ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רל״ח

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

238 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

המלך אך ישיב עם. ואל ירבה סוסים. ונשים. וממונים. כתיב בפרשת שופטים רק לא ירבה לו סוסים. ולא ישיב את העם מצרימה וגו' ולא ירבה לו נשים וגו'. וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. והנה לאו דלא ישיב את העם מצרימה אינו אלא אזהרה למלך שהוא לא ישוב את העם מצרימה. כמבואר בקרא. וזהו שכתב רבינו המלך אל ישיב עם. אבל מלבד זה יש גם כן אזהרה להעם גופי' שלא לשוב למצרים. וכדאמרינן במכילתא פרשת בשלח ובירושלמי פ"ה דסוכה ה"א בשלשה מקומות הזהירה תורה את ישראל שלא לשוב למצרים. לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ובדרך אשר אמרתי לא תוסיף לראותה עיי"ש. ואע"ג דאין למנותן בשלשה לאוין חלוקים כיון דכולם לא באו אלא להזהיר על ענין אחד. והו"ל שלשה לאוין שנכפלו בדבר אחד. מ"מ עכ"פ יש למנותן באזהרה אחת. וא"כ יש לתמוה לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה אזהרה זו כלל. ויותר תמוהים בזה דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות. דשם לא מנה גם לאו דלא ישיב את העם מצרימה. ולא מנה שם אלא שאר השלשה לאוין שמנה כאן במלך. דבדבור לא תחמוד מנה שם לאו דלא ירבה לו סוסים ולאו דלא ירבה לו נשים ולאו דכסף וזהב לא ירבה לו עיי"ש. אבל לאו דלא ישיב את העם מצרימה לא הזכיר שם כלל. ואמנם גם הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו לא מנו לאו דלא ישיב את העם מצרימה האמור במלך. ולא מנו אלא אזהרה המוטלת על כל העם שלא לשוב מצרימה. אלא דמ"מ לא מנו בזה אלא אזהרה אחת מטעם שביארנו. אבל הלאו האמור במלך לא מנו. והנראה שטעמם בזה היינו משום דס"ל דקרא זה דלא ישיב את העם איננו אזהרה כלל. שלא בא אלא ליתן טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. כמש"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' צ"ז עיי"ש. וכ"כ כבר הראב"ע ז"ל ביסוד מורא שער שני עיי"ש בדבריו. וא"כ נראה דאפשר דזו היתה ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם שלא מנה לאו זה: אלא שחזר בו כאן ומנה לאו זה. והטעם מבואר משום דאפי' אם לאו זה לא בא אלא לטעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. מ"מ אכתי לאו גמור הוא. ואדרבה הוא עיקר האזהרה. כיון שאמרה תורה שלא ירבה לו סוסים כדי שלא ישיב את העם מצרימה. וא"כ ריבוי הסוסים אינו איסור מצד עצמו ולא גזרה תורה על זה אלא כדי שלא יבא בכך להשיב את העם מצרימה. והו"ל כלאו דלא יקח ולא יחלל דלרבא דקיי"ל כוותי' בפרק בתרא דקידושין ע"ח ע"א בעל לוקה לא בעל אינו לוקה. משום דה"ק רחמנא מה טעם לא יקח משום לא יחלל. וא"כ לא יחלל אינו אלא טעם לאיסור לא יקח. ואפי' הכי אמרינן התם ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה עיי"ש. הרי דלוקה משום לאו דלא יחלל אפי' היכא דלא עבר בלאו דלא יקח. ואפי' קידש לא לקי עד דעבר בלא יחלל כשבעל. הרי דעיקר האזהרה אינו אלא לאו דלא יחלל. אע"פ שבא לטעם ללאו דלא יקח. וכל מוני המצות מנו שני לאוין אלו במנין הלאוין. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה שם אלא לאו דלא יחלל בלבד. כמו שנתבאר לעיל לאוין רכ"ז עיי"ש. וס"ל דאפי' קידש ובעל לא לקי אלא על לאו דלא יחלל בלבד משום שבעל כמו שביארנו שם עיי"ש. איברא דלפ"ז יש לתמוה לאידך גיסא על רבינו הגאון ז"ל כאן. דכמו דהתם לא מנה אלא לאו דלא יחלל משום דהכי קאמר רחמנא מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ואין לאו דלא יקח איסור מצד עצמו. הכא נמי לא הו"ל למנות אלא לאו דלא ישיב את העם מצרימה בלבד. ולא לאו דלא ירבה לו סוסים שאינו איסור מצד עצמו אלא כדי שלא ישיב את העם מצרימה. מיהו נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דמאחר דדרשינן בספרי שופטים פסקא קנ"ח ובסנהדרין פרק כהן גדול כ"א ע"ב מדכתיב לא ירבה לו סוסים. לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו עיי"ש. א"כ מבואר דע"כ איתא לאזהרת לא ירבה לו סוסים גם בענין שאינו עובר על לאו דלא ישיב. דודאי משום מרכבתו ופרשיו לא הותר לו לעבור בלאו דלא ישיב את העם. ואעפ"כ דוקא כדי רכבו ופרשיו. אבל יותר אסור משום לאו דלא ירבה לו סוסים. וע"כ היינו משום דבכל ענין אסר קרא כדי שלא יבא בכך להשיב את העם מצרימה. והילכך הו"ל כאיסור מצד עצמו. כיון דגם בענין שאינו משיב את העם מצרימה אסר קרא. והילכך אע"פ שמנה לאו דלא ישיב וגו' יש למנות גם לאו דלא ירבה וגו'. משא"כ בלאו דלא יקח ולא יחלל דאין עיקר האיסור אלא בחילול. ולא לקי לשיטת רבינו הגאון ז"ל אלא על החילול גרידא דהיינו כשבעל. אע"פ שלקח קודם שבעל וכמו שביארנו שם עיי"ש. וא"כ אין לנו אזהרה אלא על החילול ולא יקח ולא יחלל חדא איסורא נינהו. אמנם לפי מה שביארנו לעיל לאוין ד' ו' ובמבוא סי' ז' בשורש ד' ושורש ט' אין זה מספיק עיי"ש היטב. דעכ"פ כיון דכתב קרא טעם דלא ירבה כדי שלא ישיב אין למנות לשיטת רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דלא ישיב בלבד: אלא שראיתי להרמב"ן בפרשת שופטים שכתב וז"ל לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם וכו'. והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי סוף סנהדרין לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ. ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה הוא זה ומותר. ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפי' מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת. שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד. אבל יהיה מבטחו בשם אלקיו. ואח"כ הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס וכו' ויהיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו אלו מבואר דלא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה שני לאוין מיוחדים וחלוקים לגמרי הם. דהרי הכתוב בא להזהיר שלא להרבות סוסים בכל ענין אפי' מארצו ומארצות אחרות. ולאו דלא ישיב את העם מצרימה ג"כ בא להזהיר על שיבת העם למצרים בכל ענין. ואע"ג דמסיים קרא למען הרבות סוס. ע"כ לאו דוקא הוא. דה"ה לצורך ענין אחר. וכדמסיים קרא וכתב והשם אמר לכם לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד. ולפ"ז ודאי נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן: אלא דדברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי דא"כ אמאי לא מנה הוא ז"ל גופי' לאו דלא ישיב את העם מצרימה. כיון דשני לאוין חלוקים לגמרי הן. כל אחד מזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. וגם עיקר דבריו שם צריכים ביאור. חדא דאינו מובן איך מתורץ בזה מה שהקשה. דהרי מ"מ אכתי קשה דכיון דלסחורה ולפרקמטיא מותר. אמאי אסרה תורה להשיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ושיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב. הרי מ"מ לסחורה הוא ושרי. ואם ס"ל לחלק דדוקא ללכת שם לקנות ולחזור עם סחורתם הוא דשרי. אבל להשתקע שם בקבע אפי' לצורך סחורה אסור. א"כ שוב לא הי' צריך להפריד הלאוין זה מזה ולעשותן ענינים חלוקים לגמרי. דהרי אפי' נימא דלא ישיב את העם מצרימה אינו אלא טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. מ"מ שפיר י"ל דאסרה תורה להרבות סוסים כדי שלא יבוא להשיב את העם מצרימה בקביעות ולהשתקע שם למען הרבות סוס. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דכיון דלפרקמטיא ולסחורה בעלמא שרי. לא מסתברא לחוש שיושיבם שם בקביעות ע"מ להשתקע שם. כיון שאפשר לקנות ולחזור עם סחורתם. וחשש רחוק הוא. ולזה נראה לו יותר לפרש דשני לאוין חלוקים הם ולא בא הלאו השני לנתינת טעם ללאו הראשון. אמנם בסוגיא דפ"ב דסנהדרין שם מבואר בהדיא דקרא דלא ישיב את העם מצרימה הוא בא ליתן טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים כפירש"י. דאמרינן התם אר"י מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקומות נתגלו טעמיהן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו סוסים וגו' ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב. וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו' עיי"ש. הרי מבואר כפירש"י ודלא כהרמב"ן ז"ל. ואולי י"ל דהרמב"ן ז"ל לא כתב כן אלא אליבא דהירושלמי דס"ל דלסחורה ולפרקמטיא שרי. אבל תלמודין אפשר דפליגא עלה. להכי שפיר יש לומר דלא ישיב אינו אלא נתינת טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. ומהאי טעמא לא השיג הרמב"ן ז"ל בפירוש על פירש"י ז"ל וכדרכו בשאר מקומות. משום דדברי רש"י הם ע"פ תלמודא דידן. והרמב"ן לא נחית אלא לפרש הכתוב לדעת הירושלמי. וכן מוכרח מדברי הרא"ם ז"ל ביראים סי' ש"ג שהביא שם ראי' דלא אסר קרא אלא לשוב מארץ ישראל למצרים. אבל משאר ארצות מותר. מדאמרינן בפרק בתרא דסנהדרין ודניאל היכן אזל. אר"י שהלך להביא חזירים ממצרים עיי"ש. והשתא מאי ראי'. והרי מבואר שם בירושלמי דלסחורה ופרקמטיא שרי. ועכצ"ל דס"ל דלתלמודא דידן לא ס"ל הכי כדכתיבנא: מיהו הרי"ף סוף סנהדרין והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מלכים ובסמ"ג לאוין רכ"ז פסקו כהירושלמי עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל דליכא פלוגתא בהכי בין תלמודא דידן להירושלמי. וכן מבואר בריטב"א בפ"ג דיומא ל"ח ע"א דס"ל דגם לתלמודא דידן הכי ס"ל עיי"ש. אמנם הרא"ש סוף סנהדרין השמיט דין זה. ומשמע דהיינו משום דס"ל דתלמודא דידן פליגא עלה. ולא קיי"ל הכי וכדעת הרמב"ן ז"ל. אלא שיש לדחות ולומר דס"ל כדעת הריטב"א ז"ל שם שאין האיסור אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתן ולא בזה"ז. וכ"כ הרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג שם עיי"ש. ולהכי השמיטה כדרכו ז"ל. ומ"מ הרמב"ן ז"ל דס"ל דתלמודין פליגא בהכי אדירושלמי ולא קיי"ל הכי. ולתלמודא דידן ודאי קרא דלא ישיב את העם אינו אלא טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. ניחא לכאורה מה שלא מנה לאו זה. אלא דכבר ביארנו דאין זה מספיק להוציאו מתורת לאו. ולא דמי ללאו דלא יזח ולא יקרע ולא יסורו דאמרינן ביומא סו"פ בא לו כ"ג ע"א שאם לא באו אלא לטעם אין עליהם תורת לאו כלל. דשאני התם דאם באו לנתינת טעם אדלעיל אין בהם שום משמעות לאו כלל. דהכי קאמר רחמנא שפה יהי' לפיו כדי שלא יקרע. וכן בלא יזח ולא יסורו. דכיון שבאו לנתינת טעם לומר הדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו. א"כ אין בזה שום משמעות איסור כלל. משא"כ כאן וכן בלאו דלא יחלל זרעו. דאפי' בתר דאמרינן שבאו ליתן טעם ללאו ראשון. מ"מ אכתי יש בהן משמעות איסור שאסר הכתוב והזהיר על זה מפני זה. וא"כ אדרבה עיקר הלאו הוא האחרון. ודלא כהראב"ע ז"ל ביסוד מורא שדימה הענינים זה לזה. שוב ראיתי להר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין רכ"ג שכבר עמד על דברי הרמב"ן ז"ל כמו שהקשיתי והניחם בתימא עיי"ש: וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע דלשיטתו לא היה לו למנות לאו דלא ירבה לו סוסים. ומיהו אפשר לומר דנקט לעיקר כהירושלמי דלא ישוב וגו' לאו בפ"ע הוא. משום דכיון דבתלמודין לא אמרו דלא ישיב הוא טעם ללא ירבה וגו' אלא בדברי אגדה אית לן למינקט טפי כדברי הירושלמי שנאמרו להלכה. ומטעם זה חזר בו ממש"כ באזהרותיו ויותר הי' נראה לומר דבאזהרותיו הוה ס"ל לרבינו הגאון ז"ל כמש"כ רבינו בחיי ז"ל בפרשת שופטים וז"ל לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיה'. ולפי שהיו המצריי' נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו'. לכך צוה להם כן. ואינה מצוה לדורות שיאסר הכתוב הדירה בארץ מצרים לעולם וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה שם כל הלאוין שנאמרו בשיבת מצרים. משום דהו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות שלא נאמרה אלא לאותה שעה בלבד. ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במנין המצות. ומה שמנה שם לאו דלא ירבה לו סוסים. והרי לפי המבואר בפ"ב דסנהדרין שם דלא ישיב את העם מצרימה הוא טעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. א"כ ע"כ לכאורה צ"ל דגם לאו דלא ירבה לו סוסים לא נאמר אלא לאותה שעה ואינו נוהג לדורות. נראה שנמשך אחר הירושלמי דס"ל דלא ישיב את העם מצרימה הוא לאו מיוחד בפ"ע. ולא בא לטעם ללאו דלא ירבה לו סוסים. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. אבל כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל משום דלתלמודא דידן לא ישיב את העם לא בא אלא לטעם. וא"כ גם לאו דלא ירבה לו סוסים לא נאמר לדורות. וזה לא יתכן כמבואר שם. ועוד דעיקר הדבר הוא נגד גמרא ערוכה בסוכה פרק החליל נ"א ע"ב גבי דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים. דאמרינן עלה אמר אביי וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון. ומ"ט איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו עיי"ש. הרי בהדיא דלאו זה נוהג לדורות עולם. ומזה באמת תמיהא על רבינו בחיי ז"ל שדבריו סותרים תלמוד ערוך. וכבר עמד בזה בצדה לדרך פרשת שופטים עיי"ש ואולי אפשר שסמך על סוגיא דגיטין פרק הנזקין נ"ז ע"א גבי סכניא של מצרים. דאמר אביי גופי' ומאחר דהוו צדיקים כולי האי מ"ט איענוש א"ל משום דלא איאבול על ירושלים וכו' עיי"ש. ולא קאמר משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וע"כ ההיא סוגיא פליגא אסוגיא דסוכה שם. וס"ל דאין זו מצוה הנוהגת לדורות. ואולם שאר ראשונים ז"ל איכא למימר דס"ל דאפשר דהא והא קגרים להו תרווייהו. ואין מזה הכרח כ"כ לומר דהסוגיות פליגי אהדדי. וכיו"ב אשכחן טובא בדברי אגדה: ואמנם עכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל אכתי תמוהים טובא לכאורה דמאחר שמנה לאו דלא ישיב את העם מצרימה. ע"כ ס"ל דהו"ל מצוה הנוהגת לדורות. וא"כ אמאי לא מנה ג"כ האזהרה שנאמרה לכלל ישראל שלא ישובו למצרים. והבה"ג באמת מנה לאו דלא ישיב את העם מצרימה. ומנה ג"כ לאו דלא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. ולאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. איברא דלכאורה גם דבריו ז"ל תמוהים בזה. דא"כ הו"ל למנות ג"כ לאו השלישי שנאמר בכלל ישראל בפרשת תבא בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. וכמבואר במכילתא ובירושלמי שם. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא מנה באמת אלא אזהרה אחת לכלל ישראל. וזו היא כוונתו במש"כ שם בצל נוף לא תחסו. ואזהרה השנית למלך. וזו היא כוונתו במש"כ שם בין האזהרות הנאמרים במלך. ולא ישיב חפשים לארץ המצרים עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר סי' צ"ז רצה להסב כוונת הרשב"ג שם דבזה ג"כ כוונתו לאזהרה לעם. ונדחק שם הרבה במה שכבר מנה לעיל אזהרה לעם עיי"ש בדבריו. וכן דרכו בכל מקום בפירושו שם להסב כוונת הרשב"ג ז"ל לדעתו ז"ל אם כי אין ספק כלל דלא זו הדרך שהולך בה הרשב"ג ז"ל. שהוא נמשך תמיד כמעט בכל דבריו אחר הבה"ג. וגם כאן אין ספק שכוונתו למנות לאו דלא ישיב לאזהרת המלך כמו שמנה ג"כ הבה"ג. ואמנם ראיתי בה"ג כת"י רומי דשם לא מנה לאו דלא ישיב את העם מצרימה. ובאזהרת העם לא מנה אלא לאו אחד לא תוסיפו לראותם עוד עיי"ש. וזה ממש כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אבל נוסחת הבה"ג שלפנינו תמוה טובא לכאורה. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי דגם הוא לא מנה לאו האמור בזה במלך וכנוסחת הבה"ג כת"י רומי. אבל בהעם מנה שני לאוין לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא תוסיפון לראותם עוד עיי"ש. וזהו כנוסחת הבה"ג שלפנינו. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנה אלא לאו אחד לאזהרת העם. אבל לאו דלא ישיב האמור במלך לא מנה. וזה ממש כנוסחת הבה"ג כת"י רומי. וכנראה נוסחאות נוסחאות היו בדברי הבה"ג. וכל אחד מהנמשכים אחר הבה"ג נמשך אחר הנוסחא שלפניו: ועכ"פ דברי הבה"ג שלפנינו ודאי תמוהים לכאורה טובא. חדא דלא הו"ל למנות שני לאוין שנכפלו בתורה בענין אחד. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי דגם הבה"ג אין דרכו למנות לאוין כאלו עיי"ש בדבריו. ועוד דא"כ הו"ל למנות ג"כ הלאו השלישי האמור בענין זה כמשכ"ל. ומיהו נראה דאפשר לומר דס"ל להבה"ג דשני לאוין אלו שמנה לאזהרת העם אין ענינם אחד. אלא כל אחד בא להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. דלאו דלא תוסיפו לראותם עוד בא להזהיר על עם מצרים שאפי' יבחרו להם ארץ אחרת לשבת בה אסור לישראל לשבת בארצם זו. אע"פ שאינה ארץ מצרים שנשתעבדו בה. שהרי בהך קרא לא נזכרה ארץ מצרים כלל. אלא עם מצרים הוא שנזכר כאן. וא"כ אין לנו בזה אזהרה אלא שלא לשוב לשבת בין אנשי מצרים אפי' נתיישבו בארץ אחרת. ולאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד בא להזהיר על ארץ מצרים אפי' נתיישבה שם אומה אחרת לגמרי ולא נשאר שם איש מאנשי מצרים. שהרי בהך קרא לא נזכרה אלא ארץ מצרים בלבד ולא עם מצרים. וא"כ כל חד מהנך לאוי למילתי' הוא דאתי. ושניהם באים במנין. ונראה ראי' לזה מההיא דפרק החליל שם דאמרינן מ"ט איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדר אתו. וכבר עמד הרש"א ז"ל בח"א שם על מאי דהביאו מקרא דפרשת שופטים. ולא הביאו מהקרא המוקדם הרבה בפרשת בשלח דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם עיי"ש מה שנדחק בזה. אבל עפמש"כ הדבר מבואר בפשיטות. דקרא דפרשת בשלח אין לו ענין לכאן. משום דשם לא הזהיר הכתוב אלא על עם מצרים אפי' בארץ אחרת. וא"כ לאחר שבלבלו סנחרב ונבוכדנצר את כל האומות הותרו גם המצרים לשבת בתוכם. לדעת הסוברים דגם המצרים מותרים עכשיו לבוא בהקל. משום דאותן היושבים במצרים עכשיו לאו מצרים הם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל סוף פי"ב מהלכות איסורי ביאה ובסמ"ג לאוין קט"ז עיי"ש. וא"כ אין מהך קרא שום טעם למאי דאיענשו ואפי' לדעת הבה"ג סוף הלכות נחלות. וכן דעת קצת שאר ראשונים ז"ל דהמצרים חזרו אח"כ למקומן. מ"מ אכתי הא איכא למ"ד במתניתין סו"פ בתרא דידים ובתוספתא פ"ה דקידושין דגם מצרים נתבלבלו והותרו לעולם בקהל. ולדידי' אכתי תקשה מאי טעמא איענשו אנשי אלכסנדריא. ולהכי נקט שפיר דוקא קרא המאוחר דפרשת שופטים. דהך קרא הוא אזהרה על ארץ מצרים עצמה. אפי' כשאין שם עם מצרים. ועל לאו זה ודאי עברו אליבא דכ"ע. דהרי עכ"פ בארץ מצרים היו יושבים. וא"כ שפיר מנה הבה"ג שני לאוין אלו. משום דכל אחד מזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. ומה שאמרו במכילתא ובירושלמי דבשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים. היינו כל זמן שעם מצרים היו יושבים בארצם. אבל כשגלו מארצם אין בזה כל שלשה לאוין אלו יחד. וכמו שנתבאר. ומעתה עפ"ז ניחא נמי שפיר מה שלא מנה הבה"ג הלאו השלישי שנמנה במכילתא וירושלמי שם. והיינו קרא דבדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה בפרשת תבא. דהרי לאו זה ודאי הוא לאו כפול. שהרי כבר מנה הבה"ג אזהרה דעם מצרים ואזהרה דארץ מצרים. ולאו זה אינו אלא אזהרה כפולה עם לאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. שמזהיר על ארץ מצרים. וא"כ לכ"ע אינו בא במנין. וזו היא ג"כ דעת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שדבריו בזה הם כדברי הבה"ג. אבל הרמב"ם וסייעתו ז"ל שלא מנו אלא לאו אחד. נראה דס"ל דגם לאו דלא תוסיפו לראותם עוד. לראותם בארצם משמע. ואין עיקר האיסור אלא הארץ. וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל ביראים סי' ק"ג עייש"ה. אבל מדברי הסמ"ג לאוין רכ"ז לא נראה כן. וגם בדעת הרמב"ם לא הבין כן הסמ"ג שם עיי"ש ודבריו צ"ע אצלי. ועי' בצדה לדרך בפרשת שופטים מש"כ בזה: ומ"מ דברי רבינו הגאון ז"ל שלא מנה כלל אפי' אזהרה אחת לישראל שלא לשוב למצרים צ"ע טובא. והנראה בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה דס"ל דמסוגיא דפרק בתרא דסוכה שם דלא קאמר דנענשו אלא משום הלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ולא קאמר משום הלאו המוקדם דבפרשת בשלח דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד. נראה דתלמודא דידן לא ס"ל כהמכילתא וירושלמי דהך קרא הוא אזהרת לאו. ולא בא אלא להבטתה בעלמא משום שנתייראו מפניהם כשראום רודפים אחריהם. ולכך אמר להם אל תיראו וגו'. והבטיחם ואמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. כנראה ודאי מפשטי' דההוא קרא. וכן תרגם בתרגום ירושלמי לא תוספון למחמי יתהון עוד עד עלמא בשיעבוד. וכבר הרגיש גם הרש"א ז"ל בח"א שם דמתלמודא דידן מוכח דפליגא אמכילתא ואירושלמי עיי"ש. אלא שנדחק שם להשוותם. וכתב דאפשר לומר דלכך מייתי הקרא המאוחר משום דמהך קרא דפרשת שופטים הוא דנפק"ל דגם קרא דפרשת בשלח הוא אזהרת לאו. מדכתיב כאן בפרשת שופטים והשם אמר לכם לא תוסיפון לשוב וגו'. דהיינו שאמר להם במצרים לא תוסיפו לראותם עוד וגו' עיי"ש בדבריו. והנה דבריו הם כדברי הראב"ע והרמב"ן ז"ל בפרשת שופטים. והרמב"ן כתב שם שכן נמצא בדברי רבותינו ז"ל עיי"ש. וכנראה כוונתו למה שאמרו במכילתא פרשת בא פי"ב כיוצא בדבר אתה אומר והשם אמר לכם לא תוסיפון וגו'. והיכן דיבר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וגו' עיי"ש. אבל לא אדע מה הועיל הרש"א בזה. דהרי גם לפ"ז אכתי ע"כ צריך לומר דתלמודא דידן פליגא על המכילתא והירושלמי דאמרו דבשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים. ולפ"ז הרי אין כאן שלשה מקומות אלא מקום אחד בלבד. כיון דתלמודא דידן ס"ל דמאי דכתיב דפרשת שופטים והשם אמר לכם לא תוסיפון וגו'. היינו מה שאמר להם במצרים כי אשר ראיתם את מצרים היום וגו'. וא"כ אין זה אלא לאו זה עצמו. וגם באידך קרא בפרשת תבא דכתיב בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. ודאי נמי פירושו כקרא דפרשת שופטים. דהיינו מה שאמר להם במצרים. וא"כ כל השלשה לאוין אחד הם. ומיהו נראה דלזה אפשר לומר דמה שאמרו במכילתא ובירושלמי בשלשה מקומות הזהיר המקום וכו'. לא באו לומר שיש בזה שלשה לאוין. דודאי ליכא בזה אלא לאו אחד. אלא באו לומר דבשלשה מקומות נזכרה אזהרה זו בתורה. ובהכי ניחא שלא יהיו דברי המכילתא סותרים זא"ז. אלא דלישנא דקאמר בשלשה מקומות הזהיר המקום וכו'. לא משמע הכי. וגם הבה"ג והר"א הזקן ז"ל ע"כ מוכרח דלא ס"ל הכי. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין מ"ו ובחינוך מצוה ת"ק דשלשה לאוין כפולים הם עיי"ש. הרי דס"ל דהדברים כפשטן דבשלשה מקומות הזהיר הכתוב באזהרת לאו שלא לחזור למצרים. וע"כ צ"ל דברייתות דמכילתא פליגי אהדדי: ומעתה עפ"ז נראה דלרבינו הגאון ז"ל כאן ס"ל דתלמודא דידן בפרק החליל ע"כ פליגא אמכילתא וירושלמי. וס"ל כמש"כ הראב"ע והרמב"ן ז"ל בשם רבותינו. והיינו אידך ברייתא דמכילתא פ' בא וכמש"כ ג"כ הרש"א ז"ל. או דס"ל כדכתיבנא דלתלמודא דידן ס"ל כתרגום ירושלמי דלא תוסיפו לראותם אינו אלא הבטחה שלא יחזרו עוד להשתעבד להם. וממילא נמי לפ"ז גם הך קרא דפרשת תבא דכתיב והשיבך וגו' בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה. אין זה אלא ביטול הבטחה זו. ואין לנו בזה אזהרת לאו אלא מקרא דפרשת שופטים דכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. ולפ"ז אין לנו אזהרה אלא שלא לשוב לארץ מצרים. אבל אזהרה על עם מצרים אין לנו. וכן מוכרח ע"כ ע"פ דברי הרש"א ז"ל דתלמודא דידן ס"ל כאידך ברייתא דמכילתא פ' בא וכמש"כ הראב"ע והרמב"ן ז"ל וא"כ ע"כ מוכרת דגם מה שכתוב בפרשת בשלח לא תוסיפו לראותם עוד. היינו שלא ישובו עוד לארץ מצרים. דאין לומר דזו היא אזהרה מיוחדת על עם מצרים אע"פ שהם בארץ אחרת כמשכ"ל לדעת הבה"ג וסייעתו. דא"כ היכי כתב קרא בפרשת שופטים והשם אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. והיכן אמר כי כאשר ראיתם את מצרים וגו'. כיון דאזהרה דהתם אינה אלא על עם מצרים בלבד. ולא על הארץ. והך קרא דהכא על הארץ הוא דקא מזהיר. אלא ודאי היינו הך. דגם שם על הארץ הוא דקא מזהיר: והשתא לפ"ז נראה דאין לאו זה בא במנין לדעת רבינו הגאון ז"ל כאן. משום דהו"ל בכלל אזהרת המלך. דכיון שהזהיר הכתוב על המלך שלא להשיב את העם מצרימה יש בכלל זה ג"כ אזהרה להעם עצמו שלא ישוב מצרימה אע"פ שלא נאמרה האזהרה בפירוש להעם עצמו. שאם לא הי' העם עצמו מוזהר על כך היאך יזהיר הכתוב להמלך שלא להשיבם כיון שהוא דבר המותר אצלם. וכיו"ב ממש כתב הרמב"ם ז"ל בשורש שמיני וז"ל כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני. הנה אותו הפועל ימנה מכלל המצות ל"ת. ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה. מאחר שצונו שנשלול אותו מנפשותינו. ובאמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו וכו' עכ"ל. וזו ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כמבואר לקמן לאוין רנ"ב רנ"ג רנ"ד שמנה לאו דלא אכלתי באוני ממנו וגו' אע"פ שלא נאמרו אלא בדרך וידוי שמתודה שלא עשה כך. מ"מ מענין הכתוב שמעינן שיש בזה אזהרת לאו. אע"פ שאין בכתוב לאו כלל. וא"כ כ"ש כאן שיש בכתוב אזהרת לאו למלך. ומענין הכתוב שמענו שגם העם מוזהר מזה. ודאי הרי זה חשוב אזהרת לאו גמור גם לגבי העם. וכדמשמע נמי בהדיא מגופי' דקרא מדכתיב לא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס והשם אמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. הרי דעיקר אזהרת המלך אינה אלא כדי שלא להכשיל בכך את העם שהוזהרו על כך. וא"כ מאזהרת המלך ודאי שמענו שזו היא ג"כ אזהרת העם. ובהכי ניחא מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא הו"ל למנות לאו זה. דהרי בלא"ה כיון שהעם מוזהרים על כך. ממילא מוזהר המלך עליהם שלא להשיבם משום לאו דלפני עור לא תתן מכשול. וליכא נפק"מ בלאו דלא ישיב אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. וכל כיו"ב אינו בא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דבאמת לא מנה לאו זה אלא משום שנכללה בו אזהרת העם. אלא משום שבלאו זה נכללו כולם יחד המלך והעם. ניחא לי' יותר למנות לאו זה מלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. שאינו אלא אזהרה לעם לבד. אע"פ שאין צורך למנות אזהרת המלך. דהו"ל בכלל לאו דלפני עור. דמ"מ בלאו זה מפורשת אזהרת המלך בהדיא. ומ"מ עיקר האזהרה לא נמנית אלא משום אזהרת העם שנכללה בה. כן נראה שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. ועדיין צ"ע בזה:

1 וּמָמוֹנִים:

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »