ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רל״ג

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

233 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וישכרו. כתיב בפרשת שמיני יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד וגו'. ומדלא הזכיר רבינו הגאון ז"ל יין כלל. אלא שכרות בלבד. נראה מדבריו דס"ל דאזהרה זו כוללת כל משקין המשכרין. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור כבד כתב רבינו הגאון ז"ל סתם בל ישכרו עיי"ש. שכולל כל מיני שכרות. והיינו כדתניא בפ"ג דכריתות י"ג ע"ב אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה עיי"ש. וזה מסייע לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ביאת מקדש שפסק כן. וכ"כ בסה"מ לאוין ע"ג עיי"ש. ומה שהשיג עליו הרמב"ן ז"ל שם דהרי היינו כרבי יהודה דדריש התם יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת"ל ושכר. א"כ מה ת"ל יין. על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה. אבל ר"א דריש התם מדכתיב ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו. ואיפסיקא התם הילכתא כר"א. וברייתא לא מיתוקמא אלא כר"י עיי"ש. כבר נשאל בזה הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' שס"ג והאריך ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בזה. והובא בכ"מ בהלכות ביאת מקדש שם עיי"ש. אלא דמ"מ אין דברי רבינו הגאון ז"ל מסכימים עם דעת הרמב"ם ז"ל בזה לגמרי. דהרמב"ם שם מחלק בין יין לשאר משכרים לענין מיתה. דלא מתחייב מיתה אלא ביין. אבל שאר משקים המשכרים אינם אלא באזהרה. וכדקאמר רבי יהודה התם. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל מבואר דס"ל דגם על שאר המשכרים איכא עונש מיתה. שהרי גם לקמן במנין העונשין. במספר מחייבי מיתה בידי שמים. מנה שם שכור. ולא כתב שתוי ין. אלא שכור סתם. וע"כ ס"ל דכל שכור חייב מיתה ביד"ש. וזה דלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל כן מבואר ג"כ בשאילתות דר"א ז"ל פרשת שמיני שאילתא פ"א דלר"א על שאר משכרין נמי חייב מיתה. ומחמיר טפי מרבי יהודה עיי"ש בדבריו. וכבר הביא השואל להרשב"א ז"ל שם דברי השאילתות אלו עיי"ש. ודעת רבינו הגאון ז"ל היא ממש כשיטת השאילתות שם. ואין להאריך בעיקר שיטה זו אחר שכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ז"ל: אלא שיש לי כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל לפום שיטתו. דהרי שיכור חשיב לי' תנא דמתניתין סוף פ"ז דבכורות בין המומין שפסולים באדם וכשרים בבהמה. וא"כ כהן שהוא שיכור פסול לעבודה משום בע"מ. והוא בכלל איסור עבודה מצד בע"מ. מלבד מה שיש בו אזהרה דיין ושכר אל תשת. ואע"ג דמבואר שם לעיל מ"ג ע"ב דכל הנך מומין שכשרין באדם ופסולים בבהמה לית בהו לאו אלא עשה מדכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן עיי"ש. מ"מ מלבד דלגירסת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"ו הוא בלאו ולוקה עיי"ש ובמל"מ שם. ובמש"כ בחק נתן בסוגיא דבכורות שם. וא"כ הו"ל בכלל לאו דבע"מ שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל לאוין קצ"א עיי"ש. אלא אפי' לפי גירסתנו. שהיא גירסת רש"י ור"ג מאור הגולה ז"ל. דאינו אלא בעשה. מ"מ הרי בלא"ה קשה דא"כ אמאי לא מנה עשה זו במנין העשין. ועכצ"ל דהיינו משום דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דכיון דאין זו עשה גמורה אלא לאו הבא מכלל עשה. וכמו שפירשו רגמ"ה ורש"י ז"ל שם עיי"ש. ולשיטת רבינו הגאון ז"ל לאו הבא מכלל עשה דין לאו יש לו אלא שאין לוקין עליו. וכמשכ"ל כבר ויתבאר עוד לפנינו. ונמנה במנין הלאוין. והילכך הו"ל בכלל לאו דבע"מ שמנה לעיל שם. והשתא א"כ ודאי קשה דלפי שיטתו לא הו"ל למנות לאו זה דיין ושכר אל תשת. דהרי בלא"ה הו"ל בכלל אזהרת בעל מום שכבר מנה לעיל. דכל כיו"ב אינו בא במנין לפום שיטתו כמו שביארנו בכמה דוכתי. וביותר תמוה דלאו דבע"מ כולל יותר באיסור שכרות מלאו דיין ושכר אל תשת. דהרי אפי' למ"ד דבשיכור משאר משקין אפי' אזהרה ליכא. מ"מ מוזהר עלה מצד איסור בע"מ לכ"ע. וכמבואר בסוגיא דבכורות שם מ"ה ע"ב. דפרכינן התם אמתניתין דחשיב שיכור בין המומין שפסולים באדם וכשרים בבהמה. שיכור מחיל עבודה בהדי מומין דמוחלי עבודה הו"ל למיחשב. ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י. ופירש"י וז"ל דלא כרבי יהודה דאמר על שאר משכרין באזהרה דאל תשת. דכיון דכתיבי שאר משכרין מחלי עבודה דהא כתיב בין הקודש ובין החול. ומתניתין דלא חשיב להו גבי הנך דמחלי עבודה דלא כר"י עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דלתנא דמתניתין שאר דברים המשכרים אינם בכלל לאו דיין ושכר אל תשת. מ"מ הו"ל בכלל בע"מ שפסולים באדם ויש בהם אזהרת בע"מ. וא"כ אפי' אי הוה קיי"ל כרבנן דס"ל דבשאר דברים המשכרים אפי' אזהרה ליכא. לא הו"ל למנות לאו דיין ושכר אל תשת אלא לאו דבע"מ בלבד שכולל אפי' שיכור משאר דברים המשכרים. משא"כ לאו דיין ושכר אל תשת דלהך תנא לא קאי אלא על שיכור מיין דוקא. וכ"ש לפי דעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקיי"ל דאפי' שיכור משאר דברים המשכרים הוא במיתה כמשכ"ל. וא"כ הו"ל בכלל מומין גמורים ומחלל עבודה. דהא אפי' לר"י דבשאר דברים המשכרים ס"ל דאינו אלא באזהרה מחלל עבודה ובכלל בע"מ גמור הוא כמבואר התם. וא"כ כ"ש למ"ד דבמיתה דבע"מ גמור חשיב. וא"כ אחר שכבר מנה לעיל לאו דבע"מ לא הו"ל למנות לאו זה דיין ושכר אל תשת. וזו תמיהא גדולה לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל גופי': אמנם נראה עפמש"כ בפי' הרגמ"ה ז"ל בסוגיא דבכורות שם וז"ל בשאר המשכריין דלרבי יהודה במיתה ולרבנן באזהרה ופלוגתייהו בסיפרא עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו תמוהים מאוד וגם אינם מובנים כלל. דהרי ודאי לרבי יהודא שיכור משאר דברים המשכרים אינו אלא באזהרה ולא במיתה. וכמפורש בהדיא בברייתא בפ"ג דכריתות י"ג ע"ב. ובריש פ"ק דנזיר ד' ע"א ובתוספתא פ"ק דכריתות ובסיפרא פרשת שמיני עיי"ש. ועוד דמתבאר מדבריו דמוקי לה כרבנן דר"י דשאר דברים המשכרים באזהרה. וזה תמוה. דנהי דבאזהרה. אכתי אית לן למימר דמחלל עבודה. וכדפירש"י מדכתיב בתרי' ולהבדיל בין הקודש ובין החול. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת דבהדי מומי דמוחלי עבודה בעי למיחשב. ואינו מובן כלל מאי קא משני. ולכן נראה ברור דט"ס הוא בדברי רגמ"ה ז"ל. וכצ"ל בשאר המשכרים דלרבנן במיתה ולרבי יהודה באזהרה. ולפ"ז נראה דרגמ"ה ז"ל אזיל בשיטת השאילתות ורבינו הגאון ז"ל דס"ל דלמאן דפליג עלי' דר"י אפי' בשאר דברים המשכרים ס"ל דבמיתה. ומחמיר טפי מרבי יהודה. וכמו שביאר שיטה זו הרב השואל בתשובות הרשב"א שם כמשכ"ל. וזהו שכתב דלרבנן במיתה. וגם נראה ברור דגירסת רגמ"ה ז"ל בסוגיין דבכורות אינה כגירסא שלפנינו שהיא ג"כ גירסת רש"י. דגרסינן ודלא כר"י. אלא גירסתו וכרבי יהודה. דמוקי מתניתין כר"י דאמר דשאר משכרים אינם אלא באזהרה. וס"ל דכי היכי דלרבי יהודה הא דאיצטריך קרא למיכתב יין בהדיא. היינו כדי לחלק בין יין לשאר המשכרים לענין עונש מיתה. הכי נמי אתי לחלק ביניהם לענין חילול עבודה. דדוקא שיכור מיין הוא דמחלל עבודה. אבל משאר דברים המשכרים כי היכי דלא מיחייב מיתה. משום דולא תמותו לא קאי אלא על יין בלבד. הכי נמי ולהבדיל בין הקודש ובין החול דכתיב בתרי' דנפק"ל מיני' חילול עבודה. לא קאי אלא על יין בלבד ולא על שאר משכרים. והיינו דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר דשאר המשכרים אינו אלא באזהרה. וא"כ אינו מחלל עבודה. ולהכי לא חשיב שיכור אלא בין הנך מומין דלא מחללי עבודה. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת רגמ"ה ז"ל: ונראה דגירסא זו היא ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל. אלא דס"ל דמאי דקאמר וכר"י. לא לאפוקי בר פלוגתי' קאתי וכדעת הרגמ"ה ז"ל. דהרי לשיטת הרמב"ם ז"ל גם לר"א שאר משכרים באזהרה. אלא דנקט ר"י משום דר"י קאמר הכי בהדיא. וה"ה נמי כר"א. ולא אתי אלא לאפוקי דלא אתיא כת"ק. דלדידי' בשאר משכרים אפי' אזהרה ליכא. וכיון דלית בי' אפי' אזהרה ולא אסרתו תורה לעבודה כלל. אין זה מום כלל ולא מיפסל אפי' לכתחילה. ולא הוי אפי' מכלל הנך מומין שאין פסולן אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. ומדקחשיב לי' תנא דמתניתין בהדי מומין הפוסלין לעבודה מיהת לכתחילה. ע"כ לא אתיא כת"ק אלא כר"י. וה"ה נמי כר"א. וכיו"ב כתב הרשב"א ז"ל בתשובתו שם לשיטת הרמב"ם ז"ל לפרש סוגיא דריש פ"ק דנזיר שם עיי"ש. ומהאי טעמא אע"פ שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ביאת מקדש דשאר המשכרים באזהרה. מ"מ כתב שם דעבודתו כשרה. ודוקא ביין דבמיתה כתב דעבודתו מחוללת עיי"ש. וזהו איפוך סוגיא דבכורות שם לפי גירסתנו ופירש"י שם. דמבואר בהדיא דגם למ"ד דשאר המשכרים באזהרה עבודתו מחוללת. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שתמהו עליו בזה. אבל הדבר ברור כדכתיבנא דגירסת הרמב"ם ז"ל שם היא כגירסת רגמ"ה ז"ל. אלא שהוא נוטה מפירושו ושיטתו. אלא מפרש כדביארנו. וא"כ דבריו נכונים היטב ע"פ הסוגיא שם. וכן מתבאר מדברי הראב"ד ז"ל בהשגה שם דהא בהא תליא. דכל שחייב מיתה על שכרותו עבודתו מחוללת. אבל כל שאינו אלא באזהרה עבודתו כשרה עיי"ש. וע"כ מוכרח לומר דגם גירסתו כגירסת הרגמ"ה ז"ל וכמו שביארנו: ומעתה נראה דזו היא ג"כ גירסת רבינו הגאון ז"ל. ועפ"ז דבריו נכונים מאוד. דשפיר מנה לאו זה דיין ושכר אל תשת אע"פ שכבר מנה אזהרת לאו דבע"מ. משום דע"פ המתבאר לפי גירסא זו לא מנה תנא דמתניתין השיכור בהדי בע"מ אלא משום שפסלתו תורה לעבודה מדכתיב יין ושכר אל תשת. ומה"ט למ"ד דבשאר המשכרים ליכא אפי' אזהרה לא חשבינן לי' כבע"מ כלל ואפי' לכתחילה כשר לעבודה כמשכ"ל. ולמ"ד שהוא באזהרה ואינו מחלל עבודה. הוא נמנה בין המומין שאינו שוה בזרעו של אהרן דלא מיפסל אלא לכתחילה ועבודתו כשרה. ולמ"ד דבמיתה וכן ביין דלכ"ע במיתה. הרי זה כבע"מ גמור. ומחלל עבודתו משום דהכי כתב רחמנא בהדיא בשתויי יין שמחלל עבודה. ואי לאו דגלי קרא הכי בהדיא בשתויי יין ושכר לא הוה מחלל עבודה מצד בע"מ. ונמצא לפי שיטה זו דשיכור מצד עצמו ודאי לא חשיב כלל כבע"מ. לא לענין אזהרה ולא לענין לחלל עבודתו ולא לענין למיפסל לעבודה אפי' לכתחילה. ואינו מוזהר וענוש ונפסל לעבודה אלא משום דבדידי' גופי' הוא דגלי קרא הכי בהדיא. אלא דבתר דגלי לן קרא הכי. ממילא שוב הו"ל כבע"מ. ולהכי חשיב לי' תנא בהדי מומין. וא"כ ודאי לאו זה בא במנין גם לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל. דהרי אי לאו אזהרה זו ודאי לא הוה שמעינן כלל אזהרתו מאזהרת בע"מ כמו שנתבאר: ועדיין יש לעיין בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן אמאי לא מנה אזהרת שיכור בהוראה. וכדכתיב בקרא ולהורות את בני ישראל את כל החוקים וגו'. וכמבואר בפ"ג דכריתות שם ובספרא שם. וכרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ע"ג הכניסה בלאו אחד עם לאו דעבודת מקדש. ולטעמי' אזיל דכל שני פרטים שנאמרו בלאו אחד אין נמנין לדעתו אלא בלאו אחד. אבל לרבינו הגאון שהוא מונה כל פרט ופרט בפ"ע. הי' לו ג"כ למנות כאן השיכור בהוראה בלאו מיוחד בפ"ע. וכבר השיג הרמב"ן ז"ל שם על הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב. אבל נמנות בחשבון שתי מצות. שהם שני ענינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה. שצוה הכתוב אחר אזהרתו מן היין. בבואם אל אהל מועד. להורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שיכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. ולרבינו הגאון ז"ל הדבר קשה ביותר. דעכ"פ הו"ל למנותן שני לאוין. דאפי' אם הו"ל לאו הבא מכלל עשה הרי לשיטתו גם לאו הבא מכלל עשה נמנה במנין הלאוין. וביותר תמוה דהרי באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור כבד מנה גם מצוה דשיכור בהוראה עיי"ש. וכאן חזר בו והשמיטה מן המנין. ואמנם נראה בדעת רבינו הגאון דס"ל דכיון דאמרינן בפ"ג דכריתות שם יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה. ומפרשינן התם טעמא משום דזיל קרי בי רב הוא. וליכא למיחש לטעות עיי"ש. א"כ נראה דעיקר טעמא אינו אלא משום דבשיכור שכיח שיטעה בהוראה ויכשיל אחרים באיסורין. וקרא אסמכתא בעלמא. וכן מבואר בעירובין פרק הדר ס"ד ע"א דטעמא דמילתא אינו אלא משום בלבול הדעת וקרוב לטעות. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן משמע מסוגיא דגמרא סנהדרין סו"פ היו בודקין עיי"ש היטב. ומהאי טעמא כתבו התוס' שם בד"ה העוסקים וכו' דהא דאמרינן שתה רביעית יין אל יורה. היינו דוקא בהוראה דאיסור והיתר עיי"ש. וגם נראה עפמש"כ בשערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שער שלישי סי' נ"ב וז"ל ולפני עור לא תתן מכשול הוזהרנו בזה שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה. ואמרו רז"ל הוו מתונים בדין. ונמהרי לב להבין ולהורות לא יצילו את נפשם מתת מכשול לפני עור וחטאתם כבדה מאוד וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ בשכרות כיון דטעות שכיחא הו"ל בכלל לפני עור. אלא דמייתי מקרא דלהורות את ב"י דכתיב במכשול זה גופי' בפרט. אבל קרא דלפני עור הו"ל אזהרה כללית לכל עניני מכשול. וא"כ אחר שמנה כבר לאו דלפני עור לעיל לאוין נ"ה שוב לא הוצרך למנות איסור זה האמור בהוראה בפ"ע. וכשיטתו בכל כיו"ב ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ בזה לעיל עשין י"ד ט"ו עיי"ש:

1 וְיִשְׁכָּרוּ

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »