ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רנ״ה

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

255 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומקנה הנמכרת בל יגאול. נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל למה שכתוב בפרשת בחוקותי גבי מקדיש שדה אחוזתו. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד וגו'. וס"ל דהיינו אזהרת לאו שלא יגאל. וכשעבר וגאלה אחר שמכר הגזבר את השדה לאיש אחר עובר בלאו דלא יגאל עוד. אלא דאינו מובן לכאורה מש"כ מקנה הנמכרת. חדא דבשדה אחוזה איירי קרא. ולא בשדה מקנה. ולא שייך כלל לאו זה בשדה מקנה כמבואר. ועוד מה זה שכתב הנמכרת והרי בקרא תרתי כתיב. אם לא יגאל ועדיין היא ברשות הקדש כשהגיע יובל. ובאם מכר הגזבר את השדה לאיש אחר קודם היובל. וכמו שהכריחו התוס' בסוגיא דסוף פ"ז דערכין עיי"ש. וא"כ אמאי נקט רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו דוקא בשמכרה. ועוד יש לתמוה דהרי מלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב סתם הנמכרת בל יגאול. משמע ודאי דמיד משמכרה הגזבר קאי בלא יגאל אפי' קודם שהגיע היובל. וזהו כגירסא שלפנינו בגמרא במתניתין דהתם כ"ה ע"א. דגרסינן גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל. וזו היא גירסת רש"י ותוס' שם והראב"ד ז"ל בהשגות פ"ד מהלכות ערכין ה"כ עיי"ש. ולא כגירסת המשנה שבמשניות. דגרסינן שם אינה יוצאה לכהנים ביובל. וזו היא גירסת הרמב"ם ז"ל וקצת משאר ראשונים. וא"כ כיון דקרא תרתי קאמר. נמצא דשני ענינים חלוקים נכללו בלאו זה. שאם לא מכרה הגזבר ועדיין השדה ברשות הקדש לא קאי בלא יגאל אלא אחר שהגיע יובל. שהרי קודם היובל ודאי רשאי ויכול לגאול. והרי היא שלו כדמעיקרא וכמפורש בקרא. אבל כשמכרה הגזבר לאחר אפי' כשבא לגאלה קודם היובל מיד משנמכרה קאי עלה בלא יגאל. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל שני פרטים הכלולים בלאו אחד נמנה כל אחד בפ"ע. הי' לו למנות כאן שני לאוין. והדבר תמוה דלא לבד שלא מנה אותן בשני לאוין. אלא שלא הזכיר הפרט השני כלל. ומשמע מדבריו דלא הזהיר הכתוב אלא בשנמכרה דוקא: ואמנם לכאורה עיקר מש"כ התוס' דהקרא מתפרש בשני דרכים אינו מוכרח. והנה מה שהכריחם לזה היינו מדתנן התם הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה דברי ר"י. רש"א נכנסין ולא נותנין. ר"א אומר לא נכנסין ולא נותנין. אלא נקראת שדה רטושין עד היובל הבא. וכו'. לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר. ואמרינן עלה בגמרא. מ"ט דר"י גמר קודש קודש ממקדיש בית וכו'. ור"ש גמר קודש קודש מכבשי עצרת וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת מנ"ל דיש לכהנים עלי' זכות טפי מאחר דילמא דומיא דמקדיש בית דיוצא בדמים לכל מי שירצה וכו'. וי"ל דמשמע לי' פשטי' דקרא הכי. ואם לא יגאל את השדה. פי' הבעלים. אלא עומד ביד הגזבר עד היובל. ואם מכר השדה לאיש אחר שגאלו אחר. בשני דרכים אלו לא יגאל עוד. אלא והי' השדה בצאתו ביובל לכהנים. אלמא משמע מתוך הפסוקים שיוצא ליד הכהנים. ואתיא ג"ש לר"י לאשמעינן שיוצא בדמים היכא דלא גאלה אחר עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אי משום הא אינני רואה לזה הכרח. דבלא"ה ע"כ לא יתכן לומר דכשלא נגאלה אין לכהנים עלי' זכות טפי מאחר. דכיון דכשמכרה הגזבר לאחר יוצאה מידו ביובל לכהנים בחנם. כמפורש בקרא. כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו. עכצ"ל דגם כשעדיין היא ביד ההקדש מיד משהגיע יובל הרי היא מתנה לכהנים. ויש להם בה קנין הגוף. ואין להקדש עלי' אלא שיעבוד דמים בלבד לרבי יהודה. וגזה"כ הוא דאין הקדש יוצא בלא כדיון. ולזה אחר לאו כל כמיני' לגאלה לעצמו. דמיד משפקע שיעבוד גבוה הרי היא של כהנים. וזה האחר שגאלה אחר היובל לא עדיף מאותו שגאלה קודם יובל שדינה לצאת לכהנים ביובל. ועפ"ז ממילא נדחה ג"כ מה שהכריחו שם התוס' עוד מדפרכינן התם לקמן מאי טעמא דר"א דאמר לא נכנסין ולא נותנין. וכתבו בתוס' וז"ל וא"ת והלא פשטי' דקרא כר"א משתמע. ואם לא יגאל השדה הבעלים. ואם מכר. כלומר אלא שמכרו הגזבר לאיש אחר והי' בצאתו ביובל לכהנים. אלמא אינו יוצא לכהנים אלא בנמכר לאחר. אבל לא גאלו אחר ועדיין ביד הגזבר אינו יוצא לכהנים. אלמא פשטי' דקרא כר"א משתמע. ולפי מה שפירשתי דואם לא יגאל ואם מכר שני דרכים הם. בזה ניחא. דמשמע דבשני דרכים אלו יוצא לכהנים עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שנתבאר גם מכאן אין שום הכרע כלל. דבלא"ה שפיר פרכינן מ"ט דר"א. דודאי כל כמה דלית לן הכרח מקרא אית לן למימר דמשהגיע יובל השדה של כהנים. אפי' לא גאלה אחר. ואפי' לר"י דגמר גז"ש דנותנין דמים. מ"מ מ"כ אית לן למימר דדמים אלו אינם אלא חוב בעלמא שהטיל הכתוב עליהם לשלם. אבל גוף השדה שלהם הוא. כיון דכשגאלה אחר קודם יובל יוצא להם ביובל חנם. ואמרה תורה כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו. ולעולם אימא לך דאין כאן שני דרכים בקרא. וחדא קאמר קרא. אם לא יגאלו הבעלים השדה אלא מכרה הגזבר לאיש אחר והי' בצאתו ביובל לכהנים חנם. וכמש"כ התוס' בקושייתם דהכי הוא פשטי' דקרא. אבל כשלא מכרה לאיש אחר יש עליהם חוב דמים לשלם לגבוה. אבל גוף השדה ודאי אית לן למימר דשל כהנים הוא. ושפיר פריך מ"ט דר"א דאמר דאין נכנסין ואין נותנין. דאלמא ס"ל שאין לכהנים שום זכות בה כשלא נגאלה ע"י אחר: איברא דמ"מ נראה דדברי התוס' מוכרחים מדאמרינן לקמן. אמר אביי טעמא דר"א כדתניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. ת"ל עוד. לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. אימתי אילימא ביובל ראשון. אמאי אינה נגאלת. שדה אחוזה נמי הויא. אלא פשטא ביובל שני. ולמאן אילימא לר"י ור"ש. לכהנים נפקא אלא לאו ר"א. וש"מ טעמא דר"א מהכא וכו' עיי"ש. ולכאורה תמוה טובא מאי דקאמר ביובל ראשון אמאי אינה נגאלת שדה אחוזה נמי הויא. והרי קרא במכרה לאיש אחר כתיב. וכשגאלו ממנו הבעלים הרי היא אצלו כשדה מקנה. ויוצאה מידו ביובל לכהנים. כדתנן במתניתין. והיכי קאמר שדה אחוזה נמי הויא. הא שפיר מיתוקם קרא וברייתא בהכי. וכבר עמדו בזה בתוס' שם. אבל תירוצם מגומגם ואינו מובן כלל לכאורה. וכבר ראיתי בש"מ בשם תוס' הרא"ש ז"ל שהכריח מזה דהעיקר כגירסת הרמב"ם ז"ל במתניתין. דגריס גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו אינה יוצאה לכהנים ביובל עיי"ש. אבל לפי גירסתינו שהיא גירסת רש"י ותוס' והראב"ד ז"ל וזו היא ג"כ גירסת רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. הדבר קשה טובא. אבל נראה דכיון דקרא בשני דרכים מיירי. האחד בשלא נגאלה והיא ביד ההקדש. והשני בשמכרה הגזבר לאחר והבעלים באים לגאול מיד הלוקח. א"כ האי יתורא דקרא דעוד דדרשינן מיני' דדוקא לכמות שהיתה. דהיינו שתהי' אצלו כשדה אחוזה לא יגאלנה. אבל יגאלנה שתהי' בידו כשדה מקנה. הא תינח בדרך השני שמכרה הגזבר לאחר והוא בא לגאלה מהלוקח. אבל בדרך הראשון שהשדה עדיין ברשות הקדש. והוא בא לגאלה מהגזבר קשה אמאי לא יגאלנה כמות שהיתה. הא ודאי שדה אחוזה נמי הויא. כמפורש בקרא ואם גאל יגאל את השדה וקם לו. כיון דביובל ראשון מיירי. דהיינו קודם היובל. דהא מדכתיב בתר הכי והי' השדה בצאתו ביובל וגו': מכלל דהשתא קודם יובל קיימינן. ועוד דביובל אפי' להיות בידו כשדה מקנה לא מצי לגאלה למאי דקיימינן השתא. וזו היא ג"כ כוונת התוס' בתירוצם. אלא דמשום דבגמרא פריך בפשיטות שדה אחוזה נמי הויא. דמשמע דביובל ראשון אין מקום כלל להך דרשא אפי' לדרך השני. לזה הוסיפו לומר דע"כ הך דרשא דדרשינן מייתורא דקרא דעוד. לא קיימא על דרך השני כשמכרה לאחר והוא בא לגאלה מיד הלוקח. דבזה אין סברא כלל לומר שלא יוכל לגאלה אפי' שלא תהא בידו אלא כשדה מקנה. דאיצטריך יתורא דקרא לאשמעינן שיכול. דודאי הרשות ביד הלוקח לעשות בשדה שלקח ככל מה שירצה עד היובל. אלא ודאי לא קיימא הך דרשא אלא על דרך הראשון. כשבא לגאלה מיד הגזבר. ועל זה שפיר פריך שדה אחוזה נמי הויא. כן נראה כוונת התוס' שם. אף שלשונם מגומגם עיי"ש: איברא דלענ"ד אין זה מוכרח. דהרי גם כשבא לגאלה מיד הגזבר אין סברא שיהיו הבעלים גרופים מאחר. שלא יוכלו לגאלה אפי' על דעת שתהא לפניהם רק כשדה מקנה. אטו משום שהם בעלים והשדה היא אחוזתם מיגרע גרעי מאחרים. ומיהו נראה דמזה מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל. דהך קרא הוא אזהרת לאו. ועפ"ז שפיר יש מקום לומר דבעלים מיגרע גרעי מאחרים עפמש"כ הרמב"ם ז"ל סוף הלכות תמורה עיי"ש היטב. אבל לפי דעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דאין כאן אזהרת לאו. ואינו אלא שלילה. לומר שאינו יכול לגאלה. ודאי קשה טובא מהיכא תיסק אדעתין לומר שיהיו הבעלים גרועים מאחרים. ועכצ"ל דאי לאו דכתיב עוד. הוה סד"א דגזה"כ הוא דאין יכולים לגאול כלל אפי' שתהא בידם כשדה מקנה. וגרעינהו קרא מאחרים. וא"כ הכי נמי מיתוקים שפיר קרא גם על דרך הראשון כשבא לגאלה מיד הלוקח מהאי טעמא. אבל לפמש"כ פריך שפיר. דעכ"פ כיון דקרא בשני הדרכים מיירי. א"כ ודאי אתרוייהו קאי. והשתא קשה דבדרך הראשון שהוא גואלה מהגזבר שדה אחוזה נמי הויא כמפורש בקרא. ולהכי הוכרח לאוקמה ביובל שני. ועכ"פ גם לפמש"כ התוס' ע"כ מוכרח מזה דקרא מתפרש בשני דרכים. דאל"כ ודאי לא יתכן כלל לומר דקרא דעוד קאי על מאי דלא מיירי בי' הך קרא כלל. אם איתא דקרא לא מיירי אלא במכרה לאיש אחר בלבד. והשתא א"כ ודאי קשה דלשיטת רבינו הגאון ז"ל הו"ל למנותן בשני לאוין: אבל נראה דנהי ודאי דע"כ מוכרח מתוך הסוגיא דפסיקא לי' לתלמודא דלפום פשטי' דקרא אית לן למימר דאין הכתוב מתפרש אלא בשני דרכים. אם לא יגאל לחוד. ואם מכר לחוד. מ"מ היינו רק כל כמה שאין לנו הכרח מגופי' דקרא לפרש בענין אחר. אבל לר"א דמשמע לי' מקרא דוהי' השדה בצאתו ביובל. דדוקא בצאתו מיד אחר שלקחה מהגזבר הוא דיוצאה לכהנים ביובל. אבל כל שלא נמכרה לאחר אין לכהנים שום זכות בה כלל. כדמסקינן שם בסוגיא דהיינו טעמא דר"א עיי"ש. ולפום מאי דמסקינן התם בלישנא בתרא דכל כמה שלא מכרה הגזבר לאחר לעולם הרשות ביד הבעלים לגאלה שתהא לפניהם כשדה אחוזה כמות שהיתה לר"א עיי"ש. ע"כ מוכרח מזה דלא מתפרש קרא אלא בדרך אחד. ואם מכר לאו מילתא באנפי נפשי' הוא. אלא קאי ארישא דקרא שאם לא יגאלו הבעלים ומכרה לאיש אחר אז לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל מיד איש זה לכהנים. דהרי לר"א כל שלא מכרה הגזבר לאחר לא אבדו הבעלים זכותם כלל. ולעולם יכולים לגאלה שתהא לפניהם כשדה אחוזה אפי' לאחר כמה יובלים. ולא משכחת קרא דלא יגאל עוד ולא קרא דוהי' השדה בצאתו ביובל וגו'. אלא בשמכרה הגזבר לאיש אחר דוקא. וכיון דהכי משמע לי' לר"א מקרא גופי'. ע"כ קרא דחיק ומוקים אנפשי' דלא מתפרש אלא בדרך אחד. וממילא מבואר דלפ"ז מיתוקם קרא דלא יגאל עוד גם ביובל ראשון. דהרי כיון דהשתא למסקנא לר"א לא מתפרש קרא אלא בדרך אחד. דהיינו בשמכרה הגזבר לאיש אחר. שוב אין מקום להקשות שדה אחוזה נמי הויא. דהרי במכרה לאיש אחר קיימינן. דודאי מיד משנמכרה אבדו הבעלים זכותם לגמרי ולא מצו לגאלה אלא כאחר. דהיינו שתהא לפניהם כשדה מקנה ויוצאת ביובל לכהנים. כדתנן במתניתין. ומש"כ התוס' שם כ"ו ע"ב בד"ה אלא הכא וכו'. דגם לר"א מתפרש קרא בשני דרכים עיי"ש. היינו דוקא לפום לישנא קמא. דלר"א בעלים ביובל שני כאחר דמו. ולפ"ז שפיר איכא לפרושי קרא גם לדידי' בשני דרכים. האחד אם לא יגאלו הבעלים ביובל ראשון אפ' לא מכרה גזבר לאיש אחר אז ביובל שני לא יגאל עוד והי' השדה בצאתו וגו'. והדרך השני אם מכר לאיש אחר אז אפי' ביובל ראשון לא יגאל עוד והי' השדה בצאתו וגו'. אבל לפום לישנא בתרא ודאי ע"כ אין מקום לפרש הכתוב אלא בדרך אחד וכמו שנתבאר: והנה לענין הלכה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ערכין הי"ט פסק כר"י דנכנסין לתוכה ונותנין את דמיה. וכתב בכ"מ שם טעמו משום דידוע דהלכה כר"י עיי"ש. ולענ"ד אין מזה הכרע. דאע"ג דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. מ"מ אכתי אין הכרע לומר דהילכתא כוותי' לגבי ר"א. דהא ודאי ר"א דהכא אין זה ר"א בן הורקנוס דאמרינן ר"א שמותי. דקדים טפי טובא ולאו בר פלוגתי' דר"י ור"ש הוא. ובודאי הכא הוא רבי אלעזר בן שמוע חבירם של ר"י ור"ש ובר פלוגתייהו ואפשר דהילכתא כוותי'. דאשכחן בגיטין כ"ו ע"ב ושאר דוכתי דרב קרי עלי' טוביינא דחכימי עיי"ש. ואשכחן ביבמות בפרק הבא על יבמתו ס"א ע"ב דאיפליגו רבי יהודה וחכמים בהדי רבי אלעזר לענין פנוי הבא על הפנויה דלר"א עשאה זונה וחכמים ורבי יהודה פליגי עלי'. ואפי' הכי איצטריך התם רב עמרם למיפסק הילכתא דלא כוותי' עיי"ש. ומשמע דבלא"ה הי' ראוי לומר דהילכתא כר"א. וכ"ש כאן דר"י לחוד פליג עלי'. ור"ש נמי לא מסייע בהדי'. וא"כ ודאי איכא למימר דהילכתא כוותי'. ואע"פ שיש מקום לדחות הכרח זה. מ"מ אין לנו עכ"פ הכרעה לפסוק הלכה כר"י לגבי ר"א חבירו. ואדרבה מדשקיל וטרי בכולה סוגיא דערכין שם אליבא דר"א. משמע דהילכתא כוותי'. ועי' ריש פ"ז דערכין כ"ד ע"ב ובמש"כ הר"ב ברה"ז שם על דברי הכ"מ עיי"ש היטב. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כר"א. וכלישנא בתרא. כדעת הסוברין דלעולם קיי"ל כלישנא בתרא. ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר דלרבינו הגאון ז"ל קיי"ל כר"א. דהרי לר"י ור"ש אמרינן התם דקרא דלא יגאל עוד לא מיתוקם אלא בשדה שיצאה לכהן והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה. סד"א לא תיפרק שתהא לפניו כשדה מקנה. ת"ל עוד. לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה עיי"ש. ולפ"ז ודאי הך קרא לא קאי דוקא על היכא דמכרה הגזבר לאחר. אלא אפי' לא נמכרה לאחר שהכהנים נכנסין לתוכה לר"י ור"ש בדמים או שלא בדמים. נמי שייכא אזהרה זו דלא יגאל עוד כשהכהן הקדישה והבעלים באו לפדותה מהגזבר: הן אמת דמפירש"י בכל הסוגיא דהתם כ"ו ע"א מבואר דס"ל דגם לפי הך אוקימתא לא מיתוקם קרא אלא בשמכרה הגזבר לאחר ויצאתה מידו לכהנים. כמבואר שם בד"ה שיצאתה לכהנים וכו'. ובד"ה ואיצטריך וכו' עיי"ש ובגיטין מ"ח ע"א בד"ה שדה אחוזה עיי"ש. אבל דבריו ז"ל צ"ע אצלי. דודאי פשיטא דלא שנא מכרה ולא שנא לא מכרה. ובהדיא מבואר בפירש"י שם לעיל בד"ה סכינא וכו' דקרא גם בלא מכרה מיירי עיי"ש. ואולי אפשר לומר דרש"י לאו דוקא נקט הכי ואין להאריך. עכ"פ ודאי אין שום חילוק בזה. ואם איתא דקיי"ל כר"י או ר"ש. לא הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למ כתב הנמכרת לא יגאול. דהרי לפי הך אוקימתא גם בשאינה נמכרת שייכא אזהרה זו. אלא ודאי מוכרח דס"ל דכר"א קיי"ל. ולדידי' ודאי לא משכחת לה לאזהרה זו אלא בנמכרת דוקא. ובהכי ניחא נמי מאי דנקט אזהרה זו סתם. דמשמע אפי' ביובל ראשון. וזה ניחא לר"א. דלדידי' אפי' ביובל ראשון מיתוקמא שפיר וכמשכ"ל. אבל לר"י ור"ש לא מיתוקמא אלא ביובל שני כמבואר שם. והשתא עפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה בזה אלא לאו אחד. דהרי לר"א לפום לישנא בתרא ודאי לא משכחת אזהרה זו אלא במכרה הגזבר לאחר דוקא. ובחד גוונא הוא דמיירי קרא. ואין כאן אלא לאו אחד בלבד אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל: והשתא ממילא ניחא נמי מש"כ מקנה הנמכרת. אע"ג דודאי לא שייכא אזהרה זו אלא דוקא בשדה אחוזה. וקרא בשדה אחוזה הוא דמיירי. והיינו משום דודאי רשאים הבעלים לגאלה בתורת שדה מקנה. ולא הזהיר הכתוב אלא שלא יגאלנה בתורת שדה אחוזתו. וכדדרשינן התם מדכתיב עוד. וכדי לרמז על ענין זה כתב רבינו הגאון ז"ל ומקנה הנמכרת בל יגאול. כלומר שדה אחוזתו שנעשית שדה מקנה ע"י מכירתה. דאילו לא מכרה הגזבר לאיש אחר היתה לה לעולם תורת שדה אחוזתו כשיגאלנה. לפי מאי דקיי"ל כר"א וכלישנא בתרא. אלא דע"י שמכרה הגזבר לאיש אחר אבדו הבעלים זכותם שתהא לפניהם כשדה אחוזה. ועל זה הזהיר הכתוב לבל יגאלנה על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו. ואין רשאין לפדותה אלא בתורת שדה מקנה כאיש אחר. וזה ברור בכוונת רבינו הגאון ז"ל. וראיתי להר"ב תוס' יו"ט בפ"ז דערכין מ"ג שכתב וז"ל והא ודאי דלא אתי קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר. שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא יוצאה מידו ביובל וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי בתרתי. חדא דלאו מילתא דפשיטא היא שלא יהיו הבעלים גרועים מאיש אחר. דהרי איצטריך להכי קרא יתירה עוד. כדדרשינן בברייתא שם. ומביאה התוס' יו"ט גופי' שם לקמן בסמוך. ומשמע דאי לאו דגלי קרא ודאי הי' מקום לומר כן. וכבר ביארנו לעיל דמזה ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל דהך קרא אינו שלילה בעלמא אלא אזהרת לאו. ועוד דמבואר דס"ל להתוס' יו"ט דאיסורא איכא במילתא. ואם גאל בתורת שדה אחוזתו עובר בלאו דלא יגאל. אבל אין דעת כל הראשונים ז"ל כן. זולת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא ראה דבריו הר"ב תוס' יו"ט. ואין להאריך בזה: אלא דאכתי צ"ע לכאורה לדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקרא דלא יגאל עוד הוא אזהרת לאו. מדאמרינן התם תניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וכו'. מה ת"ל לאשר קנהו מאתו. שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר. יכול תחזור לבעלים הראשונים. ת"ל לאשר קנהו. ואיצטריך לא יגאל ואיצטריך לאשר קנהו. דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרה כלל. אבל הכא דקא הדרה תיהדר למרא קמא. כתב רחמנא לאשר קנהו. ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קיהבי בעלים דמי. אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו. כתב רחמנא לא יגאל עיי"ש. והשתא לדעת רבינו הגאון ז"ל דלא יגאל עוד הוא אזהרת לאו שלא יגאל. א"כ מאי קשה לו דליכתוב לאשר קנהו ולא ליכתוב לא יגאל. ואיצטריך לשנויי כדמשני. ומאי קושיא. ותיפוק לי' דודאי איצטריך קרא לאזהרת לאו דליכא למשמע מקרא דלאשר קנהו. מיהו אין מזה הכרח כ"כ. דאפשר לומר דודאי אין הכי נמי. אלא דניחא לי' טפי למיעבד צריכותא בעיקר דינא. דאי לאו דכתיב קרא דלא יגאל עוד. גם עיקר דינא לא הוה שמעינן מקרא דלאשר קנהו. משום דשאני התם דלא קיהבי בעלים דמי. כמו דלא הוה שמעינן מהכא דינא דהתם. אי לא הוה כתיב קרא דלאשר קנהו. ועביד צריכותא דתרווייהו בחד גוונא. ומ"מ לא מצאתי חבר לרבינו הגאון ז"ל באזהרה זו. וגם לרבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא ראיתי שמנה לאו זה בפירוש. אבל נראה דזו היא כוונתו במש"כ שם בדבור לא תגנוב וז"ל בם ובזרעם תתי חק גאולת ממכר וכו' עיי"ש. ור"ל חק של מכר הגזבר. שאם הקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר יש חילוק בין בם. דהיינו גאולת הבעלים עצמם ובזרעם. שהבעלים עצמם או בנו שפדאו מהגזבר הרי זה חוזר לאחוזתו כמו שהיתה. אלא שאם מכרה הגזבר לבנו של הבעלים חוזרת לו ביובל. ועד יובל היא נשארת ביד הבן. שהרי לקחה. אבל כשמכרה לבתו או לשאר קרובים וכ"ש לאחר. אז מוזהרים הבעלים בלאו דלא יגאל עוד אלא בתורת שדה מקנה ולא בתורת אחוזתו. כמבואר בפ"ז דערכין כ"ה ע"א ושאר דוכתי. ועיקר כוונתו שם ללאו זה: והנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין רכ"ז מנה לאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות. וביאר ענין האזהרה. וז"ל הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל. וביותר ביאור כתב בחבורו הגדול בריש פי"א מהלכות שמיטה ויובל דשניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים עיי"ש. ומנאוהו כל הבאים אחריו. אלא שלדעת הרמב"ן ז"ל אין האזהרה אלא על המוכר בלבד שלא ימכרנה לנכרי עיי"ש. וכ"כ בפירש"י פרשת בהר דהך קרא הוא אזהרת לאו. אלא שכתב דאזהרה היא רק ללוקח שיחזיר השדה לבעלים ביובל. ולא יהא כובשה לצמיתות תחת ידו עיי"ש. וכן פי' רבינו בחיי ז"ל שם עיי"ש וכן פי' הסמ"ג לאוין רע"ה עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. ומש"כ בזה"ר לאוין סי' קי"ט דכוונת הר"ש בן גבירול ז"ל שם באזהרותיו למנות לאו זה במש"כ שם ומצות לא תמכרו שדה מגרש ערים וכתב דבלא תמכרו. כוונתו ללאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. ושדה מגרש הוא לאו דשדה מגרש עריהם לא ימכר. עיי"ש. זה תמוה דמלבד דלא משמע הכי כלל מלשון הרשב"ג. ובודאי משמע דלא תמכרו שדה מגרש ערים לאו אחד הוא. בלא"ה לא יתכן כלל לומר דלא תמכרו היינו לאו דלא תמכר לצמיתות. חדא דהו"ל למיכתב הארץ לא תמכר. דאל"כ לא ידענו כלל על מה נאמרה אזהרה זו. ועוד דהעיקר חסר. דהרי למכור מותר ואין האזהרה אלא על מכירה לצמיתות. והיאך יכתוב מכירה סתם שאין בה שום איסור. אבל הדבר ברור דהרשב"ג שהוא מהנמשכים אחר הבה"ג לא מנה לאו זה כלל. ואין כוונתו אלא ללאו דשדה מגרש עריהם לא ימכר בלבד. אלא שראיתי לרבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שנראה דכוונתו למנות לאו זה. וס"ל כדעת רש"י וסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל דהוא אזהרה ללוקח להחזיר ביובל ולא יכבשנה תחת ידו לצמיתות. שכתב שם וז"ל ולתת גאולה לארץ שלא תמכר לצמיתות עכ"ל עיי"ש. והוא ז"ל ג"כ מהנמשכים אחר הבה"ג כידוע: וגם רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. לא כאן ולא באזהרותיו שע"פ עשה"ד. אלא שאפשר לומר דאפי' אם ס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ לא מנה אותו משום דס"ל כדעת רש"י ז"ל וסייעתו דאזהרה זו לא קאי אלא על הלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעלים. ולשיטתו אזיל דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אחר שבאה העשה במנין העשין שוב אין הלאו בא במנין. והכא נמי כיון שכבר מנה לעיל עשין ס"ג עשה דחזרת שדות ביובל. שוב לא מנה הלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות שמזהיר ג"כ על ענין זה עצמו. אבל דעת הבה"ג לא מיתרצא בהכי. שאין זו שיטתו. שהרי בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה דרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל למנות שניהם. וא"כ אמאי לא מנו לאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות. ואמנם כבר כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בהר וז"ל והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו. אבל הוא טעם. יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם. כי לי הארץ ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים. וזו היא כוונתם בת"כ לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עיניך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז אתי שפיר גם דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן העלה הרמב"ן ז"ל בהשגות לסה"מ שם בפירוש בדעת הבה"ג. וז"ל שם והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל. אבל צוה ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמי. ולכן לא כתב בעל הלכות גדולות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה עכ"ל עיי"ש. ואפשר דזו היא ג"כ כוונת הר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. שכתב ולתת גאולה לארץ שלא תמכר לצמיתות. כלומר שצוה לתת גאולה לארץ לפי שאינה נמכרת לצמיתות. וזה ממש כדברי הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג. וא"כ אין כוונתו אלא למנות עשה דגאולה תתנו לארץ בלבד. ולנתינת טעם כתב שלא תמכר לצמיתות כלשון הכתוב לפי פירושו של הרמב"ן ז"ל. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל: אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל בסה"מ שם דמסקנתו אח"כ דע"כ הך קרא הוא אזהרת לאו להזהיר להמוכר שלא ימכור אחוזתו לנכרי שיחזיק בה לצמיתות ולא ינהיג בה דין יובל עיי"ש. וא"כ זהו דלא כהבה"ג וגם לא כפירש"י וסייעתו ז"ל. דלפירש"י וסייעתו ז"ל על המוכר ליכא שום אזהרה כלל. וגם להלוקח ליכא אזהרה אלא ביובל כשאינו מחזירה לבעלים. אבל בשעת מכירה לא הזהיר הכתוב כלום גם להלוקח. והכריח כן מדברי הירושלמי בפ"ה דדמאי ובפ"ד דגיטין דעל מאי דאיפליגו התם ר"מ ור"ש דלר"מ אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר ולר"ש יש קנין. ופירשו שם טעמא דר"מ מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. הקיש אחוזה לעבדים. מה עבדים אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם אף אחוזה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם. ואמר ר"א בר"י קומי ר"י ודא מסייע לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. א"ל כל גרמא אמר דהיא מסייע לר"ש הא נמכרה חלוטה היא. וכתב על זה הרמב"ן ז"ל שם וז"ל והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד עכו"ם ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לנכרים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו ואין הם קונים מכם. והוזהרנו מעבודת פרך שאמר לא ירדנו בפרך לעיניך. ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר ויצא ביובל הוא ובניו עמו. ופירש טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים וגו'. כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם. צוה עוד על המוכר שלא תמכר לצמיתות. והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו. הם הגוים. אבל נשמר שתהי' מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים. ולא נניח אותה בידם לעולם וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם לענ"ד אינני רואה משם שום הכרח נגד דעת הבה"ג ולא נגד דעת רש"י וסייעתו ז"ל. ודברי הרמב"ן ז"ל נפלאים בעיני. דהרי מאי דדרשינן דאין הם קונים מכם אין בזה שום אזהרה כלל. אלא דינא קמ"ל קרא. שאין הנכרי קונה את ישראל קנין הגוף כמו שקונה ישראל בעבד כנעני. וכן מה שדרשו שם בפ"ד דגיטין ולא הם קונים קנין הגוף זה מזה. ליכא בזה שום מניעה ואזהרה כלל. אלא דינא הכי הוא. והכי נמי מאי דמקשינן אחוזה לעבדים. הכי קאמרינן דאין קנין הגוף לנכרי בקרקע ארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. אבל שום איסורא לית בה כלל כמו במכירת עבדים לנכרי: ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ממה שהוזהרנו שלא יעבוד בו עבודת פרך לעיניך. לא ידענא מאי ענין זה לזה. דענין אחר הוא לגמרי שהזהיר הכתוב שלא נניח את הנכרי לעבוד בעבדו העברי עבודת פרך. ואף ישראל הוזהרו על כך שלא לעבוד איש באחיו עבודת פרך כמפורש בקרא. ועי' ברמב"ם פ"א מהלכות עבדים. ומה שהביא עוד הרמב"ן ז"ל ממת שנצטוינו להוציא אותו מידו ביובל מדכתיב ויצא בשנת היובל וגו'. ג"כ אין לו ענין כלל לכאן. דגם שם לא קאמר קרא אלא שאין שיעבודו של נכרי בעבד עברי אלא עד שנת היובל. וביובל יוצא ופקע שיעבודו. ופירש הכתוב הטעם כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ואין יכולים להמכר לעולם כעבד כנעני. אבל שום אזהרה ואיסור אין בזה כלל. ויותר הי' לו להרמב"ן ז"ל להביא מה שדרשו בספרא שם וכן בספרי פרשת ראה מדכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך שלא ימכור עצמו אלא לישראל ולא לנכרי. והביאה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים שם עיי"ש. אלא דגם זה לא שייך לכאן. דאיסור זה איתי' בכל דבר. כדדריש בספרא. וכי תמכרו ממכר לעמיתך. כשאתה מוכר לא תהי' מוכר אלא לעמיתך. או קנה מיד עמיתך כשאתה קונה לא תהי' קונה אלא מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר המטלטל ת"ל ממכר עיי"ש. וא"כ אין צריך להיקישא מעבדים. ואין זה אלא איסורא עלמא לכתחילה במקום שאפשר לקנות ולמכור לישראל. וכן העבד אם הוא מוכרח למכור את עצמו אסור למכור עצמו לנכרי במקום שאפשר לו להמכר לישראל. וגם אפשר דאינו אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ועכ"פ אין זה ענין לכאן. ומאי דמייתי סייעתא לר"מ מקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אדרבה מהא גופא מוכרח דאין בקרא זה אזהרת לאו. ולא קאמר קרא אלא דהארץ לא אפשר שתהא נמכרת לצמיתות וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' אליבא דהבה"ג. ומזה שפיר מסייע לר"מ דאין קנין לנכרי בא"י. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דמכירה לנכרי מכירת צמיתות היא. אבל אם נימא דהך קרא הוא אזהרת לאו שלא למכור. אין מזה סייעתא כלל לומר דכשעברו ומכרו לו דאין קנינו קנין. דכבר אפשר לומר דאע"פ שאסר קרא לכתחילה מ"מ בדיעבד קנה. ויש לו קנין להפקיע מיד מעשר. ועכ"פ ודאי מצד זה אין הכרח כלל להוכיח מזה שלא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואדרבה ע"פ דעתם אתי שפיר טפי הך סייעתא דמייתי לר"מ מהך קרא: איברא דממאי דמסיק בירושלמי וקאמר א"ל כל גרמא אמר דהוא מסייע לר"ש לא תמכר. הא אם נמכרה חלוטה היא. מזה מתבאר דבאמת מסיק התם דהך קרא הוא אזהרת לאו. ועפ"ז קדחי לסייעתא דמייתי ראב"י לר"מ מהך קרא. משום דלא קאמר קרא אלא שלא ימכור. אבל אם עבר ומכר חלוטה היא לו ויש לו בה קנין. אבל אם איתא דהך קרא אינו אלא שלילה. לומר דהארץ אינה נמכרת לצמיתות כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ודאי לא יתכן לומר שאם נמכרה חלוטה היא. מיהו נראה דגם מההיא לא איריא כלל. דהרי אכתי צריך להבין מאי דקמייתי מזה סייעתא לר"ש. נהי דקדחי שפיר מאי דהוה בעי ר"א בר"י לאוכוחי מיני' סייעתא לר"מ. משום די"ל דקרא לא אתי אלא להזהיר לכתחילה. מ"מ אכתי אין לנו הכרח מקרא לומר כן. ומנ"ל דלא מתפרש קרא בדרך שלילה לומר דהארץ לא אפשר שתמכר לצמיתות. כדהוה בעי ר"א בר"י למימר. ונהי דאפשר לומר דהכי משמע לי' לר"י משמעותא דקרא דלאזהרת לאו הוא דקאתי. מ"מ אכתי מנ"ל לומר כ"כ בפשיטות דאם נמכרה חליטה היא. ואיזה הכרח יש לו לזה מהך קרא. ועכצ"ל דס"ל דאם איתא דגם בדיעבד אינה חלוטה. לא הוה שייכא אזהרה שלא ימכרנה לחלוטין. כיון שאין בידו כלל לעשות כן. אלא ודאי מוכרח שאם נמכרה חלוטה היא. ולזה שפיר הזהיר הכתוב שלא יעשה כן. ומזה מייתי שפיר ראי' לר"ש דיש קנין. אלא דלפ"ז א"כ לר"מ דס"ל דאין קנין. עכצ"ל דס"ל דקרא לא אתי לאזהרה. ואינו אלא שלילה לומר דאי אפשר שתמכר לצמיתות. דהרי אם איתא דהו"ל אזהרת לאו פסיקא לי' לירושלמי דאם נמכרה חלוטה היא. וא"כ יש קנין. והשתא א"כ לדידן דקיי"ל כר"מ דאין קנין. נמצא דע"כ קרא אינו אזהרת לאו. וא"כ מוכרח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו: איברא דהתינח לדעת הבה"ג וסייעתו. אבל לדעת רש"י וסייעתו ז"ל אכתי לכאורה ודאי קשה מדברי הירושלמי שם. דהוי דלא כמאן. דהרי עכ"פ לכ"ע קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות לא קאי אלא אשעת מכירה. דלמר הוא שלילה. ואינו אזהרת לאו כלל. ולמר הוא אזהרה שלא למכור. ודלא כדעת רש"י וסייעתו ז"ל דס"ל דקרא לאזהרת לוקח וביובל הוא דקאי. שלא יהא כובשה תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים. מיהו נראה דגם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל לא תקשה. דאיכא למימר דמאי דקאמר כל גרמא אמר דהוא מסייע לר"ש וכו'. הכי פירושו. לדידך גופא דקאמרת דהוא מסייע לר"מ. וא"כ סבירא לך דקרא כפשטי' דעל שעת מכירה קאי. אמינא אנא דהוא מסייע אדרבה לר"ש. דהרי ודאי קרא אזהרת לאו משמע ולא שלילה בעלמא. וכיון דעל שעת מכירה קאי הו"ל אזהרה שלא למכור לצמיתות. וא"כ ע"כ משמע הא אם נמכרה חלוטה היא. וא"כ אדרבה מסייע לר"ש דאמר יש קנין. אבל לקושטא דמילתא לא קאי כלל על שעת מכירה. אלא ביובל מיירי. ולהזהיר את הלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים. וכדמשמע מקרא דבשנת היובל הוא דמיירי. וא"כ תו לא מוכח מידי לא כמר ולא כמר. אלא דזה לא יתכן רק לשיטת רש"י וסייעתו. אבל להבה"ג וסייעתו עכצ"ל דדברי הירושלמי הם כפשוטן. דאע"ג דלר"ש דאמר יש קנין לנכרי קרא לאזהרת לאו הוא דקאתי. מ"מ לר"מ דאמר אין קנין לנכרי אינו אלא שלילה לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות. וכדמפרש קרא טעמא כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם עיי"ש. וכיון דקיי"ל כר"מ אין כאן אזהרת לאו. ולכן לא מנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל בין אם ס"ל כדעת רש"י וסייעתו ז"ל ובין אם ס"ל כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דבריו נכונים במה שלא מנה לאו זה: ומ"מ דברי הרמב"ן ז"ל שהכריח מדברי הירושלמי שם לומר דהך קרא הוא אזהרת לאו ושלא כדעת הבה"ג וסייעתו. ודאי תמוהים כמו שנתבאר. דאדרבה למאי דקיי"ל כר"מ מוכרח לכאורה דעכ"פ אין בזה אזהרת לאו שלא למכור לנכרי. אמנם נראה דלכאורה יש להכריח כדעת הרמב"ן ז"ל דאפי' לר"מ נמי הך קרא הו"ל אזהרת לאו שלא למכור מכירת צמיתות. ע"פ מאי דלכאורה מגופי' דקרא ע"כ מוכרח דהך קרא אינו אלא אזהרת לאו. מדאמרה תורה דשדה מקנה שהקדישה לוקח אע"פ שלא נגאלה קודם יובל חוזרת לבעלים ביובל. ואינה מתחלקת לכהנים ביובל כשדה אחוזה. והיינו משום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כדתנן במתניתין סופ"ז דערכין עיי"ש. והשתא אי אמרת בשלמא דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא אזהרת לאו שלא ימכור. ומאי דכתיב כי לי הארץ וגו' אינו אלא לומר כי לי הארץ ואתם רק גרים ותושבים עמדי. ואנוכי נתתיה לכם. ולכן אני מטיל עליכם חובה שלא למכרה מכירת צמיתות. אבל גוף הקרקע ודאי של הבעלים היא גם לענין יובל. שפיר חילק הכתוב בזה בין שדה אחוזתו לשדה מקנתו. אבל אם איתא דהך קרא לא הוי אלא שלילה לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות. מטעם דלי כל הארץ וגרים ותושבים אתם עמדי. וכמוכר דבר שאינו שלו הוא. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעת הבה"ג. וכן דעת הרשב"א ז"ל. הביאו הנמוק"י בפרק הזהב ובש"מ פרק האומנין ע"ט ע"א. דאע"ג דמהני תנאי בשמיטה להתנות ע"מ שלא תשמיטני בשביעית. מ"מ ביובל לא מהני תנאי ע"מ שלא תחזיר ביובל. משום שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו. שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכו' עיי"ש. וכ"כ שם בשם הריטב"א ז"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ"ק דמכות ג' ע"ב. וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל בגיטין פרק השולח מ"ח ע"א עיי"ש. והיינו משום דס"ל דהך קרא אינו אלא שלילה. לומר דאי אפשר שתמכר הארץ לצמיתות כי לי הארץ ואינה שלך. א"כ מאי שנא שדה אחוזה משדה מקנה. דמידי הוא טעמא משום דהו"ל דבר שאינו שלו שדה אחוזתו נמי הו"ל דבר שאינו שלו לענין יובל. ואינה שלו אלא עד יובל. ואין לומר דגזה"כ הוא דאם הקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה מתחלקת לכהנים ביובל אע"פ שאינה שלו משהגיע יובל. דהרי במתני' דערכין שם מבואר דבסברא תליא מילתא. דזו היא שלו וזו אינה שלו וע"כ מוכרח מזה דשדה אחוזתו גם לענין יובל שלו היא. אלא דאיסורא הוא דרמי רחמנא עלי' שלא למכרה לצמיתות. וא"כ מתבאר מזה דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. ומאי דלא מהני תנאי ביובל כדרך שמועיל בשמיטה. כמו שהכריחו הראשונים ז"ל מסוגיא דגיטין פרק השולח ופרק האומנין שם. ע"כ היינו לא משום דהו"ל דבר שאינו שלו כמש"כ הראשונים ז"ל שהבאתי אלא מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל ברפ"ק דמכות שם דכיון דמוכר מוזהר עלה בלאו שלא ימכור לצמיתות. לא מצי מחיל. כמו ברבית דלא מצי לאתנויי שלא יהא בו רבית. משום דאזהרי' רחמנא ללוה שלא ללות ברבית עייי"ש בדבריו: אלא דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי במתניתין דערכין שם דתנן התם הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה. הרי היא כשדה אחוזה. הקדישה ואח"כ מת אביו. הרי היא כשדה מקנה דברי ר"מ. רבי יהודה ור"ש אומרים הרי היא כשדה אחוזה. שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו. שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאתה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עיי"ש. והשתא לר"י ור"ש ודאי עכצ"ל דלא בשלו ואינו שלו תליא מילתא. דהרי בשדה אחוזה ס"ל דאפי' כשהקדישה בשעה שעדיין לא היתה שלו אלא של אביו גלי קרא דאינה חוזרת לו ביובל אלא מתחלקת לכהנים. אע"ג דגם כאן שייך טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דהרי בשעתא דאקדשה לאו דידי' הויא. וע"כ לדידהו מה שחילקה תורה לענין זה בין שדה מקנה לשדה אחוזה אינו אלא גזה"כ. וסיפא דקתני טעמא דשדה מקנה אינה מתחלקת לכהנים ביובל משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ע"כ לא אתיא אלא כר"מ. דס"ל דאינה מתחלקת לכהנים אלא כשכבר היתה שלו בשעתא דאקדשה. וכשקנה שדה אחוזה של אביו והקדישה ואח"כ מת אביו אינה יוצאה לכהנים ביובל. ומעתה א"כ ע"כ אין הכרח לומר דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הוא אזהרת לאו אלא לר"מ. דמשמע לי' קרא דחילק בין שדה אחוזה לשדה מקנה לענין לצאת לכהנים ביובל היינו מטעמא דזו היא שלו וזו אינה שלו. אבל לר"י ור"ש שפיר איכא למימר דאינו אלא שלילה. דהרי בלא"ה ע"כ לדידהו לא תלי טעמא בהכי. אלא גזה"כ הוא כמו שנתבאר. והשתא א"כ מוכרחים דברי הרמב"ן ז"ל. דע"כ אליבא דכ"ע קאמר בירושלמי שם דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. דע"כ ליכא למימר דלא קאמר הכי אלא אליבא דר"י ור"ש דס"ל דיש קנין לנכרי. אבל לר"מ דאמר אין קנין הך קרא אינו אלא שלילה. דהרי אדרבה לר"מ בלא"ה ע"כ מוכרח לומר דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. והרמב"ן ז"ל לא בא להכריח מהירושלמי שם אלא דאפי' לר"י ור"ש במתניתין דערכין שם דקיי"ל כוותייהו. נמי הך קרא הו"ל אזהרת לאו. אע"ג דלדידהו מגופי' דקרא אין הכרח לזה. ועכצ"ל דלר"מ אע"ג דג"כ ס"ל דקרא לאזהרת לאו היא דאתי. מ"מ ס"ל דאפי' בדיעבד אינה חלוטה. ומהאי טעמא הוא דס"ל אין קנין לנכרי. משום דמכירה לנכרי הו"ל בכל ענין מכירת צמיתות. ואין המכירה מועלת. וכדיליף מדאיתקישא אחוזה לעבדים. אלא דאליבא דר"י ור"ש קאמר רבי יוסא דס"ל דמהך קרא גופא שמעינן דיש קנין. דאם איתא דאין קנין לא הוה מזהיר קרא על מכירת צמיתות. כיון דאי אפשר כלל למכור לצמיתות. אבל ר"מ לית לי' סברא זו. וא"כ מתבאר מזה דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל לכ"ע אזהרת לאו כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל: ואמנם לפמש"כ יש כאן מקום עיון על דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י ור"ש במתניתין דערכין שם. כמבואר בפ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ח עיי"ש. ומלבד דקשה דלפי מה שנתבאר דסיפא דההיא מתניתין לא אתיא אלא כר"מ ולא כר"י ור"ש. וא"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דקיי"ל הלכה כסתם. וא"כ כר"מ קיי"ל. קשה ביותר דהרי שם לעיל בהלכה כ"ו כתב הרמב"ם ז"ל גופי' כלישנא דסיפא דמתניתין דהמקדיש שדה מקנתו בין שנפדית מיד הגזבר וכו' בין שלא נפדית. והרי היא יוצאה מיד ההקדש. הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עיי"ש. וא"כ דבריו סותרים זא"ז. ולכן נראה דכיון דחזינן דגם בשדה אחוזה לא אמרה תורה שתצא לכהנים ביובל אלא כשלא גאלוה הבעלים קודם יובל. ועד היובל הרשות בידם לגאול ותהא לפניהם כשדה אחוזתם כמו שהיתה. א"כ ע"כ לא בשעת ההקדש תליא מילתא. אלא כל שהגיע יובל ולא גאלה. עשאה הכתוב כאילו עכשיו ברגע האחרון שקודם יובל הוא מקדישה לעולם. ומווחר על זכותו בשדה זו לגמרי להקדש. ואין לומר דכל שלא גאלה קודם יובל איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשעתא דאקדשה הי' דעתו להחליטה ביד ההקדש לצמיתות. דא"כ הדבר תלוי בברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה בדאורייתא. ועוד דלר"י ור"ש גופייהו ס"ל לחד מ"ד ריש פ"ג דגיטין. ובפרק בכל מערבין דבתולה בדעת עצמו אין ברירה עיי"ש. ועכצ"ל דעכשיו ברגע האחרון שקודם יובל הרי הוא כמחליטה בידי הקדש. ומעתה א"כ בלוקח שדה מאביו אפי' הקדישה ואח"כ מת אביו. דגלי קרא לר"י ור"ש דיוצאה לכהנים ביובל. שפיר י"ל דטעמא משום דשלו הוא קודם יובל. כיון דמה שאמרה תורה שיוצא' לכהנים ביובל אין זה אלא משום דעכשיו ברגע שקודם יובל הוא מחליטה. והרי גם בזה עכשיו שלו היא. וא"כ אתיא שפיר סיפא דמתניתין אפי' אליבא דר"י ור"ש. איברא דלפ"ז היכא שמכרה הגזבר לאחר. לדעת הסוברין דאפי' גאלוה הבעלים מיד הלוקח יוצאה מתחת ידם לכהנים ביובל. וא"כ עכצ"ל דהדבר תלוי ג"כ בשעה שמוכרה הגזבר לאחר. דכיון שמניחין למכרה לאחרים ודאי גמרו בדעתן שלא לגאלה עוד כלל. וא"כ התינח כשמת האב קודם שמכרה הגזבר. דאז כבר היא של הבן ויכול להחליטה בידי הקדש. ולכן דינה כשדה אחוזה. אבל כשמת האב לאחר מכירה אית לן למימר דאפי' לר"י ור"ש אינה יוצאה לכהנים ביובל. ולא משמע ממתניתין דהתם הכי כלל. דהרי סתמא קאמרי ר"י ור"ש במתניתין דאפי' הקדישה ואח"כ מת אביו הרי היא כשדה אחוזה. דמשמע דכל תורת שדה אחוזה עלי' כאילו הקדישוה הבעלים עצמן. ואפי' נמכרה ע"י הגזבר לאחר קודם מיתת האב. מיהו נראה דלק"מ דהרי אליבא דהרמב"ם קיימינן. והרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' גאלוה הבעלים אחר שמכרה הגזבר לאחר אינה יוצאה לכהנים ביובל. וא"כ גם בנמכרה ע"י הגזבר לאיש אחר לא תליא מילתא אלא בשעה שקודם שהגיע יובל. וכל שכבר מת האב באותה שעה כבר היא שלו. ובידו היה לגאלה ותהי' לפניו כשדה אחוזה. וכשלא עשה כן הרי הוא מחליטה ביד ההקדש ויוצאה לכהנים ביובל. וא"כ שפיר אתיא סיפא דמתניתין אליבא דכ"ע. ולק"מ לדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולפ"ז גם ממתניתין דערכין שם מוכרח לכאורה דאפי' לר"י ור"ש ע"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. כיון דלכ"ע בשלו ושאינו שלו תליא מילתא. וכמו שנתבאר: אלא דלפ"ז אפשר לצדד לאידך גיסא. ולומר דאע"ג דלר"י ור"ש ודאי מוכרח לומר דס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ לר"מ אין הכרח לומר כן. משום דאפי' את"ל דאינו אלא שלילה. אפי' הכי אין שום קושיא במאי דחילק הכתוב בין שדה מקנתו לשדה אחוזתו. משום דר"מ לטעמי' אזיל דס"ל בפ"ט דערכין ל"א ע"ב. ובפ"ח דבכורות נ"ב ע"ב דמתנה אינה חוזרת ביובל עיי"ש. וא"כ לדידי' אפי' לכשתמצא לומר דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הוא שלילה. ואחוזתו נמי אינו שלו לענין יובל. מ"מ ע"כ היינו רק לענין מכירה לצמיתות. אבל לענין מתנה לצמיתות הרי שלו היא לר"מ דאין מתנה בכלל מכר ואינה יוצאת ביובל. וא"כ הקדש לא גרע ממתנה להדיוט שבידו ליתנה לצמיתות. ושפיר חילקה תורה בין שדה אחוזתו שבידו להקדישה לצמיתות דשלו היא. משא"כ שדה מקנתו דהו"ל ביובל לגמרי אינה שלו לשום ענין. שהרי לא קנאה אלא עד יובל. והו"ל מקדיש דבר שאינו שלו. והילכך אינה יוצאה לכהנים ביובל. אבל לר"י ור"ש. דהו"ל רבנן דר"מ התם דס"ל דמתנה בכלל מכר לענין יובל. דאיתרבאי מקרא דתשובו לרבות מתנה עיי"ש. א"כ אם איתא דהך קרא הו"ל שלילה לדידהו הו"ל שדה אחוזתו נמי לענין יובל כדבר שאינו שלו לגמרי כשדה מקנתו. והיכי קאמרי בסיפא דמתניתין דהא דחילק הכתוב בין מקנתו לאחוזתו היינו משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. הרי זו וזו לאו דידיה נינהו. אלא ודאי עכצ"ל דלדידהו הך קרא הו"ל אזהרת לאו: ומעתה עפ"ז דברי הירושלמי שם מתפרשים שפיר כפשוטן. ואין צריך לידחק כמשכ"ל לדעת הרמב"ן ז"ל. דלר"מ ודאי איכא למימר דס"ל דקרא מתפרש בדרך שלילה. ואין כאן אזהרת לאו. משום דאזיל לטעמי' דס"ל מתנה אינה בכלל מכר אבל ר"י ור"ש לטעמייהו אזלי דמתנה לדידהו בכלל מכר. וא"כ ע"כ לדידהו הך קרא הו"ל אזהרת לאו. ובהכי נמי ניחא שפיר מאי דיליף מהך קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות דאין קנין לנכרי בא"י. משום דס"ל דקרא מתפרש בדרך שלילה. וא"כ לאו כל כמיני' למכרה לנכרי דהו"ל מכירת צמיתות. והו"ל לענין זה כדבר שאינו שלו. משא"כ ר"י ור"ש דאזלי לטעמייהו דס"ל דמתנה כמכר. וא"כ ע"כ הו"ל אזהרת לאו. וא"כ אדרבה יש מקום להוכיח מכאן דאם נמכרה חלוטה היא כדקאמר ר"י שם וכמשכ"ל. ועפ"ז ג"כ מתורצים שפיר דברי הרמב"ן ז"ל ממה שהקשינו לעיל שמביא ראי' מדברי הירושלמי שם דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. והרי לא אמרו כן שם אלא אליבא דר"י ור"ש. אבל לר"מ דקיי"ל כוותי' דאין קנין. אדרבה משמע דס"ל דאין זה אלא שלילה. ולהכי יליף מיני' דאין קנין. אבל עפ"ז ניחא שפיר. דר"מ ודאי ס"ל דהך קרא אינו אלא שלילה. והיינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמתנה אינה כמכר. אבל לדידן דקיי"ל דמתנה כמכר. ודאי אינה שלילה אלא אזהרת לאו. והא דקיי"ל אין קנין לנכרי. ע"כ לא נפק"ל אלא מהיקישא דאיתקישא אחוזה לעבדים. וכדקאמר התם בירושלמי מעיקרא. אבל מקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות ודאי איכא למימר כדקאמרי ר"י ור"ש דלאו ראי' היא. משום דע"כ למאי דקיי"ל דמתנה כמכר הך קרא הו"ל אזהרת לאו. וא"כ איכא למימר דאם עבר ומכר חלוטה היא: ועכ"פ לפ"ז לכאורה הוכחת הרמב"ן ז"ל מוכרחת. והכי נמי מוכח ממתני' דערכין שם. וא"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל צ"ע מהכא. מיהו ממתניתין. דערכין שם אין הכרת כ"כ. דאפשר דס"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל דודאי לר"י ור"ש מה שחילק הכתוב בין שדה מקנתו לשדה אחוזתו לענין זה גזה"כ הוא. ולא משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. וסיפא דמתניתין דמפרש טעמא דשדה מקנתו אינה יוצאה לכהנים ביובל משום דהו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. לא אתיא אלא כר"מ. ובאמת קיי"ל כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. ולא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל כר"י ור"ש. וא"כ שפיר אפשר לומר גם לר"י ור"ש דהך קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה. וכן נראה מדברי הבה"ג בהלכות בכורות שכתב וז"ל. שדה אחוזה. דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתי'. ואמר הא ארעא תיהוי הקדש. אי הוה בעי למיפרקה היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי. פריק לה בחמשין איסתרי כספא וכו'. ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהני דכתיב וכו' עכ"ל עיי"ש. וכלשון זה ממש כתב ג"כ בפסיקתא זוטרתא פרשת במדבר עיי"ש. ולכאורה תמוה מש"כ דין זה רק בשדה אתוזה שהקדישה משירשה מאביו. והרי אפי' בשהקדישה קודם שירשה מאביו. שקנאה מאביו והקדישה בחיי אביו. אלא שבא לפדותה אחר מיתת אביו. נמי יש לה דין שדה אחוזה לר"י ור"ש במתניתין דערכין שם שפסקו הרמב"ם וסייעתו ז"ל כוותייהו. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ודברי הבה"ג מדוקדקים. דלטעמי' אזיל דס"ל דקיי"ל בהא כר"מ. משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. וא"כ ודאי לא משכחת לה שתהא לה תורת שדה אחוזה בין לענין שתהא נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ובין לענין שאם לא גאלה תצא לכהנים ביובל. אלא בשהקדישה אחר שכבר ירשה. ולא בשהקדישה קודם שירשה. וזו היא ג"כ דעת הפסיקתא זוטרתא שם. וא"כ לר"י ור"ש ודאי אין לנו שום הכרח לומר דיש כאן אזהרת לאו. אלא דעכ"פ לדברי ר"מ לכאורה מוכרח כן. כיון דאיהו ס"ל דמה שחילק הכתוב בין שדה אחוזתו לשדה מקנתו היינו משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. אלא שכבר ביארנו דלר"מ דאזיל לטעמי' דמתנה אינה בכלל מכר. אפי' לכשתמצא לומר דהך קרא אינו אלא שלילה. שפיר חשיבא שדה אחוזה שלו לענין הקדש. וא"כ לכ"ע אין הכרח ממתניתין דערכין לומר דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. ואין מקום להכריח דהך קרא הו"ל אזהרת לאו אלא כמו שהכריח הרמב"ן ז"ל מדברי הירושלמי שם. והרי כבר נתבאר דגם מההיא דהתם אין הכרח לזה. משום דאדרבה משם מוכח איפכא. דדוקא לר"ש. ולר"י דס"ל התם כוותי' דיש קנין לעכו"ם. הוא דאמרינן הכי. אבל לר"מ דאמר אין קנין אין זו אזהרת לאו אלא שלילה. וכיון דקיי"ל בהכי כר"מ דאין קנין לנכרי. א"כ לדידן אין בזה אזהרת לאו. דהשתא לפי דעת הבה"ג תו לא שייך לומר כמשכ"ל אליבא דהרמב"ן ז"ל וכמבואר: ומלבד זה נראה ע"פ מאי דבלא"ה דברי הירושלמי תמוהים טובא לכאורה במאי דקאמר ר"א בר"י ודא מסייע כר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. והוא תמוה דהרי אליבא דר"מ קיימינן דס"ל דמתנה אינה בכלל מכר. וא"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות היינו דוקא מכירה. אבל מתנה הוא נותן לצמיתות. וא"כ אדרבה מוכח מהך קרא דיש קנין לנכרי מיהת במתנה אפי' כשנתן לו בפירוש לצמיתות. אלא דמכירה גזה"כ הוא ולא משום דאין קנין לנכרי. דא"כ אפי' מתנה נמי. ולכן נראה דס"ל להירושלמי דלר"מ דאמר אין מתנה כמכר. עכצ"ל דקרא הו"ל אזהרת לאו. דכיון דבידו ליתן במתנה אפי' לצמיתות ע"כ ליכא למימר דאין הארץ שלו. וקרא דקיהיב טעמא כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ע"כ היינו לומר כי לי כל הארץ ואנכי נתתיה לכם ולכן עליכם לקבל גזירותי. ואני גוזר עליכם שלא תמכרוה לצמיתות. ואף דלמ"ד דמתנה כמכר ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולא מתפרש קרא אלא בדרך שלילה. לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות כי לי הארץ ולא שלכם ואין אתם בה אלא כגרים ותושבים עמדי. מ"מ למ"ד אין מתנה כמכר דמיהת בידו ליתנה במתנה לצמיתות. ע"כ אין הכתוב מתפרש אלא לאזהרת לאו. וא"כ אפשר לומר דהיינו הא גופא מאי דקאמר לי' רבי יוסא לר"א בר"י כל גרמא אמר דהוא מסייעא לר"ש. לא תמכר הא נמכרה חלוטה. כלומר כיון דאליבא דר"מ קיימת. ע"כ אי אפשר להביא סייעתא לר"מ מהכא. דלר"מ גופי' כיון דס"ל אין מתנה כמכר ובידו ליתנה לצמיתות. וא"כ גם ביובל הארץ שלו היא. ע"כ אין הכתוב מתפרש בדרך שלילה לומר דאי אפשר לארץ שתמכר לצמיתות. ואינו אלא אזהרה שלא למכור. וא"כ אדרבה מהך קרא איכא למשמע דיש קנין לנכרי. דאית לן למימר דלא הזהיר הכתוב אלא לכתחילה. הא נמכרה חלוטה היא בדיעבד. דכיון דמתנה אפי' לכתחילה שרי. ע"כ לא יתכן לומר דמכירה אפי' בדיעבד לא מהני. ועכצ"ל דר"מ לא מהך קרא הוא דיליף לומר דאין קנין לנכרי. משום דהך קרא לא במכירה לנכרי מיירי. אלא במכירה לישראל. ולא נפק"ל אלא מדאיתקישא אחוזה לעבדים דאין קנין בהן לנכרי כלל בשום ענין לא במכר ולא במתנה. כן נראה ביאור דברי הירושלמי אלו: והשתא א"כ הא תינח למ"ד אין מתנה כמכר. אבל למ"ד מתנה כמכר ודאי אית לן למימר דקרא כפשטי' שלא בא אלא לשלילה ואין כאן אזהרת לאו. ואין מכאן שום הכרע נגד דעת הבה"ג וסייעתו כלל. ואדרבה מכאן ראי' לדעתם. וכן נראה מתלמודא דידן בגיטין פרק השולח מ"ז ע"א דאמרינן התם אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר השמים שמים לשם והארץ נתן לבני אדם. ור"א אמר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ עיי"ש. כן הגירסא שם בחי' הרמב"ן ז"ל שם ובסה"מ שם עיי"ש. וכן גירסת הרמ"ה ז"ל הובא בתשו' מהר"ב אשכנזי ז"ל סי' א' עיי"ש בדבריו שהביא חלופי גירסאות בסוגיא שם. אבל נראה דע"כ גם לגירסא שלפנינו צריך לפרש דגם ר"א אקרא דכי לי הארץ דמייתי רבה הוא דקאי. דאל"כ הו"ל לר"א לתרוצי ההוא קרא דמייתי מיני' רבה ראי' לדבריו. וכאורחא דתלמודא בכל דוכתי כיו"ב ואין להאריך בזה. ומשמע ודאי דעיקר פלוגתייהו דרבה ור"א. היינו דרבה ס"ל דעיקר מצות חזרת קרקעות ביובל משום קדושה היא. ואינה אלא כשאר חובות קרקע בא"י. כתרומות ומעשרות וכיו"ב. אבל מצד עיקר קנין בעלים בקרקע א"י. ראויה היתה להיות חלוטה לצמיתות ללוקח. משום דקנין גמור יש להם לבעלים באחוזותיהם. כדכתיב והארץ נתן לבני אדם. ולא שייר המקום ב"ה כלום בקנין הארץ. אלא שנתקדשה ארץ ישראל בקדושת יובל ובמצותי' כבשאר מצות. ולזה דייק מדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. לי קדושת הארץ. שאין לכם יכולת להפקיע קדושת הארץ שנתקדשה ע"י הקב"ה. ומתבאר ע"כ מזה דס"ל לרבה דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל שלילה ולא אזהרה. דאל"כ היכי יליף רבה מסיפא דקרא דכתיב כי לי הארץ שאין קנין לנכרי. והרי ודאי סיפא דקרא ארישא קאי. ואם איתא דרישא דקרא הו"ל אזהרת לאו שלא למכור לצמיתות. ע"כ לא יתכן לפרש סיפא דקרא כי לי הארץ לומר שאין הקדושה בידכם להפקיעה. דאיזה נתינת טעם הוא לרישא דקרא. וכי משום דקדושת הארץ לשם היא ואין בידינו להפקיעה הוצרך הכתוב להזהיר ולאסור דבר שאינו ביכלתנו בשום ענין לעשותו. ועכצ"ל דהכי קאמר קרא לרבה. הארץ לא אפשר שתמכר לצמיתות כי לי קדושת הארץ ואין ביד אדם להפקיעה ולבטלה. ור"א ס"ל דחזרת קרקעות משום קנין הוא. דשיורי שייר רחמנא בעיקר קנין אחוזת הארץ שלא ניתנה לאדם לגמרי לחלוטין שיוכל להקנותה לאחרים לצמיתות. וממילא נמי סיפא דקרא כי לי הארץ. היינו לומר כי לי קנין הגוף של הארץ ולא לכם נתתיו. וממילא נמי בכלל זה שלא ניתנה למכרה לנכרי לחפור בה בורות שיחין ומערות. כיון דקנין גופה של קרקע לא ניתן לנו. וממילא מתבאר מזה דבין לרבה ובין לר"א קרא דהארץ לא תמכר אינו שלילה. לדידן דקיי"ל דמתנה בכלל מכר. ואע"ג דודאי עיקר קרא בישראל הוא דמיירי. ממילא נשמע דה"ה לענין מכירה לנכרי לענין להפקיע מידי מעשרות כמבואר. ודברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם אינם מוכרחים כלל לענ"ד ודבריו צ"ע אצלי עייש"ה: והנה לכאורה יש להסתפק לדעת הסוברין דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. לפי מאי דקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל כמכר משום דאיתרבי מקרא דתשובו איש אל אחוזתו דאייתר להך דרשא. כמבואר בסוגיא דסופ"ח דבכורות עיי"ש. מי נימא דכי היכי דאיתרבאי לענין עשה דחזרה ביובל הכי נמי איתרבאי לענין לאו דלא תמכר לצמיתות. ואם נתן אחוזתו לצמיתות עובר בלאו כמו במכר. או דילמא דוקא לענין עשה דגאולה תתנו לארץ דהיינו מצות חזרה ביובל הוא דאיתרבאי מתנה כמכר לרבנן דר"מ דקיי"ל כוותייהו. אבל לענין לעבור בלאו במתנה לצמיתות אין לנו. כמו בכל התורה. דהיכא דלא איתרבאי מקרא לכ"ע אין מתנה בכלל מכר. והכא ליכא ריבויא. ולכאורה נראה לפי מאי דתנן בפ"ט דערכין ל"א ע"א המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש וכו'. אחד הלוקח ואחד הניתן לו במתנה שנאמר לצמיתות. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא צמית צמיתות עיי"ש. הרי דמדהו"ל למיכתב לצמית וכתיב לצמיתות מרבינן נמי מתנה לענין בתי ערי חומה. והיינו לרבנן דר"מ דס"ל דהיכא דאיכא רבויא בקרא מרבינן נמי מתנה בכלל מכר. ולא כר"מ דס"ל דהיכא דכתיב מכר אימעוט מתנה ולא שייך לריבויי מיתורא דקרא. וכמבואר בסוגיא דגמרא שם עיי"ש. וא"כ הכא נמי בלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות אית לן למימר דאיתרבאי נמי מתנה לרבנן מהך דרשא גופא. דהרי לא אשכחן שידרשו דרשא אחריתא מהך קרא. וע"כ דהכא נמי להכי כתיב לצמיתות ולא כתיב לצמית כדי לרבות את המתנה בכלל אזהרה זו. ומעתה לפ"ז קשה לכאורה במתניתין דבכורות שם מאי שנא דלא איפליגו ר"מ ורבנן אלא בשנת היובל לענין חזרה לבעלים. ולא איפליגו נמי בכל השנים שקידם לשנת היובל לענין אם רשאין ליתן לצמיתות. דלר"מ שרי. ולרבנן אסור ועובר עלה בלאו כבמכירה. וזה קשה טובא לכאורה. אם לא דנימא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דאין בזה אזהרת לאו אפי' במכירה. משום דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה בעלמא. וא"כ ליכא נפק"מ בפלוגתא דר"מ ורבנן הכא נמי רק לענין חזרה ביובל דלר"מ מתנה ניתנת לצמיתות. ולרבנן אינה נצמתת. והיינו פלוגתא דאיפליגו בה במתניתין דבכורות שם. ואפי' לפמשכ"ל דלר"מ דאמר אין מתנה חוזרת ע"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות לאזהרת לאו הוא דאתי מ"מ ליכא בזה נפק"מ. דעכ"פ בין לר"מ ובין לרבנן ליכא לאו במתנה ולא שייכא בזה פלוגתייהו אלא לענין אם נצמתת ביובל או לא. והרי כבר איפליגו בהכי במתניתין שם. וא"כ מזה ראי' מוכרחת לכאורה לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ומיהו אכתי אפשר לומר כדעת רש"י וסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל דהוא אזהרת לאו ללוקח שלא יהא כובשה תתת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעלים. וא"כ גם בזה לא שייכא פלוגתא דר"מ ורבנן אלא בשנת היובל. והיינו דפליגי התם דלרבנן מתנה חוזרת ביובל. וממילא אית בה נמי לאו ללוקח שלא יהא כובשה תח"י. ולר"מ מתנה אינה חוזרת ולית בה נמי לאו. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו והרמב"ן ז"ל קשה טובא: איברא דלכאורה אדרבה מההיא גופא מוכח כדעתם. דאל"כ קשה למה לי קרא לרבנן לרבות מתנה שחוזרת ביובל מדכתיב תשובו איש אל אחוזתו. תיפוק לי' מדכתיב לצמיתות דמרבינן נמי במתניתין דערכין שם מההיא דרשא מתנה לענין בתי ערי חומה. כיון דלדעת הבה"ג וסייעתו קרא דלא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה לומר שאין הארץ נמכרת לצמיתות. וכיון דאיתרבאי נמי מתנה בהך קרא שמעינן שפיר מזה דמתנה נמי אינה נתונה לצמיתות וחוזרת ביובל. ולמה לי' למידרשה מדכתיב תשובו איש אל אחוזתו. וכן לדעת רש"י וסייעתו ז"ל כיון דאיתרבאי מקרא דלצמיתות דגם במתנה איכא אזהרת לאו ללוקח שלא יהא כובשה תח"י ביובל אלא יחזירנה לבעלים. כבר שמעינן דמתנה חוזרת ביובל מהכא. וכן קשה לאידך גיסא לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל קרא דלצמיתות דהכא למה לי. כיון דכבר איתרבאי מתנה שתחזור ביובל מקרא דתשובו איש אל אחוזתו. ובשלמא לדעת רש"י וסייעתו ז"ל איכא למימר דאיצטריך כדי שיעבור הלוקח עלה בלאו. וכן להרמב"ם והרמב"ן ז"ל למוכר. אבל להבה"ג קשה. וכן קשה מסוגיא דערכין שם דלמאי דס"ד דר"פ התם לומר דגבי בתי ערי חומה אפי' ר"מ מודה. משום דשאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות. פריך התם והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות מתנה ור"מ לא קא מרבי עיי"ש. והשתא טפי הו"ל למיפרך והא גבי יובל דכתיב נמי לצמיתות כמו בבתי ערי חומה ור"מ לא קמרבי. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו למוכר ולוקח בשעת מכירה. ולזה מקרא דלצמיתות לא שמענו אלא שעוברין בלאו על המכירה. אבל מ"מ אפשר דבדיעבד כשעבר ומכר לצמיתות אינה חוזרת ביובל אפי' למ"ד כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני. משום דשאני הכא שיש בדבר צד היתר כגון למכרה לששים שנה או למאה. דאינה חוזרת ביובל כדאמרינן במציעא בפרק האומנין ע"ט ע"א עיי"ש. וגם אפשר שלא תבא לידי חזרה ביובל. דהרי קיי"ל דשלשה דברים מעכבין ביובל בפ"ק דר"ה. ואם לא תקעו ב"ד בשופר או שלא שלחו עבדים אין שדות חוזרות לבעליהן עיי"ש. וכעין שכתב בתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ד' עיי"ש. להכי איצטריך קרא דתשובו איש אל אחוזתו לרבות מתנה גם לענין דיעבד. וכ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם דס"ל דקרא דלא תמכר לצמיתות אינו אלא אזהרה למכירה לנכרי. וא"כ אכתי איצטריך קרא דתשובו לרבות מתנה לישראל. וא"כ גם מאי דלא פריך לר"פ מלצמיתות דיובל ניחא. משום דאפשר דאין ה"נ דהתם נמי דריש ר"מ לרבות מתנה ללאו. ולא קאמר דמתנה אינה חוזרת אלא בדיעבד. וכ"ש להרמב"ן ז"ל דמלצמיתות לא שמעינן אלא לנתינה לנכרי. ולזה איצטריך למיפרך מתשובו איש אל אחוזתו: אבל להבה"ג וסייעתו קשה. ועכצ"ל דדוקא גבי בתי ערי חומה הוא דדרשינן מלצמיתות לרבות מתנה. מדהו"ל למיכתב לצמית דמשמע נמי לחלוטין. משום דכתיב שם לצמיתות מלא יוד. משא"כ ביובל דכתיב לצמתות חסר יוד ליכא למידרש מידי מדהו"ל למיכתב לצמת דלצמת בלא יוד לא משמע לחלוטין. והוא מגזרה אחרת כמו לצמתך. וע"כ איצטריך למיכתב לצמתות. ואם הוה כתיב לצמית לא מרויח הכתוב מידי. דתחת התיו צריך למיכתב יוד. והשתא לפ"ז גם לדעת הרמב"ם וסייעתו והרמב"ן ז"ל לא תקשה מידי. מיהו איכא ספרים דכתיב בהם גם ביובל לצמיתות מלא יוד. כמש"כ במנחת שי עיי"ש. וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת. ולכן נראה דלדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל לק"מ דאע"ג דגם ביובל שמעינן מקרא דלצמיתות לרבות מתנה. מ"מ אכתי ליכא למשמע אלא לענין שאינה חלוטה ביד המקבל. ולכשיגיע יובל יכול המוכר להוציאה ממנו בע"כ. אבל מ"מ המקבל אינו עובר בלא כלום כשאינו מחזיר הקרקע לבעלים. כשאין המוכר תובעו להחזירה לו ואחולי מחיל לי'. לזה אשמעינן קרא דתשובו איש אל אחוזתו שעובר בעשה כשאינו מחזיר ולא מהניא בה מחילה. ואי הוה כתיב תשובו איש אל אחוזתו לחוד. אכתי הי' אפשר לומר דמצוה בעלמא הוא להחזיר. אבל כל כמה שלא החזיר אכתי דידי' היא. ונפק"מ לקטנים וחרש ושוטה דלאו בני מיעביד מצוה נינהו. וכן יש עוד נפק"מ לכמה ענינים. לזה איצטריך לצמיתות לרבות מתנה לענין דאפקעתא דרחמנא היא. וממילא פקע רשותו לגמרי וברשות מוכר ונותן קיימא. ולא צריך דעתו דמקבל. ותרוייהו צריכי אבל להרמב"ם וסייעתו ז"ל ודאי קשה כדאקשינן: ואמנם יש לדון בזה ע"פ מאי דתניא בספרא בהר פ"ה ובא גואלו וגו' וגאל את ממכר אחיו לרבות את הנותן מתנה עיי"ש. והיינו לענין שגם המתנה נגאלת ע"י קרובים כמכר. וכמו שפירש הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא שם עיי"ש. וע"כ הך ברייתא כרבנן דר"מ אתיא. דאילו לר"מ לא מרבינן מתנה. דכיון דכתיב ממכר אימעיטא מתנה. וכ"כ הר"ש ז"ל שם עיי"ש. והשתא לפ"ז גם בלא"ה קשה אמאי לא איפליגו ר"מ וחכמים במתניתין דבכורות שם אלא בשנת היובל לענין חזרה לבעלים ולא פליגי בכל השנים שקודם היובל לענין אם מתנה נגאלת בקרובים כמכר. וקושיא זו אליבא דכ"ע קשה. והנראה לומר בזה ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה המפורש בברייתא דמתנה נגאלת בקרובים. בפי"א מהלכות שמיטה ויובל הי"ח. ולא כתב דין גאולת קרובים אלא לענין מכירה. שאם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו עיי"ש. ודין מתנה לא הזכיר כלל לענין זה. אלא אח"כ לענין חזרה ביובל כתב שם בהלכה י"ט הנותן שדהו מתנה הרי זו חוזרת לו ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה עיי"ש. ומדלא הזכיר גם כאן לענין גאולת קרובים מתנה אלא מכירה בלבד. משמע דס"ל דמתנה אינה נגאלת בקרובים. וזה תמוה טובא שהוא נגד ברייתא ערוכה בספרא שם. והנראה לומר בזה בדעת הרמב"ם ז"ל דאזיל לטעמי' דס"ל בפי"ג מהלכות מכירה דאין אונאה לקרקעות כלל אפי' שוה אלף בדינר עיי"ש. והרשב"ם ז"ל בר"פ המוכר את הבית ס"א ע"ב כתב דמהאי טעמא לא אמרינן בבתים ובקרקעות הדמים מודיעים משום דאין אונאה לקרקעות עיי"ש. והתוס' שם אע"פ שנחלקו עליו בטעמו. משום דהא דאין אונאה לקרקעות אין זה משום ששוה כל דמים אלא גזה"כ הוא. מ"מ בעיקר הדבר כתבו גם התוס' דבקרקע לא שייך לומר הדמים מודיעים. משום דפעמים קונה אדם קרקע בדמים הרבה יותר ממה שהיא שוה כדאמרינן בפרק מי שהי' נשוי צ"א ע"ב עיי"ש. והכי נמי אמרינן בפ"ק דב"ק י"ד ע"ב דבר השוה כל כסף מאי ניהו דבר שאין לו אונאה וכו'. וזה משמע כפי' הרשב"ם ז"ל עיי"ש ובתוס' ושאר ראשונים. ז"ל שם. ולזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמתנת שדה אחוזה לא שייכא גאולה כלל אפי' ע"י הבעלים עצמן. משום דהמקבל מצי למימר לדידי שוה לי שדה זו הרבה יותר ממה שבידך ליתן לי בפדיונה. ולא שייכא גאולה אלא במכר משום שאין עליו ליתן לו אלא כפי ערך אותן הדמים. שלקח ממנו בשעת מכירה. אבל במתנה דליכא מתן דמים מעיקרא אלא שבא לגאלה ע"פ שומא. לאו כל כמיני' משום דלעולם מצי למימר לדידי שוה לי טפי: איברא דלפ"ז צריך להבין מאי דקתני בברייתא דספרא שם וגאל את ממכר אחיו לרבות את המתנה. היכי משכחת לה גאולה במתנה. מיהו נראה ע"פ מאי דתניא בפ"ק דקידושין כ"א ע"א וגאל את ממכר אחיו רשות וכו' דברי רבי יהושע. ר"א אומר וגאל את ממכר אחיו חובה וכו' עיי"ש. ולמ"ד דגאולת קרובים חובה איצטריך שפיר לרבות את המתנה. דנפק"מ לענין אם נתרצה המקבל לקבל דמי פדיון הקרקע ע"פ שומא. שחייבים הקרובים לפדותה. והשתא לפי המבואר בספרא שם לקמן בסמוך דס"ל להאי תנא דגאולת קרובים חובה וכמש"כ הר"ש ז"ל שם עיי"ש. א"כ האי תנא דספרא לטעמי'. אזיל דס"ל דגאולת קרובים חובה. ולדידי' שפיר איצטריך לרבות מתנה לגאולת קרובים. והשתא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"י דגאולת קרובים רשות. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שמיטה שם. לא שייכא הך דרשא כלל. שהרי כיון דחובה ליכא. ולכופו למקבל לא אפשר. משום שאין דמים קצובין לקרקע כשבא לפדותה מן ההדיוט. ואם נתרצה מרצונו לפדותה וגם המקבל רוצה מדעתו בפדיונה פשיטא דשפיר דמי ומי ימחה בידם ולא צריך קרא להכי. דלא יהא אלא אחר לגמרי דפשיטא דהרשות בידם למכור ולקנות כרצונם. ואין להקשות דלפ"ז גם לענין בתי ערי חומה דמרבינן מתנה כמכר לענין לגאול בתוך שנתו ושיהי' מוחלט לאחר שנתו. היכי משכחת לה. הרי בע"כ של מקבל אינו יכול לגאול אפי' בתוך שנתו מטעם שנתבאר. ומדעתו אפי' לאחר שנתו פשיטא שיכול לגאול. דאפשר לומר דשאני בתי ערי חומה. דהרי במכר חזינן דלא נגמרה המכירה בבתי ערי חומה עד תום שנת ממכרו ולא גאלו הבעלים. דהרי אפי' בא לגאול בסוף שנתו חייב להחזיר ללוקח כל הכסף שקבל ממנו בשעת מכירה בלא שום גרעון כלל וכמבואר במתניתין דפ"ט דערכין שם עיי"ש היטב. ובמש"כ התוס' שם ל"א ע"ב בד"ה רבא אמר וכו'. וא"כ לענין מתנה כל שבאו הבעלים לחזור בהם בתוך שנתן אין למקבל עליהם כלום. והבית חוזר לבעלים בלא שום דמים כלל. דאכתי לא נגמרה המתנה עד תום שנה תמימה משעת נתינה. ואי לאו דגלי קרא לרבות מתנה הו"ל למימר דאין מתנה נגאלת כלל ומשהחזיק בה הרי היא חלוטה בידו. כפי' הראשון של התוס' שם בד"ה דאי ר"מ וכו' עיי"ש. והשתא דגלי קרא דמתנה כמכר שלא תהא חלוטה עד תום שנה תמימה. ממילא מבואר דיכולים הבעלים לחזור ממתנתם מעיקרא בלא שום מתן דמים כלל. ומש"כ הרמב"ם ז"ל בזה בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל ה"ד לשון גאולה במתנה עיי"ש לק"מ דגם בלא דמים שפיר שייך בזה לשון גאולה. כדכתיב גאולה תתנו לארץ וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בפרשת בהר על הך קרא עיי"ש. וא"כ ודאי גבי בתי ערי חומה שפיר איצטריך קרא לרבות את המתנה. ואיכא בהכי נפקותא רבתא לדינא. משא"כ בשדה אחוזה דעד היובל המכירה מכירה גמורה היא. וכן המתנה מתנה גמורה היא לכל דבר. א"כ לדידן דקיי"ל כר"י דגאולת קרובים רשות ליכא שום נפק"מ בדין גאולה לענין מתנה ולא משכחת לה כלל. וא"כ שפיר עשה הרמב"ם ז"ל שהשמיט הלכה זו דלדידן ליתא וכמו שנתבאר: והשתא לפ"ז ממילא מבואר דאי משום ההיא דספרא שם לא קשה מידי בפלוגתא דר"מ ורבנן במתניתין דבכורות שם דלא פליגי בגאולת קרובים אי מתנה כמכר. משום דאיכא למימר דס"ל כר"י דגאולת קרובים רשות. וא"כ ליכא שום נפק"מ בהכי אי מתנה כמכר אי לא. אבל אם איתא דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו למוכר וללוקח כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. או אזהרה למוכר לנכרי כדעת הרמב"ן ז"ל. ודאי קשה טובא אדפליגי רק בשנת היובל לענין חזרה לבעלים טפי הו"ל לפלוגי בדבר הנוהג תדיר בכל השנים שבין יובל ליובל. אם מתנה לצמיתות שריא או אסורה. דלר"מ דאמר אין מתנה כמכר שריא. ולרבנן דאמרי מתנה כמכר אסורה ועוברין עלה בלאו הנותן והמקבל. ולדעת החנוך שניהם לוקין. וגם אין מעשיהם מועילים כמו במכר לדעת הרמב"ם ז"ל. ואיכא נפק"מ טובא לדינא. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. דלדידהו ניחא שפיר כמו שביארנו: עוד נראה ראי' מסוגיא דגיטין פרק השולח מ"ח ע"א במאי דאיפליגו ר"י ור"ל במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג. דלר"י מביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ולר"ל מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואמרינן עלה התם אמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא. דאכתי לא סמך דעתייהו. ופירש"י וז"ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות. בההיא קאמר ר"ל מביא ואינו קורא. דסמכא דעתי' דמוכר דודאי הדרא לי' וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים הא דמחלק ר"ח בין יובל ראשון ליובל שני. אין פירושו יובל ראשון ושני משהתחילו ישראל למנות שמיטין ויובלות. כדפירש"י ז"ל. אלא יובל ראשון ושני לכל מוכר משהתחיל למכור משדותיו. דבכל מוכר שדהו קודם שעבר עליו יובל משהתחיל למכור משדותיו. כ"ע מודו דהלוקח מביא וקורא. ולא פליגי אלא ביובל שני. דהיינו שכבר עבר עליו יובל פעם אחד משהתחיל למכור משדותיו. דאז כבר סמכא דעתי' דודאי הדרא לי' ביובל ולא מכר אלא לפירות עד היובל. ובזה הוא דס"ל לר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. כמש"כ מהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם שם ובכ"מ שם עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. ולדעת החנוך מלקות נמי איכא ושניהם לוקין על מכירה לצמיתות. א"כ לא בדעתו הדבר תלוי כלל. ומה לנו לסמיכות דעתן. הרי הם מוזהרים ועומדים מדאורייתא שלא למכור וליקח אלא עד היובל. ואע"פ שלא סמכה דעתן. מ"מ ודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ובודאי ע"כ לא מכר המוכר ולא לקח הלוקח אלא עד היובל. ואפי' אם בלבו לא סמכא דעתי'. מ"מ הרי דברים שבלב אינם דברים. וכיון דאין המכירה אלא עד היובל האיך יקנה הלוקח יותר ממה שמכר לו המוכר. וממה שלקח הוא גופי'. וא"כ מה לי יובל ראשון ומה לי יובל שני. ובשלמא לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל אע"ג דלאו כל כמינייהו למכור ולקנות יותר מעד היובל. והו"ל לענין יובל כמוכר דבר שאינו שלו. כדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וגו'. וא"כ לא עדיף מאי דלא סמכא דעתי' יותר מכשמכר בפירוש לצמיתות דלא עשה ולא כלום ולא חיילא מכירה אלא עד יובל. וא"כ אין כאן אלא מכירה לפירות. מ"מ שפיר יש מקום לחלק בין יובל ראשון לשני. משום דדוקא ביובל שני דכבר קים לי' בברור דתיהדר לי' שדהו ביובל. הילכך אף הוא לא מכר לו ולא הלוקח כוון לקנות אלא אכילת הפירות שעד היובל. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות. והילכך בההוא הוא דס"ל לר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומביא ואינו קורא שהרי שניהם לא היתה כוונתם אלא לקנין פירות בלבד ולא לקנין הגוף. אבל ביובל ראשון דלא סמכא דעתייהו דתיהדר ביובל וגמר בדעתו להקנות לו אף לצמיתות וקנה בה הלוקח קנין הגוף מיהת עד היובל. דאע"ג דודאי בע"כ הדרא לי' ביובל. משום דיובל אפקעתא דמלכא היא אפי' כשהיתה בהדיא המכירה לצמיתות. מ"מ מיהת עד שנת היובל מעשיהם קיימין לגמרי כמו שהיתה דעתם בשעת מכירה. וכיון שהיתה המכירה על דעת קנין הגוף קנה בה הלוקח מיהת עד היובל קנין הגוף גמור. ואין זה קנין פירות בלבד. והילכך אפי' לר"ל מביא וקורא. דאדעתא דגופא נחית. וקרינן בי' האדמה אשר נתת לי. וניחא שפיר לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מאי דקאמר רב חסדא דביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו: ומזה תמיהני טובא על דברי הרשב"א והמאירי והר"ן ז"ל בפ"ג דנדרים כ"ט ע"א שכתבו דאפי' קנין הגוף גמור לזמן קצוב לא חשיב יותר מקנין פירות בעלמא. והכריחו כן מההיא דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דמשום דלא הוי קנין עולם קרינן לי' קנין פירות ומביא ואינו קורא לר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עיי"ש בדבריהם. ונפלאתי על דבריהם ז"ל דהרי אדרבה מההיא דהתם איפכא מוכרח. דהא רב חסדא מסיק התם דלא פליגי אלא ביובל שני. ומשום דכיון דכבר סמכא דעתי' דהדרא לי' ביובל לא גמר להקנות ללוקח אלא אכילת הפירות שעד היובל בלבד. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות. אבל ביובל ראשון דלא סמכא דעתי' וגמר להקנות קנין הגוף. אע"ג דמ"מ לא חיילא המכירה אלא לזמן קצוב עד היובל. אפי' הכי חשיב קנין הגוף. ולכ"ע מביא וקורא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הרי להדיא דאפי' קנין הגוף לזמן לאו קנין פירות בעלמא חשבינן לי' אלא קנין הגוף גמור חשיב כקנין עולם. והא דאמרינן התם לעיל וצריכא דאי אתמר בההיא דהמוכר שדהו לפירות ה"א בההיא קאמר ר"ל משום דכי קא נחית אדעתא דפירא נחית. אבל בהך דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דאדעתא דגופא נחית אימא מודי לי' לר"י קמ"ל עיי"ש. היינו מקמי דמסיק התם ההיא דרב חסדא כמבואר שם דאכתי לא אסיק אדעתי' ההיא דר"ח עיי"ש. אבל לבתר דמסיק ההיא דר"ח ודאי אפי' בההיא דמוכר בזמן שהיובל נוהג לאו אדעתא דגופא נחית. דהא ביובל שני הוא דפליגי דכבר סמכא דעתי' דהדרא לי' ביובל. אבל ביובל ראשון דאכתי לא סמכא דעתי' ואדעתא דגופא נחית. לכ"ע מביא וקורא לר"ח. ועכצ"ל דלר"ח איכא צריכותא אחריתא בהנך תרתי פלוגתא דר"י ור"ל. וגם אפשר לומר דאפי' לר"ח ניחא. דה"ק דאי אתמר בההיא דאדעתא דפירא נחית. שהרי בפירוש אמר שאינו מוכר לו אלא לפירות. אבל בהך דגוף הקרקע הוא שמכר לו. אע"ג דאנן סהדי דאין כוונתו אלא לפירות שעד היובל. מ"מ הוה סד"א דעד היובל מיהת קנין הגוף יש לו בה. קמ"ל דגם בהך כיון שהיובל נוהג וקים לי' דהדרא לי' ביובל. מעיקרא אין דעתן אלא לפירות. ולאו כקנין הגוף דמי לר"ל: איברא דאכתי צ"ע לכאורה בסוגיא דב"מ פרק המקבל ק"ט ע"א דאמרינן התם המקבל שדה מחבירו לכשיסתלק אפילו שבח שקמה אין שמין לו. ופרכינן עלה מדתניא הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו שבח שקמה. ומשני שאני התם דכתיב ויצא ממכר בית. ממכר חוזר שבח אינו חוזר. ופריך ונגמר מיני'. ומשני התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא. ופירש"י וז"ל התם זביני מעליא הוא וכל כמה דאשבח ארעא ברשותי' אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא. ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע. ממכר אפקע שבח לא פקע עכ"ל עיי"ש. והשתא התינח ביובל ראשון. אבל ביובל שני ודאי לאו זביני מעליא הוא. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות שעד היובל. וא"כ הול"ל דגם שבח שקמה אין לו. והרי ברייתא סתמא קתני. ומשמע ודאי דלעולם שמין לו שבח שקמה ל"ש יובל ראשון ול"ש יובל שני. וגם צ"ע אצלי בדברי התוס' פ"ט דערכין ל' ע"א בד"ה דילמא וכו'. שכתבו לחלק בין מוכר שדה בשנת היובל עצמה דלשמואל אינה מכורה ומעות חוזרים. ובין מקדש אחותו דלשמואל גופי' מעות מתנה. וכתבו וז"ל דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. אבל במוכר שדהו בשנת היובל אין העולם בקיאין בכך. ולא גמר לשום מתנה עכ"ל עיי"ש. והשתא התינח ביובל ראשון אבל ביובל שני דקים להו לכולהו שחוזר ביובל מאי איכא למימר. מיהו לזה י"ל דכוונתם דמ"מ במכירה דבשנת היובל עצמה אין העולם בקיאין שהמכירה בטלה. וכעין שכתבו בתוס' שם לעיל כ"ט ע"ב בד"ה התם עיי"ש היטב. אבל סוגיא דב"מ שם צ"ע לכאורה ואכמ"ל בזה. ומ"מ דברי הרשב"א והמאירי והר"ן ז"ל תמוהים אצלי טובא וצ"ע אצלי כעת: ועכ"פ לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי לק"מ. דאע"ג דודאי לא חיילא המכירה אלא עד יובל. מ"מ כיון דלא סמכא דעתי' ביובל ראשון גמר ומקני לי' קנין הגוף בקרקע. אלא דכי אתי יובל אפקעתא דמלכא הוא אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דאית בה אזהרת לאו מפורשת בקרא שלא למכור אלא עד יובל. ולדעת החינוך מילקא נמי לקו שניהם אם מכר לצמיתות. א"כ הדבר תמוה דמשום דלא סמכא דעתי' ודאי לא חשידי ישראל לעבור בלאו דאורייתא. ואית לן למימר דודאי אין דעתם אלא עד יובל אפי' ביובל ראשון. וגם ודאי הב"ד מחוייבים להזהיר את העם על כך. כיון דלא סמכא דעתם ויבואו להכשל באיסור לאו דאורייתא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דליכא בזה שום איסור בשעת מכירה. ומיהו גם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל ג"כ ניחא שפיר. דנהי דס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ כיון דלדידהו אין זו אלא אזהרה ללוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל. א"כ עכ"פ בשעת מכירה לית בה שום איסורא. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל שהוא אזהרה על מכירה לנכרי. לכאורה לא תקשה. דהרי התם בישראל קיימינן. ובמכירה לישראל מיהת ליכא לאו לדידי'. אבל ז"א דהרי בקרא לא כתיב נכרי. אלא לא תמכר לצמיתות סתמא כתיב. ובודאי שאם הוא אזהרה. גם מכירת צמיתות לישראל בכלל. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ז"ל בחי' ריש מכות דגם בלוקח ישראל איכא אזהרה זו עיי"ש. אלא דמוקי לה הרמב"ן ז"ל בנכרי משום דמכירה לנכרי אפי' בסתמא חשיבא מכירה לצמיתות. משום דודאי יחזיק בה גם ביובל. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם בסה"מ עיי"ש. ומשמע לי' דקרא על מכירה סתם בא להזהיר. כמבואר שם בריש דבריו עייש"ה. אבל ודאי גם בלוקח ישראל עובר בלאו זה אפי' להרמב"ן ז"ל כשמוכר לצמיתות. דלא כתיב נכרי בקרא והשתא א"כ ודאי גם להרמב"ן ז"ל קשה דביובל ראשון כיון דלא סמכא דעתי'. ומסתמא נמי הו"ל כמפרש לצמיתות כדקאמר ר"ח. א"כ עובר בלאו. וראוי ולומר דודאי לא קעברי בלאו ואין מכירתו אלא עד יובל. וא"כ אין מקום לחלק בין יובל ראשון ליובל שני. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת בה"ג וסייעתו. או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו וגם לא כהרמב"ן ז"ל: ולכאורה נראה ראי' לדעת רש"י וסייעתו ז"ל דע"כ איכא אזהרת לאו להלוקח שלא יהא כובש השדה ביובל תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים ביובל. דאל"כ הי' לנו לומר דנשים אינן חייבין בהחזרת קרקעות לבעלים ביובל. משום דהו"ל מצות עשה שהז"ג דקיי"ל דנשים פטורות. וזה ודאי ליתא. דא"כ אמאי קאמרינן סו"פ השולח אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע ב"נ. ואם איתא הרי שפיר משכחת לה בבנות יורשות דאע"ג דטובא נינהו אין מחזירין זה לזה ביובל. וא"כ בעליהן מביאין וקורין. וכן יורשיהן שפיר מביאין וקורין אע"ג דלאו בר חד נינהו. וכן כשלקחו שדות אחוזות בעליהן ויורשיהן מביאין וקורין. כיין שאין מחזירין ביובל. וכן מבואר בפ"ז דערכין כ"ה ע"ב מדמיבעיא לן התם בת מהו שתעמוד שדה אחוזה לאביה. ופשוט דאינה מעמדת ויוצאה לכהנים ביובל עיי"ש. ואם איתא היכי תיסק אדעתין דמעמדת וחוזרת לאביה ביובל כמו בבן. והרי אשה אינה מחזרת ביובל. וא"כ סוף סוף אין השדה חוזרת להאב ביובל. מיהו לדעת הסוברין דאפי' גאלה קודם יובל מהאחר יוצאה לכהנים ביובל. א"כ איכא נפק"מ לענין אם גאלה האב מהבת קודם יובל. שאם אינה מעמדת והרי הוא כאחר יוצאה השדה מאתו לכהנים ביובל. ואם היא כבן ומעמדת א"כ כשגאל השדה ממנה אינה יוצאה ביובל לכהנים. אבל להסוברין דאם גאלה מהאחר אינה יוצאה לכהנים ביובל וא"כ הא דמיבעיא לן אם מעמדת ליכא נפק"מ אלא לענין היכא דלא גאל קודם יובל. ודאי מוכרח מזה דגם נשים איתנייהו בחזרת שדות. וכן מוכרח בלא"ה. דאל"כ מאי דמסיק דאינה מעמדת. ומשמע ודאי דבעי למימר דיוצאה לכהנים ביובל כמו מאיש אחר. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ערכין ה"כ עיי"ש. והרי כיון דכתיב בקרא והי' השדה בצאתו ביובל וגו'. מבואר דדוקא מיד המחוייב בחזרת שדות ביובל הוא שיוצא לכהנים ביובל. אבל אשה דליתא בחזרת שדות אינה יוצאה מידה גם לכהנים ביובל. אלא ודאי ע"כ גם נשים חייבות בהחזרת שדות ביובל. וכ"כ בחנוך מצוה ש"מ דמצוה זו נוהגת גם בנקבות עיי"ש. והשתא אם איתא דלית בה לאו אמאי נשים חייבות הא הו"ל מ"ע שהז"ג. אלא ודאי מוכרח כפירש"י דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הוא אזהרה ללוקח שלא יהא כובשה תח"י ביובל. וכיון דאית בה גם לאו אין חילוק בין נשים לאנשים. כמבואר בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א במתניתין. ובפיה"מ להרמב"ם והרע"ב ז"ל שם מבואר דבלאוין הוא כלל גמור. דבכל הלאוין כולן נשים חייבות כאנשים עיי"ש. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ג' עיי"ש. אלא דמדברי רש"י ביבמות פרק יש מותרות פ"ד ע"ב ובפ"ק דקידושין ל"ה ע"א משמע קצת דדוקא בלאוין שלוקין עליהם. ומשמע דבלאוין שאין לוקין נמי פטורות אם הו"ל זמן גרמא. וכבר העירו בזה האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. וא"כ כאן אפי' לדעת רש"י וסייעתו ז"ל ודאי ליכח מלקות דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואכתי אית לן למימר דנשים פטורות. ומ"מ לדעת שאר ראשונים ז"ל דבכל הלאוין כולן חייבות נשים כאנשים ניחא שפיר. ויש לדון בזה גם לענין שילוח עבדים אם נשים חייבות מה"ט דהו"ל מ"ע שהז"ג. ואע"ג דאין אשה קונה עבדים. מ"מ אין זה אלא מדרבנן. וגם נפק"מ לענין שפחות וגם בעבדים פחותים מבני תשע שנים לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות עבדים ה"ו עיי"ש. ומיהו לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בפרשת בהר דלאו דלא ימכרו ממכרת עבד הוא אזהרה ללוקח עבד עברי שלא ישתעבד בו ביובל אלא ישלחנו חפשי עיי"ש. א"כ יש בזה לאו דגם נשים חייבות. ולפמש"כ התוס' בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א בד"ה אותו וכו'. יש מקום לדון בלא"ה דהכא לא חשיבא מ"ע שהז"ג עיי"ש. אלא שיש לדחות ואין להאריך. מיהו בלא"ה נראה דאין מזה הכרע. דיובל כיון דאפקעתא דמלכא הוא אין חילוק בין נשים לאנשים. דממילא פקע רשותן מהשדות והעבדים ביובל. וכן ראיתי למהר"י חאגיז ז"ל בהלכות קטנות ח"ב סי' רצ"ז שכתב כן לענין שילוח עבדים עיי"ש בדבריו: והנה הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם כתב וז"ל וראיתי להרב בחבורו הגדול שמתנין ביובל ע"מ שלא תחזירנו ביובל כדרך שאמרו בשביעית. ואם הי' על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא הי' יכול להתנות זה בשום ענין עכ"ל עיי"ש. ובמג"א שם השיג על הרמב"ן ז"ל שלא נמצא כן בדברי הרמב"ם כלל. וכתב דבלתי ספק ספר מוטעה נזדמן לפני הרמב"ן ז"ל עיי"ש בדבריו. וראיתי להר"ב מגלת ספר לאוין רע"ה שכתב דכוונת הרמב"ן ז"ל למאי דאמרינן בב"מ פרק האומנין ע"ט ע"א אר"ח אמר ר"ק מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יוצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת. ופירש"י וז"ל והארץ לא תמכר לצמיתות. כאן פירש לך הכתוב טעמה של מצות יובל. אלמא אין היובל מוציא אלא קרקע שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דהכתוב לא נחית בזה אלא ליתן טעם למצות יובל ואינו אלא שלילה לא מניעה. ולהכי יליף מיני' דמוכר לששים שנה שאין היובל מוציא. ואם כדברי הרמב"ם וסייעתו הרי הכתוב הוא מניעה ואזהרה להמוכר שלא יתנה בשעת מכירה שתהא מכירה לצמיתות. וא"כ אין ללמוד דין זה. ומאחר שהרמב"ם ז"ל גופי' פסק דין זה בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"ב א"כ דבריו סותרין זא"ז עיי"ש בדבריו. והנה מש"כ כן בכוונת הרמב"ן ז"ל ודאי דבריו תמוהים. דא"כ היכי מסיק הרמב"ן ז"ל גופי' דהך קרא הוא אזהרת לאו למוכר שדהו לנכרי ע"פ הירושלמי. וגם כתב דלזה רמזו ג"כ בתלמודא דידן בגיטין סו"פ השולח עיי"ש. והרי כבר הוכיח מתלמודא דידן בפרק האומנין שם דהך קרא אינו אלא שלילה ואינו אזהרת לאו כלל. וגם לא משמע הכי מלשון הרמב"ן ז"ל כלל. אלא דמ"מ עיקר קושייתו על הרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה לכאורה: ויש להוסיף עליו דהכי נמי קשה מסוגיא דפרק המקבל בבא מציעא ק"ט ע"א שהבאתי לעיל. דילפינן מהך קרא דיובל לא מפקעא קבלנות משום דלצמיתו' אמר רחמנא עיי"ש. ופירש"י לצמיתות אמר רחמנא מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות עיי"ש. ואם איתא דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מאי ראי' היא. ודילמא ודאי בקבלנות ליכא לאו ורשאי ליתן שדהו לאחר בקבלנות עולמית. ומ"מ יובל מפקיע אף קבלנות כמכר. אלא ודאי אין בזה לאו. ואינו אלא שלילה וטעם להפקעת יובל. ולזה שפיר קדייק מיני' דקבלנות לא מפקעא יובל כדפירש"י. וראיתי להר"ב ?מג"ס שם שכתב לתרץ ההיא דפרק האומנין לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דס"ל דע"כ הך קרא הו"ל אזהרת לאו. דאם איתא דאינו אלא שלילה ונתינת טעם למצות יובל. לא הו"ל למיכתב הארץ לא תמכר לצמיתות קודם לקרא דגאולה תתנו לארץ. אלא הו"ל למיכתב תחילה קרא דגאולה תתנו לארץ. והדר הו"ל למיכתב לא תמכר לצמיתות. דאז הוה משתמע שפיר שבא לנתינת טעם. גאולה תתנו לארץ לפי שאינה נמכרת לצמיתות. ומדכתב תחילה לא תמכר לצמיתות. ע"כ מוכרח לומר דמילתא באנפי נפשה היא לאזהרה ומניעה שלא למכרה לצמיתות. וההיא דהאומנין מפרשים דלא כפירש"י אלא הכי קיליף לה. דמשמע לי' דה"ק קרא והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' ואם מכרתם גאולה תתנו לארץ. שיצא ביובל. ומינה שמעינן דאין היובל מוציא אלא במוכר סתם או לצמיתות. יצאתה זו שלא נמכרה לצמיתות עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ניחא נמי ההיא דפרק המקבל וכמבואר. ולדידי אין דבריו נכונים כלל דמש"כ להכריח דקרא לאו שלילה הוא מדהו"ל למיכתבי' בתר קרא דגאולה תתנו לארץ. דבריו תמוהים אצלי. דהרי אע"ג דקרא דגאולה תתנו לארץ בתר הכי כתיב. מ"מ בלא"ה עיקר מצות יובל כבר כתיב בקרא מקמי קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות. דהרי כבר כתב קרא ושבתם איש אל אחוזתו וגו' וכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכל עיקר פרשת יובל מקמי קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות כתיבא. ושפיר פירש"י ז"ל דהך קרא לא בא אלא לנתינת טעם למצות יובל דכתיבא לעיל מיני'. ואף דהרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קל"ח הביא מ"ע דהחזרת שדות ביובל מקרא דגאולה תתנו לארץ דכתיב בתר הכי. מ"מ הרא"ם ז"ל ביראים סי' רע"ט והסמ"ג עשין קנ"ג הביאו עשה זו מקרא דושבתם איש אל אחוזתו וגו' ומקרא דתשובו איש אל אחוזתו דכתיבי לעיל מיני' עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו דנקטו קרא דגאולה תתנו לארץ המאוחר. נראה דהיינו רק משום דברישא דהך קרא כתיב ובכל ארץ אחוזתכם וגו' דמיני' שמעינן דאין מצוה זו נוהגת אלא בארץ ושנוהגת בעבר הירדן. כמש"כ הרמב"ן ז"ל בהך קרא עיי"ש. וכן נראה מדברי החינוך עיי"ש. אבל ודאי הדבר פשוט ומבואר דעיקר מצות החזרת שדות כבר כתיבא לעיל מיני' קמי קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות. ומשמע שפיר דהך קרא לא בא אלא ליתן טעם למצוה זו. ואינו אלא שלילה ולא אזהרה: וגם מש"כ לפרש פי' אחר דלא כפירש"י ז"ל לא הועיל בזה כלום. חדא דלפ"ז אכתי מאי ראי' היא לומר דמוכר לששים שנה אינה חוזרת ביובל. ודילמא לעולם חוזרת. אלא דבמכירה לצמיתות איצטריך קרא לאשמעינן דאע"פ שבזה עובר בלאו. אכתי אית לי' לתקן בחזרה ביובל. וכמש"כ שם לפ"ז דהו"ל לאו הניתק לעשה עיי"ש. וא"כ היינו דאיצטריך קרא למיכתב לא תמכור לצמיתות ואם עברת ומכרת גאולה תתנו לארץ. כלומר עשה זאת והפטר. ולעולם אפי' מכירה שאינה לצמיתות חוזרת ביובל. דסתמא כתב קרא לעיל מיני' בשנת היובל הזאת תשובו. איש אל אחוזתו. ועוד לפירושו למה לו להאריך כ"כ דקאמר מי שאין שם יובל נצמתת וכו'. בפשיטות ובקיצור הו"ל לומר לצמיתות הוא דתתנו גאולה לארץ יצאה זו שאינה לצמיתות. אבל לפירש"י ז"ל מדוקדק היטב. דכיון דבהך קרא גופי' לא כתיבא מצות יובל. ולא בא הכתוב אלא ליתן טעם למצות יובל דכתיבא לעיל מיני'. וא"כ מהך קרא ליכא למידק. אלא מדקיהיב טעמא דצוה הכתוב על חזרת שדות ביובל משום שלא ניתנה לנו הארץ להיות נמכרת לצמיתות. ממילא מבואר דכל היכא דלא שייך הך טעמא אינה חוזרת ביובל. והיינו דקאמר מי שאין שם יובל נצמתת וכו'. בזה הוא שניתנה מצות החזרת שדות ביובל. יצאה זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת. והילכך אית לן למימר שאין מצוה זו נוהגת בה. ועוד דלפירושו הו"ל לתלמודא להביא ג"כ קרא דגאולה תתנו לארץ. דהרי לפ"ז מיני' הוא עיקר ילפותא זו. אלא ודאי פירש"י מוכרח. וא"כ מזה ראי' לדעת הבה"ג וסייעתו. וכן נראה מפשטא דסוגיא שם דקאמר מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל וכו'. ואם איתא אמאי לא קאמר דעדיפא מינה. מניין שמותר למכור שדהו לששים שנה שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות פרט לזו שאינה לצמיתות. דבזה הוה קמ"ל דאפי' לכתחילה שרי למכור בענין זה. משא"כ השתא שיש מקום לומר דלכתחילה מיהא אסור. אלא ודאי אפי' במכירה לצמיתות ליכא איסורא. ולא קאמר קרא אלא שאינה נמכרת לצמיתות ולא מהני מכירה כזו משום דהו"ל לענין זה כמוכר דבר שאינו שלו ולזה לא איצטריך לדייק מהך קרא אלא לענין דמוכר לששים שנה מהניא המכירה ואינה חוזרת ביובל: וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר ריש פי"א מהלכות שמיטה ויובל שכתב מקור דברי הרמב"ם שם שכתב דאם עבר ומכר לצמיתות אין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. דנפק"ל ממאי דאיצטריך קרא למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל. משמע דאם מכר סתם או לצמיתות אין מעשיהם מועילים אלא תצא ביובל עיי"ש בדבריו. והיא ראי' נכונה ומקור נאמן לדברי הרמב"ם שם. והכ"מ שם לא הראה מקורו. אלא דהא גופא קשה דהרי אפי' להרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. מ"מ הרי בקרא לא אשכחן רמז לזה דמוכר לצמיתות אין מעשיהם מועילים בדיעבד. וא"כ ר"ח א"ר קטינא היכי דייק מקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות דמוכר לששים שנה מעשיהם מועילים בדיעבד. כיון דקרא לא מיירי בהך דינא כלל. דלא כתיב בהך קרא אלא אזהרת לאו שלא למכור לכתחילה. לדעת הרמב"ם וסייעתו. אבל שיהיו מעשיהם בטלים לא שמענו. וליכא למידק מהך קרא אלא דעל מכירה לששים שנה לא הזהיר הכתוב. דלא הזהיר אלא על מכירה לצמיתות. אבל זו שאינה לצמיתות אינה בכלל לאו זה. ואין לומר דהא בהא תליא. דכיון דלא אסר הכתוב מכירה כזו ממילא מעשיהם מועילים בדיעבד. דא"כ לא הו"ל למידק מהך קרא אלא דמכירה כזו שריא. ואנן ממילא שמעינן מזה דהמכירה קיימת בדיעבד. כיון דהא בהא תליא. אבל מגופי' דקרא ליכא למידק הך דינא כלל לדעת הרמב"ם וסייעתו דקרא לא מיירי בהכי. ומיהו לפמש"כ הר"ב מג"ס לפרש הסוגיא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל ניחא. אלא דכבר נתבאר שאין מקום לדבריו. אבל לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל ניחא שפיר. דלדידהו ודאי לא איירי הך קרא אלא בהך דינא דאינה נמכרת בדיעבד אלא יוצאה ביובל. ושפיר דייק מיני' דלששים שנה נמכרת ואינה יוצאת ביובל. ומיהו גם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל מתיישבת הסוגיא קצת. דכיון דלא הזהיר קרא אלא שלא יהא הלוקח כובשה לצמיתות. מכלל דלששים שנה רשאי לכובשה תח"י ביובל ואינה חוזרת. אלא דודאי עכ"פ יותר נכון לפי דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואין להאריך בזה יותר: וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהכריחו כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין קי"ב ע"א דירושת הבעל דאורייתא מדכתיב ואלעזר מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו. ומנין לפנחס שלא הי' לו לאלעזר אלא שנשא פנחס אשה ומתה וירשה. ופרכינן עלה ודילמא דזבין מזבן. ומשני א"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו עיי"ש. ואם איתא דליכא איסורא במכירה לצמיתות. א"כ אכתי קשה ודילמא דזבין מזבן פנחס בתנאי מפורש שתהא מכירה לצמיתות ולא תחזור ביובל. עוד הביאו ראי' מדאמרינן בזבחים כ"ד ע"א דקרן מזרחית דרומית של המזבח לא הי' לו יסוד משום שלא הי' בחלקו של בנימין שהמזבח צריך שיהא בחלקו. מדכתיב בבוקר יאכל עד ומתרגמינן באחסנתי' יתבני מדבחא. ואמרינן התם דמהאי טעמא לא היו זורקין מדם עולה על קרן מזרחית דרומית משום דעולה טעונה יסוד. ואמרינן מאי לא הי' לו יסוד. רב אמר בבנין עיי"ש. והכי קיי"ל כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז עיי"ש. והשתא אם איתא דליכא לאו במכירה לצמיתות שלא תחזור ביובל. קשה דהו"ל לבנות היסוד תחת כל המזבח. ואע"ג דעכשיו לא יהא חלק זה קדוש בקדושת מזבח. מ"מ שמא ימכור שבט יהודה הרצועה הזאת לשבט בנימין לצמיתות ואז יתקדש גם קרן מזרחית דרומית בקדושת מזבח ויהיו רשאין גם שם לזרוק מדם העולה. אלא ודאי איכא אזהרת לאו במכירה לצמיתות. ואי אפשר למכור מכירה לצמיתות בענין שלא תחזור ביובל. והילכך ליתא בתקנתא. ואמנם לדידי כל זה שבוש ואין בזה שום סרך ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו כלל. דאטו לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מהניא מכירה לצמיתות. דהיינו בתנאי שלא תחזור ביובל. הרי אדרבה לדעתם מפורש בהדיא בקרא דמכירה כזו לא מהני. דהא לדעתם מתפרש קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות בדרך שלילה. לומר שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם רק גרים ותושבים אתם בה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעת הבה"ג. והן הן דברי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל. שכתבו דמהאי טעמא לא מהני ביובל מכירה בתנאי שלא תחזור ביובל. אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל הי' מקום לדון ולומר דמהני מכירה כזו. אלא שכתב הרמב"ן ז"ל ברפ"ק דמכות דכיון דהמוכר מוזהר עלה הו"ל כתנאי ברבית דלא מהני עיי"ש. ועכ"פ להבה"ג וסייעתו ז"ל הדבר פשוט ומבואר בקרא דלא מהני מכירה כזו: אלא שיש קצת מקום לדון בזה לדעת רש"י וסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל דס"ל דהך קרא מתפרש בדרך אזהרה להלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל. וא"כ בשעת מכירה ליכא בזה שום אזהרה. וגם אין לנו גילוי בקרא שלא תועיל מכירה לצמיתות בדיעבד. וא"כ לכאורה הו"ל כשמיטה דמהני תנאי משום דאין הלוה מוזהר על כך. והכא נמי הרי אין המוכר מוזהר על כך אפי' ביובל. ובשעת מכירה אפי' לוקח אינו מוזהר עלה. וא"כ אפשר דמהני בה תנאי לצמיתות. ולפ"ז עכ"פ יהי' משם ראי' דלא כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. אבל נראה דודאי גם לדעת רש"י וסייעתו לא מהני מכירה בתנאי שלא תחזור ביובל. וכמו שהכריחו הראשונים ז"ל מסוגיא דפרק השולח גיטין מ"ח ע"א וסוגיא דפרק האומנין בבא מציעא ע"ט ע"א עיי"ש. וכן מוכרח מסוגיא דפרק יש נוחלין בבא בתרא קי"ב ע"א כמש"כ במל"מ פי"א מהלכות שמיטה עיי"ש. והיינו משום דגם לפירש"י וסייעתו ז"ל אע"ג דקרא דלא תמכר לצמיתות מתפרש בדרך אזהרה. מ"מ כיון דאין האזהרה אלא להלוקח שלא יהא כובשה ביובל תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים. שפיר מתפרש סיפא דהך קרא דכתיב כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. כפשוטו וכמשמעו. לומר אסור לך לכבשה ביובל תח"י שתהא נמכרת לך לצמיתות כי לי הארץ. ואין ביד המוכר למכרה לך לצמיתות שאינה שלו לענין זה. וא"כ ודאי גם לפירש"י וסייעתו שפיר שייך טעמא דהרשב"א ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. דלא מהני תנאי ביובל משום דהו"ל כהתנה על דבר שאינו שלו דאין בתנאו כלום. וא"כ גם לפירש"י וסייעתו ז"ל לק"מ מההיא דהתם: ואדרבה לפמשכ"ל לדון דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל דהארץ לא תמכר לצמיתות הוא אזהרה להמוכר והלוקח בשעת מכירה שלא למכור ולקנות לצמיתות. היינו דוקא מכירה אבל מתנה לצמיתות לכ"ע אינה בכלל אזהרה זו. דהרי אפי' לרבנן דאמרי מתנה בכלל מכר לענין חזרה ביובל. היינו דוקא התם דרבי' קרא מדכתיב תשובו איש אל אחוזתו לרבות מתנה. אבל הכא דלא אשכחן ריבויא בקרא אין לנו אלא מכירה דכתיב בהך קרא ולא מתנה. ולפ"ז מההיא דהתם יש להכריח כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. דלדידהו כיון דהו"ל כתנאי בדבר שאינו שלו. ודאי אפי' במתנה לא מהני תנאי דלצמיתות. כיון דקיי"ל דגם מתנה חוזרת ביובל. והו"ל בכלל מצות יובל כמכר. וא"כ כי היכי דאי אפשר לומר דפנחס זבין מזבן לצמיתות. הכי נמי אי אפשר לומר דבמתנה נתנו לו לצמיתות. אבל להרמב"ם וסייעתו ז"ל נהי דמכירה לא אפשר. משום דכיון דהמוכר מוזהר עלה בלאו לא מהני תנאי כמו ברבית. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל ריש מכות שם. מ"מ במתנה דליכא לאו אית לן למימר דמהני בה תנאי לצמיתות. וא"כ אכתי קשה דילמא פנחס מתנה לצמיתות נתנו לו שאינה חוזרת ביובל. דהרי להרמב"ם וסייעתו ז"ל ע"כ ליכא למימר דלא מהני תנאי לצמיתות משום דהו"ל כהתנה על דבר שאינו שלו מדכתיב כי לי הארץ וגו'. דהא כיון דלדידהו קרא דלא תמכר לצמיתות הוא אזהרה על המכירה. ע"כ ממילא מבואר דטעמא דקיהיב קרא כי לי הארץ וגו' לא יתכן לפרש שבא לומר שאין הארץ שלכם. דודאי משום זה לא שייכא בה אזהרה וכמשכ"ל. דמוכר דבר שאינו שלו לאו כלום קעביד ופטפוטי דברים בעלמא נינהו בקרקעות. וע"כ לדעתם לא מתפרש סיפא דקרא אלא דה"ק. כי לי הארץ ואנכי נתתיה לכם ועליכם לקבל גזירותי. וא"כ לא אשכחן לפי שיטתם שעשאה הכתוב כדבר שאינו שלו. וחזרת קרקעות ביובל מצוה בעלמא היא. ומאי דלא מהני בה תנאי שלא תחזור ביובל ע"כ היינו רק מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל. משום דהמוכר מוזהר עלה בלאו שלא תמכר לצמיתות. וא"כ במתנה דלית בה לאו זה ע"כ מועיל בה תנאי לצמיתות. וא"כ איכא למימר דפנחס קיבלה במתנה לצמיתות. וכן קשה בסוגיא דזבחים שם. אלא ודאי מזה מוכרח כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו. ודלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא שכבר נתבאר דאין הדבר ברור כ"כ דאין מתנה בכלל אזהרה זו. דאפשר לומר דגם הכא איכא ריבוי לרבות מתנה כמכר כמשכ"ל. מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שמיטה משמע דס"ל דלענין אזהרה זו אין מתנה בכלל עייש"ה: אבל נראה דאפשר ליישב דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל עפמש"כ הרשב"א ז"ל הובא בש"מ בב"מ פרק האומנין שם שדן לפני הרמב"ן ז"ל להוכיח מסוגיא דהתם דלא מהני ביובל שום תנאי שלא תחזור לבעלים ביובל. מדפרכינן התם עלי' דרב והא כיון דכי מטא יובל הדרא ארעא למרא קא כליא קרנא. ואיצטריך לאוקמה אליבי' בזמן שאין היובל נוהג עיי"ש בסוגיא. ואמאי לא מוקי לה אפי' בזמן שהיובל נוהג אלא דמיירי כשהתנה שלא תחזור ביובל. אלא ודאי לא מהני תנאי כזה. והרמב"ן ז"ל השיב דאין ראי' משם. דהתם אליבא דרב קיימינן ורב לטעמי' דס"ל כר"מ דאמר דכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל. ולדידי' אפי' בשמיטה לא מהני שום תנאי כדאמרינן ברפ"ק דמכות. אבל לדידי דקיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים אפשר דגם לענין יובל מהני תנאי עיי"ש שהרשב"א ז"ל דחה זה. אבל הביא שם בש"מ דגם הריטב"א ז"ל כתב כדברי הרמב"ן ז"ל דמהתם אין הכרע מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל עיי"ש. וא"כ עפ"ז נראה דלא מיבעיא דמההיא דזבחים שם לא תקשה. משום דהרי התם אליבא דרב קיימינן דאיהו הוא דאמר התם מאי לא הי' לו יסוד בבנין עיי"ש. והרי לרב אפי' בשמיטה לא מהני שום תנאי. אע"ג דשם ליכא לאו בלוה. וא"כ מינה דגם ביובל לדידי' אפי' במתנה דלית בה לאו לא מהני תנאי לצמיתות. דכיון דלדידן איתרבאי מתנה מקרא שחוזרת ביובל. הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל. ואפי' מסוגיא דפרק יש נוחלין אע"ג דהתם קאי אברייתא דרבי ישמעאל דמייתי ראי' זו מקרא דפנחס עיי"ש. מ"מ אין כאן מקום קושיא. משום דאפשר דרבי ישמעאל כר"מ ס"ל דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. והילכך לדידי' ודאי אפי' במתנה תנאו בטל. אבל לדידן איכא למימר דאין הכי נמי דבמתנה דלית בה לאו מהני בה תנאי לצמיתות. ואין משם הכרע דלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל: עוד יש לי לדון בזה עפ"מ שיתבאר לפנינו לקמן במספר הפרשיות פרשה כ"ז דלדעת הגאונים ז"ל וכן מתבאר משאר ראשונים ז"ל לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה הוא לאו הנוהג לדורות. ומאי דדרשינן סוף תענית ובפרק יש נוחלין בבא בתרא קכ"א ע"א מדכתיב זה הדבר דאין דבר זה נוהג אלא לדור זה של באי הארץ עיי"ש. לא קאי אלא על איסור נשואי בת יורשת נחלה להנשא לאיש משבט אחר. דלא ברירא מילתא שתבא לידי הסבת נחלה. אבל עיקר איסור הסבת נחלה נוהג לדורות כמו שיתבאר שם בס"ד. ואפשר דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל. ומה שלא מנה לאו זה במנין הלאוין. היינו משום דס"ל דלאו זה לא בא אלא לטעם לאיסור נשואי בת יורשת נחלה לאיש משבט אחר. ואזיל לטעמי' בשורש חמשי דלאוין כאלו אינם באין במנין עיי"ש. ומה שלא הביא הלכה זו בחבורו הגדול היינו משום שלא נמצא כן בפירוש. וכל כיו"ב אין דרכו להביא בהלכותיו כידוע. והשתא לפ"ז בההיא דפרק יש נוחלין שם גבי פנחס אם הי' לוקח או שנתנו לו קרקע מנחלת שבטו ודאי אין מקום לומר שיועיל תנאי לצמיתות. דהרי בלוים כתיב גאולת עולם תהי' ללוים. ודרשינן בספרא בהר ובסוף ערכין לפי שנאמר והי' השדה בצאתו ביובל קדש לשם וגו' יכול אף זה כן. ת"ל גאולת עולם תהי' ללוים. לפי שנאמר וקם הבית וגו' לצמיתות יכול אף זה כן. ת"ל גאולת עולם תהי' ללוים עיי"ש. הרי דאפי' היכא דכתב רחמנא שנחלט לצמיתות ואינו חוזר ביובל מיעט הכתוב נחלת לוים שאינה נחלטת מדכתיב גאולת עולם תהי' ללוים. כ"ש שלא יועיל שום תנאי להפקיע מהם נחלתם. ולא יתכן לאוקמי קרא דפינחס אלא בנחלת שבט אחר שלקח או שניתנה לו במתנה לצמיתות. ומאחר שכבר ביארנו דלאו דהסבת נחלה נוהג לדורות. א"כ לא מיבעיא בדורו של פנחס שעדיין הי' נוהג כל איסור זה של הסבת נחלה דלא אפשר בהכי. שהרי מיעקרא בזה נחלה משבט לשבט בידים. אלא אפי' בההיא דזבחים שם דמיירי לדורות. לא אפשר למטה יהודה ליתן רצועה זו למטה בנימין לעולם בתנאי לצמיתות. דהרי יש בזה לאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה שנוהג לדורות. וא"כ אין משם שום הכרע לומר שלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ועכ"פ פשיטא דליכא מהתם שום צד הוכחה כלל נגד דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל: ונראה לכאורה ראי' לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מדאמרינן בסו"פ השולח אמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידו"ר בבית המדרש. דאר"א א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ואי ס"ד לאו כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עיי"ש. ולפי דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל לפי מה שביארנו דבמתנה גם לדידהו ליכא לאו אם נתן לצמיתות. ומהני תנאי כזה שלא תחזור ביובל לפי מאי דקיי"ל דהתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וכמו שנתבאר לעיל. והשתא נהי דס"ל לר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. מ"מ הרי שפיר יש להם תקנתא להביא ביכורים להתנות ביניהם בשעת חלוקה בחלק המגיע לכל אחד ואחד אם זהו חלקו הרי טוב. ואם לא הרי הם כולם נותנים לו חלק זה במתנה לצמיתות שלא תחזור ביובל. וממנ"פ חלק זה שלו הוא לצמיתות. ושפיר יכול להביא ביכורים. שהרי בין כולם נמצא גם זה שחלק זה שלו הוא. ומתנתו מתנה אע"פ שעדיין לא חלקו. כמבואר בפרק יש נוחלין בבא בתרא קכ"ד ע"א דפשוט לכ"ע יש לו קודם חלוקה. ואפי' בבכור קיי"ל התם דיש לבכור קודם חלוקה כדאיפסיקא הילכתא התם לקמן קכ"ו ע"ב עיי"ש. והדבר פשוט דבכגון זה אף שאין הבעלים ידועים ומבוררים שפיר מהניא מתנתם כולם יחד או בזה אחר זה. וכמבואר במתניתין דיבמות פרק נושאין צ"ט ע"ב עיי"ש. וכיו"ב בכמה דוכתי. ובלא"ה הדבר פשוט דכל כיו"ב לא תלי בברירה. כיון שאין אנו צריכין שיחול למפרע אלא מכאן והלאה. וכמבואר בסוגיא דפרק מרובה בבא קמא ס"ט ע"א ובשאר דוכתי. ומבואר בארוכה בתולדות אדם להרשב"א ז"ל סי' פ"ב עיי"ש. וא"כ ודאי איכא תקנתא להביא ביכורים ולקרות אפי' בהרבה אחים. ולכאורה הי' נראה דזה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בפרק הזהב נ"א ע"א דאמרינן התם האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ואמרינן התם לימא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"י דתניא וכו'. אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לר"י. עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא דידעה וקא מחלה. אבל הכא מי ידע דמחיל. ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר"מ. עד כאן לא קאמר ר"מ אלא התם דודאי קא עקר. אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי עיי"ש. וא"כ הכא נמי במתנה זו שנותנים האחים זה לזה בתנאי שלא תחזור ביובל. דהו"ל תנאי על מש"כ בתורה. דאיתרבי מתנה כמכר לענין חזרה ביובל. אלא דאנן קיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים וא"כ לרב דאמר התם דיש לו עליו אונאה משום דלא ידע דמחיל. הכא נמי כיון דהאחים לא ידעי דיש כאן מצוה להחזיר ביובל כלל. דהרי אפשר דכל חד מינייהו חלקו איתרמי לי'. והו"ל חלק ירושתו שאינו חוזר ביובל לכ"ע. אית לן למימר דתנאם בטל. וא"כ אין זו תקנה להם וחייבים נהחזיר זה לזה ביובל. ושוב לא מייתו ביכורים. ודוקא לשמואל דאמר התם דתנאו קיים ואין לו עליו אונאה לכ"ע משום דמי יימר דקא עקר מידי. הוא דאיכא למימר הכא נמי דאפי' לר"מ דאמר כל המתנה על מש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל. הכא מודה דהתנאי קיים משום דמי יימר דקא עקרי. דאפשר דחלקו איתרמי לי'. וירושה אינה חוזרת ביובל. וא"כ לדידן דקיי"ל התם כרב. כמו שפסקו רוב הראשונים ז"ל. שפיר קאמר רב יוסף דאי לאו דאר"י קנין פירות כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חב"ח עד יב"נ: אלא דאכתי קשה נהי דרב יוסף גופי' אפשר דס"ל כרב. מ"מ לא הו"ל למימר על רבי יוחנן דאי לאו דאמר ק"פ כקה"ג דמי לא מצא יו"ר בבהמ"ד. כיון דאפשר דלרבי יוחנן כשמואל ס"ל דאמר דבתנאי כזה לכ"ע תנאו קיים. וא"כ אפי' הוה ס"ל. דלאו כקה"ג דמי שפיר מצו מייתי ביכורים אע"ג דאחין שחלקו לקוחות הן כמו שנתבאר. ומלבד זה נראה דהכא אפי' לרב איתא בתקנתא דכיון דעיקר טעמא דרב התם היינו רק משום דלא ידע דמחיל והו"ל מחילה בטעות. א"כ היינו דוקא התם באונאה. אבל כאן באחין שחלקו דאנן סהדי שהם רוצין להסתלק זה מזה בכל מאי דאפשר. וכמש"כ התוס' בב"ב פרק המוכר את הבית ע"א ע"א בד"ה האחין שחלקו עייש"ה. ובודאי גמר ומסלק נפשי' מחלק אחיו כדי שיסתלק אחיו מחלקו. ודאי אין כאן מקום למחילה בטעות. ולא גרע מההיא דשאר כסות ועונה דקיי"ל כרבי יהודה דאמר דבדבר שבממון תנאו קיים. ועוד דאפי' את"ל דההוא דהכא לאונאה דמיא. מ"מ אכתי אפי' לרב שפיר איכא תקנתא שכולם יתנו במתנה כל ירושתם לאחד מן האחים. ואח"כ יחזור הוא ויתן לכל אחד מהם חלקו במתנה חלוטה עולמית. דבזה הו"ל ממש דומיא דע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דידע דמחיל. דהרי בזה ליכא שום ספיקא כלל. וא"כ למאי דקיי"ל כרבי יהודה תנאם קיים ואין מחזירין ביובל. ואפי' את"ל דאין זו תקנה משום דיראים ליתן כל נחלת ירושתם במתנה לאחד מהם. שמא יחזיק בכולה לעצמו ולא יחזור ויתן להם חלקם. הרי אכתי איכא תקנתא שיתנוה לו במתנה ע"מ להחזיר לכל אחד חלקו שביררו להם. וכיון דקיי"ל מתנה עמ"ל שמה מתנה כשיחזור ויתן לכל אחד חלקו במחנה לצמיתות שוב פטורין מלהחזיר זה לזה ביובל. ושפיר מצו מייתי ביכורים אפי' כשהם אחים הרבה. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דלדידהו אפי' במתנה לא מהני תנאי שלא להחזיר ביובל כמו שביארנו לעיל דהו"ל כתנאי בדבר שאינו שלו. וא"כ ליכא שום תקנתא. ושפיר קאמר רב יוסף אי לאו דאר"י ק"פ כקה"ג דמי לא מצא יו"ר בביהמ"ד. ומיהו לפמשכ"ל גם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל ניחא. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו והרמב"ן ז"ל קשה: והנראה לומר בזה קצת ע"פ סוגיא דסו"פ הפועלים צ"ד ע"א דתנן התם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה וכו'. כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאו בטל וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמאי מתנה על מש"כ בתורה הוא וכל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל. ומשני הא מני רבי יהודה היא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים דתניא וכו'. ופרכינן עלה ומי מצית מוקמת לה כר"י אימא סיפא כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל אתאן לר"מ. ומשני הא לא קשיא סיפא בדבר שאינו של ממון. ופרכינן תו אימא סיפא כל תנאי ש"ש מעשה בתחילתו תנאו בטל. מאן שמעת לי' דאית לי' הא סברא ר"מ דתניא וכו'. אלא כולה ר"מ היא. ושאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' עיי"ש. הרי מבואר דסתם מתניתין כר"מ דכל המתנה על מש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל. וכן פי' הרע"ב ז"ל דכולה מתניתין ר"מ היא כדמסקינן בגמרא. ואין הלכה כן עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם כתב דמתניתין כר"י. ודוקא בדבר שאינו של ממון תנאו בטל עיי"ש. והביאו בתוס' יו"ט שם עיי"ש. וזה נגד סוגיא דגמרא שם. אבל ראיתי להאו"ז בב"מ סו"פ הפועלים שהביא שם בשם רבינו חננאל ז"ל שכתב ג"כ על מתניתין וז"ל כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל. הא אוקימנא כרבי יהודה ובדבר שאינו של ממון. כגון ביטול עונה וכיו"ב עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב ג"כ כדבעינן מעיקרא לאוקמי כר"י. וזה תמוה לכאורה דהא לא קאי הכי במסקנא אלא מוקמינן כולה מתניתין כר"מ. והכא אפי' בדבר של ממון מיירי. ומיהו נראה דלא כתבו כן הר"ח והרמב"ם ז"ל אלא לענין הלכה. דלפי מאי דקיי"ל כר"י לא מיתוקמא דינא דמתניתין אלא בדבר שאינו של ממון. ומש"כ הר"ח ז"ל הא אוקימנא כר"י ובדבר שאינו של ממון. אין כוונתו אלא לומר דדינא דמתניתין אתי שפיר אפי' לרבי יהודה ובדבר שאינו של ממון דבזה אפי' ר"י מודה דתנאו בטל. אבל ודאי מתניתין לא אתיא אלא כר"מ ואפי' בדבר של ממון כדמסיק בגמרא שם. והשתא עפ"ז אפשר לומר דשפיר קאמר רב יוסף אליבא דרבי יוחנן דאיהו ס"ל בכל דוכתא הלכה כסתם משנה. וכיון דסתם לן תנא כר"מ דאפי' בדבר של ממון אם התנה על מש"כ בתורה תנאו בטל. ע"כ ס"ל לרבי יוחנן דהכי קיי"ל. וא"כ לדידי' אפי' במתנה אע"ג שאינה בכלל אזהרה דהארץ לא תמכר לצמיתות מ"מ כיון דקיי"ל דגם מתנה חיזרת ביובל דאיתרבאי מקרא. אי אפשר ליתן במתנה בתנאי שלא תחזור ביובל. דהו"ל תנאי בדבר שכתוב בתורה שתנאו בטל. וא"כ ליכא שום תקנתא לאחין שחלקו שיביאו ביכורים לרבי יוחנן דאמר אחין שחלקו לקוחות הן. אם לא דנימא קנין פירות כקה"ג דמי. או חד בר חד עד יב"נ. אבל לדידן דקיי"ל כרבי יהודה דבדבר של ממון תנאו קיים. אין הכי נמי דאפי' אם נימא דקנין פירות לאו כקה"ג דמי ואחין שחלקו לקוחות הן. שפיר מצו מייתי ביכורים: ועפ"ז ארווח לן לתרץ מה שעמדו כל האחרונים ז"ל בתימא על הרמב"ם ז"ל שפסק דאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"כ. וגם פסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בפ"ד מהלכות ביכורים ה"ו עיי"ש. וא"כ היאך מצא יו"ר בבהמ"ד כדקאמר רב יוסף. וכבר הקשו התוס' כיו"ב בסו"פ השולח אבל כל מה שתירצו בזה שם לא יתכן להרמב"ם ז"ל כמבואר עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות. דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרה על מכירה לצמיתות. וא"כ במתנה שפיר מהני תנאי שלא תחזור ביובל דבמתנה ליכא לאו זה כמו שנתבאר. והרמב"ם לטעמי' אזיל שפסק בפ"ו מהלכות אישות כרבי יהודה דתנאי ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון קיים. וא"כ ודאי לדידן לא הא בהא תליא. דאע"ג דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל וקנין פירות לאו כקה"ג דמי. מ"מ שפיר מצו מייתי ביכורים אפי' בהרבה אחים כמו שנתבאר. ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו הר"ש ז"ל בפ"ז דדמאי מ"ד והתוס' בסוכה כ"ד ע"א בד"ה ר"י ור"י וכו' דרבי יהודה ורבי יוסי אדרבי יהודה ור"י דס"ל אין ברירה. וא"כ אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. וגם ס"ל דקנין פירות לאו כקה"ג דמי. והו"ל תרתי דסתרי כדקאמר רב יוסף. ומה שתירצו שם דלא קאמר רב יוסף אלא אליבא דרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. אבל רבי יהודה ורבי יוסי אפשר לומר דס"ל דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ביובל ולא ירושה ומתנה עיי"ש. והנה ודאי יורשין לא הוו כיון דס"ל אין ברירה. וע"כ עיקר כוונתם אינו אלא מתנה דס"ל כר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל. ולישנא דגמרא בפ"ג דגיטין כ"ה ע"א נקטו עיי"ש. וכן פי' שם הרש"ל ז"ל ביש"ש סוף פ"ה דב"ק בדיני ברירה עיי"ש. והדבר קשה טובא. דהרי רבי יהודה ורבי יוסי ודאי הם מכלל חכמים דפליגי עלי' דר"מ בבכורות שם. וס"ל דמתנה חוזרת ביובל. וגם עיקר הדבר קשה לומר דאחין שחלקו יהי' להם תורת מקבלי מתנה. והתם בגיטין לא קאמר הכי אלא דהוה סד"א למיטעי בהכי. אבל ודאי קשה לומר כן לקושטא דמילתא אליבא דרבי יהודה ורבי יוסי. אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות דרבי יהודה לטעמי' אזיל דס"ל דכל המתנה על מש"כ בתורה תנאו קיים בדבר שבממון. וכן רבי יוסי ודאי הכי ס"ל. וא"כ שוב שפיר ס"ל דקנין פירות לאו כקה"ג דמי אע"ג דס"ל אין ברירה. דלדידהו שפיר מייתו ביכורים אפי' אינו חד בר חד כמו שנתבאר. ועפמש"כ ניחא מה שהביא הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם ובחי' ריש מכות. בשם הרמב"ם בחבורו הגדול שכתב שמתנין ביובל על מנת שלא תחזירנו ביובל כדרך שאמרו בשביעית עיי"ש. שתמה על זה ממש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות. הוא אזהרת לאו על המכירה. וא"כ היאך אפשר להתנות כן. והר"ב מג"א שם כתב דודאי ט"ס הוא בספר שהי' לפני הרמב"ן ז"ל דהיכי אפשר שהרמב"ם ז"ל יסתור דברי עצמו עיי"ש. אבל לפמש"כ אפשר לומר דכוונת הרמב"ם ז"ל בזה לענין מתנה שאינה בכלל לאו דהארץ לא תמכר לצמיתות וכמו שנתבאר. וא"כ שפיר מהני בה תנאי שלא תחזור ביובל למאי דקיי"ל מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. וגם יתכן לומר דמש"כ הרמב"ם שמתנין ביובל וכו'. צ"ל שנותנין והוא ט"ס הרגיל. ולפ"ז ודאי ניחא שפיר ואין להאריך בזה: וראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש בסוף פ"ה דבב"ק בדיני ברירה שהפליא לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב שם דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. דכיון דלפי המבואר בדבריו בפ"ג מהלכות גירושין ס"ל דמספקא לן אם יש ברירה או אין ברירה. ואזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. א"כ היכי פסק דאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. והא כיון דמספקא לן אין להוציא ממון מספק מחזקת בעליו. דקיי"ל המוציא מחבירו עליו הראי'. והפליג הרבה בתמיהא זו עד שרצה לשבש דברי הרמב"ם ז"ל בזה. וגם שאר אחרונים ז"ל טרחו הרבה לתרץ תמיהא זו. ולענ"ד הדברים פשוטים מאוד. דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דבמכירה לצמיתות איכא אזהרת לאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. וא"כ נהי דאחר שחלקו כבר. אית לן למימר המוציא מחבירו עליו הראי' ואין מוציאין ממון מחזקת בעליו מספק. מ"מ אם נימא דהכי דינא בכל אחין שחלקו שאין מחזירין זה לזה ביובל. נמצא דלפי מאי דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן. הו"ל בשעת חלוקה כמוכרים זה לזה בפירוש לצמיתות. ועוברים בלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. וא"כ אי אפשר להם לחלוק ביניהם כלל. ואע"פ שאינו אלא ספק. מ"מ ספיקא דאורייתא הוא והיכי יעברו לכתחילה בקום ועשה על ספק לאו דאורייתא. והילכך ע"כ אנו מוכרחין לומר דמחזירין זה לזה ביובל. ושוב אין מכירה זו לצמיתות ושפיר חולקין. וזה ברור. והנה כבר הרגישו האחרונים ז"ל דקושיא זו של הרש"ל יש להקשות גם על סוגיא דגמרא בפ"ג דגיטין כ"ה ע"א דאמרינן התם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא עיי"ש דקאי על הא דאמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. והיכי יתכן לומר דמשום ספיקא ולחומרא הוא דקאמר ר"י הכי והא קיי"ל דמספיקא לא מפקינן ממון מחזקת בעליו וכקושית הרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל. ועפמש"כ ניחא שפיר. אלא דלפ"ז יהי' מזה ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו על מכירה לצמיתות. ולאפוקי מדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל אין זה מוכרח. דבלא"ה יש מקום ליישב סוגיא דהתם. וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה ואין להאריך בזה יותר: והנה לכאורה יש מקום להביא ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל ממקרא מלא דכתיב ביחזקאל מ״ו:ט״ז כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהי' וגו'. וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא וגו'. ולכאורה מהך קרא יש לתמוה לר"מ דאמר מתנה אינה חוזרת ביובל. והרי בהך קרא מפורש דמתנה יוצאה בשנת הדרור וחוזרת לבעלים. וכבר ראיתי להר"ב מרכה"מ בפי"א מהלכות שמיטה ויובל שעמד בזה. ומה שתירץ שם אינו מספיק כלל שבא לחדש שם הלכה דבחלקו של המלך אפי' לר"מ גם מתנה חוזרת ביובל עיי"ש בדבריו. ואין לזה שום יסוד כלל. דמהיכא תיתי כיון דבקרא מכר הוא דכתיב ואימעיטא מתנה לר"מ. ואפי' מקרא ס"ל דליכא לרבויי מתנה. כמבואר בסוגיא דערכין ודבכורות שם. וא"כ אין לנו שתחזור ביובל לדידי' אלא מכר בלבד. ומנין לנו לחדש תורה חדשה בנחלת המלך לומר דגם במתנה נוהגת מצות יובל. אמנם לדידי בלא"ה קשה מרישא דקרא לכ"ע. דמבואר בקרא דבנותן מתנה לבנו הרי זו נחלטת לו לצמיתות ואינה חוזרת ביובל. והרי לרבנן כל מתנה חוזרת ביובל אפי' נתנה לבנו. וכמבואר סוף פ"ז דערכין לענין מכירה עיי"ש. ובודאי פשיטא דה"ה למתנה. כיון דלרבנן איתרבאי מתנה כמכר. ומהיכא תיתי לחלק בזה גבי נשיא. אבל נראה דלר"מ בעבדו היינו טעמא שחוזרת ביובל. משום שכן דרכו של מלך ליתן מתנות לשרי חייליו ועבדיו העומדים לפניו מנחלותיו לא לצמיתות. אלא לעתים קבועים וקצובים. ואח"כ הוא חוזר ונותן אותן הנחלות לאחרים מעבדיו ושרי חיילותיו על עת קצוב. והילכך אע"פ שנותן סתם הרי זה כמפרש שאינו נותן לצמיתות. וכיון שלא קצב זמן ידוע בפירוש. אית לן למימר דזמנו הוא עד יובל שהוא הזמן שבו השדות חוזרת לבעליהן. והוא שנת הדרור לכל הארץ. אבל כשנותן מתנה לאחד מבניו סתם. ודאי לא על זמן קצוב נתן. והילכך אינה חוזרת ביובל כדין מתנה בעלמא שאינה חוזרת ביובל. ולרבנן דס"ל דמתנה בעלמא כמכר שחוזרת ביובל ס"ל דכשנותן מתנה לאחד מעבדיו הו"ל כמתנה בעלמא שדינה לחזור ביובל. אבל כשנותן מתנה לבניו כיון דבעלמא נמי דעתו של אדם קרובה אצל בנו הילכך במלך הו"ל כמפרש בהדיא שנותן לחלוטין לצמיתות. שאין כבודו של מלך שתהא מתנתו שנותן לבניו חוזרת לו אחר זמן קצוב. וסתמו כמפרש דמי שתהא לצמיתות. אלא דזה ניחא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דלדידהו שפיר אית לן למימר דבמתנה דלית בה לאו מהני בה תנאי לצמיתות. למאי דקיי"ל מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וכמו שנתבאר. אבל לדעת הבה"ג וסייעתו שכבר נתבאר דלדידהו לא מהני אפי' במתנה ואפי' במפרש בהדיא לצמיתות. משום דהו"ל כתנאי על דבר שאינו שלו. וכמש"כ הרשב"א ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי. א"כ ודאי קשה טובא מהך קרא לרבנן דס"ל דמתנה חוזרת ביובל אמאי נותן מתנה לבנו כתב קרא דאינה חוזרת ביובל. מ"ש בנו מאחר ומ"ש נשיא מאחר. אלא ודאי מזה מוכח כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל: איברא דלכאורה גם לדעת הרמב"ם וסייעתו לא אתי שפיר. דהרי גם לדידהו לא מהני אפי' במתנה אלא למאי דקיי"ל מתנה על מש"כ בתורה תנאו קיים וכמשכ"ל. אבל למ"ד דתנאו בטל. נהי דעד היובל מתנתו קיימת. מ"מ ביובל חוזרת לבעלים. דהרי מתנה נמי לדידן איתרבאי מקרא שחוזרת ביובל כמכר. וא"כ לרבי יוחנן דס"ל דמתנה על מש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל כמשכ"ל. וגם ודאי ס"ל כרבנן דמתנה חוזרת ביובל חדא דהו"ל יחיד ורבים. ועוד שהרי סתם לן תנא במתניתין דפ"ט דערכין ל"א ע"א דלא כר"מ כמבואר בגמרא שם עיי"ש. ולרבי יוחנן בכל מקום הלכה כסתם משנה. וא"כ לדידי' ודאי קיי"ל כרבנן דמתנה חוזרת ביובל. ואע"ג דבמתניתין דסופ"ח דבכורות הדבר שנוי במחלוקת ואפשר דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. מ"מ כבר כתבו התוס' בשבת סו"פ המוציא וביבמות פרק החולץ יבמות מ"ד ע"ב בד"ה סתם ובשאר ראשונים שם ובשאר דוכתי דלרבי יוחנן גם בכה"ג קיי"ל הלכה כסתם משנה. משום דאע"ג דאין סדר למשנה מ"מ מסתמא אית לן למימר דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. דאין לנו לומר שחזר בו רבי מפסקו כל כמה דלא אשכחן בהדיא הכי עיי"ש בדבריהם. והשתא א"כ גם לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אכתי תקשה לרבי יוחנן דס"ל מתנה חוזרת ביובל וס"ל נמי כל המתנה על מש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל. מהנך קראי דיחזקאל. אלא דלזה אפשר לומר דרבי יוחנן לשיטתו אזיל במנחות פרק התכלת מ"ה ע"א דאמר התם דבלא"ה יש ביחזקאל כמה פרשיות שאין אנו יודעין לדרשן שסותרין דברי תורה ואליהו עתיד לדרשן עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דאף הך קרא הוא אחד מהם. ואין קושיא מקרא דיחזקאל לדידי' אלא לשאר אמוראי דמתרצי קראי דיחזקאל. ולדידהו שפיר אפשר לומר כמו שביארנו דר"מ דס"ל מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו בטל. לשיטתו אזיל דס"ל דמתנה אינה חוזרת ביובל. וא"כ אתו שפיר בפשיטות קראי דיחזקאל. ולרבנן נמי דס"ל דמתנה נמי איתרבאי מקרא שחוזרת ביובל כמכר. לטעמייהו אזלי דס"ל דמתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. וא"כ גם לדידהו מיתרצי הנך קראי שפיר כמו שביארנו ע"פ דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל: ולכאורה הי' נראה דלרבי יוחנן בלא"ה לא תקשה. משום דעיקר הדבר שהכרחנו דלר"י ע"כ ס"ל דקיי"ל דהמתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים משום דהכי סתם לן תנא במתניתין דסו"פ הפועלים שם. אינו מוכרח לכאורה אליבא דרבי יוחנן גופי'. לפמש"כ בש"מ שם בשם הריטב"א ז"ל דמאי דמוכיח בסוגיא דגמרא שם דכולה מתניתין ר"מ מדקתני סיפא כל תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאו בטל. וזה אינו אלא לר"מ דהא רבנן פליגי עלי' בהא. לאו הוכחה גמורה היא. דהרי אפשר לומר דהאי תנא ס"ל כרבי יהודה בחדא ופליג עלי' בחדא. אלא דכל היכא דאפשר לאוקמי אליבא דחד תנא טפי עדיף עיי"ש. ולפ"ז לכאורה אפשר לומר דהך סוגיא אזלא אליבא דמ"ד דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ואליבא דחד תנא. ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא. כדאמרינן בקידושין פרק האומר ס"ג ע"ב ובפ"ה דמנחות נ"ה ע"א עיי"ש. אבל רבי יוחנן אזיל לשיטתו דס"ל בפ"ג דמציעא מ"א ע"א ובסנהדרין פרק ארבע מיתות ס"ב ע"ב בהדיא איפכא. דמוקמינן מתניתין בתרי תנאי ובחד טעמא ולא מוקמינן בתרי טעמי ובחד תנא עיי"ש ובשבת פרק ר"ע פ"ו ע"א ובפירש"י שם ד"ה ומאן דמוקי עיי"ש. וא"כ לדידי' לא חיישינן לאוקמי מתניתין בחד תנא. ושפיר יש לומר דמתניתין רבי יהודה היא. והא דתנן כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל היינו בדבר שאינו של ממון. אלא דלענין תנאי שיש מעשה בתחילתו ס"ל להאי תנא כר"מ. וא"כ אדרבה סתם לן התם תנא כרבי יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים. כדקתני רישא התם מתנה שומר להיות פטור משבועה וכו'. אבל זה אינו דהרי התם בסוגיא בין לס"ד דבעי לאוקמי כולה מתניתין כרבי יהודה. ובין למסקנא דמוקי כולה מתניתין כר"מ. לא מוקים לה אלא כחד תנא. אלא דכי מוקי לכולה מתניתין כרבי יהודה ע"כ צריך לפרושי מתניתין בתרי טעמי. דצריך לאוקמי מאי דקתני במציעתא כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל. דוקא בדבר שאינו של ממון. וזה ודאי דחוק טובא. חדא דכל המתנה על מש"כ בתורה קתני. ומשמע ודאי דכללא הוא לכל התורה. ואע"פ שאין למדין מן הכללות. מ"מ היינו דוקא היכא שמוכרח לומר כן. אבל מסתמא אית לן למימר דכללא דוקא הוא. כמבואר בסוגיא דפ"ק דמנחות ו' ע"ב וכ"כ בחי' הרשב"א ז"ל שם עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן והרא"ש ז"ל בשבועות פרק שבועת הדיינין מ' ע"א עיי"ש בדבריהם. וכן מתבאר בברכות בסוגיא דפרק כיצד מברכין ברכות ל"ו ע"א עיי"ש ובמש"כ בתוס' הרי"ח והרא"ש ז"ל שם ובכמה דוכתי. ועוד דכולה מתניתין בדברים שבממון הוא דמיירי. והיכי נימא דבמציעתא דוקא בדברים שאינם של ממון הוא דמיירי. אבל כי מוקי במסקנא לכולה מתניתין כר"מ מיתוקמא כולה מתניתין בחד טעמא וכחד תנא. וזה ודאי עדיף טפי לכ"ע אפי' לרבי יוחנן. דלא קאמר רבי יוחנן אלא דעדיף לאוקמי בחד טעמא אע"פ שצריך לאוקמה בתרי תנאי מלאוקמה אליבא דחד תנא ובתרי טעמי. אבל פשיטא דלאוקמה בחד טעמא ואליבא דחד תנא טפי עדיף. וא"כ לית מאן דפליג על אוקימתא דמוקמינן במסקנא כולה מתניתין כר"מ. וא"כ לרבי יוחנן ודאי קיי"ל כר"מ בהכי דמתנה על מש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל וכמשכ"ל. ועכצ"ל אליבא דרבי יוחנן דלטעמי' אזיל דס"ל דמקראי דיחזקאל ליכא תיובתא. דבלא"ה דבריו סותרין דברי תורה בכמה קראי ואליהו עתיד לדרשן. ולשאר אמוראי דהתם ולתנאי דברייתא דמסייע להו התם שפיר איכא לתרוצי כדכתיבנא. אלא דכל זה לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי קשה טובא לכאורה: מיהו נראה דלהבה"ג וסייעתו ז"ל מתפרשים קראי דיחזקאל במחלק נכסיו על פיו ליורשיו ולעבדיו שיתנחלו בהם לאחר מותו. ועל זה קאמר קרא דמתנתו לבניו להם תהי'. ומפרש קרא טעמא. אחוזתם היא בנחלה. אבל כי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו רק עד שנת הדרור. משום שכן דרך הנשיא שלא ליתן לעבדיו לצמיתות כמשכ"ל ושבת לנשיא. כלומר לבית הנשיא. דהיינו ליורשיו. ומסיים קרא וכתב אך נחלתו בניו להם תהי' וגו'. וזהו עיקר מה שבא הכתוב לאשמעינן. דרק נחלתו יכול להנחיל לבניו אבל אין לו רשות להנחילם נחלת אחרים אע"פ שמלך הוא. וכדמסיים קרא וכתב אח"כ ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם. מאחוזתו ינחיל את בניו וגו'. ועי' בפירש"י ורד"ק שלא פירשו כן עיי"ש. וכמש"כ משמע מפשטי' דקרא. גם אפשר לומר דקמ"ל קרא דהמחלק נכסיו ע"פ אין מחזירין זה לזה ביובל. ואין דינם כאחין שחלקו דהו"ל כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל. וכדדריש ריב"ב בפרק יש נוחלין ק"ל ע"א מדכתיב והי' ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה עייש"ה ואכמ"ל בזה. ומ"מ מתבאר דליכא מזה הכרע לומר שלא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל: ועכ"פ מתבאר דלרבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דהיינו טעמא שלא מנה לאו זה דהארץ לא תמכר לצמיתות. משום דס"ל כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דאינו אלא שלילה ולא אזהרת לאו כלל. או משום דס"ל כדעת רש"י וסייעתו ז"ל דס"ל דאין לאו זה אלא על הלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעלים. ואחר שמנה כבר לעיל עשה דחזרת שדות ביובל שוב לא הוצרך למנות הלאו האמור בזה וכשיטתו. ומלבד זה אפשר לומר דכיון דיובל אפקעתא דמלכא הוא. ומיד משהגיע יובל פקע רשות לוקח וקיימא קרקע ברשות מוכר ונמצא דכשהלוקח כובשה תחת ידו הרי הוא עובר בלא תגזול ובלא תסיג גבול רעך. ככל גוזל קרקע בארץ ישראל. כמבואר בספרי פרשת שופטים. וכיו"ב כתב מהר"ב קאזיש במגלת ספר לאוין רע"ה עיי"ש. אלא שכתב שם הטעם משום שהמוכר לא קבל דמים אלא לפי הערך המגיע עד היובל. כדרך כל המוכרין והלוקחים שמחשבין לפי השנים שיש עד היובל וא"כ לא מכר לו אלא עד היובל. וכשהוא ממאן מלהשיב הרי יש כאן לאו דלא תגזול ולא תסיג עיי"ש. אבל זה אינו דמלבד דבקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעים כמשכ"ל בלא"ה הא תינח ביובל שני. אבל ביובל ראשון מאי איכא למימר. כדמחלקינן סו"פ השולח וכמשכ"ל. אבל אין צורך לזה. דבלא"ה כיון דיובל אפקעתא דמלכא היא אין צריך דעת המוכר והלוקח. אלא משהגיע שנת היובל ממילא פקע רשות לוקח וקאי עלה בלא תגזול ולא תסיג. ואע"ג דלפי דעת רבינו הגאון ז"ל למאי דקיי"ל אין קרקע נגזלת לא קאי עלה בלא תגזול כמו שיתבאר לפנינו לקמן לאוין רע"א עיי"ש. מ"מ עכ"פ קאי עלה בלאו דלא תסיג שכבר מנאו לקמן שם. ולכך שוב לא מנה לאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. וכשיטתו בכל כיו"ב. משום דלאו דלא תסיג כולל יותר מלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. דזה אינו נוהג אלא ביובל. משא"כ לאו דלא תסיג שנוהג תדיר: ועדיין יש להעיר במה שראיתי להרשב"ץ בזה"ר עשין סי' ע"ג שמנה עשה דבמספר שני תבואות ימכר לך. דדרשינן מהך קרא בריש פ"ט דערכין כ"ט ע"ב דהמוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג אסור לגאול עד אחר שתי שנים. כמבואר במתניתין שם. ואמרינן בגמרא דעובר בעשה. ולוקח נמי קאי עלה בעשה. דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה עיי"ש. וכתב הרשב"ץ ז"ל שיש למנות בזה שתי עשין אחת למוכר. ואחת ללוקח. והניח בצ"ע על הרמב"ם ז"ל שבחבורו הגדול הביא איסור זה ולא מנאה במנין המצות עיי"ש בדבריו. ובאמת על הרמב"ם ז"ל אין בזה קושיא כ"כ. דהרי ודאי עשה ממש ליכא הכא. אלא לאו הבא מכלל עשה. במספר שני תבואות ולא פחות. ולאו הבמכ"ע עשה. והרי ידוע דהרמב"ם ז"ל וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל אינם מונים לאוין הבמכ"ע. והרשב"ץ ז"ל לטעמי' אזיל שהוא מונה לאוין הבמכ"ע במנין העשין. וכמבואר בשורש ששי וברמב"ן ובאחרונים שם עיי"ש. אלא דבאמת גם בחבורו הגדול אע"פ שהביא הרמב"ם ז"ל איסור זה. מ"מ לא כתב שעוברין בעשה כדרכו. וכבר ראיתי להרדב"ז ז"ל ביקר תפארת שכנראה הרגיש בזה בפי"א מהלכות שמיטה ויובל וכתב שם דמה שאמרו עשה לאו דוקא. אלא איסורא בעלמא עיי"ש. ואין דבריו מובנים. דאם הוא איסור דאורייתא דנפק"ל מהך קרא ודאי הו"ל עכ"פ לאו הבא מכ"ע והוא עשה. ואולי כוונתו דאין זה אלא דרשא בעלמא ולא מפשטי' דקרא. והרמב"ם ז"ל לטעמי' בשורש שני דכל כיו"ב אינו אלא כדברי סופרים ואינו נמנה במנין המצות. אבל אין זה מספיק ואין להאריך. אמנם עפ"ז צ"ע בדברי רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה גם לאוין הבאין מכלל עשין במנין הלאוין. וא"כ הי' לו למנות שתי מצות אלו עכ"פ במנין הלאוין: והנה לכאורה עיקר הסוגיא דערכין שם צריכא תלמוד. דהתם תנן המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך וכו'. ואמרינן עלה בגמרא אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול. אלמא קסבר איסורא נמי איכא דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור. ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב וכו'. אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה. דבעינן שנים תקנה וליכא עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה דלמה לו להך דיוקא מדלא קתני אינו גואל לדיוקי מינה דאיסורא נמי איכא. תיפוק לי' דבהדיא קתני במתניתין אינו מותר לגאול וכו'. הרי דאית בה איסורא. וגם תמוה לכאורה מנ"ל דקרקושי זיזי נמי אסור. דהרי בקרא לא כתיב אלא איסורא דגאולה. דבזה נמצא דלא היתה המכירה לשתי שנים. אבל קרקושי זוזי לחוד מהיכא תיתי לאיסורא ואי משום אסור לפני עור שרוצה להכשיל את הלוקח לעבור בעשה דשנים תקנה. זה ליתא. חדא דאין זה ענין לכאן. דהרי איסור זה איתא בכל מכשיל חבירו בדבר עבירה. ופשיטא דגם הכא איתא להך איסורא. ועוד דאמאי נקטי' רק במוכר. והרי גם לוקח מוזהר בלפני עור שלא להסית המוכר למכור. ועוד דהרי אכתי לא נחית לאשמעינן דלוקת נמי קאי בעשה. ולא מיירי השתא אלא באיסורא דמוכר לחוד. וא"כ לא שייך בזה איסור לפ"ע בקרקושי זוזי כלל. ובאמת הרמב"ם ז"ל השמיט בפי"א מהלכות שמיטה הך איסורא דקרקושי זוזי ולא הביאו כלל. והדבר צ"ע לכאורה שלא הי' לו להשמיט הלכה המפורשת בגמרא בהדיא. וליכא מאן דפליג עלה. וכבר ראיתי שנתעוררו בזה והניחוה בצ"ע. אמנם נראה בביאור הסוגיא דודאי מעיקר מתניתין דקתני אינו מותר לגאול. אין הכרת לומר דאיסורא נמי איכא בגאולה בתוך שתי שנים מצד עצמה. משום דאיכא למימר דהיינו טעמא דאסור משום דסתם גאולה היא בע"כ של לוקח. וכיון דבתוך שתי שנים אין המוכר יכול לגאול בע"כ של לוקח. כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. דמשמע דעכ"פ על שתי שנים המכירה קיימת. ולאו כל כמיני' דמוכר לחזור בו ולבטל המכירה מקמי הכי. ממילא שוב איסורא נמי איכא לכוף את הלוקח ולגאול את השדה ממנו בע"כ דהו"ל חמס. ועובר בלאו דלא תחמוד. וכמבואר בפ"ק דמציעא ה' ע"ב דאפי' יהיב דמי עובר בלאו דלא תחמוד עיי"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה ה"ט אפי' כשכפאוהו עד שאמר רוצה אני אע"פ שנתן לו דמים רבים עובר המוכר בלא תחמוד. ואפי' לדעת הראב"ד ז"ל שם עכ"פ כשלא אמר הלוקח רוצה אני אע"פ שנותן לו דמים הרבה עובר בלא תחמוד עיי"ש. וכ"ש כאן בגאולה שאינו נותן לו אלא הדמים שקבל ממנו לפי הערך השנים שעד היובל. ושפיר קתני במתניתין אינו מותר לגאול. אלא דבגמרא מדייק מדהו"ל למיתני אינו גואל. וממילא הוה שמעינן שפיר דאסור לגאול. דכיון שאין דין גאולה אלא לאחר שתי שנים ממילא בתוך שתי שנים הו"ל מוכר זה כאחר. שאם בא לכוף את הלוקח לגאול ממנו בע"כ אע"ג דיהיב דמי הו"ל חמסן ועובר בלא תחמוד. ולמה לו למיתני אינו מותר לגאול. אלא ודאי מדאיצטריך למיתני אינו מותר לגאול. אלמא קסבר איסורא נמי איכא בגאולה מצד עצמה בתוך שתי שנים. ולא משום דהו"ל בע"כ ומשום חמס. מצד עבירת לאו דלא תחמוד. אלא אפי' מדעתו דלוקח. וכגון שקרקש לו זוזי ונתרצה למכור בלא שום כפיי'. איכא איסורא בהכי. משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. דמשמע לא פחות משתי שנים של תבואות תהא המכירה. ולא מיבעיא מוכר אלא אפי' לוקח. אע"ג דשרי למכור לאחרים ולא מיחייב להחזיק הקרקע אצלו שתי שנים. מ"מ כי מזבן לה למוכר בתוך שתי שנים עובר בעשה. משום דגאולה מצד עצמה אסר קרא: והשתא לפ"ז מאי דאמרינן דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור. היינו רק לומר דמאי דקתני מתניתין אינו מותר לגאול. אינו כסתם גאולה דהיינו בע"כ של לוקח ומצד איסור לא תחמוד. ונימא דגאולה מצד עצמה לא מיתסרא. ומשום דקרא במספר שני תבואות ימכר לך אינו מתפרש אלא לגופי' לאשמעינן דבמספר שני תבואות המכירה היא לחלוטין ואין המוכר יכול לגאלה בע"כ של לוקח כמו לאחר שתי שנים. אבל מדעת לוקח שפיר דמי. אלא מתניתין קמ"ל דהגאולה מצד עצמה אסורה בתוך שתי שנים למכירה. ומשום דקרא לדיוקא אתי. דוקא לאחר שתי שנים הוא שגואל. אבל בתוך שתי שנים אסור לגאול. והילכך אפי' גאולה שע"י קרקושי זוזי. דהיינו מרצון גמור של הלוקח. שלא הי' צריך המוכר להשתדל הרבה עם הלוקח בכך. אלא משקרקש לו זוזי מיד נתרצה לו. נמי אסור. וא"ב יפה עשה הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין קרקושי זוזי'. שהרי ודאי קרקושי זוזי מצד עצמה ליכא למשמע מקרא לאיסורא כלל. ואין זה אלא לומר דבגאולה שע"י קרקושי זוזי. דהיינו אפי' מרצון הלוקח נמי עובר המוכר בעשה. והרי כבר כתב הרמב"ם ז"ל שם דין זה דאפי' רצה הלוקח אסור. והיינו הך כמו שנתבאר. ולפי הנראה מלשון הרמב"ם ז"ל ס"ל דעיקר הך מילתא דאפי' מרצון הלוקח קעביד המוכר איסורא. לא שמעינן לי' אלא מדאמרה תורה דאפי' לוקח נמי עובר בעשה. שמעינן מזה דקרא מיירי אפי' בגאולה שמרצון שניהם. דמקרא דבמספר שני תבואות ימכר לך דכתיב גבי מוכר. הי' אפשר לומר דלא קאי אלא על סתם גאולה שגואל בע"כ של לוקח. ואשמעינן קרא דבתוך שתי שנים אסור. וממילא שמעינן נמי שעובר נמי בלא תחמוד בגאולה דבע"כ דלוקח. ואי לאו דגלי קרא ה"א דמיד אחר המכירה יש לו משפט הגאולה בע"כ של לוקח. ופשיטא דלא הוה שייך בזה אזהרת לא תחמוד. אבל השתא דגלי קרא דבתוך שתי שנים למכירתו אסור לגאול. שוב הו"ל נמי בכלל איסור לא תחמוד. והיינו דוקא בע"כ של לוקח. אבל מדעתו לא אסר קרא כלל. אלא דמדגלי קרא דאפי' לוקח נמי קאי בעשה. שמעינן מזה שפיר דאפי' בגאולה דמדעת לוקח מיירי קרא. וא"כ אפי' גאל מדעת לוקח נמי קאי מוכר בעשה. והיינו דאמרינן בגמרא שם דאפי' קרקושי זוזי נמי. ולא מיבעיא מוכר וכו' אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה וכו'. כלומר דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור שהרי לא מיבעיא מוכר אלא אפי' לוקח קאי בעשה. וא"כ אפי' מדעת ורצון שניהם מיירי קרא. וזה נכון יותר ע"פ גירסת הילקוט פרשת בהר דגריס ואפי' בויו עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויובל שם המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים שנאמר וכו' ואפי' רצה הלוקח אסור. שנאמר במספר שנים וגו'. אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דאיסור מרצון הלוקח לא שמעינן אלא מקרא דכתיב גבי לוקח. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל רפ"ט דערכין שכתב שם וז"ל ומה שאמר אינו מותר בא להודיענו שיש בו איסור ואפי' נתרצה הלוקח בכך אין שומעין לו. לפי שנאמר במספר שנים אחר וגו' הרי הצריך ללוקח שנים כמו שהצריך למוכר עכ"ל עיי"ש. וזה מבואר בהדיא כמו שביארנו: ועפ"ז נראה ג"כ ליישב על נכון מה שתמהו האחרונים ז"ל על הרמב"ם ז"ל שם שכתב וז"ל וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות בשתי שנים ואח"כ יגאל שנאמר שני תבואות. לפיכך אם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון או ירקון. אינה עולה לו מן המנין עכ"ל עיי"ש. ומקורו ממתניתין דערכין שם בסיפא דקתני הכי עיי"ש. אבל תמוה מה שהשמיט מאי דדייקינן בסוגיא דמציעא פרק המקבל ק"ו ע"א מדקתני בברייתא היתה שנת שדפון או ירקון או שביעית או שהיו שנים כשני אליהו אינו עולה לו מן המנין. קתני שדפון וירקון דומיא דשנים כשני אליהו. מה שני אליהו דלא הוה תבואה כלל אף הכא נמי דלא הוה תבואה כלל. אבל דאיכא תבואה סלקא לי'. ולא קאמרינן מכת מדינה היא עיי"ש. ופי' רש"י וז"ל הא איכא תבואה בדוכתא אחריתא. אע"ג דההוא באגא אישתדוף אמרינן לתא דידי' גרם וסלקינן לי' וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמאי סתם הרמב"ם וכתב כלישנא דמתניתין ולא חילק כלל. וכבר עמד בזה בלח"מ פ"ח מהלכות שכירות הלכה ה' והניח בקושיא עיי"ש. וכבר קדמו מהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל שם שעמד ג"כ בזה והניחה בתימא עיי"ש. גם הר"ב חזון נחום ריש פ"ט דערכין עמד בזה והניח בצ"ע עיי"ש. וגם הר"ב מגלת ספר לאוין רע"ה האריך בזה. ונדחק הרבה ליישב ע"פ מה שהעלה שם דפליגי בהכי מתניתין וברייתא דהתם עיי"ש בדבריו. וגם מש"כ בזה במרכה"מ ח"ג בהלכות שכירות שם אינו נכון כלל עיי"ש. וגם הרדב"ז ביקר תפארת בהלכות שמיטה הרגיש בזה. אבל מש"כ ליישב דבריו תמוהים. וגם נדחו ע"פ דברי הלח"מ וחזו"נ שם עיי"ש ואין להאריך. אבל עפמש"כ נראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. שכתב שם וז"ל הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה. או אכלה שנה ונרה שנה ולא זרעה. הרי אלו עולין למנין עכ"ל עיי"ש. וכבר עמדו בזה מהר"י קורקוס ז"ל ובכ"מ שם דבמתניתין שם סתמא תנן נרה או הבירה עולה לו מן המנין. ופירש"י משום דאיהו דאפסיד אנפשי' עיי"ש. ומשמע דאפי' נרה או הובירה שתי שנים נמי עולין לו מן המנין. ולזה כתבו דמש"כ הרמב"ם ז"ל נרה שנה הובירה שנה הוא לאו דוקא. וה"ה לשתי שנים עיי"ש. וכבר כתב הר"ב חזון נחום שם שאין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל. אלא משמע דבדוקא נקט הכי. ומשום שכן דרך בעלי השדות. אבל נרה או הובירה שתי שנים אין עולין לו למנין ולא אמרינן בזה איהו דאפסיד אנפשי' דגזירת הכתוב הוא. ודלא כפירש"י עיי"ש. וכ"כ הר"ב מרכה"מ בח"ג הלכות שמיטה שם. אלא שהוסיף שדברי הרמב"ם ז"ל הם ע"פ התוספתא פ"ה דערכין ומדשבק לישנא דמתניתין ונקט לשון התוספתא. ע"כ ס"ל דדוקא הוא. ולא אמרינן בזה איהו דאפסיד אנפשי'. אבל לא ביארו טעמו של הרמב"ם ז"ל בזה. אמאי לא נימא בזה דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' כפירש"י דלכאורה סברת רש"י נכונה בזה. וכן פי' הרע"ב ז"ל כפירש"י אע"פ שדרכו לימשך אחר הרמב"ם ז"ל עיי"ש: אבל באמת נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מאוד. ודברי רש"י והרע"ב ז"ל תמוהים. דהרי כיון דאפי' לוקח עובר בעשה. ובע"כ חייבתו תורה להחזיק בשדה שתי שנים. אפי' כשצריך למעות ואין לו לוקח אחר אלא הבעלים הראשונים והוא מפסיד הרבה בכך. א"כ היכי שייך הכא לומר סברא דאיהו הוא דאפסיד אנפשי'. אטו בדידי' הדבר תלוי ולטובתו בלבד הוא דאמר רחמנא שלא לגאול קודם שתי שנים של תבואה. הרי אפי' כשהוא מפסיד בכך הטיל עליו הכתוב חובה בע"כ שלא להחזירה למוכר מקמי הכי ושלא לקבל דמים. ועובר בעשה כמו המוכר. איברא דלכאורה ע"כ מוכרח כפירש"י והרע"ב ז"ל מסוגיא דפרק המקבל שם. מדאמרינן התם דדוקא שנים כשני אליהו דלא הוי תבואה כלל הוא דאין עולין לו. אבל איכא תבואה בדוכתי אחריני עולין לו משום דלתא דידי' גרם לו. והשתא כיון דלא משום טיבותא דידי' הוא דאמר קרא הכי. ואפי' כשהוא לרעתו והפסדו. היכי שייך הכא לומר לתא דידי' גרם לו. הן אמת שראיתי לרש"י שם שפירש הא דאמרינן התם דהיכא דאיכא תבואה בדוכתי אחריני סלקא לי' היינו לענין שמגרע לו מן הדמים מה שמגיע לשנה אחת כאילו היו בה פירות עיי"ש. ולפ"ז ניחא שפיר דודאי. שייך בזה לומר דלתא דידי' גרם לו. שהרי בזה ודאי פסידא דלוקח הוא. אבל זה תמוה דהרי ודאי ברייתא לא מיירי בהכי. אלא לענין היתר לגאול בתוך זמן של שני תבואות. כדפירש"י גופי' שם לעיל בסמוך. וכן מפורש להדי' בתוספתא ריש פ"ה דערכין דהך ברייתא שנויה שם עיי"ש. ואולי י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דלענין גרעון דמים נמי מיירי. והוכרח לזה מטעמא דכתיבנא דלענין שני תבואות לא שייך לומר לתא דלוקח גרם לו. אלא דמלבד דלפ"ז דברי רש"י ז"ל כאן ובערכין סותרין זא"ז. דהרי שם פירש"י דגם לענין שתי שנים של תבואות שייך טעמא דאיהו דאפסיד אנפשי'. וא"כ ודאי שייך נמי לומר דלתא דידי' גרם לו. בלא"ה בתוספתא שם מפורש בהדיא איפכא דרק לענין שתי שנים של תבואות הוא דמיירי התם. וכן פירשו שם בש"מ בשם הראב"ד ז"ל ובחי' הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ולכן דברי רש"י אלו צ"ע אצלי כעת. וא"כ ודאי קשה טובא כיון דחיובא רמי רחמנא עלי' דלוקח כמו אמוכר. ולא בטיבותא דידי' תליא מילתא היכי שייך למימר בזה דלתא דידי' גרם לו. ועוד נראה דאפי' לפירש"י והרע"ב ז"ל בערכין שם. מ"מ הכא מודו דלא שייך לומר לתא דלוקח גרם לו. משום דהתם איכא למימר דכיון דבידו של לוקח הי' לזרעה ולאסוף את תבואתה. אלא דמעשיו גרמו לו שלא היתה שנת תבואה בשדה זו שפיר קרינן בה שנת תבואה. דהו"ל כאילו זרעה וצמחה ואסף את תבואתה. אלא שאח"כ הפסיד הוא את התבואה בידים. דפשיטא דחשבינן לה שנת תבואה ועולה לו מן המנין. ונראה דזו היא כוונת רש"י והרע"ב ז"ל שם. ולישנא דאיהו דאפסיד אנפשי' לאו דוקא. אבל כאן דלא הלוקח קגרים לה שלא להיות לה תבואה אלא בידי שמים נשתדפה. ודאי לא שייך לתלות בלתא דידי'. כיון דאיסור גאולה לא בטובתו ורעתו של לוקח תליא מילתא. ובזה ניחא ג"כ שלא יהיו דברי רש"י סותרים משם לכאן. כמו שהקשינו לעיל. ומיהו קצת אפשר לומר דהכא נמי כיון דעכ"פ שייך לומר דשדפון וירקון שבשדה זו לתא דידי' גרם לו שהרי הוא נפסד בכך. שוב הו"ל לענין שתי שנים של תבואות כאילו הוא הפסיד התבואה בידים וקרינן בה שנת תבואה. ואית לן למימר דעולה לו למנין שתי שני תבואה. ועפ"ז אפשר קצת ליישב גם דברי רש"י כאן ואין להאריך: ועכ"פ לפי דעת הרמב"ם ז"ל בערכין שם דלא אמרינן התם איהו הוא דאפסיד אנפשי' משום דלוקח גופי' קאי בעשה וגזירת מלך הוא. ולא משום טובתו דלוקח הוא דאמר קרא שלא לגאול תוך שתי שנים של תבואות. א"כ כ"ש כאן דלא שייך לומר לענין זה דלתא דלוקח קגרים לו. וזה קשה טובא לדעת הרמב"ם ז"ל שם. ועכצ"ל דהך סוגיא דהכא פליגא אסוגיא דערכין שם. וס"ל דודאי לוקח לא קאי בעשה. וליכא איסורא אלא על המוכר שלא לגאול בע"כ דלוקח. ומאי דקתני במתניתין דאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים. היינו רק משום דכיון דבתוך שתי שנים אין לו משפט הגאולה. הו"ל כבזמן שאין היובל נוהג דאסור לגאול בע"כ דלוקת משום לתא דלא תחמוד. אבל איסור אחר לית בה. ולא תייש לדיוקא דדייקינן בסוגיא דערכין מדלא קתני אינו גואל. וכן לפום סוגיא דערכין ודאי אין מקום לחלק בין לא הוה תבואה כלל להיכא דאיכא בדוכתא אחריתא. ושנים כשני אליהו דקתני בברייתא לאו דוקא הוא. דהא במתניתין נמי לא קתני לה. משום דכיון דלאו בדעתי' דלוקח תליא מילתא. דאיהו גופי' מוזהר עלה בעשה לא שייך לומר לתא דידי' גרם לו. והשתא א"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כסוגיא דערכין יפה עשה שהשמיט חילוק זה דמחלקינן בסוגיא דפרק המקבל שם. ומהאי טעמא נמי לא הזכיר בזה שנים כשני אליהו כדקתני בתוספתא אע"פ דלענין נרה או הובירה נקט עיקר כלשון התוספתא שם: ומעתה עפ"ז נראה לומר דזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא דלענין הלכה ס"ל איפכא מדעת הרמב"ם ז"ל. דהרמב"ם דחה סוגיא דב"מ שם מקמי סוגיין דערכין. משום דס"ל דסוגיא בדוכתה עדיפא וכדאמרינן בפ"ד דסנהדרין ל"ד ע"ב עיי"ש ובפירש"י שם בד"ה משום דקתני וכו' עיי"ש. וכן כתבו הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. אבל רבינו הגאון ז"ל נקט לעיקר סוגיא דפרק המקבל שם. משום דפשטא דמתניתין דרפ"ט דערכין שם הכי משמע. מדלא נקט האיסור אלא לגבי מוכר בלבד דקתני המוכר את שדהו וכו' אינו מותר לגאול פחות משתי שנים וכו' עיי"ש. ולא נקט נמי האיסור בלוקח. ועוד דבלוקח אית בה רבותא טפי. וכדקאמר בגמרא שם ולא מיבעיא מוכר וכו' אלא אפי' לוקח נמי וכו' עיי"ש. ולשון הרע"ב ז"ל בזה אינו מדוקדק עיי"ש. וכן בספרא פרשת בהר ובתוספתא ריש פ"ה דערכין לא קתני איסורא אלא גבי מוכר בלבד עיי"ש. ומשמע דהיינו משום דבמספר שנים אחר היובל תקנה וגו' אינו עשה. וא"כ הכי נמי משמע דקרא דבמספר שני תבואות ימכר לך לא לעבור עלה בעשה אתי. אלא לומר דאין לו משפט הגאולה לגאול בע"כ של לוקח אלא אחר שתי שנים. אלא דממילא נשמע מזה דאיכא איסורא לגאול בע"כ דלוקח משום לא תחמוד. ולא שייך איסור זה אלא במוכר. והיינו דקתני אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. אבל מרצון הלוקח ודאי שרי כסוגיא דפרק המקבל שם. וא"כ אין בזה עשה לא במוכר ולא בלוקח. ולכך לא מנה רבינו הגאון ז"ל עשין אלו: ונראה עוד בזה ע"פ מאי שיש לתמוה דאם איתא דהדברים כפשטן דאפי' הלוקח עובר בעשה כשהחזיר הקרקע למוכר מרצונו. א"כ אמאי לא הזכיר תנא דמתניתין. וכן בתוספתא ובספרא. האיסור אלא במוכר בלבד כמשכ"ל. והרי יותר רבותא הוא בלוקח דעובר בעשה. וכמבואר בגמרא. ועוד תמוה ביותר דמקרא דבמספר שנים תקנה. דיליף מיני' בסוגיין דערכין ללוקח שעובר בעשה. דריש בספרא שם לאיסורא למוכר. דתניא התם מנין למוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. תלמוד לומר שנים תקנה. מאת עמיתך עיי"ש וכן הוא בפסיקתא זוטרתא שם. וקרא דבמספר שני תבואות ימכר לך. דדרשינן מיני' במתניתין איסורא למוכר דריש מיני' בספרא שם למעט שנת שדפון וירקון עיי"ש. וביותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"ט שכתב וז"ל המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך. ואפי' רצה הלוקח אסור שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב האיסור אלא למוכר בלבד שאפי' רצה הלוקח אסור למוכר לגאול מאתו. וכמתבאר מלשונו דגם בסיפא על המוכר הוא דקאי. אבל שיהא בדבר שום איסור ללוקח לא הזכיר כלל. והוא תימא. דהו"ל להביא מאי דמבואר בגמרא בהדיא דאפי' לוקח נמי קאי בעשה. וכן הסמ"ג לאוין רע"ה לא הביא איסור אלא למוכר בלבד עיי"ש. וגם רש"י ז"ל בפרשת בהר לא הביא אלא איסורא דלמוכר מסיפא דקרא דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. אבל האיסור דלוקח. דנפק"ל בגמרא מרישא דקרא דכתיב במספר שנים תקנה. לא הביא שם כלל עיי"ש. והדבר צ"ע מה ראה על ככה. גם דברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם תמוהים טובא. דאע"פ שכתב בפנים שם דראוי למנות בזה שתי עשין. אחת דמוכר והשנית דלוקח דתרי קראי נינהו. מ"מ בקונטרס אחרון שלו כשבא להשלים מנין העשין ע"פ חשבונו. לא מנה בזה אלא עשה אחת דמוכר בלבד עיי"ש. וכן בקצור מנין המצות שלו שבריש ספרו לא מנה אלא עשה דמוכר בלבד ?ועשה עשה ר"כ עיי"ש. ומבואר ע"כ שחזר בו ממש"כ בפנים. והוא תמוה לכאורה לבסוף מאי קסבר. דהרי ודאי מבואר בהדיא בגמרא שם דבלוקח נמי כתיבא עשה בקרא. וכמו שמנה עשה דמוכר הו"ל למנות עשה דכתיבא בלוקח. וגם בעיקר הדבר יש לתמוה היכי שייך בזה איסור ללוקח. כיון דלאחרים שרי למכור. ואפי' לנכרי ליכא שום איסור למכרה לדעת הסוברים דלאו דלא תחנם ולאו דלא ישבו בארצך לא נאמרו אלא בשבעה אומות בלבד. וא"כ אטו בעלים מיגרע גרעי מנכרי. ועוד דאפי' נרה והובירה כל השתי שנים לא עבד שום איסורא בהכי כלל. והיכי יתכן לומר דכשמחזירה לבעלים עובר בעשה. ובכל כיו"ב לא שייך לומר דגזה"כ הוא. כיון דלפום פשטי' דקרא לא משמע הכי. וכמש"כ בפירש"י והרמב"ן ז"ל בפרשת בהר ובסמ"ג שם עיי"ש. ורק מדרשא הוא דנפק"ל הכי: ולכאורה הי' נראה לומר בזה עפמשכ"ל דהא דאמרינן דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור לדעת הרמב"ם ז"ל. ע"כ היינו לגאול ע"י קרקושי זוזי. אבל קרקושי זוזי גרידא ודאי לא מיתסר כלל. וא"כ ודאי משמע מזה דלא קעבר המוכר בעשה אלא בגאולה בע"כ דלוקח. ואפי' מדעתו היכא דהוא התחיל מיהת בדבר ע"י קרקושי זוזי וכיו"ב. דהו"ל כעין גאולה בע"כ. כיון שהוא הביא את הלוקח לידי כך ע"י רצי כסף ופיתוי דברים. אבל כשהלוקח מעצמו בא אל המוכר לבקש ממנו לגאול ממכרו לא עביד המוכר שום איסור בהכי אם גאלה מאתו. וממילא מבואר מזה דה"ה ללוקח דכל כהאי גוונא שרי אפי' לכתחילה. דהרי מדקאמרינן לא מיבעיא מוכר דקאי בעשה וכו'. אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה וכו'. משמע ודאי דעכ"פ לא מתסר לוקח טפי מהמוכר. וליכא מידי דלמוכר שרי וללוקח אסור. וא"כ כיון דמוכר אינו עובר בעשה אלא כשבא הוא אצל הלוקח והתחיל לפתותו בקרקושי זוזי. וע"י כך נתרצה לו על הגאולה. ובלא"ה לא עביד שום איסור בגאולה תוך שתי שנים. עכצ"ל דבכי האי גוונא לוקח נמי שרי. והשתא א"כ ממילא מבואר דלא קשה מידי. דאע"ג דודאי בעלים לא גרעי מאחרינא שמותר לוקח למכרה. ואפי' לעכו"ם. ואפי' נרה והובירה שרי. מ"מ אין זה ענין לגאולה דאין ה"נ דגם לבעלים שרי לוקח למכרה מדעתו ורצונו כל שהוא מעצמו גלי דעתי' קמייהו דניחא לי' בהכי. דלא הוי כעין גאולה דמוכר הוא דמהדר אבתרה ומתחיל בדבר. אלא מכירה בעלמא היא כמוכר לאחר. ולא אמרינן דלוקח נמי קאי בעשה אלא כשהוא מסייע ידי עוברי עבירה. דהיינו כשהבעלים באו אצלו וארצו קמי' ברצי כסף. דמקרקשי זוזי קמי'. דקעברי בעשה איהו נמי קאי בעשה דהו"ל גאולה דאסר קרא עד שתי שנים. ובהכי אפשר נמי ליישב מאי דלא נקט תנא דמתניתין ובתוספתא וספרא אלא איסורא דמוכר לחוד ולא נקטי נמי איסורא דלוקח. והיינו משום דאיסורא דלוקח מיתלי תלי באיסורא דמוכר. דכל שלא התחיל המוכר בדבר ליכא בהכי שום איסורא ללוקח כלל. ומותר למכור אפי' לכתחילה למוכר כמו לאחרים. וא"כ ע"כ הוצרך תנא למיתלי האיסור במוכר. ושובלוקח ממילא מיתסר משום מסייע ידי עוברי עבירה. וקעבר בלאו דלפני עור. והא דלוקח נמי קאי בעשה לא נחית תנא לאשמעינן. כיון דליכא שום נפק"מ בהכי לדינא. דגם במוכר לא קתני דעובר בעשה. אלא עיקר איסורא הוא דקתני. אלא דדברי הרמב"ם ושאר ראשונים ז"ל לא מיתרצי בהכי כמבואר: ולכן נראה דס"ל דודאי לא קאי בעשה אלא המוכר בלבד. וס"ל דמוכר לעולם עובר בעשה. אפי' כשהלוקח בא מעצמו אצל המוכר ואמר לו שיגאלנה משום דזוזי איצטריכו לי'. אבל לוקח לא עבר בלא כלום. והתם בסוגיא הכי קאמר. לא מיבעיא מוכר. כלומר לא מיבעיא כשהתחיל המוכר וקרקיש לי' זוזי ללוקח. דודאי קאי בעשה. אלא אפי' לוקח. כלומר אפי' התחיל לוקח בדבר ומהדר אבתרי' שיגאלנה נמי קאי מוכר בעשה. דבעינן שנים תקנה וליכא. וכדפירש"י דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים. ואע"ג דקרא גבי לוקח כתיב. מ"מ שמעינן מיני' עשה למוכר. דהרי קרא דשני תבואות ימכר לך נמי בלוקח הוא דכתיב. ואפי' הכי שמעינן מיני' עשה למוכר. שתהא המכירה קיימת ביד הלוקח שתי שנים של תבואות לא פחות. ולא יבוא המוכר לבטלה בפחות משתי שנים. והכי נמי מקרא דשנים תקנה שמעינן עשה למוכר שתהא קנויה ביד הלוקח לא פחות משתי שנים. וכשגאלה מקמי הכי עובר בעשה. אלא משום דבקרא דשני תבואות ימכר לך כיון שנזכרה מכירה בההוא קרא ליכא למידק מיני' איסורא למוכר אלא שלא יגרום הוא לבטל המכר בפחות משני שנים במעשיו. כגון בקרקושי זוזי וכיו"ב. משום דהך קרא בעשיית המוכר מיירי. אבל מקרא דבמספר שנים תקנה דלא מיירי אלא בעשיי' דלוקח שפיר שמעינן דאפי' כשהלוקח הוא הגורם לגאול אסרה תורה למוכר שיגאלנה. ובהכי אתי שפיר ברייתא דספרא דמקרא דבמספר שנים תקנה דריש איסורא למוכר. וכ"ה בפסיקתא זוטרתא וכמשכ"ל. וכבר ראיתי להרמ"ז ז"ל בקול הרמ"ז ריש פ"ט דערכין שהרגיש מאי דקשה בדברי הספרא אלו. אבל כפי הנראה מדבריו לא הוקשה לו אלא ממתניתין דלא יליף איסורא דמוכר אלא מקרא דבמספר שני תבואות ימכר לך. ועל זה תירץ שם דבאמת מכל חד מהנך קראי איכא למשמע איסורא למוכר כמו ללוקח. אלא דבמתניתין נקט קרא דשני תבואות ימכר לך משום שאר דינים דקתני בהך מתניתין דנפקי מהך קרא. ובספרא נקט קרא דשנים תקנה משום דהך קרא מוקדם ברישא דקרא. וגם משום דבתר הכי דריש מאי דכתיב בהך קרא אחר היובל עיי"ש בדבריו. אבל דבריו תמוהים שהם היפוך סוגיא דגמרא במקומו. דבהדיא אמרינן שם ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפי' לוקח נמי קאי בעשה. דבעינן שנים תקנה וליכא עיי"ש. הרי בהדיא דאיסורא דמוכר לא יליף אלא מקרא דשני תבואות. ואיסורא דלוקח יליף מקרא דשנים תקנה. וא"כ זהו היפוך המבואר בספרא דיליף איסורא דמוכר מקרא דשנים תקנה. ואיסורא דלוקח לא מדכר התם כלל אע"ג דקאי אקרא דשנים תקנה. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דודאי ליכא איסורא אלא במוכר בלבד ולא בלוקח וסוגיין דערכין שם דקאמר אפי' לוקח נמי קאי בעשה. היינו כמו שביארנו דלא קאי אלא אדלעיל מיני' דקאמר דאפי' קרקושי זוזי נמי אסור. ועל זה קאמר ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה כשהוא מתחיל בדבר. אלא אפי' לוקח מתחיל בדבר מעצמו ומהדר אזוזי. נמי קאי מוכר בעשה. וזה יותר נכון לפי גירסת הילקוט שם דגריס ולא מיבעיא מוכר דודאי בעשה וכו'. אלא אפי' לוקח נמי בעשה עיי"ש. וכן נראה להדיא מלשון הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא שם סופ"ג. עיי"ש היטב. ולפ"ז אין שום סתירה מסוגיא דידן לברייתא דספרא. דודאי גם מהך קרא לא ילפינן איסורא אלא למוכר. ומשום דללוקח לא יתכן לומר דאסר קרא כמשכ"ל. להכי לא מוקמינן דיוקא דקרא אלא לאיסורא דמוכר בלבד. ולפ"ז ניחא מאי דבספרא לא יליף איסורא דמוכר אלא מקרא דשנים תקנה. ולא כדיליף במתניתין מקרא דשני תבואות ימכר לך. והיינו משום דמלבד דהך קרא דשנים תקנה כתיב ברישא דקרא. והדר כתיב שני תבואות ימכר לך. ונקט קרא קמא. בלא"ה עדיפא לי' למינקט קרא דשנים תקנה דמיני' שמעינן איסורא אפי' כשהלוקח מתחיל בדבר מעצמו. אלא דלאידך גיסא ודאי קשה לתנא דמתניתין דיליף לה מקרא דשני תבואות טפי הו"ל למילף מקרא קמא דשנים תקנה. דשמעינן מיני' איסורא בכל ענין אפי' בלא קרקושי זוזי ע"י מוכר. אלא הלוקח מעצמו מהדר בתרי' דמוכר לגאול. וע"כ צריך לדחוק בזה כמש"כ הרמ"ז ז"ל שהבאתי דנקט הך קרא משום דיליף מיני' גם שאר דיני דקתני להו במתניתין. וכן צ"ל אליבא דתנא דתוספתא שם עיי"ש: והשתא לפ"ז ניחא שפיר הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים שלא הביאו אלא איסורא דמוכר בלבד. משום דקושטא דמילתא הוא דבלוקח ליכא שום איסור בגאולה תוך שתי שנים. אלא דממילא לוקח נמי עביד איסורא משום מסייע ידי עוברי עבירה. ואיכא בזה משום עבירת לאו דלפני עור. כיון דהמוכר מוזהר על כך בעשה. ואף דבפיה"מ ריש פ"ט דערכין משמע מדברי הרמב"ם דגם בלוקח כתיב איסורא בקרא כמו במוכר עיי"ש. עכצ"ל שבחבורו הגדול חזר בו מזה וס"ל כמו שביארנו. וכן צ"ל לפירש"י דאע"ג דבסוגיא דערכין שם פירש הסוגיא כפשטה דלוקח נמי איתי' בעשה כמו המוכר. מ"מ בפירושו עה"ת בפרשת בהר ע"כ לא ס"ל הכי. וחדא מינייהו דאחרנייתא היא. ובהכי ניחא נמי דברי הרשב"ץ ז"ל. דבפנים הוה ס"ל בפי' סוגיא דערכין כפירש"י שם. ולכך כתב שיש למנות כאן שתי מצות. עשה דכתיבא במוכר ועשה דלוקח. אבל אח"כ חזר בו וס"ל דליכא עשה אלא במוכר בלבד. ולכן לא מנה בזה אלא עשה אחת על המוכר בלבד מטעם שביארנו. ובהכי אתי שפיר בפשיטות מאי דלא קתני במתניתין דערכין ובתוספתא ובספרא ובפסיקתא זוטרתא איסור גאולה בפחות משתי שנים אלא במוכר בלבד. משום דלוקח ודאי לא עביד שום איסורא בהכי אלא דעביד איסורא רק משום דהמוכר אסור לגאול וקעבר בעשה ונמצא דהלוקח מכשילו בדבר עבירה. וקעבר בלפני עור לא תתן מכשול: ועפ"ז ממילא ניחא נמי מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שתי עשין אלו. אע"פ שלשיטתו נמנין גם לאוין הבאין מכלל עשין במנין המצות. משום דאם נימא כמשכ"ל דליכא איסורא אלא דוקא כשהמוכר מתחיל בדבר ע"י קרקושי זוזי וכיו"ב. אבל כשהלוקח מעצמו בא אצל המוכר לבקש ממנו שיגאל את השדה שמכר לו שרי לגאול. וליכא שום איסורא בהכי כלל לא למוכר ולא ללוקח. א"כ עכצ"ל דלא בא הכתוב אלא להוסיף עשה בדבר שבלא"ה אסור משום לאו דלא תחמוד. דהרי כיון שאין לו למוכר משפט הגאולה בשדהו שמכר אלא לאחר שתי שנים של תבואה. אפי' אם לא היה בדבר איסור עשה מקרא דשני תבואות ימכר לך. הרי המוכר מוזהר על כך מאזהרת לאו דלא תחמוד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה ה"ט וז"ל כל החומד עבדו או אמחו וכו' או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו. אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל כיו"ב לדעתו אינו בא במנין אחר שכבר מנה לאו דלא תחמוד. וגם העשה דכתיבא בלוקח לא מנה מהאי טעמא. משום דכיון דמוכר עביד איסורא בהכי ממילא מוזהר לוקח נמי עלה משום אזהרת לפני עור לא תתן מכשול אפי' אם לא הוה כתיבא בי' עשה וכמשכ"ל. וא"כ אין עשה זו באה במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כיון דליכא נפק"מ בעשה זו אלא לעבור עלה בשתים. אבל לשיטת שאר ראשונים ז"ל שביארנו דבלוקח ליכא עשה כלל. אבל המוכר עובר בעשה בכל ענין אפי' כשהלוקח מעצמו בא אצלו. לא אתי שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל. דנהי דבלוקח לא מנה עשה. משום דלשיטה זו ליכא עשה אלא במוכר בלבד. מ"מ עכ"פ הו"ל למנות עשה דמוכר כמו שמנה הרשב"ץ ז"ל. דהרי לפ"ז איתא לעשה זו אפי' היכא דלא שייך איסור משום אזהרת לא תחמוד. דהא אפי' כשהלוקח הוא שהתחיל להשתדל עם המוכר שיגאל איתא לעשה זו לשיטתם אע"פ שבזה פשיטא דלא שייכא אזהרת לא תחמוד. ועכצ"ל דרבינו הגאון ז"ל לא ס"ל הכי אלא כמשכ"ל: ואמנם בעיקר איסור עשה דהנך שתי שנים. צ"ע אצלי טובא לכאורה דכיון דלאחר שתי שנים איכא מצות גאולה בבעלים לפדות אפי' בע"כ של לוקח. א"כ מנ"ל דבתוך שתי שנים איסורא קאמר קרא דאם גאל בפחות משתי שנים עובר בעשה. אימא דלא קאמר קרא אלא דבפחות משתי שנים אין להם לבעלים משפט הגאולה לפדות בע"כ של לוקח. אבל איסור עשה שלא לפדות בתוך זמן של שתי שנים לית בה כלל. דהרי קרא לגופי' איצטריך להוציא שתי שנים הראשונים מיום המכירה מכלל שאר השנים שעד היובל שיש בהן משפט גאולה למוכר לפדות אפי' בע"כ דלוקח. ומהיכא תיתי לן בזה עשה. מיהו לזה הי' אפשר לומר דע"כ קרא דבמספר שני תבואות ימכר לך לעשה הוא דאתי. לומר דבפחות משתי שנים מיום המכירה אסור לגאול. דאם איתא דלא אתי קרא אלא לומר דבשתי שנים אלו אין לו משפט הגאולה לגאול בע"כ של לוקח. ולהוציא שתי שנים אלו מכלל שאר השנים שעד היובל שיש להם לבעלים בהן משפט הגאולה בע"כ של לוקח. אבל עשה לית בה. א"כ למה לי אידך קרא דכתיב במספר שנים תקנה דדרשינן מיני' עשה ללוקח. לפי פירש"י והרע"ב ז"ל. ובשלמא אם נימא דהנך קראי לאיסור עשה הוא דאתו. שפיר איצטריך חד לעשה למוכר ואידך לעשה דלוקח. לומר דכל חד מינייהו עובר בעשה. וכן לפי דעת שאר ראשונים ז"ל דתרוייהו במוכר וכמו שנתבאר. איצטריכו תרוייהו. דאי לא הוה כתיב אלא חד קרא ה"א דלא אסר קרא אלא שלא יבוא המוכר לגאול תוך שתי שנים בין בע"כ של לוקח ובין מדעתו בקרקושי זוזי וכיו"ב. אבל כשבא הלוקח אצלו מעצמו ורצה שיגאלנה משום דאנסו לי' זוזי וכיו"ב. הוה סד"א דשרי קמ"ל דבכה"ג נמי אסור. ואע"ג דמקרא דשנים תקנה שמעינן דאפי' כשהלוקח מעצמו בא אסור. וא"כ אידך קרא דשני תבואות לא איצטריך. איכא למימר דודאי אפי' אי לא הוה כתיב אלא קרא דשנים תקנה. לא הוה מוקמינן לי' אלא לעשה למוכר שלא יתחיל הוא בגאולה תוך שתי שנים. אבל אם לוקח מעצמו הוצרך לכך שרי. אלא דהשתא דכתיבי תרי קראי מסתברא לאוקמי קרא דשני תבואות ימכר לך לענין שלא יתחיל המוכר בגאולה. ואידך קרא לאזהרת עשה היכא דהלוקח מנפשי' בעי לגאול. וכמו שביארנו לעיל. אבל אם איתא דאין כאן עשה ולא בא הכתוב אלא להוציא שתי שנים אלו מכלל שאר השנים לענין משפט הגאולה דבעלים בע"כ של לוקח. א"כ אחר דכתב חד קרא דבשתי שנים אלו אין משפט גאולה לבעלים. שוב אידך קרא לא איצטריך כלל. אלא ודאי קרא לעשה הוא דאתי. וממילא משמע דאידך קרא נמי להכי הוא דאתי. דהנך תרתי קראי חדא משמעותא אית להו. ואחד מוכיח על אידך: אלא דאכתי קשה לכאורה לפי מאי דתנן סופ"ק דבכורות מצות הגאולה באדון הוא קודם לכל אדם שנאמר ואם לא יגאל ונמכר בערכך עיי"ש. הרי דאיכא מצוה בגאולה דאדון. ואע"ג דשם בגאולה דהקדש מיירי. מ"מ שמעינן מינה דכי היכא דנפק"ל דאיכא מצוה בגאולה דאדון מיד ההקדש מדכתיב ואם לא יגאל וגו' דמשמע לן מזה דמצוה שיגאל. הכי נמי בגאולה מידי הדיוט דכתיב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והי' ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל וגו'. איכא למשמע דאם מצאה ידו כדי גאולתו מצוה עליו שיגאול קודם שנת היובל. והכי נמי ילפינן התם מדכתיב אם לא תפדה וערפתו דאיכא מצוה לפדות פטר חמור ושמצות פדיי' קודמת למצות עריפה. וכן מדכתיב אם לא יעדה והפדה ילפינן התם מצוה לייעד ושקודמת למצות הפדיי' עיי"ש. וא"כ הכא נמי מדכתיב ואם לא מצאה ידו די השיב לו שמעינן דמצוה שישיב לו ולא ימתין עד שנת היובל. וכן נראה מוכרח מדאיפליגו ר"א ור"י בפ"ק דקידושין כ"א ע"א בגאולת קרובים. דלר"א גאולת קרובים חובה ולרבי יהושע רשות. מכלל דגאולת הבעלים עצמן כשהשיגה ידן לכ"ע חובה. וכן מדאיצטריך קרא לר"י לאשמעינן דגאולת קרובים רשות מכלל דמיהת גאולת בעלים עצמן ודאי חובה היא. דאם איתא דגאולת בעלים עצמן רשות היכי תיסק אדעתין לומר דבקרובים חובה. אלא ודאי ע"כ בגאולת הבעלים כ"ע ס"ל דהו"ל חובה. והשתא א"כ ודאי קשה מהיכן משמע לן איסור עשה שלא לגאול בפחות משתי שנים. ודילמא לא בא הכתוב אלא להוציא הנך שתי שנים מכלל שאר השנים עד היובל לענין שאין מצוה לגאול כשהשיגה יד הבעלים אלא לאחר שתי שנים. אבל בפחות משתי שנים ליכא מצוה. והרשות בידו להמתין עד היובל אם ליכא יותר משתי שנים עד היובל. ואם יש עוד הרבה שנים עד היובל עכ"פ בשתי שנים הראשונים אין חובה עליו לגאול. וטובא קמ"ל קרא בהכי. אבל אם רוצה לגאול לעולם אימא לך דאפי' בפחות משתי שנים הרשות בידו. ותרי קראי איצטריכו להכי. דאי לא הוה כתיב אלא קרא דשני תבואות ימכר לך הי' מקום לומר דדוקא לכוף את הלוקח ולגאול ממנו בע"כ הוא דליכא מצוה בפחות משתי שנים. אבל מרצונו של לוקח אפי' בפחות משתי שנים איכא מצוה. קמ"ל קרא דשנים תקנו דאפי' מדעתו דלוקח ליכא מצוה אלא לאחר שתי שנים. וצ"ע טובא לכאורה: איברא דראיתי לרש"י ז"ל פרשת בהר גבי בתי ערי חומה דכתיב והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו וגו'. שכתב וז"ל לפי שנאמר בשדה אחוזה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה. ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגואלה. הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף שאם רצה לגאול בשנה הראשונה גואלה ולאחר מכאן אינו גואלה עכ"ל עיי"ש. וכזה ממש כתב גם כן בסמ"ג עשין קנ"ד עיי"ש. הרי דס"ל לרש"י וסמ"ג דבבעלים הגאולה אינה אלא רשות. מדלא כתבו אלא שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה. ולא כתבו שחובה עליו לגאול ועוד דהרי בבתי ערי חומה נמי כתיב ואם לא יגאל וגו' וקם הבית וגו'. וא"כ אית לן למילף מכאן שמצוה לגאול בתוך שנתו. ואפי' הכי כתבו רש"י וסמ"ג שם שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה עיי"ש. משמע דאינו אלא רשות וברצונו תליא מילתא. וא"כ ה"ה לגאולת שדה אחוזה בבעלים אלא דהדבר תמוה. דהרי ודאי מפלוגתא דר"א ור"י בגאולת קרובים אי רשות אי חובה ודאי מוכרח דגאולת בעלים לכ"ע חובה. דהיכי תיסק אדעתין דגאולת בעלים עצמן רשות וגאולת קרוביהם חובה. וכיון דלר"א ודאי גאולת בעלים חובה מכ"ש דגאולת קרובים. א"כ לר"י נמי נשמע מדר"א דגאולת בעלים חובה. דהרי בהכי לא פליגי. ומיהו לזה הי' אפשר לומר דלעולם אימא לך דגם בגאולת הבעלים עצמן פליגי. אלא משום דמגאולת קרובים הוא דשמעינן לגאולת בעלים למר לחובה ולמר לרשות. משום דלא גלי לן קרא דחובה לר"א ורשות לר"י אלא בגאולת קרובים. כמבואר בברייתא שם. וגאולת הבעלים עצמן איתקישא לגאולת קרובים מדכתיב ואיש כי לא יהי' לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וגו'. להכי נקט פלוגתייהו בגאולת קרובים. ואין להקשות לפ"ז לר"י אמאי כתב קרא לאשמעינן דגאולה רשות בקרובים. ונצטרך למילף גאולת בעלים בהיקש מגאולת קרובים. הו"ל למיכתב הך מילתא בגאולת בעלים וממילא נשמע דכ"ש גאולת קרובים דאינה אלא רשות. דלק"מ דכיון דסוף סוף הוה צריך למילף גאולת קרובים מגאולת הבעלים בק"ו מה לי ק"ו מה לי היקשא. ובלא"ה אין זה הכרח ואין להאריך. ולפ"ז אפשר לומר דרש"י וסמ"ג לטעמייהו אזלי דס"ל דקיי"ל כר"י דגאולת קרובים רשות וכמש"כ הרא"ם ז"ל בפרשת בהר בקרא דואיש כי לא יהי' לו גואל וגו' בדעת רש"י עיי"ש. וכן נראה מדברי הסמ"ג לאוין רע"ה שכתב שם דעבד עברי הנמכר לעכו"ם גאולתו בקרובים חובה משום שלא יטמע בין העכו"ם עיי"ש. והיינו כר"י דאמר בעלמא גאולת קרובים רשות. וכמבואר בפ"ק דקידושין כ"א ע"ב עיי"ש ובפירש"י שם בד"ה ואפי' לר"י עיי"ש. וכן נראה מוכרח דאל"כ הי' לו למנות במנין העשין עשה דגאולת קרובים. אם איתא דקיי"ל כר"א דגאולת קרובים חובה. ומה שלא מנה הסמ"ג עשה דגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי. אע"ג דלכ"ע הו"ל חובה. נראה דהיינו משום דס"ל דאין זו מצוה בפ"ע. אלא הו"ל בכלל עשה דכי תקנה עבד עברי וגו'. כמו שנראה מדברי הסמ"ג עשין פ"ג עיי"ש בדבריו. ועי' ג"כ מש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סוף סי' נ"ט עייש"ה. אבל גאולת קרובים בשדה אחוזה אם איתא דס"ל דקיי"ל כר"א ודאי הו"ל למנות במנין העשין. אלא ודאי ס"ל דכר"י קיי"ל דאינה אלא רשות וכדקיי"ל בעלמא דהלכה כר"י לגבי ר"א וכדפסק ג"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שמיטה ויובל הי"ח עיי"ש. וזה דלא כמש"כ הר"ב מגלת ספר לאוין רע"ה בדעת רש"י וסמ"ג עיי"ש היטב. שכל דבריו אינם מוכרחין ואין להארי' ומעת' א"כ נרא' דרש"י וסמ"ג לטעמייהו אזלי דס"ל דקיי"ל גאולת קרובים רשות. ומהאי טעמא ס"ל ג"כ דגאולת הבעלים עצמן רשות. אבל לר"א דגאולת קרובים חובה ודאי דכ"ש נמי דגאולת הבעלים עצמן חובה: והשתא עפ"ז ניחא שפיר מאי דאקשינן מנ"ל דאיכא איסור עשה בשתי שנים דשדה אחוזה. ודילמא לא אתי קרא אלא לומר דבהנך שתי שנים ליכא חובה לגאול לא לבעלים עצמן וכ"ש לקרובים. אבל אי בעי לגאול לעולם אימא לך דרשאי. ונראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה לכאורה בההיא סוגיא דערכין דקאמרינן אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול. אלמא קסבר איסורא נמי איכא וכו'. ומאי קסבר דקאמר. דמשמע דתנא דמתניתין הוא דקסבר הכי אבל לאו כ"ע ס"ל הכי. אלא בפלוגתא תליא מילתא. ואיכא תנא דפליג ולא ס"ל הכי. והדבר תמוה לכאורה מאן האי תנא דפליג עלה. איברא דאשכחן סופ"ק דקידושין מ' ע"ב דאמרינן קסבר יובל מתחילתו הוא נשמט. ופירש"י מתחילת השנה מיוה"כ עבדים נפטרים ושדות חוזרות וכו' עיי"ש. והרי בזה ליכא מאן דפליג. ומ"מ קאמר קסבר. אלא שכבר ראיתי בחידושין לא נודע שמו שכתב שם דלא גרסינן קסבר. מהאי טעמא דליכא מאן דפליג עלה עיי"ש. וידוע שהוא אחד מגדולי הראשונים ז"ל בזמן הרשב"א ז"ל. כמש"כ בתשו' מהר"ב אשכנזי ז"ל סי' א' עיי"ש. וכן כתב באס"ז בכתובות פרק הכותב פ"ד ע"א לפרש סוגיא דגמרא שם דמדקאמר רב קסבר ריב"ב ירושת הבעל דאורייתא אלמא דאיהו גופי' לא ס"ל הכי עיי"ש. ואף דאשכחן בפ"ק דר"ה י' ע"ב דקאמר קסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן עיי"ש. אע"ג דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עלה. כבר תמה בזה בנו"ב תנינא או"ח סי' פ"ד והכריח מזה דגם התם איכא תנא דפליג עיי"ש בדבריו. ובעיקר פירושו בסוגיא שם כבר קדמו הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ועדיפא מינה מבואר בספר התרומה הלכות א"י וכ"כ בסמ"ג עשין סוף עשה קל"ג דמדקאמר בפסחים ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזה"ז דרבנן. ואינו אומר קסבר. אימא דכך הלכה עיי"ש. והביאו בכ"מ סופ"א מהלכות תרומות לדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש מבואר דס"ל דכשאומר קסבר משמע דאנן לא ס"ל הכי ואין הלכה כן. והביאו ג"כ הרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ח דיבמות סי' ל"ג מדברי ספר התרומה עיי"ש. ואף דבעיקר הוכחה זו פליג שם על ספר התרומה. מ"מ בהך כללא לא נחלק עליו עיי"ש בדבריו. וראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל בסופ"ק דקידושין שם שכתב האי קסבר לאו דוקא. דהא לית מאן דפליג עיי"ש. וא"כ אשכחן כהאי לישנא אף במקום דליכא מאן דפליג. מ"מ גם מלשון הרא"ש ז"ל שם נשמע דבעלמא לא קאמר כהך לישנא אלא היכא דאיכא פלוגתא. ובאמת דגם ההיא דהתם יש מקום לפרש בענין דאיכא פלוגתא וכמש"כ לנכון הר"ב המקנה שם עיי"ש בדבריו. איברא דלכאורה אשכחנא בקצת מקומות דקאמר הך לישנא אע"ג דלא אשכחן פלוגתא כמו בפרק בתרא דבכורות ס' ע"א דאמרינן קסבר עשירי מאיליו קדוש עיי"ש. ולא אשכחן פלוגתא בהכי. וכן בפרק בתרא דפסחים קט"ז ע"ב קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכן איתא בפ"ק דיבמות י"א ע"א אף דלא אשכחן בהדיא מאן דפליג בה. מיהא ודאי הך לישנא משמע דאיכא פלוגתא. ועכצ"ל דהוה קים להו דלאו כ"ע הכי ס"ל. אף דאנן לא חזינן בה פלוגתא. מיהו ודאי בהך כללא דבעל התרומה והסמ"ג איכא למישדי נרגא מכמה דוכתי אלא שאכמ"ל בזה: ועכ"פ בהך סוגיין דערכין לפי מה שביארנו ניחא שפיר דקאמר קסבר. משום דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי דאיפליגו אי גאולת קרובים רשות או חובה. דדוקא לר"י דאמר גאולת קרובים רשות שפיר איכא למשמע איסור עשה בהנך שתי שנים של שדה אחוזה. אבל לר"א דס"ל גאולת קרובים חובה אין לנו בזה עשה וכדכתיבנא. ואע"ג דמ"מ ודאי גם לר"א לאו כל כמיני' לגאול בע"כ של לוקח אלא לאחר שתי שנים. דהרי לא כתיב גאולה אלא לאחר שתי שנים של תבואות. מ"מ עשה בתוך שתי שנים אין לנו לדידי'. ואם נתרצה הלוקח על הגאולה מדעתו. ודאי שרי לדידי' אפי' בתוך שתי שנים למכירה. וא"כ מתניתין דדייקינן מינה דאיסורא נמי איכא. לא אתיא אלא כר"י ולא כר"א. ובהכי ניחא מה שהעיר הרמב"ן ז"ל בשורש ראשון בהך פלוגתא דר"א ור"י דלר"א דאמר גאולת קרובים חובה פשה חדא מצוה על תרי"ג מצות. אי נמי לר"י דאמר רשות בצרה לה חדא מצוה עיי"ש. ולפמש"כ לק"מ דלר"א דאמר חובה איכא עשה דגאולת קרובים. ותחת זה ליתא עשה דבמספר שני תבואות ימכר לך. ועשה דשנים תקנה נמי אמוכר קאי כמו שביארנו לעיל. וחדא מצוה חשיבא. ואינו אלא אחד מדיני המצוה דאפי' מדעתו דלוקח איסורא הוא. וכמשכ"ל לדעת הרשב"ץ ז"ל. ולר"י דאמר גאולת קרובים רשות. תחח זה איכא עשה דשני תבואות ימכר לך. ובהכי מדוקדק שפיר לישנא דמתניתין דערכין שם. דקתני ר"א אומר מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות וכו' עיי"ש. ובגמרא מייתי עלה תניא ר"א אומר מנין שאם מכרה לו לפני ר"ה מלאה פירות שלא יאמר לו הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך. ת"ל במספר שני תבואות ימכר לך. פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים עיי"ש. ומשמע לכאורה דלאפלוגי את"ק קאתי. והרי זה דין בפ"ע ולא משמע דת"ק פליג עלי'. וכ"כ הרמב"ם והרע"ב ז"ל דת"ק נמי מודה בה עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דהרי בלא"ה יש לדקדק בלישנא דר"א דקאמר שלא יאמר לו הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך וכו'. דמשמע דדוקא בע"כ של לוקח אינו יכול לבוא עליו בטענה זו. אבל מדעתו שפיר דמי. והרי איכא בזה עשה. ואפי' מדעתו אסור. וכן בלשון התוספתא פ"ה דערכין דקתני פעמים שיוכל לאכול וכו' עיי"ש. והרי חיובא הוא. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דר"א לטעמי' אזיל וס"ל דלית כאן שום איסור עשה. ואתי לפלוגי את"ק דקאמר דקרא דבמספר שני תבואות הו"ל עשה ואיסורא איכא במילתא. ועל זה קאמר דאין כאן שום עשה. והך קרא לא אתי אלא לאשמעינן הך מילתא לחוד דתוך שתי שנים ליכא חיובה לגאול. וממילא נמי אין לו משפט הגאולה לגאול בע"כ של לוקח. ואי משום דלפ"ז מאי האי דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. לא הו"ל לקרא לאשמעינן אלא דזמן גאולה מתחיל אחר שתי שנים. ולזה קאמר דע"כ איצטריך קרא למיכתב במספר שני תבואות וגו'. משום דמיני' שמעינן נמי הך מילתא דפעמים שאוכל שלש תבואות. ונמצא לפ"ז דאע"ג דת"ק לא פליג אדר"א אבל ר"א את"ק פליג: ומעתה לפ"ז נראה דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל שמנה לקמן במספר הפרשיות פרשה מ' מצות גאולה דשדה אחוזה ובתי החצרים. וכמו שיתבאר לפנינו. והיינו משום דס"ל דגאולת קרובים חובה דקיי"ל כר"א. ואע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י לגבי ר"א. כאן יש מקום לומר דכר"א קיי"ל. ע"פ סוגיא דפ"ק דקידושין כ"א ע"א. וכמש"כ הר"ב מגלת ספר שם עיי"ש בדבריו. וגם סתם ספרא בפרשת בהר אתיא כר"א. וכמש"כ בפי' הר"ש משאנץ ז"ל שם עיי"ש. וכיון דסתם ספרא הוא רבי יהודה. א"כ גם ר"י כר"א ס"ל. וגם מפסיקתא זוטרתא שם נראה דנקט הלכה כר"א עייש"ה. ומה שמנאה במספר הפרשיות היינו משום דסתם גאולה היא בע"כ של לוקח. ואי אפשר בלא ב"ד וצבור שיכפוהו לכך ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דפסק כר"א. וא"כ קרא דבמספר שני תבואות ימכר לך אינו עשה. ויפה עשה שלא מנאה. ובפרט אם נאמר דס"ל כדעת התרומה והסמ"ג והאס"ז בפרק הכותב שהבאתי דכל דקאמר קסבר משמע דלית הילכתא הכי. דאנן לא סבירא לן הכי. דלפ"ז ודאי ניחא שדחאה מהלכה. ופסק כר"א דלית בה עשה. אלא שכבר כתבתי שאין זה ברור אצלי. ויש לפקפק בזה מכמה דוכתי. וגם הסמ"ג גופי' פסק שיש בזה עשה. כמבואר בלאוין רע"ה ואין להאריך בזה כאן יותר:

1 וּמִקְנָה הַנִּמְכֶּרֶת בַּל יִגְאֹל

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »