ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה כ׳

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

20 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

הביאה כופר. היא מ"ע של נתינת מחצית השקל לצורך קרבנות צבור שנאמר בה ונתנו איש כופר נפשו לכפר על נפשותיכם. והיא מצות עשה נמנית לכל מוני המצות כולם. אלא שצריך לבאר במה שכבר עמד הרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת פ' תשא על כל מוני המצות שלא מנו שני לאוין האמורים בתורה במחצית השקל. שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. והוא באמת תימא גדולה על כל מוני המצות מדוע השמיטו מחשבון המצות שני לאוין אלו המפורשים בתורה. וביותר תימא על הרמב"ן ז"ל גופי' שהעיר על זה. ומ"מ הוא ז"ל גופי' לא מנאן בחשבון הלאוין שלו. וראיתי להרשב"ץ בזוהר הרקיע שהוא ז"ל מנה שני לאוין אלו במספר הלאוין כמבואר במסקנתו בסוף ספרו עיי"ש. אלא שנפל ט"ס במנין הלאוין שלו בקצרה שבראש ספרו. שלא נזכר שם אלא הלאו דהעשיר לא ירבה. ונשמט שם בטעות לאו דהדל לא ימעיט ותחת זה נמנה שם שני פעמים לאו דלא יחלל זרעו האמור בכה"ג הבא על אלמנה. כדי להשלים החשבון עיי"ש. ושבוש הוא ואין להאריך. ועכ"פ שאר כל מוני המצות לא זכרו ולא פקדו שני לאוין אלו. ומכללם גם רבינו הגאון ז"ל. והדבר מתמיה וצ"ע טובא לכאורה: ולכאורה הי' נראה לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל עפ"מ דקשה לכאורה בקרא זה דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט למה לי קרא. תיפוק לי' דעשיר המרבה עובר בבל תוסיף. דכיון דהמצוה היא במחצית השקל נמצא דכשמרבה ליתן יותר עובר בבל תוסיף. התינח לדעת התוס' ריש פרק התכלת בשם רש"י דבמוסיף חוטין בציצית ליכא בל תוסיף וכ"כ ברא"ש ובמרדכי שם עיי"ש. וכ"כ התוס' בר"ה כ"ת ע"ב ד"ה ומנא וכו' דבמוסיף הרבה ערבות או הדסים בלולב אין בה משום בל תוסיף עיי"ש. י"ל דהכא נמי בעשיר המרבה יותר ממחצית השקל ליכא בל תוסיף מהאי טעמא. דהו"ל ממש דומיא דהתם. אבל אכתי קשה לדעת החולקים שם בזה וס"ל דגם בכה"ג שייך בל תוסיף. וכן דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות לולב ה"ז עיי"ש ובמש"כ הרב המגיד שם. ובמה שהאריכו האחרונים בזה ואכמ"ל בזה. וכן לדעת התוס' בר"ה שם וכ"כ שם לעיל ט"ז ע"ב בד"ה ותוקעין כו'. ובעושה מצוה אחת פעמים כגון שנטל לולב כמה פעמים לשם מצוה. או אכל כמה זיתים פסח או מצה. או ברך ברכת כהנים כמה פעמים לצבור אחד. לא עבר בבל תוסיף. ניחא הכא דצריך קרא לאיסור יותר מחצי שקל אחד. אבל משאר ראשונים שם מבואר דלא ס"ל הכי עיי"ש. וכן מבואר דעת הרי"ף והרבה משאר ראשונים בפ"ג דברכות כ"א ע"א דלא ס"ל הכי עיי"ש. אלא דלכאורה י"ל בזה ע"פ מאי דמבואר בפ"ב דשקלים מ"ד דהצבור רשאין להוסיף. וא"כ סד"א דגם להיחיד לא מתסר להרבות יותר ממחצית השקל. קמ"ל קרא דהעשיר לא ירבה. וכדתנן במתניתין דשקלים שם דבעינן שתהא יד כולן שוה עיי"ש. וכבר רציתי לומר כן לעיל במצות ציצית עיי"ש. אבל שוב ראיתי דזה ליתא. דהרי באמת גם בצבור לא גלי לן קרא להתיר להרבות יותר ממחצית השקל. אלא דילפי' בספרא פרשת בחוקותי ובפרק יש בכור בבכורות נ' ע"א מקרא דעשרים גרה יהי' השקל דאם רצו הצבור יכולין להוסיף על השקל. מדכתיב יהי' עיי"ש. וההוא קרא לא כתיב גבי מצות מחצית השקל. אלא בפרשת ערכין הוא דכתיב. וא"כ במחצית השקל דקפיד קרא על הריבוי. וכתיב בי' העשיר לא ירבה מנ"ל דשרי. ועכצ"ל דמסברא הוא דנפק"ל. דכיון דבצבור גלי קרא דאם רצו יכולין להוסיף על השקל. ואחר תקנתם הולכין בכל דבר שצריך ליתן שקלים שאין ליתן אלא שקלים היוצאים באותו זמן לפי תקנתם. ממילא גם לענין מצות מחצית השקל לא נקרא מחצית השקל אלא של אותו שקל היוצא באותו זמן לפי תקנתם. ואין זה מיקרי ריבוי כלל. ולא קרינן בי' לא ירבה כיון דלענין כל דינים שבתורה לא מיקרי שקל אלא זה. וממילא לא שייך כאן דררא דבל תוסיף. ומעתה א"כ ביחיד המרבה לפי דעתו ורצונו מהיכא תיתי לן לומר דשרי ולא עבר בהכי באזהרה דבל תוסיף. דאיצטריך קרא לאשמעינן דהעשיר לא ירבה. וכ"ש דקשה במאי דאיצטריך למיכתב הדל לא ימעיט. תיפוק לי' דכבר מוזהר ועומד על זה בלאו דבל תגרע. ולענין לפחות משקל האמור בתורה גם בצבור מיעט הכתוב. כמבואר במתניתין דשקלים שם ובספרא ובבכורות שם עיי"ש. ובלא"ה קשה לכאורה תיפוק לי' דכיון דשיעורו מפורש בקרא מחצית השקל. נמצא דאם נתן פחות מזה הרי זה כאילו לא נתן כלום. ולא קיים המצוה ועובר בעשה. ולמה לי קרא דלא ימעיט ממחצית השקל. מיהו הא לא תקשה. די"ל דנפק"מ לעבור עליו בלאו ועשה. גם י"ל דנפק"מ היכא דאי אפשר לי' ליתן מחצית השקל. שאין ידו משגת אפי' ימכור כסותו ואפי' יחזור על הפתחים. דסד"א דיכול ליתן מיהת את אשר השיגה ידו בפחות ממחצית השקל. כדי שיהי' לו מיהת חלק מעט בקרבנות צבור. אע"פ שאינו מקיים בזה המצוה. קמ"ל קרא דאסור ועובר בלאו דהדל לא ימעיט. ומוטב לו שלא ליתן כלום. וכה"ג ע"כ צ"ל בלאו דלא תגרע לפי מאי דמבואר בספרי פ' ראה דאיתי' ללאו דבל תגרע אפי' בגוונא דע"י הגרעון מבטל המצוה לגמרי. כגון שחסר אחד מארבעה מינים שבלולב. או אחד מארבעה ציצית שבבגדו דקיי"ל דמעכבין זא"ז ולא עשה כלום עיי"ש. ועכצ"ל כמש"כ אבל הא ודאי קשה דתיפוק לי' דכשנותן פחות עובר בלא תגרע. וכבר נתבאר אצלנו במק"א דגם כשאין לו יותר ישנו בכלל אזהרה דלא תגרע: הן אמת דלפמש"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות שקלים ה"א וז"ל ואינו נותנו בפעמים רבות. היום מעט ולמחר מעט. אלא נותנו כולו בפעם אחת כאחד עכ"ל עיי"ש. ולא הערו נושאי כליו מקורו. אלא שראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר שם שביאר טעמו. וז"ל ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד. דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל. דאי למימר שיתן חצי שקל. הוה סגי למיכתב שיתן חצי שקל. וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפי' בנתינה לא ימעיט ממחצית השקל עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שביארנו אין דבריו מוכרחין כמבואר. ועכ"פ לפ"ז אתי שפיר מה שהקשינו דתיפוק לי' מלאו דבל תגרע. דאפשר לומר דנפק"מ היכא דדעתו להשלים אח"כ. ורוצה ליתן בפעמים רבות עד שישלים לשיעור מחצית השקל. היום מעט ולמחר מעט. דמשום בל תגרע ליכא. ואשמעינן קרא דהדל לא ימעיט. דהכא קפיד קרא שיתן מחצית השקל כולו בפעם אחת כאחד. ואפשר דזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל. ומכאן הוא שהוציא דין זה ודלא כהמבי"ט. וכבר העליתי כן לעיל במצות ציצית עיי"ש: אלא דאין דברי הרמב"ם ז"ל מוסכמים בזה. דבערוך ערך טבע השני מבואר להדיא דחולק בזה על הרמב"ם. ודעתו דיכול ליתן מחצית השקל בשנים ושלשה פעמים. ומקורו מדברי הירושלמי פ"ב דשקלים ה"ג. וז"ל הערוך שם. בפ"ב דשקלים שכשעלו בני הגולה היו שוקלים דרכונות. חזרו לשקול סלעים. חזרו לשקול טבעין. בקשו לשקול דינרין. ירושלמי. דרכונות דינרין סלעין כמשמען. טבעים פלגות סלעים. בקשו לשקול דינרין קורטין. ולא קבלו עליהן מן הדא והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. יד כולן שוה שיעור כולן שוה. כלומר יש שוקל שקלו בפעם אחד. ויש ששוקל בשנים ושלשה פעמים עכ"ל. ודבריו סתומים ומגומגמים. אבל ברור דט"ס הוא. ויש כאן חלוף שורות בדברי הערוך. ומש"כ יד כולן שוה שיעור כולן שוה. אין מקומו כאן. אלא לבסוף. ומש"כ כלומר יש שוקל וכו'. מקומו לעיל אחר סיום העתקת דברי הירושלמי. ובא הערוך לפרש בזה דברי הירושלמי. מה שמביא ראי' מקרא דנחמי'. ומפרש דהראי' היא למאי דתנן במתניתין שהיו שוקלין דרכונות. דהיינו מחצית הדרכון שהוא שקל שלם. משום דלכאורה קשה מאי דכתיב בקרא והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. והרי אי אפשר לפחות ממחצית השקל. לזה ס"ל לירושלמי דלפי שהוצרכו אז לתת שקלים שלמים. משום שלא הספיק הכסף לכל צרכי בית המקדש. והם עניים היו אז. וכמש"כ הראב"ד בהשגות פ"א מהלכות שקלים עיי"ש. ולא הי' ידם משגת ליתן כל אחד שקל שלם בפעם אחד. ולכן נתנוהו בשלשה פעמים במשך השנה. כל פעם שלישית השקל. משום דאע"ג דכתיב הדל לא ימעיט ממהש"ק. ואי אפשר לפחות ממהש"ק. מ"מ מותר ליתנו בשנים ושלשה פעמים. ופי' הכתוב לפ"ז הוא שקבלו עליהם לתת שקל שלם בשנה. ולא בפעם אחד אלא לשלשו בשלשה פעמים. כל פעם שלישית השקל. ועי' באחרונים ז"ל שכולם דחקו הרבה לפרש דברי הירושלמי אלו. ופי' הערוך הוא הנכון. ועפ"ז נכון ג"כ סיומא דדברי הירושלמי שם מכאן שצריך אדם לשלש את שקלו וכו' עיי"ש. שנדחקו בו המפרשים אלא שאכמ"ל בזה. ומש"כ הערוך יד כולן שוה וכו'. קאי לפרש סיפא דמתניתין דשקלים שהזכיר בריש דבריו. דקתני אר"ש אעפ"כ יד כולן שוה עיי"ש. וע"ז מפרש הערוך שפירושו שיעור כולן שוה. ובזה דברי הערוך מסודרים ומבוארים. ועכ"פ מבואר מדברי הערוך דלא ס"ל כדעת הרמב"ם. אלא מותר ליתן מחצית השקל בשנים ושלשה פעמים. ומבואר כן לדעתו בדברי הירושלמי. וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת: ולכן נראה דעכצ"ל דלא איצטריך קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אלא כדי לעבור עליו בתרי לאוין. דהעשיר המרבה מלבד שעובר בבל תוסיף עבר נמי בלאו דהעשיר לא ירבה. והדל הממעיט מלבד שעובר בבל תגרע. עבר נמי בלאו דהדל לא ימעיט. מלבד שעובר נמי בעשה. דהא כיון דאינו יוצא ידי חובתו בפחות ממחצית השקל הו"ל כאילו לא נתן כלום. ולא קיים העשה דמחצית השקל. מיהו לזה אפשר לומר דנפק"מ להיכא דאי אפשר ליתן יותר ואנום רחמנא פטרי'. ולא עבר בעשה. ומ"מ עובר בלאו שלא יתן פחות. ומוטב שלא ליתן כלום. אלא דראיתי בפסיקתא זוטרתא פ' תשא דכתב זה יתנו לא פחות ולא יותר עיי"ש. משמע דאתי לאשמעינן דאפי' כשאי אפשר לו ליתן אלא פחות ממחצית השקל אסור ליתן כלום. דהקפיד הכתוב על נתינת מחצית השקל דוקא. או שלא יתן כלום כשאין ידו משגת כדי מחצית השקל. דאל"כ למאי צריך קרא שלא יפחות. הרי כיון דהמצוה היא במחצית השקל פשיטא דאינו יוצא י"ח בפחות. ובשלמא בלא יותר י"ל דהוה סד"א דהעשיר נותן יותר. ונפק"מ כדי לעבור עלה בל"ת ועשה. בל"ת דהעשיר לא ירבה ועשה דזה יתנו. אבל לענין לא פחות תיפוק לי' דבלא"ה עובר בעיקר עשה דמחצית השקל. אלא ודאי כדכתיבנא. דגלי קרא דכדלית לי' מחצית השקל לא יתן כלום. דסד"א דקרא דכתיב מחצית השקל היינו רק לומר שאינו יוצא י"ח בפחות מזה. אבל מ"מ רשאי ליתן מה שתשיג ידו. קמ"ל זה יתנו לא פחות. ומעתה א"כ הדק"ל למה לי קרא דהדל לא ימעיט. וע"כ כדי לעבור עליו בל"ת ועשה: מעתה א"כ לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב דכתיבי תרי לאוי האחד כללי והשני פרטי. אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. והפרטי אינו אלא כלאו כפול שאינו בא במנין. כמו שביארנו בכמה מקומות כיו"ב. כאן נמי לטעמי' אזיל. ואחר שנמנו הנך תרי לאוי דבל תוסיף ובל תגרע לא יתכן שוב עוד למנות לאוי דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אבל זה ליתא דכבר נתבאר לקמן לאוין קמ"א קמ"ב דבאמת לא מנה רבינו הגאון שני לאוין אלו דבל תוסיף ובל תגרע עיי"ש. אמנם נראה דלפי הפסיקתא זוטרתא שהבאתי בלא"ה אתי שפיר על נכון. דמאחר דמדכתיב זה יתנו וגו'. שמעינן דהקפיד הכתוב במצות מחצית השקל שלא ליתן לא פחות ולא יותר. ובכל אופן ששינה ונתן או פחות או יותר ממחצית השקל עובר בעשה דזה יתנו וגו' מחצית השקל. א"כ ליכא נפקותא בהנך תרי לאוי דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אלא כדי לעבור בלאו ועשה וכמו שביארנו לעיל. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהם בחשבון המצות. והילכך אחר שמנה עיקר העשה דמחצית השקל לא הוצרך עוד למנות הלאוין. כיון דא"א לעבור על הנך לאוין מבלי שיעבור נמי על העשה. וכמו שנתבאר לפי הפסיקתא זוטרתא: עוד הי' אפשר לומר לכאורה בפשיטות. דהנה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל שם דקרא דהעשיר לא ירבה יש מקום לומר דלא אתי לאזהרה. דאינו אלא שלילה לומר שאינו צריך ליתן יותר. אלא שכתב דכיון דהדל לא ימעיט אי אפשר לפרש אלא לשון אזהרה. ממילא גם העשיר לא ירבה אין לפרש דרך שלילה אלא לשון איסור ואזהרה עיי"ש. ואמנם לענ"ד יש מקום לומר דשאר ראשונים ז"ל ס"ל דאין זה מוכרח. ולאו הא בהא תליא. דודאי קרא דהעשיר לא ירבה אין לפרש אלא דרך שלילה. וכמבואר בסוגיא דריש פ"ק דסוטה ג' ע"א וסוף פ"ו דזבחים ס"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה אלא מעתה כו'. ובסה"מ להרמב"ם שורש שמיני באורך עיי"ש. דכל מקום דאי לאו קרא היתה הסברא נותנת לחייבו בדבר. אין לפרש הכתוב הנאמר בו בלשון לאו אלא דרך שלילה. לומר שאין צריך לעשותו ואין עליו חיוב בדבר. אבל היכא דמסברא לא הי' לנו אלא לומר דהדבר מותר. בזה ע"כ אנו צריכין לפרש הכתוב דרך אזהרה. דלשלילה לא צריך קרא. ומעתה א"כ כאן דבלאו קרא ודאי הי' ראוי לומר דעכ"פ העשיר חייב ליתן הרבה יותר. כמבואר במדרש תנחומא פ' תשא וכ"ה בפסיקתא זוטרתא שם ובפסיקתא רבתי בפיסקא דכי תשא פרק ט"ו דמסברא ראוי להתחייב ככר כסף או מאה כסף כמוציא ש"ר או שלשים כסף כדמי עבד. או כאונס ומפתה. או חמשת שקלים כפדיון בכור עיי"ש. קמ"ל קרא דאפי' העשיר לא ירבה ממחצית השקל. והרי זה ככל לאוי השלילה. ואחר דגלי קרא דמחצית השקל הוא דמי כופר להעשיר. הי' ראוי לומר דדי לדל בפרוטה. לזה כתב קרא דהדל לא ימעיט. והוא אזהרה גמורה. כיון דמסברא ראוי לומר דרשאי למעט. והמשך הכתוב הוא העשיר לא ירבה. כלומר אין צריך להרבות. וא"כ זהו כופר של עשיר. ואעפ"כ הדל לא ימעיט. דלא תימא כיון דמחצית השקל הוא ערך של עשיר. א"כ דל יכול להמעיט וליתן פחות. לזה קאמר קרא דאעפ"כ הדל ג"כ אסור ליתן פחות מזה: אלא דקשה לכאורה למה לי קרא. דכיון דהמצוה היא במחצית השקל ודאי כי יהיב פחות מזה לא יצא ידי חובתו. כיון דשיעורו מפורש בתורה ל"ש דל ל"ש עשיר. והו"ל לקרא למיכתב סתמא כבשאר המצות שבתורה דלא נזכר לא דל ולא עשיר. וממילא ידעינן דא"א לקיים המצוה בפחות מהשיעור. ואע"ג שכבר כתבנו די"ל דנפק"מ לענין היכא דלית לי' ואי אפשר לו בשום ענין ליתן מחצית השקל אלא פחות מזה. ורוצה ליתן מיהת מה שהשיגה ידו. דאשמעינן קרא דאסור ועובר בלאו דלא ימעיט. מ"מ יש לפקפק בזה. דכיון דכתב הרמב"ם ז"ל ריש הלכות שקלים דאפי' מתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו שעל כתיפו ונותן מחצית שקל. וכ"כ הסמ"ג עשין מ"ה ובחינוך פ' תשא עיי"ש. א"כ לא משכחת לה שלא יהי' לו. שהרי אם אין לו חייב לחזור על הפתחים או לשאול מאחרים או למכור כסות שעליו. ועכצ"ל דלא איצטריך קרא אלא כדי לעבור עליו בעשה ול"ת. וא"כ רבינו הגאון לטעמי' אזיל דבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אלא האחד משניהם. וא"כ כאן אחר שמנה עיקר העשה דמחצית השקל שוב לא הוצרך למנות הלאו דלא ימעיט ולאו דהעשיר לא ירבה כבר נתבאר שאינו אזהרה אלא שלילה ואינו בא במנין אליבא דכ"ע: מיהו לכאורה יש לפקפק בזה דמדברי הרמב"ם והסמ"ג והחינוך שם משמע דעיקר הך מילתא דבמחצית השקל אם אין לו חייב למכור כסותו ולשאול מאחרים או נוטל מן הצדקה ונותן. ילפינן לה מדכתיב הדל לא ימעיט עיי"ש. וא"כ מה שאינו מחוייב מצד העשה מתחייב מצד הלאו ונמצא דיש בלאו דלא ימעיט מה שאינו נכלל בהעשה. ובכל כיו"ב גם לדעת רבינו הגאון נמנין שניהם במנין. וכמו שמתבאר אצלנו בכמה דוכתי. וא"כ הדק"ל למה השמיט כאן לאו דלא ימעיט ממספר הלאוין. אלא שאין הכרח לומר דגם דעת רבינו הגאון ז"ל ושאר ראשונים בזה כדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו דבאמת לא אשכחן מקור לדברי הרמב"ם ז"ל בזה. וידוע דאין לנו לדרוש דרשות מדעתנו וקרא דהדל לא ימעיט אפשר דרק ללאו הוא דאתי. ואין הכרח לדרוש ממנו שיתחייב למכור כסותו או לשאול מאחרים או שיטול מן הצדקה. וא"כ שפיר אפשר לתרץ דעתו של רבינו הגאון ז"ל עפמש"כ ואין להאריך: והנה בירושלמי פ"ק דשקלים ה"א אמרינן ר"ח בשם רשב"ג שלשה תרומות נאמרו בפרשה וכו' תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו. תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יעשו כדי שיהא יד כולם שוה. תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט עיי"ש. נראה מבואר מפשטות דברי הירושלמי אלו דלא נאמר קרא דהעשיר לא ירבה אלא לתרומת אדנים בלבד. ולא לתרומת שקלים. וא"כ אפשר לתרץ עפ"ז בפשיטות דעת מוני המצות שלא מנו הנך לאוין דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט במנין הלאוין. דכיון דלא קאי אלא על תרומת אדנים. דהו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. אינן באין במנין. כמו דעיקר מצות תרומת אדנים אינה נמנית במנין המצות מהאי טעמא. ואם כי דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו אין לתרץ בזה. שהרי בהדיא מבואר ברמב"ם ובסמ"ג וחינוך דהך קרא קאי גם לתרומת שקלים לקרבנות ומזה דרשו דאם אין לו שואל מאחרים ומוכר כסותו כמשכ"ל. גם להמבי"ט דרשו מיני' שאין ליתנו מעט מעט. ולא כמו שראיתי לאחד מגדולי הספרדים שרצה באמת לתרץ עם זה דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וזה לא יתכן. מ"מ אפשר לתרץ בזה דעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתם ז"ל. הן אמת דראיתי למפרשי הירושלמי שדחקו הרבה כדי להטות דברי הירושלמי ממשמעותן לכוונה אחרת. דלא ניחא להו לומר דקרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא קאי אלא על תרומת אדנים. ולא על תרומת שקלים לקרבנות עיי"ש. וגם ראיתי בהגהות הגר"א ז"ל שסרס והגיה לשון הירושלמי שם עיי"ש. מ"מ הרי כן הביאו לשון הירושלמי שם בילקוט ריש פרשת תרומה ובספר והזהיר פ' תשא כגירסא שלפנינו עיי"ש. וגם אין זה דבר רחוק כלל לומר דאע"ג דשלש תרומות נאמרו בפרשה זו. מ"מ קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא קאי אלא על תרומת אדנים דמיירי בה פשטי' דקרא בההיא פרשה. ולא על תרומת שקלים לקרבנות דלא נפקא אלא מדרשא בעלמא. וכיו"ב פירש"י בפ"ק דסוכה י"ב ע"א בד"ה כשרין לדפנות. ובפרק בתרא דיומא ע"ו ע"ב בתוס' בד"ה גמר שכר. ובפ"ק דבב"ק ג' ע"א בד"ה לא עשרה. ובפ"ג דמכות י"ד ע"א בתוס' ד"ה לאפוקי עיי"ש ועוד בכמה דוכתי. ומאי דבעינן בשקלים לקרבנות שתהא יד כולן שוה אין זה משום דכתיב העשיר לא ירבה וגו' אלא משום דהו"ל קרבנות צבור. והילכך צריך שיהי' לכולן חלק שוה. דאל"כ אין זה קרבן צבור וכמבואר להדיא במתניתין דרפ"ד דשקלים ובסוגיא דגמרא פרק בתרא דב"מ קי"ח ע"א עיי"ש. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא פ' תשא שכתב שם וז"ל העשיר לא ירבה בזו תרומת שקלים של אדנים שלא יתרברב העשיר על העני. אבל בשאר מתנות וצדקות כתיב איש כמתנת ידו וכו' עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דקרא דהעשיר לא ירבה לא קאי אלא על תרומת אדנים בלבד. ומה שכתב אבל בשאר מתנות וכו' אע"ג דודאי גם בתרומת שקלים דקרבנות צבור בעינן שתהא יד כולן שוה. היינו משום דהתם ענין אחר הוא. דמאחר דלצורך קרבנות צבור אתי. אי אפשר מבלי שתהא יד כולן שוה חלק כחלק. דאל"כ אין זה קרבן צבור וכדכתיבנא. ובהכי לא מיירי. ועכ"פ מבואר דעת הפסיקתא זוטרתא ג"כ דקרא דהעשיר לא ירבה וגו' לא קאי אלא על תרומת אדנים בלבד: ונראה ראי' למש"כ ממשנה ערוכה פ"ב דשקלים מ"ג דתנן המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי כו' מותרן חולין. אלו לחטאתי מותרן נדבה. אר"ש מה בין שקלים לחטאת. שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה. שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות. חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין. ובקשו לשקול דינרים ולא קבלו מהם. אמר ר"ש אעפ"כ יד כולן שוה. אבל חטאת זה מביא בסלע וזה בשתים או בשלש. ופירשו הרמב"ם והרע"ב ז"ל שקלים יש להם קצבה דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. הלכך בודאי לא נתכוון זה אלא לשקל והמותר הוי הקדש טעות. אבל חטאת אין לה קצבה אם ירצה יביא חטאת במעה כסף. ואם ירצה יביא בדמים מרובים. הלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה קשה טובא ר"י מאי קסבר. הרי ודאי פשיטא דלית מאן דפליג בהא דבעינן שתהא יד כולן שוה בקרבנות צבור. והיכי מייתי ראי' ממה שהיו שוקלין דרכונות וכו' לכאן דמיירי ביחיד. ולא מיבעי לפי' הרמב"ם והרע"ב שכשעלו מן הגולה שהיו שוקלין דרכונות. וכן אח"כ שחזרו לשקול סלעים וטבעין. היינו שהיתה אז מטבע היוצאת במדינה כן עיי"ש. דודאי קשה מאי ענין ההיא דהתם לכאן. דהתם כיון דגלי קרא דיכולין להגדיל את השקל כרצונם. כדילפינן מקרא בברייתא דבכורות פרק יש בכור ובספרא שהבאתי לעיל. א"כ מחצית השקל הי' אז מחצית הדרכון שהוא הי' אז מטבע היוצאת. ולו דין שקל לכל הדינין שבתורה. ואיזה ראי' מייתי רבי יהודה מהתם לכאן דאין לשקלים קצבה לגבי היחיד. דפשיטא דלאו כל כמיני' לשנות שיעור השקל. אלא אפי' למה שפירש הראב"ד ז"ל בהשגה פ"א מהלכות שקלים דלא משום שכן הי' אז מטבע היוצאת היו שוקלין דרכונות. אלא משום שהיו אז מתי מעט ולא הי' מספיק מחצית השקל של תורה לצרכי המקדש והוכרחו לתת יותר עיי"ש. מ"מ הדבר קשה לכאורה אטו מי נימא דלר"י יכול כל אחד ואחד ליתן למצות מחצית השקל כמו שירצה לפי דעתו. ולית לי' כלל דבעינן שתהא יד כולן שוה. הרי לא אשכחן מאן דפליג בהכי כלל. ועכ"פ אינו מובן מאי ראי' מייתי מההיא דהיו שוקלין דרכונות לכאן. דהא ודאי שפיר קאמר ר"ש דשאני התם שהיתה יד כולן שוה. מיהו נראה דאי משום הא לא תקשה. דאפשר לומר דה"ק ר"י דכיון דיכולין כל הצבור להוסיף וליתן יותר ממחצית השקל כרצונם. לדעת הראב"ד ז"ל. א"כ גם זה המכנס מעות ואמר אלו לשקלי. ונמצא שהן יותר ממחצית השקל. אפשר שנתכוון להקדיש כולן כיון דשייך קדושה בכולן אם ירצו כל הצבור כולו ג"כ להוסיף על המחצית השקל. כל אחד בשיעור זה שהוסיף הוא. גם אפשר שכוונתו ליתן יותר ושיתנו גם כולם כמוהו באופן שתהא יד כולם שוה. וא"כ אין לחלק בין שקלים לחטאת. דגם שקלים הו"ל כדבר שאין לו קצבה. מטעם שביארנו. ואפי' לדעת הרמב"ם והרע"ב דס"ל דגם הצבור אין יכולין להוסיף אלא אם כך היא מטבע היוצאת באותו זמן. מ"מ כיון דמיהת משכחת לה גוונא דאפשר ליתן יותר ממחצית השקל. וכגון שיסכימו הצבור כולו ע"פ ב"ד להגדיל השקל. יש מקום לומר שנתכוון איש זה להקדיש כל המעות שבידו למחצית השקל אע"פ שיש בהן יותר מחצי שקל. מאחר דאפשר שגם כל הצבור יוסיפו על שיעור השקל ויגדילוהו בשיעור זה. ונמצא שלא יהיו מעות יותר ממחצית השקל של אותו הזמן. ובאמת דדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל תמוהים אצלי דלכאורה דעת הראב"ד מוכרחת לענ"ד. דמלבד דמלישנא דר"ש דקאמר אעפ"כ יד כולן שוה משמע דכל שיד כולן שוה שפיר דמי ליתן יותר. וא"כ גם כשאין המטבע היוצא באותו זמן כן. כיון דמיהת כולן נותנין בשיעור אחד הרי יד כולן שוה. ואית לן למימר דשרי. בלא"ה נראה להכריח כן מדאיפליגו תנאי סוף פרק בתרא דמציעא שם אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה עיי"ש. ומבואר דכל שידענו דמסר יפה יפה שפיר דמי. וליכא למיחש למידי לכ"ע. וכן מבואר במנחות פרק הקומץ רבה כ"א ע"ב עיי"ש והשתא קשה נהי דמסר לצבור יפה יפה. מ"מ הרי לא עדיף מהצבור עצמו. דהרי הצבור עצמו אינו רשאי להוסיף על שיעור מחצית השקל. אם לא כשהיתה כן מטבע היוצא באותו הזמן. וא"כ נהי דמסר להו לצבור יפה יפה מה בכך. הרי הצבור כבר נתנו מחצית השקל וכשבא זה ומסר להו יפה יפה. והו"ל כאילו זכו הצבור באותן מעות והם הקדישום לצרכי מזבח. נמצא דהו"ל כמוסיפים עוד על מחצית השקל שנתנו כבר. וזה אסור לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וראי' מוכרחת מזה לדעת הראב"ד ז"ל. דלדידי' כיון דמסר לצבור יפה יפה הו"ל כאילו כל אחד מהצבור זכה בחלקו במעות אלו והוסיפו והקדישו לצרכי קרבנות צבור יותר על מחצית השקל שנתן כבר ונמצא דיד כולן שוה. משא"כ כשלא מסר יפה יפה דנמצא דהו"ל כאילו הוא לבדו מוסיף יותר על מחצית שקלו במעות אלו. וא"כ אין יד כולן שוה. וזה אסור. וצ"ע בזה אצלי כעת ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מבואר דשפיר מייתי רבי יהודה ראי' דשקלים ג"כ יש להם דין דבר שאין לו קצבה ממה שהיו שוקלין דרכונות כשעלו מן הגולה. בין לפי' הרמב"ם וסייעתו בין לפירוש הראב"ד. ומה שהשיב לו ר"ש אעפ"כ יד כולן שוה אבל חטאת וכו'. אע"ג דודאי גם ר"י מודה דבעינן שתהא יד כולן שוה. ומ"מ מייתי שפיר ראייתו על דרך שביארנו. היינו משום דס"ל לר"ש דנהי דהצבור כולו יכולין לשקול יותר ממחצית השקל משום דיד כולם שוה. מ"מ אין רשות ליחיד ליתן יותר על סמך שאפשר דגם כל הצבור יתן ג"כ כן. או שיוסיפו על השקל. אא"כ כבר הוסיפו. או שכבר הסכימו ביניהם ע"פ ב"ד ונתחייבו ליתן יותר. אבל מקמי הכי אין ליחיד להוסיף כיון דעכשיו אין יד כולם שוה. והילכך בודאי לא נתכוון זה המכנס אלא להקדיש עד כדי שקלו בלבד והמותר חולין. דהו"ל הקדש טעות: אלא דאי קשיא הא קשיא אכתי לרבי יהודה. דהרי מקרא כתוב בהדיא העשיר לא ירבה. והוא לאו גמור מיהת ליחיד שלא ירבה יותר ממחצית השקל לדברי הרמב"ן ז"ל. וא"כ בודאי אית לן למימר מהאי טעמא דלא נתכוון זה אלא להקדיש עד כדי שקלו ולא יותר. כדי שלא לעבור בלאו דהעשיר לא ירבה. והמותר הקדש טעות הוא. דאטו משום חששא רחוקה כזו שיתנו כל ישראל ג"כ כמוהו יכניס עצמו בודאי לעבירת לאו דאורייתא. וכ"ש אם נימא דגם לר"י אין לנו לתלות שיעלה על דעתו דבר רחוק כזה. אלא דס"ל לר"י דכיון דמיהת שייך קדושה ביותר ממחצית השקל בצבור אפשר דגם זה היחיד נתכוון להתפיס כל המעות בקדושת מחצית השקל וכמשכ"ל. ובודאי שכן נראה יותר. ולפ"ז ודאי תמוה ביותר דכיון דאיכא במילתא אזהרת לאו דאורייתא ודאי אית לן למימר שלא נתכוון זה להקדיש יותר מכדי שקלו כדי שלא לעבור בלאו דהעשיר לא ירבה. אלא ודאי ע"כ אין לנו אלא לומר חדא מתרתי. או דקרא דהעשיר לא ירבה אין בו אזהרת לאו כלל. ואינו אלא שלילה. דאין העשיר צריך להרבות בנתינתו יותר ממחצית השקל וכמשכ"ל. או דנימא כדאיתא בירושלמי דהך קרא דהעשיר לא ירבה לא קאי אלא על תרומת אדנים בלבד. ומאי דבעינן בתרומת שקלים לקרבנות שתהא יד כולן שוה. אינו אלא משום דהו"ל קרבנות צבור ומכפרים על כל ישראל כולם. והלכך צריך שלא יהא לאלו יותר זכות בהן מאלו. דאל"כ אין זה קרבן צבור. וכמבואר במתניתין דריש פ"ד דשקלים. ומאי דאין כל הצבור יכולין להמעיט ממחצית השקל של תורה כמבואר במתניתין דפ"ב דשקלים שם. אע"ג דבזה יד כולם שוה. וגם קרא דהדל לא ימעיט לא קאי לפ"ז אלא על תרומת אדנים. ומאי דאמרינן בברייתא דבכורות ובספרא שהבאתי יכול יפחות ת"ל הוא עיי"ש. אין לו ענין לכאן. דהתם לא מיירי אלא לענין שאין יכולין לפחות שיעור השקל מעשרים גרה ולתקנו קטן יותר. ונפק"מ לכל דינין שבתורה שאין ליתן אלא כשקלים של תורה. אע"פ שמטבעת שקל היוצא באותו זמן בכל מקום הוא פחות מזה. ולא מיירי התם במחצית השקל כלל עיי"ש. וא"כ כיון דקרא דהדל לא ימעיט לא קאי אלא על תרומת אדנים בלבד. אבל לתרומת שקלים דקרבנות לא בעינן אלא שתהא יד כולן שוה כדי שיהיו הקרבנות של צבור. א"כ אמאי לא יהיו כל הצבור יכולין להמעיט כדרך שיכולין להרבות. לק"מ דלא מיבעיא אם נימא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דגם להרבות אין הצבור יכולין אלא כשיעור מטבע היוצאת באותו זמן. וא"כ להמעיט כיון שאין ביד הצבור להקטין שקל של תורה. כל שמטבע היוצא באותו זמן הוא קטן משקל של תורה אין לו דין שקל לכל הדינים שבתורה. וממילא אי אפשר להמעיט ממחצית השקל של תורה וליתן מחצית מטבע היוצא באותו זמן. אע"פ שיד כולם שוה. דהרי מחצית השקל אמרה תורה וליכא. אלא אפי' לדעת הראב"ד ז"ל דלהרבות יכולין הצבור כרצונם גם כשאין מטבע היוצא באותו זמן יותר משקל של תורה. כיון שיד כולן שוה. מ"מ להמעיט ודאי אי אפשר. דאע"ג דקרא דהדל לא ימעיט לא קאי על תרומת שקלים לקרבנות. מ"מ הרי כתיב בה מחצית השקל ואי אפשר לפחות משיעור המצוה המפורש בתורה. מידי דהוי אכל מצות שבתורה כל דבצר משיעורו לא יצא י"ח. ורק להרבות הוא דשרי כל שיד כולם שוה: שוב ראיתי דנראה לומר דגם הרמב"ם לא פליג על הראב"ד במאי דס"ל דרשאין להרבות אפי' שלא ע"פ מטבע היוצא. אלא דמשמע לו דמאי דקתני במתניתין שהיו שוקלין דרכונות כשעלו מן הגולה. היינו שהיו חייבין כן ע"פ הדין. ולזה כתב שכן היתה אז מטבע היוצא באותו זמן. וכיון דגמרינן מקרא דיכולין להגדיל השקל. וא"כ נשתנה שיעור השקל. ממילא היו חייבין ליתן חצי הדרכון. שזה הי' אז מחצית השקל. אבל ודאי כשירצו מדעתם להרבות על מחצית השקל רשאין גם לדעת הרמב"ם אפי' שלא ע"פ מטבע היוצא. וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות שקלים הלכה ה' עייש"ה. ועפ"ז אין מקום למה שהקשינו לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ ע"פ מה שביארנו אתי שפיר דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתם שלא מנו לאו דעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט במספר הלאוין: ועוד יש מקום אתי לומר בזה ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל גופי' שם שכתב וז"ל והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה. שהכתוב הזה מניעה וכו' שתיהן מניעות אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו. ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות יתקן להם זה. כי הדל הממעיט בנותר עתיד לגבות הוא. ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות. וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ"ל עיי"ש. והנה לפי הנראה מלשון הרמב"ן ז"ל דמה שהיו תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות מתקן להם להדל הממעיט והעשיר המרבה שלא יעברו בלאו. עכצ"ל דס"ל דעיקר הלאו אינו אלא שלא יהא להם בקרבנות צבור חלק יותר קטן או חלק יותר גדול משאר כל ישראל. אלא יהי' לכולם חלק שוה. וממילא לפ"ז עכצ"ל דאין בזה לאו על הדל והעשיר. דהם לאו כלום קעבדי. אלא דהדל הממעיט לא קיים העשה דמהש"ק ולא יצא י"ח. אבל מ"מ לא חטא כלום במה שנתן פחות. דהא ביד הגבאים לתרום הקופה באופן שלא יהי' לו חלק מועט בקרבן צבור משאר ישראל. ובהם הדבר תלוי ולא בנותני השקלים. וכ"ש העשיר המרבה שהרי אין בידו להגדיל חלקו בקרבנות צבור ורק ביד הב"ד והגבאין תליא מילתא. וע"כ אין לנו אלא לומר דהך קרא אינו אלא אזהרה לב"ד שיתרמו את הלשכה באופן שלא ירבה חלקו של העשיר המרבה. ולא ימעט חלקו של הדל הממעיט בקרבנות צבור. ולמשה שהוא במקום ב"ד של כל ישראל הוא דהזהיר הכתוב. כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב וידבר ה' אל משה וגו' כי תשא את ראש ב"י וגו'. וא"כ אין זה לאו. אלא עשה לב"ד שבקרבנות צבור שיקריבו יהי' לכל ישראל חלק שוה לא פחות ולא יותר ממהש"ק. ולפ"ז ודאי דאין למנותה מצוה בפ"ע. דלא אתי קרא אלא להורות לב"ד דבקרבנות צבור שעליהם להקריב צריך שיהי' לכל אחד מישראל חלק שוה. דאל"כ אין זה קרבן צבור. וא"כ אחר דכל חד מקרבנות צבור כבר נמנה במנין העשין כל אחד בפ"ע. שוב אין מקום למנות מצוה זו דהעשיר לא ירבה וגו'. שהרי זה הוא בכלל המצוה שיקריבו הצבור בכל יום תמידין. ושיקריבו בימים ידועים מוספין ושיביאו עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת. וכל כיו"ב. ואם ירבה חלקו של העשיר או ימעט חלק העני אין זה קרבן צבור ואין אלו תמידי הצבור אלא קרבנן של יחידים. וכמבואר ממתני' דשקלים שהבאתי לעיל. ולא יצאו הצבור ידי חובתם. וכמו שיש בכלל המצוה שלא יוכל היחיד להתנדב להקריב קרבן צבור. הכי נמי נכלל בה שלא יהא לאחר חלק גדול מחבירו בקרבנות אלו. ולפ"ז למסקנת הרמב"ן ז"ל אין בזה שום מצוה נמנית. וזהו שסיים וראיתי לבעל הלכות וכו' שלא הזכירו הלאו הזה. ורצה לומר דבודאי זו היא דעתם במה שלא מנאוהו: הן אמת דלכאורה קשה לסברת הרמב"ן ז"ל מהא דפרכינן בפרק הקומץ רבה מנחות כ"א ע"ב עלה דתנן העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא וכו'. כיון דלכתתילה לא מיחייב לאיתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקמעייל חולין בעזרה. ומשני דמייתי ומסר להון לצבור עיי"ש. ולסברת הרמב"ן ז"ל מאי קושיא הרי בתרומת הלשכה ע"י הגבאין תליא מילתא שלא יהיו מזכין במותרות ולא יתרמו על הכהן השוקל. דהו"ל מותרות. כיון שאינו חייב. ואין כאן חשש חולין בעזרה. מיהו נראה דלק"מ דמלישנא דמתניתין דקתני כל כהן ששוקל אינו חוטא. משמע לי' לתלמודא דאפי' אזיל שקלו לקרבנות צבור כשקלי ישראל אין בזה חטא. דאל"כ פשיטא ומאי קמ"ל. כיון דלא יתרמו עליו ולא יקנו בו קרבנות צבור אלא נופל לשירי לשכה. ולזה הוכרח לשנויי דמסר להון לצבור דשפיר קונים בו קרבנות צבור עם שקלי כל ישראל. וקמ"ל דלא חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה. אלא דאכתי יש מקום להקשות מדתנן ריש פ"ד דשקלים שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר"י אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם. אמרו לו אף אתה אומר אינן באין אלא משל צבור עיי"ש. פי' דמיירי בשומרי ספיחים לצורך עומר או שתי הלחם. ולזה קאמרי לי' רבנן לר"י שאם מוותר על שכרו ושומר חנם נמצא שאין קרבנות צבור באין משל צבור. שהרי בשכר זה שהוא מוותר אין לשאר הצבור חלק בו ויש לו חלק יותר גדול משאר הצבור. והשתא לדברי הרמב"ן ז"ל מה בכך הרי לא יתרמו במותרות ולא יהי' לשומר זה חלק יותר משאר כל ישראל. ושכר שמירתו יפול לשירי לשכה. ובשלמא לאוקימתא קמייתא סוף פרק בתרא דמציעא דפליגי אי הבטה בהפקר קני. וכן לאוקימתא דרבא התם דלכ"ע הבטה בהפקר קני. ופליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. לא תקשה מידי דהרי התם הנך ספיחים גופייהו קרבים ע"ג המזבח לעומר או לשתי הלחם. וא"כ לא שייכא כאן שום תקנתא ע"י תרומת הלשכה. אלא דקשה לאוקימתא בתרייתא דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות. דת"ק סבר דתקינו לי' רבנן ארבעה זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו. ור"י סבר לא תקינו. ולכ"ע ס"ל הבטה בהפקר לא קני. והכי קאמרי לי' רבנן לר"י מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. ופירש"י וז"ל מדבריך דקאמרת ישמרם חנם לדברינו דס"ל דתקינו רבנן ארבעה זוזי מתרומת הלשכה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהם. ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם. ואם קונים מהם תמידין ומוספים ושאר קרבנות צבור. אין באין משל צבור עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה להרמב"ן ז"ל הרי הכל תלוי בב"ד והגבאין התורמין את הלשכה. שלא יתרמו במותרות ונמצא שלא יהי' לו בקרבנות צבור אלא חלק כחלק עם שאר הצבור. מיהו נראה דאפשר לומר דהרמב"ן ז"ל יפרש דלא כפירש"י. אלא ה"ק מדבריך שאתה אומר מתנדב ושומר חנם. לדברינו דסבירא לן דחוששין לבעלי זרוע. אין באין משל צבור. שהרי לעולם ימצאו בעלי זרועות שיבאו ויקחום. ואי אפשר להם לצבור למצוא ספיחים לצורך עומר ושתי הלחם בשנת השביעית. ולפ"ז אין כאן מקום קושיא להרמב"ן ז"ל משם: עכ"פ מתבאר לנו עפ"ז דלמסקנתו של הרמב"ן ז"ל אין בזה מצוה נמנית כלל. ואתי שפיר בזה מה שלא מנה הרמב"ן ז"ל גופי' שני לאוין אלו. ועפ"ז אתי שפיר נמי לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנאום. וכ"ש דאתי שפיר לדעת רבינו הגאון ז"ל. שוב ראיתי מש"כ בזה בחק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ח עיי"ש דעפ"מ שכתבנו עלתה ארוכה לקושיותיו שם ואין להאריך בזה יותר: והנה מאזהרות רבינו הגאון אשר על סדר עשרת הדברות בדבור אנכי בחרוז תניף נראה שמנה שני לאוין אלו. שכתב שם ז"ל ובקע לגולגולת לא נעדרה מכופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה עכ"ל וכוונתו דעשיר אינו רשאי ליתן אלא כופר נפשו ולא יותר דהיינו מחצית השקל. והרש לא יגרע ממחצית השקל. ולפ"ז צ"ל דכאן חזר בו מזה כמש"כ כיו"ב בכמה דוכתי: ועדיין נשאר לנו לבאר מה שהשיג הרמב"ן בסה"מ בלאוין הנוספין לדעתו ז"ל מצוה שמינית על הרמב"ם ז"ל שלא מנה לאו דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלקיכם. שהוא אזהרה שלא לקבל שקלים מן העכו"ם. כדדרשינן בספרא פ' אמור מנין שאין מקבלין שקלים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם שנאמר את קרבני לחמי לאשי. שאר קרבנות הצבור מנין ת"ל מכל אלה עיי"ש. והנה כבר דרשו מהך קרא אזהרה שלא לקבל קרבנות בעלי מומין מעכו"ם כמבואר בתלמודין פ"ק דתמורה ז' ע"א. ואזהרה זו מנאוה כל מוני המצות. אלא שהרמב"ן ז"ל הוסיף בזה ביאור וכתב שם וז"ל שנמנענו שלא נקבל שקלים מהעכו"ם ולא נצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור וכו'. ומקרא מחייב הדרשא. שהי' די באמרו ומיד ב"נ לא תקריבו אלה וגו'. ולפיכך באנו הפירוש המקובל כי לחם אלקיכם רומז לתמיד. יאמר ומיד בן נכר לא תקריבו לחם אלקיכם. ולא תקריבו אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ואמר לכם ללמד שאם נקבל מהם שקלים יפסלו התמידין ולא ירצו לנו. שחלקם פסל את הכל עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דאזהרה זו כוללת שני פרטים האחד שלא לקבל שקלים מן העכו"ם כדי שלא יהי' להם חלק בקרבנות צבור. והשני שלא לקבל מהם אפי' נדרים ונדבות בעלי מומין. ומנאן הרמב"ן ז"ל בשני לאוין. אבל כל שאר מוני המצות לא מנו בזה אלא לאו אחד. והר"ב מג"א שם כתב לתרץ דעת הרמב"ם שלא מנה לאו זה שלא לקבל שקלים מהעכו"ם לפי שאין זה אלא אתד מדקדוקי מצות נתינת שקלים. ולא יבוא במנין כנודע בשורש שביעי עיי"ש. ובמח"כ שגה בזה דודאי שני ענינים חלוקים הם לגמרי דמצות נתינת מחצית השקל היא מוטלת על כל ישראל. משא"כ האזהרה שלא לקבל שקלים מבני נכר אינה מוטלת אלא על הגזברים בלבד. ואין ענין זה לזה כלל. ובודאי מצוה בפ"ע היא. וגם אין צורך לזה כלל לתרץ דעת הרמב"ם. דבלא"ה פשוט דהרמב"ם אזיל לטעמי' דכל אזהרה שכוללת שני דברים לא נמנה לדעתו אלא באזהרה אחת בלבד. כמו שמנה שאור ודבש באחת וכן אתנן ומחיר ועמוני ומואבי וכיו"ב. וכן כאן דקרבנות צבור תמימין וקרבנות יחיד בעלי מומין נכללין באזהרה אחת. אין למנותן אלא אזהרה אחת כדרכו ז"ל. והרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב מונה אותן שתים שתים כמבואר בשורש תשיעי. הילכך גם כאן מנאן בשתי אזהרות חלוקות. וכבר כתב כן הרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע לאוין קכ"ז בקצרה עיי"ש. ואמנם לפ"ז התינח לדעת הרמב"ם וסייעתו. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל תגדל התימא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שדעתו בזה כדעת הרמב"ן ז"ל. וכן דעת הסמ"ג למנות בכל כיו"ב שתים שתים. ומ"מ כאן לא מנאוה אלא באזהרה אחת: ואמנם נראה דהסמ"ג גם בזה לטעמי' אזיל וז"ל הסמ"ג בלאוין שי"ד שלא להקריב בע"מ מהעכו"ם שנאמר ומיד בן נכר וגו'. ודורש בת"כ מכאן שאין מקבלין שקלים מהעכו"ם לקנות מהם תמידין אין לי אלא תמידין שנקראו לחם וכו' מנין לרבות שאר הקרבנות צבור ת"ל מכל אלה כלומר תמימין ובע"מ שנזכרו במקרא למעלה וכו' עכ"ל. מבואר מזה דלא ס"ל כפי' הרמב"ן ז"ל דס"ל שהפסוק נחלק לשני פרטים. לחם אלקיכם דהיינו תמידין ושאר קרבנות צבור. ומכל אלה דהיינו בעלי מומין. אבל הסמ"ג ס"ל דאין כאן בכתוב שני פרטים חלוקים כל אחד בפ"ע. אלא נפק"ל תרוייהו מדכתיב מכל אלה. דמשמע תמימין ובע"מ שנזכרו במקרא למעלה. ולפ"ז מה שנזכר בקרא לחם אלקיכם דהיינו תמידין בפ"ע אינו אלא לגלויי דבקרבנות צבור מיירי קרא. וכן מתבאר להדיא מלישנא דברייתא דקתני אין לי אלא תמידין שאר קרבנות צבור מנין ת"ל מכל אלה. הרי דגם קרא דמכל אלה מיירי בתמימין דשאר קרבנות צבור. דאי לאו דכתיב מכל אלה לא הוה מרבינן אלא תמידין שנקראין לחם. והשתא דכתיב מכל אלה גלי לן דלחם אלקיכם על כל הקרבנות צבור קאי. דגם שאר קרבנות בכלל לתם כדכתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב. וכן בכמה דוכתי דגם בשר בכלל לחם כידוע. ובאמת דפירושו של הרמב"ן ז"ל בהך קרא הוא דחוק טובא. דהרי מכל אלה כתיב. ולא ומכל דליהוי משמע דמילתא באנפי נפשה הוא. וגם מדברי הרמב"ן ז"ל גופי' שם משמע שכבר הרגיש דמלשון הספרא לא משמע כפירושו. ולזה כתב אח"כ ולשון ספרא מנין וכו' עיי"ש. אלא דא"כ קשה דלא הי' לו למנותו בשני לאוין כמו שיתבאר. ועכ"פ מבואר דלהסמ"ג לא נתפרשו בקרא שני פרטים. אלא דנכללו שניהם כאחד מדכתיב מכל אלה. וכן מבואר בתוספות במנחות ע"ג ע"ב סוד"ה איש וכו'. שכתבו דאי לאו דגלי קרא דאיש איש לא הוה מוקמינן הך קרא דומיד ב"נ לא תקריבו וגו' אלא בתמימין בלבד. אלא דבתר דגלי קרא דאיש איש מסתברא לן לאוקמי' נמי אבע"מ עייש"ה. היינו ע"כ כפי' הסמ"ג. דלהרמב"ן ע"כ מגופי' דקרא מוכרח דאתי נמי לאזהרה על בע"מ. ואין להאריך בזה. ומעתה לפ"ז ודאי אין למנותן אלא באזהרה אחת אפי' לדרכו של הסמ"ג. דדוקא היכא דנזכרו בכתוב שני הפרטים כל אחד בפ"ע כשאור ודבש או אתנן ומחיר או פצוע דכא וכרות שפכה וכיו"ב ס"ל להסמ"ג וסייעתו דהו"ל כאילו נכתבה אזהרה אכל חד וחד בפ"ע. משא"כ כאן דשניהם נכללו כאחת בלישנא דמכל אלה. אין למנותם אלא באזהרה אחת. וכמו לאו דלא תאכלו על הדם שכולל דברים הרבה ומ"מ אינו נמנה אלא באזהרה אחת. משום שלא נתפרשו הפרטים כל אחד בפ"ע ואין לנו במנין המצות אלא לשון החורה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי עיי"ש. וא"כ אפשר לומר כן גם בדעת רבינו הגאון ז"ל: ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל יש לי לתמוה במאי דמבואר בדבריו דס"ל דמאי דדרשינן שאין מקבלין שקלים מהעכו"ם היינו שלא נצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור. וכן כתב בסוף דבריו דאמר קרא לכם ללמד שאם נקבל מהם שקלים יפסלו התמידין מפני שחלקם פסל את הכל. וכן דעת היראים סי' שע"ט עיי"ש. והוא תמוה דל"ל קרא בעכו"ם. הרי אפי' ישראל שאינו חייב לשקול כשעבר ושקל נפסלו התמידין. וכדפרכינן בפרק הקומץ רבה שם לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כיון דלא מיחייב לאיתויי כי מייתי נמי חוטא הוא. דמעייל חולין בעזרה. והוכרח לשנויי דמייתי ומסר להון לצבור. הרי דכל שלא מסר לצבור ויש לו חלק בתמידין הרי זה כמביא חולין בעזרה ומקריבן. ובודאי דאין הכוונה על חלקו בלבד אלא על כל התמיד. שכיון שיש בו חלק שאינו של צבור פסל את כל התמיד. וכולו אינו אלא כחולין בעזרה. ולא יצאו בו הצבור ידי חובתן. ומה"ט לא מצי לשנויי דס"ל לבן בוכרי חולין בעזרה לאו דאורייתא וכדמשני בנזיר כ"ט ע"א עיי"ש. דמ"מ הרי מכשיל בזה את הצבור דלא יצאו י"ח בקרבנות צבור ועברו בעשה. וא"כ גם הכא בעכו"ם למה לי קרא שלא יקבלו ממנו שקלים. מיהו זה אין להקשות על הרמב"ן דדבריו סתרי אהדדי לפמש"כ איהו ז"ל גופי' דמה שתורמין על האבוד ועל הגבוי וכו' יתקן להם זה שלא יהיו תורמין על המותרות. וא"כ א"א לבוא לידי תקלה שחלקם יפסול הכל. די"ל דאין ה"נ. ולא בא הלאו אלא לענין אם לא יתקנו בדרך זה ויתרמו גם על העכו"ם. אבל הא ודאי קשה פשיטא דאין מקבלין דלא עדיף מישראל הפטור וכדכתיבנא. ונראה דמה"ט כתבו הסמ"ג וכן התוס' במנחות שהבאתי דאשמעינן קרא דאפי' כשמסרו לצבור אין מקבלין מהעכו"ם עיי"ש. ונראה דס"ל להרמב"ן והרא"ם ביראים ז"ל דכשמסרו לצבור אינו נראה כלל שיהי' אסור לקבל. וכ"ש שאין לפסול הקרבן בשביל כך. שהרי אין העכו"ם שייך לקרבן כלל ואין לו בו שום זכות. שכבר נתן שקלו במתנה לצבור ולא לקחו הקרבן אלא בשקלי ישראל. ואין להביא ראי' להסמ"ג והתוס' ממתניתין דפ"ק דשקלים דקתני נשים ועבדים אם שקלו מקבלין מהם. העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידן עיי"ש. והרי נשים ועבדים דמקבלין מידם היינו דוקא בשמסרו לצבור. וכמ"ש הרע"ב שם וכמבואר במנחות שם וברפ"ק דערכין אליבא דבן בוכרי. וא"כ דומיא דהכי דקתני סיפא דמעכו"ם אין מקבלין היינו ג"כ בשמסרו לצבור. דאין מזה הכרע. דאפשר לומר דאין זה אלא מדרבנן. דחיישינן בעכו"ם וכותי לכ"ע שמא לא ימסרו יפה יפה. ובנשים ועבדים לכ"ע לא חיישינן. מטעם שכתבו התוס' ביומא ל"ה ע"ב בד"ה ניחוש וכו' אליבא דבן בוכרי עיי"ש ובמש"כ הר"ב מל"מ בפ"ד מהלכות שקלים ה"ו בזה עיי"ש. וטעם זה לא שייך בעכו"ם. והכי נמי משמע דקתני עכו"ם דומיא דכותי דאינו אלא מדרבנן. ועוד דמדקתני אין מקבלין מידם. ואם איתא עדיפא הו"ל למימר דעובר בל"ת אם קבלו מהם. אלא ודאי משום דמיירי במסרו לצבור. ובזה ליכא אלא איסורא דדבריהם בעלמא. וא"כ אדרבה משם ראי' להרמב"ן ז"ל ואכמ"ל בזה. וגם י"ל דבנשים ועבדים מטעם שכתבו התוס' ביומא שם. אמרינן דאפי' בסתמא מקבלין מהם. דמסתמא מסרו לצבור יפה. משא"כ בעכו"ם וכותי אין מקבלין מידם בסתמא. אבל כשפירשו בפירוש שמוסרין לצבור אפשר דאפי' מדרבנן שרי. ויש אריכות דברים בזה ואכ"מ: ועכ"פ עדיין תמוה לפירושו של הרמב"ן ז"ל למה לי קרא. דהא לא עדיף עכו"ם מכהנים לבן בוכרי. ונשים ועבדים לכ"ע. ועכצ"ל דלהרמב"ן נהי דלעיקר דינא לא צריך קרא. מ"מ איצטריך קרא למיקם עלה בלאו. איברא דדברי הרמב"ן ז"ל לא יתיישבו בהכי. שהרי מדכתב דכתיב לכם ללמד שאם נקבל שקלים מהם יפסלו התמידין. מבואר דס"ל דגם לעיקר דינא צריך קרא. וצ"ע כעת. מ"מ עיקר פירושו של הרמב"ן ז"ל יש לקיים עפמש"כ. דאיצטריך קרא למיקם עלה בלאו. ומאי דכתיב לא ירצו לכם י"ל דג"כ אתי ללאו שלא יקריבוהו לרצות עליהם. ושנה עליו הכתוב בלאו כפול כדרך הכתוב בהרבה מקומות כיו"ב. אלא דאכתי קשה לכאורה דהרי אין האיסור תלוי בקבלת השקלים אלא בהקרבת קרבנות צבור שנלקחו משקלים אלו. וכדכתיב בההוא קרא ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' לא ירצו לכם. וא"כ תיפוק לי' דכיון דקרבנות אלו בלא"ה פסולים והו"ל כחולין בעזרה בעלמא. א"כ עברו בעשה דתמידין או מוספין. ועכצ"ל דמ"מ איצטריך קרא כדי לעבור עלה בל"ת ועשה. ל"ת דלא תקריבו. ועשה דתמיד או דמוסף וכיו"ב. והשתא א"כ לפ"ז י"ל דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהן. ואם אחד מהן כולל יותר מהשני מונה זה שכולל יותר בלבד. והילכך כאן אחר שמנה כל העשין של קרבנות הצבור לקמן במספר הפרשיות לכן לא הוצרך עוד למנות הלאו הזה שלא לקבל שקלים מהעכו"ם. דהעשין כוללין יותר מהלאו. שנכללה בהן גם עיקר המצוה להקריב קרבנות אלו. ומיהו יש לפקפק בזה ואין להאריך: אבל נראה עפ"מ דיש להקשות בסוגיא דפ"ק דתמורה ז' ע"א דקתני ר"י ברבי יהודה אומר אף קבלת הדם מ"ט דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו זו קבלת הדם. ורבנן איצטריך סד"א הואיל ובני נח אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון דילמא אנן נמי נקבל מינהון. קמ"ל מכל אלה דלא מקבלינן עיי"ש. ולכאורה תיפוק לי' דאיצטריך קרא כדדריש בספרא שאין מקבלין שקלים מהעכו"ם. מיהו הא לא קשה דבין להסמ"ג והתוס' שהבאתי ובין להרמב"ן ז"ל עכ"פ מוכרח מקרא דמכל אלה דקרא אתי נמי לאסור שלא לקבל מהם בע"מ. וא"כ שפיר הוקשה לתלמודא ל"ל קרא להכי. והיכי ס"ד דעכו"ם עדיף מישראל. ולזה הוצרך לשנויי כדמשנינן. אלא דיש להקשות בזה כמו שהקשה הרא"ם ז"ל בפ' אמור. דכיון דמאי דדרשינן דעכו"ם שהביא לכהן קרבן בע"מ להקריבו לשמים אין מקריבין אותו. ואם הי' תמים מקריבין אותו. מיירי בקרבן יחיד. היכי מפיק לי' מההוא קרא דומיד בן נכר שדרשו אותו בספרא לקרבן צבור שאין מקבלין מהם שקלים לקנות בהן תמידין ומוספין עיי"ש שהניחה בצ"ע. ולכן הי' נראה דמוכרח מזה דתלמודין לא ס"ל ההיא דרשא דספרא. כדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי. או אפשר דס"ל לתלמודין דאסמכתא בעלמא היא. וא"כ בפשיטות אתי שפיר: אמנם באמת מלשון רבינו הגאון ז"ל לקמן כשהביא לאו זה דמיד בן נכר לא תקריבו מטין דבריו יותר דס"ל דאזהרה זו לא קאי אלא אתמימין. והיינו ע"כ כדרשת הספרא שאין מקבלין מהן שקלים לקרבנות צבור. וכן דעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' שע"ט עיי"ש. וכן מתבאר מאזהרות הרשב"ג ז"ל. ואע"ג דהרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם לאוין סי' נ"א נדחק לפרש לשונו באופן שיהי' מסכים עם שאר מוני המצות. מ"מ מלשון הרשב"ג ז"ל לא משמע הכי כלל עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה דזהו נגד המבואר בתלמודין בסוגיא דפ"ק דתמורה שם. ונראה שטעמם שדחו סוגיא דתמורה ע"פ המבואר בההיא דהתם לקמן בסמוך דאיפליגו רבי יוחנן וריש לקיש. דלר"ל מה שאסרה תורה בע"מ למזבת גזה"כ הוא. ולר"י טעמא משום דבזיא מילתא לגבוה דשביק תמים ואקדיש בע"מ. ומסקינן התם אמר רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתא אפילו אקדיש לי' לדמי נסכים נמי לקי. תניא כוותי' דרבא וכו' עיי"ש דמסיק דתנאי היא דרבנן כר"י ורבי כר"ל. ואנן קיי"ל כרבנן ור"י דקאי כוותייהו. ולפ"ז קשה טובא לכאורה במאי דאמרינן התם דלהכי איצטריך קרא למעוטי שאין מקבלין מעכו"ם קרבן בע"מ למזבח. משום דאי לאו קרא סד"א הואיל ואינהו לא הוזהרו אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון אנן נמי נקבל מינהון. וזה תמוה. דהרי כיון דפסיקא לן דטעמא דלקי אבע"מ היינו מטעמא דבזיא מילתא לגבוה. א"כ ע"כ הא דשרי רחמנא להקריב בע"מ לגבוה בבמה דילהון. היינו משום דבבמה קטנה לא מיפרסמא מילתא וליכא בזיון כולי האי לא חששה תורה כ"כ. משא"כ במזבח דידן דכל ישראל התם קיימי. בזיא מילתא טובא. וא"כ הא דלישראל אסרה תורה בע"מ אפי' בבמה קטנה בשעת היתר הבמות. והרי לפ"ז אפי' בשעת איסור הבמות היה ראוי לומר דשרי משום דכל שאינו מתקבל בפנים אין בו משום שחוטי חוץ. וא"כ לישתרי בבמה אפי' לדידן דלא שייך בה טעמא דבזיא מילתא. והרי בהדיא אמרינן בסוגיא דהתם דלא תקריבו דמעוך אתי לאזהרה לדידן בבמת יחיד עיי"ש. וכן מבואר בסוגיא דסוף זבחים דאיסור בע"מ נוהג גם בבמת יחיד עיי"ש. וכן מבואר בפ"ב דבכורות י"ד ע"ב עיי"ש. עכצ"ל דהיינו טעמא משום דאע"ג דודאי כיון דעיקר טעמא דאזהרת בע"מ אינו אלא משום דבזיא מילתא א"כ בבמה קטנה מדינא שרי. מ"מ גזרה תורה בבמה קטנה בישראל אטו במה גדולה. כיון דישראל שכיח בבמה גדולה ומזבח. דשם מקריבין כל קרבנות צבור ושאר הקרבנות שאין קריבין בבמה קטנה. כמבואר בפרק בתרא דזבחים קי"ז ע"א עיי"ש. משא"כ בעכו"ם. והשתא א"כ הדבר תמוה היכי תיסק אדעתין לומר דהואיל ואין עכו"ם מוזהרין על בע"מ בבמה דילהון אנן נמי נקבל מנהון להקריבן על המזבח. הרי אדרבה יותר היה ראוי לאסור במה קטנה דידהו אטו מזבח. כמו שאסרה תורה מהאי טעמא בבמה קטנה דישראל. מלהתיר במזבח משום שהותרו בבמה דילהון דלא שייך התם טעמא דאסרה תורה בע"מ במזבח. אלא דגלי קרא דלדידהו לא מיתסר אלא מחוסר אבר. אבל מהיכא תיתי לן להתיר במזבח הואיל והם מותרין בבמה דילהון. ומאי ענין זה לזה. נהי דלא אסרה תורה בבמה דילהון משום דלא בזיא מילתא כולי האי. היכי ניקום ונימא להתיר גם במזבח דשייך בי' עיקר קפידא שהקפידה תורה על הקרבת בעל מום משום דבזיא מילתא לגבי גבוה. ועכצ"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דר"ל דלדידי' טעמא דאזהרת בע"מ לא משום טעמא דבזיא מילתא הוא אלא גזירת מלך הוא. ומשום דרבי יוסי בר"י מוקי ההוא קרא לאזהרת בע"מ לקבלת הדם. מוקמינן נמי ההוא קרא אליבא דת"ק לאזהרת בע"מ. וכרבי וריש לקיש דלא משום בזיא מילתא הוא. ולדידהו איצטריך שפיר להזהיר על קרבנות עכו"ם דלא נימא דשרי הואיל ואין מצווין בבמה דילהון אלא על מחוסר אבר אנן נמי נקבל מינהון. וממילא מבואר דלדידן דקיי"ל כת"ק דר"י בר"י. וכרבנן דרבי ורבי יוחנן דטעמא דאזהרת בע"מ לא הוי אלא משום דבזיא מילתא לגבוה. ע"כ אי אפשר לאוקמי ההוא קרא לאזהרת בע"מ בקרבנות עכו"ם. דפשיטא דלא עדיף לדידן עכו"ם מישראל. וע"כ לא אתי ההוא קרא אלא לכדדרשינן לי' בספרא שם לענין אזהרה שלא לקבל מהם שקלים לצורך קרבנות צבור: ובלא"ה נראה דע"כ מוכרח דהא דמוקמינן הך קרא לאזהרה דבע"מ בקרבנות עכו"ם. היינו דוקא אליבא דרבי ור"ל. דאל"כ הדבר תמוה היכי תיסק אדעתין דנקבל מינייהו מטעם דב"נ אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון. והרי כיון דטעמא דאזהרת בע"מ היינו משום דבזיא מילתא. והרי פשיטא דהשוחט והמקריב בע"מ הוא דלקי משום אזהרת בע"מ. אע"פ שאין הקרבן שלו. וע"כ היינו משום דאיהו הוא דקעביד מילתא דבזיא לגבוה. וא"כ נהי דהעכו"ם לא אזהרי' קרא על כך בבמה דילהון. מ"מ הרי השוחט והכהן המקריב הוזהרו על כך. והיכי ניסק אדעתין לומר שיהא רשאי לשחוט ולהקריב בע"מ דהו"ל מילתא דבזיא לגבי גבוה. וכי משום דהקרבן הוא של נכרי ליכא בזה בזיון. והיכי ניקום ונגמור היתירא לישראל שמוזהר על כך באזהרת לאו דאורייתא מהעכו"ם שלא הוזהר על כך כלל. ועכצ"ל כדכתיבנא דהכא קיימינן אליבא דרבי ור"ל דטעמא דאזהרת בע"מ לאו משום דבזיא מילתא הוא. אלא איסורא בעלמא הוא מגזה"כ. ולזה כיון דהעכו"ם בקרבנו שריא קרא בבמה דילהון. שפיר הוה ס"ד לומר דאנן נמי במזבח נקבל מיני'. ואיצטריך קרא לאשמעינן איסורא. וא"כ מבואר דלדידן דקיי"ל כרבנן דרבי וכר"י לגבי ר"ל דאזהרת בע"מ משום דבזיא מילתא הוא דאתי קרא עלי'. ע"כ לא איצטריך קרא אלא לכדדרשינן בספרא. ולהכי שפיר נקטי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו עיקר כדרשא דספרא. ודחו דרשא דתלמודין שם מקמי ברייתא דספרא דאתיא אליבא דהילכתא כרבנן דרבי: ולרווחא דמילתא אמינא תו דאפי' את"ל דסוגיא זו אתיא אליבא דהילכתא כרבנן דרבי וכרבי יוחנן דטעמא דאזהרת בע"מ הוי משום דבזיא מילתא. מ"מ שפיר דחו ההיא סוגיא מקמי ברייתא דספרא. משום דלכאורה קשה דכיון דעיקר טעמא דאזהרת בע"מ היינו משום דבזיא מילתא. א"כ היכי קאמרינן התם סד"א הואיל ובני נח אין מצווין אלא על מחוסר אבר בבמה דילהון אנן נמי נקבל מנהון וכו'. והיכי יתכן למילף היתירא לדידן למיעבד מאי דבזיא מילתא לגבוה מדאישתרי לב"נ למיעביד הכי בבמה דילהון. והרי לרבי יצחק נפחא בפרק ארבע מיתות נ"ו ע"א אין בני נח חייבין על ברכת השם אלא על שם המיוחד ולא על הכינוים עיי"ש. הרי דאפי' באיסור מגדף דחמיר טובא לא החמירה תורה על בני נח כעל ישראל. דאע"ג דישראל מוזהר גם על הכינוים מ"מ בני נח לא הוזהרו עליהן. וא"כ כ"ש דלענין אזהרת בע"מ דאינה אלא משום בזיון גבוה בעלמא. דאין מקום כלל לדון ישראל מבני נח. דאע"ג דב"נ בקרבנותיהם בבמה דילהון לא הוזהרו על הביזיון בהקרבת בע"מ. איכא למימר שאני ב"נ דהרי אפי' מגדף דאין לך בזיון יותר מזה. מ"מ לא הוזהר על הכינוים אלא דוקא על שם המיוחד. וכ"ש כאן בבע"מ דאפי' כינוים ליכא הכא. אלא בזיון גבוה בעלמא. שאין מקום לומר שיהא ב"נ מוזהר על כך. אבל ישראל השוחט והמקריב ודאי איכא למימר דכמו שמוזהר במגדף אפי' על הכינוים הכי נמי מוזהר אפי' על קרבן דידהו. דהא בקרבן. ישראל השוחט והמקריב הוא דלקו ולא בעל הקרבן. וא"כ אינהו הוא דהוזהרו בכך. וא"כ אף בקרבן דידהו אית לן למימר דמיחייבי משום בזיון על השחיטה וההקרבה. אע"ג דב"נ גופי' לא הוזהר על כך. מיהו אפשר לומר דההיא סוגיא דפ"ק דתמורה אזלא אליבא דרבי מיאשא דאמר התם בפרק ארבע מיתות דבן נח שברך את השם בכינוים לרבנן חייב עיי"ש. וא"כ אין בזה חילוק בין ישראל לבני נח. אדרבה על בני נח החמיר הכתוב התם לרבנן טפי מבישראל. דישראל אינו על הכינוים אלא במלקות. ובני נח הם במיתת ב"ד עיי"ש. ואליבא דידי' שפיר אפשר היה למימר דכיון דב"נ לא הוזהרו על קרבנותיהם בבמה דילהון משום בע"מ אנן נמי נקבל מנהון על גבי המזבח. כיון דגם לענין בזיון דברכת השם לא קיל דין ב"נ מדינא דישראל. אדרבה דינא דב"נ חמיר טפי כדכתיבנא. ועפ"ז אפשר קצת לומר דהיינו טעמא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים כרבי מיאשא עיי"ש. ובכ"מ שם הניחה בצ"ע. וגם דברי הלח"מ שם אינם מספיקים כלל עיי"ש בדבריהם. אבל ע"פ מש"כ איכא למימר דמשום דסתמא דסוגיא דפ"ק דתמורה שם אזלא כוותי' דר"מ. להכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דהכי נקטינן. ואכמ"ל בזה: ומעתה לפ"ז נראה דאפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דכללא הוא דכל היכא דאמרינן בגמרא ופליגא דרבי פלוני מסתמא אית למימר דאין הלכה כאותו פלוני. כמו שהביא בשמו ר"ב אשכנזי ז"ל בכלליו. הובא ביעיר אזן אות ו' עיי"ש. וא"כ כיון דסתמא דגמרא בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם קאמר ופליגא דרבי מיאשא עיי"ש. אית לן למימר דלית הילכתא כוותי'. דהו"ל סוגיא בדוכתה ומיפרשא בהדיא. ועדיפא מסוגיא דפ"ק דתמורה שם דלא מיפרשא כ"כ. וגם אינה סוגיא בדוכתה. דלא מיירי התם בהכי אלא אגב גררא. והרמב"ם ז"ל דפסק כר"מ איכא למימר דס"ל כדעת רבינו האי גאון ז"ל בתשובות גאונים קדמונים סי' ע"ב מעלה שביעית דס"ל איפכא. דאדרבה כל היכא דאמרינן ופליגא דר"פ הלכה כאותו פלוני עיי"ש. ובהכי ניתא בפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים שם. ולק"מ קושית הכ"מ. דכיון דקאמרינן ופליגא דר"מ מבואר דקיי"ל הלכתא כוותי'. אבל ראיתי באור זרוע ח"א הלכות תפילין סי' תקפ"ח שהביא בשם רבינו חננאל ז"ל שכתב ג"כ כדברי רבינו הגאון ז"ל עיי"ש. ובמק"א הארכתי בהאי כללא ואכמ"ל בזה. ומעתה לפ"ז עכצ"ל דהך קרא דמיד בן נכר לא תקריבו לא אתי אלא לאזהרה שלא לקבל מהם שקלים לקרבנות צבור כדדריש בספרא. דלבע"מ לא איצטריך לדידן דקיי"ל כר"י נפחא. ואידחיא סוגיא דפ"ק דתמורה דאזלא אליבא דרבי מיאשא דלא קיי"ל כוותי': ועכ"פ ניחא שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דנקטו לעיקר כדרשת הספרא. וכן ראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד בדבור לא יהי' לך דמבואר דס"ל כברייתא דספרא. שכתב שם וז"ל ואל תבש פה מיד בן נכר משאת בר עכ"ל עיי"ש. ודבריו סתומים מאוד לכאורה ואינם מובנים כלל. אבל נראה ברור דמש"כ תבש פה הוא טעות המעתיק. וצ"ל תדשנה. מלה אחת. והוא מלשון הכתוב ועולתך ידשנה סלה תהילים כ׳:ד׳. ועי' בפירש"י שם. ומש"כ משאת בר הוא מלשון הכתוב. ומשאת בר תקחו ממנו עמוס ה' י"א. אלא שנשתמש הגאון ז"ל בלשון הכתוב לכוונה אחרת כדרכו ז"ל. ורצה לומר אל תקבל להקריב מיד בן נכר משאת בר. כלומר מתנת מצוה. והוא מלשון הכתוב מצות ה' ברה. וכמו משאת המלך. והיינו מחצית השקל שנצטוינו על נתינתו בכל שנה לצורך קרבנות צבור ושאר צרכי גבוה. והיינו כדרשת הספרא. ולא כסוגיא דפ"ק דתמורה שם דקאי לאזהרת בע"מ. ואזיל לטעמי' כאן כמו שנתבאר. ועי' ג"כ מש"כ בזה לקמן לאוין רי"א:

1 הָבִיאָהּ כֹּפֶר

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »