ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה מ״ז

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

47 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לאור נשיא. לקלל שופט. הנה רבינו הגאון ז"ל מונה כאן רק שלשה לאוין בקללה. מקלל נשיא. מקרא דנשיא בעמך לא תאור. מקלל שופט. מקרא דאלהים לא תקלל. ומקלל חרש מקרא דלא תקלל חרש. ומבואר בפרק ארבע מיתות סנהדרין ס"ו ע"א דכולהו מיצרך צריכי וחד מחברי' לא אתי עיי"ש. והשמיט ממניינו אזהרת מברך את השם ואזהרת מקלל אביו ואמו שמנאום שאר מוני המצות. וכבר ביארנו טעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה לעיל במצוה ראשונה מה שיש בו די לדעתנו. ואמנם עדיין יש לתמוה מה שהשמיט רבינו הגאון מלמנות אזהרת מקלל עצמו שמבואר להדיא במתניתין פרק שבועות העדות ל"ה ע"א דעובר בל"ת. ומפרשינן בגמרא שם לקמן ל"ו ע"א דנפק"ל מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד וכדר"א אר"א דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת עיי"ש. ומנאוהו הסמ"ג לאוין רי"ב ובסמ"ק סי' קכ"ז והרשב"ץ בזה"ר לאוין רצ"א עיי"ש. איברא דרבינו הגאון ז"ל איננו יחיד בהשמטה זו. דגם הבה"ג וכל סייעתו השמיטוהו. חוץ מהרא"ם ז"ל ביראים שנראה מדבריו בסי' מ"ב דדעתו ז"ל למנותו עייש"ה ובסי' נ"ח. וגם הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והחינוך לא מנאוהו. וכבר עמד הרשב"ץ ז"ל שם על הרמב"ם בזה. אלא שהביא שם בשמו של הרמב"ם בחבורו הגדול שכתב שם שהוא בכלל קללת אחרים. והוא ז"ל השיג עליו בזה. וכתב שאינו נראה כן מהגמרא עיי"ש בדבריו. והם תמוהים אצלי בתרתי. דמש"כ שאינו נראה כן מהגמרא. וע"כ כוונתו משום דמקלל עצמו מייתי בגמרא מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך. ומקלל חבירו מדכתיב לא תקלל חרש עיי"ש. וכיון דיש בכל אחד לאו בפ"ע א"כ אין זה בכלל זה ויש למנות שניהם וא"כ יותר הי' לו לתמוה מדברי הרמב"ם גופי'. שהרי כן מבואר גם בדברי הרמב"ם עצמו פכ"ו מהלכות סנהדרין. דמקלל חבירו הביא בהלכה א' מקרא דלא תקלל חרש. ומקלל עצמו הביא שם בהלכה ג' מקרא דהשמר לך ושמור נפשך עיי"ש. ונמצאו דברי הרמב"ם סותרים זא"ז. וגם בעיקר הדבר שהביא בשם הרמב"ם דמקלל עצמו הוא בכלל אזהרת מקלל חבירו. דבריו מתמיהים בעיני. דאין שום רמז מזה בדברי הרמב"ם כלל. וכפי הנראה הבין כן ממש"כ הרמב"ם שם ה"ג. וז"ל המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך עכ"ל עיי"ש. ואין מלשון זה שום משמעות לזה כמבואר. ואדרבה ממה שסיים הרמב"ם וכתב שנאמר השמר לך וגו'. מבואר דאינו בכלל אזהרת מקלל חבירו. דא"כ לא הוה מייתי לזה אזהרה בפ"ע מקרא אחרינא: ואמנם כדי שלא יהיו דברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים כ"כ הי' אפשר לומר בכוונתו דמדברי הרמב"ם גופי' לא תקשה כ"כ. דיתכן לומר דמש"כ המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך וגו'. אין כוונתו לומר דאזהרתו נפק"ל מהך קרא. שהרי בהדיא כתב הרמב"ם גופי' בפי"א מהלכות רוצח ה"ד וז"ל כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דהך קרא מצות עשה היא ולא ל"ת שיהי' חייב עלה מלקות. אלא ודאי אין כוונת הרמב"ם ז"ל כאן אלא לומר דמקלל עצמו לוקה מקרא דלא תקלל חרש כמו שקלל אחרים. משום דכיון דלא כתיב בקרא לא תקלל רעך חרש. אלא לא תקלל חרש סתמא. גם מקלל עצמו בכלל. כל כמה דלית לן שום סברא וטעם לחלק בין עצמו לחבירו. אלא משום שהי' מקום לומר דמסתמא לא מיירי קרא אלא בחבירו שמוזהר על הכאתו והזיקו. אבל גופו הי' מקום לומר דהרי הוא שלו כממונו. ורשאי להזיק בנפשו. וממילא נמי אין לנו לומר מסתמא שיהא מוזהר על קללת עצמו. לזה מייתי מקרא דהשמר לך ושמור נפשך. דמבואר שמזהיר הכתוב גם על היזק גופו כעל חבירו. והילכך ממילא אית לן למימר דמש"כ רחמנא סתמא לא תקלל חרש כולל בין עצמו ובין חבירו. ומעתה א"כ הוה אתי שפיר מה שלא מנה הרמב"ם ז"ל במנין הלאוין אזהרת מקלל עצמו. דהרי אין בו אזהרה בפ"ע. אלא הוא בכלל מקלל חבירו דאזהרתו מקרא דלא תקלל חרש שכבר מנאה הרמב"ם ז"ל. אלא שאינו נראה כן מהגמרא. דבסוגיא דפרק שבועות העדות שם אמרינן דנפק"ל מקלל עצמו מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך וכדר"א אר"א כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת עיי"ש. הרי מבואר דעיקר אזהרת מקלל עצמו לא נפק"ל אלא מההוא קרא דהשמר לך ושמור נפשך. מדמסיים עלה וקאמר וכדר"א אר"א כל מקום שנאמר השמר וכו'. ואין לומר דבגירסת הרמב"ם ז"ל לא הוה הך סיומא דמסיים בגירסתנו וכדר"א וכו'. ולכן פירשה ע"פ דרכו כמו שביארנו. דהא ליתא. דמלבד דבכל הראשונים הגירסא כדלפנינו. חוץ מהשאילתות בפרשת קרח שאילתא קל"ד דמשמע קצת שלא הי' כן בגירסתו עיי"ש. אלא דבדברי הרמב"ם גופי' בפיה"מ סופ"ד דשבועות מבואר בהדיא שהיתה גירסתו כגירסא שלפנינו עיי"ש. וגם בלא"ה מלישנא דגמרא שם דאמרינן עצמו דכתיב רק השמר לך וכו'. וחבירו דכתיב לא תקלל חרש עיי"ש. וכן הוא בשאילתות שם עיי"ש. משמע בהדיא דמקלל עצמו לא נפיק מלא תקלל תרש. וא"כ עיקר אזהרתו אין לנו אלא מקרא דרק השמר לך וגו'. זהו הנראה לי בכוונת רבינו הרשב"ץ ז"ל כדי שלא יהיו דבריו תמוהים כ"כ. אם כי לפ"ז דבריו קצרים יותר מדאי. ובעיקר דברי הרמב"ם אלו עי' משכ"ל עשה ע"ז עייש"ה: ואמנם אפי' הי' אפשר לקיים דרכו זו של הרשב"ץ בכוונת הרמב"ם. אכתי אין זה מספיק לגמרי. דלפ"ז אכתי קשה אמאי לא מנה הרמב"ם עשה זו דהשמר לך ושמור נפשך במנין העשין לענין המצוה להזהר להסיר המכשולות שיש בהם סכנה. ואע"ג שכבר מנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קפ"ד עשה דועשית מעקה וגו'. וכתב שם דענין המצוה היא שציונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו עיי"ש. וכ"כ ביותר ביאור החינוך פרשת תצא סי' תקמ"ו עיי"ש היטב. וכ"כ רבינו בחיי פ' תצא כ"ב ח' עיי"ש. וא"כ יש מקום לומר דהו"ל כאחת משאר עשין הכפולות שאינן באות במנין בפ"ע. כמו שביאר הרמב"ם בשורש תשיעי עיי"ש. מ"מ נראה דכיון דעשה דמעקה אינה אלא בסכנה הבאה מחמת בנין ביתו או חצרו וכיו"ב. אבל עשה דהשמר לך וגו' היא עשה כללית בכל מידי שיכול להביא לידי סכנה. דהך קרא סתמא כתיב. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם הלכות רוצח שם עיי"ש. וכל כיו"ב דרכו של הרמב"ם למנות שתיהן ואין להן תורת עשין כפולין. כמבואר בהרבה מקומות כיו"ב בסה"מ. הן אמת דמדברי החינוך שם משמע דגם עשה דועשית מעקה עשה כללית היא לכל מידי דסכנה עיי"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם בסה"מ עשין קפ"ד עיי"ש אלא דגם לפי דבריו כיון דעשה דשמור נפשך וגו' לא כתיבא אלא בשמירת נפשו ולא בשמירת נפש אחרים. ועשה דועשית מעקה כוללת הכל. אין זו עשה כפולה לדרכו של הרמב"ם ז"ל והחינוך שהולך בעקבותיו כידוע. אלא דלפ"ז דברי החינוך תמוהים. דנמצא חמורה שמירת נפשו משמירת נפש אחרים ממכשולים. דבשמירת נפשו איכא תרי עשין. דמלבד עשה דועשית מעקה איכא נמי עשה דהשמר לך וגו' משא"כ בשמירת נפש אחרים ליכא אלא עשה אחת דועשית מעקה. והרי בהכאת אחרים החמירה תורה טפי מבגופו. דבהכאת אחרים איכא מלקות משא"כ בחובל עצמו דאיכא מ"ד דשרי. ולכ"ע מיהת ליכא אלא איסורא בעלמא. וליכא למ"ד דלקי עלה. ומיהו יש לצדד בכוונת החינוך אלא שאכמ"ל בזה. ועכ"פ אין נראה שיהי' זה בכלל עשין הכפולות. ואמנם כדי לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל הי' נראה יותר לומר דס"ל דודאי עיקר קרא לאו בהכי מיירי. וכמבואר בקרא בהדיא דמיירי בענין אחר לגמרי. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת שם ובהשגותיו על סה"מ בלאוין הנוספין לדעתו לאו שני ובמש"כ הר"ב מג"א. שם לדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. וע"כ הא דנפק"ל מהך קרא אזהרה למקלל עצמו. היינו רק מייתורא דקרא. ודרשא בעלמא הוא אע"ג דודאי דרשא גמורה היא מדאורייתא ולקי עלה. וא"כ הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שביאר בשורש שני דכל כיו"ב אינו נמנה בכלל מנין תרי"ג עיי"ש. אלא דזה לא יתכן אלא לדעת הרמב"ם והחינוך דקאי בשיטתי'. אבל להרמב"ן שהשיג על שורש זה של הרמב"ם עיי"ש באריכות. וכן להבה"ג וסייעתו ורבינו הגאון ז"ל דלא ס"ל שורש זה של הרמב"ם כלל אכתי תמוה מה ראו על ככה שלא למנות לאו זה דמקלל עצמו במספר הלאוין. מאחר דמשנה ערוכה היא ולית מאן דפליג עלה דעובר בל"ת: והנה בפרק שבועת העדות שבועות ל"ו ע"א עלה דתנן התם לעיל המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. גרסינן בגמרא א"ר ינאי ודברי הכל. עצמו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד כדר"א אר"א כל מקום שנאמר השמך פן ואל אינו אלא ל"ת. וחבירו דכתיב לא תקלל חרש. וכתבו בתוס' ד"ה ושמור נפשך מאד וז"ל תימא בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא בב"ק צ"א ע"ב חבלה נמי תיפוק לי' מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם. ועוד תימא דבפרק ארבע מיתות דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו עיי"ש מה שנדחקו בקושיא השנית. והראשונה הניחו בתימא. עוד הקשו שם במאי דיליף מקלל חבירו מדכתיב לא תקלל חרש דבסוגיא דפרק ארבע מיתות לא ילפינן לה אלא במה הצד מחרש ואביו עיי"ש. וראיתי להתומים סי' כ"ז סק"א שהעלה לתרץ כל זה דבאמת הא דתנן דמקלל עצמו עובר בל"ת היינו רק משום דמתניתין אזלא כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. אבל למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו אין ה"נ דשרי נמי לקלל עצמו. והא דקאמר רבי ינאי דמתניתין דברי הכל. לא אתי לומר דליכא שום תנא דפליג עלה. אלא לומר דר"מ וחכמים דפליגי התם ברישא במקלל אביו ואמו אי בעינן שם המיוחד או חייב אפי' באחד מן הכינוים. הכא במקלל לדברי הכל חייב אפי' אכינוים. וכדפירש"י שם עיי"ש. ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר כן וכמבואר בפירש"י לעיל. וכמש"כ רש"א שם עיי"ש. ולפ"ז הא דבפרק ארבע מיתות לא בעי למילף אזהרה למקלל אביו ממקלל עצמו. אפשר לומר דניחא לי' טפי למינקט ילפותא מנשיא דיין וחרש דניחא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. ולדידי' גם מקלל עצמו רשאי משא"כ בסוגיא דשבועות דקיימינן אליבא דמ"ד מקלל עצמו עובר בל"ת שפיר מייתי אזהרת מקלל חבירו מלא תקלל חרש. ולא הוצרך להביא במה הצד מאביו וחרש. משום דהתם לא הוצרך לזה אלא משום דמחרש לחוד לא אתי. כדקאמר התם דאיכא למיפרך מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו עיי"ש. אבל הכא דקיימינן למ"ד דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ומקלל עצמו עובר בלאו לא צריך לזה. משום דאיכא בלא"ה לומר מקלל עצמו יוכיח עכת"ד עיי"ש: המבואר לפי זה דמאי דתנן דמקלל עצמו עובר בל"ת לאו דברי הכל היא. אלא תליא בפלוגתא דתנאי דאיפליגו אי רשאי אדם לחבול בעצמו. הן אמת דהדבר קשה לכאורה לומר כן. אם כי כבר ראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בספרו דינא דחיי על הסמ"ג לאוין י"ג שהעלה ג"כ בדעת הסמ"ג שם דס"ל דרנב"י בפרק שתי הלחם צ"ט ע"ב פליג אדרבי ינאי בפ"ג דשבועות דאמר דהשמר לך ושמור נפשך אתי לאזהרת לאו למקלל עצמו עיי"ש בדבריו. ואין לדבריו מקום אם לא ע"פ דרך זה כמבואר. דהרי ודאי רנב"י לא יפלוג אסתם מתניתין דליכא מאן דפליג עלה. איברא דראיתי ג"כ להר"ב חק"ל חיו"ד ח"ג סי' ק"א דגם הוא כוון מדעתו כמו שהעלה הכנה"ג בדעת הסמ"ג. אלא שהוסיף בה דברים. וכתב דלרנב"י אתי אזהרה למקלל עצמו במה הצד מקללת אב ודיין ונשיא וחרש. על דרך שאמרו בגמרא בסנהדרין ס"ו ע"א עיי"ש ובמש"כ התוס' שם. אלא דכבר הרגיש הרב ז"ל שם דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שאתה מוזהר על הכאתם. משא"כ עצמו דאדם רשאי לחבול בעצמו. ולזה כתב די"ל דרנב"י ס"ל כמ"ד דאין אדם רשאי לחבול בעצמו עיי"ש בדבריו. דעפ"ז כתב ג"כ ליישב קושית התוס' בשבועות שם ד"ה השמר עיי"ש. וא"כ היינו הך. דעכ"פ נצטרך לומר דפלוגתא דתנאי היא בהך מילתא. דלרנב"י לא אתיא מתניתין דשבועות אלא כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו אבל למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו ליכא אזהרה במקלל עצמו. וא"כ יותר פשוט וברור דרכו של התומים שהבאתי שהעלה כן גם אליבא דרבי ינאי. ולית לן לאפושי פלוגתא בכדי בין רנב"י לרבי ינאי. גם עיקר ילפותא דמקלל עצמו מקללת אחרים במה הצד לא נהירא כלל אפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. דודאי לכ"ע חמיר טובא טפי היזיקא דעביד לאחריני מהיזיקא דגופי'. וכן מבואר להדיא בסוגיא דבב"ק שם צ"א ע"ב דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו מ"מ לענין ישיבה בתענית להרע לעצמו חיילא עלי' שבועה ולהרע לאחרים לא חיילא עיי"ש. ולדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל גם בהכאה וחבלה ממש חיילא עלי' שבועה בהרעת עצמו אפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג לאוין רמ"א עיי"ש. וא"כ היכי מצינן למילף קל מחמור להחמיר עליו. ועוד דכיון דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אע"פ שאין בו חומרא וקולא. וכדפרכינן התם בסוגיא דסנהדרין מה להצד השוה שכן משונין. וכמשפירש"י שם עיי"ש. א"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שכן הזיקא דאחריני משא"כ מקלל עצמו דאינו אלא הזיקא דגופו. וע"כ אין לנו בזה אלא לומר כדרכו של הר"ב התומים. ומ"מ ודאי הדבר קשה לחדש בזה פלוגתא דתנאי מה דנשנה במשנתנו סתם. ובגמרא אין שום רמז ורמיזא לומר דתנאי היא: אבל נראה ראי' מוכרחת לזה מדאמרינן ריש פ"ק דתמורה ד"ג סוע"ב אר"י משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה. לא עשה בו מעשה אינו לוקה. חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאע"פ שלא עשה מעשה חייב. ואמרינן עלה מקלל מנ"ל דלקי. אר"א א"ר אושעי' אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' וכתיב והפלא את מכותך וכו' הפלאה זו מלקות וכו'. ואימא למוציא שם שמים לבטלה וכו'. אנן הכי קשיא לן. אימא מוציא שם שמים לבטלה תסגי לי' במלקות. אבל מקלל חבירו בשם כיון דקעביד תרתי דקמפיק שם שמים לבטלה וקמצער לחברי' לא תסגי לי' במלקות ומשני לא מצית אמרת דכתיב לא תקלל חרש. אי אמרת בשלמא לקלל את חבירו אזהרתי' מהכא דכתיב לא תקלל חרש. אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא מדכתיב את ה' אלקיך תירא. ההיא אזהרת עשה היא עיי"ש. ולכאורה קשה טובא דאכתי מנ"ל דקרא דוהפלא וגו' קאי למקלל חבירו בשם ודילמא לא קאי אלא למקלל עצמו בשם דליכא תרתי. דהא אינו מצער חבירו אלא את עצמו. אבל מקלל חבירו בשם אכתי לעולם אימא לך כיון דאית בי' תרתי לא סגי לי' במלקות. והכא לא שייך לומר אזהרתו מהיכא. דהרי גם מקלל עצמו לאו גמור יש בו. כמבואר במתניתין דפרק שבועת העדות שם דעובר בל"ת. ואמרינן בגמרא דהייינו מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וגו'. וביותר תמוה דהרי מאחר דגם מקלל עצמו לאו שאין בו מעשה הוא. וע"כ אינו לוקה אלא מהך קרא גופי' דוהפלא וגו'. דמוקמינן לי' בין למקלל חבירו ובין למקלל עצמו. והשתא א"כ תמוה אימא דלא אתי קרא אלא למקלל עצמו בלבד. אבל מקלל חבירו דאית בי' תרתי אימא לא תסגי לי' במלקות. ועכצ"ל דהך סוגיא אזלא אליבא דמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. ולדידי' גם צערא דגופי' אסרה תורה כצערא דחברי'. וא"כ גם במקלל עצמו בשם אית בה תרתי. דמצער נפשי' וגם מפיק שם שמים לבטלה. ואפי' הכי גלי קרא דסגי לי' במלקות. ומינה דה"ה למקלל חבירו. אלא דלפ"ז יש לתמוה בסוגיא דבב"ק פרק החובל צ"א ע"ב דשקיל וטרי ודחיק טובא לאשכוחי תנא דסבר אין אדם רשאי לחבול בעצמו עיי"ש. אמאי לא מייתי מדרבי יוסי הגלילי. דאיהו ניהו דאמר התם הך מילתא דמקלל חבירו בשם לקי. וא"כ לפמש"כ ע"כ סבר דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. ובפרט לפמש"כ התוס' בב"ק שם בד"ה אלא תנאי כו' דבעי לאשכוחי תנא דאמר הכי אליבא דר"ע עיי"ש. וכ"כ שאר ראשונים שם עי' באס"ז שם. וא"כ שפיר י"ל דריה"ג דהו"ל תלמידי' דר"ע. כמבואר בזבחים נ"ז ע"א ובספרי פ' חוקת פיסקא קכ"ד. וכ"כ התוס' בע"ז מ"ה ע"א בד"ה אמר ר"ע עיי"ש. הוא ניהו תנא דאמר אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. וע"כ נראה מוכרח מזה דלמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו ה"ה נמי דרשאי לקלל עצמו. ומעתה א"כ ודאי י"ל דריה"ג ס"ל כמ"ד דאדם רשאי לחבול בעצמו. וממילא מוכרח ע"כ דקרא דוהפלא וגו' לא מיתוקים אלא במקלל חבירו בשם. דאילו מקלל עצמו כיון דס"ל אדם רשאי לחבול בעצמו שרי לגמרי. וכן נראה מוכרח מדקאמר ריה"ג כל ל"ת כו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכו'. ותמוה לכאורה אמאי לא נקט נמי מקלל עצמו. וכדנקט נמי במתניתין דסו"פ שבועת העדות שם המקלל עצמו וחבירו וכו' עיי"ש. ועוד תמוה ביותר אמאי נחית לדיוקא ודייק וקאמר מקלל חבירו בשם. הו"ל למימר סתמא. המקלל בשם. דממילא הוה ידעינן דקאי על כל מקלל דשייך בי' מלקות. בין עצמו ובין חבירו נשיא ודיין וחרש. וכן קשה בתוספתא פרק בתרא דמכות. וכן קשה בסוגיא דירושלמי סופ"ג דשבועות עיי"ש. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו הכי נמי רשאי לקלל עצמו. וריה"ג. וכן סתם ברייתא דתוספתא שם ואמוראי דירושלמי סופ"ג דשבועות שם סברי דאדם רשאי לחבול בעצמו. ולהכי לא נקטי אלא מקלל חבירו בשם בלבד. דבמקלל עצמו ס"ל דאפי' איסורא ליכא. ולאו בר מלקות הוא: ואמנם לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות סנהדרין ה"ב. ובריש פ"א מהלכות תמורה שהביא מימרא דריה"ג כמו שהיא. דמשמע דדוקא מקלל חבירו לקי ולא מקלל עצמו. וכן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין שמנה שם מספר הלוקין לא הביא במספרם אלא מקלל חבירו בשם. כמש"כ שם בסי' קל"ד עיי"ש. ומדלא מנה גם מקלל עצמו שיש בו לאו בפ"ע משמע לכאורה דס"ל דבמקלל עצמו ליכא מלקות. והשתא הרי כיון דהרמב"ם גופי' ס"ל דקיי"ל אין אדם רשאי לחבול בעצמו הו"ל למנות גם מקלל עצמו בכלל הלוקין. וגם כשהביא מימרא דריה"ג הו"ל למיכתב חוץ מנשבע ומימר ומקלל עצמו או חבירו בשם. כמש"כ באמת בפיה"מ להרמב"ם ריש פ"ג דמכות וסוף פ"ד דשבועות עיי"ש. וביותר יש לתמוה דהרי בפכ"ו מהלכות סנהדרין פסק הרמב"ם בהדיא דמקלל עצמו לוקה. ונמצאו דבריו ז"ל סותרים זא"ז. ומיהו נראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. עפ"מ שהעלתי לעיל בעשה ראשונה דבהזכרת שם שמים לבטלה אע"ג דבמזכירו לבדו בלא צירוף דברים אחרים אין בו אלא עשה כמבואר בריש פ"ק דתמורה שם. מ"מ כשמזכירו בתוך דברים בטלים. או בתוך דברים שיש איסור לאמרן הרי זה בכלל אזהרת לאו דלא תשא. ולפ"ז יקשה לכאורה במאי דשקלינן וטרינן התם מנ"ל דמקלל חבירו בשם לוקה. ותיפוק לי' מקרא דלא תשא דאיתרבי למלקות מדכתיב בי' כי לא ינקה ה' וגו' כמבואר שם עיי"ש בסוגיא דלעיל. ומיהו הא לק"מ דא"כ היינו נשבע שכבר אשמעינן ריה"ג דלקי. ולמאי איצטריך לאשמעינן תו מקלל חבירו בשם כיון דגם מקלל לא לקי אלא מהך לאו גופי' דלא תשא כנשבע. ועכצ"ל דמאי דנקט מקלל בפ"ע היינו לאשמעינן דאע"ג שלא הותרו בו משום לאו דלא תשא אלא משום לאו דקללה ג"כ לקי. ולזה פריך שפיר מנ"ל דלקי על לאו זה דקללה אע"ג שאין בו מעשה. וכמו שביארתי כבר לעיל בעשה דאת ה"א תירא עיי"ש היטב. והשתא א"כ לפ"מ שהעלתי שם בדעת הרמב"ם דס"ל דקרא דהשמר לך ושמור נפשך אינו לאו מצד עצמו אלא עשה. והאי דלקי מקלל עצמו מהאי קרא אינו אלא משום דאחר דשמענו מהך קרא דאסר קרא לקלל עצמו ממילא שוב הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תשא דאיתרבי למלקות. עי' בדברינו שם. ממילא שוב לק"מ מאי דהקשינו לעיל דנוקמי קרא דוהפלא וגו' למקלל את עצמו אבל מקלל חבירו דאית בי' תרתי לא תסגי לי' במלקות. דהרי במקלל עצמו נהי דאית בי' אזהרת לאו היינו רק מקרא דלא תשא. אבל משום איסור קללה מצד עצמו אין בו אלא אזהרת עשה מקרא דהשמר לך ושמור נפשך לדעת הרמב"ם ז"ל. וכיון דאנן לא איירינן התם אלא מאזהרה דקללה מצד עצמה וכדכתיבנא. א"כ ע"כ ליכא לאוקמי קרא דוהפלא במקלל עצמו. דא"כ אזהרתי' מהיכא. וכדאמרינן לענין מוציא ש"ש לבטלה. ומעתה א"כ להרמב"ם ז"ל לטעמי' אתיא מילתא דריה"ג אליבא דכ"ע. דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. כיון דאזהרה דמקלל עצמו אין לנו אלא מקרא דלא תשא. א"כ הו"ל בכלל נשבע דקתני דהיינו הך אזהרה עצמה. ולהכי לא קתני ריה"ג אלא מקלל חבירו בלבד. ולהכי שפיר עשה הרמב"ם שהביא בהלכותיו מילתא דריה"ג כלשונה ממש. וממילא ניחא נמי מה שלא מנה במספר הלוקין בפי"ט מהלכות סנהדרין אלא מקלל חבירו בלבד. משום דמקלל עצמו לא לקי אלא משום עבירת לאו דלא תשא. וא"כ היינו בכלל נשבע שכבר מנה שם בכלל הלוקין דהיינו הך. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא סוף הלכות שבועות דנשבע לאו דוקא עיי"ש ובמה שביארנו לעיל בעשה ראשונה: אלא דכל זה אינו אלא לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל לכל שאר ראשונים ז"ל דס"ל דסוגיא דסו"פ שבועת העדות היינו כפשטא דמלקות דמקלל עצמו היינו מההיא קרא גופי' דהשמר לך ושמור נפשך ומשום דכל מקום שנאמר השמר פו"א אינו אלא ל"ת. וא"כ גם במקלל עצמו אית בי' אזהרת לאו מצד עצמו. א"כ ע"כ מוכרח מסוגיא דתמורה כמשכ"ל דלמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו גם לקלל עצמו רשאי. ומילתא דריה"ג אתיא כוותי'. וזו ראי' מוכרחת לדעת התומים שהבאתי. ועוד נראה להביא ראי' לזה מדאמרינן בפרק ואלו מגלחין י"ז ע"ב. ובפ"ק דנדרים ז' ע"ב דמר זוטרא חסידא כי הוה מתחייב בר בי רב שמתא הוה משמית נפשי' ברישא והדר משמית בר בי רב עיי"ש. והיינו רק ממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב או כדי שלא יתעצל וישכח להתיר לו כמש"כ הראשונים ז"ל שם עיי"ש. והשתא להסוברין דלענין איסורא דאורייתא עובר במקלל אפי' בלא שם ובלא כינוי כנראה מדברי הטור בחו"מ סי' כ"ז וכמ"ש בב"ח ובש"ך שם עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י בסוגיא דתמורה שם ובתוס' פרק ואלו מגלחין י"ד ע"ב בד"ה מהו שינהוג וכו'. דלאו דמקלל איכא נמי בלא שם כלל. אלא דלא לקי אלא בשם עיי"ש. וכ"כ בחנוך פ' קדושים סי' רל"א וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ ריש פ"ג דמכות עיי"ש. וכבר כתבתי לעיל בעשה ראשונה שכן נראה דעת רבינו הגאון ז"ל עיי"ש. וכבר הקשיתי שם דלפ"ז יש לתמוה דמשום מדת חסידות בעלמא היכי עבר מר זוטרא חסידא על לאו דמקלל עצמו. דהרי שמתא הו"ל בכלל מקלל. כמש"כ התוס' בפרק ואלו מגלחין שם. וכ"כ בתשו' מהר"ם מינץ סי' צ"ח וכ"כ בריטב"א שבועות ל"ו ע"א עיי"ש. עיי"ש שהארכתי בזה והנחתי בצ"ע. אבל נראה כעת דמזה יש להביא ראי' דלמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו הכי נמי רשאי לקלל עצמו אפי' בשם. וא"כ י"ל דמר זוטרא חסידא הכי ס"ל. ושפיר עביד דשמית נפשי' משום מדת חסידות בעלמא: ולפ"ז אפשר להביא מזה ראי' לדעת הרמ"ה ז"ל שהביאו בטור חו"מ סי' ת"כ סעי' כ"א דפסק להלכה כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. דכיון דמר זוטרא חסידא עבד בה עובדא ודאי אית לן למימר דמעשה רב. ובפרט דסתמא דגמרא בפ"ק דנדרים שם מייתי סייעתא מינה. וכן בפרק ואלו מגלחין מייתי לה בסתמא עיי"ש. וראיתי למרן בב"י שם נדחק הרב' למצוא טעם ומקור לפסקו של הרמ"ה ז"ל בזה. וכתב שם ז"ל נראה שטעמו מדאמרינן עלה בגמרא בב"ק צ"א ע"ב ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו'. ומסיק אלא תנאי הוא דתניא א"ר אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו וגו' אלא שציער עצמו וכו'. משמע לי' להרמ"ה דבשום דוכתא לית הילכתא כר"א הקפר עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד מלבד שאין דבריו ז"ל מספיקים כלל לחדש דבר כזה לדעת הרמ"ה ז"ל בלא שום מקור. עיקר דבריו תמוהים אצלי. חדא דהרי להתוס' ושאר ראשונים שכתבו שם דמאי דקאמר תנאי הוא היינו אליבא דר"ע עיי"ש. וא"כ הרי סתם לן תנא במשנתנו כר"א הקפר ברבי. דבמתניתין קתני אליבא דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. ואנן קיי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. ועוד דאפי' תימא דאין הלכה כר"א הקפר ברבי בשום דוכתא. מ"מ כיון דהכא אליבא דר"ע קאמר לה ולא מסברא דנפשי'. מנ"ל לפסול עדותו ולומר שאין האמת כדבריו. ובפרט שלא בא להקל אלא להחמיר. ובעיקר הדבר תמיהני היכי אפשר לחדש כהך כללא לומר דבשום דוכתא אין הלכה כר"א הקפר ברבי. והרי בהדיא אמרינן בע"ז פ"ג מ"ג ע"א א"ר יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"א הקפר ברבי בדרך וכו' ומצא עכו"ם קטן ולא אמר לו כלום מצא עכו"ם גדול וא"ל בטלה וכו' ש"מ תלת וכו' עיי"ש. הרי דריב"ל דלדעת הגאונים וסייעתם ז"ל הלכה כמותו בכל מקום. ואפי' לגבי רבי יוחנן. כמש"כ הראשונים בחולין צ"ז ע"א ובשאר דוכתי. למד הלכה למעשה מר"א הקפר ברבי. וכן בפרק אלו טרפות נ"ו ע"ב אמרינן ריב"ל הו"ל ההיא תרנגולתא שדרי' לקמי' דר"א הקפר ברבי וכו' ואכשרה עיי"ש. הרי דריב"ל למד תורה מפיו ושאל ממנו הלכה למעשה. אבל יש מקום בזה לומר כדברי הב"ח שם. שכתב דכיון דבפ"ק דשבועות ח' ע"א משמע דרבנן הוא דפליגי עלי' דר"א הקפר ברבי. הו"ל יחיד ורבים וקיי"ל דהלכה כרבים עיי"ש. ואע"ג דהכא הו"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא. דלדעת הרבה ראשונים הלכה כסתם אפי' במקום יחיד כנגד רבים. מ"מ י"ל דהרמ"ה ז"ל לטעמי' אזיל. דאיהו גופי' ס"ל דביחיד כנגד רבים לא אמרינן הלכה כסתם. כמבואר להדיא בחי' ופסקי הרמ"ה לבב"ב פרק המוכר את הספינה סי' מ"ז שכתב וז"ל ואע"ג דקיי"ל סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין הני מילי היכא דלא אוקימנא למתניתין גופא כיחידאה דאיכא למימר דלא תני לה יחידאה. דאע"ג דקיימא אליבא דיחידאה איכא למימר דכיון דסתם לן תנא כוותי' ש"מ איכא רבנן בתראי דס"ל כוותי' ואליבא דרבים היא. אבל היכא דפשיטא לן דיחידאה קתני לה לית הילכתא כוותי'. דיחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל עיי"ש. כן הי' נראה לכאורה. אבל באמת הא ליתא. דדברי הרמ"ה שם אינם אלא היכא דאמר בגמרא בהדיא מתניתין יחידאה הוא. וכההיא דבב"ב שם ע"ט ע"ב דקאי עלה הרמ"ה שם. דאמרינן אמר רבא מתניתין יחידאה היא וכו' עיי"ש. ועל זהו שכתב הרמ"ה ז"ל דכיון דבהדיא קאמר רבא מתני' יחידאה היא. דהיינו רבי נתן ש"מ דפשיטא לי' לרבא דליכא תו מאן דסבר כרבי נתן בהכי. ובזה הוא דס"ל להרמ"ה דלית הילכתא כההיא סתמא אלא כרבנן דפליגי עלי' דר"נ. אבל היכא דלא אמרינן בהדיא בגמרא דמתניתין יחידאה היא. אע"ג דלא אשכחן בהדיא מאן דקאמר הכי אלא יחידאה. אית לן למימר דמסתמא כיון דסתם לן רבי במשנתנו כוותי' ש"מ דהוה ידיע לי' לרבי כמה תנאי אחריני דקיימי נמי בשיטתי'. ולאו יחידאה היא. ופשוט דזו היא כוונת הרמ"ה ז"ל שם. וא"כ כאן דלא קאמרינן דמתניתין יחידאה היא אלא דלא אשכחן מאן דקאמר הכי בהדיא אלא ר"א הקפר ברבי גם להרמ"ה אית לן למימר דהלכה כסתם. אלא דקצת יש לצדד בזה לפי מה שנראה מלשון הרמ"ה ז"ל שכתב וז"ל דכיון דסתם לן תנא כוותי' ש"מ איכא רבנן בתראי דס"ל כוותי' ואליבא דרבים היא וכו' עכ"ל. משמע דהיינו דוקא בחד מהנך תנאי קמאי דהוו מקמי רבי. דבזה הוא דאיכא למימר דאע"ג דרבנן דבההוא דרא הוו פליגי עלי' דההוא תנא מ"מ רבנן בתראי דבתר ההוא דרא הוו קיימי בשיטתי' דההוא תנא ולאו יחידאה הוא. אבל ר"א הקפר ברבי דהוה בימי רבי. ורבי' דריב"ל הוה. וכן בפרק כיסוי הדם פ"ד ע"ב מבואר שהי' בימי רבי חייא. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל במגן אבות פ"ד דאבות דר"א הקפר ברבי הי' חבירו של רבי חייא עיי"ש. וכיון דרבנן דההוא דרא הוו פליגי עלי' א"כ קים לן דכד סתים רבי למתני' לא הוה מאן דקאי בשיטתי'. וא"כ אע"ג דלא אמרינן בגמרא בהדיא דמתניתין יחידאה היא. מ"מ פשיטא לן דיחידאה קתני לה ואית לן למימר לפי דברי הרמ"ה דלית הילכתא כההיא סתמא. מיהו אין זה ברור אצלי. דנראה דרבנן בתראי דכתב הרמ"ה לא רצה לומר רבנן דדרא בתרא. אלא רבנן דבתר פלוגתייהו. דבשעתא דאיתשל הך דינא בבי מדרשא לא הוה מאן דקאמר הכי אלא ההוא תנא. אבל בתר הכי אפשר דקמו להו גם כמה תנאי אחריני כוותי'. ולהכי סתם תנא דמתני' כוותי'. והילכך כל כמה דלא אמרינן בהדיא בגמרא מתניתין יחידאה היא אית לן למימר הלכה כסתם: אלא דבלא"ה דברי הב"ח תמוהים אצלי. דלא ידענא היכן מצא הב"ח בסוגיא דשבועות שום משמעות דרבנן הוא דפליגי עלי' דר"א הקפר ברבי. דהא לא אמרינן התם אלא ולר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא מאי איכא למימר. כלומר לדידי' תקשה מאי דאקשינן עלי' דרבי יהודה אימא נזיר טמא דחלק דמייתי תורים ובני יונה קאי עלי' קרא דמטומאות ולא כל טומאות. ולא על טומאת מקדש וקדשיו. ומנ"ל למידרש מההוא קרא דאין השעיר מכפר אלא על טומאת מו"ק. ומשני ר"א הקפר סבר לה כר"ש דאמר ממקומו הוא מוכרע. כלומר ור"י לא ס"ל כר"א הקפר דנזיר חוטא הוא. והילכך אימעיט לי' נזיר טמא מדכתיב לכל חטאתם ולא לכל טומאתם. וע"כ לא קאי קרא דמטומאות ב"י דכתיב בכפרת השעיר אלא בטומאת מו"ק עיי"ש בסוגיא. וא"כ אין לנו מההיא סוגיא משמעות אלא לומר דרבי יהודה פליג עלי' דר"א הקפר. אבל רבנן מאן דכר שמייהו התם. ובלא"ה מבואר בהדיא בפ"ק דנדרים ד"י ע"א דרבי יהודה פליג עלי' דר"א הקפר עיי"ש. אבל ר"ש ס"ל כר"א הקפר כמבואר שם ובפ"ב דסוטה ט"ו ע"א עיי"ש. ובירושלמי פ"א דנדרים סוף ה"א וסוף פ"א דנזיר אפליגו בהדיא בהכי בברייתא ר"י ור"ש עיי"ש. אבל רבנן לא אשכחן בשום דוכתא דליפליגו עלי' דר"א הקפר בהכי. ועוד דבספרי פרשת נשא פיסקא ל' קתני מילתא דר"א הקפר בשם א"ק סתם. ומאן דפליג עלי' קתני לי' בלשון יחיד דהיינו רבי ישמעאל עיי"ש. הרי דלהך תנא דספרי רבנן קיימי כר"א הקפר ומאן דפליג עלי' יחידאה הוא. ועי' גם במדרש רבה פ' נשא פ"י דגם שם רבי ישמעאל הוא דפליג עלי' דר"א הקפר ע"ש. ועי' נזיר י"ט ע"א דמוקמינן לרבי ישמעאל כר"א הקפר עייי"ש. ואולי ט"ס הוא בספרי ומ"ר שם. וצ"ל רבי יהודה במקום רבי ישמעאל. ואכמ"ל בזה. ויותר הו"ל להב"ח להוכיח מסוגיא דפ"ק דנדרים שם דקאמרינן אמר אביי שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא וכו' עיי"ש. והרי ידוע דעת הגאונים ז"ל דבכל כיו"ב קיי"ל דאין הלכה כשיטה. דמשמע דהנך תנאי הוא דס"ל הכי ורבים פליגי עלייהו. והו"ל כיחיד לגבי רבים. וכמש"כ הר"ן ז"ל ושאר ראשונים בפ"ק דסוכה ושאר דוכתי עיי"ש. אלא דגם בזה מלבד דאינו מוכרח. וכמש"כ בלח"מ ריש פ"ג מהלכות דעות. ובפרט בתשו' הרשב"א ח"א סי' תל"א עיי"ש. בלא"ה הדבר פשוט דאפי' למאן דפליג עלי' דר"א הקפר וס"ל דנזיר טהור לאו חוטא הוא. מ"מ אכתי אין שום הכרח לומר דפליג עלי' נמי בעיקר מילתא לומר דמותר לאדם לצער עצמו בצערא בעלמא כגון לחבול בעצמו. די"ל דוקא דרך קבלת נזירות או ישיבת תענית ס"ל דשרי. אבל צערא דגופא בעלמא מודי לי' דאסור. והסברא פשוטה לחלק. וכמבואר ג"כ בסוגיא דבב"ק פרק החובל שם עיי"ש. ולכן גם דברי הב"ח אינם מספיקים כלל לפרש הסתום בדברי הרמ"ה ז"ל. שוב ראיתי להר"ב כנה"ג בהגהות ב"י אות ט' שגם הוא הרגיש בקושיא זו האחרונה על הב"ח. ולזה דחה דבריו עיי"ש. ועוד ראיתי שם שכנראה הי' לפניו הנוסחא בדברי הב"י שם כן. ומשמע לי' להרמ"ה משום דוכתא דלית הילכתא כר"א הקפר וכו' עיי"ש. וכנראה שכן הוא בדפוס ישן שהי' לפניו. אבל בדפוס שלפני כתוב כמשכ"ל. ובודאי דיותר נכונה נוסחת הכנה"ג. דעפ"ז לא יהיו דברי מרן הב"י תמוהים כ"כ. אלא דלפ"ז הניח הב"י דברי הרמ"ה בלא פתרון כלל. אבל לפי מה שביארנו יש לו להרמ"ה ז"ל מקור נאמן למה שפסק כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו: וראיתי להר"ב כנה"ג שם שכתב דטעם הרמ"ה הוא מכח ברייתא דיכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע שיהא פטור וכו'. דמייתי לה בפרק החובל שם. והך להרע לעצמו מוקמינן התם למסקנא דומיא דהרעת אחרים. בלחבול בעצמו. וס"ל דאדם רשאי לחבול בעצמו. ולהכי חיילא שבועה עלי'. דהו"ל רשות עיי"ש. וכיון דהך ברייתא ס"ל דאדם רשאי לחבול בעצמו הכי נקטינן עכת"ד הכנה"ג עיי"ש. ולא ידענא מאי אולמא דהך ברייתא יותר ממתניתין. לא יהא אלא כסתם בברייתא ומחלוקת במתניתין דקיי"ל דאין הלכה כסתם. כדאמרינן ביבמות פרק החולץ מ"ב ע"ב עיי"ש. וכ"ש כאן דליכא במתניתין שום פלוגתא בהכי כלל. אמנם באמת כבר ביאר הרמ"ה ז"ל גופי' טעמו. דדברי הרמ"ה אלו הביאם בשיטה מקובצת בסוגיא דב"ק שם ממקורן. וז"ל שם רב חסדא כי הוה מסגי ביני קוצי הוה מדלי מאני' וכו'. שמעינן מינה דאדם רשאי לחבול בעצמו ואינו רשאי לאבד ממונו. וקיי"ל כרב חסדא דבתרא הוא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו עכ"ל הש"מ שם עיי"ש. וקאי עלה דאמרינן התם רב חסדא כי הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאני אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה עיי"ש. ומדלא חייש ר"ח למה שנפצעו רגליו בהיזמי והגא. הוכיח הרמ"ה ז"ל דס"ל לר"ח כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. איברא דדברי הרמ"ה ז"ל צ"ע אצלי. דלכאורה אין מזה שום הכרח לפסוק כן. דנראה דרב חסדא לטעמי' אזיל. דאמרינן בשבת פרק תולין ק"מ ע"ב א"ר חסדא האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית. הרי דס"ל דבל תשחית דממונו חמיר מגופי'. אבל לפי מאי דמסקינן התם ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף עיי"ש. ממילא אידחי נמי הך דר"ח דהכא. משום דאסור לאדם לצער עצמו אפי' משום הפסד ממונו משום דבל תשחית דגופא עדיף מממונו. וכ"ש כשאין בדבר הפסד ממון. הן אמת דראיתי בדק"ס שם שהביא נוסחא אחרת של ש"ס כת"י דלא גרסינן שם ולאו מילתא היא וכו'. והביא שם שכן משמע מדברי המאירי בחי' שבת שם דלא הי' זה בגירסא שלפניו עיי"ש. ובאמת שכן נראה מדברי המאירי שם מדהביא עובדא דרב חסדא להלכה עיי"ש. אלא שראיתי להמאירי ז"ל גופי' לעיל בפרק מפנין קכ"ט ע"א שהביא ההיא דאמרו שם לרבה צלחו לי' שרשיפא. א"ל אביי והא קעבר מר משום בל תשחית. א"ל בל תשחית דגופאי עדיף לי' עיי"ש. והביאה במאירי שם להלכה כרבה דבל תשחית דגופא עדיף עיי"ש. וא"כ היכי פסק כאן כרב חסדא דהו"ל תרתי דסתרי אהדדי. וע"כ צ"ל דס"ל לפי גירסתו דבההיא דרב חסדא ליכא בל תשחית דגופא כולי האי אם אוכל נהמא דשערי. וא"כ עכ"פ נסתלקה ראייתו של הרמ"ה ז"ל לפסוק כרב חסדא משום דבתרא הוא. דהא רבה דהוה ביומי דר"ח קאמר דבל תשחית דגופא עדיף. הרי דאפי' במקום השחתת ממון ס"ל דעובר בבל תשחית דגופא. וא"כ כ"ש דאסור לחבול בעצמו בכדי שלא במקום השחתת ממון. ומבואר דס"ל דהלכה כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. מיהו אפשר לומר קצת עפ"מ דיש לדקדק בלישנא דרבה דא"ל לאביי בל תשחית דגופאי עדיף לי. ולכאורה הרי דין זה כולל לכל אדם והו"ל לומר בדרך כלל בל תשחית דגופא עדיף. כלישנא דגמרא בפרק תולין לפי גירסא שלפנינו. ואמאי דייק רבה לומר כן רק על עצמו. ב"ת דגופאי עדיף לי. דמשמע לו דוקא ולא לאחר. ולכן נראה דאביי הוה ס"ל דנהי דודאי צריך למהר להחם למאן דמקיז כדי למנוע ממנו צערא דגופי'. מ"מ אין סכנה בדבר אם ימתין מעט עד אשר ימצאו לו עצים להסקה. ולהכי פריך והא קעבר מר משום בל תשחית. ולזה השיב לו רבה ודאי שכן הוא אצל רוב בני אדם. אבל בל תשחית דגופאי עדיף לי. משום דידענא בנפשאי דאפי' בשהוי מעט אני מסתכן. ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ובזה מתורץ קושית המהרש"א בח"א על הרי"ף והרא"ש לפי גירסתם עייש"ה ואין להאריך. ולפ"ז אדרבה משם משמע דלא אמרינן בל תשחית דגופא עדיף ורשאי אדם לחבול בעצמו. ונראה להביא ראי' להרמ"ה ז"ל מדאמרינן ביומא פרק הוציאו לו נ"ג ע"א רבא כד הוה מיפטר מיני' דר"י הוה אזיל לאחורי' עד דמנגפן כרעי' ומתווסן אסקופתא דר"י דמא. א"ל לר"י הכי עביד רבא. א"ל יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא עיי"ש. והדבר קשה כיון דאין אדם רשאי לחבול עצמו מי התיר לו לרבא לחבול בעצמו משום כבוד רבו. והרי אין שום איסור נדחה מפני כבוד אב ורב. אפי' מצוה דרבנן. כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים הלכה י"ב. ואפי' כשצוהו לעבור. וכ"ש כאן שלא ציוהו כלל. ורק לכבודו עבד הכי. ומלישנא דגמרא דקאמר כד הוה מיפטר מיני' דר"י הוה אזיל וכו' משמע שהי' רגיל לעשות כך תדיר. וגם רב יוסף שבחוהו וברך אותו בשביל זה. אלא ודאי משמע דס"ל לרבא ורב יוסף דהלכה כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. ולתרץ דעת הסוברין דהלכה כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו לא יתכן אלא בדוחק. גם הראי' שהביא הרמ"ה ז"ל מדרב חסדא בב"ק שם יש להביאה ביתר שאת מפ"ג דתענית כ"ג ע"ב דשבחיהו רבנן לאבא חלקי' בר ברי' דחוני המעגל דכי הוה מטי להיזמי והיגי דלינהו למאני' דאמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה עיי"ש. והיינו ממש כדרב חסדא דהתם. ומשמע ודאי דסתמא דתלמודא התם ס"ל דהכי הילכתא: עוד נראה להביא ראי' להרמ"ה ז"ל מדאמרינן ריש פרק הנחנקין איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך. ופירש"י וז"ל לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו עכ"ל עיי"ש. וקשה לכאורה לפמש"כ התוס' בסוגיא דב"ק שם בד"ה אלא האי תנא וכו' וז"ל ואור"י דאין מביא ראי' אלא שאסור לחבול אפי' לצורך. כגון אשה שטפחה על ראשה. וכן ההיא דאך את דמכם לנפשותיכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן מקרע על המת זהו לצורך עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר מזה דלמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו היינו אפי' לצורך. וכ"כ הרשב"א שם עיי"ש. וא"כ היכי מייתי רב מתנא ראי' מקרא דואהבת לרעך כמוך. הרי אדרבה משם ראי' איפכא דהרי גם בעצמו אסור לחבול אפי' הוא לצורך. אלא ודאי ע"כ צ"ל דלרב מתנא קיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. וליכא איסורא בדבר. והילכך שפיר מייתי ראי' דעכ"פ כשיש לו לאביו צורך בדבר מותר אפי' לאביו. מיהו יש מקום לדחות ראי' זו ואין להאריך: ואמנם נראה ראי' להרמ"ה ז"ל מדתנן סו"פ החובל צ"ב ע"א האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב. קרע את כסותי שבר את כדי חייב. ע"מ לפטור פטור. ואמרינן עלה בגמרא שם לקמן צ"ג ע"א א"ל ר"א ב"ח לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא. א"ל רישא וכו' עיי"ש דשקלי וטרו טובא לפלוגי בין רישא לסיפא בכמה אנפי. וקשה טובא דלכאורה בפשיטות ניחא דלא דמיא רישא לסיפא ולא ראי זה כראי זה. דברישא כיון דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ואין לאדם רשות על גופו לענין חבלה. כמו על גופן של אחרים. ולאו כל כמיני' ליתן לאחר רשות להכותו ולפצעו מאי דהוא גופי' לית לי' רשות לעשותו. ואין בידו אלא למחול לו דמי הנזק שיתחייב לו המזיק אחר שיזיקנו בקטיעת ידו ובשבירת רגלו וכיו"ב. והו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם דלא מהני. וכמש"כ הר"ן בתשו'. הביאה מרן הב"י חו"מ סי' ר"ע ובשו"ע שם סעי' ד' בהג"ה עיי"ש. משא"כ בסיפא בקרע את כסותי שבר את כדי. כיון דשלו הם וברשותו נינהו. מכיון דא"ל ע"מ לפטור הו"ל כנותן לו כסותו וכליו מעכשיו במתנה לעשות בהם כרצונו. ולכך פטור. ואין לומר דגם ברישא נהי דהו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם. מ"מ כיון דקיי"ל כרב נחמן דאמר בפרק איזה נשך ס"ו ע"ב במוכר פירות דקל לחבירו דאע"ג דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו. מ"מ אי תפס ושמיט ואכיל לא מפקינן מיני' משום דמחילה בטעות הויא מחילה עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דהמזיק תפוס ועומד בתשלומי הנזק שבידו הילכך לא מפקינן מיני'. ולהכי אי מצד זה אתינן עלה הו"ל למימר דפטור. דזה ליתא דעד כאן לא אמרינן התם דאי תפס לא מפקינן מיני'. אלא דוקא כשתפס אחר שכבר בא לעולם ובא לרשות המקנה. דבזה הוא דשייך לדון בו מטעם מחילה. כיון שלא חזר בו מקמי דשמט ואכל. אבל כשהי' הדבר תפוס ועומד ביד המקבל מעיקרא. ומעולם לא בא עדיין לרשותו של המקנה או המוחל. פשיטא שאין בזה כלל דין מחילה מכח תפיסתו. וכן מבואר מתשובת הר"ן שם גופי' בתשובות הר"ן סי' כ"ג דגם נידון שלו הוא בשכבר המקבל הוא תפוס ועומד מעיקרא במה שמחול לו. ואפי' הכי כתב דלא מהני המחילה משום דבר שאינו בעולם. וכיו"ב הוא בתשובות הריב"ש סי' ת"ד עיי"ש היטב. וכן מתבאר מדברי הריטב"א ותוס' הרא"ש והר"ן ריש פרק נערה שנתפתתה כתובות מ"א ע"ב. דתנן התם עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב כו'. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה וכו'. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה עיי"ש וכתבו ז"ל שם דאע"ג דמשמע ודאי דאמפותה נמי קאי. ובמפותה כיון דלעצמה הרי מחלה. דהא מדעתה עבד. וכדאמרינן בגמרא שם. מ"מ כיון דבשעת מחילה אכתי האב קיים ונערה היתה דהוה שייך לאב לא מהניא מחילתה עיי"ש. והרי התם אח"כ משמת האב או משבגרה זכתה היא בקנסה. וא"כ אמאי לא מהני מחילתה דמעיקרא בשעת ביאה. וע"כ צ"ל דהיינו משום דהו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם. דאז אכתי לא זכתה היא בקנסה אלא דאב הוה. והו"ל כמו מה שאירש מאבא מכור לך דלא מהני לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אע"ג דהקנס הוא בידו של המפתה ובשמיט ואכל לא מפקינן מיני'. ועכצ"ל כדכתיבנא. דכיון שלא תפס מידה אחר שבא לרשותה אלא הי' תפוס בו מעיקרא לא מהני תפיסתו כלום. וכן מוכרח מדברי הירושלמי סו"פ אלו נערות שהביאו הראשונים ז"ל בכתובות שם מ' ע"א דאיכא מ"ד דלא מהני מחילה לקנס קודם שעמד בדין. משום דהו"ל מחילה בדבר שאינו ברשותו. דכל זמן שלא עמדה בדין אכתי לא זכתה בו עיי"ש. הרי דאע"ג שהוא בידו לא אמרינן דהו"ל כשמט ואכל. וע"כ היינו מטעם שביארנו כיון שתפוס בו ועומד מעיקרא לא שייך בי' טעמא דמחילה דהשתא. וכ"ש לדעת הפוסקים דבעינן דוקא דשמיט ואכל מדעת המוכר וזה פשוט. וכבר ראיתי להר"י ששון ז"ל בספרו בני יעקב על העיטור מאמר ב' דף ע"ח ע"ג שכתב סברא זו. והביא שכ"כ גם אחד מגדולי האחרונים. אלא דמה שגמגם שם עפ"ז בדברי הר"ן בתשו' שם. דברי תימא הם לדעתי. דאדרבה גם מדברי הר"ן ז"ל שם מוכרח כן כמשכ"ל. כמבואר להמעיין שם ואין להאריך. ועכ"פ עיקר סברא זו ודאי פשוטה ומוכרחת כדכתיבנא. וא"כ ודאי סוגיא דב"ק שם תמוה מאי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא. הרי ודאי שני ושני. דרישא כיון דלאו כל כמיני' ליתן לו גופו לעשות בו כרצונו מעכשיו. כיון דהוא גופי' לית לי' רשות על גופו לענין חבלה. משום הכי לא שייכא מחילה אלא על התשלומין שיתחייב לו אחר החבלה. והו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם. משא"כ בסיפא דיש לו רשות על בגדיו וכליו. והו"ל כנותנם מעכשיו לעשות בהם כרצונו. וכיו"ב כתב הריטב"א בר"פ נערה שנתפתתה דאע"ג דקיי"ל כמ"ד בירושלמי דמפותה כשקנסה לעצמה לית לה קנס משום דמחלה. אע"פ שאינה זוכה בקנס אלא משעת העמדה בדין והו"ל כמחילה בדבר שלא בא לעולם. מ"מ כיון דבשעה שנבעלה לא הויא ברשות האב וגופה שלה היא. הו"ל כנותנת לו גופה לעשות בו כרצונו והרי זה כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ואין זה דבר שלא בא לעולם. דגופה מחלה לו. והרי איתי' ברשותה. משא"כ כשהי' אבי' קיים בשעה שנבעלה. ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת או עד שבגרה. אע"ג דעכשיו קנסה שלה. מ"מ לא מהניא מחילתה דמעיקרא בשעת בעילה. משום דהו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם. דכאן כיון דבשעת ביאה לא הי' גופה שלה אלא ברשות האב. והו"ל כאומר קרע שיראין של חבירי. ואין בידה אלא למחול הקנס. שוב הו"ל דבר שלא בא לעולם כיון דאינה זוכה בקנס אלא לאחר העמדה בדין עיי"ש בדבריו ובמש"כ שם ג"כ לעיל שם מ' ע"א. וכיו"ב כתב הר"ן שם עייש"ה. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם בקיצור עיי"ש. והכא נמי דמי ממש לההיא דהתם. דברישא גופו לאו ברשותו הוא לענין חבלה ולא מצי למחול גופו לחבלה לשבר רגלו ולקטע את ידו ולסמא עינו. ולא שייך מחילה אלא בתשלומי נזקו שיתחייב לו אח"כ והו"ל דבר שלא בא לעולם. ומצי חזר ותבע מיני' דמי נזקו. משא"כ בסיפא דכסותו וכליו ברשותו הן הרי מחל לו כסותו וכליו לעשות בהם כרצונו ודבר שבא לעולם הוא. ולכך פטור כשאמר לו ע"מ לפטור. ואין כאן שום קושיא רישא לסיפא: ולכאורה הי' נראה לפי הגירסא שברא"ש שם דגריס א"ל ריב"ח לרב מ"ש רישא וכו' עיי"ש. וכיון דלפי גירסא זו הקושיא היא לרב. א"כ י"ל דרב לטעמי' אזיל דס"ל להלכה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כדאמרינן ביבמות צ"ג ע"א. וא"כ הוא הדין לענין מחילה. ולהכי לא בעי לאוקמי מתניתין אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל. דהו"ל שלא כהילכתא אליבי'. אבל זה ליתא דמלבד דאכתי לאינך אמוראי דשקלי וטרו בהך קושיא התם מאי איכא למימר. ובפרט לרבי יוחנן דאיהו בהדי' ס"ל בפ"ב דקידושין ס"ב ע"א ושאר דוכתי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל עיי"ש. וכן רבי אושעי'. דטרח לשנויי התם רישא משום פגם משפחה. ס"ל בסוגיא דקידושין שם דאין אדם מקנה דשלב"ל עיי"ש. בלא"ה כל הראשונים גרסי התם רבא ולא רב. וגם בדברי הרא"ש שם נראה דט"ס הוא. וצ"ל רבא כדאיתא ברי"ף שם. וא"כ הקושיא במקומה עומדת לכולהו אמוראי דהתם מאי קשיא להו. ואע"ג דרבא דמשני התם לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו. וכן ר"ש ור"א דמשנו משום פגם משפחה. הוכרחו לכך מדתניא הכני פצעני ע"מ לפטור פטור עיי"ש. מ"מ הא גופא קשיא מאי ראי' מההיא ברייתא. ודילמא באמת אין שום חילוק בין ראשי איברים לשאר הכאות ופצעות ומתניתין לאו דוקא נקט עין ויד ורגל. והכי נמי משמע מדלא מפליג ומתני בדידה גופא בין ראשי איברים לשאר מכות ופצעים. אלא דמתניתין סתמה כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו והו"ל מחילה בדבר שלב"ל דלא מהני ולכך חייב. וברייתא אתיא כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. ולכך פטור בכל מכות ופצעים אפי' בראשי איברים. דמסתמא הכל בכלל הכני פצעני דנקט. אי נמי אפי' תימא דגם ברייתא אתיא כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. אלא דאתיא כמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל וה"ה למחילה. והילכך מהני מחילתו ופטור. ואין כאן מקום קושיא גם מברייתא כלל. אלא ודאי מוכרח מזה דכולהו הני אמוראי דהתם סברי דקיי"ל כמ"ד דאדם רשאי לחבול בעצמו. והילכך לא ניחא להו לאוקמי סתם משנתנו שלא כהילכתא ומשום הכי טרחו כל חד מינייהו לאוקמי מתניתין בטעמי אחריני כי היכי דתיקום אליבא דהילכתא: וע"פ דברינו אלה תמיהני מאוד על מה שראיתי בתשו' הרלב"ח בקונטרס הסמיכה בקונטרס ראשון. דף ס' ע"ג דפוס לבוב. שכתב וז"ל אולי יאמר המערער דאין מכאן ראי'. וטעמא הוא משום דהתם לא איירי אלא לענין דאין כופין ב"ד אותם להלקות. אבל אם יבאו הם מעצמם לב"ד לחלות פניהם להלקותם לכפרת עונש הכרת שיש עליהם. ילקו אותם ורשאים הם בכך. דברייתא בהדיא תניא בסו"פ החובל האומר לחבירו הכני פצעני ע"מ לפטור פטור והלכתא היא. דאע"ג דתנן במתניתין התם האומר סמא את עיני קטע את ידי וכו' ע"מ לפטור חייב. ה"מ ראשי איברים דאין אדם מוחל עליהם. אבל צערא דגופא מחול. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל לא כתב זאת החלוקה לפטור בפירוש בסופ"ה מהלכות חובל ומזיק כשזכר אלו הדינים. מ"מ מבואר הוא בדבריו שהדין כן. שהרי לא הזכיר החיוב אלא בסמא את עיני קטע את ידי. משמע דוקא באלו חייב שהם ראשי איברים. מה תאמר אדדייקת מרישא דייק מסיפא שלא פטר אלא בקרע את כסותי שבר את כדי וכו'. זה אינו. דיותר חמור נזקי ממון מהכאה שאין בה נזק וכו'. הרי שהאומר לחבירו הכני ע"מ לפטור שהוא פטור אליבא דכ"ע. ונראה שגם הוא מותר. הגם שלא מצאתי זה מפורש זולתי רמז בלבד במש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל וכל המכה אדם כשר דרך נציון הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא יוסיף להכותו וכו'. משמע דאינו עובר אלא דרך נציון. וכו' עכ"ל עיי"ש שהאריך בזה. ולפי מה שנתבאר דברי הרלב"ח ז"ל אלו מתמיהים מאוד. דלא יתכנו דבריו אלא למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. דלדידי' כיון דיש לו רשות על גופו לענין חבלה מצי נמי ליתן רשות לאחרים לחבול בגופו ומותר לאחרים כמו לדידי' עצמו. משא"כ למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו איך יעלה על הדעת שתהא מועלת נתינת רשות שלו להתיר לאחרים מה שהוא עצמו אין לו רשות לעשותו. ומאחר דהרמב"ם שם באותו מקום בפ"ה מהלכות חובל פסק בהדיא דאסור לאדם לחבול בעצמו כמו באחר עיי"ש. אי אפשר כלל להעלות על הדעת דנתינת רשות שלו תועיל להתיר לאחרים לחבול בו ולהכותו מה דלדידי' גופי' לית לי' רשות. וגם ראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שהפריז על המדה עוד יותר לומר דנתינת רשות מהני אפי' להכאה וקללה דאביו ואמו. והביא לזה ראי' מדברי הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות סנהדרין ה"ו שכתב דאע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב עיי"ש. משמע דכשמחל מעיקרא שפיר דמי ואין כאן עבירה כלל. ומינה דה"ה לענין הכאה וחבלה. והנה לא ראה דברי הרלב"ח בתשו' שם ולכן לא נסתייע ממנו. אבל הדברים אין להם שום שורש ויסוד כלל. דהדבר פשוט כדכתיבנא. דכיון דאיהו גופי' לית לי' רשות לקלל עצמו. דהמקלל עצמו עובר בל"ת ולוקה כמש"כ הרמב"ם גופי' שם. איך אפשר שיתן רשות לאחרים לקללו וכן לענין חובל כמשכ"ל. ומש"כ הרמב"ם הטעם דלא מהני מחילה משום שכבר חטא ונתחייב. היינו משום דמחילה ונתינת רשות דמעיקרא פשיטא דלא מהני כלום. לא מיבעיא לענין להתיר לו לקללו לכתחילה דלא מהני. דהרי איהו גופי' מוזהר על עצמו בכך. ולית לי' רשות. ואיך תיסק אדעתין דמצי יהיב רשות לאחר. אלא אפי' לענין ליפטר מליענש על כך לא ס"ד לומר דמהני מחילתו. דהרי הו"ל מחילה בדבר שלא בא לעולם כמשכ"ל. ולזה לא איצטריך לאשמעינן אלא לענין מחילה שאחר המעשה. שכבר חל חיוב העונש. ולזה נתן הטעם משום שכבר חטא ונתחייב והמשפט לאלקים הוא ולאו כל כמיני' למחול. והדברים פשוטים ואין להאריך: ומה שהביא הרלב"ח ז"ל ראי' ממש"כ הרמב"ם רפ"ה מהלכות חובל דאינו עובר אלא דרך נציון. והבין דר"ל דרך מריבה מלשון כי ינצו אנשים וגו'. ומזה הוכיח דברשות מותר. הנה בסמ"ג עשין ע' מבואר דנוסחתו בדברי הרמב"ם הוא דרך בזיון עיי"ש. אלא דבין כך ובין כך הדברים תמוהים מאוד לפי הבנת הרלב"ח דהרי ריש פרק הנחנקין אמרינן רב לא הוה שביק לברי' למישקל לי' סילוא ומר ברי' דרבינא לא הוה שביק לברי' למיפתח לי' כוותא. ופרכינן עלה מאי שנא בנו משום דדילמא חביל והו"ל שגגת איסור אי הכי אחר נמי. ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק עיי"ש. הרי להדיא דאע"ג דהתם אין כאן לא בזיון ולא נציון כלל. מ"מ קאמר דהו"ל שגגת לאו. ועוד דא"כ מאי קבעיא התם בן מהו שיקיז דם לאביו עיי"ש. והרי ידוע דאזהרת מכה אביו ומכה חבירו מחד קרא נפקי. מדכתיב לא יוסיף להכותו. ואם איתא דמכה חבירו אינו מוזהר אלא בהכאה דרך בזיון ונציון. א"כ אף מכה אביו כן. ומאי מיבעיא לי' בהקזה. וכן מוכרח מסוגיא דכתובות ל"ה ע"א דאמרינן התם דר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין יליף לה מדכתיב מכה בהמה ישלמנה וגו' וסמיך לי' ואיש כי יתן מום בעמיתו. והוקש חובל בחבירו למכה בהמה. מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאין מתכוון לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. אף חובל בחבירו לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאין מתכוון וכו' לחייבו ממון אלא לפטרו ממון עיי"ש. והיינו לומר דהלאו פוטרו בשוגג ושאין מתכוון כמו במזיד דפטור משום שתי רשעיות דקם לי' בדר"מ. והשתא אם איתא דליכא אזהרה בחובל בחבירו אלא דוקא בדרך בזיון או נציון בלבד. אבל כל הכאה שאינה על דרך זה אינה בכלל אזהרה זו כלל. ואפי' לכתחילה מותר. אין זה ענין לחייבי מלקיות שוגגין דפטר ריש לקיש. דהרי כל שהוא שוגג ואינו מתכוין וכיו"ב אין כאן לא בזיון ולא נציון. ולא שייכא בה אזהרה דחובל בחבירו כלל. דכיו"ב אפי' במזיד שרי לכתחילה. אלא ודאי הא ליתא. ולכן נראה ברור דהרמב"ם והסמ"ג לא באו אלא לאפוקי מכה לרפואה. או האב הרודה את בנו והרב את תלמידו וכיו"ב. אבל כל מכה וחובל זולת זה הו"ל בכלל דרך בזיון ונציון. דכל הכאה שהיא שלא לצורך להמוכה דרך שנאה ודרך בזיון הוא. ומקור דברי הרמב"ם והסמ"ג הוא מגמרא דפרק ואלו מגלחין מועד קטן ט"ז ע"א עיי"ש. ומסוגיא דריש פרק הנחנקין שהבאתי דמבואר דאפי' באביו שרי לרפואה. וזה פשוט אצלי. ודברי המהרלב"ח ז"ל מתמיהים אצלי ואכמ"ל בזה. ועי' בריב"ש סי' תפ"ד עיי"ש היטב: וראיתי בתשו' הר"י מיגאש ז"ל סי' קפ"ו שכתב וז"ל תשובה. מי שנדר זה שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו. והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו שהוא חייב מיתה או מלקות כמו שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון. וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' שציער עצמו מן היין וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו פשוטה שהוקשה לו במאי דקיי"ל בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אמאי לא אמרינן כן גם לענין מיתה ומלקות. דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו. מ"מ כיון דכשמודה לחובתו אמרינן לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אמאי לא נימא כן גם לענין מיתה ומלקות. והנה כבר הרגיש בקושיא זו גם בפירש"י סופ"ב דיבמות כ"ה ע"ב בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע. וכתב שם וז"ל ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע. והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי. הני מילי לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל עיי"ש. אבל לא נחית לבאר לן טעמא מאי. ואולי אפשר דרש"י לטעמי' אזיל דמשמע מדבריו בפרק האומר דקידושין ס"ה ע"ב בד"ה הודאת וכו' דמאי דאמרינן הודאת פיו כמאה עדים דמיא היינו מקרא דכתיב כי הוא זה דדרשינן למודה במקצת לחייבו שבועה. הרי שסמך על מקצת הודאתו עיי"ש. וא"כ גזה"כ הוא בממון ואין לך בו אלא חידושו. דאיסורא ממונא לא ילפינן. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ע"ו דלרש"י הודאת בע"ד בממון כמע"ד גזירת הכתוב הוא עיי"ש. והרמב"ם ז"ל סו"פ י"ח מהלכות סנהדרין כתב וז"ל גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וכו' וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל עיי"ש. מבואר דגם הוא ז"ל הרגיש בקושיא זו. אלא דס"ל לאידך גיסא. דמן הדין הי' ראוי לומר גם במיתה ומלקות הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא לחובתו. אלא דגזירת הכתוב מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת שלא תועיל הודאת הנדון. אבל רבינו הר"י מיגאש ז"ל שייר לו דרך לעצמו. וחידש לן דטעמא דמילתא היינו משום דלענין עונשי הגוף לא שייך לומר הודאת בע"ד כמאה עדים. משום דכיון דאיהו גופי' אסור לצער עצמו ולא נתנה לו תורה רשות לחבול בעצמו ואין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו. א"כ מבואר דלגבי צערא דגופי' הו"ל כאחר. ואנן הודאת בעל דין בעינן. והרי הוא לגבי צערא דגופי' איננו בעל הדין אלא כאחר חשוב. והילכך אין בהודאתו כלום לענין עונשי הגוף. משא"כ לענין ממון. דכיון דממונו ברשותו הרי הוא בעל הדין. והודאת בע"ד כמאה עדים דמיא לחובתו. אלא דאכתי קשה לטעם זה מה שהקשה רש"י ביבמות שם ממה שאינו נאמן אף לפסול עצמו לעדות. דבזה ליכא צערא דגופא. ואין לומר דמתוך שאינו נאמן ללקות לא מהימנינן לי' נמי למיפסל נפשי'. הא ליתא דהתינח אם הודה בעבירה שיש בה מלקות. אבל אם הודה ברבית או בגזל ואונאה וכיו"ב דמלקות ליכא בלא"ה. א"כ הו"ל לומר דמיפסל מיהת ע"פ עדותו. מיהו לזה י"ל דמ"מ כיון דאין לו רשות על גופו לחבול בו ולצערו אינו חשוב בעל דין על גופו כלל. דלאו בעליו הוא. כיון שאינו יכול לעשות בו כרצונו. והילכך לא חשיב הודאת בע"ד גם לענין למיפסל נפשי'. דלגבי גופו כאחר חשיב. גם י"ל דכיון דאמרה תורה אם לא יגיד וגו' ושיעבודא שעבדי' רחמנא לגופי' לגבי כל ישראל שאם יודע להם עדות חיובי מיחייב להגיד בב"ד. לאו כל כמיני' למיפסל נפשי' לעדות בהודאת פיו. דכל היכא דחב לאחריני לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. כדאמרינן בקידושין ס"ה ע"ב ובשאר דוכתי עיי"ש. אבל מה שאינו נאמן על עצמו למיתה ולמלקות היינו משום דאין זו הודאת בע"ד. דכיון דאין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו הו"ל לגבי גופו כאחר. אמנם יש לתמוה דלפ"ז א"כ למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו יהא נאמן בהודאת פיו למות וללקות. והוא תימא דפשיטא דליכא למ"ד הכי כלל. והלכה רווחת היא לכולהו תנאי ואמוראי. גם יש לתמוה במש"כ דלסיבה זו דלא נתנה רשות לצער עצמו אין אדם מתחייב במה שמודה על עצמו שהוא חייב מיתה. והרי לענין מיתה כ"ע לא פליגי דאין אדם רשאי להמית עצמו. וכמבואר בסוגיא סו"פ החובל דאמרינן מאן תנא דשמעת לי' דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו אילימא האי תנא דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ר"א אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. דילמא קטלא שאני. אלא האי תנא וכו' עיי"ש. הרי דבקטלא כ"ע מודו דאסור אפי' למ"ד אדם רשאי לחבול ולצער עצמו. וכן מלקות כבר העלה בתשו' רלב"ח שם דדינה כמיתה דכ"ע מודו עיי"ש וא"כ מאי ענין זה לכאן. ואולי י"ל דס"ל להר"י מיגאש ז"ל דמדקאמר דילמא קטלא שאני. ולא קאמר בפשיטות קטלא שאני. משמע דאין זה דבר ברור. אלא דחויי בעלמא הוא דקמדחי לי' דמההיא אין ראי' דאפשר דגם ר"א לא קאמר אלא בקטלא. אבל בחבלה בעלמא מודה דרשאי. אבל לקושטא דמילתא ודאי הא בהא תליא דמאן דס"ל אדם רשאי לחבל בעצמו גם בקטלא ס"ל הכי. ובזה הוה ניחא הא דאמרינן בפרק בתרא דכתובות ק"ג ע"ב גבי ההוא כובס דסליק לאיגרא נפל לארעא ומית יצאתה ב"ק ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחהעה"ב עיי"ש. וכבר נתקשה מהרי"ט ז"ל בחי' שם דהרי הו"ל מאבד עצמו לדעת ועליו הכתוב אומר ותהי עוונותם על עצמותם עיי"ש מה שתי'. וכבר קדמוהו בזה בתוס' בשם רבינו קלונימוס ז"ל. כמו שהביא באס"ז שם עיי"ש. אבל ודאי מתלמודין התם לא משמע הכי כלל. אמנם לפמש"כ לדעת הר"י מיגאש הוה ניחא בפשיטות. דסוגיא דתלמודין אזלא כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו ואין בדבר עון. וההיא דירושלמי שהביאו שם י"ל דס"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ולכך הוצרך לאוקמי ההיא עובדא בשבת ומשום חלול שבת ולפ"ז יש להוכיח מזה דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו כיון דסתמא דתלמודין הכי ס"ל: ונראה דזו היא ג"כ שיטת התוס' בפרק שבועת העדות ל"ו ע"א ד"ה ושמר נפשך וכו' שהבאתי לעיל. שכתבו וז"ל תימא בקללה דברי הכל חייב מקלל עצמו ובחובל עצמו איכא פלוגתא בפרק החובל. חבלה נמי תיפוק לי' מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם וכו' עכ"ל עיי"ש שהניחוה בתימא. ולכאורה לפום סוגיא דפרק החובל שם אין כאן מקום קושיא כלל. דהא לפי המבואר שם בקטלא כ"ע לא פליגי דאסור ומוזהר על עצמו כמו על אחר. ומזה כתב הר"ן בפ"ג דשבועות וז"ל דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עלי' שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כו' אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפרק החובל ודילמא קטלא שאני. אי נמי מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועת העדות וכו' עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז בפשיטות י"ל דודאי אמת הוא דאיכא למיגמר חבלה מהאי קרא גופי' דהשמר לך וגו'. דילפינן מיני' אזהרה לענין מקלל עצמו. וכמש"כ ג"כ הר"ן ז"ל שם. אלא דלמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו לא משמע לי' מהאי קרא אלא לענין קטלא. בין שממית את עצמו ממש ובין שמקלל את עצמו שימות או שיהרג וכיו"ב. וכדנפק"ל מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. דהזהיר הכתוב על הריגת עצמו. וגמרינן מקרא דהשמר לך וגו' דכתיב שמירה סתם. דכמו שהזהיר הכתוב על מיתת עצמו ממש. ה"נ הזהיר על קללת עצמו במיתה דאחשבה קרא לקללה כמעשה. אבל בחבלה בעלמא וצערא דגופא ס"ל דמותר במעשה ממש וכ"ש בקללה. אבל מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו אין ה"נ דס"ל דגם בקללה של צערא דגופא בעלמא. כגון שקלל עצמו שתשבר רגלו או ידו וכיו"ב הו"ל בכלל הך קרא דהשמר לך ושמור נפשך וגו'. כמו דהזהיר עלה הכתוב במעשה בפועל ממש. וא"כ הדבר תמוה מה שתמהו בתוס' דבקללת עצמו דברי הכל חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא. חבלה נמי תיפוק לי' מהאי קרא. הרי כיון דגם בחובל עצמו איכא תרי גווני דבקטלא כ"ע מודו ובצערא דגופא פליגי. א"כ גם בקללה נמי י"ל דאיכא הנך תרי גווני ממש. דבקללה דמיתה לכ"ע חייב. ובקללה דצערא דגופא פליגי. ואין ה"נ דחבלה נמי תיפוק מהאי קרא. אלא דמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו ס"ל דקרא בקטלא מיירי וקטלא שאני. ובאמת פשטי' דקרא נמי משמע דבקטלא הוא דמיירי מדכתיב ושמור נפשך. ועכצ"ל דס"ל כמש"כ לדעת הר"י מיגאש ז"ל. דמדקאמרינן בלשון דילמא קטלא שאני משמע דרק דיחויא בעלמא הוא. ולקושטא דמילתא גם בקטלא פליגי. אלא דמדר"א דמיירי לענין קטלא קאמרינן דאין הכרח לומר דס"ל הכי נמי בחבלה בעלמא אבל ודאי הנך תנאי דפליגי בחובל בעצמו אי רשאי ה"נ דבקטלא נמי פליגי. ולפ"ז שפיר הקשו התוס' קושייתם והניחוה בתימא: איברא דדברי התוס' בלא"ה צ"ע אצלי במש"כ דבקללה דברי הכל חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא וכו'. דמשמע מלשונם ז"ל דס"ל דבחובל עצמו איכא פלוגתא אם הוא חייב או פטור. ולענ"ד לא ידענא מנ"ל הא. דלמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו נהי דאינו רשאי אבל שיהא לוקה עלה כחובל בחבירו לא אשכחן. ועוד דמכל הנך קראי דמייתינן למיגמר מינייהו איסורא לחובל בעצמו בסוגיא דב"ק פרק החובל שם ליכא למשמע אלא איסורא בעלמא. דמקרא דאך את דמכם לנפשותיכם. וכן מקרא דוכפר עליו מאשר חטא וגו' פשיטא דליכא למילף מלקות. דהרי אין כאן אזהרת לאו כלל. וליכא מלקות בלא אזהרת לאו. וכן מקרא דבל תשחית דתניא המקרע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית ויליף מינה דכ"ש גופו עיי"ש. אע"ג דיש כאן אזהרת לאו. מ"מ כיון דקרא בממונו כתיב אלא דאתינן למילף במכ"ש לגופו. א"כ כיון דקיי"ל אין עונשין מה"ד אין לנו מכאן אלא איסורא בעלמא ולא מלקות. וגם הך ראי' לא קיימא התם במסקנא. דמסיק דק"ו פריכא הוא. ולא משמע לי' איסורא לחובל בעצמו אלא מקרא דוכפר עליו מאשר חטא וגו' עיי"ש. ושם ליכא אזהרת לאו כלל כדכתיבנא. ובאמת דגם במקרע בגדים ומשבר כלים ללא צורך כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלכים ה"י דאינו לוקה מדאורייתא עיי"ש. ועי' מש"כ הר"ב תורת חיים בסוגיא דב"ק שם. ומה שנתקשה שם במאי דקתני בברייתא שם דלוקה משום בל תשחית והניח בצ"ע עיי"ש. באמת מבואר בתוס' ושאר ראשונים שם דלפניהם הי' הגירסא עובר משום ב"ת עיי"ש. וכן הוא הגירסא בברייתא שבסוף פ"ט ממס' שמחות עיי"ש. ועכ"פ מבואר דאין לנו מלקות בחובל בעצמו לכ"ע. וכן מתבאר מדברי התוס' בב"ק שם ד"ה החובל וכו' ובדברי הרשב"א שם דליכא מלקות בחובל בעצמו אפי' למ"ד דאסור עיי"ש. וא"כ דברי התוס' בשבועות שם תמוהים. ובתומים שם נמשך אחר דברי התוס' שם עיי"ש. ולא הרגיש כלום. אלא דגם מדברי הר"י מגא"ש ז"ל שם בתשו' משמע דס"ל כדעת התוס' בשבועות בזה. מדכתב שם שאין הפרש בין מצער עצמו למצער חבירו עיי"ש. משמע דס"ל דאיכא מלקות בחובל בעצמו כמו בחובל בחבירו. והוא תמוה. ולא עוד אלא דגם במאי דפשיטא להו להתוס' דבמקלל עצמו איכא מלקות. אע"ג שכן מבואר גם ברמב"ם כמשכ"ל. וכן ראיתי לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה שער שלשי סי' מ"ו ובחינוך פ' קדושים סי' רל"א שכתבו דאמרו רז"ל דמקלל עצמו לוקה עיי"ש. לענ"ד לא מצאתי כן לרז"ל בשום דוכתא. דבכל מקום לא הזכירו מלקות אלא במקלל חבירו בלבד. אבל במקלל עצמו לא מצינו כן בשום דוכתא: אלא שראיתי בירושלמי פרק שבועת העדות ה"י דעלה דתנן התם המקלל עצמו בכולן עובר בל"ת. אמרינן בגמרא שם מהו ללקות. חברייא אמרו אינו לוקה. אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה. והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה הוא עיי"ש. ובפ"מ שם פי' דר"י השיב על חברייא דמאי טעמא קאמרי דאינו לוקה אם משום דהוי לאו שאין בו מעשה הרי מימר ונשבע לשקר ג"כ לאו שאין בו מעשה ואפי' הכי לוקה. ומשמע לכאורה דקאי בין למקלל עצמו ובין למקלל חבירו. דלחברייא בתרווייהו אינו לוקה ולר"י בתרווייהו לוקה. וכיון דקיי"ל במקלל חבירו דלוקה. א"כ גם במקלל עצמו אית לן למימר דכר"י קיי"ל דלוקה. וביותר דהרי יש לתמוה בדברי הירושלמי אלו מאי קמיבעיא לי' במקלל חבירו. והרי זה מפורש בברייתא דמייתי בירושלמי גופי' לעיל סופ"ג דשבועות דמימר ונשבע ומקלל חבירו בשם לוקה אע"פ שאין בהן מעשה עיי"ש. ועכ"פ הו"ל להקשות מברייתא זו לחברייא. ועוד תמוה מאי דפריך ר"י לחברייא ממימר ונשבע לשקר. ומאי ענין זה לזה. אף דבמימר ונשבע גלי קרא דלוקה. מ"מ במקלל עצמו וחבירו אפשר דאינו לוקה. ולית להו דרשא דדרשינן מקרא דוהפלא ה' את מכותך וגו' מלקות במקלל חבירו. ואם הך דרשא פשוטה אצלו. הו"ל להקשות מגופי' דהך קרא ולא ממימר ונשבע. ואם נימא דס"ל לר"י כר"ל בשם ר' הושעי' דאמר לעיל בירושלמי סופ"ג דנשבע לשקר ומקלל חבירו תרווייהו נפקי מהך קרא דוהפלא ה' וגו' עיי"ש. ולהכי פריך כיון דנשבע לוקה אף מקלל אית לן למימר דלוקה. אכתי קשה חדא דא"כ לא הו"ל למיפרך אלא מנשבע לחוד. דממימר לק"מ כדכתיבנא. ועוד דמאי קושיא. הרי אפשר דחברייא כרבי יוחנן בשם רבי ינאי ס"ל דאמר לעיל שם דנשבע לא נפקא אלא מקרא דכי לא ינקה וגו' עיי"ש. וכדאמרינן נמי בתלמודין בתמורה שם ובפ"ג דשבועות. ועכ"פ הו"ל לסתמא דירושלמי לשנויי הכי אליבא דחברייא. ולכן הי' נראה לומר דיש כאן השמטת תיבה אחת בירושלמי בדברי רבי יוסי. וכצ"ל והרי המימר והנשבע לשקר והמקלל חבירו וכו'. וכוונתם באמת להקשות מהברייתא דלעיל. ומאי דמיבעיא לעיל מהו ללקות. לא קאי אלא על מקלל עצמו. ואמרי חברייא דמקלל עצמו אינו לוקה. ועלה קאמר ר"י דהרי תניא דמימר ונשבע ומקלל חבירו לוקין אע"ג שאין בהן מעשה. והרי מהך קרא גופי' דשמעינן מלקות למקלל חבירו איכא נמי למשמע מקלל עצמו וכמשכ"ל. ולפ"ז מבואר בהדיא בירושלמי דמקלל עצמו לוקה: אלא דהרי"ף והרא"ש ז"ל סו"פ שבועת העדות מבואר דהי' להם גירסא אחרת בירושלמי שם. דהך סיומא והרי המימר והנשבע וכו'. לא הי' בגירסתם כלל עיי"ש. ולפ"ז רבי יוסי לא לאפלוגי על חברייא אתא אלא לפרושי טעמייהו. דלהכי אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. וכן הוא גירסת הראב"ד והרשב"א ז"ל שהביא בשיטה מקובצת בב"מ דף צ' ע"ב עיי"ש. וכן הוא בתמים דעים להראב"ד סי' רל"ז עיי"ש. ועי' במה שהאריך בזה הר"ב ברכ"י חו"מ סי' כ"ז סק"ג עייש"ה. ולפ"ז אין שום ראי' מהירושלמי. דהא הירושלמי ס"ל דבתרווייהו ליכא מלקות. אלא דכתבו הרי"ף והרא"ש שם בשם גאון דאידחי הך דירושלמי מקמי ברייתא דתניא דמקלל חבירו בשם לוקה עיי"ש. וא"כ אין לנו ראי' לדחות הירושלמי אלא במקלל חבירו בלבד. אבל במקלל עצמו אפשר דקושטא הוא כירושלמי דאינו לוקה. וגם לפי פירושו של הראב"ד שם בירושלמי אין משם שום ראי' כמבואר. ואין להאריך. וא"כ לפ"ז אין לנו שום מקור לומר שיהא מקלל עצמו לוקה אע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דאפשר דקרא דוהפלא ה' את מכותך אין לנו לאוקמי אלא למקלל חבירו בלבד שכן לוקה נמי על הכאתו. משא"כ מקלל עצמו מסתברא לומר שאינו לוקה על קללתו כשם שאינו לוקה על הכאתו. מיהו אפשר דלפני הרמב"ם ורבינו יונה ז"ל הי' בירושלמי שם כגירסא שלפנינו וכמו שהגהתי. ומקורם מדברי הירושלמי אלו. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ דעת רבינו הר"י מיגאש והתוס' דבחובל בעצמו איכא מלקות הוא ודאי תמוה טובא. אם לא שנדחוק לומר דלישנא דחייב שכתבו התוס' לאו דוקא הוא. ורצונם לומר אסור מדאורייתא ולוקה מכת מרדות. אבל מדאורייתא ליכא מלקות לא במקלל עצמו ולא בחובל עצמו. אבל ע"כ אין כן דעת הר"י מיגאש ז"ל. שהרי כתב שאין הפרש בין מצער נפשו למי שמצער חבירו. והרי במצער חבירו איכא מלקות בהכאה וחבלה. וא"כ ע"כ ס"ל דגם במצער נפשו כיו"ב לוקה. ולכן דברי הר"י מגאש ז"ל צ"ע אצלי: ואמנם לפי דרכנו שהוכחנו דמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו הכי נמי רשאי לקלל עצמו. אפשר לומר בדעת הר"י מגאש ז"ל עפ"מ דקשה לכאורה לפ"ז אמאי לא מייתינן בסוגיא דפרק החובל שם מהך מתניתין דפרק שבועת העדות דאין אדם רשאי לחבל בעצמו. מדתנן דהמקלל עצמו עובר בל"ת. אלא דבאמת לק"מ דהתם בעי לאשכוחי מאן האי תנא דס"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו. וא"כ ממתניתין דהתם דקתני סתמא לא הוה מצי למשמע מידי. והא דאיצטריך ר"א הקפר שם להביא ראי' דאין אדם רשאי לצער עצמו מקרא דוכפר עליו וגו'. ולא מייתי מקרא דהשמר לך ושמור נפשך. ג"כ לק"מ. דמקרא דשמור נפשך לא הוה שמעינן אלא הכאה וחבלה וכיו"ב. אבל ישיבה בתענית לא הוה שמעינן אם לא מקרא דוכפר עליו מאשר חטא וגו'. דהשתא שמעינן דגם צער כזה הוא בכלל קרא דשמור נפשך. תדע לך דהרי כדפריך התם בסוגיא דב"ק מדתניא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע. ושמעינן מינה דמותר לחבול בעצמו. ומשני אמר שמואל באשב בתענית עיי"ש. הרי דבעי למימר דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו מ"מ לישב בתענית שרי. וא"כ אף אנן נימא הכי לר"א. דמקרא דשמור נפשך לא הוה שמעינן ישיבה בתענית. אי לאו דגלי קרא דוכפר עליו מאשר חטא. וגם אין להקשות מדאיצטריך התם בברייתא למילף מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ודריש ר"א מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. ובעי התם לאוכוחי מינה דס"ל לר"א אין אדם רשאי לחבול בעצמו. אלא דדחי לה דילמא קטלא שאני. והשתא למה לי הך קרא. ותיפוק לי' מקרא דהשמר לך ושמור נפשך. דלק"מ די"ל דאיצטריך למיסר אפי' לב"נ דלזה ולזה נאמרה. דהרי הך קרא גבי ב"נ כתיב. ובלא"ה י"ל דאי לאו הך קרא לא הוה שמעינן מקרא דהשמר לך וגו' אלא חובל בעצמו ממש. ולא קללה דדיבורא בעלמא. אלא דאחר דגלי קרא דאך את דמכם וגו' למצער עצמו בפועל. שוב מוקמינן קרא דהשמר לך וגו' גם לקללת עצמו. מיהו ז"א דהא אכתי י"ל דאיצטריך קרא דהשמר למצער נפשי' בפועל ולמיקם עלה בלאו וללקות ועכצ"ל דגם בלא שום הוכחה שמעינן מינה תרתי. ועכ"פ לק"מ דבלא"ה ניחא כדכתיבנא: ומעתה א"כ ניחא שפיר דברי הר"י מגאש ז"ל. דודאי שפיר י"ל דלוקה על צערא דנפשי' כמצער אחרים. משום דגם בצערא דנפשי' איכא לאו גמור דהשמר לך וגו'. דכל מקום שנאמר השמר וכו' אינו אלא ל"ת. ושפיר כתב דאין הפרש בין מצער נפשי' למצער חבירו: ומ"מ עדיין דברי הר"י מגאש ז"ל צ"ע ממה שהקשינו לעיל. דלפי דבריו א"כ למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו יהא נאמן בהודאת פיו להיות נדון ע"פ עצמו למיתה ולמלקות. וזה ודאי ליכא למ"ד. גם קשה מה שעמדנו לעיל במש"כ הר"י מגאש דלפי שאין אדם רשאי לצער עצמו אינו מתחייב מיתה בהודאתו והרי מיתה לאו משום צערא הוא דאפי' למ"ד דשרי לצער נפשי'. בקטלא מודה. כמבואר בסוגיא דפרק החובל שם. ומש"כ לעיל בדעתו של הר"י מגא"ש דס"ל דגם בקטלא פליגי לפום קושטא דמילתא. אם כי הוכחתי כן גם מדברי התוס'. אין זה נראה כלל. דודאי בקטלא ליכא למ"ד דרשאי. דאל"כ לא הוה משתמיט חד תנא מלאשמעינן הכי לענין קטלא. וכן משמע בפ"ב ממס' שמחות דהכי פשיטא להו לכולהו תנאי עייש"ה. וכן דעת כל הפוסקים. ואף הרמ"ה ז"ל לא פסק להקל אלא בחבלה. כמש"כ גם בטור בשמו. אבל במיתה לא קאמר. ולכאורה הי' נראה קצת להכריח כן דהרי עיקר ראייתו של הרמ"ה הוא מההיא דר"ח דהוה מדלי להו למאני' ביני היזמי והיגי ואמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה. וא"כ מיתה דאינה מעלה ארוכה משמע דאפי' ר"ח מודה דאסור. אע"ג דס"ל דרשאי לחבל בעצמו. אבל זה ליתא כלל. דר"ח לא קאמר הכי אלא לגבי הפסד דבגדים. דחבלה כזו שמעלה ארוכה קיל טפי אפי' מהפסד בגדיו. משום דזה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה. אבל אם הי' בדבר חשש חבלה שאינה מעלה ארוכה כגון סמיות עין או חסרון אחד מראשי אברים. ודאי לא הי' מסכן בנפשו לחבלה כזו משום הפסד בגדים. דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אע"ג דאין איסור בדבר לר"ח. דלענין איסור חובל בעצמו או בחבירו אין שום חילוק בין מעלה ארוכה לאינו מעלה ארוכה. דמהיכא תיתי לחלק בזה ולכן כתב ג"כ בטור חו"מ שם דברי הרמ"ה בסתם חבלה. ולא חילק כלל בין חבלה לחבלה וזה פשוט. אבל ודאי אם הוה ס"ל הכי גם במיתה הוה משמיענו הכי בהדיא. כיון דלפום פשטות סוגיא דבב"ק שם משמע דבקטלא כ"ע לא פליגי דאסור. וההיא עובדא דההוא כובס בפרק בתרא דכתובות ע"כ דחיק ומוקים אנפשי' כמו שתירצו רבינו קלונימוס ומהרי"ט ז"ל שהבאתי. וא"כ דברי רבינו הר"י מגאש צ"ע: ולכן נראה דודאי בקטלא כ"ע לא פליגי. ומאי דקאמר בסוגיא דפרק החובל דילמא קטלא שאני. לא משום דלא ברירא לי' הך מילתא. אלא משום דבאמת מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ס"ל דאין לחלק בין מיתה לשאר חבלות. דמה לי קטלי' כולי' לקטלי' פלגא. וכיון דאסר הכתוב מיתה מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. אית לן למימר דגם שאר חבלות בכלל. וכן מבואר להדיא בתוספתא פ"ט דב"ק דתניא התם כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו. הרק וטש בפניו כנגד חבירו מתלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר את דמכם לנפשותיכם. מיד נפשותיכם אדרוש עיי"ש. והנה לכאורה מתוספתא זו מפורש בהדיא דחובל בעצמו לית בי' אלא איסורא בעלמא. ודינו מסור לשמים. אבל מלקות לית בי'. וכדקתני בהדיא פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. וזהו תימא לדעת רבינו הר"י מיגאש ז"ל. ובשלמא ממתניתין דב"ק שם דקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור לא תקשה. דכבר פירשו התוס' והרשב"א שם דפטור מתשלומין קאמר אע"פ שאין בו צד חיוב. דומיא דהקוצץ נטיעותיו דקתני התם פטור. אע"ג דודאי חייב מלקות ואזהרתו מואותו לא תכרות עיי"ש בדבריהם ז"ל. אבל בתוספתא מפורש בהדיא דפטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. אלא דבלא"ה יש לתמוה בברייתא זו דקתני הרק וטש בפניו וכו'. והרי בזה ליכא לא חבלה ולא הכאה אלא בושת בעלמא. והרי בסוגיא דפרק החובל שם קאמר רבא בהדיא דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו מודה דרשאי לבייש את עצמו עיי"ש. והיכי קתני הכא דרק וטש בפניו דינו מסור לשמים. מיהו לזה אפשר לומר דלא קאמר רבא התם הכי אלא לס"ד. כדי לשנויי רומיא דמתני' דקתני אין אדם רשאי לחבל בעצמו אברייתא דקתני דרשאי. ומשני רבא כאן בחבלה כאן בבושת. אבל במסקנא דפריך עלה ומסיק אלא תנאי היא דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא למ"ד אדם רשאי וכו' עיי"ש. איכא למימר דהדר בי' לגמרי. וס"ל דגם בבושת פליגי. ומ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו גם בושת אסור. דבושת נמי בכלל חבלה הוא. דהא בברייתא דקתני אדם רשאי לחבל בעצמו בעי רבא לאוקמה בבושת. הרי דקרי לבושת חבלה. ואין ה"נ דלפי מאי דס"ד מעיקרא הוה מצי למיפרך עלי' דרבא מהך ברייתא דתוספתא דמפורש להיפוך. אלא דבלא"ה פריך שפיר ולא קאי הכי במסקנא. ובהכי ניחא מה שהשמיטו הפוסקים שפסקו דאין אדם רשאי לחבל בעצמו חילוק זה שחילק רבא בין חבלה לבושת. אלא דאי קשיא הא ודאי קשה ותמוה טובא מאי דקתני הכא מקרע כסותו משבר כליו מפזר מעותיו בחמתו. ומאי ענין כל הנך לקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש דמייתי עלה. דבכל הני ליכא אלא הפסד ממון ושייכי לקרא דבל תשחית. אבל אין להם ענין לקרא דאך את דמכם לנכשותיכם וגו'. וגם ברישא קשה דקתני כשם שחייב על נזקי חבירו כן הוא חייב על נזקי עצמו. ובודאי דלא קאי על נזקי ממון. דהא ודאי בנזקי חבירו חייב לשלם במיטב כספו. משא"כ על נזקי עצמו דלא שייכי תשלומין ועוד דקשיא רישא לסיפא. דבסיפא קתני בהדיא דפטור מדיני אדם וכו'. וא"כ היכי קתני רישא דחייב על נזקי עצמו כשם שחייב על נזקי חבירו. וגם אם נפרש דקאי על נזקי הגוף יקשה כן. דעל נזקי חבירו הרי איכא מלקות אלא דהתשלומין פוטרין אותו אם הכהו הכאה משוה פרוטה ומעלה. דרחמנא רבי חובל בחבירו לתשלומין וממונא משלם מילקא לא לקי. ומה"ט אם ההכאה אינה שוה פרוטה לוקה וכדאמרינן בפ"ג דכתובות משום דלאו בר תשלומין הוא. וא"כ בחובל בעצמו כיון דלא שייכי בי' תשלומין הי' לן לומר עכ"פ דלוקה. כמו בהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה. כיון דקתני דכשם שחייב על נזקי חבירו כן הוא חייב על נזקי עצמו. וא"כ היכא קתני סיפא דפטור מדיני אדם ודינו מסור רק לשמים. ולכן הי' נראה לענ"ד דמשבשתא היא. ויש כאן חלוף שורות. וכצ"ל כשם שחייב על נזקי חבירו כן הוא חייב על נזקי עצמו. הרק וטש בפניו כנגד חבירו מתלש בשערו שנאמר את דמכם לנפשותכם אדרוש מיד נפשותכם אדרוש. מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר את מעותיו בחמתו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים רשב"א אמר וכו' עיי"ש. כצ"ל לדעתי. וא"כ תרתי קתני. דברישא בבושת וחבלה קתני דחייב כמו על נזקי חבירו. דהיינו מלקות בדיני אדם כמו בחובל בחבירו היכא דליכא תשלומין. כגון הכאה שאין בה שו"פ. ובסיפא בנזקי ממונו קתני דלא דמי לנזקי חבירו. דבנזקי חבירו חייב בתשלומין אבל בנזקי עצמו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ומזה מתבאר לנו מקורו של הרמב"ם ז"ל שכתב דבמקרע כסותו ומשבר כליו וכיו"ב ליכא מלקות כמשכ"ל. ונושאי כליו לא הערו מקורו. והננו רואים שהוא מבואר להדיא בתוספתא כאן. ומעתה לפ"ז יש לנו מהך תוספתא אדרבה ראי' לדעת הר"י מגאש ז"ל דחובל בעצמו לוקה. וממילא יש מזה ראי' גם לעיקר שיטתנו בזה. דאל"כ מהיכא תיתי לנו מלקות בחובל בעצמו בלא אזהרת לאו וכמו שביארנו לעיל על דברי הר"י מגאש ז"ל: ועכ"פ מבואר לן בהדיא בתוספתא זו דמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ס"ל דגם חבלה בעלמא. ואפי' בושת. הוא בכלל הך קרא דאך את דמכם לנפשותכם אדרוש. והיינו משום דס"ל דגם קטלא משום צערא דגופא הוא דאסור. והילכך לא נראה לחלק ולומר קטלא שאני אלא הכל בכלל. והא דמייתי בתוספתא קרא דאך את דמכם לנפשותכם. ולא מייתי מקרא דהשמר לך ושמור נפשך דשמעינן מיני' ג"כ מלקות דמיירי בי' ההוא תנא ברישא כמשכ"ל. אפשר דהיינו משום דרצה לכלול גם בני נח בעונש על זה. דב"נ אזהרתן זו מיתתן. ומעתה א"כ אתי שפיר הא דקאמר בסוגיא דסו"פ החובל שם דילמא קטלא שאני. אע"ג דלעיקר הדבר ודאי פשיטא דבקטלא לית מאן דפליג דאסור. מ"מ כלפי מאי דהוה בעי להוכיח מדר"א דדריש את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. לומר דס"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ע"ז שפיר קדחי דילמא קטלא שאני. כלומר כיון דר"א מקרא הוא שדורש. אבל אינו מבואר בדבריו כלל אם ס"ל דמהך קרא איכא למשמע כל מיני חבלה או בקטלא לחוד. א"כ דילמא ס"ל לר"א דקטלא שאני. דלא מטעם צערא דגופא הוא דאסרה הכתוב. אלא קטלא מצד עצמה אסורה. אבל צערא דגופא שרי. אבל תנא דתוספתא ודאי ס"ל דקטלא גופא רק משום צערא דגופא הוא. והילכך ס"ל דכל צערא בכלל. דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כלום אפי' בושת לחוד. וחוץ מזה אפשר לומר דאע"ג דקאמר ודילמא מ"מ האמת כן הוא. דכבר כתבו התוס' בפ"ב דחגיגה י"ח ע"ב בד"ה כאן באכילה דלפעמים נקט לשון דילמא ואינו אלא לישנא קלילא. דקושטא הוא דגם לפי האמת כן הוא עיי"ש. וכ"כ התוס' בפ"ב דחולין ל"ג ע"ב בד"ה ודילמא עיי"ש. וכ"כ שאר ראשונים שם עיי"ש. ובפ"ק דגיטין ז' ע"ב בתוס' ד"ה דילמא עיי"ש ובשאר דוכתי. אלא דכאן אין צריך לידחק בזה. דבלא"ה ניחא ברווחא כמו שביארנו. שוב ראיתי מש"כ מהרד"פ ז"ל בח"ד על התוספתא הנ"ל עיי"ש בדבריו: ומעתה לפ"ז אתי שפיר לנכון דברי רבינו מהר"י מגאש ז"ל וכל דבריו נכונים כפשטן. דשפיר כתב דלסיבה זו שאין אדם רשאי לצער נפשו אין האדם חייב מיתה או מלקות ע"פ עצמו כמו שמתחייב ממון ע"פ עצמו. והיינו משום דכיון דקיימינן אליבא דמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. וא"כ גם קטלא עיקר טעמא דאסרה תורה משום צערא דגופי' הוא. ואין ה"נ דגם למ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו ניחא ע"פ טעם זה. משום דבקטלא כ"ע מודו דאסרה תורה. אע"ג דלמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. קטלא לאו משום צערא דגופא הוא דאסור. מ"מ כיון דאסור א"כ לאו בע"ד הוא בזה. אלא הרי הוא כאחר. ואין כאן הודאת בעל דין כבממון דהוא בעל הדין. דהרי הוא גופי' לית לי' רשות על גופו לענין להמית עצמו. אלא דהר"י מגאש קושטא דמילתא נקט לפי מה דס"ל דקיי"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. דלדידי' קטלא נמי מטעמא דצערא דגופי' הוא. ועכ"פ נתבאר לנו עפ"ז דגם הר"י מגאש ז"ל קאי בשיטתנו דאיסורא דמקלל עצמו תליא בפלוגתא דחובל בעצמו. וכבר הכרחנו ג"כ הכי מהתוספתא דבב"ק שם. וזה הוא מה שרצינו: ואמנם לדינא חולק הר"י מגאש על הרמ"ה ז"ל. וס"ל כדעת הרמב"ם תלמידו ז"ל וסייעתו דקיי"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. אבל גם הרמ"ה ז"ל לאו יחידאה הוא. שכן פסק ג"כ בטור חו"מ סי' ת"כ כדבריו. וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש בפ"ג דשבועות דמייתו התם ברייתא דקתני יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו. יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב ת"ל וכו' אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ואיזו הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו עיי"ש. והרי הך ברייתא מוקמינן בסוגיא דפרק החובל שם כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. ואע"ג דמעיקרא בעי לאוקמה אפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ומאי דקתני דלהרע לעצמו הרשות בידו מיירי בנשבע לישב בתענית. ודומיא דהכי להרע לאחרים להושיבם בתענית. וכגון דמהדק להו באנדרונא. הרי דחי לה במסקנא מדקתני איזהו הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו ודומיא דהכי הרעת עצמו להכות עצמו ולפצע מוחו ואפי' הכי קתני דהרשות בידו. ולהכי חיילא שבועה. והיינו כמ"ד דאדם רשאי לחבל בעצמו עיי"ש. והשתא א"כ כיון דהרי"ף והרא"ש הביאו הך ברייתא כולה להלכה. ע"כ ס"ל להלכה כמ"ד דאדם רשאי לחבול בעצמו. וכן הבין הר"ב תוס' יו"ט בפלפולא חריפתא על דברי הרא"ש שם סי' ט"ו אות ר' בכוונת הרא"ש עיי"ש. ואע"ג דהר"ן בחידושיו לשבועות כ"ז ע"א. וכ"כ בקיצור בפי' על הרי"ף שם. הכריח דע"כ אינו כי דעת הרי"ף. מדהביא בפרק החובל מתניתין דהתם דקתני דאינו רשאי לחבול בעצמו. והילכך העלה דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. מ"מ כיון דלא כתיב בקרא בהדיא ולא נפקא אלא מדרשא חיילא שבועה עלי'. ומאי דמייתי בסוגיא דפרק החובל ראי' מינה דאתיא כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. היינו משום דלישנא דהרשות בידו כולל שני דברים. לומר שהוא ברשות עצמו להרע לעצמו. משא"כ בהרעת אחרים. וכולל נמי שהוא מותר. ואע"ג דבמותר לא קיי"ל הכי. אלא כמתניתין דסו"פ החובל. מ"מ בעיקר דינא דהרעת עצמו חיילא שבועה. קיי"ל כהך ברייתא. דלא אשכחן תנא ולא אמורא דלימא בהרעת עצמו דפטור עכת"ד הר"ן בחי' שם עיי"ש. וכונתו לומר דהרי"ף שהביא הך ברייתא בפ"ג דשבועות אינו אלא משום עיקר דינא. לאשמעינן דבהרעת עצמו חיילא שבועה וחייב. אבל במאי דמשמע מלישנא דברייתא דמותר להרע לעצמו. לא פסק כהך ברייתא. ולענ"ד דברי הר"ן ז"ל תמוהים אצלי. דכמו כן י"ל דדעת הרי"ף דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. ומה שהביא סו"פ החובל ומתניתין דהתם דקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי וכו'. היינו רק משום עיקר דינא דקתני התם במתני' אחרים שחבלו בו וכו' עיי"ש. אבל במאי דקתני דאינו רשאי לחבל בעצמו לא קיי"ל הכי גם להרי"ף. וגם במתניתין גופא לא מיירי בהך דינא אלא דרך אגב גררא. ובאמת כן דרכן של הרי"ף והרא"ש בכל דוכתי להביא לשון המשניות כמו שהן אע"פ שנכללו בהן דברים שאינם להלכה כידוע. ועכ"פ לפי דברי הר"ן ז"ל אין לנו הכרח מדברי הרי"ף בפ"ג דשבועות שם דדעתו להלכה כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו: ומ"מ מה שהבין הר"ב תוס' יו"ט בדעת הרא"ש נראה שדבריו מוכרחין. דע"כ ס"ל דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. דהרי בתוס' הרא"ש לשבועות כ"ז ע"א כתב וז"ל אביא נשבע להרע לעצמו אתיא כמ"ד בפרק החובל אדם רשאי לחבל בעצמו עכ"ל עיי"ש. משמע להדיא מדבריו דס"ל דעיקר דינא דנשבע להרע לעצמו שחייב לא אתי אלא אליבא דמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. אבל למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו לא חיילא שבועה. ומה"ט הוא דדייקינן מינה דסבר האי תנא אדם רשאי לחבל בעצמו וכמו שמבואר ג"כ בתוס' בשבועות שם ד"ה אביא עיי"ש. דאין לומר דרק מלישנא דהרשות בידו הות דדייק וכמש"כ הר"ן. וגם כוונת התוס' והרא"ש שכתבו דאתיא כמ"ד אדם רשאי וכו'. היינו מדיוקא דהך לישנא לחוד. דא"כ לא הו"ל לציין אלא על הך לישנא דהרשות בידו. והם לא הזכירו הך לישנא כלל. ולא ציינו בדבריהם אלא על מאי דקתני אביא נשבע להרע לעצמו בלבד. משמע ודאי דעיקר דינא ס"ל דליתא אלא למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. ובלא"ה ודאי הכי משמע מסתימת דברי התוס' והרא"ש שם כמבואר להמעיין. וא"כ מדהביא הרא"ש הך ברייתא להלכה ודאי מוכרח דס"ל דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. ומסתמא כן הוא גם דעת הרי"ף ז"ל. וראיתי להר"ן ז"ל בתשובותיו סי' ל"ב והביאה גם בב"י יו"ד ריש סי' רל"ט שכתב בתוך דבריו. וז"ל שכל שהיא מצוה מפורשת מן התורה אין שבועה חלה לבטלה. אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וזה ימים שזה הדבר חדשתי. ומצאתי לי סעד בדברי הרמב"ם ז"ל והארכתי בזה במקומו בפרק שבועות שתים בתרא עכ"ל עיי"ש. ומדלא הביא ג"כ הראי' מדברי הרי"ף. כמו שכתב בחידושיו שם. מבואר דחזר בו מראייתו זו. וכמשכ"ל דמדברי הרי"ף אין שום הכרח כלל. אדרבה מפשטן של דברי הרי"ף משמע איפכא. וראיתי להטור ביו"ד סי' רל"ו שלא הביא אלא דין דנשבע להרע לאחרים דפטור. אבל דין דנשבע להרע לעצמו דחייב. השמיטו שם לגמרי עיי"ש. וכן בקיצור פסקי הרא"ש פ"ג דשבועות סי' ט"ו לא הביא אלא נשבע להרע לאחרים דפטור. והשמיט להרע לעצמו דחייב עיי"ש. והיא תמוה לכאורה. אבל הדבר נכון דס"ל להטור כמש"כ התוס' שם בשבועות כ"ז ע"א דכולה הך בבא דנשבע להרע לעצמו לא איצטריך אלא לאשמעינן דאדם רשאי לחבל בעצמו עיי"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם עיי"ש שכן כוונתו אלא שקיצר. ומה שסיים שם דמשום סיפא נקט לה ט"ס הוא. ויש שם השמטה וחסרון. דזה קאי על בבא דנשבע להרע לאחרים. וכמש"כ ג"כ התוס' שם בד"ה נשבע להרע וכו' עיי"ש. ובדברי הרא"ש חסר הציון. וזה פשוט. אבל כאן בבבא דלהרע לעצמו איצטריך לגופי'. לאשמועינן הא גופא דאדם רשאי לחבל בעצמו כמש"כ התוס'. ולהכי שפיר עשה הטור שהשמיט בבא זו. משום דהכא לא איצטריך. דכיון דליתא להאי דינא אלא למ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. א"כ פשיטא דחייב קרבן שבועה. ואם לאשמועינן הא גופא דאדם רשאי לחבל בעצמו אין מקומו כאן וכבר כתבו הטור במקומו בחו"מ סי' ת"כ שפסק שם כהרמ"ה ז"ל כמשכ"ל: הרי מתבאר דעת הרא"ש והטור דקיי"ל אדם רשאי לחב"ע. וכבר הבאתי דעת התוס' יו"ט שהבין כן בדעת הרי"ף והרא"ש. וכן ראיתי להר"ב כנה"ג ביו"ד סי' רל"ו הגהות ב"י אות ג' ובחו"מ סי' ת"כ הגהות ב"י אות י' שהביא בשם כמה גדולי האחרונים ז"ל שהבינו כן בדעת הרי"ף והרא"ש עיי"ש שהאריך בזה. וכן מוכרח מדברי הרא"ש בפי' לנדרים פ"ק ח' ע"א דלא ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל. וא"כ ע"כ ממה שהביא בפ"ג דשבועות ברייתא דנשבע להרע לעצמו חייב. ע"כ מוכרח דס"ל דאדם רשאי לחב"ע. עייש"ה בפי' הרא"ש בנדרים שם ובמש"כ הר"ן שם ואין להאריך. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת פ' נח מדפירש שם קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש בקטלא בלבד עיי"ש. והיינו ע"כ כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. דאילו למ"ד אין אדם רשאי מוקי לי' גם בחבלה והכאה בעלמא. כמבואר בתוספתא שהבאתי לעיל ובסוגיא דפרק החובל שם וכמשכ"ל. וכן מוכרח מפירש"י עה"ת ורבינו בחיי והטור וחזקוני פ' נח עיי"ש. וכן נראה דעת רבינו אליהו הזקן ז"ל שכתב באזהרותיו במנין הלאוין בלאו דלא יקרחו קרחה וז"ל מצוה בבין העינים משום לסרחה. על כל ראש קרחה עכ"ל ואין דבריו ז"ל מובנים לכאורה. אבל נראה כוונתו עפ"מ דתניא בספרא פ' אמור ובספרי פ' ראה לא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהיו חייבים אלא על בין העינים בלבד מניין לרבות את כל הראש ת"ל בראשם לרבות את כל הראש. יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות חייבים על הראש כבין העינים אבל ישראל וכו' לא יהיו חייבין אלא בין העינים בלבד. ת"ל קרחה קרחה לגזירה שוה וכו'. ומייתי לה בפ"ק דקידושין ל"ו ע"א עיי"ש. והקשה עלה הרא"ם ז"ל בפרשת אמור הרי כיון דבהדיא כתיב בקרא בין עיניכם ואימעיט בישראל כל הראש. ע"כ אית למידרש איפכא למילף בהך גז"ש דקרחה קרחה כהנים מישראל. מה להלן בישראל לא חייב הכתוב אלא על בין העינים אף כאן בכהנים כן. דבזה ליכא למימר בראשם כתיב. משום דבין העינים בכלל בראשם הוא. והניחה בצ"ע עיי"ש. ועי' מש"כ בזה המהרי"ט בחי' לסוגיא דקידושין שם ושאר אחרונים ואין דבריהם מספיקים כמש"כ בזרע אברהם ובאהלי יהודה על הספרי פ' ראה עייש"ה ואכמ"ל בזה. וראיתי להלבוש בפי' עה"ת פ' אמור שהעלה בזה דבר חדש לומר דאמת הוא דלא מתחייבים מלקות אלא דוקא בבין העינים בלבד ולא גמרינן גז"ש לכל הראש אלא לאיסורא בעלמא ולחייב בדיני שמים עיי"ש בדבריו ובמש"כ עליו תלמידו הר"ב צדה לדרך שם. ונראה ברור אצלי דזו היא כוונת רבינו אליהו הזקן. וזה הוא שכתב מצוה בבין העינים. כלומר עיקר המצוה אינה אלא בין העינים. כדכתיב בישראל בין עיניכם. וכהנים ילפינן בגז"ש מישראלים. ורק משום לסרחה על כל ראש קרחה. כלומר דמשום דלא ליתו למיסרך אסר הכתוב מיהת לאיסורא בעלמא על כל הראש ולשון למיסרך דבגמרא שבת קל"ט ע"א עירובין מ' ע"ב הוא ג"כ מלשון תסרח אחורי המשכן סרח העודף. עי' בערוך ערך סרח הראשון עיי"ש. וגם י"ל דלסרחה הוא לשון חטא ועבירה. ור"ל דלא ליתו לידי עבירה לשום קרחה בין העינים נאסר גם כל הראש. כן נראה לי בכוונת הר"א הזקן. ונמצא דיש לנו תנא דמסייע להרב לבוש בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל להר"א הזקן ז"ל דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. דאל"כ לא איצטריך גזרה שוה לרבות כל הראש לאיסורא כבין העינים. דהרי בלא"ה תיפוק לי' משום דאין אדם רשאי לחבל בעצמו. דבשלמא בין העינים איצטריך לעבור עליו בלאו כדי ללקות עליו. אבל על כל הראש דגם השתא ליכא מלקות למה לי קרא. ולדעת הסוברים שהבאתי לעיל דעל חבלת עצמו נמי איכא לאו ולקי. עדיפא מינה קשה דבשלמא בבין העינים איצטריך לענין ללקות עליו שתים. דמלבד דלקי משום חובל בעצמו לקי נמי משום אזהרת קרחה. אבל בכל הראש כיון דכבר יש בו גם אזהרת לאו ולמלקות. למה לי תו קרא לאיסורא בעלמא משום קרחה. וכ"ש דלא שייכא בזה גזירה משום בין העינים כמש"כ הר"א הזקן ז"ל. כיון דבלא"ה מוזהר עלה משום אזהרת חובל בעצמו. אלא ודאי מוכרח ע"כ דס"ל דקיי"ל אדם רשאי לחבל בעצמו: ומעתה א"כ אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכיון שהעלינו דאיסור מקלל עצמו תלי נמי בהך פלוגתא אי רשאי אדם לחבול בעצמו. דלמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו גם לקלל עצמו רשאי. וכמו שהעלה התומים. ותקענו בה מסמורת. וכיון דדעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הסוברין דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. ממילא אין לדינא שום אזהרה אלא במקלל חבירו. אבל מקלל עצמו שרי. ובזה ניחא נמי להר"י אלברגלוני והרא"ש בן גבירול ז"ל ההולכים בעקבות הבה"ג שהשמיטו אזהרה זו דמקלל עצמו. וכ"ש להר"א הזקן ז"ל והרמב"ן ז"ל שכבר הוכחנו שכן דעתם דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. וא"כ לטעמייהו אזלי ושפיר השמיטו לאו זה ממנין הלאוין שלהם: אמנם להבה"ג גופי' לא יתכן לומר כן. שהרי אשכחן להבה"ג ריש הלכות שבועות שכתב וז"ל והיכא דאשתבע לבטולי מצוה וכו' ותנו רבנן יכול נשבע וכו' יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו. יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להטיב. מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו וכו'. והרעת עצמו דקאמרינן דמיחייב לאו למיחבל בנפשו. אלא כדר"י דאר"י אהא בתענית עד שאבוא דכתיב נשבע להרע ולא ימיר. ואמרינן מכות כ"ד ע"א כדר"י עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דס"ל דקיי"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואם נשבע לחבל בעצמו לא חיילא שבועה עלי' כמו בנשבע להרע לאחרים. משום שאין הרשות בידו. וברייתא דמרבה נשבע להרע לעצמו לחיובא מוקי לה באשב בתענית. וכאוקימתא דשמואל בסוגיא דפרק החובל שם. וא"כ להבה"ג הקושיא במקומה עומדת אמאי השמיט ממספר הלאוין אזהרת מקלל עצמו. הן אמת דבלא"ה דברי הבה"ג אלו צ"ע טובא לכאורה. דהרי דבריו הם נגד סוגיא דפרק החובל שם. דאידחי אוקימתא דשמואל מסיפא דקתני איזהו הרעת אחרים אכה את פלוני אפצע את מוחו. ושמעינן מינה דדומיא דהכי הרעת עצמו דקאמרינן דחייב היינו נמי בחובל בעצמו. ולא באשב בתענית. ולזה מסקינן התם דלא אתיא ההיא ברייתא אלא כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו עיי"ש. וא"כ היכי כתב הבה"ג להיפוך דמיירי באשב בתענית. ודלא כמסקנא דהתם. ובפרט דהבה"ג גופי' הביא שם גם סיפא דברייתא. דקתני איזהו הרעת אחרים אכה את פלוני וכו'. דמוכחינן התם מינה דלא מיתוקמא רישא באשב בתענית אלא בחובל בעצמו. ואפי' הכי חיילא שבועה. איברא דכיו"ב כתב ג"כ הרשב"א תשו' ח"א סי' תרט"ז עיי"ש. וכבר תמהו עליו רבים. כמו שהביא הר"ב כנה"ג בחו"מ שם קצתם עיי"ש. וכן תמה הר"ב דברי אמת קונטרס שמיני ועוד כמה אחרונים. ובפרט הר"ב מגלת ספר לאוין רמ"א עיי"ש. ולפי מש"כ שם לתרץ דברי הרשב"א יש מקום ליישב גם דברי הבה"ג עייש"ה. ועל כולם אני תמה דאשתמיטתייהו דברי הבה"ג אלו שהם ממש כדברי הרשב"א. ועד שהם מתמיהים על הרשב"א. יותר הי' להם לתמוה על הבה"ג שהוא ראשון לראשונים. וכן ראיתי להפסיקתא זוטרתא פרשת ויקרא על קרא דלהרע או להטיב. שכתב וז"ל מה הטבה רשות אף הרעה רשות. יצא להרע לאחרים שאינו חייב אלא בנשבע להרע לעצמו. כי הא דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי וכן הוא אומר נשבע להרע ולא ימיר עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הבה"ג. מיהו להפסיקתא לא תקשה כ"כ ע"פ סוגיא דב"ק שם. דאפשר שלא כתב כן דרך פירוש על הברייתא גופא. אלא לדידן הוא שכתב כן. לפי מאי דס"ל דקיי"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ולפ"ז אין ה"נ דגם להרע לאחרים דפטור מיירי נמי בלהושיבם בתענית. כדאמרינן לס"ד בסוגיא דב"ק שם לאוקימתא דשמואל עיי"ש. אבל ברייתא גופא כיון דקתני בסיפא ואיזהו הרעת אחרים אכה את פלוני וכו'. ע"כ דדומיא דהכי להרע לעצמו מיירי באחבול את עצמי. ואתיא כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. וגם בפי' הר"ש בן היתום ז"ל למו"ק י"ד ע"א כתב כדברי הפסיקתא זוטרתא עיי"ש. אלא שיש להעיר דלפ"ז דברי הפסיקתא זוטרתא נראין כסותרין זא"ז. דמדבריו בפ' נח על קרא דאך את דמכם וגו' נראה דנקט כמ"ד אדם רשאי לחב"ע. ולהכי מוקי לקרא דוקא בקטלא עיי"ש. אלא דיש ליישב ואין להאריך כאן. ועי' בפרש"י עה"ת פ' ויקרא בקרא דלהרע או להטיב. שפירש להרע לעצמו או להטיב לעצמו כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן עיי"ש. והרא"ם ז"ל שם נתקשה בזה מסוגיא דפרק החובל שם. דמסקינן דלא כשמואל דמוקי לברייתא באשב בתענית. ונדחק בזה לומר דאורחא דמילתא נקט רש"י ולאו דוקא עיי"ש בדבריו ז"ל שהאריך בזה. ובאמת דלפמש"כ להוכיח דלדעת רש"י קיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו נראין דבריו מוכרחין. אבל דברי הרא"ם ז"ל מתמיהים בעיני דכנראה אשתמיטתי' משנ' ערוכ' ריש פ"ג דשבועו' דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' ובפירש"י שם עיי"ש. ובפירש"י והרע"ב ריש פ"ק דשבועות עיי"ש. ופשוט דרש"י פ' ויקרא שם לישנא דמתני' נקט. וכיו"ב עכצ"ל להסמ"ג דבעשין רט"ז כתב וז"ל להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו כמו אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ ג"כ בלאוין רל"ט עיי"ש. ואילו לקמן בסמוך בלאוין רמ"א כתב הסמ"ג גופי' דנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול עצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו וחייב. ונשבע להרע לאחרים היינו כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו פטור עיי"ש. והם דברים סותרים זא"ז לכאורה. דלפי דבריו גופי' לא צריך לאוקמי קרא דלהרע או להטיב ודרשא דברייתא עלה באשב בתענית. אלא כמסקנא דפרק החובל שם. אבל פשוט דלישנא דמתני' דרפ"ג דשבועות שם נקט. ועל הרא"ם יש לתמוה דעד שהוא מקשה מסוגיא דפרק החובל על פירש"י ז"ל. טפי הו"ל להקשות ממתניתין דשבועות שם על סוגיא דפרק החובל. דהרי במתניתין דהתם מפורש כאוקימתא דשמואל אבל באמת לק"מ דכולה שקלא וטריא דסוגיא דהתם לא שייכא אלא על ההיא ברייתא דמייתי התם. דמשמע לי' מינה דס"ל אדם רשאי לחבל בעצמו. וכדמסיק באמת במסקנא שם. אבל גופי' דקרא דלהרע או להטיב מתפרש גם באוכל ולא אוכל. ומתני' דשבועות בפלוגתא לא קמיירי ונקט מילתא דשוה לכ"ע. וגם רש"י וסמ"ג לישנא דמתניתין נקטי וזה פשוט: ועכ"פ מדברי הבה"ג ופסיקתא זוטרתא והר"ש בן היתום ז"ל מוכרח דס"ל דקיי"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו. וכנראה מדבריהם משמע דעיקר ראייתם הוא מההיא דסוף מכות כ"ד ע"א דדרשינן נשבע להרע ולא ימיר כגון רבי יוחנן דאמר אהא בתענית וכו'. דמשמע דלסתמא דתלמודא לא משכחת נשבע להרע לעצמו אלא באשב בתענית. ולכאורה מזה ג"כ קשה להרמב"ם והסמ"ג והר"ן ז"ל דס"ל דאפי' למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו שבועה חלה עליו. מיהו לק"מ דשם במעלות הצדיק מיירי כולי' קרא וכמו שדורש והולך במכות שם עיי"ש. והצדיק לא ישבע למיעבד איסורא ולחבול בעצמו אפי' אם השבועה חלה. אבל הבה"ג ואחריו בפסיקתא זוטרתא לכאורה שפיר הביאו ראי' משם. דכיון דקרא חשיב במעלות הצדיק דאפי' נשבע להרע לעצמו לא המיר דהיינו שלא רצה להתיר שבועתו. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שבועות והסמ"ג לאוין רמ"א. עיי"ש היטב. א"כ אם איתא דאדם רשאי לחב"ע אמאי הוצרך במכות שם לומר כדר"י דאמר אהא בתענית וכו'. הו"ל לומר טפי דאפי' נשבע לחבל בעצמו דנפיש צערי' לא ימיר. אלא ודאי אסור לחב"ע ולא משכחת לה אלא כדר"י. וס"ל להבה"ג ופסיקתא זוטרתא דכיון דאסור ממילא לא חיילא שבועה ודלא כהרמב"ם וסמ"ג והר"ן. אמנם מ"מ נראה דאין מזה תיובתא כלפי דעת הסוברין דקיי"ל אדם רשאי לחבל בעצמו. די"ל דכיון דהך קרא במעלות הצדיק מיירי. וכדמסיים עושה אלה לא ימוט לעולם. ע"כ לא מיירי בשבועת רשות בעלמא כנשבע לחב"ע. דנהי דשרי מ"מ שבועת רשות היא ואין הכשרים נשבעין. כדתנן פ"ק דנדרים ט' ע"א עיי"ש. ולהכי לא מוקי לה אלא כדר"י דהו"ל נשבע לקיים דבר מצוה. וכמש"כ הרש"א בח"א שם עייש"ה ואין להאריך. ומ"מ מתבאר דלהבה"ג כמו להרמב"ם לא יתכן לתרץ כמו שתירצנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. כיון שפסקו להלכה כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. מיהו אליבא דהרמב"ם כבר ביארנו מה שיש לומר קצת בזה: ויותר נראה לומר בדעת הרמב"ם ע"פ דברי הירושלמי סופ"ג דשבועות דאמרינן התם נשבע לשקר מנין שלוקה. רבי יוחנן בשם רבי ינאי כי לא ינקה ה' מנקין הן הדיינין. קילל את חבירו בשם מנין ריש לקיש בשם ר' הושעי' ליראה את השם וגו'. נשבע לשקר על דעתי' דר"ל מניין. מינה מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתי' דר"י מניין מכיון שקילל אין זה ירא. מה מפקא מביניהון. נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם. על דעתי' דר"י חייב שתים על דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת עיי"ש. והנה לכאורה דברי הירושלמי אלו תמוהים אצלי. אמאי קאמר דעל דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת על קללת חבירו ושבועת שקר. נהי דמלקות דתרווייהו מחד קרא נפקא לר"ל. מ"מ כיון דבכל חד מינייהו איכא אזהרת לאו בפ"ע אית לן למימר דחייב שתים. דהא אמרינן בריש פ"ק דכריתות כל מקום שיש שני לאוין וכרת אחד חלק חטאת ביניהן עיי"ש. ומבואר שם לקמן ג' ע"ב ובסנהדרין פרק ארבע מיתות ס"ה ע"א דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש הכי ס"ל. דלר"ל אמרינן שם דאפי' חלוקה דמיתה שמה חלוקה. ור"י פליג עלי' בהא וקאמר דדוקא חלוקה דלאו שמה חלוקה. חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה עיי"ש. ובתוס' שם ד"ה הואיל וכו'. וכן הוא בירושלמי גופי' בסנהדרין פרק ארבע מיתות הלכה ה'. ובפרק הנשרפין ה"א באין חולק עיי"ש. והרי הדבר פשוט דאם הלאוין מחלקין לענין קרבן כ"ש למלקות. שהרי יותר תליא מלקות בלאו מקרבן. דהא מסקינן במכות י"ג ע"ב דקרבן לא בעי אזהרה. ואילו מלקות בלא אזהרת לאו ליכא. והשתא א"כ אפילו ע"ד דר"ל כיון דאיכא חלוקת לאוין אע"ג דליכא לדידי' אלא מלקות אחת מ"מ אית לן למימר דחייב שתים. ובפרט דר"ל בשם ר' הושעיא הוא דקאמר לה התם. ורבי הושעי' גופי' הוא ניהו מרא דשמעתא דכל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד וכו'. כמבואר בכריתות שם ובמכות י"ד ע"ב ובירושלמי פרק ארבע מיתות שם. ונראה דמזה יהי' ראי' למה שראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהעלה לחלק בזה. דדוקא היכא דנפרטו בכרת שני האיסורין. כמו במפטם וסך דכתיב בכרת אשר יתן ממנו על זר ואשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו. וכן באוב וידעוני דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וגו'. והכרתי וגו'. בזה הוא דאמרי' חלק חטאת ביניהן. אבל היכא דהכרת כתיב סתמא. וכגון בעריות דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתה וגו'. לא קאמר רבי הושעיא חלק חטאת ביניהן אע"פ שחלוקין בלאוין בפ"ע. דלא קאמר רבי הושעיא אלא במפטם וסך. וכן ר"י ור"ל לא קאמרי אלא באוב וידעוני וכיו"ב. אבל בעריות וכי"ב מודו. ועפ"ז מתרץ קושית הריטב"א ז"ל במכות י"ד ריש ע"א בשם התוס' דלמה לי' לרבי יוחנן בריש כריתות כרת באחותו לחלק. כיון דס"ל בכריתות ובסנהדרין שם כרבי הושעיא דכל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלק קרבן ביניהן עיי"ש. ולפ"ז לא תקשה דבעריות שאני. ולכאורה לא משמע הכי בסוגיא דכריתות ג' ע"א דפריך התם לרבי הושעיא. וכי מאחר דלאוין מוחלקין כרת דאחותו דכתב רחמנא למה לי עיי"ש. והשתא מאי קושיא והא בעריות גם רבי הושעי' מודה. ומיהו יש לדחות דאיה"נ אלא דבלא"ה משני התם שפיר עיי"ש ואכמ"ל בזה. ולפ"ז ניחא שפיר ההיא דירושלמי שם דכיון דהמלקות בקרא דליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותיך כתיב סתמא. ולא נזכרו שם בההוא קרא לא שבועה ולא מקלל. הילכך לכ"ע לא אמרינן בהו לאוין מחלקין: והנה ע"פ דברי הירושלמי הללו מתבאר לנו דגם במקלל עצמו ומקלל חבירו כאחת ג"כ לכ"ע אינו חייב אלא אחת. דהא הא דמקלל עצמו לוקה ע"כ לא נפקא לן אלא מההוא קרא גופי' דליראה את השם וגו' כמשכ"ל. דאל"כ נהי דאית בי' לאו בפ"ע מקרא דהשמר לך וגו'. מ"מ הרי לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו. וא"כ הו"ל ממש כנשבע לשקר וקילל חבירו דלר"ל אינו חייב אלא אחת. וגם ר"י לא פליג אלא משום דס"ל דמלקות דשבועת שקר נפק"ל מקרא אחרינא. ומעתה א"כ הרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל בסה"מ שורש תשיעי דמנין הלאוין תלוי במנין המלקיות דאפי' יש כמה לאוין כל שאינו לוקה עליהן אלא אחת אינן נמנין אלא מצוה אחת. אבל הרמב"ן ז"ל חולק עליו בזה. וכתב שם בריש שורש תשיעי וז"ל ואני אומר שהסכמתו של הרב למנות המצות ע"פ המלקיות אינה במדה וכו' עכ"ל. ועי' להר"ב מג"א ושאר אחרונים מש"כ בזה שם. וא"כ כאן כיון דמקלל עצמו וחבירו אע"פ שבא בכל חד לאו בפ"ע אין לוקין אלא אחת כלאו שבכללות. אין נמנין לפי שורשי הרמב"ם אלא במצוה אחת. ושפיר עשה הרמב"ם שלא מנה לאו דמקלל עצמו במספר הלאוין בפ"ע: אלא דגם דרך זו לא תתכן אלא לדרכו של הרמב"ם וההולכים בעקבותיו בשורש זה. אבל לא זו היא דרכו של הבה"ג והנמשכים אחריו. וא"כ לדרכם לא יתכן תירוץ זה. ולכן דעת הבה"ג בזה צ"ע אצלי כעת. ועכ"פ עלה בידינו לתרץ דעת רבינו הגאון ז"ל והרמב"ן והרמב"ם ז"ל. ועדיין צ"ע בזה אצלי:

1 לָאוֹר נָשִׂיא

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »