ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה נ״ו

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

56 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

חדלו לכם מכל אלה ושאת חטא. וחרש לחרף. כתיב בפרשת קדושים לא תקלל חרש. והוא אזהרה לקללת כל אדם. וכבר מנה לעיל לאוין מ"ז מ"ח אזהרת קללת נשיא וקללת הדיין. ומה שלא מנה גם אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת אביו ואמו כבר ביארנו לעיל עשה ראשונה עיי"ש. ומה שלא מנה אזהרה דמקלל עצמו כבר נתבאר לעיל לאוין מ"ח עיי"ש. ומש"כ ושאת חטא הכוונה ללאו דולא תשא עליו חטא דכתיב ג"כ שם בפ' קדושים גבי תוכחה. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרינן סוף פ"ג דערכין ט"ז ע"ב ת"ר מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ. יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא עיי"ש. וכבר נתבאר לעיל עשין כ"ח דלדעת רבינו הגאון ז"ל כן הוא העיקר דאזהרה זו לא נאמרה אלא במקום תוכחה. כברייתא זו ולא כדעת קצת ראשונים דלא ס"ל הכי. עיי"ש במה שהארכנו בזה. וכן מבואר להדיא באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תשא שכתב שם באזהרה זו וז"ל צחנו כלומר חטאו אל תחברום ט"ס הוא וצ"ל תחוורום הוכיחום בנחת ובחיך רטוב וכו' עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר שאם חטאו ואתה חייב להוכיחם מ"מ חייב להוכיחם בנחת ולא לביישם ולהלבין פניהם דאזיל סומקא ואתי חיוורא. כדאמרינן בפרק הזהב בבא מציעא נ"ח ע"ב עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דעיקר אזהרה זו לא אתי אלא להכי וכמו שנתבאר. ומהאי טעמא ביארנו שם ג"כ מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה אע"ג דאית בה נמי לאו דלא תונו איש את עמיתו שבא להזהיר על הונאת דברים. שכבר מנה לקמן לאו פ"ה. ואע"ג דלאו דלא תונו כולל יותר מלאו זה דלא תשא עליו חטא. דבכלל אזהרה דלא תונו איתא נמי הונאת דברים שאין בהן הלבנת פנים כמבואר שם בפרק הזהב. ולדעת רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה שער שלישי סי' רי"ד בכלל אזהרת לא תונו גם הונאת דברים שבינו לבין עצמו. אבל לאו דלא תשא עליו חטא לא בא להזהיר אלא שלא לביישו ברבים עיי"ש. וכן דעת קצת משאר הראשונים ז"ל כמש"כ שם. מ"מ זה ניחא לדעת שאר ראשונים. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אפי' בכה"ג אין הלאו הפרטי נמנה בפ"ע. ואחר שמנה לאו דלא תונו שכולל הכל. לא הי' לו למנות לאו דלא תשא עליו חטא שאינו מזהיר אלא על ליבון פנים ברבים. אבל לפ"ז אתי שפיר דכיון דעיקר לאו זה לא נאמר אלא במקום מצות תוכחה. וא"כ אין זה בכלל אזהרת לא תונו וכמו שנתבאר שם עיי"ש: ונראה דזה מוכרח מצד עצמו דאל"כ קשה מנ"ל כלל דקרא ללאו הוא דאתי. ודילמא לא אתי קרא אלא לומר דאע"ג דבתוכחה איכא עבירת לאו דלא תונו איש את עמיתו. מ"מ במקום תוכחה על חטא שרי. ואין בדבר דררא דאיסורא. וזהו שכתב קרא הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ועכצ"ל דלהכי לא איצטריך קרא. משום דבמקום תוכחה על חטא לא שייך לאו דלא תונו כלל. דכיון דאינו מתכוון אלא לטובתו להחזירו למוטב. אין זה בכלל הונאת דברים כלל. וכמו שנתבאר אצלנו שם עיי"ש. וגם אין לומר דאע"ג דודאי קרא לאזהרה הוא דאתי. מ"מ אינו לאו בפ"ע. אלא לא בא הכתוב רק להחזירו לכללו ללאו דלא תונו. דלא תימא דבמקום תוכחה ליתא ללאו דלא תונו כלל וקמ"ל דליתא אלא אפי' במקום תוכחה עדיין יש בה לאו דלא תונו היכא שמלבין פניו. ואהדרי' לאיסורא קמא. ואם עבר והלבין פניו אפי' במקום תוכחה עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו. אבל שום לאו אחר לית בה. וא"כ לא הי' לו למנות לאו דלא תשא עליו חטא. דזה ליתא דבכל כה"ג אחר דכבר צוה הכתוב על מצות תוכחה מדכתיב הוכח תוכיח. שוב ליכא למימר אהדרי' לאיסורא קמא כמש"כ התוס' בפ"ק דביצה י"ב ע"א בד"ה השוחט עייש"ה. ובלא"ה לפמש"כ התוס' בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א בד"ה ואהני קרא וכו' ובמזבח כפרה שם בשם תוס' חיצוניות ותוס' הרא"ש ז"ל כל היכא דכתיב בי' בהדיא לאו גמור לא אמרינן בי' אהדרי' לאיסורא קמא אלא לאו מיוחד בפ"ע הוא עיי"ש בדבריהם. ואין להאריך בזה כאן יותר אחר שכבר ביארנו כל צרכו לעיל במצות תוכחה עיי"ש:

1 חִדְלוּ לָכֶם מִכָּל אֵלֶּה וּשְׂאֵת חֵטְא

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »