ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה קכ״א

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

121 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ברית מלח. מ"ע דעל כל קרבנך תקריב מלת ומנאה הבה"ג בין המצות שעל הכהנים. וכן מנאה הרמב"ם ז"ל עשין ס"ב וכל הנמשכים אחריהם. ובשורש י"ב ביאר הרמב"ם ז"ל טעמו שאין לומר דהו"ל כאחד מחלקי המלאכה שאינה נמנה מצוה בפ"ע. משום שהיא מצוה הכוללת כל מיני הקרבנות כולם עיי"ש בדבריו. וכבר ביארנו לעיל עשה ק"ט דלדעת הרמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא דעיקר מצות מליחת הקרבן היא על הבעלים מביאי הקרבן. בלא"ה אי אפשר לומר שהמליחה היא אחד מחלקי מלאכת הקרבן שהיא מצות הכהנים. אלא דכבר כתבתי שם שדברי הרמב"ן צ"ע בזה מסוגיא דמנחות פרק הקומץ רבה כ' ע"א עיי"ש וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל. ומה שרצו קצת לתרץ אינו מספיק כלל ואין להאריך בזה כאן. ואמנם בלא"ה אפשר לומר דכיון שיש לאו במליחה. ואם הקריב בלא מלח לוקה משום ל"ת דולא תשבית מלת ברית אלקיך. כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ובפי"ט מהלכות סנהדרין עיי"ש. גם העשה ודאי עשה גמורה היא. ואין לנו לומר דלאו עשה גמורה היא אלא חלק מחלקי מלאכת הקרבן. דלפ"ז רק מלאכת הקרבן בכלל היא המצוה. ולא המליחה מצד עצמה. ונמצא דהחלק הוא חמור מעיקר המצוה. דבעיקר המצוה ליכא לאו ומלקות ועל החלק ממנה וטפל לה יש בו לאו ומלקות. ואפשר דעל זה רמז רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב בלשון העשה ברית מלח. ובאמת לא נמצא בקרא בלשון העשה ברית. רק בלשון הלאו כתיב ולא תשבית מלח ברית אלקיך. אבל בלשון העשה לא כתיב אלא וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. על כל קרבנך תקריב מלח. ולא נאמר בה לשון ברית כלל. ועי' במש"כ התוס' בפרק הקומץ רבה מנחות י"ט ע"ב בד"ה הרי מלח עיי"ש. אבל לפמש"כ אפשר שבכוונה כתב כן רבינו לכלול לשון הלאו בהעשה. משום דמן הלאו נשמע שיש בה עשה כדכתיבנא. אבל יותר נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה לרמז דאף בדיעבד המליחה מעכבת. כדאמרינן בפרק הקומץ רבה כ' ע"א כיון דכתיב בי' ברית כמאן דתנא בי' קרא דמיא עיי"ש. ואף דלא כתיב ברית אלא בלאו. מ"מ למדו מיני' שמעכבת. ולזה הוא דנקט רבינו לשון ברית בהעשה לומר דמעכבת אפי' בדיעבד: והנה דעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' שע"א ואחריו נמשך ג"כ בסמ"ג לאוין ש"כ דאין המליחה מעכבת בדיעבד עיי"ש. אבל בעשין קע"ט חזר בו הסמ"ג וכתב דלמסקנא בסוגיא דמנחות שם המליחה מעכבת בדיעבד עיי"ש. ודעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ב. כפי מה שהבינו בדעתו בכ"מ ובלח"מ שם לחלק בין מנחה לשאר קרבנות. דבמנחה מעכבת ובשאר קרבנות אינה מעכבת. ובכ"מ נדחק שם להראות שורש חילוק זה עיי"ש. וכבר תמה בזה בלח"מ שם דכיון דעיכובא לא שמעינן אלא מדכתיב בי' בלאו ברית. והרי הלאו על כל הקרבנות קאי א"כ היכי יתכן לחלק בין מנחות לשאר קרבנות. ולכן נראה עיקר בזה כמש"כ קצת אחרונים ז"ל. דודאי אין שום חילוק בזה בין מנחות לשאר קרבנות דבכולן המליחה מעכבת. כדמסקינן בסוגיא דמנחות שם. ומש"כ הרמב"ם שם דבשאר קרבנות אע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה. היינו משום דכיון דאין צריך מליחה אלא האימורין בלבד. וכל עצמן שלא הקטירו האימורין הורצה. וא"כ אע"פ שהמליחה מעכבת והו"ל כלא הקטירו את האימורין. מ"מ הקרבן כשר והורצה. אבל במנחה דהקומץ הוא שצריך מליחה והקטרת הקומץ מעכבת הילכך המנחה פסולה ולא הורצה. וזו היא ג"כ דעת בנו של הרמב"ם ז"ל הר"א מיימון ז"ל במעשה נסים סי' ה' עייש"ה שדבריו תמוהים לכאורה טובא. וכבר עמדתי על דבריו לעיל עשה מ"ז מפני שנמשכתי אחר הכ"מ ולח"מ בכוונת הרמב"ם. אבל לפ"ז דבריו נכונים בזה ואכמ"ל בזה. ומ"מ נראה דזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן כדכתיבנא: ולכאורה יש כאן מקום עיון לפי דרכו של הרמב"ם וסייעתו ז"ל דכל מצוה שיש בה עשה כללית וגם יש עשה פרטית באחד מן הפרטים שבכלל בפ"ע. באין שתי העשין במנין העשין כמו שמנה הרמב"ם בעשין ר"ו מ"ע דואהבת לרעך כמוך. ואח"כ בעשה ר"ז מנה מ"ע דואהבתם את הגר. וכתב שם דאע"ג דגם הגר ישראל הוא וישנו בכלל עשה דואהבת לרעך כמוך. מ"מ נפק"מ לעבור עליו בשתי עשין עיי"ש. וכיו"ב בכמה מצות וכמש"כ בכמה דוכתי. וא"כ הכא נמי שיש בזה עשה בכל הקרבנות מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. וגם במנחה כתיב בה עשה בפ"ע דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח א"כ ראוי למנות שתי העשין. דמלבד מה שנמנית העשה דעל כל קרבנך תקריב מלח שכוללת כל הקרבנות וגם מנחה בכלל. ראוי למנות גם העשה שהוסיף הכתוב במנחה בפ"ע. איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל אפשר לומר דלטעמי' אזיל שכתב בשורש י"ב דלהכי אין לומר דעשה דמליחה אינה אלא חלק מחלקי מלאכת הקרבן. משום שמצות מליחה כוללת כל הקרבנות כולם כמשכ"ל. וא"כ התינח במצות עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח שכוללת כל הקרבנות כולם. אבל במ"ע דכל קרבן מנחתך במלח תמלח דלא קאי אלא על מנחה בלבד. שפיר י"ל דאינה מצוה בפ"ע אלא אחד מחלקי מלאכת המנחה. ואינה באה במנין העשין. אלא דקשה לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דכל מלאכות כל הקרבנות כולם אינן נמנין אלא מצוה אחת מקרא דועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם. וא"כ לדידי' לא שייכא סברת הרמב"ם ז"ל דשפיר י"ל דעשה דעל כל קרבנך תקריב מלח אינה אלא חלק מחלקי מלאכת הקרבנות. וכמו שהקשה עליו בפר"ד שהבאתי לעיל עשין ק"ט. ועכצ"ל כמשכ"ל דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דעיקר מצות מליחה על הבעלים היא. ואינה ממצות שבכהונה. ולזה עכצ"ל דעשה בפ"ע היא ואינה חלק ממלאכת הקרבנות. או מטעם אחר. ועכ"פ שוב לדידי' אין חילוק בין עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח לעשה דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ובשתיהן אית לן למימר דמצות עשה בפ"ע הן. וא"כ לדידי' הקושיא במקומה עומדת שראוי למנות שתי העשין במנין העשין. דהרי גם הרמב"ן אזיל בזה בדרכו של הרמב"ם בכל כיו"ב למנות שתיהן וצ"ע כעת. ואמנם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל אין בזה מקום קושיא כלל דדרכו בכל כיו"ב למנות רק העשה הכללית בלבד. כמו שנתבאר אצלנו בהרבה מקומות כיו"ב. ולזה גם כאן לא מנה אלא עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח בלבד. והנה רבינו הגאון ז"ל לא מנה אלא העשה. אבל הלאו דלא תשבית מלח לא מנה במנין הלאוין. ולטעמי' אזיל שכן דרכו בכל המצות כיו"ב שלא למנות אלא הלאו או העשה בלבד אם אין איסור נוסף באיזה מן הפרטים שאינו בכלל העשה או להיפיך. כמו שנתבאר אצלנו בהרבה מצות כיו"ב. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו שניהם. ולטעמייהו אזלי שכן דרכם בכל כיו"ב כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל בשורש ששי עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות בדבור ראשון דשם מנה לאו דלא תשבית ולא מנה העשה עיי"ש. ונראה דשם הוה ס"ל דהעשה אין למנות משום דאינה אלא אחד מחלקי מעשה הקרבן. וכאן חזר בו מסברא זו כדאשכחן בהרבה מצות אחרות כיו"ב. אבל יש לתמוה על הבה"ג דדרכו ג"כ למנות העשה וגם הלאו בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה וכאן לא מנה אלא העשה בלבד. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"י ב"ר אלברגלוני ז"ל עיי"ש. אבל באזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל מנו גם הלאו. ועי' בזה"ר לאוין סי' קי"ז. וגם באזהרות אתה הנחלת מנה העשה והלאו. וגם הם מהנמשכים אחר הבה"ג. וכאן לא אבו בדרכיו הלוך. ודברי הבה"ג והר"י אלברגלוני צ"ע בזה: ואמנם לאחר העיון נראה בזה בדעתם ז"ל. דהנה באמת לא אשכחן בשום דוכתא דקרא דלא תשבית מלח ברית אלקיך וגו' הו"ל אזהרת לאו שלא להקריב בלא מלח. ומש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ובפי"ט מהלכות סנהדרין דהמקריב על המזבח בלא מלח לוקה. לא ידענו מקורו. וגם בסה"מ לאוין צ"ט לא הראה בזה הרמב"ם מקורו כדרכו בשאר דוכתי. וכנראה שאין לו מקור מבואר לזה. אלא שכן הי' הדבר פשוט אצלו. אבל איפכא משמע בתוספתא פ"ט דמנחות ובספרא פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פי"ד. ומייתינן לה בגמרא פרק הקומץ רבה כ"א ע"א דתניא מלח זו מלח סדומית שנאמר ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית יביא איסתרקונית. ת"ל מלח מלח ריבה עיי"ש ופירש"י שאינה שובתת שמצויה בקיץ ובחורף עיי"ש ובפי' הראב"ד ז"ל לספרא שם ובערוך ערך בן. הרי מבואר דלא תשבית לא לאזהרה אתי אלא לאשמעינן דבעינן מלח שאינו שובת. ולא על המקריב קאי אלא על המלח שלא יהא מלח השובת. ונראה דהיינו משום דאם לאזהרה על המקריב קאי הול"ל לא תקריב בלא מלח. עכ"פ שמעינן מינה דלהך תנא לית בה אזהרת לאו למקריב. ולא אשכחן מאן דפליג עלי'. והכי נמי משמע מדקממעטינן התם מדכתיב מעל מנחתך ולא כתיב מעל דמיך. לומר דדם אינו טעון מלח עיי"ש. ואם איתא דהך קרא דלא תשבית מלח ב"א מעל מנחתך הוא אזהרת לאו למקריב ולוקין עליו. קשה מנ"ל למעוטי מהך קרא דם לגמרי שאינו טעון מלח. דילמא לא מיעטי' קרא אלא מלעבור עלה בלאו ומללקות. אבל עשה אית בי'. הן אמת דלפמש"כ בכ"מ ובלח"מ שם בדעת הרמב"ם דאין המלח מעכב בדיעבד אלא במנחה דוקא. משום דעיקר טעמא דמעכב לא נפק"ל אלא מדכתיבא בה ברית כמאן דתנא בי' קרא דמיא. והא לא כתיבא ברית אלא במנחה ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך עיי"ש. א"כ בלא"ה קשה מנ"ל למעוטי דם ממצות מלח לגמרי ודילמא לא מיעטי' קרא אלא מדין מנחה שאין מליחה מעכבת בו כמו במנחה. אבל לעולם אימא לך דלמצוה לכתחילה גם דם בעי מליחה ככל שאר הקרבין על המזבח. דהרי הך קרא דמעל מנחתך דממעטינן מיני' דם ממליחה גבי עיכובא דמנחה הוא דכתיב. דבהך קרא גופי' כתיבא בי' ברית. ואית לן למימר דמעיכובא הוא דמיעטי' קרא לדם שלא תהא מעכב' בו מיהו בלא"ה כבר ביארנו לעיל שאין דברי הכ"מ ולח"מ בזה ברורים ואינם מוסכמים: ואמנם עכ"פ הא ודאי קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא תשבית מלח הוא אזהרת לאו ולוקין עליו אימא דלא מיעטי' קרא לדם אלא מעונש ואזהרה אבל עשה אית בי'. איברא דלזה אפשר לומר דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב שם בהלכה י"א וז"ל ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם כתב ע"ז וז"ל איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם וכו'. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא לאו דרשא גמורה היא וכו'. ואילולי הקבלה לא היינו ממעטינן אותם עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז גם קושייתנו לא תקשה. אבל בלח"מ שם כתב דמש"כ הרמב"ם שהוא קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. לא קאי אלא אעצים לחוד. ושכן נראה מפיה"מ להרמב"ם עיי"ש. וגם מדברי הכ"מ שם נראה שהבין כן בדברי הרמב"ם עיי"ש. וא"כ ודאי קשה. וגם פשטא דכולה סוגיא דגמרא שם משמע ודאי דדרשא גמורה היא. אלא ודאי ע"כ קרא דלא תשבית מלח לא לאזהרה אתי אלא פירושא דעשה הוא. לאשמעינן באיזו מלח דיבר הכתוב. ולזה כי אימעיט דם מהך קרא לגמרי אימעיט אפ' מעשה. ובאמת הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי הך דינא דברייתא דהמצוה היא להביא מלח שאינה שובתת דהיינו מלח סדומית. וכבר עמד בזה המל"מ שם בהלכה י"א והניחה בתימא עיי"ש. ומש"כ בזה בחסדי דוד על התוספתא פ"ט דמנחות אינו נכון כלל עיי"ש ואין להאריך. ובאמת דלהרמב"ם דלא תשבית מלח הוא אזהרה וקאי על המקריב. אין מקום להך דרשא דברייתא דדריש לי' על המלח שלא תהא אלא מלח השובתת. ולהך ברייתא ע"כ צ"ל דלאו אזהרה הוא. וכמו שביארנו לעיל. ולכן דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע בזה. ונראה דהיינו טעמא דהבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנו לאו זה. וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל ביראים שם שלא כתב בזה אלא מ"ע בלבד. ולא הביא אלא דרשא דברייתא על קרא דלא תשבית מלח להביא מלח שאינה שובתת עיי"ש. נראה בהדיא דס"ל דליכא בזה לאו. ואמנם הסמ"ג אע"פ שבלאוין ש"כ מנה לאו דלא תשבית כדעת הרמב"ם. מ"מ בעשין קע"ט הביא להלכה דרשא דברייתא לא תשבית הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית עיי"ש. והדברים נראין כסותרין זא"ז. והרמב"ם דס"ל דקרא ללאו הוא דאתי דחה ברייתא זו מהלכה ולא הביאה בהלכותיו. והסמ"ג ארכבה אתרי רכשי וצ"ע בזה. ומ"מ דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל נכונים. ואפשר דגם רבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו זה כאן במנין הלאוין מהאי טעמא הוא. אלא דבלא"ה אין קושיא בדבריו כמו שביארנו לעיל:

1 בְּרִית מֶלַח

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »