ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה פ״ד

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

84 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ויקחו כופר לרוצח מתגרה. בפרשת מסעי כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. והוא אזהרה שלא ליקח כופר ממון תחת מיתה מרוצח במזיד. כמו שדרשו בספרי פרשת מסעי פיסקא קס"א. דאמרינן התם ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה נאמר לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו. או כשם שנותנין פדיון למומתים בידי שמים כך יהיו נותנים למומתים בידי אדם. ת"ל ולא תקחו כופר. וכן הוא במכילתא משפטים פ"י. ובפ"ג דכתובות ל"ז ע"ב עיי"ש. ומנאוה הרמב"ם לאוין רצ"ו וכל הבאים אחריו. אבל הבה"ג לא מנה לאו זה. והנה יש בזה עוד לאו אחד דכתיב מיד אחר לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו' והוא אזהרה שלא ליקח כופר מרוצח נפש בשוגג ולפטרו מגלות. ומנאוהו הרמב"ם וסייעתו כמש"כ בסה"מ לאוין רצ"ה. ויש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל אמאי לא מנה לאו זה. דהא שני לאוין אלו מיצרך צריכי. כדאמרינן בפ"ג דכתובות שם עיי"ש. והנה לפי מה שדרשו להך קרא בספרי שם לרוצח במזיד שלא יקחו ממנו כופר ממון כדי להגלותו ולפטרו בכך ממיתה עיי"ש. לפ"ז כ"ש שיש בכלל לאו זה נמי שלא ליקח ממנו כופר כדי לפטרו לגמרי. וא"כ ליכא נפקותא בלאו ראשין אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ אפשר דבאמת כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות לאו דלא תקחו כופר לנוס ולשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב לא נמנה לשיטתו אלא הלאו הכללי בלבד. ולכן לא מנה אלא לאו זה בלבד. שכולל אזהרה שלא ליקח כופר לרוצח במזיד בכל ענין לפטרו ממיתת ב"ד. ולכן כתב הלאו סתם. שכולל כל ענין. אלא דזהו נגד סוגיא דתלמודא בפ"ג דכתובות שם. וביותר תמוהים דברי הבה"ג שלא מנה כלל אף אחד משני לאוין אלו: ולכאורה נראה דס"ל להבה"ג דאין בזה אזהרת לאו בהנך שני הלאוין. שלא באו אלא לומר דאע"ג דבמומתין בידי שמים כתיב אם כופר יושת עליו שפוטר עצמו ממיתתו בכופר. הכא במיתה בידי אדם אין נפטרין בכופר. וכן משמע מפירש"י פרשת מסעי שכתב ולא תקחו כופר ולא יפטר בממון עיי"ש. ומדלא כתב לא תפטרהו בממון. משמע דס"ל שאינו אזהרת לאו. אלא בא לומר שאינו נפטר בממון. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בכל הסוגיא דכתובות שם עייש"ה. וכן משמע מברייתא דספרי שם. דמדקתני או כשם שנותנין פדיון למומתים בידי שמים. בך יהיו נותנים למומתים בידי אדם. ת"ל ולא תקחו כופר וכו' עיי"ש. ומדלא קתני או כשם שלוקחין כופר למומתים בידי שמים. כך יהיו לוקחין למומתין ביד"א. ת"ל ולא תקחו וגו'. דהא אם איתא דאזהרה היא. לא קיימא אלא על הפוטרו שלוקח פדיונו ולא על הרוצח הנותן פדיון נפשו. ובפרט דבקרא נמי לקיחת פדיון הוא דכתיב. ולא נתינתו. אלא ודאי משמע דאתי למימר דאין זה אזהרה אלא שלילה בעלמא. לומר שאין הפדיון מועיל לו ליפטר בכך. להכי נקט בספרי נתינה. וע"כ צ"ל כן לרבי יאשי' ורבי יונתן. דקתני התם רבי יאשי' אומר הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים חייב. חבלו בו אחרים פטורים. בגופו ולא בממונו. או עד שלא נגמר דינו. ת"ל אשר הוא רשע למות. עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. רבי יונתן אומר הרי שיצא ליהרג וקדם אחר והרגו פטור. או עד שלא נגמר דינו. ת"ל אשר הוא רשע למות. עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור עיי"ש. ובודאי לדידהו לא מתפרש קרא אלא בדרך שלילה. וכמבואר בדבריהם בהדיא. וא"כ מדבריהם נשמע נמי לת"ק דלא לאזהרת לאו קאמר. אלא בדרך שלילה. שאין הפדיון פוטרו. אבל איסורא ליכא בהכי. דהרי בהכי לא פליגי. וממילא נשמע דה"ה דקרא דלא תקחו כופר לנוס לא מתפרש אלא בדרך שלילה. שלא יועיל פדיון לפטרו מלגלות. אבל אזהרת לאו לית בה. וכן נראה לפמש"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל שם לתרץ קושית רשב"א ז"ל. דהקשה למה לי קרא לשוגג. מתנא דבי חזקי' נפקא. דלא חלקת בין שוגג למזיד. וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. הכי נמי בשוגג לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. עיי"ש שתירצו בשם התוס' דכיון דבמחייבי מיתות בידי שמים. בשור שהרג את הנפש. משלם ממון ומתכפר לו. אי לאו דכתיב הכא בהדיא שוגג. הוה לן למימר שמתכפר בממון דומיא דשור. וכן אי לא הוה כתיב מזיד בהדיא. לא הוה מרבינן לי' מהיקישא מהאי טעמא עיי"ש. הרי דהך טעמא דמצינו כופר במומתין בידי שמים אלים כ"כ אפי' למידחי היקישא. א"כ השתא נמי דגלי קרא. די לנו לומר דאשמעינן קרא דלא מיפטר בפדיון כהתם. אבל לא לומר שיהא מוזהר עלה נמי בלאו. והכי נמי מוכח לכאורה מסוגיא דפרק החובל בבא קמא פ"ג ע"ב דילפינן דעין תחת עין היינו ממון. מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין עיי"ש. והשתא אם איתא דהך קרא לאזהרת לאו אתי. קשה מנ"ל למידק מיני' לממון. לחיובא בממון דוקא. ודילמא לא קאמר קרא אלא דלנפש רוצח דוקא אתה מוזהר שלא ליקח כופר. אבל לראשי אברים שאינם חוזרין לא אסר הכתוב ליטול ממון מיני' ולפטרי'. אבל לעולם דעיקר חיובי' אינו אלא עין תחת עין ממש. אלא ודאי גם לנפש רוצח ליכא אזהרה שלא ליקח כופר. אלא דקאמר קרא שאינו נפטר בפדיון. וא"כ שפיר דייק מיני' לנפש רוצח הוא דאינו נפטר בממון. אבל נפטר הוא על ראשי אברים שאינן חוזרין בתשלומי ממון. ומ"מ שפיר קאמרינן התם דאי מלא תקחו כופר ה"א אי בעי עינא ניתיב ואי בעי דמי עינא ניתיב לי'. קמ"ל מבהמה עיי"ש. והיינו משום דמדרוצח לית לי' כפרה אלא במיתתו ליכא למידק אלא דבראשי אברים לא עין דוקא קאמר קרא. אלא ה"ה בממון נמי מיפטר. אי לאו דגלי קרא דמכה בהמה. אבל אם איתא דקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח הו"ל אזהרת לאו. ע"כ ליכא למידק מיני' אפי' לומר דאי בעי דמי עינא ניתיב לי'. דלא משמע מיני' אלא לומר לנפש רוצח הוא דמוזהר ועובר בלאו על לקיחת כופר. אבל לראשי אברים שאין חוזרין אינו עובר בלאו אם לקח כופר. אבל לעולם אימא לך דגם בראשי אברים אינו נפטר בממון מחיובו. וכפשטא דקרא עין תחת עין. ולא אתי דיוקא דקרא דלנפש רוצח אלא לאפוקי דלא ניגמר גז"ש ממכה אדם שיהא עובר עלה נמי בלאו כמכה אדם עיי"ש בסוגיא. וכן משמע בפרק המניח בבא קמא כ"ח ע"א דקרא דלא תקחו כופר לנוס לא מתפרש אלא דרך שלילה עייש"ה. ועפ"ז אתו שפיר דברי הבה"ג שלא מנה שני לאוין אלו: ואמנם דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'. וא"כ משמע לי' קרא לאזהרת לאו. וכדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. צ"ע אמאי לא מנה גם לאו דלא תקחו כופר לנוס. דמיתוקים בסוגיא דפ"ג דכתובות בהורג בשוגג. וכן קשה גם על רבינו אלי' הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיהם. שגם הם אע"פ שהם מהנמשכים אחר הבה"ג. מ"מ כאן מנו לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח. והשמיטו לאו דלא תקחו כופר לנוס. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' נ"ו שהעיר בזה על הר"ש בן גבירול ז"ל והשיג עליו. וכתב שראוי למנות שני הלאוין עיי"ש. אבל הרי ראינו שאיננו יחיד בזה. כי גם רבינו הגאון והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל עומדים בשיטתו. ובודאי גם בנוסחת הבה"ג שלפניו הי' כתוב כן. ובלתי ספק טעמם ונמוקם אתם בזה: והנראה בדעתם ז"ל עפמש"כ התוס' בסוגיא דכתובות שם בד"ה לא תשקול וכו' לתרץ קושית הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. וז"ל ואור"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כהאי גוונא. כיון שאין פדיון שניהם שוה. דפדיון דמזיד לפוטרו ממיתה. ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אין דבריהם מובנים. דהרי גם בפדיון דשוגג איכא נפק"מ לענין לפטרו ממיתה. דהא כשיוצא חוץ לתחום עיר מקלטו מצוה ביד גואל הדם להרגו ורשות ביד כל אדם לריה"ג. ואפי' לר"ע עכ"פ מודה דרשות ביד גואל הדם להרגו. וגם כל אדם מיהת אין חייבין עליו. כדתנן בפ"ב דמכות. וא"כ שפיר פדיון שניהם שוה. דגם בשוגג פדיונו פוטרו ממיתה ביד גואל הדם וכל אדם. ושייך שפיר לאקושי שוגג למזיד בהיקישא דתנא דבי אזקי'. כקושית רשב"א ז"ל. ואין לומר דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרב. דאמר בפ"ב דמכות י"ב ע"א דרוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו. נהרג עליו. ופרכינן עלי' התם. כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע. ומשני הוא דאמר כהאי תנא דתניא ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט. מה ת"ל. לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. וכתב הריטב"א שם בשם הרמ"ה והרא"ה ז"ל דההיא דרב פליגא אההיא דאמר ר"ה לעיל י' ע"ב דרוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור. דלרב כ"ש דהתם אית לן למימר דנהרג עליו עיי"ש. ונמצא לכאורה לפ"ז דלרב לא משכחת לה חיוב מיתה ברוצח בשוגג כלל. ולפ"ז לדידי' שייך שפיר תי' התוס' שאין פדיון שניהן שוה. דפדיון דמזיד הוא לפטרו ממיתה. ופדיון דשוגג אין בו פטור מיתה כלל. ואינו אלא כדי לפטרו מגלות בלבד. אלא דקשה דהרי ע"כ אי אפשר לומר דלרב בשוגג לא משכחת לעולם שיהא רשות אפי' ביד גואל הדם להרגו. שהרי בהדיא כתיב קרא בפרשת מסעי ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וגו' ומצא אותו גואל הדם וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם. כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכה"ג וגו' הרי דע"כ בשוגג הוא דמיירי קרא. דאילו במזיד דבר מיתה בב"ד הוא. ע"כ לא קרינן בי' כי בעיר מקלטו ישב וגו' שהרי מזיד אין ערי מקלט קולטין אותו. ובע"כ מוציאין אותו משם וממיתין אותו. וגם רישא דקרא ע"כ ברוצח בשוגג שדינו לגלות מיירי כמבואר. וע"כ מוכרח דגם לרב יש דין מיתה לרוצח בשוגג ע"י גואל הדם. ולא קאמר רב אלא דבלא רשות ב"ד אינו רשאי להרגו עד עמדו למשפט ויגמרו ב"ד דינו למיתה ע"י גואל הדם. וכזה ראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב בהדיא. וז"ל שם עד עמדו לפני העדה למשפט. פי' כדי שיהיו העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו. או אם לא ירצה לדור שם. שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם אם יצא חוץ לתחומו עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש דמאי דקתני יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אין פירושו לפני העדה למשפט. שיתחייב מיתת ב"ד על רציחתו במזיד אלא אפי' בשוגג יש בו דין מיתה ע"י גואל הדם אפי' לרב. ולמשפט היינו להתראה. שלא יפשע לצאת מכאן ואילך. ואם לאו ימות ע"י גואל הדם. ובודאי הכי משמע לישנא דברייתא. דקתני יכול מיד ת"ל וכו'. ולא קתני יכול בשוגג ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אלא ודאי ע"כ גם רוצח בשוגג יש בו דין מיתה ע"י גואל הדם אפי' לרב ולהך תנא דס"ל כוותי'. ולא קאמר אלא דאין לו רשות להרגו מיד: אלא דלא ידענא אמאי הוצרך הריטב"א ז"ל לפרש דהך למשפט היינו להתראה. שלא כפשוטו. דודאי למשפט אין משמעותו בכל מקום אלא דין. ולא התראה גרידא. ואפי' אם ת"ל דבעי התראה מ"מ להתראה עדה למה לי. והרי קיי"ל בפ"ק דמכות דהתראה אפי' בדיני נפשות מהניא אפי' ע"פ עצמו. ואפי' מפי השד. ואפי' ר"י בר"י לא פליג התם אלא דבעינן התראת העדים. אבל התראה ע"פ ב"ד ליכא למ"ד. וטפי הו"ל להריטב"א ז"ל לפרש בפשיטות כמשכ"ל. דעמדו למשפט לרב היינו למשפט ממש. שיתברר ע"פ ב"ד משפטו אם בר מיתה הוא ע"י גואל הדם. דאפשר שבאונס יצא או שהוציאוהו בע"כ וכיו"ב. והרי הריטב"א גופי' כתב בההיא סוגיא גופא לקמן בסמוך דגם בשוגג אינו נהרג. ומפרש בזה מאי דתניא לקמן במזיד נהרג בשוגג גולה עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם. ובפ"ה מהלכות רוצח הי"א עיי"ש. וא"כ כ"ש באונס. והילכך ס"ל לרב שלא נמסר הדבר לגואל הדם. אלא צריך להתברר ע"פ ב"ד. ועכ"פ מתבאר דלכ"ע יש דין מיתה ע"י גואל הדם מיהת אפי' בשוגג. ואין להקשות לפ"ז מדפרכינן התם עלי' דרב. כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע. ומאי קושיא והרי איכא למימר דעד כאן לא קאמרי ריה"ג ור"ע אלא אחר שנתברר ע"פ ב"ד או שהותרו בו בב"ד וחזר ויצא. דלריה"ג בזה איכא מצוה ביד גואל הדם להרגו ולר"ע רשות. אבל אם הרגו גואל הדם בלא רשות ב"ד לכ"ע נהרג עליו כרב. דזה ליתא. דמלישנא דמתניתין דקתני רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם וכו'. משמע ודאי דמיד משמצאו שיצא פליגי ריה"ג ור"ע. וא"כ ע"כ היינו דלא כרב. ולא אתיא מילתא דרב אלא כהאי תנא דמייתי התם. וריה"ג ור"מ מוקמי קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט למילתא אחריתא כדקאמר התם. וכיון שנתבאר דגם לרב יש לרוצח בשוגג דין מיתה בידי גואל הדם וכל אדם. א"כ גם אליבא דרב אין מקום לתי' התוס' לקושית הרשב"א ז"ל: מיהו נראה דשפיר איכא למימר דההיא סוגיא אזלא אליבא דרב. דכיון דעכ"פ לא משכחת לרב שיהא נהרג ע"י גואל הדם אלא כשיצא מתחום עיר מקלטו אחר שהתרו בו בב"ד. ולאתר שיתברר בב"ד ע"פ עדים שיצא. וא"כ אפשר שפיר שלעולם לא יבוא לידי חיוב מיתה. ואין אנו דנין אלא אם מועיל הכופר לפטרו מגלות בלבד. אבל לענין מיתה ביד גוה"ד או שאר כל אדם אינו צריך לכופר. דמי יכריחנו לצאת חוץ לתחום עיר מקלטו אחר התראת ב"ד. וא"כ ודאי אין פדיון שוגג ומזיד שוה דאין פדיון של שוגג אלא לפטרו מגלות. ואע"ג דלרב הונא דאמר התם רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם בדרך הליכתו והרגו פטור. וא"כ לדידי' מיד משהרג בשוגג אנו דנין על מיתתו ביד גוה"ד כמו על גלותו. מ"מ הרי אליבא דרב קיימינן דפליג עלי' דר"ה בהא. כמשכ"ל בשם הרמ"ה והרא"ה ז"ל. ואיכא נמי תנאי דאיפליגו התם בהך דינא דר"ה עיי"ש. וא"כ איכא למימר דההיא סוגיא אזלא דלא כר"ה. אלא אליבא דמ"ד ולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר. ולהכי מוקי שפיר קרא דולא תקחו כופר לנוס לרוצח בשוגג. משום דלא נפקא מהיקישא דתנא דבי חזקי'. כמש"כ התוס'. משום דאין פדיונם שוה. ומעתה לפ"ז למאי דקיי"ל כרב הונא וכתנא דקאי כוותי' דיש רשות ביד גוה"ד להרגו מיד בדרך הליכתו לעיר מקלטו. משום דולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב. ע"כ לא מיתוקים קרא דלא תקחו כופר לנוס וגו' ברוצח בשוגג לפטרו מגלות. דתיפוק לי' מהיקישא דחזקיה. וע"כ לא מיתוקים קרא אליבי' אלא לכדדריש לי' בספרי ברוצח במזיד שלא ליקח כופר לפטרו מיהת בגלות. ולהכי דחו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו סוגיא דכתובות שם מקמי הספרי. וגם בפסיקתא זוטרתא פרשת מסעי נקט לעיקר דרשת הספרי. ושבק דרשת התלמוד בסוגיא דכתובות שם עיי"ש. ועי' מש"כ עוד בזה לקמן בלאו רע"ד בסוגיא דמכות שם ואכמ"ל בזה ונראה עוד בזה ע"פ מה שעמד הר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין קס"ב דלדרשת הספרי קשה היכי נפרש סיפא דקרא. דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. דלדרשת תלמודין בכתובות שם כבר פירשוהו על נכון רש"י והרמב"ן ז"ל בפרשת מסעי עיי"ש. אבל לדרשת הספרי דעל מזיד קאי קרא שאינו בר גלות כלל. קשה מסיפא דקרא שאין לו ביאור לפ"ז כלל לכאורה. ולזה כתב שם לפרשו ע"פ מאי דתנן בפ"ב דמכות בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט עיי"ש. והשתא פירושא דקרא כך הוא. לא תקחו כופר לנפש רוצח שהרג במזיד לנוס אל עיר מקלטו לשוב פעם שני לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול כשוגגין. אלא אם נתחייב מיתה תהרגוהו ולא תשיבוהו לגלותו עיי"ש בדבריו. ואמנם לכאורה אין זה מספיק שהרי כבר ביאר הריטב"א ז"ל בסוגיא דמכות י' ע"ב דהא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. היינו דוקא שוגג קרוב למזיד. או מזיד בלא התראה. דאי מזיד גמור בהתראה. דבר קטלא הוא. הרי אמרינן התם בכתובות ל"ג ע"ב ובסנהדרין ע"ח ע"ב שחובשין אותו לאלתר כדנפק"ל התם מן ונקה המכה עיי"ש בדבריו. והשתא לפ"ז כיון דלפי דרשת הספרי מיתוקים קרא במזיד גמור בהתראה. דבר קטלא הוא. וקאמר קרא דאסור ליקח ממנו כופר פדיון נפשו כדי לפטרו ממיתה ע"י גלות. וא"כ חובשין אותו מיד ואינו מהמקדימין לערי מקלט. והדרא קושיא לדוכתה היכי יתפרש סיפא דקרא דכתיב לשוב לשבת בארץ וגו'. דמשמע ודאי שכבר גלה תחילה לעיר מקלט. והרי מזיד כזה לא גלה לעיר מקלט מעולם. ואפי' נזדמן שעלתה בידו לברוח לאחת מערי מקלט שלא ברשות ב"ד. פשיטא דלא שייך בזה למיכתב לשוב לשבת וגו'. וגם למה לו לקרא למינקטי' בכי האי גוונא. וגם לא שייך בזה לשון עיר מקלטו דכתיב בקרא. כיון דלאו ברשות גלה שמה. ולא קלטתו כלל אפי' לשעה כשאר עיירות דלא מערי מקלט: אמנם נראה דלכאורה עיקר דברי הריטב"א ז"ל מלבד שמדברי כל שאר ראשונים ז"ל לא משמע הכי כלל. תמוה מאי הוקשה לו. ואיזה הכרח הוא זה ממה שחובשין אותו לומר שאין המזיד הגמור מקדים לערי מקלט. וכי אי אפשר להעמיד עליו שומרים ולהוליכו לאחת מערי מקלט ולשום עליו שם משמר עד עמדו לפני ב"ד למשפט. וגם אין להקשות דכיון שחובשין אותו במשמר למה יגלה לעיר מקלט. הרי כיון שהוא חבוש בבית האסורים ושומרים סביב לו. לא יהא מסור ביד גוה"ד להרגו שלא במשפט. דזה ליתא דכיון דר"י ברבי יהודה מקרא יליף לה דכך הוא משפטו של רוצח. הרי גזה"כ הוא. לחבשו ולהגלותו לאחת מערי המקלט עד יבוא יומו לעמוד לפני העדה למשפט. וגם אפשר שחשש הכתוב שמא ישכור לו גוה"ד עוזרים להוציאו ביד חזקה מבית האסורים ולהמיתו. ולכן צוה הכתוב להגלותו ולחבשו בעיר מקלט. ולכן נראה ברור דודאי לר"י ברבי יהודה דקאמר שכך משפטם של כל הרוצחים ועיקר דינם להגלותן קודם שיהיו הב"ד מזומנים לשפטן כדיליף מקרא. לק"מ ממה שחובשין אותו. וכדכתיבנא דכיון דמדאורייתא כך דינו להגלותו מוסרין לו מיד תלמידי חכמים השומרין אותו ושולחין אותו לעיר מקלטו ושומרין אותו שם. וזו היא חבישתו. ולא הוקשה לו להריטב"א ז"ל אלא לרבי דפליג עלי' וקאמר דמעצמן הן גולין. כסבורין הם דאחד שוגג ואחד מזיד קולטות. והם אינם יודעים שבמזיד אינן קולטות ועל זה שפיר הוקש' לו להריטב"א ז"ל איך אפשר שיגלו כל הרוצחים מעצמן כיון שחובשין אותן לאלתר מדאוריייתא. ואי אפשר אלא בדרך מקרה שימלטו ויברחו מידי ב"ד. דהרי כל המוצאו מחייב לתפסו ולהביאו לידי ב"ד כדי לחבשו. ומילתא דלא שכיחא היא כלל שיוכל לברוח לעיר מקלט. כיון דגם בעיר מקלט מיחייבי לתפסו ולמסרו לידי ב"ד לעשות לו כדינו. מאחר שאין דינו ליגלות לעיר מקלט. והיכי קאמר רבי דמעצמן הן גולין. דמשמע שכך הוא מנהג כל הרוצחים תמיד. וגם קראי דמייתי ראי' משם הכי משמע עיי"ש. ועל זה מתרץ הריטב"א ז"ל שפיר. דלרבי אין ה"נ דלא מיירי קרא אלא בשוגג קרוב למזיד. וגם במזיד בלא התראה. אבל במזיד בהתראה אין הכי נמי שלא הי' גולה. משום דמסתמא היו תופסין אותו וחובשין בבית האסורים עד עמדו למשפט. וכן מוכרח ע"כ בלא"ה מדברי הריטב"א. דאל"כ הדבר תמוה מאי דהמתין הריטב"א מלכתוב כן רק אברייתא בגמרא ולא הקדים לכתוב כן לעיל ט' ע"ב על המשנה. דעיקר מילתא דר"י ברבי יהודה מיתניא התם במתניתין. אלא ודאי מוכרח ע"כ כדכתיבנא. דלא קאי הריטב"א אלא אמילתא דרבי דקתני בברייתא התם בסיפא. והילכך אין מקום לדבריו אלו לעיל במתניתין. שלא הוזכרו שם אלא דברי רבי יוסי בר"י בלבד. דלדידי' ודאי גם מזיד גמור בהתראה חייב מדאורייתא להיות גולה לעיר מקלט בתחילה עד שישלחו ב"ד אחריו לעמוד לפניהם למשפט: ובהכי ניחא נמי מה שיש לכאורה לתמוה על דברי הריטב"א ז"ל מלישנא דמתניתין דקתני בדברי ר"י ברבי יהודה בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. וב"ד שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחייב מיתה בב"ד הרגוהו וכו' עיי"ש. ומבואר מזה להדיא דגם מזיד גמור בהתראה הי' מהמקדימין לערי מקלט. דבלא התראה לא משכחת בי' מיתה בב"ד. ואין לומר דמאי דקתני מי שנתחייב מיתה בב"ד. לא מיתת ב"ד קאמר. אלא שנתחייב מיתה ע"י גואל הדם בב"ד. ולעולם בלא התראה מיירי. דודאי לישנא דמתניתין לא משמע הכי כלל. דגואל הדם מאן דכר שמי' הכא במתניתין. ועוד דלישנא דהרגוהו לא שייך אלא במיתת ב"ד דרבים נינהו. ולא בגואל הדם דלא שייך בי' אלא לשון יחיד. אלא ודאי מוכרח דהדברים כפשטן במיתת ב"ד. כשהרג במזיד בעדים ובהתראה. וא"כ מבואר איפוך מדברי הריטב"א ז"ל. אבל הדבר ברור בכוונת הריטב"א כדכתיבנא. דלא קאי אלא אמילתא דרבי בברייתא שם. אבל לר"י בר"י ודאי דכל המזידין נמי הקדימו בתחילה לערי מקלט. ובהכי מדוקדק נמי לישנא דמתניתין וברייתא. דבמתניתין קתני מי שנתחייב מיתה בב"ד ובברייתא שם קתני מי שנתחייב מיתה הרגוהו וכו' ולא קתני מיתה בב"ד כבמתניתין. והיינו משום דבמתניתין דלא קתני אלא מילתא דר"י בר"י לחוד. ואיהו מיירי בכל המזידין אפי' בעדים והתראה דבר מיתת ב"ד הוא. להכי שפיר קתני מי שנתחייב מיתה בב"ד. אבל בברייתא קתני נמי מילתא דרבי. ואיהו לא מיירי אלא במזיד כזה דלאו בר מיתת ב"ד הוא. ומשום רבי לא קתני בה מי שנתחייב מיתה בב"ד. ומאי דקתני בברייתא לישנא דהרגוהו בלשון רבים. היינו משום דמסיים בה וקתני שנאמר ושלחו וגו' ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת עיי"ש. וא"כ מבואר דמסירתו ביד גוה"ד קרי לה הריגה ושפיר שייך לומר הרגוהו על הב"ד המוסרים אותו לגואל הדם. אבל במתניתין דלא מסיק התם הכי. ודאי לא שייך למינקט לשון הרגוהו אלא על מיתת ב"ד. שהורגים אותו עכ"פ בין יש גואל הדם או לא. וכאילו הם עצמם הורגים אותו. וזו היא כוונת הריטב"א שם שכתב וז"ל והא דקתני אם נתחייב מיתה הרגוהו. פי' שהתירוהו לגואל הדם. וכדמוכח קרא דמייתי מיני' עכ"ל עיי"ש. והן הן הדברים שכתבנו. וראיתי מי שהקשה על הריטב"א ז"ל דאכתי אפי' לפירושו קשה. דהרי אפי' הורג שלא בהתראה צריך חבישה כדי להכניסו לכיפה. דהא קיי"ל דההורג בלא התראה מכניסין אותו לכיפה כדתנן בפרק הנשרפין סנהדרין פ"א ע"ב. אבל אין כאן מקום קושיא כלל. דכיון דאפי' במחייבי מיתות ב"ד אי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן דחובשין אותו. כמבואר בפ"ג דכתובות ובסנהדרין שם עיי"ש. וא"כ השתא נמי דגלי קרא אין לנו אלא בחייבי מיתות ב"ד דגלי קרא. ולא להכנסה לכיפה. דעיקר הכנסה לכיפה חידוש הוא ולא כתיבא בקרא. ולכל היותר אינה אלא הלמ"ס. כמבואר בראשונים שם עיי"ש. ואין לך בו אלא חידושו. ולא אשכחן בו דין חבישה כלל. ודברי הריטב"א ז"ל נכונים: ומעתה לפ"ז אתיא שפיר ברייתא דספרי. משום דתנא דספרי כר"י ברבי יהודה ס"ל. כמבואר להדיא שם לעיל פיסקא ק"ס עיי"ש. ולהכי שפיר מוקי קרא דלא תקחו כופר לנוס בהורג במזיד בעדים ובהתראה. אע"פ שחייב מיתת ב"ד. דשפיר קרינן בי' לשוב לשבת וגו'. משום דכיון דאליבא דר"י בר"י קיימינן. הרי לדידי' אפי' מזיד גמור בעדים ובהתראה בתחילה עליו להקדים לעיר מקלט. וכבר הי' מיושבי עיר מקלט קודם ששלחו ולקחו אותו משם לעמוד לפני העדה למשפט. וזהו שכתוב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת וגו'. וקרי לה עיר מקלטו משום שכבר קלטתו מעיקרא. והזהיר הכתוב שלא ליקח ממנו כופר שלא להמיתו אלא להניחו לנוס לשוב אל מקלטו שהי' שם ולשבת שם עד מות הכה"ג כשוגג. ובזה מדוקדק היטב לישנא דקרא כפשטי' וכמשמעו. ואין צריך למה שנדחקו בפירש"י ורמב"ן ז"ל לפי דרשא דגמרא בסוגיא דכתובות שם. אבל סוגיא דכתובות דמוקי קרא בהורג בשוגג ונותן כופר כדי ליפטר מגלות. היינו משום דאזדא אליבא דרבי דפליג עלי' דר"י בר"י וקאמר דמעצמן הן גולין. ולדידי' ע"כ לא מיתוקים קרא אלא בהורג בשוגג וכמו שנתבאר. ובר מן דין נראה דע"כ לרבי לא מיתוקים הך קרא אלא בהורג בשוגג דוקא. לפמש"כ האחרונים ז"ל דיש חילוק בין לשון דירה ללשון ישיבה. דלשון ישיבה לא שייך אלא כשיש לו זכות בארץ שיושב בה. ולשון דירה היינו כשאין לו בה זכות. וראי' לזה מדכתיב גר ותושב ואמרו ז"ל גר דייר תושב מארי דביתא. ועי' בתשו' נאמן שמואל סי' קי"ג שהאריך בזה. ולפ"ז לרבי דקאמר דמדינא אין המזידין מקדימין לעיר מקלט אלא מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטין. א"כ אין להם שום זכות לישב בה. ולמיפק קאי שמוציאין אותו בע"כ משם כשימצאוהו. ולא קרינן בי' לשוב לשבת בה. דמשמע שכבר הי' מיושביה. והרי לרבי לעולם לא הי' לו שום זכות לישב בה. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא בשוגג. דרחמנא זכי לי' זכות לישב בה. משא"כ לר"י ברבי יהודה דס"ל דמדינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין תחילה לערי מקלט. א"כ גם המזיד הי' לו זכות לישב בה מתחילה. ושפיר קרינן בי' לשוב לשבת. ולזה הספרי לטעמי' אזיל דס"ל כר"י בר"י. ולזה שפיר מוקי קרא במזיד. ובהכי אתי קרא כפשטי'. וגם הו"ל שפיר דומיא דקרא קמא דמיירי נמי במזיד: ולענין הלכה בהך פלוגתא דר"י ברבי יהודה ורבי לא נתבאר בהדיא בדברי הראשונים ז"ל הילכתא כמאן. ולכאורה כיון דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו וגם סתמא דתלמודא בכתובות שם אתיא כוותי' כמו שנתבאר. אית לן למימר דהילכתא כוותי'. אבל יש מקום לומר כיון דבמתניתין לא מייתי אלא מילתא דר"י ברבי יהודה בלבד. ובפרט דרבי גופי' סתמה למתניתין ולא אייתי אלא מילתא דר"י בר"י. ש"מ דדבריו עיקר. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות רוצח הלכה ז' וסמ"ג עשין ע"ה נראה לכאורה דס"ל דהלכה כר"י ברבי יהודה. שכתבו שם להלכה לישנא דר"י בר"י עיי"ש. ואע"ג דלכאורה איכא למידחי דהך לישנא מתפרש שפיר נמי אליבא דרבי כמבואר בסוגיא דפ"ב דמכות י' ע"ב ובתוס' שם בד"ה והא תניא עיי"ש. אבל זה אינו. דבגמרא שם הוה ס"ד דר"י בר"י במתניתין לא לדינא קאמר הכי. אלא מנהגן של רוצחין אשמעינן כדי לפרושי קראי. אבל הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כן להלכה. ודאי ס"ל דהלכה כר"י בר"י. וכן הבין בכ"מ שם. מדהביא על דברי הרמב"ם שם פירש"י במתניתין. שכתב וז"ל תחילת משפט כל הרוצחים ואפי' מזידים וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה ודאי ליתא אלא לר"י בר"י דלדינא הכי הוא. ולא כרבי דאמר דאין זה משפט אלא מנהג טעות. ועוד דודאי דחיקא מילתא לפרושי מילתא דר"י בר"י אליבא דרבי. אלא משום דברייתא מוכח טפי להכי ניחא לי' למיפרך מברייתא עיי"ש. אבל הרמב"ם וסמ"ג דנקטו ממש לישנא דר"י בר"י. ודאי ס"ל דהילכתא כוותי'. אלא דממש"כ הרמב"ם שם לקמן בהלכה ח' וז"ל כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך וכו' עיי"ש. וכ"כ עוד שם לקמן וז"ל רוצח בשגגה שהרגו גוה"ד וכו' אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט. או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרין אותו עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג שם עיי"ש. הרי דס"ל דהא דתנן התם במתניתין ומוסרין לו שני ת"ח בדרך וכו'. היינו רק לאחר שמחזירין אותו כשנגמר דינו לגלות. אבל בתחילת בריחתו מעיקרא. מעצמו הוא בורח. ואין ב"ד נזקקין לו. ולכאורה צ"ע מנ"ל הא. והרי במתניתין ובברייתא סתמא קתני. ומשמע ודאי דמיד כשבורח בתחילה מוסרין לו שני ת"ח. והנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דר"י בר"י ורבי. דלר"י בר"י דמדינא תחילת משפטם ועיקר דינם של רוצחים אחד שוגג ואחד מזיד לברוח ולהקדים לעיר מקלט. בודאי מיד חייבין ב"ד למסור לו שני ת"ח בדרך. כיון שדינו כך הוא לגלות בתחילה. ובודאי לדידי' גם המזיד עיר מקלטו קולטתו להגין עליו מפני גואל הדם. שלא יהא המשפט לגואל הדם להרגו קודם עמדו למשפט. אבל לרבי דאמר דמעצמן גולין ומנהג טעות הוא בידם. ודאי אין ב"ד נזקקין לו כלל. וא"כ הרמב"ם והסמ"ג שפסקו דאין מוסרין לו שני ת"ח אלא אחר ששלחו אחריו וביררו משפטו לגלות ומחזירין אותו לעיר מקלטו. ע"כ ס"ל דכרבי קיי"ל דבתחילה מעצמן הן גולין. וזה תמוה. דא"כ נמצאו דבריהם סותרין זא"ז. ואולי אפשר לדחות קצת דודאי כשבא לב"ד מעיקרא ג"כ מוסרין לו שני ת"ת. אלא דאורחא דמילתא נקטי דסתמא דמילתא מעיקרא מיד משהרג הוא נחפז לברוח ולהמלט מגוה"ד. ואינו בא לב"ד ולהמתין עד שימסרו לו שני ת"ח: איברא דהתם מייתי ברייתא דתניא ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו דברים הראוים לו. אומרים לו אל תנהג בו מנהג שופכי דמים. בשגגה בא מעשה לידו וכו'. ופרכינן עלה פשיטא דאי במזיד בר גלות הוא. ומשני אין. והתניא ר"י בר"י אומר בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. וב"ד שולחין ומביאין אותם משם. מי שנתחייב מיתה הרגוהו וכו'. מי שלא נתחייב פטרוהו וכו'. מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו' עיי"ש. ולכאורה לפמש"כ הרמב"ם והסמ"ג דאין מוסרין לו שני ת"ח אלא אחר שגמרו את דינו לגלות ומחזירין אותו למקומו. תמוה מאי קמשני. והא אכתי קשה פשיטא במזיד בר גלות הוא עכשיו לאחר גמר דינו. דההיא דר"י בר"י אינו אלא קודם גמר דינו מיד משהרג. דאז הכל מקדימין לערי מקלט. ואין הב"ד שולחין אותו עם שני ת"ח. אלא לעצמו הוא בורח בלא ידיעת ב"ד. אבל הב"ד אין משלחין אותו עם שני ת"ח אלא כשמחזירין אותו למקומו אחר גמר דינו לגלות ופשיטא דלא משכחת לה אלא בשוגג גמור שחייב גלות. ועכצ"ל דעד כאן לא כתבו כן הרמב"ם והסמ"ג אלא לפי מאי דס"ל דקיי"ל כרבי דמעצמן הן גולין בטעותם. אבל לר"י בר"י דס"ל דעיקר משפטם מדאורייתא כך הוא להקדים לערי מקלט אחד שוגג ואחד מזיד. ודאי גם מתחילת בריחתן מוסרין לו שני ת"ח. ומאי דאומרים לו בשגגה בא מעשה לידו. ע"כ אין זה אלא משום דכל זמן שלא נגמר דינו בחזקת שוגג הוא אצלנו. דלהכי משפטו מדינא דאורייתא להיות גולה לעיר מקלט. דאל"כ מזיד מאי בעי בעיר מקלט. והיינו דקמ"ל במאי דקאמרי לי' בשגגה בא מעשה לידו. וטובא קמ"ל ולאו פשיטא היא. ושפיר מיתוקמא ברייתא קודם גמר דין ואליבא דר"י בר"י. ועפ"ז מתבאר מש"כ התוס' שם בד"ה והא תניא וכו'. שכתבו וז"ל וא"ת ואמאי לא מייתי ממילתי' דר"י בר"י דמתניתין. וי"ל דמתניתין איכא למימר דלא חייבים קאמר אלא מאיליהם היו גולין. בשביל שהיו טועים. כדקאמר רבי הכא בברייתא. אבל בברייתא מוכח שפיר דחייבין קאמר וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין דבריהם מובנים לכאורה דמאי נפק"מ אם חייבים או מאיליהם הם גולין. סוף סוף שפיר שייך לומר לו בשגגה בא מעשה לידו. מאחר דגם המזידין גולין. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דאם מאיליהם הם גולין א"כ אין מוסרין לו שני ת"ח אלא לאחר שנגמר דינו כשמחזירין אותו לעיר מקלטו. וא"כ עדיין קשה פשיטא הא מזיד לאו בר גלות הוא. ולהכי מייתי מברייתא דמוכח מינה דר"י בר"י מעיקר משפטם מדאורייתא קאמר דהכל גולים. אפי' המזידים. וא"כ גם במזיד מוסרין לו שני ת"ח כשגולה מתחילה. וצריכים לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידו. וא"כ מצד זה ליכא קושיא על הרמב"ם והסמ"ג. אלא דלפ"ז הדק"ל דדברי הרמב"ם והסמ"ג סותרים זא"ז כמשכ"ל: ולכן נראה דגם בלא"ה לק"מ. דודאי אפשר לומר דאפי' לר"י בר"י אע"ג דמעיקר דינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. מ"מ סתמא דמילתא נחפזים לברוח מיד משהרגו קודם שנודע לב"ד. אלא דמ"מ כששולחים ב"ד אחריהם להשיבם מעיר מקלטם כדי שיעמדו לפניהם למשפט. מוסרים לו שני ת"ח לשמרו מפני גואל הדם שלא יהרגנו קודם שנתברר דינו בב"ד. כדכתיב ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם וגו'. וכדקתני במתניתין ובברייתא. ושפיר צריכים הם לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידו. ובזה לק"מ להרמב"ם וסמ"ג. וגם אין דבריהם סותרים זא"ז. אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל הכי. דא"כ אין חילוק בין אם מאיליהם הם גולין או שחייבים לגלות מדאורייתא. והדרא קושייתם לדוכתה. ומ"מ אין מזה קושיא להרמב"ם וסמ"ג. דאפשר לומר דס"ל כמש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם. דההיא ברייתא דקתני בשגגה באה מעשה לידם מצי אתי שפיר אפי' אליבא דרבי. ובזה תירצו קושית התוס'. דלהכי לא מייתי ממילתי' דר"י בר"י במתני'. משום דבעי לתרוצי ברייתא אפי' אליבא דרבי דפליג בברייתא עלי' דר"י בר"י עיי"ש. מיהו נראה דאפי' להתוס' אפשר לומר כדכתיבנא. אלא דמשמע להו לתוס' דע"כ מאי דקתני במתניתין ומוסרין לו שני ת"ח. קאי על תחילת גלותן לעיר מקלט. מדקתני להיכן גולין וכו'. ומכוונות להן דרכים מזו לזו וכו'. ומוסרין לו שני ת"ח וכו'. והדר קתני ר"י בר"י אומר אחד שוגג ואחד מזיד וכו' וב"ד שולחין ומביאים אותו משם וכו'. ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו' עיי"ש. ואם ההיא דקתני דמוסרין לו שני ת"ח לא קאי אתחילת גלותן אלא כשמשיבין אותם. לא שייך למיתני הך מילתא אלא בסיפא. לבתר מילתא דר"י בר"י דקתני בה שב"ד שולחין ומביאים אותם משם ושוב מחזירין אותם לשם. אבל ברישא הרי לא מיירי כלל אלא בתחילת עיקר גלותם. ולא מיירי אכתי התם בחזרה כלל. אלא ודאי ע"כ אתחילת גלותם מעיקרא קאי. דמיד משהרגו כשיבואו לפני ב"ד חייבים למסור להם שני ת"ח בדרך להגן עליהם. ומעתה לפ"ז דברי התוס' נכונים דאי לאו ברייתא לא הוה מיתוקמא ברייתא דבשגגה באה מעשה לידו כר"י בר"י דמתני'. משום דה"א דלר"י בר"י נמי מעצמן הן גולין. וכיון דבטעות נהגו כן פשיטא שאין ב"ד נזקקין להם כלל. ואדרבה אם נראין הדברים דמזיד הוא חובשין אותו מיד. ואין מניחין אותו לברוח. כמש"כ הריטב"א ז"ל שם. ובודאי אין מוסרין לו ת"ח להגן עליו בדרך אלא כשנתברר לנו דשוגג הוא. וכגון שישבו הב"ד מזומנים לדון את דינו וגמרו מיד את דינו לגלות. וא"כ ודאי אכתי קושיא לא איפריקא. דפשיטא דבשגגה באה מעשה לידו. דאי במזיד לאו בר גלות הוא. ולהכי מייתי ממילתא דר"י בר"י בברייתא. דהתם מוכח דר"י בר"י מעיקר משפטם מדאורייתא קאמר. וא"כ גם מעיקרא בתתילת מנוסתן מוסרין להם שני ת"ח לכולם. אחד שוגג ואחד מזיד. ולהכי שפיר הוצרכו לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידם. ונכונים דברי התוס': והשתא לפ"ז ע"כ לדעת התוס' הכא הילכתא כר"י בר"י לגבי רבי. דהא כיון דלשיטתם סתם מתני' דקתני ומוסרין לו שני ת"ח לא אתיא אלא אליבא דר"י בר"י דס"ל דאחד שוגג ואחד מזיד עיקר משפטן מה"ת לגלות בתחילה. א"כ הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דקיי"ל הלכה כסתם. ובפרט דרבי גופי' סתמה למתני' אליבא דר"י בר"י. ועוד דכיון דלשיטת התוס' הך ברייתא דקתני שאומרים לו בשגגה באה מעשה לידו ר"י בר"י היא. א"כ מבואר דת"ק דהך ברייתא וגם ר"מ דפליג עלי'. בהכי לא פליג. וא"כ רבנן דר"מ ור"מ נמי כוותי' דר"י בר"י ס"ל. ואנן קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו: ואמנם לכאורה יש להכריע דהלכה כרבי מדאמרינן בפ"ב דמכות י"ב ע"א אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות. דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה. טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד הי' וכו' עיי"ש. והיינו ע"כ כרבי. דאילו לר"י בר"י אין בזה טעות כלל. שהרי כך הוא עיקר תחילת משפטן של רוצחים לגלות מדאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד עד שישלחו אחריו ב"ד לעמוד לפניהם למשפט. אלא ודאי ס"ל לר"ל כרבי דמעצמן הן גולין. שטועים הם כסבורים שקולטת אחד שוגג ואחד מזיד. ואין יודעין שבמזיד אינה קולטת. והיינו נמי טעותו של שרו של אדום. ומאחר דר"ל ס"ל כוותי' דרבי אית לן למימר דהילכתא כוותי'. אבל נראה דלא זו שאין משם הכרע לומר דהלכה כרבי. אלא אדרבה משם מוכרע למיפסק הילכתא כר"י בר"י. דהא בלא"ה קשה מאי דחשיב מה שטעה שקולטת אפי' מזיד. ומה שטעה לומר שקולטת אפי' מלאך בתרתי טעיות. והא היינו הך. דמשום שאינה קולטת אלא שוגג אינה קולטת אלא אדם ולא מלאך. משום דמלאך לא שייך בו שוגג. ולעולם מזיד הוא. וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל בח"א שם ונדחק בזה עיי"ש. אבל נראה לומר בזה בפשיטות. דהרי במזיד לענין גלות יש לנו שני דינים. האחד קודם שעומד בדין. אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. והשני דלאחר שעמד בדין ונגמר דינו אינו גולה אלא השוגג גמור שנגמר דינו לגלות. ושרו של אדום עתיד לטעות בשניהם. דמה שיקדים לגלות לערי מקלט קודם גמר דינו טועה. שהרי אינן קולטות אלא אדם ולא מלאך. וגם טעה בדין השני. דאפי' תימא דגם מלאכים הן קולטות. מ"מ הרי ודאי לא בורח לעיר מקלט אם לא שטועה שסבור להנצל בכך אפי' אחר שיגמר דינו. בכדי לקיים מצות גלות פשיטא שלא הי' בורח. דמלאכים לאו בני מעביד מצוה נינהו. וא"כ ודאי טעה. דאחר גמר דין לכ"ע אין ערי מקלט קולטות אלא שוגג דוקא. והוא מזיד היה ובגירסת עין יעקב הטעות של אדם ולא מלאך נמנה קודם לטעות של שוגג ולא מזיד. וכן הוא בזמר לשבת לרבינו שמעון הגדול ז"ל. והובא גם במחזור ויטרי לתלמידי רש"י ז"ל סי' קצ"ד. ולשונו שם מדוקדק מאוד במש"כ מלאך כאדם בתוכה ינצר. ומזיד כשוגג במקלט יעצר. ולשון יעצר משמע שיהי' נעצר שם יותר מזמנו הראוי לו. והיינו כמש"כ שיטעה לומר שיקלטוהו אף לאחר גמר דינו. ובזה מתיישבים ג"כ דברי רש"י ז"ל בישעי' ס"ג שכתב דשתי טעיות עתיד שרו של אדום לטעות. האחת שבצרה הוא בצר. והשנית שקולטת אפי' במזיד עיי"ש. וכבר תמה עליו הרש"א ז"ל שם דזהו נגד גמרא דמכות שם. דאמר ר"ל דשלש טעיות עתיד לטעות עיי"ש. ולפמש"כ ניחא בפשיטות. דהרי טעות דאדם ולא מלאך אינה אלא לר"י בר"י דוקא. דאילו לרבי אין זה טעות בפ"ע. אלא היינו טעות דשוגג ומזיד כמו שנתבאר. ולזה נקט רש"י שתי טעיות אליבא דכ"ע. וטעות שלישי דתליא בפלוגתא דתנאי. בפלוגתא לא קמיירי. ועכ"פ שמעינן מדס"ל לר"ל כר"י בר"י דהילכתא כוותי': עוד נראה ראי' מדאמרינן בפ"ב דמכות ט' ע"ב ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו וכו'. ופרכינן בעבר הירדן תלת ובא"י תלת. ומשני אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים. ופרכינן או ומ"ש מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי ומ"ש מציעאי דמקרבי. ומשני אמר אביי בשכם נמי שכיחי רוצחים עיי"ש. ובחי' הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם הוקשו הא אין ערי מקלט אלא לשוגגין. עיי"ש תירוצם. וכזה תירץ הרא"ם ז"ל בפרשת מסעי. והרג"א ז"ל שם דחה תירוצו. וכבר הרגישו גם התוס' שם בד"ה בגלעד שכיחי וכו' בקושיא זו. ועי' ברש"א מש"כ בביאור דבריהם. והרג"א שם כתב תי' התוס' בשם אחיו. וקלסי'. וגם הוא כתב תי' לזה. דכיון דשכיחי התם רוצחים במזיד. גם הטובים שבהם אינם נזהרים שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולא תמצא אחד מהם שיהא נזהר. ולפיכך כמו שנמצאו שם הרבה רוצחין במזיד כן ימצאו עוד הרבה יותר הורגים בשוגג עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי טובא דא"כ קרובים למזיד הם. וכבר אימעיט קרוב למזיד מגלות בריש פ"ב דמכות ובשאר דוכתי. משום דטובא בשגגה כתיבי גבי גלות עיי"ש. וברמב"ם פ"ה ופ"ו מהלכות רוצח. וגם שאר דבריו שם אינם נכונים כלל עיי"ש ואין להאריך. ובאמת דגם תי' התוס' דחוק טובא בלשון הסוגיא שם. דמשמע דברים כפשוטן דמשום דשכיחי שם הרבה רוצחין היו צריכין בשבילן הרבה ערי מקלט. ואמנם ודאי היותר נכון במשמעות לישנא דתלמודא כמו שתי' הרש"א ז"ל. וכן תי' הט"ז בד"ד פרשת מסעי עם מאי דאמר ר"י בר"י דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. ולהכי ודאי מאחר דהוו שכיחי התם רוצחין היו צריכין להם ערי מקלט הרבה עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה טובא על התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. והרי הדברים פשוטים ומבואר במשנה שם. אבל נראה דס"ל דאין זה מספיק משום דאכתי קשה תינח לר"י בר"י. אבל לרבי אכתי מאי איכא למימר. דהרי על גופי' דקרא פרכינן וקשה לרבי היכי מתרצי קראי אליבי'. ולזה הוא שהוצרכו לידחק ולתרץ באופן שיתיישב קרא גם אליבי' דרבי. ומעתה אומר אני די"ל בפשיטות דאע"ג דודאי בפירוש פשט הסוגיא העיקר כמו שתירצו הרש"א והט"ז. מ"מ גם תי' התוס' והרמב"ן ז"ל צריכי אליבא דרבי. אלא דאביי דמשני בגלעד שכיחי רוצחים. לא חייש אלא לשנויי אליבא דר"י בר"י. משום דדבריו עיקר והכי קיי"ל. וא"כ מוכח מזה דקיי"ל בהא כר"י בר"י לגבי רבי: וכן נראה מוכרח ע"כ לדעת רבינו חננאל ז"ל בפירושו למכות שכתב עלה דאמרינן התם אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו וכו'. וז"ל הריגת הרוצח מצוה ביד גואל הדם וביד כל אדם רשות דברי ריה"ג. רע"א גואל הדם רשות וכל אדם אין חייבין עליו. משום דרב אמרו רוצח שיצא חוץ לתחום קודם שיגמר דינו לגלות ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. ואם כי בעיקר דברי הר"ח ז"ל אלו יש לדון טובא ויתבאר לפנינו בס"ד. מ"מ מבואר להדיא דע"כ לשיטתו רב כר"י בר"י ס"ל דמעיקר דינא דאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. דאילו לרבי כיון דמעצמן הן גולין שטועין לומר שקולטות אחד שוגג ואחד מזיד. א"כ מאי איריא שיצא חוץ לתחום דנקט. ומאי ענין תחום לכאן כיון שאין דינו כלל לגלות. ואין עיר מקלט קולטתו כלל ואפי' בתוך עיר מקלט הרי הוא כאילו לא נכנס בה כלל. ולא שייך לעיר מקלט כלל. ולא הי' לו להזכיר כאן עיר מקלט. אלא סתמא הו"ל למימר רוצח קודם גמר דינו שמצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. דהא ודאי לרבי דאמר מעצמן הן גולין. אין שום חילוק בין שוגג למזיד. דכולן אין גולין מדאורייתא עד גמר דינם. דקודם גמר דינם אע"פ שהוא יודע בעצמו דשוגג הוא. מ"מ לאו בדידי' הדבר תלוי אלא בב"ד. שהם יבררו את דינו אם בר גלות הוא אם לא. דאפי' אם שוגג הוא אפשר דשוגג קרוב למזיד הוא דדינו כמזיד לענין גלות. וא"כ לדידי' מדינא אין ערי מקלט קולטות אלא לאחר שנגמר דינו בב"ד לגלות. וכן מתבאר ע"כ לפמש"כ הריטב"א ז"ל דמזיד דאיפליגו בו ר"י בר"י ורבי היינו שוגג קרוב למזיד ומזיד בלא התראה כמשכ"ל. וא"כ לעולם קודם גמר דין אינו מבורר דשוגג גמור הוא. ואין עיר מקלטו קולטתו לרבי עד שיגמר דינו. וא"כ קודם גמ"ד אין כאן דין עיר מקלט לרבי. אלא ודאי כר"י בר"י ס"ל. ואפי' את"ל דרב לרבותא בעלמא נקט יצא חוץ לתחום. משום דלר"י בר"י אחד שוגג ואחד מזיד קולטתו בתחילה קודם גמ"ד. אף דודאי לא קיי"ל כוותי'. מ"מ כיון דפרכינן עלי' דרב כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע עיי"ש. א"כ ע"כ ריה"ג ור"ע נמי מיירו אפי' קודם גמ"ד לגלות. וא"כ קשה במתניתין דקתני רוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו ומצאו גואל הדם ריה"ג אומר וכו' ר"ע אומר וכו' עיי"ש. ומבואר דבתוך התחום לכ"ע עיר מקלט קולטתו ואין רשות לגה"ד להרגו אפי' קודם גמר דינו לגלות. וא"כ ע"כ דריה"ג ור"ע כר"י בר"י ס"ל. וא"כ ודאי הילכתא כוותי' ולא כרבי. דאין הלכה כרבי מחבריו. ובפרט לגבי ר"ע דהו"ל רבי' דרבי'. דרבי תלמידי' דר"ש שהי' תלמידי' דר"ע. כדאמרינן במנחות סו"פ ר"י ובשאר דוכתי. ואין להביא ראי' דלית הילכתא כר"י בר"י מדאמרי' התם י"א ע"ב אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת מוליכין את עצמותיו לשם. דכתיב לשוב לשבת בארץ וגו'. ואיזהו ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה עיי"ש. ולר"י בר"י מאי איריא נגמר דינו אפי' קודם גמ"ד. כיון דעיקר תחילת משפטן אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. יש להוליך עצמותיו לשם. דזה ליתא דכיון דלא נפק"ל הך מילתא אלא מקרא דלשוב לשבת בארץ עד מות הכה"ג. א"כ אין לנו אלא נגמר דינו שכך משפטו לשבת שמה עד מות הכה"ג. אבל קודם גמ"ד. שאין ישיבתו שם אלא עד ששולחין ב"ד אחריו ומביאין אותו משם. אין לנו שיש להוליך עצמותיו. ובפרט לפ"מ שפירש"י במתניתין דנפק"ל לר"י בר"י מדכתיב וארב לו וגו' ונס אל אחת וגו'. א"כ אין לנו אלא בחייו דבר ניסה הוא. ולא להוליכו אחר מותו. ואדרבה נראה דגם מכאן יש להוכיח דהילכתא כר"י בר"י. דלרבי כיון דלא משכחת חיובא דגלות לדידי' אלא לאחר גמ"ד. אמאי נקט כלל הכא נגמר דינו. הו"ל למימר סתמא מת מוליכין עצמותיו לשם. ובודאי לאחר גמ"ד מיירי. דפשיטא דלא עדיף מחי שאין גולה קודם גמ"ד. אלא ודאי משום דקיי"ל כר"י בר"י דמדינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. והיינו דוקא בחיים אבל לאחר מיתה דוקא אחר שנגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם כמו שביארנו. ולכך דקדק אביי למינקט נגמר דינו. ולקמן יתבאר עוד ומעתה נראה דהיינו טעמא דרבינו הגאון ז"ל וסייעתו שדחו סוגיא דפ"ג דכתובות שם ונקטו לעיקר כדדרשו בספרי משום דסוגיא דכתובות אליבא דרבי אזלא וכמו שביארנו לעיל. ואנן כר"י בר"י קיי"ל. והילכך רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. ויפה עשה שלא מנה כאן אלא לאו אחד כמשכ"ל. וגם לדעת שאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל אע"ג דאין זו שיטתם. מ"מ איכא למימר שמנו שני לאוין אלו מצוה אחת משום דלפי מה שדרשו בספרי שני הלאוין לאזהרת רוצח במזיד. א"כ שני הלאוין לא באו אלא להשלים דיני המצוה. דבין לפטרו לגמרי ובין לפטרו רק ממיתה ולהגלותו לעיר מקלט אסר הכתוב ליקח ממנו כופר. וכיו"ב אין נמנין אלא מצוה אחת. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו. שורש תשיעי ובשאר דוכתי. או מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל בסה"מ לאוין צ"ה עיי"ש בדבריו. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים לשיטתו כמו שנתבאר: ועדיין יש מקום עיון בזה לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בפרשת מסעי על קרא דלא תחניפו את הארץ. וז"ל ובספרי אמרו ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחילה שלא נקח שוחד ברוצחין. וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלא מקח שוחד עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח הוא בכלל איסור שוחד שבאה על זה אזהרה פרטית ברוצח. מלבד האזהרה הכללית שבאה בלקיחת שוחד דרך כלל בכל ענין מדכתיב ולא תקח שוחד. וכן הוא דעת הרשב"ץ בזה"ר לאוין סי' נ"ו שכתב שם על מש"כ באזהרות הר"ש בן גבירול. ועיניך הפקח וכופר לא תקח לרצח מסתרים. וז"ל כלומר להזהר מהשוחד שהוא מעור עיני פקחים אבל יפקח עיניו ולא יקח כופר לנפש רוצח במזיד וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ לא נאמרו שני לאוין אלו אלא לעבור על לקיחת שוחד דרציחה שנים או שלשה לאוין. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנות לאוין אלו כלל אחרי שכבר מנה הלאו הכללי שנאמר בלקיחת השוחד לעיל לאוין מ"א. שבכללו כל ענין שוחד בכל דבר שבתורה המסור לדיינים ולשופטים. וגם רציחה פשיטא שלא יצא מן הכלל. אמנם דברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני דלפי דבריהם מבואר ע"כ דלא נאמרו אזהרות הללו אלא בלקיחת הב"ד עצמן ממון מן הרוצח בתורת שוחד. וא"כ ליקח ממנו כופר בתורת קנס. וליתנו ליורשי הנרצח ככופר הנאמר בשור שהרג את האדם. אין איסור בדבר. ולא הזהירה תורה על זה כלל. וזה תימא דהרי בהדיא מבואר בסוגיא דכתובות שם. דכופר דהכא הו"ל ממש ככופר דשור שהרג את האדם. דמאי דהתיר הכתוב התם. אסר הכא. דמייתינן התם ברייתא דתניא רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם. שנאמר אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל חרם מן האדם לא יפדה וכו' ופרכינן עלה ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעינן מינה. לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי'. כל חרם למה לי. ומשני אמר רמי ב"ח איצטריך. סד"א הני מילי היכא דהרגו דרך עלי' וכו'. אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרה אימא נשקול ממונא מיני' ונפטרי' קמ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דלא בשוחד לשופטים מיירי אזהרה זו. אלא בכופר ממש. ככופר דעלמא שניתן ליורשי הנרצח. וכן מבואר בב"ק ריש פרק החובל בבא קמא פ"ג ע"ב דדרשינן מהך קרא לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין עיי"ש. והיינו לומר שהחובל יכול לפטור את עצמו בדמים שמשלם להנחבל דמי היזיקו וחבלתו. ודייק לה מדכתיב בקרא לא תקחו כופר לנפש רוצח דלנפש רוצח הוא שאין לוקחין כופר. אבל לוקחין כופר כזה לראשי אברים שאין חוזרין. אבל שוחד פשיטא דאסור בראשי אברים כמו בכל התורה. וכן מפורש במכילתא משפטים דקתני התם. וגם בעליו יומת בידי שמים. או אינו אלא בידי אדם וכו'. כשהוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. אין נותנין פדיון למומתים בידי אדם אבל נותנין פדיון למומתים בידי שמים עיי"ש. ומבואר להדיא דכופר האמור כאן כופר נפשו הוא ככופר דהתם. וכן מבואר בספרי פרשת מסעי פסקא קס"א ובמכילתא דרשב"י פרשת משפטים ובפ"ק דסנהדרין ט"ו ע"ב. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהלכות רוצח ה"ד והסמ"ג לאוין קס"א עיי"ש. ודברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל מתמיהים מאוד בזה. מיהו בדברי הרמב"ן ז"ל אפשר לצדד קצת ולומר דשוחד דנקט בלשונו לאו דוקא. ואינו אלא אשיגרת לישנא. וכופר ממון אע"פ שאינו לדיינים גופייהו שוחד קרי לי'. אבל דברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים מאוד. וכפי הנראה נמשך אחר פשטות לשון הרמב"ן ז"ל. והי' סבור דשוחד ממש קאמר. וזו תימא גדולה. איברא דלשון הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו שם ג"כ משמע הכי. וכן לשון רבינו שמעון הגדול ז"ל בפיוט אתה הנחלת משמע הכי. שכתב שם וז"ל אזהרת שופטים בל שוחד רשע למות עכ"ל. והדבר מבואר דכוונתו ז"ל ללאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. וא"כ מבואר דס"ל ג"כ דכופר זה היינו שוחד לשופטים. והוא תמוה מאוד כמו שנתבאר. ובלא"ה הדבר תמוה מצד עצמו דהיכי יתכן לומר דאזהרה זו היא על השוחד לשופטים. והא שוחד אסר הכתוב אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. כמבואר בפרק בתרא דכתובות ק"ה ע"א. ובמכילתא פרשת משפטים ובספרי פרשת שופטים עיי"ש. וא"כ בדיני נפשות החמורין אמאי לא הזהיר הכתוב אלא כדי להטות את הדין ולזכות את החייב. והיכי יתכן לומר דעל ממון הקל הזהיר הכתוב שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ועל דיני נפשות החמורים אינו מזהיר אלא שלא לזכות את החייב. ועוד דהתם הזהיר הכתוב אפי' על שוחד דברים. כדתניא בפרק בתרא דכתובות שם. ויליף לה מדכתיב ושוחד לא תקח. ולא כתיב בצע לא תקח עיי"ש. וכאן לא הזהיר אלא על לקיחת ממון כדמשמע לשון כופר: ומיהו לזה הי' אפשר לכאורה לומר קצת דכיון דבלא"ה דיני נפשות נמי בכלל אזהרה הכללית דלקיחת שוחד. כמשכ"ל דהא לא תקח שוחד סתמא כתיב. וכל הדינים שבתורה בכלל. ובפרט דבעניינא דנפשות כתיב. והו"ל דבר הלמד מענינו. ולא איצטריך קראי דלא תקחו כופר להרמב"ן וסייעתו ז"ל אלא כדי לעבור עליו בשנים ושלשה לאוין וכדכתיבנא. וא"כ אפשר לומר דליכא שני לאוין או שלשה אלא במזכה את החייב בדיני נפשות. אבל במחייב את החייב ומזכה את הזכאי ליכא הנך לאוי דלא תקחו כופר. אבל מיהת ודאי איכא לאו דשוחד לא תקח. ובלא"ה עכצ"ל כן בקרא דארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי. בפרשת תבא. הרי דלא כתיב ארור אלא במחייב את הזכאי בדיני נפשות ע"י שוחד. אע"ג דהזהירה תורה על לקיחת שוחד אפי' לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. ועכצ"ל דאע"ג דודאי איכא אזהרה אפי' במחייב את החייב ומזכה את הזכאי. מ"מ ארור ליכא אלא במחייב את הזכאי. וא"כ הכא נמי לענין לעבור עליו בתרי לאוי איכא למימר הכי: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות סנהדרין ה"א שכתב וז"ל לא תקח שוחד אין צריך לומר לעוות את הדין. אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בל"ת. והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאפי' במזכה את הזכאי ומחייב את החייב הרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי דמנ"ל הא. והרי אין לנו בקרא ארור אלא בלוקח שוחד להכות נפש דם נקי. דהיינו במחייב את הזכאי בדיני נפשות דוקא. והרמב"ם ז"ל כולל הכל בכלל ארור. דיני ממונות ודיני נפשות. ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. ועכ"פ מצד זה לכאורה לא קשה על הרמב"ן וסייעתו ז"ל. אלא דלפ"ז קשה בההיא דתניא בפרק בתרא דכתובות שם ושוחד לא תקח מה ת"ל. אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי. הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב עיי"ש. וכן הוא בספרי פ' שופטים עיי"ש. והשתא מאי ראי' היא. והרי הכא כתיבא בהדיא אזהרה בשוחד בדיני נפשות במזכה את החייב. אע"ג דכתיב לא תטה משפט. וכתיב נמי בדיני נפשות לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל. וא"כ גם לאו דלא תקח שוחד לעולם אימא דמיירי לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. כלאו דלא תקחו כופר. אלא ודאי קרא דלא תקחו כופר לא מיירי בשוחד. ויש לדחות. ומ"מ בלא"ה כבר נתבאר דהדבר מוכרח מכמה דוכתי דקרא דלא תקחו כופר אינו ענין לאיסור שוחד. ולא מיירי בהכי כלל. ואין מזה שום גמגום בדברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו זה: עוד יש לדון במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תקחו כופר לנוס. וגם ליישב דעת הבה"ג שלא מנה גם לאו אחד מלאוין אלו. ע"פ מאי דקשה לכאורה בעיקר סוגיא דפ"ג דכתובות שם דבתר דמייתי התם תרי קראי חד למיתה וממון לפטרו מתשלומין. ואידך למלקות וממון. פרכינן ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. ופירש"י דלא תקחו כופר נמי משמע אם תהרגנו לא תענשנו ממון עיי"ש. ומשני דקרא לא אתי לאשמעינן דלא תעביד בי' תרתי. אלא אתי לאשמעינן דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד והראב"ד ז"ל בהשגות שם נחלקו אם יש דמים לבן חורין שנהרג. דלהרמב"ם ס"ל דאין שום דמים לב"ח. וכל מי שאינו משלם כופר גם דמים אינו משלם. והראב"ד ס"ל דיש דמים לבן חורין. ואם נהרג ע"י שור תם. אע"ג דאין תם משלם כופר. מ"מ משלם חצי דמיו ליורשיו. ומחלקותם תלויה בפירושא דסוגיא דפרק שור שנגח דו"ה מ"ג ע"ב. וכמבואר בדברי הה"מ ולח"מ שם. וביש"ש להרש"ל פ"ד דב"ק סי' כ"ז עיי"ש. וכן נחלקו בזה שאר ראשונים ז"ל הובאו דבריהם בש"מ בסוגיא דב"ק שם עיי"ש במש"כ בשם הרב המאירי ותוס' הר"פ ז"ל. ובאור זרוע לב"ק פ"ד סי' ר"ז דעתו כדעת הראב"ד ז"ל. ומשום הכי העלה שם דרוצח שהרג אדם אע"פ שפטור מתשלומי דמי הנרצח ליורשיו משום דקים לי' בדר"מ. מ"מ הרי הוא חייב לצאת ידי שמים לשלם דמיו ליורשי הנרצח. משום דקיי"ל כרבא דאמר בפרק מרובה ובפרק הפועלים דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. אלמא אפי' במקום חיוב מיתה רמו תשלומין עלי'. אלא שאין כח ביד ב"ד לענשו בשתים. והילכך חייב מיהת לצאת ידי שמים ולשלם. וגם אם תפסו יורשין לא מפקינן מינייהו. והביא שם ראי' דיש דמים לבן חורין מדאמרינן בפרק החובל פ"ה ע"ב דאם חרשו נותן לו דמי כולו עיי"ש שהאריך הרבה בזה. והובאו דבריו בקצרה בהגהות הרא"ש פ"ד דב"ק סי' ד' עיי"ש. ומעתה עפ"ז לכאורה קשה הכא אמאי לא משני בפשיטות דלעולם כדהוה ס"ד מעיקרא. דקרא כמשמעו אתי לאשמעינן דלא תענשנו מיתה וממון. ואי משום דכבר שמעינן מקראי דבין במיתה ובין במלקות אמרינן קים לי' בדרבה מיני' ולא מענשינן לי' תרתי. מ"מ נפק"מ אי תפסי יורשין או שרוצה מעצמו לצאת ידי שמים ולשלם דמי הנרצח. ואשמעינן קרא דלא תקחו כופר דפטרי' רחמנא לגמרי מדמי הנהרג. ואין כאן חיובא כלל אפי' לצאת ידי שמים. והילכך אם תפסו היורשין מפקינן מינייהו. וכן אפי' בא מעצמו לשלם משום שסבור שחייב לא מקבלינן מיני'. כעין שכתבו התוס' בב"ק ע"א ע"א בד"ה אילו תבעה וכו'. ובסנהדרין ע"ב ע"א בד"ה לא קבלינהו עיי"ש. ואין צריך להוציא הכתוב ממשמעו לאוקמי' במילתא אחריתא. מיהו לזה אפשר לומר ע"פ דעת הרש"ל ז"ל ביש"ש פרק הכונס דהא דאמרינן דאע"ג דקים לי' בדר"מ. מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' וחייב לצאת ידי שמים. היינו דוקא היכא דלא עבדינן לי' החומרא. וכגון בשוגג או במזיד ולא התרו בו. אבל היכא דעבדינן לי' החומרא. כשהזיד והותרו בו. הרי זה פטור מתשלומין לגמרי ואפי' תפס מפקינן מיני' עיי"ש. והביאו בש"ך חו"מ סי' כ"ח ס"ק ב'. ועי' מש"כ האחרונים ז"ל שם בזה. ולפ"ז כאן בקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. דמיירי במזיד בהתראה דבר קטלא הוא. כיון דעבדינן בי' החומרא מיפטר מדינא לגמרי מתשלומין. וא"כ פריך שפיר למה לי קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. דהא גם מצד קים לי' בדר"מ מיפטר מתשלומין לגמרי. וכבר נפק"ל מקראי אחרינא דק"ל בדר"מ. ולזה ע"כ הוכרח לשנויי דקרא מיתוקים לאזהרה דלא תקחו ממונא מיני' ותפטרי': אלא דאכתי קשה התינח בקרא קמא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל במאי דפריך תו התם לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי. דקס"ד דקרא אתי לאשמעינן דלא נעביד בי' תרתי גלות וממון. כדפירש"י שם. ומשום זה הוצרך לאוקמי הך קרא לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. הדבר קשה מי הכריחם לזה. דהרי הכא כיון דשוגג הוא ולא עבדינן בי' החומרא. דהא לאו בר קטלא הוא. הדק"ל דשפיר איכא למימר דאתי קרא כפשטי' לפטרו מממון. ואיצטריך קרא דלא תימא דכיון דגלות לא הוי אלא משום כפרה אין כפרה פוטרת מתשלומין. כקרבן שאינו פוטר מתשלומין. וליכא טעמא למיפטרי' אלא משום דהו"ל חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין. והרי בזה עכ"פ נהי דאין ב"ד נזקקין לו. מ"מ חייב לצאת יד"ש. ואם תפס התובע לא מפקינן מיני'. ושפיר איצטריך קרא לאשמעינן דהכא פטור לגמרי ואי תפסו יורשין מפקינן מינייהו. משום דאפי' לצאת יד"ש לא מיחייב ואפי' בא לשלם מעצמו משום שסבור דחייב לא מקבלינן מיני'. וטובא אשמעינן בהכי. ועכצ"ל דלא פריך התם אלא אליבא דאביי. דבפרק הפועלים בבא מציעא צ"א ע"ב מבואר דלא ס"ל כרבא דאמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו עיי"ש. ולדידי' ס"ל דגם משום קלב"מ מיפטר לגמרי מדינא. וליכא עלי' שום חיובא אפי' לצאת יד"ש. ואע"ג דהתם אין הכרח כ"כ לומר דאביי פליג בעיקר סברת רבא עיי"ש היטב. מ"מ בסוגיא דב"ק פרק מרובה ע' ע"ב מתבאר בהדיא דר"פ פליג בהכי עלי' דרבא עיי"ש. ואף דבסוגיא דמציעא שם אין הכרח לומר דר"פ פליג עלי' דרבא בהכי. וכמש"כ באור זרוע שם סי' רפ"ז עיי"ש. מ"מ בסוגיא דב"ק שם ודאי משמע דפליג עלי' דרבא בהכי. וא"כ אפשר לומר דאליבא דר"פ הוא דפריך בסוגיא דכתובות שם. ולדידי' ע"כ ודאי מוכרח לתרץ כדמשני התם. דלא איצטריך קרא אלא לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. אלא דמעתה לפ"ז לדידן דקיי"ל כרבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. הדרינן לדמעיקרא דלית לן לאפוקי קרא מפשטי' דשפיר מיתוקם קרא כדהוה בעינן למימר מעיקרא דלא אתי קרא אלא לאשמעינן דפטור מדינא מתשלומין. ולא מצד ק"ל בדר"מ לחוד. וא"כ לפ"ז אין לנו מהך קרא משמעות אזהרה כלל דקרא לא אתי לאשמעינן אלא דפטור מתשלומין: ומעתה א"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה אלא לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח דמיירי לענין מזיד. דהך קרא לחוד הוא דאתי לאזהרה. אבל קרא דלא תקחו כופר לנוס דמיירי בשוגג לפי מאי דקיי"ל כרבא לא אתי לאזהרה. ואינו אלא מלאוי השלילה דלפטורי מתשלומין הוא דאתי כמו שנתבאר. ועפ"ז אפשר ליישב גם דברי הבה"ג שלא מנה גם לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח. משום דאפשר לומר דלא ס"ל כסברת הרש"ל ז"ל הנ"ל. דבלא"ה כבר פקפקו האחרונים ז"ל בסברתו זו. ולפ"ז גם מאי דמוקמינן קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. ע"כ צריך לומר דלא אזלא אלא אליבא דרב פפא. אבל למאי דקיי"ל כרבא ליתא. וא"כ לדידן גם הך קרא לא לאזהרה אתי. ואע"ג דלכאורה התם לקמן ל"ח ע"א משמע דרבא גופי' מוקי הך קרא מיהת לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. אין זה מוכרח ויש לדחות עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל מתיישבים בזה על נכון: והנה הבה"ג מנה בזה עוד שני לאוין האמורים בפרשה. ולא תחניפו את הארץ וגו'. ולא תטמא את הארץ וגו'. וכן הוא גם כן באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. וכן הוא גם ביראים סי' נ"ה עיי"ש. אבל באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא מנה אלא לאו דולא תחניפו בלבד עיי"ש. וכפי הנראה טעמו בזה משום דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים שם שכתב דשני לאוין אלו באים להזהיר על החנופה. וכדתניא בספרי מסעי ולא תחניפו אזהרה לחנפים עיי"ש. והרא"ם ז"ל כתב שם דגם לאו דולא תטמא וגו' מזהיר על החנופה ולעבור עליו בשני לאוין עיי"ש בדבריו. וא"כ אין זה אלא כשאר לאוין שנכפלו בתורה במצוה אחת שאינם נמנין אלא במצוה אחת. ולכן אחר שמנה לאו דולא תחניפו שמוקדם בקרא. וגם ענין האזהרה מפורש בו יותר. שוב לא מנה לאו דלא תטמא את הארץ וגו'. שלא בא אלא להזהיר על ענין זה עצמו וכן הרא"ם ז"ל ביראים שם כללם שניהם כאחד עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה גם אחד משני לאוין אלו. אלא שכבר השיג הרמב"ם ז"ל בזה על הבה"ג בשורש חמישי. וכתב דהנך קראי לא באו אלא לטעם על מה שהזהיר הכתוב לעיל מיני' שלא לקחת כופר לנפש רוצח. ולא נאמרו לאזהרה כלל. וכמו שאמרו בספרי שם. ולא תטמא את הארץ מגיד ששפיכת דמים מטמא את הארץ עיי"ש. והרמב"ן ז"ל האריך שם להשיג עליו בזה. ולהוכיח דבכל כיו"ב אין לנו לתלותו בטעם ללאו אחר המוקדם בכתוב אלא למניעה ואזהרה בפ"ע בא. ומ"מ סיים אח"כ וכתב וז"ל אבל לפי דעתי עם היותו באמת מניעה ואזהרה אינו בא במנין הלאוין. לפי שכבר הוזהרנו על שפיכת דמים ועל לקיחת הכופר ברוצח בכל זמן ובכל מקום. ויחזור הכתוב ויזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר השם שוכן בתוכה. ולא נגרום לה טומאה והסתלקות השכינה ממנה. וזו כמו שאמר בעריות אל תטמאו בכל אלה וגו'. ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו'. שהן אזהרות בעריות וכו'. לא ימנו אלא הלאוין של העריות. וכן ולא תחניפו את הארץ שמנה בעל ההלכות כפי הטעם הזה אינו ראוי להמנות. ואולי יבוא במנין ממה שאמרו בספרי ולא תחניפו את הארץ אזהרה לחנפים. והזהיר במקום הזה על החנופה. שלא יחניפו לרוצח בשוגג או ללוקח הכופר ממנו עכ"ל עיי"ש. והאריך עוד שם בזה לבאר דעת הבה"ג בזה. ומבואר מדבריו ז"ל שאין דברים אלו ברורים אצלו למנות לאוין אלו. וכן היא דעתו ז"ל. שהרי לא מנה שני לאוין אלו במנין הלאוין שלו. כמבואר בדבריו בסוף מנין הלאוין עיי"ש. והיינו משום דאע"ג דבספרי דרשו מקרא דלא תחניפו אזהרה לחנפים. משמע דאין זה אלא דרך אסמכתא בעלמא. משום דפשטי' דקרא לא משמע הכי. אלא עיקר קרא אינו בא אלא ללאו כפול לשפיכות דמים וללקיחת כופר. לאזהרה יתירה בארץ ואינם באים במנין בפ"ע. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה שניהם: וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' קל"ג שכתב בשם הרמב"ן ז"ל שמסכים למנות לאו דולא תטמא את אדמתך עיי"ש. ודבריו תמוהים דהדבר מבואר איפכא כמש"כ. והרשב"ץ ז"ל גופי' בסוף ספרו מביא כל דברי הרמב"ן ז"ל בזה דמשם מתבאר שאינו מונה לאו זה עיי"ש. ועוד נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דבלא"ה לשיטתו לא יתכן למנות שני לאוין אלו. דלפי המבואר בספרי דולא תחניפו הוא אזהרה לחנפים. וענין חנופה היינו שחונף לרשעים שאינו מוכיחם על מעשיהם הרעים. ואפי' בשתיקתו נקרא חנף. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים שם עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל שם שכתב בפי' הספרי דהכוונה שלא יחניפו לרוצח וללוקח הכופר ממנו עיי"ש. וכן מבואר בדברי רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה סי' קפ"ז קפ"ח עיי"ש. וא"כ ע"כ לא בא הכתוב אלא להוסיף. בזה לאו על עשה דתוכחה. ולעבור בל"ת ועשה. וכן מבואר בדברי רבינו יונה ז"ל שם דהחנף עובר בעשה דהוכח תוכיח עיי"ש. וא"כ לפי שיטתו של רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה במנין העשין עשה דהוכח תוכיח. יפה עשה שלא מנה לאו דולא תחניפו. שכן דרכו בכל כיו"ב. וממילא גם לאו דולא תטמא לא מנה מהאי טעמא. וכמש"כ הרא"ם ז"ל שם דגם הך קרא להזהיר על החנופה בא כמשכ"ל. וכ"כ הראב"ע ורבינו בחיי ז"ל בפרשת מסעי דולא תטמא קאי על החנופה שהחנופה לא תטמא את הארץ עיי"ש. וא"כ אחר שמנה לעיל עשין כ"ח עשה דתוכחה. להכי לא מנה שוב שני לאוין אלו. ובפרט דהעשה כוללת יותר מהלאוין. משום דדרשינן הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. משא"כ הלאוין ודאי דבפעם אחת שהוכיח שוב אינו עובר בלאו. שהרי לא החניף לרשע אלא הוכיחו. וכיון שהעשה שמנה כבר. כוללת יותר מהלאוין שוב אין למנות הלאוין. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב: והנה יש עוד לאו אחד ברציחה דכתיב בפרשת שופטים לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וגו'. ומנאוהו הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רע"ט וביאר ענין האזהרה. וז"ל שהזהיר את הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג את חבירו או חיסר אחד מאבריו וכו' שלא תאמר עני הוא זה וחתך ידו או סימא עינו בלא כוונה ארחם עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב ביותר ביאור בפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ד ובסמ"ג לאוין ר"ב ובחינוך מצוה תקכ"א עיי"ש. והרמב"ן ז"ל משמע שלא הי' לפניו בנוסח סה"מ להרמב"ם שלפניו לאו זה במנין הלאוין. ולכן הוסיף הוא ז"ל מדעתו לאו זה במנין הלאוין הנוספין לדעתו לאו י"ג עיי"ש. אבל יש חילוק בזה בין הרמב"ם וסייעתו ז"ל ובין הרמב"ן ז"ל. דלהרמב"ם יש בכלל אזהרה זו בין רציחה ובין חבלה ופרעון הקנסות. כמבואר בדבריו שם. אבל להרמב"ן ז"ל לא נאמרה אזהרה זו אלא ברציחה בלבד שלא לחוס ולרחם על הרוצח נפש במזיד מלהרגו. וכמבואר בספרי פרשת שופטים שהביא הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ובאמת דדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד בזה. שהרי לא נאמר לאו זה אלא ברציחה בלבד. ובפרעון הקנסות ובחובל נאמר לאו אחר בפ"ע דכתיב בפרשת שופטים שם לקמן גבי עדים זוממין ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן וגו'. והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו כנראה ערבבו שני לאוין אלו יחד. והוא דבר מתמיה. וכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' פ'. וכתב שם וז"ל אבל תמה אני למה כלל הרז"ל לא תחוס עינך דעדים זוממין שהוא פרעון קנס שהוא דמי אברים הכתוב בהם. עם הריגת הרוצח. והראוי למנותה אזהרה מיוחדת וכו' עכ"ל עיי"ש. והנראה מדבריו ז"ל שהבין בכוונת הרמב"ם ז"ל שדעתו למנות שני לאוין אלו במצוה אחת. ועל זה השיג דשני אזהרות חלוקות הן. וראוי למנות כל אחת בפ"ע. וכן החליט במסקנתו. ומנה אותן במנין הלאוין שלו בשתי אזהרות חלוקות בפ"ע ר"י ורי"א עיי"ש: ולדידי נראה דאם זו היא כוונת הרמב"ם ז"ל דבריו נכונים. ומבוארים ע"פ סוגיא דריש פרק החובל בבא קמא פ"ד ע"א דמהדרינן התם למילף מקראי דעין תחת עין ושן תחת שן היינו תשלומי ממון ולא עין ושן ממש. ואמרינן התם תניא רבי דוסתאי ב"י אומר עין תחת עין ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש. אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה. היאך אני קורא בו עין תחת עין וכו'. תניא אידך רשב"י אומר עין תחת עין ממון וכו'. או אינו אלא עין ממש. הרי שהי' סומא וסימא קיטע וקטע וכו'. היאך אני קורא בו עין תחת עין וכו'. דבי ר"ח תנא אמר קרא יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון וכו'. מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אי ס"ד ממש יד ביד למה לי ש"מ ממון עיי"ש. הרי דאע"ג דהך קרא דלא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד וגו'. בעדים זוממין כתיב. מ"מ ילפינן מיני' לכל חובל בחבירו. דהרי התם לא מיירי בכולה סוגיא אלא בדיני חבלות. ולהכי מייתי נמי התם משאר קראי דלא כתיבי אלא בדיני חבלות. והדבר קשה לכאורה היכי מייתי מדיני עדים זוממין לדיני חבלות. ומאי ענין דיני חבלות לדין עדים זוממין. אבל נראה פשוט דהכי מייתי מהתם. דכיון דבעדים זוממין כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשית לאחיו. א"כ אם איתא דבחובל בחבירו בעלמא אבר תחת אבר ממש. ודאי גם בעדים זוממין דינם כן. שהרי אם הם מעידים על אחד שסימא עין חבירו. אם נימא דעין תחת עין ממש א"כ זממי לסמא את עינו. ובעינן לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולסמא את עיניהם. וכיון דגמרינן מדיוקא דקרא דעדים זוממין ממון הוא דמשלמי. ועין בעין שן בשן היינו תשלומי ממון. ממילא נשמע מינה דגם החובל בחבירו ממון הוא דמשלם ועין תחת עין וגו' דכתיב בחובל אינו עין ממש אלא תשלומי ממון. ולזה גם העדים כשהוזמו לא מיחייבי אלא תשלומי ממון כאשר זממו. וכן כתב הר"ב פ"י בסוגיא שם עיי"ש. והוא מוכרח. ועי' בפ"ק דבב"ק ה' ע"א בתוס' ד"ה תחת וכו' וברשב"א שם בשם הריב"א והראב"ד ז"ל עיי"ש היטב. ומעתה מבואר לפ"ז דהנידון גופי' ועדים זוממין אחד הן. דמאי דגלי קרא בזוממין שמעינן גם לנידון. ומאי דחייב הכתוב את הנידון שמעינן ג"כ לזוממין. לבד מאיזה פרטים אשר מיעט קרא בהדיא אבל כל היכא דלא גלי קרא בהדיא. דין הזוממין ודין הנידון אחד הוא ממש. וכיון דכתיב גבי רוצח לא תחוס עינך עליו. הרי זה כאילו כתיב בהדיא גם אצל עדים זוממין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והא דהדר קרא וכתב בעדים זוממין לא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. היינו רק משום דבר שנתחדש בו. דאשמעינן קרא דלאו זה אינו בחייבי מיתה בלבד. אלא גם במחייבי קנסות ותשלומי חבלות. וכדמסיים קרא וכתב עין בעין שן בשן וגו'. אבל ודאי עיקר קרא על הנידון הוא דקא מזהיר. שמן הנידון הוא שבא החיוב על הזוממין. לקיומי בהו כאשר זממו לעשות לו: איברא דלפ"ז קשה לכאורה מאי דאמרינן בספרי פרשת תצא פיסקא רצ"ג וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין שאם אין יכול להצילו בכפה הצילו בנפשה ת"ל לא תחוס עינך. רבי יהודה אומר נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן לא תחוס. מה להלן ממון אף כאן ממון עיי"ש. ולפי מה שנתבאר הדבר תמוה דמאחר דפשיטא לי' לר"י דעין בעין שן בשן דכתיב בעדים זוממין היינו ממון. שוב ממילא מתבאר דגם עין תחת עין וגו' דכתיב בחובל היינו תשלומי ממון. ולמה לי' גז"ש. הרי היינו הך כמו שנתבאר. מיהו נראה דמהא לא ק"מ די"ל דודאי לענין חובל לא צריך גז"ש מטעם שביארנו. ולא איצטריך קרא אלא כדי לאשמעינן עיקר מילתא דהמבייש משלם ממון דמי הבושת. דאי לאו גז"ש ה"א דלא מיירי אלא לענין רודף. וקודם שעשתה הנזק. כדס"ל לת"ק ולזה יליף ר"י בגז"ש דמיירי קרא בתשלומי דמי בושת אחר שכבר עשתה הנזק. דהגדת העדים בב"ד וגמר הדין על פיהם היינו עשיית הנזק. ויליף מינה בגז"ש דגם הכא בהכי מיירי קרא. אבל אי לאו גז"ש לא הוה ידעינן כלל דיש תשלומין לבושת. וכן מפורש בהדי' בספרי לעיל פרשת שופטים פיסקא ק"צ. דקתני התם ומנין שהמבייש משלם ממון נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן לא תחוס וכו' עיי"ש. והיינו ההיא דרשא גופא דר"י. ומבואר מזה דעיקר חיוב תשלומי ממון על הבושת הוא דאתי למילף בהך גז"ש. אלא דאכתי קשה מדאמרינן תו התם. ר"י אומר נאמר כאן בעד זומם יד ורגל ונאמר להלן יד ורגל. מה יד ורגל האמור להלן ממון אף יד ורגל האמור כאן ממון עיי"ש. ובזה ודאי קשה לכאורה למה לו למילף בגז"ש יד ורגל דעדים זוממין מיד ורגל דחובל בחבירו. הרי כי? דעין תחת עין דכתיב בפרשת משפטים בחובל בחבירו פשיטא לי' דאינו אלא ממון ולא עין ממש. שוב ממילא ידעינן דהכי נמי בעדים זוממין ע"כ לא עין ממש קאמר קרא אלא תשלומי ממון. דהרי היינו הך דמשפט עדים זוממין ומשפט החובל לענין זה חדא נינהו כמו שנתבאר. מיהו נראה דגם מההיא לק"מ. עפ"מ דאמרינן בירושלמי ריש פרק החובל כתיב עין תחת עין שן תחת שן. ובמקום אחר הוא אומר ולא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. אחד שוגג ואחד מזיד. יאמר שוגג ואל יאמר מזיד. אילו כן הייתי אומר שוגג ישלם ממון מזיד לא ישלם כלום הוי צריך לומר שוגג וצריך לומר מזיד עיי"ש. הרי דקרא דעין תחת עין דכתיב בחובל בחבירו מוקי לה בירושלמי בחובל בשוגג. וקרא דעין בעין וגו' דכתיב בעדים זוממין. מוקים לי' במזיד. ותרוייהו צריכי. וא"כ נראה דהיינו דהוצרך בספרי לגז"ש כדי ללמוד מזיד משוגג. דאע"ג דהנך תרתי קראי בחדא ענינא כתיבי. היינו רק דהו"ל כאילו תרוייהו בחובל גופי' כתיבי. אבל מיהא מ"מ כיון דחד במזיד ואידך בשוגג כתיבי. אנו צריכין למילף זה מזה בגז"ש וכדקאמר בירושלמי דתרוייהו צריכי וחד מאידך לא שמעינן. וכן מתבאר להדיא מדברי הירושלמי שם דתרוייהו חדא ממש נינהו. אלא דזה מיירי במזיד ואידך בשוגג עיי"ש והיינו מטעם שביארנו. וכן מתבאר מדקאמר בירושלמי שם לקמן בסמוך להוכיח דבחבלה דראשי אברים אינו משלם אלא ממון מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ?ואם הי' סומא וסימא את עינו קיטע וקטע את ידו היאך זה מתקיים כאשר זמם לעשות. אלא מגיד שאינו משלם אלא ממון עיי"ש. הרי דקאי בקרא דזוממין ודריש מיני' חובל וע"כ היינו מטעם שביארנו דהנך תרתי חדא ממש נינהו: ומעתה נראה דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דלא תחוס עינך האמור ברוצח גופי'. ולאו דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. דכתיב גבי עדים זוממין. אינם אלא כאחד משאר לאוין הכפולים בתורה שאינם באין בחשבון אלא באזהרה אחת. ולזה לא הביאו במנין אלא לאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח גופי' שהוא העיקר. וכללו בו גם מה שהוסיף הכתוב בכלל אזהרה זו באידך קרא דכתיב בפרשת עדים זוממין עין בעין שן בשן וגו'. דהיינו תשלומי דמי אברים שאין חוזרין. והחינוך אע"פ שגם הוא נמשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל וסייעתו בעיקר הדבר. מ"מ שינה קצת מדרכם. ומנה אזהרה זו מקרא דפרשת עדים זוממין. וכלל בה גם לאו דלא תחוס עינך עליו האמור לעיל מיני' ברוצח גופי' עיי"ש. והיינו משום דבהך קרא דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. האמור בפרשת עדים זוממין. אע"פ שהוא מאוחר. מ"מ מבוארת בו אזהרה זו ביותר ביאור. שנזכר בו ג"כ עין בעין שן בשן וגו'. אלא שבסוף דבריו כתב שנכפל הלאו במקום אחר דכתיב לא תחוס עינך עליו עיי"ש. והדברים מבוארים כדכתיבנא ואין מקום להשגת הרשב"ץ ז"ל. וגם ראיתי להרב רח"י ז"ל בקונטרסו שבכל מש"כ שם בזה לא ירד לעומק הענין. וגם לא ראה דברי הראשונים ז"ל בזה ואין להאריך. כי הדברים ברורים. אלא דלכאורה צ"ע בדברי הרמב"ם ז"ל מ"ש לאו דלא תחוס עינך שכתבו בהלכות סנהדרין. מלאוי דלא תקחו כפר שכתבן בהלכות רוצח. מיהו נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל כמש"כ בחינוך בפרשת מסעי מצוה תי"ב דלאוי דלא תקחו כופר נוהגין בכל יחיד ויחיד. ואפי' באשה ואע"פ שפסולה לדון עיי"ש בדבריו. ולזה אין מקומן בהלכות סנהדרין. משא"כ לאו דלא תחוס עינך דלא קאי אלא לאזהרה להסנהדרין הדנין דיני נפשות. וכמש"כ גם בחינוך פרשת שופטים שם עיי"ש. ולכן לא הביאו כרמב"ם ז"ל אלא בהלכות סנהדרין. וכן הוא ג"כ בסמ"ג עיי"ש ואין להאריך בזה: ואמנם יש לתמוה לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה כלל לאו זה. ולכאורה הי' נראה לומר דטעמו בזה משום דבלא"ה קשה לכאורה למה לי לאו זה בדיני נפשות. ותיפוק לי' דאפי' בדיני ממונות כבר הזהיר הכתוב ודל לא תהדר בריבו. וכתיב לא תשא פני דל וגם כתיב לא תהדר פני גדול. וכ"ש בדיני נפשות החמורים. ועכצ"ל דלא בא הכתוב אלא להוסיף לאו בדיני נפשות לאזהרה יתירה לחומר איסורן. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל כיו"ב אינו בא במנין לדעתו אחר שכבר מנה הלאו שכולל אזהרה אפי' לדיני ממונות. מיהו נראה דהא ליתא. דדיני נפשות לא נפקי מאזהרה דכתיבא אצל דיני ממונות דאיכא למימר דשאני דיני נפשות דאיכא איבוד נשמה. כמבואר בסוגיא דפ"ג דכתובות ל"ז ע"ב עיי"ש. אבל נראה דבלא"ה בפשיטות ניחא. דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שכבר מנה במנין העונשין המצוה שעל הב"ד להרוג את הרוצח במזיד. וידוע דמנין העונשין הן מכלל מנין הלאוין. וא"כ לאו זה דלא תחוס עינך דג"כ אינו אלא אזהרה שעל הב"ד כמשכ"ל. וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם לאוין רע"ט ובפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ד ובסמ"ג לאוין ר"ב עיי"ש. אינו אלא כאחד מלאוין הכפולין שאינו בא במנין. וכבר ביארנו לעיל לאוין כ"ה בכוונת הבה"ג שמנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח וגם מנה במנין העונשין הריגת הרוצח במספר הנהרגין. והרי לפי דעת הרמב"ן ז"ל דכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו היא רק למנות האזהרות שעליהן ענש הכתוב בעונשין אלו. וא"כ במה שמנה הריגת הרוצח במנין העונשין. ע"כ אין כוונת הבה"ג אלא למנות לאו דלא תרצח. ולמה חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. וביארנו שם דכוונת הבה"ג במנין העונשין למנות לאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. שהוא אזהרה על הב"ד. ולכן חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. שהוא אזהרה לכל אדם. וביארנו בזה דעת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שמנה במנין הלאוין שלו לאו דלא תחוס עינך עליו. ותחת זה לא מנה לאו דלא תרצח. והיינו משום שהוא ז"ל כוונתו במה שמנה במנין העונשין שלו רוצח במספר הנהרגין ללאו דלא תרצח. דומיא דשאר עונשין שנמנו משום הלאוין שענש עליהן הכתוב בעונשין אלו כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ועונש הרג על הרציחה הוא משום עבירת לאו דלא תרצח. ולזה מנה לאו דלא תחוס עינך במנין הלאוין לאזהרת הב"ד. אבל הבה"ג ניחא לי' טפי לכלול לאו דלא תחוס עינך עליו במנין העונשין. שעיקר מצותן הוא על הב"ד. וגם לאו דלא תחוס עינך עליו הוא אזהרה על הב"ד. ולכן מנה לאו דלא תרצח בפ"ע במנין הלאוין. וזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. משום שכבר מנה אזהרת הריגת הרוצח במנין העונשין שלו. אף שאין כוונתו בזה ממש כדעת הבה"ג לפי הבנת הרמב"ן ז"ל. כמו שביארנו שם ובשאר דוכתי דכוונת רבינו הגאון ז"ל במנין העונשין שלו אינה אלא למצוה שעל הב"ד שלא למנוע מלענוש בעונשין אלו את המתחייבים בהן. אבל הלאוין שעל עבירתן ענש הכתוב בעונשין אלו. מונה אותן כולן בפ"ע במנין הלאוין. לאזהרה לכל אדם. מ"מ כיון שכבר מנה לאו אחד במנין העונשין לאזהרה על הב"ד. שוב הו"ל לאו דלא תחוס עינך עליו כלאו שנכפל שאינו בא במנין. ולאו דלא תרצח לאזהרת כל אדם כבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל לאוין נ"ט עיי"ש: איברא דלפמשכ"ל בדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דלאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. כולל נמי אזהרה לתשלומי ממון דראשי אברים שאין חוזרין. משום דלאו זה עם לאו דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו' האמור בפרשת עדים זוממין חד נינהו. א"כ לפ"ז נהי דכבר מנה הריגת הרוצח במנין העונשין. מ"מ אכתי הי' לו למנות לאו דלא תחוס עינך משום שכולל אזהרה גם לתשלומי ממון דראשי אברים שאין חוזרין. דאין זה בכלל מצות הריגת הרוצח שמנה במנין העונשין. מיהו נראה דלק"מ. דהרי בלא"ה כבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל לאו דלא תשא פני דל ולאו דודל לא תהדר בלאו מ"ג מ"ד עיי"ש. אלא דכבר ביארנו לעיל דמ"מ איצטריך לאו דלא תחוס עינך עליו משום דדיני נפשות מדיני ממונות ליכא למילף. משום דאיכא איבוד נשמה. כמבואר בפרק אלו נערות שם. וא"כ התינח לענין הריגת הרוצח. אבל לענין תשלומי ממון דראשי אברים. שפיר הו"ל בכלל הנך לאוין הכתובים בדיני ממונות. ועכצ"ל דלא אתי קרא דלא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין וגו'. אלא להוסיף אזהרה יתירה לראשי אברים שאין חוזרין משום חומר איסורן. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דלשיטתו כל כיו"ב אינו בא במנין בפ"ע. וא"כ מאחר דמשום הריגת הרוצח לא הוצרך למנות לאו דלא תחוס עינך. משום שכבר מנה בה אזהרה במנין העונשין. גם משום תשלומי ראשי אברים לא הוצרך למנותה משום שכבר מנה בממון לאו דלא תשא פני דל ודל לא תהדר שכוללים כל ענייני ממון. וגם בלא"ה אפשר לומר בפשיטות דלרבינו הגאון ז"ל לא ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דלפי מה שביארנו לעיל ס"ל דלאו דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו' האמור בעדים זוממין אינו אלא לאו שנכפל עם הלאו דלא תחוס עינך עליו וגו' האמור ברוצח. וחדא אזהרה נינהו. אלא ס"ל דתרין לאוין חלוקין הן. ואע"ג דילפינן מהך קרא דעדים זוממין לענין תשלומי חבלה דראשי אברים. מ"מ ס"ל דאין זה אלא דרך ילפותא. אבל עיקר לאו דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו' לא נאמר אלא בעדים זוממין כפשטי' דקרא. ולפ"ז ע"כ לא בא הכתוב אלא להוסיף לאו בעדים זוממין. לבד מעשה דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולעבור בל"ת ועשה וא"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא אחד מהן. אותו שכולל יותר. וכאן נראה דהעשה דועשיתם לו כאשר זמם לעשות כוללת יותר מהלאו משום דלפמש"כ הר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין קצ"ח ור"ב לאו דלא תחוס עינך עליו ליתא אלא כשחסו עליו מלגמור דינו למיתה. אבל כשלא חסו עליו. וגמרו את דינו כמשפטו. אלא שנתעצלו בהריגתו עד שברח ונמלט מידם. לא עברו בלאו זה עיי"ש. וא"כ גם כאן בלאו דלא תחוס האמור בעדים זוממין. כל שלא חסו עליהם וגמרו את דינם. אלא שנתעצלו לעשות להם כמשפטם. ובין כך נמלטו מידם. לא עברו בלאו דלא תחוס אלא בעשה דועשיתם לו כאשר זמם בלבד. וגם נראה דליתא ללאו דלא תחוס אלא כשפטרוהו כשבא לפניהם לדין. אבל משום אזהרה זו לא מיחייבי ב"ד למיטרח ולמיהדר אבתרי' ולהביאו לדין. אבל עשה דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. איתא בכל ענין. וא"כ כיון דלקמן במנין הפרשיות מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דועשיתם לו כאשר זמם כדרכו. שוב לא הוצרך למנות עוד לאו דלא תחוס עינך נפש בנפש האמור בה. וכשיטתו בכל כיו"ב: ועדיין צ"ע מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ומנאוהו הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רצ"ב ובסמ"ג לאוין קס"ג ושאר מוני המצות הבאים אחריהם. וצ"ע טובא לכאורה אמאי השמיט לאו זה. ואמנם גם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. וצריך ביאור מה ראו על ככה. והנה ענין אזהרה זו ביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם וז"ל שהזהירנו מהרוג מחוייבי מיתה כשנראה כבר עשה חטא שנתחייב עליו הריגה. קודם הגיעו לב"ד. אבל נביאהו לב"ד בהכרח. ונעיד עליו העדות בפניהם ונהיה אנחנו עדים לב"ד. והם ישפטוהו במה שהוא חייב. והאזהרה שבאה בזה הענין. הוא אמרו לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפ"א מהלכות רוצח ה"ה וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו. עד שיבא לב"ד וידינוהו למיתה. שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וה"ה לכל מחוייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמור דינם בב"ד עכ"ל עיי"ש. ואמנם צ"ע בזה לכאורה דמשמע דאי לאו הך קרא הי' ראוי לומר דמיד משעבר עבירה שענש עלי' הכתוב מיתת ב"ד כל מוצאו יהרגנו קודם גמר דין. וע"כ היינו משום דכיון דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וכתיב מות יומת הרוצח. וכן בשאר חייבי מיתות. כבר הותר דמו לכל. וכל שברור אצלו שעבר עבירה זו אחר שהתרו בו. מותר להמיתו בלא שום דין ומשפט בב"ד. וא"כ השתא נמי בתר דגלי הך קרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה וגו' אית לן למימר שאם עבר והרגו קודם גמר דין בב"ד אינו אלא כעובר בלאו בעלמא ולוקה. אבל אינו כהורג את הנפש להתחייב עליו מיתה כרוצח. והרי בהדיא מבואר איפכא במתניתין סופ"ק דמכות ו' ע"ב דתנן היו שנים רואין אותו בחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה. ואחד מתרה בו באמצע. בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות. לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת. הוא והן נהרגין והשניי' פטורה עיי"ש. הרי דאע"ג דהאי גברא ודאי עבר עבירה זו שמתחייב עלי' מיתה כמו שנתברר ע"פ עדי כת שניי'. מ"מ כשהוזמו אלו נהרגין. וע"כ היינו משום דמיירי דבשעתא דאסהידו בי' אכתי לא נגמר דינו ואם איתא דאפי' קודם שנגמר דינו אם הרגו אינו נהרג עליו. עדים אמאי נהרגין. הא גברא קטילא בעו למיקטל. והכי נמי אמרינן התם לעיל ה' ע"א אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג את הנפש. ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא וכו'. אפי' אמרו בערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין. דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. משא"כ בגמר דין באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני. ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בע"ש נגמר דינו וכו'. אין אלו נהרגין. דבעידנא דקא מסהדי בי' גברא בר קטלא הוא עיי"ש. הרי בהדיא דקודם גמר דין לאו בר קטלא חשיב. אע"ג דודאי עבר עבירה זו וחייב עלי' מיתה. והעדים נהרגין עליו. וא"כ נראה דכ"ש דההורגו נהרג עליו: ועדיפא מינה ראיתי להרב המאירי ז"ל בפרקהנשרפין פ"א ע"א דתנן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה. ופרכינן עלה פשיטא אלא איתגורי איתגור. אמר רבא הבמ"ע כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו על עבירה קלה. וחזר ועבר עבירה חמורה. סד"א כיון דנגמר דינו לעבירה קלה האי גברא קטילא הוא קמ"ל. וכתבו בתוס' שם וז"ל תימא ואמאי נידון בחמורה הא הו"ל עדות שאא"י להזימה. דאי מיתזמי הני בתראי לא מיקטלי. כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא. וי"ל וכו'. ועוד י"ל כיון דאי מיתזמי קמאי או מתכתשי מהני סהדותייהו דבתראי. עדות שאתה יכול להזימה היא עכ"ל עיי"ש. ובחמרא וחיי להר"ב כנה"ג שם הביא בשם הרב המאירי ז"ל שתי' וז"ל. יראה מכאן שאין יכולין לומר כן. הואיל ואף לאחר גמר דין מחזירין לזכות. ואין זה אלא כגוסס בידי שמים עכ"ל עיי"ש. ור"ל שאין יכולין לומר גברא קטילא בעינן למיקטל משום דלאו גברא קטילא הוי. דאע"פ שכבר נגמר דינו למיתה. מ"מ כיון דקיי"ל דגם לאחר שנגמר דינו מחזירין אותו לזכות. שאם מצאו לו זכות פוטרין אותו. לא גרע מגוסס בידי שמים דאמרינן לעיל בפרק הנשרפין ע"ח ע"א דהכל מודים שאם הרגו נהרג עליו עיי"ש. וא"כ ודאי העדים נהרגין כשהוזמו. ושפיר הו"ל עדות שאתה יכול להזימה. הרי דס"ל להרב המאירי דאפי' לאחר שנגמר דינו למיתה נהרגין עליו. איברא דודאי דברי המאירי תמוהים מאוד. דזהו נגד סוגיא ערוכה בפ"ק דמכות שם דבהדיא קאמר רבא דלאחר גמר דין אין העדים נהרגין עליו. משום דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא. ובפרט דגם בההיא סוגיא דפרק הנשרפין שם רבא הוא דקאמר לה. וא"כ דברי רבא גופי' סתרי אהדדי לפי דברי המאירי. ועוד דבהדיא מבואר בפרק הנחנקין סנהדרין פ"ה ע"א דיוצא ליהרג אין חייבין על הכאתו וקללתו משום דגברא קטילא הוא. וכן הוא סופ"ק דערכין ו' ע"ב ובתוספתא פ"ט דב"ק לענין חבלתו עיי"ש. מיהו מחבלתו אין הכרח. דהתם כיון דנישום כעבד הנמכר בשוק כדתנן בר"פ החובל. וזה כיון שנגמר דינו למיתה לא שוה כלום לימכר בשוק. וגם מההיא דפרק הנחנקין יש לדחות עייש"ה ואין להאריך. אבל מההיא דרבא גופי' בפ"ק דמכות שם ודאי תמוה טובא. ולכן דברי הרב המאירי ז"ל צ"ע אצלי כעת. וגם מגופי' דקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט לפי דרשת המכילתא שהביא הרמב"ם בסה"מ שם. ובברייתא דפ"ג דמכות י"ב ע"א ובספרי שהביא הכ"מ בפ"א מהלכות רוצח שם. משמע דמשעמד לפני העדה למשפט לא מיתסר להרגו. אלא שיש לדחות דמשום ב"ד גופי' הוא דקאמר קרא. כדמשמע מהמכילתא שהביא הרמב"ם שם. והוא בספרי זוטא שהובא בילקוט פרשת מסעי עיי"ש. אבל אחר אפשר דגם לאחר גמר דין הוא נהרג עליו: ועכ"פ מבואר דקודם גמר דין ודאי ההורגו נהרג עליו. והדבר צ"ע מנ"ל הא. ואין לומר דבתר דגלי קרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט אית לן למימר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ללאו דלא תרצח. ושוב איכא חיוב מיתה על הריגתו כרציחה דעלמא. כדאמרינן בפ"ב דבכורות ט"ו ע"ב דהגוזז ועובד בפסולי המוקדשין לוקה מדכתיב תזבח ולא גיזה ואכלת בשר ולא חלב. אע"ג דאין זה אלא לאו הבא מכלל עשה. והיינו משום דאמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ללאו דלא תגוז ולא תעבוד דכתיב במוקדשין. דזה ליתא דכבר כתבו התוס' בפ"ק דביצה י"ב ע"א ושאר ראשונים דדוקא התם שלא הותר מעולם בשום דוכתא בהדיא גיזה ועבודה בפסהמו"ק. הוא דאמרי' דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. דהכי משמע קרא תזבח זביחה הוא דהתרתי לך ולא גיזה. דבגיזה באיסורן קיימי. וכן לעבודה. אבל מלאכת אוכל נפש ביו"ט דבהדיא התיר הכתוב. הילכך מאי דדרשינן לכם ולא לגבוה ולא לנכרים אין בו אלא לאו הבא מכ"ע. ולא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא ללאו דמלאכת עבודה לא תעשו. עיי"ש בדבריהם. וא"כ גם כאן כיון דהריגת הרוצח בהדיא שריא קרא. אע"ג דכתיב לא ימות עד עמדו וגו'. אין לנו מהך קרא אלא לאו גרידא. ולית לן למימר דאהדרי' לאיסורא קמא לאזהרה ולעונש דרציחה. וגם נראה לפמש"כ התוס' בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א בההיא דאמרינן התם דהא דכתיב בפסהמ"ק רק את דמו לא תאכל. מאי דמו חלבו. ופריך ולכתוב קרא חלבו. ומשני אי כתב רחמנא חלבו ה"א אהני היקישא דצבי ואיל ואהני קרא. אהני היקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו בעלמא וכו'. וכתבו בתוס'. וז"ל וא"ת אדרבה כיון דאהדרי' קרא הדר לגמרי אף לכרת. כדתניא לקמן וכו' וצריך לחלק עכ"ל עיי"ש. ולא ביארו החילוק. אבל הדברים מבוארים במזבח כפרה שם בשם תוס' חיצוניות והרא"ש ז"ל דדוקא בגיזה ועבודה דלא נאמר בקרא איסור גיזה ועבודה בהדיא בפסהמ"ק. אלא נפק"ל מדיוקא דתזבח ולא גיזה. לזה אמרינן דאהדרי' קרא ללאו דמעיקרא. דה"ק קרא זביחה הנני מתיר לך. אבל גיזה באיסורי' קאי. אבל חלבו דכתיב בי' איסור לאו בהדיא באנפי נפשי'. אין לנו אלא האיסור המפורש בו בפ"ע בלבד. ואין לנו לומר בו דאהדרי' לאיסורא קמא. כל כמה דלא גלי קרא הכי בהדיא. והילכך אין לנו בו אלא הלאו הכתוב בו ולא כרת עיי"ש בדבריהם. וכן כתב בתשובות מהר"ח אור זרוע סי' קס"ד עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ הכא נמי כיון דברוצח כתב בי' קרא לאו מיוחד באנפי נפשי'. מדכתיב לא ימות עד עמדו לפני העדה וגו'. אין לנו בו אלא הלאו האמור בו בלבד. ולית לן למימר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא גם לענין להתחייב על מיתתו כשאר רוצח. הן אמת דקשה לכאורה לסברא זו מדאמרינן בפרק בתרא דפסחים ק"כ ע"ב א"ר אכל מצה בזה"ז לאחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח. ופרכינן פשיטא כיון דאיתקיש לפסח כפסח דמי ומשני סד"א הא אפקי' קרא מהיקישא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' עיי"ש. והשתא הרי ההיא דהתם דמי ממש לההיא דבכורות שם. דהא במצה בזה"ז כתב בה קרא בהדיא עשה באנפי נפשה. מדכתיב בערב תאכלו מצות. וא"כ אית לן למימר כדאמרינן התם אהני קרא ואהני היקישא. אהני קרא למצות עשה. ואהני מדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'. לענין דלא ליחייב לאכול דוקא עד חצות. אלא שיש לדחות ואכמ"ל בזה. ומ"מ ההיא דהכא ודאי דמי ממש לההיא דפ"ב דבכורות שם. ולית לן למימר בה דאהדרי' לאיסורא קמא. וא"כ הדבר קשה מנ"ל לומר דנהרגין עליו אפי' קודם גמר דין. אימא דלית בי' אלא הלאו האמור בו בלבד. ומילקא הוא דלקי אבל חיוב מיתה לית בה: וראיתי לרבינו חננאל ז"ל בפירושו למכות י"ב ע"א בההיא דאמרינן התם אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. ופרכינן עלה כמאן לא כריה"ג דאמר מצוה ביד גוה"ד ורשות ביד כל אדם. ודלא כר"ע דאמר רשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבין עליו. ומשני הוא דאמר כהאי תנא. דתניא ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל. לפי שנאמר ורצח גוה"ד את הרוצח. יכול מיד. ת"ל עד עמדו לפני העדה וכו' עיי"ש. וכתב שם רבינו חננאל וז"ל הריגת הרוצח מצוה ביד גוה"ד. וביד כל אדם רשות. רע"א גוה"ד רשות. וכל אדם אין חייבין עליו. משם דרב אמרו רוצח שיצא חוץ לתחום קודם שיגמר דינו לגלות ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. ומתמהינן כמאן אמר רב לשמעתי' לא כריה"ג דאמר מצוה. ולא כר"ע דאמר רשות. מ"מ לתרוייהו פטור. ואמרינן רב דאמר כר"א וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דרב קודם גמר דין מיירי. ואפשר שכן היתה גירסתו בגמרא שם. ועכ"פ לפ"ז ע"כ ריה"ג ור"ע נמי מיירו אפי' קודם גמר דין. מדקאמרינן כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע. ואם ריה"ג ור"ע לא מיירו אלא לאחר גמר דין שנתברר דינו דשוגג הי' ובר גלות הוא. שפיר מצי רב סבר בין כריה"ג ובין כר"ע. דלאחר גמ"ד איכא למימר דמודה רב לריה"ג או לר"ע. כדכתיב בקרא אם יצא יצא הרוצח וגו'. והשתא א"כ מבואר מזה דאפי' קודם גמר דין אם הרגוהו אין נהרגין עליו. דהא ריה"ג ור"ע קודם גמ"ד נמי מיירו. ואפי' הכי קאמר ריה"ג דרשות ביד כל אדם. ולר"ע מיהת כל אדם אין חייבין עליו. ועכצ"ל לשיטת הר"ח ז"ל דמתני' דסופ"ק דמכות שם דקתני הוא והן נהרגין. וכן מילתא דרבא דס"ל דקודם גמ"ד העדים שהוזמו נהרגין עליו. לא אזלי אלא אליבא דר"א. וכרב דס"ל כוותי'. דדרשי מקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט שאין רשות להרגו עד לאחר גמר דין. וס"ל דמזה שמעינן דנהרגין עליו. והילכך העדים נמי שבאו לחייבו מיתה והוזמו נהרגין עליו. אבל לריה"ג ור"ע ודאי אפי' קודם גמ"ד אין נהרגין עליו ההורגו ולא העדים שהוזמו. וקרא דלא ימות הרוצח וגו' מוקמי לי' למילתא אחריתא. כמבואר התם עיי"ש. ולפ"ז לדינא ודאי נראה דקיי"ל כר"א ורב. כיון דרבא נמי קאי כוותייהו. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך התם עלי' דרבא. מאי קמ"ל תנינא לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין וכו'. ומאי קושיא ודילמא קמ"ל לאפוקי מריה"ג ור"ע. דלק"מ דא"כ הילכתא הו"ל לאשמעינן. לומר דלית הילכתא כריה"ג ור"ע אלא כמתני'. אלא ודאי הכא מילתא אחרינא אתי רבא לאשמעינן. והיינו דקא משני. סיפא משא"כ בגמר דין איצטריכא לי': ויותר נראה בדעת הר"ח ז"ל דס"ל דמדהוצרך רבא לאשמעינן הך דינא בעדים זוממין. ולא אשמעינן הכי בעלמא לענין רוצח אם הרגו קודם שנגמר דינו חייב. ולאחר שנגמר דינו פטור. וממילא נשמע מינה לענין עדים זוממין. נראה דלא אמרה רבא אלא לענין עדים זוממין דוקא. וזה מתבאר ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי פ"ק דמכות ה"ו על ההוא מתני' דקתני לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין וכו'. תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין. הוא והן נהרגין והשני' פטורה. עיי"ש בפ"מ שנדחק טובא בפירושו. וגם פירושו אינו אלא לפי דעת הרמב"ם בלבד. ואין דעת הרמב"ם ז"ל מוסכמת לשאר ראשונים ז"ל עיי"ש. עוד אמרו בירושלמי שם לקמן ריש ה"ז תני רבי הושעי' הפסוק הזה אמור בשתי כתי עדים כי יקום עד חמס באיש. עד זומם שהוא עונה באיש לענות בו לא בעדותו עיי"ש. וגם בזה דחק בפ"מ ע"פ דעת הרמב"ם ריש פי"ח מהלכות עדות וידוע דגם זה אינו מוסכם לשאר ראשונים עיי"ש. ואמנם הפירוש הנכון בזה כמו שפירשו קצת שאר המפרשים. דכוונת הירושלמי להקשות אמתני' אמאי נקט הך דינא דהוא והן נהרגין. דהיינו דקודם גמ"ד חייבין על רציחת חייבי מיתות ב"ד. הכא דוקא גבי עדים זוממין. ולא נקט הך דינא בעיקר מקומו. דהיינו לענין הריגת אחד מחייבי מיתות ב"ד קודם גמ"ד. וזהו דקאמר תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין. ועל זה משני תני רבי הושעי' וכו' לענות בו סרה לא בעדותו. כלומר דהך קרא מיתוקים כשבאו שתי כתי עדים שלא נצטרפו זו עם זו כלל. דבזה אם הוזמה אחת מהן. אפי' הכי עיקר העדות מיהא מתקיימת ע"י הכת השניי' שלא הוזמה. ואין המזימין עונים סרה אלא בכת המוזמת. ולא בעיקר העדות שבאו להעיד. ומזה שמעינן דאע"פ שהנידון מתחייב מיתה ע"פ הכת האחרת. מ"מ כיון דאכתי בשעתא דאסהידו בי' לא נגמר דינו הרי הן נהרגין עליו. וכיון דלא גלי קרא אלא בעדים זוממים. אין לנו הך דינא אלא לענין עדים זוממין דגלי בהו קרא. ולא ילפינן מינייהו לענין הורג בידים. דשאני עדים זוממין. דלא מחייבי אלא על מחשבתם שזממו לעשות. ואם הרגו אין נהרגין אלא דוקא כשלא הרגו. וחידוש הוא שחידשה תורה גבייהו מה שאינו נוהג בשאר עונשין שבתורה. והילכך גם לענין זה איכא למימר שחידש בהו קרא לחייבם קודם גמ"ד. אע"פ שאח"כ נגמר דינו ע"י כת אחרת. להריגה. משא"כ רוצח דלא מתחייב אלא על מעשיו שעשה בפועל. הילכך אפי' קודם גמ"ד אית לן למימר דכיון דסוף סוף נגמר דין הנדון אח"כ להריגה בלא"ה. הו"ל כגברא קטילא. ואיי ההורגו נהרג עליו. והיינו דלא אשמעינן תנא דמתני' הך דינא אלא הכא לענין עדים זוממין דוקא. ואע"ג דההיא דתני רבי הושעי' קתני לה לקמן בריש הלכה שאחרי' ומפסיק במשנה אחרת בינתים. נראה דט"ס הוא. וצ"ל קודם פיסקא זו בסוף הלכה שלפניה. ומייתי לה כדי לתרוצי פירכא דפריך בסוף הלכה שלפניה כמו שביארנו. וכיו"ב אשכחן בירושלמי בכמה דוכתי. והשתא לפ"ז אתיא מתניתין דסופ"ק דמכות ומילתא דרבא שפיר אליבא דכ"ע. דאפי' ריה"ג ור"ע בעדים זוממין מודו דנהרגין עליו קודם גמ"ד: ועכ"פ מבואר מדברי ר"ח ז"ל דלר"א ורב מיהת כל מחייבי מיתות שהרגן קודם גמ"ד. נהרג עליהם. דהרי אפי' גואל הדם ס"ל דנהרג על הרוצח. אף על גב דמיירי בגוונא דבר קטלא הוא בב"ד כשיגמר דינו. דהא מקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט הוא דנפק"ל. מכלל דאחר עמדו לפני העדה למשפט ימות. ואפי' הכי קודם שנגמר דינו נהרג עליו. וא"כ אפי' לר"ח ז"ל עכ"פ קשה לר"א ולרב דקאי כוותי' מנ"ל למילף מהך קרא דנהרג עליו. דכיון דהך קרא הוא אזהרת לאו שלא להרגו. אין לנו מהך קרא אלא למיקם עלה בלאו. אבל מיתה מנ"ל. דסברא דאהדרי' לאיסורא קמא לא שייכא הכא כמו שנתבאר. וכ"ש לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דכולה ההיא סוגיא דהתם לא מיירי אלא לאחר גמר דין הרוצח בב"ד. וא"כ נראה דאפי' לריה"ג ור"ע אם הרגו קודם שנגמר דינו נהרג עליו. וכן כתב בפשיטות בחינוך סוף מצוה ת"ט והריטב"א ז"ל בפ"ק דמכות ה' ע"א עיי"ש. וכן מתבאר מדתניא בספרי פרשת מסעי פסקא קס"א. הרי שיצא ליהרג וקדם אחר והרגו פטור. או קודם שנגמר דינו. ת"ל אשר הוא רשע למות. עד שלא נגמר דינו חייב. משנגמר דינו פטור עיי"ש. ובודאי דחייב ופטור דקתני בהך ברייתא חייב מיתה ופטור ממיתה קאמר. כמו כל חיוב ופטור דקתני גבי רציחה. דאם איתא דמיתה לית בה כהורג את הנפש בעלמא. אלא מלקות הוא דאיכא מלאו דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה וגו'. הו"ל למיתני לוקה ואינו לוקה. אבל חייב ופטור סתמא. ודאי מיתה משמע. ומזה תמוהים טובא דברי המאירי ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דאפי' אם הרגו לאחר שנגמר דינו למיתה נהרג עליו. והרי כאן בספרי מפורש בהדיא דלאחר שנגמר דינו אם הרגו פטור. עכ"פ מבואר דמיהת עד שלא נגמר דינו נהרג עליו. ואם איתא דקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו וגו' הוא אזהרת לאו. קשה מנ"ל לומר דנהרגין עליו. אלא ודאי משמע להו דקרא לא אתי אלא לפרש דין מיתת הרוצח. לומר שאין לו דין מיתה אלא משנגמר דינו בב"ד. אבל מקמי הכי לאו בר קטלא הוא. וממילא נשמע מזה דנהרגין עליו כעל כל אדם: איברא דלכאורה יש לדון בזה מדאמרינן בפרק הנשרפין ע"ח ע"א אמר רבא טרפה שהרג בפני ב"ד חייב. שלא בפני ב"ד פטור. בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך. שלא בפני ב"ד פטור דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה וכו'. ואמר רבא טרפה שרבע בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור. בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך וכו' עיי"ש. והקשו עלה הרמב"ן והריטב"א ז"ל בפ"ב דמכות י"ב ע"א מדאמר ר"ע התם מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. שנאמר לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והתם משמע דמילתא דרבא אתיא אליבא דכ"ע. ותי' וז"ל י"ל דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת. הילכך דיינו לי' אינהו משום ובערת הרע עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בחמרא וחיי בסנהדרין שם בשם תלמידי רבינו פרץ ז"ל עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה. דכיון דפסלינהו קרא לדין זה עד שיעמוד בב"ד אחר. א"כ אפי' דנוהו הם אין דיניהם דין. והו"ל כקודם גמר דין. וקיימי עלי' בלא תרצח. ואם הרגוהו נהרגין עליו. והיכי יתכן לומר דכדי לקיים ובערת הרע מקרבך נוציא את זה להריגה. והא כבר אפקי' קרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. מכלל קרא דובערת הרע מקרבך. ואוקמי' בכלל אזהרת לא תרצח. והו"ל כשאר הורג נפש דעלמא. אלא ודאי מוכרח לכאורה מזה דאפי' לפני גמר דין ההורגו אינו נהרג עליו. ולא הו"ל בכלל אזהרת לא תרצח. ולית בי' אלא לאו דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר. והיינו דוקא היכא דאפשר לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ע"י ב"ד. אבל הכא דלא אפשר אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ונהרג על ידיהם. וזה מסייע לכאורה לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו וגו' הוא אזהרת לאו: איברא דלכאורה אדרבה איפכא מוכח. מדקאמר רבא בסיפא דאם הרג או רבע שלא בפני ב"ד פטור. משום דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה. והא הכא נמי כיון דאי אפשר לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך אית לן למימר דאתי עשה זו ודחי ל"ת דלא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ויש להרגו אע"פ שלא נגמר דינו בב"ד. אלא ודאי מוכרח מזה איפכא. דלא ימות הרוצח וגו' לא לאזהרת לאו הוא דאתי. אלא הוא בא להטיל תנאי במשפט הרוצח. לומר דלאו בר חיוב קטלא הוא אלא משנגמר דינו למות ע"פ ב"ד דוקא. אבל מקמי הכי דמים לו. והרי הוא ככל ישראל דההורגו נהרג עליו. והילכך קם לי' בכלל לא תרצח. ולא שייך הכא לומר אתי עשה דובערת הרע ודחי ל"ת. משום דבמקום לאו דלא תרצח לא שייכא עשה דובערת הרע. וגם נראה דלאו דלא תרצח כיון דעיקרו לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאתי. לא ניתן לדחות אפי' בגוונא דליכא מיתת ב"ד. כגון הכא בטרפה אע"ג דההורגו אינו נהרג עליו בעלמא. כיון דמ"מ מוזהרין עליו בלאו דלא תרצח. לא אמרינן בי' אתי עשה דובערת הרע ודחי לאו דלא תרצח. ואין לומר דהכא כיון דהו"ל עדות שאאי"ל הו"ל כליתא כלל. ובלא עדים ודאי ההורגו נהרג עליו. והילכך טרפה נמי פטור. משא"כ ברישא בפני ב"ד נהי דאין דיניהם דין לר"ע. מ"מ הרי לאו בתורת עדים קטלי לי'. אלא דנין אותו ע"פ ראייתם. דזה ליתא. דא"כ גם בסיפא שלא בפני ב"ד אמאי אינו נהרג מיהת ע"י העדים גופייהו ע"פ ראייתם. דהא גם העדים בכלל מצות ובערת הרע. כמש"כ הרא"ש בפ"ק דמכות סי' י"א עיי"ש. ובריש פרק בתרא דחולין מבואר דהכל חייבין בעשה זו עיי"ש. וא"כ גם בעדים שייך לומר בזה אתי עשה ודחי ל"ת. אלא ודאי מוכח מזה דקרא דלא ימות הרוצח וגו' אפקי' מכלל עשה דובערת הרע. ולא לאזהרת לאו אתי אלא להטיל תנאי במשפט הרוצח. מיהו נראה דאי מהא לא תקשה. דאיכא למימר דודאי בסיפא שלא בפני ב"ד כיון דהרואים לא חזו אלא להיות עדים בדבר. הילכך כיון דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה ועדותן פסולה. הו"ל כליתא כלל. ולא קרינן בי' ובערת הרע מקרבך. וקיימי עלי' באזהרת לאו דלא תרצח. ולהכי שפיר קאמר רבא בזה שהוא פטור. משא"כ ברישא. דסנהדרין גופייהו ראו המעשה. מאחר דאי אפשר לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. אם לא ידינוהו אינהו גופייהו. ואיכא למימר בה אתי עשה ודחי ל"ת דלא ימות הרוצח וגו'. שוב ממילא הו"ל תורת ב"ד עליהם דלא בעינן בהו שיהא יכול להזימן. דאין דין הזמה בב"ד. ושפיר מצו למיגמר דינו ולהמיתו. ולהכי קאמר רבא שפיר דחייב אפי' לר"ע. והשתא לפ"ז מוכרח ע"כ לכאורה מזה לפי דברי הרמב"ן והר"פ והריטב"א ז"ל. דקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה לאזהרת לאו הוא דאתי. וא"כ אם הרגו קודם שנגמר דינו אינו נהרג עליו. אלא דלקי כעובר בלאו. הן אמת דמעיקר מימרא דרבא ודאי לא מוכח מידי. משום דבלא"ה כבר תירצו התוס' שם בפרק הנשרפין בד"ה בפני ב"ד וכו' קושית הר"פ והרמב"ן והריטב"א ז"ל בדרך אחר. ולפי תירוצם ליכא לאוכוחי מידי עיי"ש. אבל מ"מ ע"פ דברי הר"פ והרמב"ן והריטב"א ז"ל לכאורה ע"כ מוכרח כדכתיבנא. אלא דלפ"ז דברי הריטב"א ז"ל סותרים זא"ז. דהרי בפ"ק דמכות שם ס"ל להריטב"א גופי' דההורגו קודם שנגמר דינו נהרג עליו אפי' איכא עדים כשרים בדבר. וגם כתב שם כן אליבא דרבא גופי'. דאיהו מרא דשמעתא דהתם. ואילו הכא מוכרח ממילתא דרבא ע"פ דברי הריטב"א איפכא. ובעיקר דברי הר"פ והרמב"ן והריטב"א ז"ל קשה טובא לכאורה מדתנן לקמן בפרק הנשרפין ע"ט ע"ב רוצח שנתערב באחרים כולן פטורים. ופרכינן עלה התם בגמרא מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא. אמר רבי אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן. רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הילכך כולן פטורין עיי"ש. ולהרמב"ן והר"פ והריטב"א ז"ל התם נמי כיון דא"א לקיומי בהו ובערת הרע מקרבך. אית לן למימר דאתי עשה זו ודחי ל"ת דלא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ויהרגו כולם. דהא התם בדאיכא עדים מיירי אלא שלא גמרו את דינו. ואי לא שנתערב באחרים היו גומרים את דינו למות. ובפרט לפי המבואר בפירש"י והרמ"ה ז"ל שם דמיירי בשכבר נתקבלה עדותן בב"ד עיי"ש. אלא ודאי מוכרח מזה דההורגו קודם שנגמר דינו בב"ד נהרג עליו ולא קרינן בי' ובערת הרע מקרבך. דקרא דלא ימות הרוצח אתי להטיל תנאי במשפט מיתת הרוצח ואהדרי' לכלל אזהרת לאו דלא תרצח. וא"כ גם בטרפה אית לן למימר הכי: מיהו נראה ע"פ מאי דמבואר בחולין ריש פרק שילוח הקן חולין קל"ח ע"ב דאמרינן התם אמר רבינא עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח. מאי טעמא דא"ק שלח תשלח את האם. במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד. ופרכינן עלי' היכי דמי אי דגמר דיני' בר קטלא הוא. ומשני אלא דלא גמר דיני' ובעי לאתויי' לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך. ופירש"י וז"ל מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דאפי' קודם גמר דין איתא לעשה דובערת הרע מקרבך לענין שחייב להביאו לב"ד שידינוהו להמית וימיתוהו. וכן מבואר שם לקמן ק"מ ע"א דאמרינן דמאי דכתיב שתי צפרים חיות טהורות למעוטי עוף שהרג את הנפש וה"ד אי דגמר דיני' בר קטלא הוא. ופשיטא דאינו ראוי לא לשילוח ולא לשחיטה דהא דינו בסקילה. אלא קודם גמר דיני' ולמאי אי לשילוח בעי לאתויי לבי דינא וקיומי ובערת הרע מקרבך. אלא לשחיטה. ופירש"י וז"ל דאי משום ובערת הרע מקרבך. הרי מבוער מן העולם הוא עכ"ל עיי"ש. ומבואר דמיד משעשה דבר שחייבה עליו תורה מיתת ב"ד. קיימי עלי' במצות ובערת הרע מקרבך להביאו לב"ד לדון את דינו. וא"כ אפי' אם נימא דקודם שנגמר דינו ההורגו נהרג עליו. והו"ל בכלל אזהרת לא תרצח כשאר כל ישראל. מ"מ שייכא בי' עשה דובערת הרע מקרבך מיהת לענין שחייבין הרואים אותו להביאו לידי ב"ד לשפטו כמשפטו. והיכא דלית בי' משום רציחה וכגון בעוף שהרג את הנפש. אע"ג דודאי לכתחילה צריך להביאו לב"ד לעשות בו כמשפטו. משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. וה"ה לחיה ועיף. מ"מ היכא דצריך לי' למצוה. כמו לטהר בו את המצורע. מדינא הוה שרי למישחטי'. דמקיים שפיר בהכי עשה דובערת הרע מקרבך. אלא דמיעטי' קרא מדכתיב טהורות. ומעתה נראה דהן הן דברי הר"פ והרמב"ן והריטב"א ז"ל. דטרפה שהרג או רבע וכיו"ב אע"ג דשלא בפני ב"ד אלא לפני עדים. כיון דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה דעדותן פסולה והו"ל כליתא כלל. פטרינן לי'. משום דלא קרינן בי' ובערת הרע מקרבך כמשכ"ל. וההורגו עובר בלא תרצח. מ"מ כשהסנהדרין עצמן ראוהו עובר עבירה שמתחייב עלי' מיתת ב"ד. אע"פ שהם פסולים לדינו לר"ע. מ"מ כיון דגם קודם גמר דינו רמיא עלייהו עשה דובערת הרע מקרבך. וכאן א"א להביאו לידי ב"ד אחר. אתי עשה דובערת הרע ודחי ל"ת דלא תרצח. כיון שאין בהריגתו מיתת ב"ד אלא לאו גרידא. אפי' היכא דלאו בר חיוב מיתה הוא. מידי דהוי אעוף שהרג את הנפש. דגם מקמי גמר דינו מקיים בי' ובערת הרע במיתתו שלא בב"ד לצורך מצוה כדכתיבנא. והיינו דוקא היכא דאפשר לקיים בו ובערת הרע מקרבך להביאו לידי ב"ד. ולזה דוקא במקום מצוה אחריתא הוא דשרי להמיתו קודם גמר דינו. אבל היכא דא"א להביאו לב"ד שרי למיקטלי' משום עשה דובערת הרע מקרבך גופא. דאטו עשה זו גריעא משאר מצות שבתורה. ואמנם היינו דוקא באדם טרפה דגם בעלמא לא מיחייבי על הריגתו מיתת ב"ד. ולא עבר עלי' אלא בלאו גרידא. אבל באדם שאינו טריפה. כיון דאיכא בהריגתו מיתת ב"ד. לא ניתן איסורו לידחות מקמי שום עשה שבתורה. והילכך אפי' עבר עבירה שחייבין עלי' מיתת ב"ד. כל ההורגו קודם שנגמר דינו בב"ד נהרג עליו. אפי' להר"פ והרמב"ן והריטב"א ז"ל. וכמו שנתבאר מסוגיא דפרק הנשרפין. ואין משם סתירה לדבריהם ז"ל. וממילא מבואר דליכא שום סתירה בדברי הריטב"א ז"ל: ועפ"ז נראה במאי דבירושלמי פרק הנשרפין שם מפרש רבי יוחנן למתניתין דהתם בנתערב באחרים כשרים. ושאר אמוראי דהתם מוקמי לה באוקימתא אחריני כבתלמודא דידן עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה טובא. אמאי לא חייש בירושלמי להנך פירכא דפרכינן בתלמודין וקאמר אילימא אחרים כשרים פשיטא. ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותן לכיפה. ומשום הכי מסיק בפשיטות דליכא לפרושי מתניתין הכי. וליכא מ"ד דמיתוקמא לי' מתניתין בהכי. אבל לפי מה שביארנו איכא למימר דהירושלמי לטעמי' אזיל. שכבר נתבאר לעיל דמדברי הירושלמי פ"ק דמכות מתבאר דס"ל דדוקא עדים זוממין גלי בהו קרא לחייבן אפי' על חייבי מיתות עד שלא נגמר דינם. אבל ההורגן אפי' קודם שנגמר דינן אינו נהרג עליהן. והשתא עפ"ז שפיר יש מקום לפרש מתניתין בנתערב באחרים כשרים. כדמשמע ודאי פשטא דלישנא דמתניתין. ועיקר מתניתין דיוקא אתי לאשמעינן. רוצח שנתערב באחרים הוא דפטורין כולן. אבל נתערב ברוצחין שנגמר דינם יהרגו כולם. אע"פ שהוא לא נגמר דינו. ועל זה פליג ר"י וקאמר דבזה כונסין אותן לכיפה. וא"כ מיתרצי בהכי הנך פירכא דפרכינן בתלמודין. אבל תלמודא דידן לטעמי' אזיל דס"ל דחייבי מיתות עד שלא נגמר דינן ההורגן נהרג עליהן והכי נמי איכא למימר דס"ל לשאר אמוראי בירושלמי שם. ולהכי אי אפשר לפרושי מתניתין בהכי. ומשום הכי דחקי ומוקמי מתני' באוקימתא אחריני. כן נראה קצת ביאור לדברי הירושלמי אלו התמוהים. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דלתלמודא דידן ההורג חייבי מיתות עד שלא נגמר דינם נהרג עליהן אפי' להרמב"ן והר"פ והריטב"א ז"ל. וא"כ עכצ"ל דקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט. לא בא אלא להטיל תנאי במשפט מיתת הרוצח. ולא אתי לאזהרת לאו. דהא בהא תליא כמו שנתבאר: וכן נראה מדאמרינן בע"ז בפרק השוכר ס"ד ע"ב תניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז דברי ר"מ. וחכ"א אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח וכו'. ובתוס' שם בד"ה איזהו ג"ת כתבו וז"ל במסקנא קאמר דהיינו להחיותו. וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה. דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה. וי"ל דכל זמן שלא דנוהו אינו חייב מיתה. תדע דהא אמרינן העכו"ם לא מעלין ולא מורידין עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דכל חייבי מיתות ב"ד ההורגן קודם גמר דינם אינו נהרג עליהן. ואינו עובר אלא בלאו דלא ימות הרוצח וגו'. א"כ הדבר תמוה כיון דאפי' ישראל אם הרגו מיד משעבר אינו נהרג עליו. אלא עובר בלאו דלא ימות הרוצח וגו'. א"כ בן נח דלא כתיב בי' לאו זה. אפי' לכתחילה אית לן למימר דרשאי להרגו מיד משעבר על אחד משבע מצות. אע"פ שעדיין לא דנוהו. דעל ישראל הוא דאזהר קרא ולא על בני נח. ומיהו לפמש"כ התוס' שם לעיל בפרק אין מעמידין כ"ו ע"ב בד"ה ולא מורידין וכו'. וז"ל ואע"פ שסתם נכרים הם עובדי ע"ז ועוברין על שבע מצות. מ"מ אין מורידין. דרבינהו קרא להתירא דכתיב והיו לך למס ועבדוך עכ"ל עיי"ש. א"כ לפ"ז גם בבני נח גלי לן קרא דאין נהרגין קודם שנגמר דינם בב"ד. ואדרבה לפ"ז לכאורה יש להביא ראי' מהתם איפכא. דאם איתא דקרא דלא ימות הרוצח וגו' לא לאזהרת לאו הוא דאתי. אלא לגלויי לן דאין לו משפט מות עד שיגמר דינו בב"ד. קשה למה לן קרא. ותיפוק לי' דאפי' בני נח אין להם משפט מות קודם גמר דינם בב"ד. ולא גרע ישראל מב"נ. אלא ודאי הך קרא דלא ימות הרוצח וגו' לאזהרת לאו הוא דאתי בישראל. דמב"נ ליכא למשמע אזהרת לאו. דמלבד דאין מזהירין מה"ד. בלא"ה הרי בב"נ גופי' לא נפק"ל אלא מקרא דוהיו לך למס ועבדוך. ולית בי' אזהרת לאו. ואע"ג דודאי גם בב"נ איכא איסורא להרגן קודם גמר דינם. דהרי הא דאמרינן בהו דאין מורידין אותן. היינו לומר דאסור להורידן. כמבואר בהדיא בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ז ע"א עיי"ש. מ"מ לא אשכחן בהו אזהרת לאו כדכתיב בישראל. איברא דזה ליתא. דהרי גם לפ"ז אכתי קשה למה לן קרא לומר דעובר עליו בלאו. ותיפוק לי' דכיון דאפי' בני נח קודם גמר דין לאו בני קטלא נינהו. ואדרבה כל שחזרו בהן וקבלו עליהן שבע מצות מצווין עליהן אפי' להחיותם. כמובואר בגמרא שם. והוא בכלל מצות וחי עמך דכתיב בגר תושב. א"כ כ"ש ישראל דאית לן למימר דכל כמה דלא נגמר דינו בב"ד אין לו משפט מות. וא"כ קאי עלי' בלאו דלא תרצח. וההורגו נהרג עליו. ולמה לי קרא דלא ימות הרוצח וגו'. ובשלמא לר"ע דדריש מיני' לסנהדרין שראו וכו' לאשמעינן דעד הרואה אינו נעשה דיין. ניחא דקרא לא אייתר. ולדידי' עיקר הראי' נמי ליתא כלל מהתם. אבל לשאר תנאי דלא ס"ל כר"ע קשה. וגם לר"א דדריש מיני' בפ"ב דמכות שם דאפי' גואל הדם מוזהר עליו קודם גמר דינו לא תקשה מידי. דהרי לא אייתר קרא לדידי'. אבל לאינך תנאי קשה: איברא דכל זה אינו אלא לפי דברי התוס' בפרק השוכר שהבאתי לעיל. אבל עיקר דברי התוס' שם תמוהים אצלי טובא. ולא ידענא מאי קשיא להו. ולא מיבעיא לפמש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל בפ"ב דמכות ט' ע"א דאפי' מקיים כל שבע מצות כמו שנצטוה. אכתי אינו בכלל גר תושב עד שיקבלם עליו בב"ד של ישראל. אבל בלא קבלה אפי' קים לן בי' שמקיימן. בן נח הוא דמיקרי. ואינו מצווה להחיותו עיי"ש בדבריהם. דודאי אין מקום קושיא כלל בברייתא דהתם. דקתני איזהו גר תושב וכו'. דאיכא למימר דגם קודם שנעשה גר תושב קים לן בי' בברור שקיים כל שבע מצות כהלכה כמו שנצטוה. אלא דמ"מ לא הי' לו דין גר תושב להחיותו. ולהכי קתני איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים וכו'. ולא מיירי הכא כלל בעובר על שבע מצות ולעולם אימא לך דבעובר על שבע מצות. אפי' קודם שנדון בב"ד על כך. רשאי להרגו מדינא. וכ"ש לפמש"כ הרמב"ם ז"ל סוף פ"ח מהלכות מלכים דאינו גר תושב אא"כ עושה שבע מצות מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן עיי"ש. וא"כ אפי' כשקבלן עליו בב"ד של ישראל וזהיר בהן. מ"מ אם אינו עושה כן אלא מהכרע הדעת אינו גר תושב. וא"כ עובר על שבע מצות לית מאן דכר שמי' בברייתא זו כלל. אלא אפי' אם נימא דס"ל לתוס' דכל ב"נ שלא קיבל עליו שבע מצות בפני ב"ד של ישראל חזקתו שעבר על שבע מצות. ולהכי קתני בברייתא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים וכו'. אבל ודאי היכא דקים לן בי' שמקיים כל שבע מצות כמו שנצטוה. גם בלא שום קבלה הרי זה גר תושב. מ"מ לא ידענא מאי קשיא להו. והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה וכו'. אין הכי נמי דודאי כיון דאזהרתן זו היא מיתתן מיד שעבר על שבע מצות חייב מיתה בלא עדים והתראה. אלא דהיינו דוקא כשראינוהו שעבר. אבל מסתמא ודאי לא קטלינן לי'. דנהי דמסתמא עבר על שבע מצות. מ"מ לאו בר קטלא הוא עד דחזיני' דעבר עליהן. ובהכי הוא דמיירי קרא דיהיו לך למס ועבדוך. וכן מה שאמרו שהנכרים לא מעלין ולא מורידין. בהכי הוא דמיירי. דהיינו בסתמא. אבל כל דחזיני' לפנינו דעבר על אחת משבע מצות לעולם אימא לך דנהרג מיד. וברייתא דאיזהו גר תושב ודאי בסתמא מיירי. ואין מקום כלל לקושית התוס'. ודבריהם ז"ל צ"ע אצלי. וא"כ ההיא דהתם אינה ענין לכאן כלל וליכא למידק מינה מידי: הן אמת דבלא"ה הרי אמרינן בפרק ארבע מיתות נ"ז ע"ב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה. מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב. וילפינן כל זה התם מקראי עיי"ש. הרי דגם בן נח אינו נהרג אלא ע"פ דיין ועד. מ"מ אין משם הכרע כלל לכאן. דהרי גם בישראל כתיב ושפטו העדה והצילו העדה. דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת. וכתיב לפי עדים ירצח את הרוצח וגו'. ואפי' הכי איצטריך קרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ומשמע דבלא"ה הוה רשאי להרגו מיד משהרג עד שלא עמד בדין. וכמבואר במכילתא שהביא הרמב"ם בסה"מ שם. ובפ"א מהלכות רוצח. ועכצ"ל דודאי מי שלא ראה הוא גופי' המעשה אינו רשאי להרגו מיהת לכתחילה אלא ע"פ ב"ד. ולזה לא איצטריך קרא. אבל אותן שראו בעיניהם כשהרג. הוה סד"א דרשאין להרגו מיד משהרג. אי לאו דגלי קרא. וא"כ בב"נ נהי דגלי קרא דנהרג ע"פ עד ודיין. מ"מ איכא למימר דהיינו רק לענין להתיר להרגו אפי' מי שלא ראה המעשה. אבל מי שראה הוא גופי' המעשה. לעולם אימא לך דגם השתא רשאי להרגו מיד משהרג. דבזה לא אשכחן דגלי קרא מידי גבי בני נח. וגם י"ל דנפק"מ לענין שיהא חייב להרגו. דדוקא ע"פ עד ודיין איכא חיובא דכמשפטו כן יעשה לו. אבל מעיקרא רשות וכן נראה מדכתיב ויפן כה וכה ויהרוג את המצרי. דמשמע ודאי דבלא דין ומשפט הרגו ע"פ מה שראהו בעיניו מכה איש עברי. ועי' בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ח ע"ב. ובמש"כ מהר"ש יפה ז"ל ביפ"ת פרשת שמות עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. וגם אפשר לומר דדוקא לב"נ לא הותר אלא ע"פ עד ודיין. משא"כ ישראל רשאי לעשות לו כמשפטו מיד משראהו עובר. ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בסנהדרין שם ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דמההיא דהתם ליכא למשמע מינה מידי: ועכ"פ מתבאר דאין שום הכרע לא מגופי' דקרא ולא מברייתא דמכילתא שהביאו הרמב"ם ז"ל וסייעתו. לומר דיש בדבר אזהרת לאו. ואדרבה הדברים נראין להיפוך כמו שנתבאר. ואמינא עוד דגם מעיקר ההיא ברייתא דמכילתא גופא שהביאוה למקור ויסוד לדעתם בזה. לענ"ד דבריהם נפלאים בעיני. דמשם איפכא מוכח. והנה הרמב"ם בסה"מ כתב וז"ל ולשון המכילתא יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף. תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה. ואפי' הי' ב"ד הגדול שראוהו הורג והם כולם עדים. תבוא העדות אצל ב"ד אחר ואח"כ ידינוהו. ובמכילתא הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו עד שיעמוד אצל ב"ד. ת"ל עד עמדו לפני העדה עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. מבואר דכל יסודו שנשען עליו הוא ברייתא זו שהביא מהמכילתא. והנה עיקר ברייתא זו ליתא במכילתא שלפנינו. אבל היא מובאה בילקוט פרשת מסעי. והרמב"ם ז"ל הביאה בקיצור. אבל שם נמצאת כולה כמו שהיא. והכי איתא התם. הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו. ואמרו לו בן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ואמר להם אעפ"כ הורג הוא. אמרת רשע למות. קדום והרגהו והצל נפשו של זה. וכן מי שהי' רודף אחר אשה לאנסה ואמרו לו בת ברית היא. אשת איש היא. הוי יודע שכתוב בתורה מות יומת הנואף. אמר להם אעפ"כ נואף הוא. אמרת רשע למות. קדום והרגהו והצל אשתו של זה בדמו של זה. יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו עיי"ש. והיא היא ברייתא דמכילתא שהביאוה הרמב"ם ז"ל שם וסייעתו. אלא שהרמב"ם קיצרה ולא הביא ממנה אלא סופה בלבד. והמרשים בילקוט שם שציין על זה סנהדרין ע"ב סוף ע"ב. לא דק. כמבואר להמעיין שם דברייתא דמייתי התם ברייתא אחריתא היא. ונמצאת בתוספתא דסנהדרין פי"א עיי"ש. אבל ברייתא זו שמביא בילקוט שם נראה שהיא מהספרי זוטא שנקראת אצל הרמב"ם בסה"מ תמיד בשם מכילתא כידוע. ועל ברייתא זו לא שייך שינויא דמשני בסוגיא דסנהדרין שם כלל עיי"ש. ועכ"פ מבואר דתנא דהך ברייתא דמכילתא שמביאה הרמב"ם וסייעתו דריש לי' להך קרא דלא ימות הרוצח וגו' לענין רודף דקיי"ל שניתן להצילו בנפשו קודם שהרג ונאף. ודריש מהך קרא לומר דדוקא קודם שהרג ונאף הוא דניתן להצילו בנפשו. אבל אחר שעשה המעשה ועבר והרג או נאף שוב לא ניתן להצילו בנפשו. והשתא כיון דברודף מי שראהו רודף ולא הציל את הנרדף הרי זה עובר בשני לאוין. לא תחוס ולא תעמוד על דם רעך. וגם ביטל מ"ע דוקצותה את כפה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' בפ"א מהלכות רוצח ובסה"מ לאוין רצ"ג ובשאר ראשונים. א"כ ע"כ לפ"ז אין לנו מהך קרא אלא דמשהרג ונאף לא ניתן להצילו בנפשו. ולא עבר לא באחד מן הלאוין ולא בעשה. אם לא הרג את הרודף אחר שעבר ועשה המעשה כשלא הספיק להצילו מקמי הכי. אבל מהיכא תיתי לן אזהרת לאו. דאם איתא דהכתוב בא להזהיר עלי' בלאו. א"כ מאי שנא דנקטי' לענין רודף ולא נקטי' בכל חייבי מיתות כולן. לאזהרה שלא להמיתו אלא ע"פ ב"ד אחר שיגמרו דינו. אלא ודאי ס"ל להך תנא דלשאר חייבי מיתות לא איצטריך קרא. דכל כמה שלא נגמר דינו למות ע"פ ב"ד. ודאי בחזקתו קאי דלאו בר קטלא הוא. וההורגו נהרג עליו. וכמו שביארו בתוס' והריטב"א בפ"ק דמכות ה' ע"א עיי"ש היטב. אלא ברודף כגון ברוצח ובנואף דניתן להצילו בנפשו. וכל מי שאינו מציל עובר בשני לאוין ועשה כדכתיבנא. סד"א דאם לא הספיק להרגו קודם שעבר מיחייב נמי להרגו אפי' אחר שכבר עבר ועשה את אשר זמם. קמ"ל קרא דליתא. שלא הזהיר הכתוב אלא קודם שעשה ולא אח"כ. והיינו דנקט קרא רוצח דשייך בי' דין רודף. וה"ה לנואף דכוותי' ולאפוקי שאר חייבי מיתות דקודם שעבר פשיטא דלא שייך בי' כלל דין מיתה. ואחר שעבר נמי ודאי בחזקתו קאי עד גמר דינו בב"ד. וכן לפי אידך ברייתא דמכילתא שמביא הרמב"ם שם. דקתני הרי עדה שראו באחד שהרג את הנפש יכול יהרגוהו וכו'. ג"כ אין שום ראי' כלל לומר דאתי למידרש הך קרא לאזהרת לאו. אדרבה משמע דקרא לא אתי אלא לאשמעינן דינא דעד הרואה אינו נעשה דיין. ואתיא כר"ע דדריש הכי הך קרא בפ"ב דמכות י"ב ע"א דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותי עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. וכן הוא בתוספתא פ"ב דמכות דקתני התם רבי יוסי אומר לעולם אין נהרגין עד שיעמוד לפני הדיינים שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ר"ע אומר ראוהו ב"ד הגדול שהרג אין ממיתין אותו מיד אלא מושיבין דיינים אחרים ומעידים בפניהם שנאמר ולא ימות וגו' עיי"ש. ומבואר דלר"י בא הכתוב לומר שאינו נהרג עד שיגמר דינו בב"ד. ור"ע פליג וס"ל דלא צריך קרא להכי. ולא אתי קרא אלא לפסול אותן שראו מלדון דין זה. דאין עד הרואה נעשה דיין. דסד"א דלא תהא שמיעה גדולה מראיה קמ"ל קרא דפסולין. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל במכות שם עיי"ש. וכן כתבו בתוס' וברשב"א וריטב"א ובעל המאור ריש פ"ג דר"ה עיי"ש בדבריהם. וא"כ אין זה אלא כשאר לאוי השלילה. ולא מיירי קרא מאזהרה כלל. סוף דבר אין לנו שום רמז ורמיזא לא בהך ברייתא דמכילתא. ולא בשאר דוכתי. דרך קרא לאזהרת לאו הוא דאתי. אדרבה מברייתא זו דמכילתא איפכא משמע וכמו שנתבאר: ונראה עוד דבלא"ה ע"כ מוכרח דאי אפשר לומר דקרא לאזהרת לאו הוא דמידריש כמו שנבאר. וזה ע"פ מאי דתמוה טובא לכאורה בעיקר מה שדרשו מהך קרא דלא ימות הרוצח עד עמדו וגו' לענין שאין הורגין את הרוצח עד שלא נגמר דינו בב"ד. דלפ"ז נמצא דסכינא חריפא מפסקא לקרא. שהרי הדבר למד מענינו דכולה פרשתא לא מיירי אלא ברוצח בשוגג. שחייבהו הכתוב לנוס אל עיר מקלטו. כדכתיב והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה וגו' ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' והערים אשר תתנו וגו'. הרי דכל הענין לפניו ולאחריו וגם רישא דההוא קרא גופי'. ברוצח בשוגג שדינו לגלות לעיר מקלט הוא דמיירי. והיכי יתכן לומר דסיפא דקרא לענין רוצח במזיד שמתחייב מיתת ב"ד הוא דאתי. לומר שלא יהרגוהו עד שיגמר דינו בב"ד וכן קשה לריה"ג ור"ע בפ"ב דמכות שם דמוקמי קרא לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. והיינו במזיד דבר קטלא בב"ד הוא. וכן הוא לברייתא שניי' דמכילתא שהביא הרמב"ם בסה"מ שם. והדבר תמוה טובא לכאורה כמש"כ. ואינו מובן איך יתפרש הך קרא לענין מזיד. והנראה לומר בזה דס"ל להנך תנאי כרבי יוסי בר יהודה דאמר בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. וכבר ביארנו לעיל דאין חילוק לדידי' בין מזיד גמור בעדים ובהתראה למזיד בלא התראה או שוגג קרוב למזיד. דכולן מתחילה עיקר דינם להיות גולים לערי מקלט. ונמצא דלדידי' הוצרכו ערי מקלט מעיקר דינא לא לשוגג לחוד. אלא גם להמזידין. אפי' בגוונא דבר קטלא בב"ד הוא שקולטין אותו מיהת שלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט ויגמרו דינו למות. ועפ"ז מתפרש קרא שפיר אפי' במזיד ואתרו בי'. והכי קאמר קרא. והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח וגו'. ותרתי קאמר קרא. דערי מקלט אלו יש בהן תועלת בין לרוצח בשוגג ובין לרוצח במזיד. שאם הרג בשגגה והיו לכם הערים למקלט. שחולטים אותו להצילו ממיתה לגמרי אפי' מגואל הדם. ואפי' הרג במזיד בהתראה דבר קטלא בב"ד הוא. מ"מ מועילים לו ערי מקלט בתחילה שלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט. שיקדים מיד משהרג לאחד מערי המקלט ושם יהא לו מפלט מגוה"ד עד שישלחו הב"ד אחריו להביאו לפניהם למשפט. וגם יש לפרש דכולי' הך קרא לענין מזיד הוא דמיירי. דמעיקרא כתיב ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. והדר קאמר והיו לכם הערים למקלט גם להמזידין כדי שלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ובלא"ה נראה דמוכרח דהכי פירושא דקרא לר"י ברבי יהודה. דכיון דלדידי' מדינא הוצרכו ערי מקלט גם להמזידין. קשה טובא לכאורה כיון דכל עיקרה של פרשה זו באה רק לצוות על הפרשת ערי מקלט. ולפרש ולבאר בפרטות תועלתן לאיזה צורך באו. אמאי לא ביאר הכתוב אלא תועלתן להורגים בשוגג בלבד. כדמשמע מפשטי' דקרא. דכתיב והקריתם לכם ערים וגו' ונס שמה כל מכה נפש בשגגה וגו' תהיינ' שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. ואח"כ בהורג במזיד כתיב בסוף הפרשה. ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא מות ימות הרוצח וגו'. וכן בכל הפרשה לא נזכרו ערי מקלט אלא להורג בשוגג. אבל להורג במזיד לא נזכר אלא דינו למות בב"ד בלבד. ואם איתא דמעיקר דינא מדאורייתא הכל גולין בתחילה לערי מקלט. איך לא משתמיט קרא מלהזכיר תקנת ערי מקלט גם להמזידין: ואף דלפירש"י במתניתין בפ"ב דמכות ט' ע"ב בד"ה בתחילה וכו' יליף לה ר"י ברבי יהודה מדכתיב בפרשת שופטים וכי יהי' איש שונא וגו' והכהו נפש ונם אל אחת הערים האל וגו'. וס"ל לר"י בר"י דהך ונס. פירושו שינוס שמה. ולשון ציווי הוא שעליו לנוס שמה. וא"כ לפ"ז הרי ביאר הכתוב שם גם משפט המזידין לגלות לערי מקלט. מ"מ הדבר קשה. דמלבד דהך דרשא אליבא דר"י בר"י לא אשכחן בשום דוכתא. דדברי ר"י בר"י אלו נזכרו במתניתין ובברייתא בתלמודין שם. וגם בספרי פרשת מסעי ובפרשת שופטים ובירושלמי פ"ב דמכות ובשום דוכתא לא דריש לה מהך דרשא. ומקורן של דברי רש"י אלו לא ידענא. ועוד דכיון דבפרשת מסעי שבא שם הכתוב לפרש לנו תועלתן של ערי מקלט לא הזכיר אלא השוגגין בלבד. ע"כ יש לנו לומר דמאי דכתיב בפרשת שופטים גבי מזיד ונס שמה וגו'. אין פירושו אלא אם נס. ואינו לשון ציווי. אלא כמו שמתפרש ע"כ רישא דהך קרא. דכתיב וארב לו וקם עליו והכהו. שאין מתפרש אלא בלשון תנאי. אם ארב לו ואם קם עליו ואם הכהו. והכא נמי מתפרש על דרך זו. ונס אם נס מדעתו שלא מן הדין אל אחת הערים האל ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם וגו'. ואין שום ראי' לדינו של ר"י בר"י מהך קרא. ועיקר ראייתו משמע בברייתא שם דנפק"ל מדכתיב בפרשת מסעי והצילו העדה את הרוצח וגו' והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וגו'. דמשמע שכבר נס מתחילה קודם שנתברר ע"פ ב"ד דשוגג הוא. ולא נראה לו לומר שנס שמה מדעתו בטעות קאמר קרא. וכדס"ל לרבי התם. אבל לפ"ז אכתי קשה דמלבד דלפ"ז אמאי לא ביאר לנו הכתוב תועלת וצורך ערי מקלט רק לשוגגין בלבד. ומשמע דלמזידין אין שום תועלת בערי מקלט כלל. קשה ג"כ אמאי לא צוה הכתוב לנו בפירוש שינוסו שמה גם המזידין כמו שצוה על השוגגין. אבל לפי מאי דכתיבנא ניחא שפיר דבאמת ביאר לנו הכתוב תועלת ערי מקלט גם לצורך המזידין. וגם צוה בפירוש שיהיו הערים למקלט גם למזידין. כדכתיב והיו לכם הערים למקלט מגואל. וזהו הציווי למזידין. וחזר וביאר תועלתן להם כדמסיים בסיפא דההוא קרא ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וכמו שביארנו לעיל. ורבי דאמר התם דמעצמן הן גולין שטועין הן וכו'. אפשר לומר דמוקי להך קרא בשוגג וכדס"ל לר"א בפ"ב דמכות י"ב עיי"ש היטב ובמש"כ הריטב"א ז"ל שם ואין להאריך: והשתא לפ"ז ניחא שפיר דברייתא דמכילתא שם. וכן רבי יוסי בתוספתא שהבאתי. דמוקמי קרא למזיד שלא ימיתוהו עד שלא נגמר דינו בב"ד. ס"ל כר"י בר"י. דלדידי' שפיר מתפרש קרא על המזידין. וכן ריה"ג ור"ע דמוקמי קרא לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש וכו'. כוותי' ס"ל. ומאי דפרכינן התם וריה"ג ור"ע האי עד עמדו לפני העדה למשפט מאי דרשי בי'. אע"ג דכיון דבלא"ה ע"כ צ"ל דס"ל כר"י בר"י וכמו שנתבאר. א"כ בפשיטות הוה מצי לשנויי דדרשי לקרא כדר"י ברבי יהודה. מ"מ מאחר דאשכח ברייתא דבהדיא דריש ר"ע להך קרא למזיד. ולסנהדרין שראו וכו'. לאשמעינן דעד הרואה אינו נעשה דיין. ניחא לי' טפי לשנויי דר"ע לטעמי' אזיל. ואף דעיקר קרא לדר"י בר"י אתי. מ"מ מדכתיב לפני העדה. דהו"ל למיכתב עד עמדו למשפט. דריש נמי מיני' עד שיעמוד לפני העדה אחרת. אע"פ שהרואים ג"כ הם סנהדרין והיו ראוים למשפטו. כן נראה מוכרח לדעתי בביאור הדבר. ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר דע"כ הך קרא דלא ימות הרוצח וגו' אין בו אזהרת לאו. ולא בא הכתוב אלא לומר דגם למזיד יש צורך ותועלת בערי מקלט כדי שלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט. וכדקיי"ל כר"י ברבי יהודה כמו שביארנו לעיל. ולדידי' ע"כ אין הכתוב מתפרש אלא על דרך זה. וגם עיקר דרשת המכילתא ע"כ לא אזלא אלא אליבי' דר"י בר"י וכמו שנתבאר: ונראה עוד שכן מוכרח ע"פ מאי דגרסינן בפ"ב דמכות י' ע"ב אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור. קסבר ולו אין משפט מות בגוה"ד הוא דכתיב. ופירש"י וז"ל ומצאו גואל הדם בדרך בהליכתו פטור. קסבר ולו אין משפט מות בגוה"ד הוא דכתיב. וה"ק פן ירדוף גוה"ד אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש. ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וכו' עכ"ל. ואמרינן עלה מיתיבי ולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר וכו'. ומשני הוא דאמר כהאי תנא דתניא ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר עיי"ש. והנה בספרי פרשת שופטים פיסקא קפ"ג אמרינן פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גוה"ד לרדוף עיי"ש. וכן איתא בפסיקתא זוטרתא שם. ובילקוט רמז תתק"כ עיי"ש. ובכ"מ פ"א מהלכות רוצח ה"ב על מש"כ הרמב"ם ז"ל שם על רוצח במזיד מלוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גוה"ד הוא ימית את הרוצח וכו'. כתב שם וז"ל מצוה ביד גוה"ד וכו'. בפרק נגמר הדין. ובספרי פן ירדוף גוה"ד מצוה ביד גוה"ד לרדוף עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד. דהרי הרמב"ם שם בהורג במזיד מיירי ונגמר דינו בב"ד למיתה. ובזה הוא שכתב הרמב"ם דמצוה ביד גוה"ד להמית את הרוצח ע"פ ב"ד. כמבואר בהדיא בדבריו שם עיי"ש. אבל בספרי בהורג בשוגג הוא דמיירי. דהא אקרא דפן ירדוף וגו' קאי דמיירי בהורג בשוגג. כמבואר להדיא בקרא שם. ולענין הורג בשוגג פסק הרמב"ם שם לקמן בפ"ה ה"י בהדיא כר"ע דליכא מצוה אלא רשות ביד גוה"ד להרוג הרוצח עיי"ש. שוב מצאתי לקצת אחרונים שכבר תמהו בזה על הכ"מ. ואף דממה שפסק הרמב"ם לקמן כר"ע דרשות ביד גה"ד ליכא סתירה כ"כ. משום דאפשר לדון ולומר דעד כאן לא פליגי ריה"ג ור"ע אלא בשכבר בא הרוצח לעיר מקלטו וקלטוהו מחיצות. אלא שבמקרה יצא ממנה ודעתו לחזור. ובזה הוא דס"ל לר"ע דדי לומר דהרשות ביד גוה"ד להרגו. אבל מצוה ליכא. משא"כ בקרא דפן ירדוף דמיירי דאכתי לא מטא לעיר מקלטו. אפשר דאפי' ר"ע מודה דאיכא מצוה ביד גוה"ד להרגו. וכסברת הריטב"א ז"ל בסוגיא דלקמן י"ב ע"א בד"ה א"ר זוטרא עייש"ה. וא"כ ברייתא דספרי מצי אתיא ככ"ע. וכן משמע לכאורה מדלא איפליגו ריה"ג ור"ע אלא ביצא חוץ לעיר מקלטו. ולא נקטי פלוגתייהו נמי מיד בתחילת מנוסתו לעיר מקלטו. קודם שהגיע לשם. מ"מ עכ"פ דברי הכ"מ תמוהים דאין זה ענין כלל לדברי הרמב"ם שם דמיירי במזיד שנגמר דינו בב"ד למות. אבל בספרי שם בהורג בשוגג שדינו לגלות הוא דמיירי: ועכ"פ מבואר בברייתא זו דספרי דמיד בתחילת מנוסתו לעיר מקלטו קודם שהגיע לשם. מצוה ביד גואל הדם להרגו. ולפ"ז לפי מאי דתנן התם לקמן י"א ע"ב רוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו ומצאו גוה"ד. ריה"ג אומר מצוה ביד גוה"ד ורשות ביד כל אדם. ר"ע אומר רשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבין עליו. זו היא גירסת כל הראשונים ז"ל ובמשנה שבמשניות ובירושלמי שם ואמרינן עלה בגמרא שם לקמן י"ב ע"א תנו רבנן ורצח גוה"ד את הרוצח מצוה ביד גוה"ד וכו'. מ"ט דר"ע מי כתיב ירצח. מ"ט דריה"ג מי כתיב אם רצח עיי"ש. וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל וא"ת לענין כל אדם במאי פליגי. וי"ל דהא בהא תליא. דלעולם נתתי כל אדם חדא דרגא מגוה"ד. הילכך למ"ד גוה"ד מצוה. הוי שאר כל אדם רשות. ולמ"ד גוה"ד רשות. הוי שאר כל אדם באיסור לכתחילה. אלא דבדיעבד אין חייבין עליו. לפום גירסא הנכונה דגרסינן ושאר כל אדם אין חייבין עליו עכ"ל הריטב"א שם. וכיו"ב העלה בתוס' יו"ט שם מדעתו עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ כאן נמי כיון דקתני בספרי דמצוה ביד גוה"ד לרדוף אחריו ולהרגו. א"כ ממילא נשמע מזה דלכל אדם רשות לרדוף אחרי הרוצח. ולהרגו מיד בתחילת מנוסתו. מיד משהרג. דבהכי איירי הך קרא דפן ירדוף. והדבר תמוה מאוד לכאורה. דהרי לפני גמר דינו בב"ד אפי' במזיד גמור אמרה תורה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וכבר ביארנו לעיל דההורגו קודם גמר דין נהרג עליו. וא"כ כ"ש בשוגג דלא יתכן כלל לומר דיהי' רשות ביד כל אדם להורגו מיד משהרג קודם שעמד בדין. וכן יש לתמוה במאי דתניא בספרי שופטים פיסקא קפ"א מכלל שנאמר פן ירדוף גוה"ד אחרי הרוצח אין לי אלא רודף וגואל. רודף ואינו גואל. גואל ואינו רודף. לא רודף ולא גואל. מנין ת"ל רוצח רוצח ריבה עיי"ש. וראיתי לקצת מפרשים שהביאו בשם רבינו הלל ז"ל בפירושו להספרי כת"י שפירש וז"ל אין לי שאם הרג לרוצח דפטור אלא רודף וגואל וכו' לא רודף ולא גואל. אי פגע ברוצה והרגו מנין דפטור אם הרגו. ת"ל רוצח רוצח עכ"ל. הרי מבואר בספרי לפי פי' רבינו הלל ז"ל דאפי' אחרים שהרגוהו לרוצח מיד משהרג פטורין. אפי' הרג בשוגג. דהרי בהכי איירי קרא דפן ירדוף כמו שנתבאר. והוא תימא גדולה לכאורה כדכתיבנא. ומזה לכאורה ראי' מוכרחת לשיטת רבינו חננאל ז"ל בפירושו למכות שהבאתי לעיל דס"ל דריה"ג ור"ע קודם גמר דין נמי מיירו. דלריה"ג מצוה ביד גואל הדם וכל אדם רשות. ולר"ע רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו. וא"כ הך תנא דספרי כריה"ג ס"ל דמיד משהרג מצוה ביד גואל הדם לרדוף אחריו ולהרגו. ורשות ביד כל אדם. ואפי' לר"ע מיהת מודה דכל אדם אין חייבין עליו אפי' קודם גמר דינו. ואפי' בשוגג. ולפי שיטתו זו צ"ל דמאי דדרשו ריה"ג ור"ע קרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. היינו רק לענין להתיר לאחרים שיהרגוהו ע"פ גמר דינם. משום דגלי קרא דעד הרואה אינו נעשה דיין ופסולים הם לדין זה. ואין דמו מותר לאחרים אלא כשיעמוד בב"ד אחר ויגמרו את דינו למיתה. אבל ודאי הם עצמם שראוהו הרשות בידם להרגו בידם גם קודם גמר דין. ולר"ע עכ"פ כשהרגוהו אין חייבין עליו. אף דלכתחילה אסורים להרגו. ולפ"ז צ"ל להר"ח ז"ל דמאי דאמר ריה"ג כל אדם רשות. ולר"ע כל אדם אין חייבין עליו. היינו דוקא אחרים שראוהו הם עצמם כשהרג. אבל לגבי אותן שלא ראו. ודאי אפי' לפי' הר"ח ז"ל בחזקתו קאי עד שיגמר דינו בב"ד. ואפשר דאפי' נהרגין עליו קודם גמר דינו. ובהכי ניחא דלא תקשה להר"ח ז"ל מההיא דפרק הנשרפין שהבאתי לעיל. וניחא נמי ההיא דפ"ק דמכות ה' ע"א ואין צריך לחלק בין עדים זוממין להורגו בידים וכמבואר. ובזה הי' קצת מקום להשוות דעת ר"ח ז"ל לדינא עם דעת שאר ראשונים ז"ל בזה. וצ"ע בזה: ואמנם לפמש"כ הריטב"א והתוס' יו"ט דפלוגתייהו דריה"ג ור"ע באחרים. דלמר אחרים רשות ולמר אין חייבין עליו. היינו משום דלאחרים לכ"ע נחתינן חד דרגא מגוה"ד. דלמר כיון דבגוה"ד מצוה לאחרים רשות. ולמר דבגוה"ד רשות לאחרים אין חייבין עליו. א"כ ודאי אפי' באחרים שלא ראו הם עצמם שהרג מיירי. ובלא"ה ודאי דוחק טובא לאוקמי בשראו דוקא. וא"כ כיון דקתני בספרי דאפי' בשוגג וקודם גמר דין מצוה בגוה"ד לרדפו ולהרגו ממילא לאחרים רשות אפי' קודם גמר דין. אע"פ שלא ראו. דומיא דגוה"ד. וא"כ הדבר תמוה מדכתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. אבל לפי מה שביארנו דלהמכילתא ולר"י ברבי יהודא מתפרש קרא דלא ימות הרוצח וגו'. דלא אתי אלא לפרש תועלת ערי מקלט למזידין. כדי שלא ימותו עד עמדם לפני העדה למשפט. והיינו לומר דינוסו לערי מקלט שיגינו עליהם עד שיעמדו למשפט. וא"כ ממילא מבואר מזה דחוץ לערי מקלט ההורגו אינו נהרג עליו. אלא דבתוך עיר מקלט קולטתו ומגינה עליו כמו על השוגג. ואפי' גואל הדם נהרג עליו אם הרגו שם. ובזה אתי שפיר דברי הספרי. ועכ"פ מתבאר מזה דקרא דלא ימות הרוצח וגו' אינו אזהרת לאו. שאינו בא אלא לפרש תועלת ערי מקלט למזידין כמו לשוגגין. למאי דקיי"ל כרבי יוסי ברבי יהודה. וזו היא דעת הגאונים ז"ל. ולכך לא מנאוהו במנין הלאוין שלהם: עוד נראה ראי' לדעת הגאונים ז"ל מדאמרינן בב"מ פרק הפועלים פ"ג ע"ב ראב"ש תפוס גנבי. שלח לי' ריב"ק עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה. שלח לי' וכו'. יומא חד פגע בי' ההוא כובסא קריי' חומץ בן יין. אמר מדחציף כולי' האי ש"מ רשיעא הוא. אמר להו תפסוהו. תפסוהו. לבתר דנח דעתי' אזיל בתרי' לפרוקי ולא מצי וכו'. קם תותי זקיפא וקא בכי. אמרו לו רבי אל ירע בעיניך. שהוא ובנו בעלו נערה המאורסה ביוה"כ וכו'. אמר שישו בני מעי שישו. ומה ספיקות שלכם כך וכו' עיי"ש. והדבר קשה טובא לכאורה דאכתי שמחה מה זו עושה. והרי לא אמרו לו אלא שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד אבל הרי לא נגמר דינו בב"ד. דהא ראב"ש אחר החורבן הוה דכבר לא דנו דיני נפשות. וא"כ אכתי עבר בלאו דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט. ובפרט לדעת הסוברין שאם הרגוהו נהרגין עליו. וכ"ש לפמש"כ המהרש"א ז"ל בח"א שם דלהכי א"ל הוא ובנו בעלו וכו'. משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך. ואם הי' ל זרע מעליא עדיין הי' ראב"ש מצטער על אבוד ממונו עיי"ש. הרי דאפי' משום הפסד ממון הוה מצטער. כ"ש שיש לו להצטער משום עבירת לאו דלא ימות עד עמדו לפני העדה. ואמאי שמח. ולכאורה אפשר לומר בזה עפמש"כ בש"מ שם בשם הריטב"א ז"ל והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין. שאני הכא דשליח דמלכא הוה. ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם. כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי ושלוחו של מלך כמותו. ומ"מ במקום שאין כח למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה אינו רשאי. ואם אמר לו המלך לעשות כן. יהרג ואל יעבור עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב הר"ן ז"ל בסנהדרין פרק נגמר הדין מ"ו ע"א עיי"ש. ומה שסיים הריטב"א ז"ל ומ"מ במקום שאין כח וכו'. משמע דכוונתו בזה לתרץ מאי דקשה לכאורה לפי דבריו אמאי נצטער בהריגת הכובס. כיון דבלא"ה לא הוה עביד ע"פ דין תורה. אלא מחוקי המלך הוה רשאי. וא"כ גם בהריגת הכובס ליכא עבירה מהאי טעמא גופא דשליחא דמלכא הוה. וע"פ המלך עשה מה שעשה. ולזה תירץ דכיון שלא הי' עבירה בההוא כובס אלא במה שהעיז פניו לזלזל בכבוד ראב"ש. לא הי' כח גם למלך לעשות בו משפט כזה. ואפי' כשא"ל המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור. אלא דקשה לכאורה למה לו להריטב"א להקשות משום עדים והתראה. ותיפוק לי' עדיפא מינה. דהרי ראב"ש גנבי הוה תפיס. והיכי מסרן להריגה על עון גנבה. שאינה אלא עבירת לאו של ממון דאפי' מלקות לית בה. שניתן לתשלומין. ואולי אפשר לומר משום שיש לדחות דהוה גנבי נמי נפשות. דהו"ל עבירה שיש בה מיתת ב"ד. ומ"מ לפי דברי הריטב"א והר"ן אפשר לומר דאחר שנודע הדבר שבעל נערה המאורסה דהו"ל עבירה שמתחייב עלי' מיתת ב"ד. הוה רשאי להרגו מחוקי המלכות. אע"פ שלא הי' רשאי ע"פ דין תורה. דהא בלא"ה מדין תורה לאו בר קטלא הוה באותו הזמן שלא דנו דיני נפשות. וגם בלא עדים והתראה. אבל נראה דא"א לומר כן. דהרי נערה המאורסה. ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה לית להו. וא"כ אפי' יהי' אמת שבעל נערה המאורסה. אכתי לא מתחייב משום זה מחוקי המלכות אלא בדיני ישראל. כמבואר בפרק ארבע מיתות. וע"כ צ"ל להריטב"א דבזה באמת אפשר שהיו ג"כ עדים והתראה. ולא קשה לו להריטב"א ז"ל אלא על מה שא"ל תפסוהו משום אומדנא בעלמא דמדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא. ומבואר שלא היו שם לא עדים ולא התראה. אבל השתא שאמרו לו אל ירע בעיניך וכו'. אפשר שאמרו לו דאיכא נמי עדים והתראה. אלא דקשה לכאורה מאי הוקשה לו להריטב"א מעדים והתראה. והרי באמת הדר בי' לבתר דנח דעתי'. ונצטער הרבה על זה. ואפשר דבאמת מהאי טעמא הוא שנצטער. אלא דכשנודע הדבר שבעל נעה"מ בעדים ובהתראה נתנחם ושמח. מיהו נראה די"ל דס"ל להריטב"א ז"ל דמדקאמר ומה ספיקות שלכם כך וכו'. משמע שלא נצטער אלא משום שלא היתה אומדנא שלו ודאית אצלו. ועדיין הי' לבו נוקף שמא אין הדבר כך. אבל אם הי' ברור אצלו בלא ספק שכן הוא. אע"פ שאין בדבר לא עדים ולא התראה לא הוה מצטער. אבל למאי דאמרו לו שבעל נה"מ שפיר אפשר לומר שהיו בדבר עדים והתראה. והילכך אע"ג דלא שייך בזה טעמא דחוקי המלכות. מ"מ גם מדין תורה שפיר עבד שמסרו להריגה: איברא דאכתי קשה כיון שהיה אז זמן שלא דנו דיני נפשות. משום דכבר קודם חרבן הבית ארבעים שנה בטלו דיני נפשות. כדאמרינן בפ"ק דשבת ט"ו ע"ב. ובפרק היו בודקין סנהדרין מ"א ע"א. היכי מסרו להריגה אע"פ שאמת הוא שבעל נעה"מ. וזו היא באמת קושית הריטב"א ז"ל. אלא דתירוצו לא שייך כאן כמשכ"ל. אבל אפשר לומר דכיון דמאי דאין דנין דיני נפשות מזמן ארבעים שנה קודם חורבן הבית. היינו משום דגמרינן מקראי שם בפרק היו בודקין בפירש"י. ולקמן בפרק ארבע מיתות נ"ב ע"ב בברייתא דאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח וסנהדרי גדולה יושבת בלישכת הגזית עיי"ש. וברמב"ם סו"פ י"ד מהלכות סנהדרין והשתא כיון דגלי קרא דבזה"ז אין לנו רשות לדון דיני נפשות ודאי אפי' עברו ודנו אין דיניהם דין. ואפי' אחר גמר דין לא עדיף מקודם גמר דין דההורגו נהרג עליו. עכ"פ מי שלא ראה הוא גופי' מעשה העבירה. וכמו שנתבאר לעיל. והו"ל בכלל אזהרת לא תרצח. ככל ישראל. והשתא כיון דטעם דההורגו נהרג עליו. היינו משום דמוקמינן לי' בחזקת חיים. וכמו שביארו התוס' והריטב"א ז"ל בפ"ק דמכות ה' ע"א דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור. וההורגו גברא חייא קטל. וגם כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוון עדותן עכ"ל הריטב"א שם עיי"ש. וא"כ אפשר דבההיא עובדא נתברר הדבר באופן שלא הי' שום ספק בדבר כלל. ואין ההורגו נהרג עליו. ואין זה בכלל אזהרת לא תרצח. וגם לפמשכ"ל דלהמכילתא דאזלא אליבא דר"י בר"י דוקא בתוך עיר מקלט הוא דהורגו נהרג עליו. אבל חוץ לעיר מקלטו אפשר דאפי' לכתחילה שרי. אלא דהתינח אם קרא דלא ימות הרוצח אינו אזהרת לאו כדעת הגאונים ז"ל. אבל אם נימא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דאזהרת לאו יש בדבר. אכתי קשה דאף אם אמת הי' הדבר בלא ספק כלל. מ"מ הרי הזהירה עליו תורה בלאו. וגם לפ"ז אין מקום לחלק בין בעיר מקלטו בין חוץ לעיר מקלטו. כמו שנתבאר לעיל וגם לא שייך לומר כאן דאתי עשה דובערת הרע מקרבך ודחי לאו דלא ימות הרוצח. דהרי כיון דגלי קרא דהאידנא אין דנין דיני נפשות ממילא ליתא להך עשה כלל. והיכי עבר ראב"ש בלאו דאורייתא. אלא ודאי מוכח מזה כדעת הגאונים ז"ל שאין בזה אזהרת לאו. ומיהו לפי מה שנתבאר בדברינו לעיל יש מקום לדחות קצת ראי' זו. אלא שאין להאריך בזה. ועי' במש"כ בב"י חו"מ סי' שפ"ח בשם הרשב"א בתשו' עייש"ה: ועוד נראה להביא ראי' לדעת הגאונים ז"ל מדאמרינן בפ"ק דמכות ה' ע"ב תניא אמר ר"י בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם וכו'. א"ל שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי וכו'. וכתבו שם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דאע"ג דאפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן. י"ל שהעד ההוא חייב הי' מיתה מעבירות אחרות. וכאותה שאמרו בפרק השוכר עיי"ש. והדבר תמוה טובא לכאורה דאכתי מאי הועילו בזה. דהרי עכצ"ל דעכ"פ לא נגמר דינו של אותו עד זומם משום עבירות אחרות. דאל"כ היכי אפשר שלא יתפרסם הדבר מיהת אח"כ והרי התם אמרינן דכל ימיו של רבי יהודה ב"ט הי' משתטח על קברו של אותו עד עיי"ש. דמשמע ודאי מזה שהאריך ימים וכל ימיו הי' אותו צדיק מצטער על כך. והרי כל מעשה ב"ד נעשה בפירסום ובפרט דיני נפשות. ואי אפשר שלא יתודע הדבר מיהת ברבות הימים. ועכצ"ל דמיירי שעבר עבירה חמורה שחייבין עלי' מיתת ב"ד בינו לבין עצמו. ולא נודע הדבר לאיש. ולא נדון על זה בב"ד כלל. וא"כ אכתי איכא בהכי עבירת שפיכות דמים שלא כדין. ונמצא דעכ"פ נכשל ר"י בן טבאי בעבירת לאו דאורייתא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וקושית הראשונים ז"ל במקומה עומדת. הן אמת דלפמש"כ התוס' בחגיגה ט"ז ע"ב בד"ה אם לא וכו' לתרץ קושיא זו. וכ"כ התוס' בכמה דוכתי לחלק בין מידי דאכילה לשאר עניני עבירה וכ"כ בספר הישר לר"ת ז"ל סי' שנ"ה עיי"ש. א"כ ודאי אין שום ראי' מההיא דהתם. אלא דמ"מ נראה דגם לר"ת והתוס' צ"ל דס"ל כדעת הגאונים ז"ל דליכא הכא אזהרת לאו. דאל"כ קשה מה שהקשו בכל דוכתי קושיא זו רק על ההיא דר"י בן טבאי. ואמאי לא הקשו כן גם בההיא דרב חמא בר טובי' בפרק ארבע מיתות נ"ב ע"ב דאקפה לבת כהן שזינתה חבילי זמורות ושרפה ואמרינן דטעה בתרתי עיי"ש ובראשונים שם. והרי גם התם קשה דכיון דבזמן שאין כהן מקריב ולא סנהדרין יושבין בלשכת הגזית אין דנין דיני נפשות. א"כ הו"ל קודם גמר דין וקא עבר בלאו דלא ימות עד עמדו לפני העדה ואיך באה תקלה כזו על ידו. אלא ודאי התם נהי דהו"ל כלפני גמר דין. מ"מ כיון דע"פ הדין היתה בודאי חייבת מיתה בב"ד. שהרי מידן דיינוה ובודאי דנוה ככל חומר דיני נפשות. אלא שטעה במאי דהאידנא ליכא דיני נפשות. אין כ"כ תקלה בדבר עבירה. ואף במאי דשרפה בחבילי זמורות. אע"ג דודאי טעות הוא בדבר הלכה מ"מ אין בזה שגגת עבירת לאו. דלא ימות עד עמדו לפני העדה לא לאזהרת לאו הוא דאתי אלא כמו שביארנו לעיל. ולזה לא הוקשה להתוס' ור"ת ז"ל אלא בההיא דר"י ב"ט. דהתם ודאי לאו בר חיוב מיתה הוה כלל. דהא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם. ולא משמע להו לתרץ כמו שתירצו הרמב"ן והריטב"א ז"ל. ולזה הוצרכו לחלק בין מידי דאכילה לשאר עבירות: וראיתי בספר האמונות והדעות לרבינו הגאון ז"ל במאמר שלישי שכתב וז"ל והשנית דן על קין בעבור הרגו הבל נד ונע בלבד. ודן אח"כ בהריגה כל רוצח. וזה ג"כ איננו ביטול. כי הקב"ה לא צוה להרוג את הרוצח כ"א בדיינים ועדים. וכיון שלא נמצא זה בעת הרוג קין את הבל לא נתחייב ההרג אך ענשו בזולתו עכ"ל הגאון ז"ל עיי"ש. ודבריו צ"ע לכאורה. דמש"כ דהקב"ה לא צוה להרוג את הרוצח אלא בעדים ודיינין. ובלתי ספק כוונתו בזה לקרא דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וא"כ מה זה שכתב שהקב"ה לא צוה להרוג. הרי טפי הו"ל לומר שהקב"ה צוה שלא להרוג. וגם קשה מש"כ דגם זה איננו בטול עדיפא הו"ל לומר דזהו קיום אזהרת לאו דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. אבל לפמש"כ דברי רבינו הגאון ז"ל שם מדוקדקים דלטעמי' אזיל דס"ל שאין בזה אזהרת לאו כלל. ולא בא הכתוב אלא לומר שיגלה לעיר מקלט ושם ינצל ממיתה עד עמדו לפני העדה למשפט. ולזה אמר ג"כ לקין נע ונד יהי'. והיינו שחייבו גלות. וכמו שפירש"י בפרשת בראשית על קרא דוישב בארץ נוד ובסנהדרין ל"ז ע"ב עיי"ש: ועדיין יש לעיין במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. שמנאוהו הבה"ג וסייעתו. וכן הרמב"ם בסה"מ לאוין רפ"ז וכל הבאים אחריו מנאוהו. והוא אזהרה שלא לקבל עדות קרובים. וכן צ"ע מה שלא מנה לאו דלא יקום עד אחד באיש. שמנאוהו הבה"ג וסייעתו. וכן הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רפ"ח וכל הנמשכים אחריו. והרמב"ן ז"ל בלאוין הנוספין מצוה תשיעית הוסיף בזה למנות לאו דלא יומת ע"פ עד אחד לאזהרה לעדות מיוחדת. כדדרשינן סופ"ק דמכות עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' כ"ח השיג עליו. וכתב דאין כאן אזהרה נוספת משום דמלשון התלמוד משמע דלא ילפינן התם מהך קרא אלא לומר שאין מצטרפין. וכיון שאין מצטרפין הרי כל אחד מהן מיוחד. ובעדות מיוחדת כבר נאמר לא יקום עד אחד וגו'. והוא אזהרה לכל עדות מיוחדת עיי"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים. דהרי התם בפ"ק דמכות אמרינן דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות עיי"ש. והכי קיי"ל. כמבואר בפרק זה בורר סנהדרין ל' ע"ב עיי"ש וכן פסקו רוב הפוסקים. ומבואר בראשונים ז"ל פ"ק דמכות שם דאפי' רבנן דר"י ב"ק לא פליגי עלי' אלא בשתי הלואות אבל בהלואה אחת כ"ע מודו דמצטרפין. והיינו דאתי ר"נ לאשמעינן התם. ועי' נו"ב תנינא חאה"ע סי' י"ג עייש"ה. וא"כ ע"כ קרא דלא יקום עד אחד באיש דמיירי גם בממון. לא קאי על עדות מיוחדת אלא על עד אחד ממש. ואולי אפשר לומר דכוונתו דבדיני נפשות כיון דגלי קרא שאינם מצטרפין. ממילא כל חד באנפי נפשי' קאי. וקרינן בהו לא יקום עד אחד באיש וגו' אבל בדיני ממונות. כיון דגלי קרא דמצטרפין משוס דאימעיטו מדכתיב לא יומת ע"פ ע"א. בדיני נפשות הוא דפסלה קרא. אבל בד"מ כשרה. כדאמרינן התם. א"כ לאו עדות מיוחדת היא. ולא קרינן בהו לא יקום עד אחד. והו"ל בכלל ע"פ שני עדים יקום דבר. אבל לעולם ודאי קרא דלא יקום ע"א הו"ל אזהרה לכל עדות מיוחדת. וקרא דלא יומת ע"פ ע"א לא אזהרה הוא. דלא אתי אלא לגלויי דאין מצטרפין בדיני נפשות. וממילא הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא יקום ע"א באיש וגו' וכנראה זו היא ג"כ דעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם שלא מנו אלא לאו דלא יקום ע"א באיש. ולא מנו לאו דלא יומת ע"פ ע"א. ואע"פ שמדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין רצ"א מבואר דס"ל דהך קרא הוא לאו כפול עם לאו דעד אחד לא יענה וגו' שכבר נמנה עיי"ש. מ"מ ע"כ מוכרח מסוגיא דמכות שם דתרתי ש"מ. וא"כ אכתי הו"ל למנותו משום אזהרת עדות מיוחדת. אבל עפמש"כ אתי שפיר: ועכ"פ צ"ע מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אפי' לאו דלא יקום וגו' שמנו כולם. מיהו לזה אפשר לומר דאחר שמנה לקמן במנין הפרשיות פרשה דע"פ שני עדים. וכולל בה בין ד"מ ובין ד"נ כמו שיתבאר שם. שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יקום עד אחד וגו' וכשיטתו ז"ל. ואף דלפי דעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' רמ"ד והסמ"ג לאוין רי"ג לאו זה דלא יקום ע"א באיש הוא אזהרה להעד עצמו שלא להעיד יחידי עיי"ש. ולהרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' כ"ח הוא כולל בין השופטים ובין העד עצמו עיי"ש. וא"כ לפ"ז אע"פ שמנה רבינו הגאון ז"ל פרשת ע"פ שני עדים. מ"מ אכתי יש למנות לאו דלא יקום משום אזהרת העד גופי'. שאינו בכלל קרא דע"פ שני עדים. דלא קאי אלא על הב"ד. דאל"כ לא הו"ל למנותה במנין הפרשיות. כיון שכוללת גם כל יחיד ויחיד. מ"מ לק"מ דאין דעתם מוסכמת לכל שאר ראשונים ז"ל. וגם מעיקר סוגיא דפרק בתרא דפסחים קי"ג ע"ב שהיא מקור דעתם בזה. לא משמע הכי. והרשב"ם ז"ל שם לא פירש כדבריהם עיי"ש. וגם כבר הרגיש בזה בסמ"ג שם גופי' דמכמה דוכתי לא משמע הכי עיי"ש. אלא שכתב לחלק בזה בין לאפרושי מאיסורא ובין לעשות אותו חשוד על השבועה כשיודע שדבריו נשמעים עיי"ש. בדבריו. ולענ"ד צ"ע טובא בזה. ולא ידענא מהיכא תיתי לן לחלק בזה בדבר שהזהיר עליו הכתוב באזהרת לאו לפי דעתם. והיכי ניקום ונדרוש מדעתינו טעמא דקרא להקל. מאחר דקרא סתמא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו'. ואם איתא דקרא לאזהרה על העד גופי' קאי. ודאי אית לן למימר דבכל ענין אסור להעיד יחידי על חבירו. ומהיכא נפק"ל להתיר איסור לאו דאורייתא כדי לאפרושי מאיסורא. ואין זה ענין לההיא דאמרינן ריש פרק שבועת העדות שבועות ל' ע"ב עיי"ש ובמש"כ הראשונים ז"ל שם. דכיון שאמרה תורה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וגו'. אית לן למימר שלא האמינה תורה לעד אחד כלל אפי' כשר שבכשרים. והזהירה שלא להעיד בדבר אם אין עוד עד אחר עמו. אלא ודאי אין איסור בדבר להעיד אלא שהב"ד הם שהוזהרו שלא לעשות מעשה ע"פ עדות עד אחד. וזו היא דעת שאר ראשונים ז"ל. וא"כ ודאי אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולזה אחר שמנה פרשה דע"פ שני עדים במנין הפרשיות לא מנה לאו דלא יקום ע"א וגו'. ולא לאו דלא יומת ע"פ ע"א. וכן ראיתי להסמ"ק שלא מנה שני לאוין אלו. ואע"ג דמלאו דלא יומת ע"פ ע"א אין קושיא על הסמ"ק. שאין דרכו למנות מצות שאינן נוהגות בזה"ז מ"מ לאו דלא יקום ע"א באיש הי' לו למנות. אלא דהדבר קשה לכאורה על הסמ"ק שהרי הוא ז"ל לא מנה גם עשה דע"פ שני עדים יקום דבר וא"כ עכ"פ הו"ל למנות לאו זה כשאר מוני המצות: איברא דעיקר הדבר לא אשכחן בשום דוכתא דקרא דלא יקום עד אחד באיש הוא אזהרת לאו. ובאמת מלשון הרשב"ם ז"ל בפסחים שם הכי משמע שאין בהך קרא שום אזהרה כלל. ולא בא הכתוב אלא לומר שאין עד אחד נאמן ואין דנין על פיו. עיי"ש בדבריו. וכן נראה לענ"ד מדילפינן מהך קרא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. ומזה קיי"ל דעד אחד מחייב שבועה מדאורייתא לישבע וליפטר. ואם אינו יכול לישבע משלם. ואם איתא דהך קרא הוא אזהרה לב"ד שלא לקבל עדות עד אחד ואם קבלו עדותו ועשו מעשה על פיו עוברים בלאו כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. א"כ ליכא למשמע מהך קרא אלא לומר דאם חייבו ב"ד שבועה לנתבע ע"פ עד אחד אינם עוברים בלאו זה. אבל מנ"ל לומר שמתחייב שבועה ע"פ עד אחד ושכל מקום דשנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. ולומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא ודאי הך קרא אין בו לאו. ולא קאמר קרא אלא שאין עד אחד נאמן. ולזה שפיר דייקינן מיני' דלענין שבועה נאמן עד אחד כשנים בממון. וכיון דנאמן ודאי רמיא עלי' דנתבע לישבע ואינו נפטר מינה אלא בתשלומין. וזו נראה ג"כ דעת הסמ"ג והיראים דלהכי נדחקו לפרש אזהרה זו על העד עצמו משום שמצאתי לזה קצת סמך בסוגיא דפסחים שם. אבל על הב"ד לא אשכחן בזה אזהרת לאו כלל בשום דוכתא. מיהו גם להיראים וסמ"ג קשה. היכי משמע להו לדייק מהך קרא דעד אחד מחייב שבועה מדינא. והא לפ"ז ליכא למידק אלא דלא מיתסר להעיד יחידי לענין חיוב שבועה. אבל מנ"ל מהך קרא לומר שע"פ עדותו מתחייב הנתבע שבועה. דליכא שום משמעות לזה בקרא. אם איתא דלאזהרת לאו הוא דאתי. ובלא"ה תמיהא לי לכל הראשונים ז"ל בזה דלפי דרכם דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה למנות הלאו במנין הלאוין והעשה במנין העשין. א"כ כיון דקרא דלא יקום ע"א באיש הוא אזהרת לאו ומנאוהו במנין הלאוין. הכי נמי הו"ל לומר דסיפא דהך קרא דכתיב ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר הוא מצות עשה. וא"כ כי היכי שמנו הלאו ה"נ הי' להם למנות העשה במנין העשין. וכן בקרא דע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. לאותן שמנו קרא דלא יומת ע"פ עד אחד במנין הלאוין. ואין לומר דהיינו טעמא משום דהו"ל אחד מדקדוקי מצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך. והצדק הוא שלא לשפוט אלא ע"פ שני עדים. דזה ליתא. חדא דא"כ גם הלאו דלא יקום ע"א באיש לא הו"ל למנות מהאי טעמא גופא. דאע"ג דלענין חלקי המצוה אין לומר על הלאו שהוא חלק למצות עשה. כמבואר בסה"מ להרמב"ם בכמה דוכתי. וכ"כ במג"א בכמה דוכתי. ובמל"מ פ"א מהלכות בית הבחירה עיי"ש. מ"מ בדקדוקי המצוה אין חילוק בין לאו לעשה. וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש שורש שביעי עיי"ש. וכ"כ במג"א על דברי הרמב"ן במצות לאוין הנוספין בכמה מצות עיי"ש בדבריו ובשאר דוכתי. ועוד דמאי שנא עשה זו מעשה דאחרי רבים להטות שמנה הרמב"ם עשין קע"ה. ובאמת דהרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' נ"ב השיג בזה על הרמב"ם במה שמנה עשה דאחרי רבים להטות. מטעם שאינו אלא אחד מדקדוקי מצות בצדק תשפוט עיי"ש. ומ"מ הרי הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא ס"ל הכי. וא"כ הו"ל למנות ג"כ עשה דע"פ שני עדים וגו'. ועוד שהרי מנה הרמב"ם עשין קע"ט עשה דחקירת העדים. וכן מנאוה כל סייעתו ז"ל. ומ"ש עשה זו מעשה דע"פ שני עדים יקום דבר. ויותר הו"ל למנות עשה דע"פ שני עדים וגו'. ואז לא הי' צריך למנות עשה דחקירת העדים. דהו"ל אחד מדקדוקי עשה דע"פ שני עדים וגו'. ע"פ שורש שביעי של הרמב"ם ז"ל. ועוד דכיון דמ"ע דע"פ שנים עדים וגו' לא קאי דוקא על הדינין שבין אדם לחבירו אלא גם בכל דיני נפשות ובדיני קידושין וגירושין ואיסור והיתר נוהגת מצוה זו. ובכה"ג ליכא למימר דאינה אלא אחד מדקדוקי מצוה אחת. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בשורש י"ב עייש"ה. ועי' מש"כ לעיל עשין צ"ו על דברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם בזה ואכמ"ל בזה. ולכן לדעתי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו צ"ע בזה: ועכ"פ הדברים נראין דקרא דלא יקום ע"א באיש איננו אזהרת לאו. ולא בא הכתוב אלא לומר שאין עדות של עד אחד מספקת לחייב או לזכות. וכן תרגם יונתן. לא יתקיים סהדו דחד בגבר וכו'. וטעמא דמילתא נראה ע"פ מה שכבר ביאר הרמב"ם ז"ל בשורש שמיני דכל מקום דבלא קרא הי' לנו לומר שיש בדבר חיוב לעשותו. כשבא בכתוב לשון לאו אין לנו לפרשו שהוא אזהרת לאו שמזהיר הכתוב שלא לעשותו. אלא הוא בא רק לשלילת החיוב. לומר שאינו צריך לעשותו ואין חיוב בדבר אבל איסורא ליכא עיי"ש בדבריו ז"ל. והדברים ברורים ומבוארים בכמה דוכתי. כמו בריש פ"ק דסוטה ובסוף פ"ו דזבחים. ובשאר דוכתי. והנה כאן יש לנו מצות עשה בעדים שחייבין הכתוב לבוא להעיד בב"ד העדות שראו וידעו בדבר שנדון בב"ד. וכדאמרינן בפרק הכונס היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ופרכינן עלה אילימא בתרי פשיטא דאורייתא הוא. דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. אלא בחד עיי"ש. ובמתניתין דסוף פ"ד דסנהדרין ל"ז ע"ב דתנן שמא תאמרו מה לנו ולצרה. והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש. ומנה הרמב"ם ז"ל עשה זו עשין קע"ח ובריש פ"א מהלכות עדות. וכן שאר כל הראשונים ז"ל הבאים אחריו. ואם כי הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן רבינו הגאון ז"ל לא מנאוה במנין העשין. מ"מ פשיטא דלכ"ע חיובא מדאורייתא איכא בהכי. ומה שלא מנאוה במנין העשין שלהם. ודאי טעמא בעי. ולשיטת רבינו הגאון ז"ל הי' נראה לומר ע"פ מאי דאמרינן בספרא פרשת קדושים פ"ד מנין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך עיי"ש והביאוה הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רצ"ז ובחנוך מצוה רל"ז עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' כ"ה דבחיוב הגדת העדים איכא שתי אזהרות. לא תעמוד על דם רעך. ואם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל לעיל לאוין ס"א לאו דלא תעמוד על דם רעך. לא הי' לו למנות עוד עשה דהגדת העדים. כדרכו ז"ל בכל כיו"ב. אבל אין זה מספיק משום דבכלל לאו דלא תעמוד על דם רעך לא שייכא אלא עדות שהיא לזכותו של חבירו. אבל עדות שהיא לחובתו. לחייבו מיתה בב"ד או מלקות או קנס וכיו"ב. פשיטא דלא שייכא לאזהרה זו כלל. ואין בה אלא משום עשה דוהוא ראה או ידע אם לא יגיד וגו' וא"כ ודאי הי' לו למנות עשה זו בפ"ע במנין העשין. כיון דשייכא עשה זו גם במקום דליתא ללאו דלא תעמוד ע"ד רעך. אלא שאפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן בר"פ הכונס שם אילימא בתרי פשיטא. דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד וגו'. וכתבו בתוס' שם בד"ה פשיטא וכו' וז"ל וא"ת הני מילי כשעבר על שבועתו. כדכתיב ושמעה קול אלה. וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון. אז יביא קרבן שבועה. אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון. כדמוכח במתניתין וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם עיי"ש: וכבר תמה הרשב"א ז"ל שם על דבריהם אלו. והשיג עליהם וז"ל ואין תירוץ זה מחוור בעיני. דמנ"ל דהכי קאמר קרא דמקשה כ"כ בפשיטות פשיטא דאורייתא נמי חייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה. דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא. ואפי' הכי בשלא הגיד איכא נשיאות עון. ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא. ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד. אטו מי שאומר לחבירו משביעני עליך שתאמר כן וכן שראית. ולא הגיד מי מחייב. וקרובים שאינם מעידים לו אינם חייבין מפני שאין בעדותן כלום. ואין חייבין להעידו. ואף הכשרים כיוצא בהן לא היו חייבין להעיד כל זמן שלא ענו אמן עכ"ל הרשב"א ז"ל עיי"ש. מבואר מזה דאין לנו בקרא שום עשה בהגד' העדים לחייבן להגיד מה שראו וידעו. אלא דממילא נשמע מדחייבה תורה קרבן עולה ויורד על שבועת העדות. אע"פ שלא ענו אמן. שמעינן מינה דחובה רמיא על העדים מדאורייתא להעיד בב"ד מה שידעו. ולפ"ז ודאי אין מקום למנות בזה מצוה במנין העשין. כיון שלא באה במצוה זו עשה בקרא. ואין לנו בזה אלא המצוה להביא קרבן עולה ויורד על עבירת שבועת העדות. וכבר מנו כל מוני המצות עשה זו במנין העשין. וממילא נשמע מינה שיש חובה על העדים להעיד. אבל מצוה מיוחדת אין לנו בזה בתורה. ובלתי ספק שזו היא דעת כל הגאונים ז"ל שלא מנו עשה זו. ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו עשה זו. היינו ע"פ מה שפירש"י במתניתין דסנהדרין שם וז"ל והלא כבר נאמר והוא עד. עליכם מוטל החובה ונשיאת עון אם לא תגידו מה שראיתם עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל דהראי' דמתני' היא מלישנא דקרא דכתיב והוא עד. דמשמע שחובה מוטלת על העדים להיות עד. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קע"ח שכתב שם וז"ל והנה הביאו ראי' על חיוב הגדת העדים מאמרו והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו ויכבוש העדות ענשו גדול. והוא אמרו אם לא יגיד ונשא עונו וכו' עכ"ל עיי"ש. והיינו כפירש"י דעיקר מצוה זו לא נפקא לן אלא מלישנא דקרא. דכתיב והוא עד או ראה או ידע. שפירושו שחייב להיות עד במה שראה או ידע. ומקרא דאם לא יגיד ונשא עונו לא הביא הרמב"ם שם אלא לראי' על העונש הגדול להעובר על מצוה זו. וממש"כ הרמב"ם ז"ל והנה הביאו ראי' על חיוב וכו'. וכוונתו בזה ודאי למתניתין דסנהדרין שם. ומזה מבואר שכן היתה גירסתו שם במתני' דלא הביא תנא דמתני' הראי' אלא מרישא דקרא בלבד. וסיומא דקרא דכתיב אם לא יגיד וגו' לא הי' בגירסתו. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות סנהדרין ה"ג עיי"ש. וכן היא גירסת הרע"ב על מתניתין דהתם. כמתבאר להדיא מדבריו שם. ופירש שם דיליף לה מדכתיב והוא עד. לומר שחייבים להיות עדים ולהגיד עיי"ש. וכן הגירסא במשניות דפוס ישן ובכת"י. כמש"כ בדקדוקי סופרים שם עיי"ש. וכן הוא במשנה שבירושלמי עיי"ש. ומיהו גם לגירסא שלפנינו יש לפרש דתרתי מייתי במתני' מהך קרא. דמרישא דקרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע נפק"ל עיקר מצוה להיות עד בדבר שראה או ידע. ומסיפא דקרא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. מייתי שיש עונש גדול בדבר. וזו הוא כוונת רש"י שם שכתב עליכם מוטלת החובה ונשיאת עון אם לא תגידו עיי"ש. וגם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' נ"ג כתב בהדיא דהעשה היא מרישא דקרא מדכתיב והוא עד. שכתב שם וז"ל וכן העדים עצמן חייבין להעיד בב"ד והיא מצות עשה באה במנין. שנאמר והוא עד. והוא חייב להיות עד באופן שיתקיים הדין על עדותו עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בסמ"ג עשין ק"ח וגם בקיצור סמ"ג עיי"ש. ובהכי ניחא לי מה שפירש"י בר"פ הכונס שם דעל מאי דפרכינן התם פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. פירש"י וז"ל פשיטא דאורייתא הוא דחייב בדיני שמים עכ"ל עיי"ש. ותמוה לכאורה למה הוצרך לזה. דלפי פשוטו משמע ודאי דפריך פשיטא דחייב בדיני שמים דהא דאורייתא הוא. וכיון שעבר על מצוה דאורייתא וכי תיסק אדעתין שלא יתחייב בדיני שמים. וע"כ כן מוכרח לפרש לפי דברי הרשב"א ז"ל שהבאתי. דמפרש שאין ראי' לחובת הגדת העדים מדאורייתא אלא מדאיכא נשיאת עון וחיוב קרבן עולה ויורד כששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן. ואם לא דאיכא חיובא מדאורייתא לבוא ולהעיד אפי' קודם שבועה. גם לאחר שבועה לא הוה בזה נשיאת עון וקרבן עליהם. דמידי דהוי אקרובים ופסולין. ולפ"ז לא מוכח מזה אלא לעיקר מילתא. לומר דאיכא בזה מצוה דאורייתא לבוא ולהעיד. אבל נשיאת עון ודאי לא שמעינן אלא לאחר שבועה. ועכצ"ל לדידי' דלא פרכינן אלא משום דכיון דעכ"פ שמעינן דאיכא מיהת חיובא מדאורייתא שיבואו העדים להעיד. א"כ ודאי פשיטא דאיכא עלה עונש בידי שמים אם לא העידו. אבל נראה דרש"י לא פירש כן משום דלטעמי' אזיל. דס"ל דמצות עשה לעדים לבוא להעיד עדותן בב"ד מפורשת בקרא דכתיב והוא עד. כמו שנתבאר. וא"כ הא דפריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. עכצ"ל דודאי על עיקר מאי דקתני בברייתא דחייב בדיני שמים ליכא למיפרך פשיטא. משום דאיכא למימר דאע"ג דודאי פשיטא דכל העובר על עשה דאורייתא איכא עלי' עונש בדיני שמים. מ"מ האי תנא דינא רבה אתי לאשמעינן. וכיו"ב אמרינן בפ"ב דקידושין מ"ג ע"א עיי"ש. לומר דיש בזה חיובא בדיני שמים מלבד עונש של העובר על שאר מ"ע דעלמא. והיינו משום דעובר בזה מלבד העשה גם על לאו דלא תעמוד על דם רעך. כדאיתא בספרא שהבאתי לעיל. והיינו דפריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. כלומר דחיוב זה דבדיני שמים דקתני בברייתא. דהיינו דינא רבה נמי מפורש בקרא בהדיא במקומו. שהרי העשה נכתב עונשה בצדה. אם לא יגיד ונשא עונו. וע"כ היינו דינא רבה שהוא עונש חמור יותר מעובר על שאר מ"ע שבתורה בעלמא. דאל"כ לא הוה צריך קרא למכתב עונשה בצדה. תיפוק לי' דלא גרעה משאר מ"ע בעלמא. דודאי העובר עליהן אע"ג דלא מיענש בדיני אדם פשיטא דנענש מיהת בדיני שמים. אע"ג דסתמא כתיבי ואין שום עונש מפורש בהן. וזו היא כוונת רש"י שפירש פשיטא דאורייתא הוא דחייב בדיני שמים. הן אמת דלפי גירסת ברייתא זו בתוספתא פ"ג דשבועות דקתני התם היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו אינו חייב לשלם מן הדין. ואין מן השמים מוחלין לו עד שישלם עיי"ש. אין מקום כלל לפירכא זו. דהרי מקרא דאם לא יגיד ונשא עונו ליכא למשמע חיוב תשלומין בדיני שמים. אבל נראה דלתלמודין דלא גריס הכי בהך ברייתא. אלא קתני בה פטור מד"א וחייב בד"ש. ס"ל לתלמודין דע"כ ליכא לפרושי דמאי דקתני חייב בד"ש. היינו לומר דחייב בתשלומין מד"ש. דמהיכא תיתי לחייבו בתשלומין אפי' בד"ש. נהי דנמנע מלהעיד ועבר בעשה ול"ת. מ"מ אין זו אלא עבירה למקום. אבל חבירו ממילא ניזוק והוא לא עשה כלום בידים אפי' גרמא. אטו מי שראה אבדת חבירו והעלים עיניו ממנה ועבר בעשה ול"ת. יתחייב בד"ש לשלם לחבירו דמי אבדתו. וזה לא אשכחן בשום דוכתא. וגם מההיא ברייתא גופא מוכח איפכא. דאל"כ אמאי לא חשיב נמי הא. ואמאי קתני ארבעה דברים ולא קתני חמשה. אלא ודאי פשיטא דבהכי לא שייכי תשלומין אפי' בד"ש. וע"כ הא דקתני בברייתא ביודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו דחייב בד"ש. היינו רק לומר דחייב עונש בד"ש. ולזה פרכינן שפיר פשיטא מדאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. וגירסא זו שבתוספתא גירסא ירושלמית היא. שכן היא הגירסא בירושלמי ר"פ הכונס עיי"ש. אבל תלמודא דידן לא גריס הכי. ודברי הרמב"ם סו"פ י"ז מהלכות עדות ודברי הטור בחו"מ סי' כ"ח וכן דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל בזה סתומים כלשון תלמודא דידן. ואפשר לפרשם כדפרשינן לתלמודא דידן. אבל האחרונים ז"ל שם וכן הרש"ל ז"ל ביש"ש פרק הכונס לא הבינו כן עיי"ש בדבריהם. ודבריהם ז"ל צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מבואר דדברי רש"י מדוקדקים היטב דלשיטתו אזיל. וע"כ הוכרח לפרש כן כמו שנתבאר. אלא דלפ"ז ודאי קשה קושית התוס' שם בד"ה פשיטא וכו'. ותי' הרשב"א ז"ל לא יתכן כלל כמבואר. וע"כ אין לנו בזה אלא מה שתירצו התוס' והרא"ש ז"ל. ומה שהקשה על זה הרשב"א ז"ל ודאי קשה טובא. ומש"כ בזה בפרישה וסמ"ע בחו"מ ריש סי' כ"ח אינו מספיק עייש"ה. אלא שאפשר לומר לפמש"כ דכיון דבהגדת העדים בב"ד העובר עליה אע"פ שאין בה עונש בדיני אדם מדאורייתא. מ"מ עונש חמור בדיני שמים מיהת איכא אפי' בעלמא בכל כיו"ב. א"כ ע"כ ליכא למימר דמאי דכתיב ונשא עונו היינו דוקא לאחר שעבר על שבועתו כדמשמע לכאורה מפשטי' דקרא מדכתיב ושמעה קול אלה. וכמו שהקשו התוס'. דא"כ האי ונשא עונו דמשמע שבא להוסיף לומר שנדון בדינא רבה למה לי. דבשלמא אם נימא דקאי אמעיקרא קודם שנשבע. איכא למימר דאתי לאשמעינן דכאן אינו נענש בעונש כשאר עובר על עשה ול"ת שאין לוקין עליו. אלא בעונש חמור יותר. אבל אם איתא דלא קאי אלא לאחר שנשבע קשה. דתיפוק לי' דבלא"ה עבירת שבועה היא מהיותר חמורות. דכתיב בה לא ינקה. וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה. וכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב"ה בסיני לא תשא. כדאמרינן ר"פ שבועת הדיינין שבועות ל"ט ע"א עיי"ש. וא"כ מה בא להוסיף כאן בשבועת העדות יותר מבשאר שבועה. ובפרט דאיכא נמי עונש עבירת עשה ול"ת. וע"כ אין לנו אלא לומר דקאי אמעיקרא מקמי שבועה. אלא דהוקשה לתוס' דהרי בהדיא כתיב בקרא ושמעה קול אלה. ומבואר דלא קאי קרא אלא לאחר שבועה. ועל זה שפיר תירצו התוס' והרא"ש דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא הי' מגיד הי' נושא עון וכו' עיי"ש. וכיון דשפיר מתפרש קרא גם לקודם שנשבע. ע"כ מוכרח דאין לנו לפרש קרא אלא בענין זה וכמו שנתבאר. ולק"מ קושית הרשב"א ז"ל ואין להאריך בזה: איך שיהי' עכ"פ מבואר דאיכא מ"ע מפורשת בתורה בהגדת העדים לשיטת רש"י והרמב"ם וסייעתם ז"ל. אבל לדעת הרשב"א אין בזה שום מ"ע. אלא דממילא נשמע דאיכא נשיאת עון כשנמנעו מלבוא להעיד. וזו נראה דעת כל הגאונים ז"ל שלא מנו עשה זו במנין העשין. ובאמת הך דרשא מקרא דוהוא עד לא אשכחן בהדיא בשום דוכתא. ובפרק שבועת העדות שבועות ל"ה ע"א מידריש למילתא אחריתא עיי"ש. ואין מקור לזה אלא ממתניתין דסנהדרין שם. וגם משם לפי הגירסא שלפנינו אין לזה הכרע. דשפיר יש לפרש מתניתין גם ע"פ דברי הרשב"א ז"ל. ובפרט לפי המבואר ביד רמה להרמ"ה ז"ל שם דבגירסת המשנה שלפנינו היתה הגירסא והלא כבר נאמר אם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש בדבריו ז"ל. וכ"כ בסמ"ק סי' רל"ח וז"ל שלא לכבוש עדותו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו עיי"ש הרי מבואר דס"ל דלית לנו בקרא ראי' לומר דאיכא בהכי מצוה אלא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. אלא דדברי הסמ"ק שם מתמיהים בעיני טובא. דמבואר מדבריו שם דס"ל דאין זו עשה אלא ל"ת. ומנאה בין הלאוין עיי"ש בדבריו. וכן הדא ברמזי המצות שלו בריש הספר עיי"ש היטב. וזה תמוה מאוד היכי משמע לי' מכאן ל"ת. וראיתי להר"ב שלטי הגבורים בפרק כל כתבי שכתב ג"כ דאם לא יגיד ל"ת הוא עיי"ש. וכנראה נמשך אחר דברי הסמ"ק. ואין זו אלא תימא. ועכ"פ מבואר דלכ"ע יש בזה מיהת מצוה דאורייתא להעיד מה שידע. וראיתי להב"ח בחו"מ סי' כ"ח שתמה על מש"כ בנמוק"י בשם הרא"ה ז"ל בפרק הכונס שם דמה שהעדים חייבין לבוא ולהעיד אינו אלא ממדת גמילות חסדים. ותמה בב"ח ע"ז מדפרכינן בגמרא פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד. ועוד דהרמב"ם וסמ"ג מנו מ"ע להעיד עיי"ש בדבריו. והנה מה שהוקשה לו מדברי הרמב"ם וסמ"ג. דבריו תמוהים דאדמקשה מדברי הרמב"ם וסמ"ג שמנו מצות עשה זו. טפי הו"ל להביא ראי' מדברי הבה"ג וכל סייעתו ז"ל שלא הזכירו מצוה זו כלל. ולא נמנית אצלם במנין העשין. איברא דלפי מה שביארנו כ"ע מודו דמצוה דאורייתא אית בה. ומ"מ מה שהקשה מדפרכינן פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד. אין בזה מקום קושיא כלל. דודאי פשיטא דגם להרא"ה ז"ל מצוה דאורייתא יש בדבר. וחייב מדאורייתא לבוא ולהעיד מה שידע. ומ"מ לענין חיוב תשלומין שפיר כתב הרא"ה דלא שייכי הכא כלל. ואין כאן אלא עונש בדיני שמים. אבל בדיני אדם אפי' למאן דדאין דיני דגרמי לא מתחייב הכא. דמה שחייבה תורה להעיד אינו אלא כשאר מצוה דרמיא רחמנא עלי' למיעבד לחברי' כעין גמילות חסד. אלא דכאן גמילות חסד זו היא חובה ונענש עלי' אם עבר ולא עשאה. ומ"מ מענין גמילות חסד היא זו. שהרי לא עשה לחבירו שום דבר כלל. וגם לא קבל מחבירו כלום כדי שיהי' מקום בזה לחובת תשלומין מדיני אדם. או לפחות מדיני שמים. וכמו שביארנו לעיל. ואם לא רצה להעיד עבר על מצוה דאורייתא. כמו בעבר ולא הניח תפילין ולא הטיל ציצית בבגדו וכיו"ב. ואין בזה אלא חטא שבין אדם למקום. אבל חבירו מאי בעי הכא לתבוע ממנו תשלומין: וכנראה דהרא"ה ז"ל כוונתו בזה לאפוקי מדעת הריא"ז ז"ל. והביאו בשלטי הגבורים שם בפרק הכונס. שמבואר דס"ל דהך ברייתא אתיא כמאן דלא דאין דיני דגרמי. אבל למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם אפי' בדיני אדם. והו"ל לכל דבר כשאר תביעות של ממון עיי"ש. ובודאי הדברים תמוהים. דא"כ מי שראה אבדת חבירו ונתעלם ממנה ולא קיים מצות השבה. יתחייב לשלם לו ואפי' בדיני אדם למאן דדאין דיני דגרמי. וזו גריעא טפי מהכובש עדותו שאינו אלא הפסד תביעת ממון. אבל בזה הפסד ממון בעין הוא. שוב ראיתי דמקור דברי הרא"ה ז"ל בזה הוא מדברי הרמב"ן ז"ל בקונטרסו לדיני דגרמי. שכתב שם וז"ל והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו אי בחד בלחוד לא עבד ולא מידי וכו'. ומיהו בתרי נמי מפטרי דאקשינן בגמ' אפטור מדיני אדם וחייב בד"ש אי בתרי דאורייתא הוא. ולא אקשינן אי בתרי אמאי פטור מדיני אדם. ותניא בתוספתא דשבועות וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו הרי אלו חייבין קרבן ופטורין מן הממון שנאמר ונשא עונו. וטעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד. ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון. משא"כ בנתייאש הימנה ולא גדרה וכו' שהרי הוא מזיקו ביאוש וגפניו הם האוסרים והוא גורם האיסור. אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים. ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה אינו חייב. למה זה דומה למי שראה כיסו של חבירו אבד ואינו מצילו. או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה לעני שאין ב"ד מחייבין אותו בכך. אף כאן אין ב"ד מחייבין אותו לשלם מביתו. שלא חייבתו תורה בכך. אלא כשאר מצות היא זו. ואינה בדין ממון עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הרא"ה ז"ל תלמידו. ומבואר להדיא ככל מה שכתבתי. ואין מקום לתמיהת הב"ח כלל. אלא דצ"ע לכאורה לפי דברי הרמב"ן ז"ל בדיני שמים נמי היכי שייך בה תשלומין. כיון דאין זה אלא כעובר על שאר מצות שבתורה ואינה בדין ממון. ולזה הי' נראה דבאמת ס"ל להרמב"ן ז"ל דאפי' מד"ש לא מיחייב בתשלומין. ולא אמרו דחייב בד"ש אלא לומר שחייב בעונש על זה מן השמים. וכמשכ"ל שכן מוכרח מדפריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. ואם איתא דחייב בתשלומין בד"ש. מאי פריך. והא מהך קרא לא משתמע אלא דנענש ביד"ש. אבל תשלומין מאן דכר שמה הכא. וא"כ טובא אשמעינן תנא. ועוד לפי המבואר בתוספתא שהביא הרמב"ן ז"ל שם. והיא בפ"ג דשבועות. מוכח מהאי קרא אדרבה דליכא תשלומי ממון עיי"ש. ויותר תמוהים בזה דברי רבינו ירוחם ז"ל במישרים נתיב שני חלק שביעי שכתב דיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו בתרי חייב מדאורייתא. בחד פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים עיי"ש. ומבואר דס"ל דבתרי חייב מדאורייתא בתשלומין. וזה ודאי תמוה טובא. דמלבד דעיקר הדבר תמוה כמשכ"ל על דברי הריא"ז ז"ל. בלא"ה תמוה טובא דמבואר שהבין דמאי דפרכינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו וכו'. היינו לומר דפשיטא דאורייתא הוא. ואפי' בדיני אדם מיחייב מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. וזה תימא דליכא שום ראי' מהך קרא שיתחייב מדאורייתא בתשלומין אם לא העיד אדרבה בתוספתא שם מבואר דמיני' מוכח דליכא תשלומי ממון בהכי: איברא דגם דברי הרמב"ן והרא"ה ז"ל עדיין צ"ע אצלי. דמפשט דבריהם משמע ודאי דס"ל דחייב בד"ש דקתני היינו שחייב בתשלומין בדיני שמים מיהת. והוא תמוה דלפי דבריהם ודאי דלא שייכי כאן תשלומין אפי' בד"ש וכמו שביארנו לעיל. וגם לפ"ז מאי פריך פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. ואע"ג דמהתוספתא שם לא קשה כ"כ לדבריהם. די"ל דהיינו לענין תשלומין בידי אדם דוקא. אבל לענין תשלומין בד"ש אפשר דחייבין. מ"מ אכתי היכי מוכח משם דבד"ש מיהת חייבין דפריך פשיטא וכו'. גם ראיתי להאור זרוע ר"פ הכונס שהביא דברי הירושלמי על דברי תלמודין עיי"ש. ומשמע ודאי דס"ל דלא פליגי. וא"כ גם לדבריו קשה. לכן נראה לי ע"פ מש"כ הרמב"ן ז"ל סוף בב"ב קע"ה ע"ב שהקשה לפי מאי דמוכח התם דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' לגבות מבני חורין אמר הכי וכתב שם וז"ל ואיכא דקשיא לי' ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסי' והא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים שנים ישלם. שלם ישלם המבעיר את הבעירה. ובכולהו אבות נזיקין ובארבעה שומרים תשלומי כתיבי. ושיעבודא לאו דאורייתא בנזקין נמי אתמר בשמעתין וכו'. ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בע"ח מצוה מה"ת וכופין על מצות עשה. אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מ"ע שלו בע"כ. והא דכתיב מיטב שדהו ישלם. היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב. וכיון שהוא חייב לעשות כן. אם לא רצה ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימין לו מצותו זו עכ"ל וכן כתבו הרא"ה והריטב"א והר"ן ז"ל בכתובות פ"ו ע"א ובריטב"א פ"ק דקידושין י"ג ע"ב עיי"ש. והשתא לפ"ז נראה דכמו דהתם אע"ג דליכא עלי' אלא מצוה דאורייתא דרמיא על קרקפתי' לשלומי. ומדינא אין לנו אלא לכופו לקיים את המצוה. כבשאר מצות דאמרינן סוכה איני עושה לולב איני נוטל דמכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו. ומ"מ בפריעת בע"ת כיון שאפשר לכופו בממונו ולירד לנכסיו בני חורין. אמרינן דעד שנכפהו בגופו נכפהו בממונו. הכא נמי נהי דלא נמסר ענשו לב"ד. דהרי כתיב ונשא עונו. דלא משמע אלא עונש בד"ש. מ"מ ודאי ב"ד של מעלה כעין ב"ד של מטה. ועד שיענשוהו בגופו. יותר ראוי שיענש בממונו וישלם מביתו מה שנפסד חבירו בכבישת עדותו. וכיון דכתיב ונשא עונו. ממילא משמע שיש בכללו דמוטב שישלם כדי שלא יענש בגופו. אע"ג דודאי מדינא לא שייכי הכא תשלומין כמו שכתבתי לעיל. וכמבואר בדברי הרמב"ן והרא"ה ז"ל. מ"מ בתורת עונש מוטב יותר עונש ממונו מעונש גופו. והיינו דפרכינן אילימא בתרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו. ועד שיענש בגופו יענש בממונו. וא"כ פשיטא דמיהת חייב בתשלומין בד"ש. כן נראה לומר בזה קצת ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל. אע"פ דלא דמי ממש לההיא דהתם ואכמ"ל בזה יותר: ומבואר עפ"ז דליכא למ"ד דליכא מצוה וחיוב גמור בהגדת העדים מה שראו. ואפי' להרא"ה ז"ל. ודלא כמו שהבין הב"ח בכוונתו. ובלא"ה כיון דמקור דברי הרא"ה הוא מדברי הרמב"ן ז"ל רבו. כמו שנתבאר. הרי הרמב"ן ז"ל גופי' אזיל בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל למנות עשה דוהוא עד במנין העשין. כמבואר במנין העשין שלו בסה"מ עיי"ש. והשתא א"כ ממילא מתבאר דקרא דלא יקום ע"א באיש אינו אזהרת לאו. אלא כאחד משאר לאוי השלילה. דכיון דלשנים חובה הוא מדאורייתא לבוא להעיד בב"ד מה שראו וידעו. לזה קאמר קרא בעד אחד לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וגו'. לומר שאין צריך לקום לבוא לב"ד להעיד. וממילא מובן דהיינו לפי שאין תועלת בעדותו. דבמקום שיש תועלת בעדותו מה לי אחד ומה לי שנים. והיינו דקאמר קרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר. כלומר דעד אחד אין עליו מצוה לקום באיש לכל עון וגו' משום דרק ע"פ שני עדים או שלשה עדים הוא דיקום דבר. ואין תועלת בדבר בעדותו. ועפ"ז ממילא מבואר על נכון דעת הסמ"ק שלא מנה לאו זה דלא יקום ע"א באיש. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל לא הוצרכנו לזה. דבלא"ה ניחא שפיר דלשיטתו אין לאו זה בא במנין כמו שביארנו לעיל. דמה"ט לא מנה ג"כ לאו דלא יומת ע"פ עד אחד כמו שנתבאר. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לא לאו דלא יומת ע"פ ע"א. ולא לאו דלא יקום ע"א באיש. ולא מנה אלא מצוה דע"פ שני עדים בלבד. בדבור לא תענה עיי"ש. ממש כמו הכא ולטעמי' אזיל: אלא דמ"מ עדיין הדבר תמוה לכאורה מה שלא מנה לאו דלא יומתו אבות על בנים וגו'. ובאזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות בדבור לא תרצח מנה לאו זה עיי"ש. וכן הסמ"ק אע"פ שלא מנה שני הלאוין דלא יומת ע"פ ע"א ולא יקום ע"א באיש. מ"מ מנה בסי' רל"ד לאו דלא יומתו אבות על בנים לאזהרה לעדות קרובים עיי"ש. והדבר תמוה מה ראה רבינו הגאון ז"ל כאן שחזר בו מדבריו שם ולא מנה אותו. ואמנם גם דעת שאר ראשונים ז"ל שמנו לאו זה תמוה טובא לכאורה דהרי הדבר פשוט ומבואר בכל דוכתי דעדות קרובים כמאן דליתא דמיא. וב"ד שהרגו ע"פ עדים קרובים הו"ל כהורג נקי וצדיק. וקיימי עלי' בלא תרצח. ואפי' נמצא קרוב אחד בין מאה עדים כשרים עדות כולם בטלה לגמרי. והו"ל כאילו אין עדים בדבר כלל. וגברא קאי בחזקת כשרות לכל דבר ככל ישראל. ואם איתא דהך קרא לאזהרת לאו הוא דאתי. הדבר תמוה מנ"ל הא. ואמאי לא נימא דנהי דקעברו בלאו. אם עברו ודנוהו ע"פ עדות קרובים. מ"מ הנדון שפיר נתחייב על פיהם. בין בנפשות ובין לשאר הדינין שבתורה. וכאן נראה דלא שייך טעמא דאי עביד לא מהני דהרי לא יומתו כתיב. ובמיתה לא שייך לומר לא מהני. ועי' רפ"ק דתמורה ה' ע"א בתוס' ד"ה מיתיבי עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ועוד דלמ"ד אי עביד מהני מאי איכא למימר. וגם לא שייך הכא לומר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא לאיסור רציחה כדאמרינן בפ"ב דבכורות ט"ו ע"ב לענין הגוזז ועובד בפסולי המוקדשים שלוקה. אע"ג דלא כתיב בהו לאו אלא מדמיעט בהו קרא מדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא ללאוי דלא תגוז ולא תעבוד דכתיבי בקדשים קודם שנפסלו. והכא נמי כיון דהזהיר הכתוב שלא לקבל ולדון ע"פ עדות קרובים נימא דאהדרי' קרא לאיסורא קמא וקאי עלי' בלא תרצח. דזה ליתא כלל. דהכא כיון דכתיב בי' לאו מיוחד בפ"ע לא אמרינן בה דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. כמבואר בראשונים ז"ל בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א עיי"ש וכמו שביארנו בכמה דוכתי. וגם לפי מה שחילקו התוס' בפ"ק דביצה י"ב ע"א לענין מקריב נדרים ונדבות ביו"ט דלא אמרינן דכיון דמיעט קרא לכם ולא לגבוה אהדרי' לאיסורא קמא ללקות עליהן משום לאו דמלאכה לא תעשו. משום דכיון דבהדיא התירה תורה אוכל נפש. אין לנו לומר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא עיי"ש בדבריהם. א"כ הכא נמי הרי בהדיא התירה תורה להרוג ע"פ עדים. דכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת. וא"כ אע"ג דהדר כתיב לא יומתו אבות על בנים. אין לנו בו אלא אותו לאו בלבד. אבל לית לן למימר בי' אהדרי' קרא לאיסורא קמא שיהא בכלל אזהרת לא תרצח. וזו תמיהא רבתא. אם לא דנימא דקרא דלא יומתו אבות על בנים וגו' איננו אזהרת לאו. ולא בא הכתוב אלא לומר דאע"פ שאמרתי לך ע"פ שנים עדים יומת המת. היינו דוקא ע"פ עדים רחוקים. אבל בקרובים לא ימותו אבות על בנים וגו'. וכיון דלפרושי הוא דאתי קרא. לומר דעל עדים כאילו לא אמר ע"פ שנים עדים יומת. ממילא הדר לאיסורא קמא דהו"ל בכלל לא תרצח. איברא דלפמש"כ התוס' בפ"ק דביצה שם דבנדרים ונדבות להכי לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא ללקות עליהן משום מלאכה משום שהיתר מלאכת אוכל נפש מפורש בקרא. הרי חזינן דאע"ג דקרא פרושי קמפרש שלא התיר מלאכת אוכל נפש אלא לכם ולא לגבוה ולא לנכרים. מ"מ כיון שהיתר מלאכת אוכל נפש מפורש בקרא לא אמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. וא"כ הכא נמי מאחר שהתירו מפורש בקרא אע"ג דאפיק קרא לעדותן של קרובים מכלל ההיתר. לית לן למימר בה דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. ללאו דלא תרצח. אבל זה אינו דהתם לפי דברי התוס' דלא אהדרי' קרא לאיסורא קמא. קאי מיהת בלאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה. אבל הכא אם איתא דקרא דלא יומתו אבות על בנים לא אתי לאזהרת לאו. אלא לפרושי קרא דע"פ שנים עדים יומת הוא דקאתי. ע"כ מוכרח לומר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. דאל"כ איזה איסור יש בדבר ואמאי לא יומתו. וליכא למימר דבאמת אין איסור בדבר. ולא אתי קרא אלא משום דכיון דע"פ שנים עדים יומת הוא חובה לב"ד. לזה קאמר קרא הכא לא יומתו אבות על בנים. לומר דע"פ עדים קרובים אין ב"ד חייבין להמיתו. אבל אין הכי נמי דאי בעו להמיתו על פיהם שרי. דזה ליתא דעיקר פשטי' דקרא ודאי לשון איסורא הוא. דהרי לפום פשטי' דקרא לא אתי אלא לאזהרה שלא ימותו אבות בעון בנים. וכן הבנים בעון אבות אלא משום ייתורא דקרא. דכבר כתיב בתר הכי איש בחטאו יומתו מוקמינן לי' לקרא לעדות קרובים. וכיון דלעיקר פשטי' דקרא הך קרא לאזהרה הוא דאתי. השתא נמי דמשום ייתורא מוקמינן לי' באא"ע לעדות קרובין לא מתעקר קרא מפשטי' ומשמעותי' לגמרי. והשתא נמי ודאי איסורא הוא דקאמר קרא. וא"כ אם אין בזה לאו מיוחד בפ"ע. עכצ"ל עכ"פ דלמיהדרי' לאיסורא קמא. דהיינו ללאו דלא תרצח הוא דקאתי: ובלא"ה עיקר דברי התוס' בפ"ק דביצה שם אינם מוסכמים לשאר הראשונים ז"ל דלהרז"ה והרשב"א ז"ל שם ס"ל דלמ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מילקא נמי לקי משום דאמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. וקאי עלייהו בלאו דלא תעשה מלאכה עיי"ש. וכן דעת רבינו אשר ב"ר משלם ז"ל בהלכות יו"ט שלו שבתמים דעים סי' ק"כ עיי"ש. וכן מבואר בש"מ לביצה י"ט סוף ע"ב עייש"ה. וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יו"ט הלכה ט"ו. ובפ"ג ה"ח עיי"ש ובמש"כ האחרונים ז"ל שם. ולדבריהם ודאי אמרינן הכא שפיר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. והיינו דקיי"ל דעדות קרובים לאו כלום היא והו"ל כליתא כלל. ואמנם היינו דוקא אם נימא דקרא לא אתי לאזהרת לאו מיוחד בדבר בפ"ע. אבל אם איתא דקרא לאזהרת לאו הוא דקאתי. פשיטא ודאי דלכ"ע לא שייכא הכא סברא דאהדרי' לאיסורא קמא וכמו שנתבאר. וא"כ הוא התמיהא עומדת כחומה. מנ"ל לומר דעדות קרובים כלא חשיבא וב"ד קיימי עלי' בלא תרצח. וכן בעדי גיטין וקידושין תיקום בחזקת א"א ובחזקת פנוי' כדמעיקרא. וכן בכל כיו"ב. כיון דלא בא הכתוב אלא להזהיר לב"ד שלא לקבל עדותן לכתחילה. ונראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל שחזר בו מדעתו דמעיקרא שהי' נמשך תחילה אחר הבה"ג שמנה לאו זה. וחזר בו כאן. ולא מנה אותו במנין הלאוין מטעם שביארנו. ועל פי זה ניחא ג"כ בלאו דלא יומת ע"פ עד אחד. דמלבד מה שכבר נתבאר לעיל בטעמו שלא מנה אותו. בלא"ה אתי שפיר עפמש"כ כאן. דהרי ודאי הדבר פשוט דלא מיבעי עד אחד בנפשות או בדבר שבערוה וכיו"ב דלאו כלום הוא. והו"ל כליתא לגמרי. אלא אפי' עדות מיוחדת בדיני נפשות דגמרינן מהאי קרא דפסולה. ודאי פשיטא דהו"ל לגמרי כליתא כלל. ואין צריך ראי' לזה. והשתא א"כ אם איתא דהך קרא הוא אזהרת לאו. מנ"ל לומר כן. דהרי כיון דקרא לאזהרת לאו הוא דאתי. ע"כ אין לנו לומר בזה דאהדרי' קרא לאיסורא קמא כמו שביארנו. אלא ודאי משמע להו שלא בא הכתוב אלא לומר שאין לו משפט מות ע"פ עדות מיוחדת וממילא אהדרי' בזה לאיסורא קמא. והנך עדים לאו כלום נינהו. ואע"ג דלענין רציחה מבואר בפרק הנשרפין סנהדרין פ"א ע"ב דעדות מיוחדת מהניא מיהת לענין להכניסו לכיפה עיי"ש. ובמה שפירש"י שם בד"ה בעדות מיוחדת עיי"ש היטב. מ"מ היינו דוקא לענין רציחה בלבד ולא בשאר חייבי מיתות ב"ד. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ה"ט עיי"ש בדבריו ז"ל. והר"ן בחי' שם כתב דברציחה היינו טעמא משום דגלי קרא בהדיא דכתיב ולארץ לא יכופר כ"א בדם שופכו עיי"ש. וע"כ מוכרח כן בלא"ה ע"פ מה שהבאתי לעיל דברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שכתב דעדות מיוחדת כיון דגלי קרא שאין מצטרפין הרי כל אחד מהן מיוחד. והו"ל בכלל לא יקום עד אחד באיש. ולפ"ז יש להם דין עד אחד ממש. ואמאי ע"פ עד אחד אין מכניסין אותו לכיפה. משום דאמרינן דע"א מוציא דבה בעלמא הוא. ובעדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה. וזה תימא לדעת הרשב"ץ ז"ל. ועכצ"ל דלענין רציחה דוקא הוא דגלי קרא דולארץ לא יכופר וגו'. שיש לנו להחמיר בדינו יותר מבשאר חייבי מיתות כמש"כ הר"ן ז"ל. וביותר הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. והילכך כל שיש מיהת שני עדים אפי' בענין שאינו מועיל כלום בשאר דיני נפשות. וגם ברוצח גופי' לא מהני לחייבו מיתה בב"ד. מ"מ מהני להכניסו לכיפה. אבל בעלמא לא עדיפא עדות מיוחדת מעד אחד דלא הוי אלא כמוציא דבה בעלמא ולאו כלום הוא. וא"כ ע"כ היינו משום דהך קרא דלא יומת ע"פ ע"א לא הוי אזהרת לאו. ולא אתי קרא אלא לומר שאין לו משפט מות ע"פ ע"א. כן נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל. מיהו טעם זה לא יתכן אלא לפי שיטתו דהכא. אבל לפום שיטתו באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות שמנה שם לאו דלא יומתו אבות על בנים לאזהרה לעדות קרובים. ע"כ לא יתכן לומר טעם זה. דא"כ גם לאו דלא יומתו אבות על בנים לא הי' למנות מה"ט גופי' וכמבואר. וע"כ אין לנו אלא לומר כדכתיבנא לעיל:

1 וְיִקְּחוּ כֹפֶר לָרוֹצֵחַ מִתְגָּרֶה:

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »