ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה ע׳

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

70 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

על הדם לא תאכלו. ובשר בחלב. אותו ואת בנו בהתיחדם. כתיב בפרשת קדושים לא תאכלו על הדם. ודרשוהו בפרק ארבע מיתות ס"ג ע"א ובספרא פרשת קדושים אזהרה לבן סורר ומורה ולכמה איסורין אחרים. ולזה אמרינן התם דעל כולם אינו לוקה משום דהו"ל לאו שבכללות עיי"ש. ומ"מ אין כאן אלא מצוה אחת אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. משום שלא באו הפרטים בפירוש בקרא אלא סתמא כתיב קרא וכולהו בכלל. והרמב"ן ז"ל בסה"מ לאוין קצ"ה השיג על הרמב"ם ז"ל שהי' לו למנותו בשתי אזהרות חלוקות. משום שיש בכללו אזהרה לאכילה ראשונה של בן סו"מ שאינו אלא במלקות ולאכילה שני' שלו שהיא במיתת ב"ד. כדתנן בפרק בן סורר ע"א ע"א עיי"ש. וכל כיו"ב יש למנותו שתי אזהרות מפני חילוק העונשין עיי"ש. ומטעם זה החליט הרשב"ץ ז"ל באמת למנותן שתי אזהרות כמש"כ בזה"ר לאוין סי' מ"ח וכן מנאן במנין שלו לאוין קי"ח קי"ט עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו שבכל כיו"ב אינו מונה אלא לאו אחד כמו שבא בתורה. ואין מחלקין לאו אחד לשנים וחילוק העונשין אינו ענין למנין המצות ולא הקשה הרמב"ן ז"ל אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל משום שכן שיטתו בשאר לאוין כיו"ב כמו בלאו דאלהים לא תקלל. ובלאו דשם אלהים אחרים לא תזכירו. אבל אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. וגם הרמב"ן ז"ל גופי' לא מנה לאו דלא תאכלו על הדם אלא בלאו אחד ולא השיג אלא על הרמב"ם לפי דרכו. ודברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם שכתב דהרמב"ן ז"ל ג"כ מונה אותו שתי אזהרות. תמוהים הם. כמבואר בהדיא בדברי הרמב"ן בשורש תשיעי בסופו שאין למנותו אלא לאו אחד עיי"ש. וכן מבואר בדבריו ז"ל בסה"מ סוף מנין הלאוין עיי"ש. ואין להאריך בזה שאינו ענין לדרך רבינו הגאון ז"ל: ולענין אזהרת בשר בחלב שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו אחד וכן מנאוה הבה"ג וכל סייעתו ז"ל. חוץ מהר"א הזקן ז"ל באזהרותיו שמנה בה שלשה לאוין משום דכתיב שלשה פעמים לא תבשל. ודרשו אחד לאיסור בישול ואחד לאכילה ואחד להנאה. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו בזה שני לאוין. דהיינו לאו דבישול ולאו דהנאה אבל לאו דאכילה לא מנה. וביאר הרמב"ם הטעם בסה"מ לאוין קפ"ז וז"ל שם כי איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע. מפני שהיא והאכילה ענין אחד. כי האכילה מין ממיני ההנאה וכו' ולפ"ז השורש אין ראוי למנות אסור אכילה שתי מצות. ואילו מנינו שתי מצות בבשר בחלב. הי' ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהי' בכל אחד מאלו שתי מצות. אם איסור הנאה מצוה בפ"ע וכו' עכ"ל עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' ע"ד כתב עליו וז"ל ואני מסתפק בענין זה מפני מה שאמרו בפרק כל שעה להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופי' למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ולפ"ז הי' ראוי למנות איסור אכילה שלא כדרך הנאתו וכו'. ואיסור הנאה היתה באכילה ובמכירה והנאה אחרת לאו אחר. וכו' עכ"ל עיי"ש. ואף שכתב שם בלשון ספק. מ"מ כך היא מסקנתו כמש"כ בקונטרס אחרון. וכן מנאן במנין הלאוין שלו לאוין קצ"ה קצ"ו קצ"ז עיי"ש. ולדידי תמוהים מאוד אצלי דברי הרמב"ם ז"ל בלא"ה. דמלבד דהראי' שהביא מחמץ וערלה וכלאי הכרם שנמנה בהן אכילה והנאה מצוה אחת. הוא תמוה דמאי ענין זה לכאן. שם לא כתיב בקרא אלא לאו אחד שמשמעו בין אכילה ובין הנאה. ואיך נמנה אותו בשני לאוין מאחר דאין לנו בקרא אלא לאו אחד. ואפי' לדרך הרמב"ם ז"ל שמונה לאו אחד לשנים מפני חילוק העונשין. היינו רק משום דכיון דאין עונש בלא אזהרה הילכך מה שכתב קרא בכל אחד מן הפרטים עונש אחר. חשוב לשיטתו כאילו מפורש הלאו בכל אחד בפ"ע. כמו שביאר הרמב"ם בשורש י"ד ובלאוין כ"ו ובשאר דוכתי כיו"ב עיי"ש. אבל כאן האיך נחלק לאו אחד האמור בתורה לשנים משום שמשמעו בין אכילה ובין הנאה. אבל כאן בבב"ח שכתוב בקרא לאו מיוחד בכל אחת. שפיר יש למנותן שני לאוין כמו שכתובים בתורה. וכפי הנראה כבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל שם בסוף דבריו עייש"ה. בלא"ה עיקר סברת הרמב"ם ז"ל שיש למנותן בלאו אחד משום דהאכילה והנאה ענין אחד. דאכילה ממיני ההנאה. ומה שכתוב שלא יאכל הכוונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בהנאה אחרת. לענ"ד דבריו תמוהים. דודאי זה יתכן לשיטת רבינו הגאון ז"ל דכל ששני הלאוין הם ענין אחד מונה אותן מצוה אחת. כמו שמנה לאו דגניבת ממון ולאו דגניבת נפשות במצוה אחת משום דכל גניבה אסרה תורה. וכן בכל כיו"ב כמו שביארנו בכמה דוכתי לשיטתו. אבל לא כן דרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכן כל היכא דאיכא לאו כללי שכולל גם ענין פרטי שבא עליו בתורה לאו אחר בפ"ע. שדרכו של רבינו הגאון ז"ל למנות רק הלאו הכללי בלבד. כמו שנתבאר בהרבה מצות. אבל הרמב"ם ז"ל ושאר מוני המצות מונים שני הלאוין. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וא"כ כאן אע"ג דלאו אחד כתוב להזהיר על כל מיני הנאות והלאו השני לא בא להזהיר אלא על הנאת אכילה בלבד. ראוי למנות שניהם לשיטת הרמב"ם ז"ל גופי'. וגם דברי הרשב"ץ ז"ל אינם מובנים אצלי כלל. דמה בכך דלאו דאכילה מזהיר אפי' על אכילה שלא כדרך הנאתו. הרי גם לאו דהנאה מזהיר על כל הנאה אפי' שלא כדרכה. כגון להניחו על גבי מכתו וכה"ג. מהאי טעמא גופי' דאפקי' קרא בלשון בישול ולא כתיב לישנא דמשמע הנאה כדרכה. וא"כ הדרינן לדמעיקרא לסברת הרמב"ם ז"ל שאין למנות ההנאה והאכילה בשתי מצות משום שיש בכלל הנאה אכילה. שאינה אלא מין ממיני ההנאה. אלא דעיקר סברת הרמב"ם ז"ל לענ"ד היא נגד שיטת הרמב"ם ז"ל גופי' כדכתיבנא. וכנראה זהו טעמו של הסמ"ג לאוין קס"ד שלא הספיק לו טעמו של הרמב"ם. ודעתו נוטה למנות בשר בחלב בשלשה לאוין עיי"ש: ואמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל ודאי יתכן לומר כסברת הרמב"ם ז"ל. אלא דאין זה מספיק. דנהי דלפ"ז ניחא מה שלא מנה הנאתו לאו בפ"ע. מ"מ אכתי הו"ל למנות מיהת שני לאוין לאו דבישול ולאו דאכילה והנאה. אבל נראה לי בדעת הגאונים ז"ל בזה. דס"ל דמאי דאמרינן דשלשה פעמים לא תבשל חד לאיסור בישול וחד לאיסור אכילה וחד להנאה. ע"כ לא יתכן לומר כפשטי' דלא תבשל מזהיר על אכילה והנאה כשאר לאוין דאכילה. דהרי בקרא בישול הוא דכתיב. ואי אפשר לפרש בישול על אכילה והנאה. אלא ודאי אנן הכי קאמרינן. דמאי דכתיב תלתא זימני לא תבשל אתי לאורויי דתלתא איסורי נכללים בכלל אזהרת בישול. בישול גרידא. ובישול לצורך אכילה. ובישול לצורך הנאה בעלמא בלא אכילה. כלומר שאם אכל בשר המבושל בחלב או שנהנה. הרי זה עובר בלאו דלא תבשל בחלב. אע"פ שהאוכל או הנהנה גופי' לא בישלו. דאילו בישלו תיפוק לי' דעובר בבישול לחוד. אע"פ שלא אכלו ולא נהנה ממנו. אלא אע"פ שלא בישלו הוא כיון שאכלו או נהנה ממנו מתחייב על בישולו. ועובר בלאו זה דלא תבשל. וכיוצא בזה אשכחן בפרק בתרא דקידושין ע"ח ע"א דכה"ג באלמנה. וכן כהן הדיוט בגרושה וחללה זונה אינו לוקה על לאו דלא יקח אלא על הביאה ולא על הקידושין לחוד. אע"ג דקיחה קידושין היא. משום דגלי קרא דמה טעם לא יקח משום שלא יחלל עיי"ש. אף דהתם הבועל הוא המקדש. והכא האוכל איננו המבשל. מ"מ הכא גלי קרא דהאוכל המבושל הוא בכלל אזהרת מבשל. וכה"ג אמרינן בפרק בתרא דמכות כ' ע"ב דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע. אע"ג דודאי לשון לא תקיף לא משמע אלא מקיף. מ"מ מדכתיב לא תקיפו לשון רבים אמרינן דגלי קרא דגם הניקף בכלל אזהרה זו. דמניח להקיף עצמו מעלה עליו הכתוב כאילו הקיף הוא. ועובר בלא תקיפו. עי' בפירש"י שם. והכא נמי גלי קרא דהאוכל והנהנה מבשר בחלב בבישול. אחשבי' קרא כמבשל לעבור באזהרת לא תבשל. והפליגה תורה באזהרה זו דבין המבשל בב"ח ובין האוכל והנהנה מן הבישול קיימי בלאו דלא תבשל. דמה שנהנה ממנו הו"ל כנשתתף במעשה הבישול עם המבשל. והשתא א"כ עיקר איסורו בכולן אינו אלא הבישול. דלהכי אפקינהו קרא לכולהו תלתא לאוי בלשון לא תבשל. ולהכי לא מנאוהו הגאונים ז"ל אלא בלאו אחד. דמדכתבינהו קרא לכולהו בחד לישנא ממש גלי לן קרא דאין כאן אזהרות חלוקות בפ"ע. אלא בין המבשל ובין האוכל והנהנה בכלל אזהרה זו. ואין כאן אלא לאו אחד הכולל כולם. וכן תרגום יונתן בפרשת ראה לית אתון רשאין למיבשלא כל דכן למיכל בשר בחלב וכו' עיי"ש. ונראה מדברי רבינו הגאון ז"ל דס"ל דגם עיקר איסור הבישול משום אכילה הוא דאסרה תורה. כיון דגלי קרא דבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה. וכן חלב בהמה טהורה עם בשר בהמה טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה. כדתנן בפרק כל הבשר קי"ג ע"א וילפינן לה התם בגמרא מקרא עיי"ש. הרי חזינן דבהמה טמאה דלא מיתאכלא לא אסר קרא בה הבישול עם חלב. אלא דוקא מין המותר באכילה הוא דאסר קרא הבישול. שהוא הכנה לאכילה. ומשום חומר האיסור אסרה תורה גם ההכנה לאכילה אע"פ שאין דעתו לאכלו. וגם בענין שהבשר או החלב אסור כל שהוא ממין המותר הרי הוא בכלל האזהרה דלא תבשל וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו בין לאוין דאכילה. וגם משמע דקאי על לא תאכלו דלעיל מיני' בסמוך גבי לאו דלא תאכלו על הדם. משום דבשר בחלב אע"ג דגם בבישול גרידא אסרה תורה. מ"מ עיקר איסורו אינו אלא איסור אכילה והנאה. והבישול משום הכנה לאכילה הוא שנאסר: אלא דאכתי הדבר תמוה טובא לכאורה מה שכתב רבינו הגאון ז"ל לאו דאותו ואת בנו בין לאוין דאכילה. דהא אין איסורו אלא בשחיטה כדכתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ולכאורה אין לו ענין עם לאוין דמאכלות אסורות. וביותר קשה דמשמע דעל לא תאכלו דלעיל מיני' בסמוך קאי. והא בלאו דאותו וא"ב שחיטה הוא דכתיבא ולא אכילה. איברא דהבה"ג בהלכות או"ב כתב וז"ל. ואי עבר ושחט אימא וברתא בחד יומא. אימא שריא למיכלה בשעתא. ברתא משהי לה עד לאורתא ואכיל לה. אי במזיד שחטה לברתא מלקינן לי' ולאורתא שריא באכילה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ באשכול ח"ג סי' ל"ז ובארחות חיים ח"ב סי' ל"א בשם רב אחא ז"ל בעל השאילתות. אלא שהבינו בטעמם משום קנסא מדבריהם. כמעשה שבת שאסרו בו ביום אפי' בשוגג לכ"ע ובמוצ"ש מותר אפי' לדידי' עיי"ש. אבל מפשטות לשון הבה"ג משמע דמדאורייתא הוא. והר"ב העיטור והר"ן ז"ל הבינו דברי הבה"ג ג"כ דקנסא דרבנן הוא. אבל מלשון הבה"ג לא משמע הכי. וגם כבר עמדו האחרונים ז"ל לפ"ז דא"כ הו"ל לומר דדינו כמעשה שבת. דאם עשה במזיד אסור לדידי' לעולם. וגם בשוגג אסור מיהת גם לערב בכדי שיעשו לדעת הבה"ג גופי' בפרק כ"ד מהלכות שבת. והובא בראשונים בפ"ק דחולין ט"ו ע"א ובשבת פרק כירה עיי"ש. ומש"כ הר"ב תבואת שור בסי' ט"ז ס"ק ז' לתרץ משום דכן מוכח ממתניתין דפרק אוא"ב דקתני שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים. דמשמע דאפי' לדידי' כשרים מיהת לאורתא עיי"ש. אין זה מספיק כלל. דהא גופא קשיא טעמא מאי. ואם יש חילוק בדבר הו"ל לפרושי בהדיא אם איתא דתרווייהו מחד טעמא מיתסרו באותו יום. ומש"כ עוד שם בת"ש דלשון הבה"ג משמע כמש"כ הר"ן דממעשה שבת יליף לה. דאל"כ כיון דמדאורייתא שרי לאלתר. ואיהו אתי לאשמעינן איסורא מדרבנן. אמאי קמ"ל היתירא בין ברישא ובין בסיפא דלערב מותר באכילה. איסורא הו"ל לאשמעינן דביום אסור. אבל לפמש"כ הר"ן ניחא. דקמ"ל דלא תימא דאסור באכילה לעולם מכל מה שתיעבתי לך דבין בשוגג בין במזיד לכ"ע אסור וכו'. עיי"ש בדבריו דכל דבריו תמוהים אצלי. דהרי אדרבה מהוכחה זו גופא מוכח דהבה"ג מדאורייתא הוא דאסר מקרא דלא תאכל כל תועבה. ולהכי הי' ראוי לומר דבין בשוגג ובין במזיד לכ"ע אסור לעולם. ולזה לא איצטריך הבה"ג לאשמעינן איסורא. אלא היתירא הוא דאתי לאשמעינן. דלאורתא מיהת שרי בין לדידי' בין לאחריני וכל מה שהאריך שם לדקדק בדברי הבה"ג. אתי שפיר יותר אם נאמר כפשטות דברי הבה"ג דמדאורייתא אסור עיי"ש היטב ואין להאריך בזה. והדברים נראין כמש"כ הב"ח בסי' ט"ז סעי' ב' וז"ל ולענ"ד נראה דבה"ג מפרש הא דאמרינן בפרק כל הבשר קט"ו ע"א אותו וא"ב ליתסר. דהכי פריך דליתסר השני לעולם משום שנעבדה בו עבירה. ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והילכך לא נאסר לעולם. מיהו בו ביום ודאי אסור מטעם דכל מה שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון דמתועב הוא שלא לשחטו ביום אחד אסור לאכלו ביומו עכ"ל עיי"ש: אלא דלכאורה דבריו תמוהים טובא. דלפי הנראה לכאורה הוה ס"ל להב"ח דמאי דמשני התם מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. היינו מחוסר זמן דקמי דמטא יום השמיני ללידתו. ולזה שפיר קאמר דלא מוכח מזה אלא להתירו לערב. ולא נימא דלעולם אסור. אבל בו ביום ודאי איכא למימר דאסור. אבל זה תמוה מאוד ולא יתכן כלל. דא"כ מאי ראי' מייתי התם מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומאי ענין זה לזה. דהתם מאי דאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה אינו דבר שתיעבתי לך. דלהדיוט ודאי שרי כל דקים לן בגווי' דכלו לו חדשיו. אבל אותו וא"ב תיעבתי לך הוא. ושפיר איכא למימר דאסור אפי' להדיוט. וע"כ צריך לפרש כמש"כ התוס' שם דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. היינו מדאמרינן בפרק אותו וא"ב פ' ע"ב נתקו הכתוב ללאו דאותו וא"ב לעשה. וכבר השיג הר"ב מל"מ בפ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח על הפר"ח מהאי טעמא. שרצה ג"כ לפרש דקאי התם על מחוסר זמן דשבעת ימים. ואמנם מה שראיתי להמל"מ שם שרצה לפרש מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן זמן לגבוה. היינו ההוא דאמרינן בר"פ אותו וא"ב מנין לאותו וא"ב שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כשב או עז כי יולד. וכתיב בתרי' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין עיי"ש. והיינו דקאמר מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו וא"ב נוהג במוקדשין ש"מ דאינו אסור להדיוט משום מה שתעבתי לך. דאי הוה שייך כאן תעבתי לך לא הוה איצטריך קרא ללמד דאותו וא"ב נוהג במוקדשין דתיפוק לי' דאסור משום דאינו ממשקה ישראל עיי"ש בדבריו. דבריו תמוהים אצלי טובא. דהרי מאי דילפינן התם דאותו וא"ב נוהג בקדשים היינו לענין שינהוג לאו דאותו וא"ב בקדשים כמו בחולין. ללקות על שחיטת אותו וא"ב בקדשים כמו שלוקה בחולין. וכמבואר במתניתין דהתם עיי"ש. וא"כ מאי ענין זה לכאן. דלעולם אימא לך דאותו וא"ב אסור באכילה להדיוט מכל מה שתיעבתי לך. וא"כ ודאי פסול לגבוה משום ממשקה ישראל. ומ"מ שפיר גלי קרא דלאו דאותו וא"ב לא תשחטו בי"א נוהג גם במוקדשין ללקות על שחיטתו כמו בחולין. דאי לאו קרא אע"ג דשפיר הוה ידעינן דפסול לגבוה משום ממשקה ישראל. מ"מ פשיטא דאין מזה שום מקום ראי' לומר דאזהרת אותו וא"ב לא תשחטו נוהגת במוקדשין כבחולין להיות סופג את הארבעים על שחיטת אותו וא"ב בקדשים כדתנן במתניתין דהתם. ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בזה. וע"כ אין לנו אלא מה שפירשו בתוס' שם. דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו הא דאמרינן לעיל בפרק אותו וא"ב נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה. אלא דדבריהם צריכין ביאור. דלכאורה בסוגיא דפרק אותו וא"ב שם לא אשכחן הך מילתא. אבל נראה ברור דכוונתם כמש"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל שם בסוגיא דפרק אוא"ב על הא דאמרינן התם ר"ז אמר הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה. וז"ל שם. וא"ת והיכי יליף מחוסר זמן דאותו ואת בנו ממחוסר זמן דשבעה. וי"ל שכיון שהפסיק וכו'. אי נמי דאותו ואת בנו גופי' דריש נתוק עשה. דתניא בספרא מנין לאותו ואת בנו במוקדשין הרי זה בלא ירצה. ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה בלא ירצה. כלומר משום עשה הזה עכ"ל הר"ן ז"ל. וכן הוא ברמב"ן ז"ל שם עיי"ש. והשתא זו היא כוונת התוס' שם דהיינו דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן דאותו ואת בנו לגבוה שפסול ואינו מרצה מכלל דלהדיוט שרי. ושפיר מייתי ראי' מאיסורא דאותו ואת בנו גופי' דאסר הכתוב להקרבה מכלל דלהדיוט שרי. דאם איתא דאסור באכילה משום כל מה שתועבתי לך לא הוה צריך הכתוב לאסרו לגבוה. דתיפוק לי' דהו"ל דבר שתעבתי לך. אלא ודאי להדיוט שרי ולית בי' משום דבר שתעבתי לך. והלכך צריך קרא לאסרו לגבוה: ומעתה לפ"ז לכאורה קשיא טובא מההיא סוגיא לדעת השאילתות ובה"ג דהרי לכאורה ודאי מאי דאיצטריך קרא למיפסל אותו וא"ב להקרבה. ע"כ היינו לאותו יום שנשחט בו. דאילו למחר וליומא אוחרא לא צריך קרא. דתיפוק לי' דנפסל הדם מיד בשקיעת החמה באותו יום ששחטו. כמבואר בפרק איזהו מקומן זבחים נ"ו ע"א וגם כל הקרבן כולו כבר נפסל בלינה משעלה עה"ש. אלא ודאי לא אתי קרא אלא לפסול אותו וא"ב מיד ביום שחיטתו. וא"כ מדאיצטריך קרא לאסרו לגבוה ביום שחיטתו. מכלל דלהדיוט שרי מיד ביום שחיטתו. ומבואר מזה דלא כדעת השאילתות והבה"ג. אם איתא דכוונתם לומר דמדאורייתא אסור ביומו משום כל מה שתעבתי כמש"כ הב"ח. וזו לכאורה תמיהא גדולה על הב"ח. איברא דנראה דאין מזה קושיא. דלעולם אימא לך דלא אתי קרא אלא לפסול אותו וא"ב להקרבה למחר וליומא אוחרא. אבל ביומו ודאי לא בעי קרא. משום דבלא"ה אסור משום כל מה שתעבתי לך. כמו שאסור מה"ט להדיוט. ואי משום דלמחר בלא"ה נפסל בלינה. הא לא תקשה. דנפק"מ טובא לפי מאי דקיי"ל דכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו ואם עלה לא ירד. ושלא הי' פסולו בקודש אין הקודש מקבלו ואם עלה ירד. כדתנן בזבחים פרק המזבח מקדש זבחים פ"ד ע"א ובשאר דוכתי עיי"ש. וא"כ פסול דאותו ואת בנו ושאר מחוסר זמן דאין פסולו בקודש אפי' אם עלו דינם שירדו. משא"כ פסול לינה דהו"ל פסולו בקודש אם עלה לא ירד. וכדתנן התם בהדיא. וא"כ אי לאו דגלי קרא למיפסל אותו ואת בנו לגבוה ולא הוה פסלינן לי' אחר יום שחיטתו אלא משום דנפסל בלינה. הוה לן למימר דאם עלה לא ירד. אבל השתא דגלי קרא דאסור לגבוה משום אותו ואת בנו. דאין פסולו בקודש. אפי' אם עלה אמרינן דיורד. וא"כ שפיר יש מקום לומר אפי' לפי' התוס' שם. דליכא הוכחה מדאסר רחמנא אותו וא"ב לגבוה אלא לענין שאינו אסור להדיוט אחר יום שחיטתו. אבל ביום שחיטתו כשם ששחיטתו באותו יום אסורה לכתחילה. הכי נמי אסורה אכילתו מיהת באותו יום עד לערב. ולענין זה קיימינן בסברא קמייתא דאסור משום לא תאכל כל תועבה כל כמה דלא גלי לן קרא להיתירא. שוב ראיתי להר"ב פמ"ג יו"ד סי' ט"ו במ"ז ס"ק ג' שכבר הרגיש לתמוה על דברי המל"מ שם עיי"ש בדבריו. אלא דמה שתמה שם על דברי התוס' בפרק כל הבשר שם. וכתב שלא ידע להולמו. דהא קרא איצטריך לומר דמחוסר זמן נתקו הכתוב לעשה דלא לילקו עלי'. ולא לאיסורא. ועוד דהא צריך לכל מחוסר זמן תוך שבעת ימים ולתורים שלא הגיע זמנן ולזב ולזבה תוך הזמן. עיי"ש כדבריו. לדידי אין בזה מקום קושיא כלל. דודאי עיקר קרא לא אתי לנתוקי לאו לומר שלא ילקו עליו. ואין זה כלאו הניתק לעשה. וכמו שפי' התוס' בפרק או"ב שם עיי"ש. אלא דאנן הכי קאמרינן. דכיון דהוצרך הכתוב לאשמעינן שאינו מרצה. שמעינן ממילא שאינו בכלל לאו דלא ירצה. דאם הי' בכלל לאו דלא ירצה ולקי עלי' לא הוה צריך קרא דירצה לקרבן אשה לשם שאינו אלא לאו הבא מכ"ע. לרבות מחוסר זמן שהוא בלא ירצה מן לאו הבמכ"ע זה. וכן לענין מחוסר זמן דאותו וא"ב דדריש לי' בספרא מהך קרא. כמש"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי. והשתא א"כ שפיר פירשו התוס' דמדאיצטריך הכתוב לאסור מחוסר זמן דאו"ב לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. דהא קרא עיקר איסורא אתי לאשמעינן דאסור לגבוה. כדמשמע לישנא דקרא. ולא מיירי כלל בדינא דמלקות אי לקי או לא לקי. אלא דממילא נשמע דלא לקי כדכתיבנא. וגם קושייתו השניי' ליתא. ולא ראה דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי דהביאו מהספרא וכתבו דמאותו וא"ב גופי' דייק דנתוק עשה הוא. וזו היא כוונת התוס'. דאם איתא דלהדיוט אסור. ל"ל קרא לאותו וא"ב דפסול לגבוה. תיפוק לי' מדאסור להדיוט וכמשכ"ל. וזה פשוט. ועי' מש"כ הפמ"ג לקמן סי' ט"ז ס"ק ג' במ"ז עיי"ש ואין להאריך: ועכ"פ מתבאר דדברי הב"ח נכונים בשיטת הבה"ג שהיא ג"כ שיטת רב אחא ז"ל בעל השאילתות דאותו וא"ב מדאורייתא אסור באכילה. והיינו משום כל מה שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ונראה דלדעת הגאונים ז"ל בכל כיו"ב בסמך כל דהוא אית לן למימר דגם האכילה בכלל האזהרה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ריש פ"ט מהלכות מאכלות אסורות ה"ב וז"ל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול. כלומר ואפי' בשולו אסור ואין צ"ל אכילתו. כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת עכ"ל. וכתב הה"מ ז"ל שם שמקורו במדרש רבה עיי"ש. וכיו"ב כתב הרמב"ם פ"א מהלכות טומאת מת ה"ב וז"ל אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו. כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפי' טומאת אהלו כ"ש משאו עכ"ל עיי"ש. וכתב בכ"מ שם וז"ל ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. אי נמי דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול וכו' עיי"ש. והר"ב לח"מ בהלכות מאכלות אסורות שם כתב בבאור דברי הרמב"ם שם וז"ל דמן הדין יש לאסור אכילה מכל שכן דבישול. וכיון שכן בגילוי מילתא דלא תבשל דהוי קרא יתירא סגי. והוי כמו בת הבת. דהכי כתב רבינו בסה"מ לאוין של"ז שכתב שם ולמה לא נתפרשה בתורה מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת. ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות שנאמר ערותך היא לא תגלה ערותה עכ"ל. הרי מבואר שם דכיון דאית לן יתורא דערותך היא אהני לן לגלויי כדי לחייב מיתה על הבת כיון דהוי כ"ש מבת הבת. הכי נמי אמרינן הכא כיון דאית לן גילויא דקרא יתירא דלא תבשל דאתי לאסור אכילה והוי כ"ש דבישול. א"כ הוי כאילו כתיב בהדיא. ולכך חייב מלקות וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ונראה דזו היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל לענין אותו וא"ב. דכיון דאסר הכתוב השחיטה אית לן למימר דכ"ש האכילה. דשחיטה לגבי בהמה היא הכנה לאכילה כמו הבישול גבי בשר בחלב. וכיון דההכנה לאכילה אסרה תורה כ"ש אכילה עצמה: והילכך אע"ג דמדאסר רחמנא מחוסר זמן דאותו וא"ב לגבוה שמעינן דלהדיוט שרי. אית לן למעט היתר זה כל מאי דאפשר. ולומר דלא שרי אלא משעבר יום שחיטתו. אבל ביום שנשחט לא שרי למיכלי' והוא בכלל אזהרת השחיטה שלא לשחטו. וכ"ש שלא לאכלו ביום שחיטת אמו. או האם ביום שחיטת הבן. וכן מתבאר מפסיקתא זוטרתא פרשת שמיני שכתב שם על קרא דכל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו. בבהמה לרבות השליל שבמעיה שהוא ירך אמו ואין בו משום אותו ואת בנו וכו' עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דהרי הך קרא באכילה הוא דמיירי כדכתיב אותה תאכלו ומאי ענין אותו וא"ב דאין בו אלא איסור שחיטה לכאן. אבל נראה דס"ל דבכלל אזהרה דאותו וא"ב לא תשחטו גם אכילתו. והילכך בשליל שבמעי אמו ודאי לא שייך בו אזהרה דלא תשחטו. כיון דאינו שוחט ואינו עושה מעשה אלא באם בלבד. והעובר ממילא ניתר בשחיטת האם. אלא דמ"מ אכתי י"ל דמיהת אסור לאכלו ביום שחיטת אמו. דגם איסור אכילתו בכלל אזהרת השחיטה. ונהי דשחיטה לא שייכא בי'. מ"מ באכילה ליתסר עד לערב. ולזה כתב דמותר לאכלו מיד ואין באכילתו משום אותו וא"ב. דירך אמו הוא ותרווייהו כחד גופא נינהו. ולפ"ז מתבאר דס"ל דאיסור אכילתו לאו משום כל שתעבתי הוא. דהא כאן דליכא שום איסור בשחיטה לא שייך כל שתעבתי. אלא ס"ל דאיסור אכילה איסור בפ"ע הוא כשחיטה ובכלל אזהרה דשחיטה הוא. וכן מבואר בדבריו לקמן בפרשה זו דאזיל בזה בשיטת הבה"ג. שכתב שם סוף הלכות טריפות וז"ל השוחט אמה ובתה ביום אחד במזיד מלקין אותו על השני והבשר מותר לערב עכ"ל עיי"ש: וראיתי להש"ך ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ג' שכתב דמלשון הבה"ג שהביא הרא"ש בפרק או"ב סי' ה' השוחט אותו וא"ב לא יאכל האחרון בו ביום. משמע דדוקא לדידי' הוא דאסור אבל לאחרים מותר עיי"ש. ולפ"ז יהי' מוכרח מזה דלא מדינא הוא אלא משום קנסא. אבל דבריו תמוהים אצלי דמלבד דמלשון זה אין שום הכרע כלל כמבואר. אדרבה מדברי הבה"ג גופי' משמע בהדיא דלכ"ע אסור. וז"ל ואי עבר ושחט אימא וברתא בחד יומא אימא שרי למיכלה בשעתא וכו'. אי במזיד שחטה לברתה מלקינן לי' ולאורתא שרי באכילה עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בהלכות קצובות דרב יהודאי גאון ז"ל סוף הלכות טריפות עיי"ש. וכן העתיקוהו כל הראשונים ז"ל. ומדכתב שרי באכילה משמע ודאי דאבשר קאי. דאי אשוחט קאי הול"ל שרי לאכול או למיכלה. ואף דגם מלשון זה אין הכרע. עכ"פ אפשר לפרשו על השוחט. אבל שרי באכילה ודאי אי אפשר לפרש אלא על הבשר. וא"כ משמע דלאורתא הוא דשרי בשר באכילה אבל ביום אסור הבשר באכילה לכל אדם. וכן משמע בהדיא מלשון פסיקתא זוטרתא שהבאתי. שכתב והבשר מותר לערב. דמשמע ודאי דקודם הערב הבשר אסור. והיינו לכל אדם. דלשוחט לחוד לא שייך לומר דהבשר אסור או מותר. אלא אסור או מותר לאכלו. וכן מבואר בהדיא בספר הפרנס לתלמיד מהר"ם מר"ב ז"ל סי' י"ב שכתב וז"ל ואם עבר ושחט הבשר אסור לכל ישראל לאכול בו ביום ולמחרתו מותר עכ"ל עיי"ש. ומש"כ הש"ך עוד שם שכן נראה מהראי' שהביא הרא"ש שם להבה"ג. וכוונתו דמראי' זו ליכא הכרח אלא לענין שיהא הבשר אסור לשוחט עצמו אבל לאסור לכ"ע לא מוכח מידי עיי"ש. נראה דודאי אם נימא דטעמו של הבה"ג אינו אלא משום קנסא ויליף לה ממעשה שבת דאינו אלא מדרבנן משום קנסא. הי' מקום קצת לזה. אבל כבר כתב הרמב"ן ז"ל בחולין ר"פ או"ב דאין זה ענין לקנסא דמעשה שבת עיי"ש. וא"כ ע"כ כוונת השאילתות והבה"ג דמדאורייתא אסור. מטעם שביארנו לעיל. ולפ"ז שפיר כתב הרא"ש בשם רבותינו ז"ל דהבה"ג דקדק כן מהתם. ואע"ג דלא מוכח משם אלא לאיסורא לשוחט גופי'. מ"מ כיון שאין טעם לאסור הבשר ביומו אלא מדאורייתא מטעם שביארנו פשיטא שאין מקום לחלק בין השוחט גופי' לכל ישראל. ומאחר דמשם מוכרח מיהת דאסור לשוחט. ממילא נשמע דלכ"ע נמי איכא איסורא. ולפ"ז מוכרח מהא גופא דלהבה"ג מדאורייתא אסור. ועכ"פ עכצ"ל שכך הבינו מדברי הבה"ג הרא"ש ורבותינו ז"ל שהביא. כיון שכבר הכרחנו דלהבה"ג לכ"ע אסור הבשר ביומו. ואם איתא דס"ל דלא מיתסר להבה"ג אלא מדרבנן משום קנסא. היכי יתכן לומר שדקדק כן מהתם. דנהי דמוכח מהתם דלדידי' אסור מ"מ אכתי מנ"ל דלכ"ע אסור. אלא ודאי משמע להו דלהבה"ג מדאורייתא אסור ואתי שפיר כדכתיבנא: ומעתה לפ"ז נראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולזה שפיר כתב אזהרת אותו וא"ב בין שאר אזהרות דאיסורי מאכלות. וגם משמעות לשונו דעיקר איסורו הוא האכילה כמשכ"ל. וגם בדקדוק נקט אזהרת אותו ואת בנו יחד עם אזהרת בשר בחלב. דדמי להדדי כמו שנתבאר. וגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תחמוד כתב אזהרה זו בין אזהרות מאכלות אסורות עיי"ש. וגם רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרת אתה הנחלת כתבה בין אזהרות שקצים ובהמה טמאה וגיד הנשה ואמה"ח ובשר בחלב. שכולם מאכלות אסורות עיי"ש. ונראה דגם שיטתו כן היא. וגם נראה דדבריהם יש להם יסוד בסוגיא דפרק בהמה המקשה חולין ע"ד ע"ב דאיפליגו התם במתניתין בשליל בן תשעה חי. דלר"מ טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו. ולחכמים שחיטת אמו מטהרתו. ואמרינן עלה בגמרא אר"א א"ר אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה. ופירש"י וז"ל לא הילכו בו חכמים בשליל זה להיתר דלא משוו לי' בהמה אלא על עסקי אכילה לאכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו. למעוטי רובעו וחורש בו בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה עכ"ל עיי"ש. והתוס' שם סוף ד"ה חלבו דמאי וכו'. כתבו וז"ל והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא מההיא סוגיא דאיסור אותו ואת בנו בכלל איסור אכילה הוא. ולא מיבעיא אם נימא דהדברים כפשטן דעיקר איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד משום איסור אכילה הוא דהוי. וכמו שנתבאר לעיל. אלא אפי' אם נימא דלהכי חשיב לי' עסקי אכילה משום דסתם שחיטה לאכילה היא. ובלא שחיטה לא מצי אכיל לי'. עכ"פ חזינן להדיא דר"א אר"א כייל לי' לאיסור אותו ואת בנו בכלל אכילה. ועסקי אכילה קרי לי'. וא"כ בפשיטות ניחא דאפי' את"ל שאין דעתם ז"ל בזה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל לאסור שחיטת אותו וא"ב באכילה ביומו. מ"מ שפיר כתבו אזהרה זו בין לאוין דאיסורי אכילה:

1 אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּהִתְיַחֲדָם:

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »