ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה קל״ב

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

132 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ערך נפש האדם כפי שניו. ובהמה שלא תבא אולם. ערכי בתים. מצות ערכי אדם. ומצות ערכי בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. או בעלת מום שאינה ראויה למזבח. ומצות ערכי בתים. כולן כתובים בפר' בחוקותי ומנאן גם הרמב"ם עשין קי"ד קט"ו קט"ז עיי"ש. ושאר מוני המצות הנמשכים אחריו. והבה"ג וסייעתו ז"ל כללום במצוה אחת במספר הפרשיות שמנו פרשת ערכין עיי"ש. ורבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות בדבור לא תגנוב מנה שלש עשין אלו עיי"ש. ואמנם יש כאן מקום עיון לכאורה לפי מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן עשין קמ"ד קמ"ה קמ"ו קרבן עולה ויורד בשלש מצות מיוחדות בפ"ע. לעשיר ולדל ולדלי דלות. כל אחד מצוה באנפי נפשי'. א"כ גם בערכי אדם דכתיב בקרא ואם מך הוא מערכך וגו' והעריך אותו הכהן ע"פ אשר תשיג יד הנודר וגו'. וקיי"ל דאין בערכין פחות משקל. ואם נתן שקל אפי' העשיר אח"כ נפטר מליתן יותר מזה. וכמבואר ריש פ"ב וריש פ"ד בערכין וברמב"ם פ"ג מהלכות ערכין עיי"ש. וא"כ הו"ל למנותה בשתי עשין מיוחדות בפ"ע. בעשיר ובעני. ומלשון רבינו הגאון ז"ל מבואר שאינו מונה אלא מצות ערכין דעשיר שחייב ליתן כפי שני הנערך. ולא דעני שנדון בהשג יד. אמנם נראה דלא דמי דהתם בקרבן עולה ויורד קרבנו של כל אחד ואחד קצוב לעצמו. דבעשירות ובדלות ובדלי דלות כל אחד מביא קרבן אחר לגמרי. וקרבן שנתחייב בו זה לא נתחייב זה. משא"כ בערכין דמצוה אחת היא ששוה בכל לשלם כפי הערך הקצוב בתורה. אלא דגלי לן קרא שאם לא השיגה ידו ליתן הערך הקצוב יתן ככל אשר תשיג ידו אפי' בפחות מזה רק לא פחות משקל. דקיי"ל כרבנן בריש פ"ב דערכין דאמרו דאם היו בידיו חמש סלעים נותן את כולם. ולא כר"מ דאמר התם שאינו נותן אלא שקל אחד עיי"ש. וא"כ אין כאן ערך אחר כלל אלא דהערך הקצוב לפי השנים אינו אלא לכתחילה בדאפשר לו. אבל כשלא השיגה ידו כ"כ נותן כפי השגת ידו ויוצא בכך. והילכך אין לנו בזה אלא מצוה אחת ונראה דמהאי טעמא מחלקינן התם בריש פ"ד דערכין לפי' הקונטרס שהביאו התוס' שם י"ח ע"א בד"ה לא צריכא. בין ערכין לקרבן עולה ויורד. דבקרבן עולה ויורד אפי' הי' אביו גוסס ומניח לו ריבוא או ספינתו בים שמושכרת ביד אחרים ובאה לו בריבואות אמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין לו בה כלום. ומביא קרבן עני. אבל בערכין ממתינין לו עד שימות האב ותבוא ספינתו ויתן ערך עשיר עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל. כנראה ממה שכתב דין זה רק לענין קרבן עולה ויורד בפ"י מהלכות שגגות ה"י. ובהלכות ערכין לא הביאו עיי"ש. וכ"כ האחרונים. ודלא כמש"כ בלח"מ שם עיי"ש. וכן פי' רבינו גרשם מאור הגולה ז"ל. וכן נראה מפי' הרע"ב ז"ל עיי"ש. והיינו משום דבקרבן עולה ויורד דלהעני חייבתו תורה קרבן אחר לגמרי ממה שנתחייב עשיר. הילכך כל עוד שאין ידו משגת. לאו בר חיובא הוא כלל בקרבן עשיר. ולזה אע"ג דודאי ברור לן שיתעשר בקרוב אזלינן בתר השתא. אבל בערכין שלא יחדה תורה בעני ערך אחר מבעשיר. וגם הוא בכלל ערך העשיר הוא. אלא שהקילה עליו תורה שיתן כל מאי דאפשר לו אפי' פחות מהערך הקצוב. הילכך כל שברור לנו שבקרוב יתעשר יש להמתין עד שישלם כל הערך הקצוב. הרי חזינן דלא ראי קרבן עולה ויורד כראי הערכין. ולזה לא מנה רבינו הגאון ז"ל ערכי אדם אלא במצוה אחת: ועדיין צריך ביאור מה שמנו הרמב"ם וסייעתו ז"ל במנין העשין לפדות בהמות קדשים שהוממו מדכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. ואמרו בספרי ראה פסקא ע"א אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו וכו'. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין פ"ו ובסמ"ג עשין קע"ז עיי"ש. וכן הסכימו הרמב"ן והחינוך והרשב"ץ ז"ל בלא שום פקפוק. ואמנם רבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו. וכן הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנאוה כלל. וכבר עמד הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' ס"ו על הר"ש בן גבירול ז"ל בזה. וכתב ששכח מלמנות עשה זו עיי"ש. ודבריו ז"ל נפלאים בעיני. שהרי גם הבה"ג וכל הראשונים ז"ל מוני המצות שקדמו להרמב"ם ז"ל לא מנו עשה זו. וידוע כי הרשב"ג ז"ל הולך בעקבי הבה"ג וטפי הו"ל לתמוה על הבה"ג. כי הרמב"ם ז"ל הוא הראשון שחידש עשה זו. ואחריו נמשכו כל הבאים אחריו. ובעיקר הדבר לענ"ד אינני רואה שום מקור לדברי הרמב"ם ז"ל בזה כלל. דבשום דוכתא לא אשכחן כלל שתהא מצות עשה בפדיון קדשים בע"מ. ואדרבה איפכא משמע וכמו שיתבאר: והנה בסה"מ עשין פ"ו מבואר דכל עיקר יסודו בזה הוא מדברי הספרי שם. אלא שהוסיף שם וכתב וז"ל וכבר ביארו רמז מצוה זו כלומר פדיון הקדשים במסכת בכורות ובתמורה ובמקומות מחולין וערכין ומעילה עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו תמוהים דבכל הנך דוכתי לא אשכחן שום רמז ורמיזא כלל למצוה זו. דלא מיירי התם אלא בעיקר הלכות פדיון קדשים בלבד. אבל לא שתהי' בדבר שום מצוה כלל. ובחבורו הגדול פ"א ה"י מהלכות איסורי מזבח כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב בכ"מ שם וז"ל ומ"ע היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו' בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א עכ"ל. ודבריו נפלאים דאין שום רמז לזה שם שיש בדבר מצות עשה. וכבר עמד בזה בלח"מ שם וכתב וז"ל בפ"ב דבכורות מוקי לה בפסולי המוקדשין וכו'. אבל אין ראיה משם דהיא מצות עשה. אלא ממאי דאמר בספרי הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו. נראה משם דהיא מצות עשה. ומכאן מייתי סמ"ג ז"ל עכ"ל עיי"ש. ובאמת דהסמ"ג שם והחינוך מצוה תמ"א והרשב"ץ שם לא הביאוה אלא מהספרי שם עיי"ש. אבל דברי הכ"מ כנראה לקוחים מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ שם. ובודאי הדברים תמוהים וכדכתיבנא. וכבר ראיתי מש"כ בזה במעה"ת דכוונת הכ"מ למה שאמרו בפ"ב דבכורות ט"ו ע"ב דטעמא דוולדות פסהמ"ק דאיעבר לפני פדיונן ואיתילדו לאחר פדיון אסורים גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים עיי"ש. וס"ל להרמב"ם דלא כפירש"י שם. אלא פירושו שגזרו שאם יהי' הולד מותר כשפדה אמו קודם לידה יתרשל במצות פדיונן דהו"ל מצות עשה. לכך גזרו על עיבור שקודם פדיון אפי' ילדו לאחר הפדיון. שמתוך כך ימהר לפדות עיי"ש בדבריו אלא דמלבד דלכל פירושי רש"י ורגמ"ה ז"ל שם אין שום סרך ראי' לזה כלל. ואדרבה יש מקום להוכיח משם איפכא. מדלא חששו לביטול מצות עשה דפדיון ומה שתמה שם על פירש"י השלישי עיי"ש. לק"מ. וכבר תירצוה בתוס' חיצוניות הובא בש"מ במזבח בפרה שם. ופירש"י שלפנינו משובש. והעיקר כמו שהביא במזבח כפרה שם פירש"י עיי"ש ואכמ"ל בזה. בלא"ה ע"כ לא לזה נתכוון הרמב"ם ז"ל שהרי הביא גם מערכין ומחולין ומתמורה ומעילה. ובכל הני דוכתי ליתא ההיא סוגיא דפ"ב דבכורות שם. וגם הכ"מ בלתי ספק לא היתה כוונתו לכך. כיון דלפירש"י שם ליכא שום סרך ראי' כלל אם לא נחדש פי' אחר לגמרי אליבא דהרמב"ם ז"ל. ובודאי דכיו"ב הו"ל לפרש ולא לסתום כ"כ. גם אין שום טעם לומר שחששו שלא יתרשל לקיים מצות פדיי' אם לא יקנסוהו לאסור הוולד. דמהיכא תיתי שיתרשל מלקיים מצות עשה שעליו. כיון שאין לו שום ריוח מזה כלום. ועכצ"ל כדפירש"י ושאר ראשונים ז"ל שם. וא"כ ליכא שום ראי' מזה כלל. ויפה כתב הר"ב לח"מ שאין מקום ראי' אלא מהספרי שם. וכמש"כ בסמ"ג ובחנוך והרשב"ץ ז"ל: איברא דגם מהספרי שם לא חזינא בענ"ד שום ראי' ושורש לזה כלל ולא ידענא מאיזה משמעות יצא להם משם כן. דלא קאמרינן התם אלא דמהך קרא שמעינן דפסולי המוקדשין מהני להם פדיון לא שיהי' מצוה לפדותן. ומאי דקתני התם הא אינו מדבר אלא בפסהמ"ק שיפדו. לא שחייבים לפדותן קאמר אלא שיועיל להם פדיון. וכההיא דתנן פ"ב דבכורות י"ד ע"א כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו' אם מתו יפדו עיי"ש. והכי נמי תנן פ"ז דתמורה ל"ב ע"א רש"א קדשי בדה"ב אם מתו יפדו עיי"ש. והתם ודאי שמועיל להם פדיי' הוא דקאמר. דהתם לכ"ע ליכא מ"ע. ואדרבה מברייתא זו דספרי איכא לאוכוחי איפכא. מדקתני התם בסיפרא יכול יפדו על מום עובר ת"ל רק עיי"ש. והשתא אם איתא דמצות עשה אתי למילף. היכי משמע לי' ממיעוטא דהך קרא לומר דלא מהני פדיון על מום עובר. ודילמא לעולם אימא לך דאפי' על מום עובר מהני פדיון ולא מיעטי' קרא אלא ממצוה. דליכא מצות עשה אלא בפדיון שעל מום קבוע. אבל במום עובר מצוה ליכא. ומ"מ רשאי ומצי לפדות. והכי נמי יש להוכיח מדתניא בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א ובסוף פ"ו דתמורה ל"א ע"א ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עיי"ש. ואם איתא דהך קרא מצות עשה הוא דאתי לאשמעינן מנ"ל מיעוטא מהך קרא שלא לפדות לכלבים והא לא קאמר קרא אלא דלאכילת אדם הוא דאיכא מצות עשה אבל לכלב ליכא מצות עשה. אבל איסורא אפשר דליכא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלא קאמר קרא אלא דרשאי לפדותן לאכילתו ושפיר דייק הא לכלבים אסור. וכן קשה מדדריש התם למעוטי תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. ומהאי טעמא תניא בפ"ב דבכורות שם דהגוזז ועובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים עיי"ש. ואם איתא דכתובת מצות עשה מיירי קרא ליכא למשמע מדיוקא דהך קרא אלא דליכא חובת עשה בפדיי' לגיזה ולחלב. אבל איסורא מהיכא תיתי. אלא ודאי לא איירי קרא אלא ברשות ולהיתירא לחוד. ושפיר דייק בהני לאיסורא דלא מהני פדיון לדברים אלו. וא"כ עכ"פ מתבאר דגם מהספרי לא מיבעיא דסייעתא ליכא אלא אדרבה מהתם מוכח איפכא. ועכ"פ ליכא שום משמעותא בגופי' דהך קרא דלחיובא קאמר. דאין לומר דמאחר דבלא"ה כבר דרשו בספרא בחוקותי פ"ד ומייתי לה במנחות ק"א ע"א ובתמורה ל"ג ע"א ושאר דוכתי. מדכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' הא אינו מדבר אלא בפסהמ"ק שיפדו וכו' עיי"ש. וא"כ כבר שמעינן מהתם דפסהמ"ק נפדין. וע"כ קרא דרק בכל אות נפשך וגו' לא אתי אלא לחיובא במצות עשה לפדותן. דזה ליתא דמלבד דבספרי שם ובספרא לא קאמר הכי. וכאורחא דספרי וספרא בכל כיו"ב. אלא משמע דהך מילתא גופא דדריש בספרי מקרא דרק בכל אות נפשך וגו' דריש לה בספרא מקרא אחרינא. וכדאשכחן כיו"ב בהרבה מקומות בספרא וספרי. בלא"ה ע"כ אנו מוכרחין לומר כן מדדריש נמי התם בספרא בסיפא דההיא. יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה וגו' יצא מום עובר וכו' עיי"ש. והשתא כיון דקרא דהתם ברשות קמיירי לומר דמהני להו פדיון. א"כ ממילא מבואר דמיעוטא דקרא דממעט מום עובר ע"כ היינו לומר דלא מהני להו פדיון במום עובר. וא"כ הדבר קשה מאי דקא ממעט נמי בספרי שם ממיעוטא דרק מום עובר. לענין מאי קא ממעטינן לי' הא כיון דכבר שמענו מקרא דהתם דלא מהני פדיון על מום עובר למה לי הכא מיעוטא לענין מצוה. הרי מאחר דכבר נפק"ל מקרא דלא מהני להו פדיון היכי שייכא בה מצוה דאיצטריך למעוטי. אלא ודאי ע"כ מוכרח לומר כדכתיבנא דהיינו הך. אלא דהך תנא דריש לה מהך קרא ואידך דריש לה מקרא אחרינא. ובין למר ובין למר אין כאן שום מצוה אלא רשות: גם הדבר תמוה אמאי לא משתמיט תנא במתניתין וברייתא לאשמעינן שיש בדבר מצות עשה וחיובא דאורייתא. ובמתני' דר"פ הזרוע חולין ק"ל ע"א ובפ"ב דבכורות י"ד ע"א דתנן כל שקדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה וכו'. אמאי לא אשמעינן דחייב לפדותן ועובר עלה בעשה. וביותר תמוה דהרי בהך קרא דרק בכל אות נפשך וגו' דנפק"ל מיני' מצות עשה זו לא נזכר פדיון כלל אלא אכילה בלבד. ועכצ"ל דעיקר המצוה אינו אלא באכילה. אלא משום שא"א לאכילה בלא פדיון נקטו פדיון. ובאמת שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח ה"י שם ובסמ"ג עשין קע"ז עיי"ש. אבל הדבר תמוה דהא בספרי שם לא נזכרה אכילה כלל אלא פדיון בלבד עיי"ש. וגם לא אשכחן בשום דוכתא מצות אכילה אלא בקדשים ולא בפסולי המוקדשין. ואפי' בקדשים מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ עשין פ"ט ובחבורו הגדול ריש פ"י מהלכות מעה"ק דליכא מצות עשה אלא באכילת הכהנים בקדשי קדשים ולא באכילת הבעלים בקק"ל אלא שיש בהם ג"כ קצת מצוה ונגררים אחר המצוה עיי"ש. והשתא הרי אפי' באכילת פסהמ"ק אחר פדייתן איכא מ"ע גמורה בקרא ואפי' בקק"ל. דבכולהו פסהמ"ק כתיב קרא. ומיהו מלשון הרמב"ם בסה"מ שם וברמזי המצות בריש הלכות איסורי מזבח מצוה ט' ובקצור מנין המצות שלו בריש חבורו הגדול מבואר דאין המצוה בפסהמ"ק אלא בפדיון. וכן מבואר בחנוך ובזה"ר שם עיי"ש. וא"כ הדבר תמוה דהא לא נזכר פדיון בהך קרא כלל אלא אכילה. והאכילה אינה אלא רשות. והיכי יתכן לומר דקרא מצות עשה אתי לאשמעינן לענין פדיי'. אלא ודאי לא במצוה מיירי קרא אלא ברשות. לומר דמהני להו פדיון להתירן לאכילה כצבי וכאיל: ונראה ג"כ קצת ראי' לזה מדאמרינן בפרק כיצד מערימין כ"ז ע"א בעי אביי היו לפניו שתי בהמות של קודש בע"מ ושתי בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו. מי אמר לאתפוסי ולקי. או דילמא כל היכא דאיכא היתירא לא שביק אינש היתירא ועביד איסורא עיי"ש בכולה סוגיא. ואם איתא דבפדיון בע"מ איכא מצות עשה דאורייתא. עדיפא טפי הו"ל לומר דאפי' את"ל בעלמא דשביק אינש היתירא ועביד איסורא. מ"מ ודאי לא שביק אינש מצות עשה דאורייתא ועביד איסורא בעבירת לאו דלא ימיר. ואע"ג דגם לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל ליכא מצוה בפדיי' אלא בשקדם הקדישן למומן ולא בשקדם מומן להקדישן. וכמתבאר מדבריהם שם. וא"כ אפשר לומר דנקט הך לישנא דלא שביק אינש היתירא משום דמיבעיא לי' נמי בבע"מ מעיקרא דליכא מצוה בפדיונו. אלא דמ"מ אכתי קשה דכיון דנקט התם הך איבעיא בכמה גווני עיי"ש. הו"ל למיבעיא נמי ולימא דאפי' את"ל בבע"מ מעיקרא זימנין דשביק היתירא ועביד איסורא מ"מ איכא למיבעיא בשקדם הקדישן למומן אם נימא דבזה כיון דבפדיי' קעביד מצות עשה דשביק מצוה וקעביד איסורא או דכגון זה ודאי לא עביד. ובלא"ה ודאי סתם הקדש בע"מ בכ"מ היינו בשקדם הקדישן למומן. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות תמורה ה"ב דמפרש ההיא סוגיא בשנפל בה מום אחר שהוקדשה עיי"ש. וכן מוכח ממה שאמרו במכילתא סו"פ יתרו כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה עיי"ש. וא"כ הכא בפ' בחוקותי בפרשת פדיון פסהמ"ק דכתיב ואם גאל יגאלנה וגו'. והך קרא בשקדם הקדישן למומן מיירי. לר"י דאמר סוף תמורה ל"ג ע"א דבע"מ מעיקרא אינו בכלל העמדה והערכה עיי"ש. והכי קיי"ל נמו שפסקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכות ערכין ובפ"א מהלכות איסורי מזבח מבואר דאינו אלא רשות. ואע"ג דבקדשי בדה"ב נמי מיירי בפרשה. כמבואר בתמורה שם וברמב"ם שם עיי"ש. מ"מ משמע מהך קרא דכולם שוין בזה דפדייתן אינה אלא רשות: ועכ"פ מתבאר מכל זה דיפה עשו רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו עשה זו. ואדרבה דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד בזה. ודעתם נפלאה לענ"ד וצע"ג אצלי. ואין לנו בזה מצוה אלא לדון בדין ערכי בהמה שמנאה רבינו הגאון ז"ל כאן וכמו שנתבאר:

1 עֶרְכֵי בָתִּים

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »