ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה ר״מ

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

240 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

זומם נדר לא יחל. בל יאחרהו. כתיב בפרשת מטות איש כי ידור נדר או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו. וכתיב בפרשת תצא כי תדור נדר וגו' לא תאחר לשלמו. עי' מה שכבר כתבתי במה שנוגע לשני לאוין אלו לעיל עשין צ"ח צ"ט קפ"א ובלאוין קפ"ב קפ"ג עיי"ש היטב. והנה עיקר לאו דלא יחל בנדרים ושבועות מיירי. ומלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב בל יאחרהו משמע דבהנך ענינים דמיירי בהו לאו דבל יחל שייך ג"כ לאו דבל תאחר. וגם בהדיא כתב זומם נדר לא יחל. ועל זה כתב בל יאחרהו. ומבואר דס"ל דגם בנדרי איסור שייכא אזהרת לא תאחר. אבל רוב שאר ראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. כמבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין קנ"ז והרמב"ן בסה"מ עשין צ"ד עיי"ש. וכן כתב התשב"ץ ח"ג סי' קס"ט ומש"כ שם דהרמב"ם לא כתב כן עיי"ש. כבר הכריח הר"ב מג"א בסה"מ דגם הרמב"ם ס"ל הכי עיי"ש. וכן פסק בפשיטות בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ח דליכא לאו דבל תאחר אלא בנדרי גבוה. אבל כל שאינו צורך גבוה אפי' יש בו קצת מצוה ליכא בל תאחר עיי"ש. אבל מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל בסוף פ"ח דנדרים ס"ג ע"א מבואר דס"ל דאפי' בנדרי איסור איכא לאו דבל תאחר עיי"ש. והריב"ש ז"ל בתשו' סי' תמ"ה נסתפק בזה. וכתב שם דאפשר לומר דילפינן נדרי איסור לענין לאו דבל תאחר מנזירות דאמרינן ברפ"ק דנדרים דאיתי' בכלל בל תאחר. אלא שאפשר לחלק ביניהן עיי"ש בדבריו: ועוד יש להעיר דמלשון רבינו הגאון ז"ל שדקדק לכתוב בל יאחרהו. משמע דדוקא בנדר דמיירי בי' לעיל מיני' איכא לאו דבל תאחר ולא בנדבה. וזהו כדעת רש"י ז"ל בפ"ק דנדרים ט' ע"ב. וכבר תמהו האחרונים בזה על פירש"י מפ"ק דר"ה ופ"ק דמגילה. דנראה לכאורה בהדיא איפכא. והאריכו בזה בתשו' פמ"א ח"א סי' צ"ט ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ג' ובשאר אחרונים ז"ל עיי"ש. ולכן לא אאריך בזה. אבל כן נראה גם מדברי הרא"ש ז"ל בפירושו בפ"ק דנדרים שם עיי"ש ומדברי הרא"ם ז"ל ביראים סי' שי"ז עיי"ש. ובתשו' מהרי"ט ז"ל בשניות חלק חו"מ סי' קכ"ד כתב כן גם בדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עיי"ש בדבריו. והנה באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא ראיתי לרבינו הגאון שימנה לאו דבל תאחר עיי"ש. והוא תימא לכאורה. ואמנם יש מקום לדון בדעתו ז"ל שם ע"פ מש"כ בזה לעיל עשין ק"ה עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה. דעכ"פ כאן חזר בו ומנה לאו זה כאן. וגם אפשר לומר דמש"כ שם בדבור ראשון. בפצותך נדנה שקודה. כוונתו ללאו זה דבל תאחר. ורצה לומר שאם יפצה פיך ליתן דבר לגביה תשקוד למהר לשלמו ולא תאחר. כי שקד הוא לשון מהר כידוע. וזה דלא כמו שפירשתי לשון רבינו הגאון שם לעיל עשין צ"ט עיי"ש: ואמנם לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב זומם נדר לא יחל וכו' תמוה טובא לכאורה. דהרי זומם הוא לשון מחשבה בלב. והרי קיי"ל דבנדר צריך להוציא בשפתיו. כדכתיב לבטא בשפתים. ואע"ג דקרא בשבועה כתיב ה"ה לנדרים. כמבואר בפ"ג דשבועות כ"ו ע"ב עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נדרים ה"ב וז"ל ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהי' פיו ולבו שוין כמו שביארנו בשבועות עכ"ל עיי"ש. וכן כתבו שאר הפוסקים. ועדיפא מינה ראיתי לרש"י בפרשת אמור דכתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לשם לפלא נדר או לנדבה בבקר וגו' ופירש"י וז"ל לפלא נדר להפריש בדבורו עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפרשת בחוקותי בפרשת ערכין דכתיב איש כי יפליא נדר בערכך נפשות וגו'. ופירש"י כי יפליא יפריש בפיו עיי"ש. הרי דאפי' בנדרי הקדש מזבח והקדש בדה"ב ס"ל דלא מהני בלב. והוא תמוה דהרי בהקדש מבואר בהדיא בפ"ג דשבועות שם דמהני בלב מדכתיב כל נדיב לב עיי"ש. וכנראה ס"ל דכיון דגבי נדבה הוא דכתיב אין לנו אלא בנדבה ולא בנדרי הקדש. אלא דזה לא יתכן אלא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ותרומה וקדשים הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מינייהו לעלמא. אבל למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין. והכא היינו טעמא דאין מלמדין משום דחולין מקדשים לא ילפינן כדאמרינן התם עיי"ש. א"כ עכ"פ נדרי הקדש שפיר איכא למילף מהתם. דהא הו"ל קדשים מקדשים. או אפשר דלכ"ע שאני נדרי הקדש דגלי קרא כי יפליא. אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעה"ק הי"ב כתב וז"ל בנדרים ונדבות אין צריך להוציא בשפתיו כלום. אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב וכו' עכ"ל עיי"ש. והכ"מ שם הראה מקורו לסוגיא דפ"ג דשבועות שם. ובאמת אין לנו משם ראי' אלא לנדבות בלבד ולא לנדרים. והרי דעת רש"י ז"ל אינה כן. אלא דמדברי רש"י גופי' בשבועות שם בד"ה מוצא וכו' מבואר דס"ל דבנדרי הקדש נמי מיירי עיי"ש. ובפרט במש"כ באור זרוע ח"א הלכות צדקה סי' ו' ובסי' י"ב והובא ג"כ במרדכי פ"ק דב"ב עיי"ש. וא"כ דברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז וצ"ע ואכ"מ להאריך בזה: ועכ"פ דברי רבינו הגאון ו"ל כאן תמוהים טובא. איברא דראיתי להב"ח באו"ח סי' תקס"ב סעי' ב' שהבין בדעת רבינו תם והרא"ש ז"ל והטור שם דדוקא בשבועות אמרינן דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ולא בנדרים. אלא שהקשה שם דדברי הרא"ש והטור סותרים זא"ז עיי"ש. וגם הט"ז שם סק"ח הבין כך בדעת ר"ת ז"ל עיי"ש בדבריו. וא"כ אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולרבותא נקט זומם נדר דאפי' כשקבלו במחשבה קאי עלי' בלא יחל. אלא שהדבר צ"ע אצלי טובא ואינני רואה לזה שום יסוד. ועי' באליהו רבה שם סק"ה ובשאר אחרונים שם. ואמנם ראיתי בתשו' למהריט"א ז"ל סי' נ"ח שהעלה בדעת התוס' פ"ק דערכין ה' ע"א בד"ה אדם יודע וכו'. דבנדרים כיון דקיי"ל דיש מעילה בקונמות הו"ל כהקדש דחייל אפי' בלב עיי"ש שהאריך בזה. וא"כ אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון כאן. אלא דלפ"ז צ"ל דס"ל כדעת קצת ראשונים ז"ל בפ"ק דנדרים ובפ"ג דשבועות דעיקר הנדר אינו אלא בהתפסה ובלא התפסה לא חייל אלא מדין יד. וכן דעת הרא"ש והטור. וכמש"כ הר"ב מל"מ בריש פ"א מהלכות נדרים עיי"ש. ועדיין צ"ע בזה:

1 בַּל יְאַחֲרֵהוּ

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »