שכרו ולאו דלא תבא עליו השמש. ולהכי שפיר קאמר רב דמכאן ואילך אינו עובר אלא משום בל תשהא בלבד. וגזה"כ הוא גבי שכר שכיר. ואמנם זה לא שייך אלא בסוגיא דגמרא שם. אבל בדברי הרמב"ם שם בפ"א מהלכות מלוה דמיירי בהלואה. ודאי קשה למה לו לאיסור בל תשהא דדבריהם. תיפוק לי' דעובר בעשה דאורייתא דפריעת בע"ח. אם לא שנאמר דס"ל דמצוה דפריעת בע"ח אינה אלא מדבריהם. ובלא"ה אם עשה דפריעת בע"ח לא נפקא אלא מקרא דהין צדק. כבר הבאתי לעיל דלדעת הרמב"ם ההיא דרשא אינה אלא אסמכתא בעלמא. ואין להאריך בזה כאן יותר. ומ"מ לדעת אלו הסוברים דמצות פריעת בע"ח דרבנן. בפשיטות ניחא מה שלא מנאוה במספר העשין: וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ב סי' תר"י שכתב וז"ל שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בע"ח מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן. ואת"ל מצוה של תורה למה לא מנו אותה בכלל המצות. תשובה. מצות עשה של תורה היא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק. או את הפקדון אשר הפקד אתו. וכתב הרב הרמב"ם פ"ז מהלכות גזלה ואבדה אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו וכו'. הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר הדברים הנזכרים בכתוב ובתחלת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר. שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ע"כ. וכי היכי דהוי מ"ע להשיב גזלה ה"נ לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל. ולא מנה מ"ע לפרוע החוב. שא"כ הי' צריך למנות השבת הגזל והגנבה והעושק והפקדון והאבדה וההלואה. כל אחד בפ"ע וירבו המצות כפי פרטי התביעות. ולפיכך מנה מ"ע להשיב הגזלה שבה פתח הכתוב. וה"ה לכל מי שיש לחבירו אצלו ממון. באיזה דרך שיהי' מ"ע להשיב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דאשתמיטתי' כל דברי הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וגם עיקר דבריו תמוהים אצלי. דמה מצא בדברי הרמב"ם ז"ל יותר ממה שמבואר בהדיא בקרא. דהרי בהדיא כתיב בקרא בפרשת שבועת הפקדון וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' ותשומת יד היינו הלואה. ודברי הרמב"ם מבוארים בהדי' בקרא. וכן מבואר במשנה ובגמרא ר"פ שבועת הפקדון דגם הלואה בכלל עיי"ש. וכ"כ הה"מ שם על דברי הרמב"ם. זה מפורש בכתוב ובגמרא בהרבה מקומות וכו' עיי"ש. ומ"מ אין לנו בקרא עשה בהשבה אלא בגזל ובעושק ובפקדון ובאבדה. כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון וגו' או את האבדה וגו'. אבל בתשומת יד לא אשכחן עשה בקרא. ואיזה ראי' מייתי הרדב"ז ממש"כ הרמב"ם ריש הלכות גזלה דוהשיב הגזלה אשר גזל זו מצות עשה. ומזה מוכיח דה"ה להלואה. והוא תמוה מאי ענין זה לזה. נהי דבגזילה מפורש עשה בקרא. אבל בתשומת יד דהיינו הלואה ליכא עשה בקרא. ומהיכא תיתי לן בה עשה. הן אמת דתניא בספרא פ' ויקרא מנין ליתן את האמור למעלה למטה. ת"ל או מכל אשר ישבע עליו לשקר עיי"ש. הרי דריבה נמי תשומת יד שנזכר למעלה. מ"מ י"ל דלא ריבה קרא תשומת יד אלא להתחייב על שבועת הפקדון כשנשבע על שקר על כפירתו. אבל לא לעשה כשלא נשבע. דבאמת גם בגזל ואינך אחריני שנכתב בהן עשה בהדיא בקרא קשה לכאורה הרי הך עשה לא כתיבא אלא בשבועת הפקדון אחר שנשבע על שקר. ומנ"ל דאיכא עשה קודם שנשבע על שקר. ואע"ג דודאי גם קודם שנשבע חייב מדינא לשלם. דאל"כ גם כשנשבע לא הוה חייב. וכדתנן ר"פ שבועת הפקדון זה הכלל המשלם ע"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור עיי"ש. מ"מ מצות עשה מנ"ל. והרי מבואר בפשיטות בכמה דוכתי כמו בפ"ג דמכות ט"ז ע"א ובחולין קמ"א ע"א דאיכא מצות עשה בהשבת גזלה גם בלא שבועה. דמה"ט חשיב לי' לאו שניתק לעשה עיי"ש. וכבר הרגיש בזה הרא"ם ז"ל ביראים סי' רנ"ז. אלא דאין דבריו ז"ל מובנים בתירוצו על זה. ומבואר שיש שם חסרון והשמטת המעתיק עיי"ש. ויש לתקן דבריו ע"פ דברינו כאן. ועכצ"ל דמייתורא דקרא נפקא לן הכי. דמכדי כתיב בתר הכי או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' למה לי דכתב לעיל והשיב את הגזלה וגו'. דהא גם בלא"ה מרבינן כל האמור למעלה למטה מקרא דמכל אשר ישבע עליו לשקר וגו'. אלא ודאי אשמעינן קרא בזה דאיכא מ"ע גם קודם שבועה. והשתא א"כ הא תינח הנך דפרטינהו קרא בהך עשה דוהשיב וגו'. אבל תשומת יד נהי דרבינהו קרא לחיובא דבתר שבועת שקר מ"מ קודם שבועה אין לנו בה עשה כלל: ומלבד זה דבריו ז"ל תמוהים והם נגד גמרא ערוכה בפרק הזהב בבא מציעא מ"ח ע"א. דאמרינן התם כתיב וכיחש בעמיתו בפקדון אז בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו. עשק א"ר חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו. ופירש"י וז"ל תשומת יד הלואה וא"ר חסדא כגון שיחד לו הלוה כלי עלי' דהוי דומיא דפקדון. דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה. עשק שכר שכיר. שיחד לו כלי לעשקו ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה. דלא מייחד באנפי נפשי' כפקדון גזל ואבדה עכ"ל עיי"ש בסוגיא. ומבואר לפ"ז דלא מיירי קרא בחוב של הלואה כלל. אלא בכלי שיחד לו להלואתו. ולא מיבעיא לר"ל דס"ל משיכה קונה. דלפ"ז מוקמינן התם קרא בשנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו. ותרי גווני פקדון נקט קרא כמבואר בסוגיא. וא"כ בפקדון הוא דמיירי קרא ולא בהלואה ולא קרי לי' תשומת יד אלא משום שבא ע"י תשומת יד. ואפי' לר"י דס"ל מעות קונות דלא מוקי לה בנטלו וחזר והפקידו אצלו. ומ"מ הרי כבר קנו לו מעותיו. וגם לדידי' מיירי בשאינו תובעו עיקר ההלואה אלא הכלי כמבואר שם עיי"ש. וא"כ אפי' למאי דריבה קרא דמכל אשר ישבע וגו' גם תשומת יד. אכתי אין לנו עשה בפרעון הלואה עצמה. דהכא שאני דהו"ל כעין פקדון שכבר נקנה לו הכלי במעותיו. דמה"ט העלה הר"ב פ"י ר"פ איזהו נשך ס"א במש"כ התוס' שם בד"ה לעבור וכו' דכובש שכר שכיר לקי. שתמה הרש"א דהא הו"ל ניתק לעשה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק וגו'. דמה"ט חשיב נמי גזל לאו הניתק לעשה. וכתב שם דדעת התוס' דכיון דמוקמינן לי' כגון שיחד כלי לעשקו. ולר"ל בשנטלו וחזר והפקידו אצלו. ולר"י מעות קונות. א"כ הו"ל פקדון ממש. אבל עושק עצמו לא ניתק לעשה כלל עיי"ש. הרי דלפ"ז ליכא עשה נמי בהלואה גופא מהאי טעמא וכדכתיבנא. הן אמת דכל זה אינו אלא לדעת רש"י והתוס' שם. וכן דעת הראב"ד ז"ל מובא בריטב"א ובש"מ שם. דלא מיחייב בשבועת הפקדון אלא בשיחד לו כלי להלואתו ולעשקו ותובעו הכלי. אבל בהלואה ועושק גופא לא מיחייב. וכן נראה מדברי השאילתות ופסיקתא זוטרתא פ' ויקרא עיי"ש. אבל דעת הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא פ' ויקרא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפי' תבעו מלוה וכפר בה חייב קרבן שבועת הפקדון כמבואר בש"מ שם עיי"ש. אבל נראה דאפי' לסברתם. מ"מ כיון דקרא לא מיירי בהכי אלא ביחוד כלי ובתבעו כלי. דומיא דגזל ופקדון ואבדה דבעין. וכמבואר בדבריהם ז"ל שם עיי"ש. א"כ אפי' נימא דהעשה דהשבה קאי נמי אהלואה. מ"מ אין לנו עשה בקרא אלא בפקדון שבא ע"י מלוה. דיחוד כלי הו"ל כפקדון וכמשכ"ל. אבל בעיקר פרעון הלואה ליכא עשה. מיהו לשיטה זו יש מקום לומר דכיון דעכ"פ גם בלא יחוד כלי חייב. ע"כ צ"ל דגם זה הוא בכלל משמעות הכתוב. וא"כ קאי העשה גם על עיקר הלואה בלא יחוד כלי: והנה הרמב"ם ז"ל השמיט מילתא דר"ח ולא הזכיר כלל יחוד כלי לא בעשק ולא בתשומת יד. וע"כ לכאורה צ"ל דס"ל כדעת הסוברים דגם בלא יחוד כלי חייב משום שבועת הפקדון. וכמש"כ קצת אחרונים. ואמנם לדידי אין זה מוכרח דאפי' תימא דדעת הרמב"ם כפשטא דסוגיא דפרק הזהב. כפירש"י וסייעתו דלר"ח בלא יחוד כלי לא מיחייב. מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. שכן דרכו דנקט לעיקר כברייתא דספרא וספרי איפוך סוגית התלמוד במקום דפליגי אהדדי. כמש"כ בתומת ישרים סי' ק"ע. וזה מבואר בכמה דוכתי ועי' בלח"מ פ"ד ה"ה מהלכות איסורי מזבח ובפ"ג מהלכות סנהדרין ה"א. ובתשו' מהרי"ל סי' רכ"א ובסמ"ג לאוין ש"ד עיי"ש. ולהכי גם כאן סמך לו על ברייתא דספרא פ' ויקרא פכ"ב דתניא התם אי מה פקדון מיוחד שאין לו רשות להוציאו. מלוה שיש לו רשות להוציאו מנין ת"ל או בתשומת יד וכו'. הכובש שכר שכיר שאינו נוטל מרשות הבעלים מנין. ת"ל או עשק וכו'. ופירש הר"ש משאנץ שם דע"כ פליגא אתלמודין דמוקי לה ר"ח בשיחד לו כלי להלואתו ולעשקו. דא"כ הרי גם הלואה אין לו רשות להוציאו. דהא בתביעת הכלי מיירי לר"ח. וכן גם בכובש שכר שכיר נוטל מרשות הבעלים הוא למאי דמוקי לה ר"ח בשנטלו וחזר והפקידו אצלו עיי"ש בדבריו. והילכך פסק הרמב"ם דלא כר"ח אלא כברייתא דספרא. ואין כמ"ל בזה. וא"כ לפ"ז הי' מקום לדברי הרדב"ז ז"ל אלא דבלא"ה כבר ביארנו דאין לנו כאן עשה בקרא לפריעת בע"ח. ויפה עשו הראשונים ז"ל שלא הביאו העשה מכאן. גם לפ"ז לא יהי' עשה בפריעת בע"ח אלא כשהחליט שלא לפרוע כלל. דבהכי מיירי קרא. אבל לא כשדעתו לפרוע אלא דאישתמוטי משתמיט מיני' ומדחהו בלך ושוב. ואין זה נראה כמשכ"ל ואין להאריך: גם מש"כ שם עוד לפי דבריו ליתן טעם על מה שלא מנה הרמב"ם עשה דפריעת בע"ח וז"ל ולא מנה מ"ע לפרוע החוב. שא"כ הי' צריך למנות השבת הגזל והגנבה והעשק והפקדון והאבדה וההלואה כל אחת בפ"ע. וירבו המצות כפי פרטי התביעות וכו' עכ"ל. דבריו תמוהים אצלי טובא. דמאין ענין זה לפרטי כל התביעות. דודאי פרטי כל התביעות לא שייך למנותן דאף דהן בכלל הקרא. מ"מ לא בא בהן מצות עשה בקרא בפ"ע. אלא דממילא נכללו באותן הענינים המפורשים בכתוב. ואין בהן עשה ביחוד בתורה שנוכל למנותה בפ"ע. משא"כ בהנך פרטים המפורשים בהדיא בקרא אמאי לא נמנה כל פרט ופרט בפ"ע ויהיו השבת גזל ופקדון ועשק ותשומת יד כל אחת עשה בפ"ע. אבל גנבה שחשב הרדב"ז ודאי לא שייך למנותה שהרי לא בא בכתוב בגנבה עשה בפ"ע. ולא נזכרה בכתוב כאן כלל אלא שנכללה בכלל גזלה. ואיך נמנה עשה שאינה בתורה כלל. אבל באמת לא הי' צריך לדבריו אלו כלל. דבהדיא מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש תשיעי דבכל כיו"ב כשבאו הרבה פרטים בל"ת או בעשה אחת אין נמנין כולן אלא במצוה אחת עיי"ש. ומה שמנה עשה דאבדה בפ"ע. היינו משום שבא בה בתורה עשה מיוחדת בפ"ע. דכתיב השב תשיבם לאחיך. ומהך קרא הוא שמנאה הרמב"ם עשין ר"ד עיי"ש. ואין צריך למה שנדחק הרדב"ז לתרץ זה. וז"ל ולא הוצרך למנות השבת אבדה מצוה בפ"ע אלא לקודם שתבא לידו. אבל אחר שבאת לידו הו"ל בכלל והשיב את הגזלה ופשוט הוא עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר להדיא בזה"ר להרשב"ץ בשורש תשיעי ובעשין כ"ג כדכתיבנא עיי"ש. גם דברי הרדב"ז אלו סותרים זא"ז למש"כ בש"מ בב"מ כ"ו ע"ב בשמו עיי"ש. דמבואר דס"ל דגם אחר שנטלה שייכא עשה דהשבת אבדה בלא עשה דוהשיב את הגזלה עיי"ש בדבריו. ואין להאריך בזה יותר. ומ"מ נתבאר דאין שום מקום תלונה על רבינו הגאון ז"ל וגם על שאר מוני המצות שלא מנו עשה זו דפריעת בע"ח:

1 וּמִשְׁקְלוֹתֶיךָ לַצַּדְּקָם הָקֵם:

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »