ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רכ״ט

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

229 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

טרפם אשת זר לא תאכל. בפרשת אמור ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ומבואר ביבמות פרק אלמנה לכה"ג ס"ח ע"א דהך קרא הוא אזהרה לכל שנבעלה לפסול לה שלא תאכל בתרומה. וגם נכללת בו אזהרה לבת כהן שנשאת לזר ונתארמלה או נתגרשה ממנו אע"פ שחוזרת לאכילת תרומה. מ"מ לא תאכל בחזה ושוק עיי"ש. אבל מלשין רבינו הגאון ז"ל כאן מבואר דס"ל דבא להזהיר דאשת הזר אע"פ שהיא בת כהן. כל זמן שהיא תחת הזר לא תאכל בתרומה וכפשטי' דקרא. וא"כ ע"כ אין כוונתו כאן לקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו'. אלא נראה דכוונתו ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דיבמות שם אמר ר"י אמר רב אמר קרא ובת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ופרכינן האי מיבעי לי' דקאמר רחמנא בת כהן דמינסבא לזר לא תיכול. ומשני ההיא מושבה אל בית אביה כנעורי' מלחם אביה תאכל נפקא. מדקאמר רחמנא ושבה אל בית אביה תאכל מכלל דמעיקרא לא אכלה. ופריך מההיא ה"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו. ומשני לאו מוכל זר לא יאכל קודש נפקא. ופרכינן תו ההוא מיבעי לי' לגופי'. ומשני תרי וכל זר כתיבי. ופירש"י וז"ל האי מיבעי לי' לגופי' לזר גמור אבל הך דלא זרה היא איצטריך ובת כהן לאוסרה. תרי וכל זר כתיבי. וכל זר לא יאכל קודש. ועוד גבי בת כהן כתיב ושבה אל וגו' מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו. ומהכא תיפוק לבת כהן הנשואה לישראל לאוסרה לתרומה בלאו עכ"ל. ופרכינן התם תו ואכתי מיבעי לי' לכדריב"ח דאריב"ח וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות. ומשני דריב"ח מן זר וכל זר נפקא עיי"ש. ומבואר מזה דמקרא דוכל זר לא יאכל בו נפק"ל אזהרת לאו לבת כהן הנשואה לישראל שלא תאכל בתרומה בעודה תחח בעלה. אלא דמייתורא דהך קרא. מדהו"ל למיכתב וזר וכתיב וכל זר. דריש ריב"ח להתיר אונן בתרומה. אבל עיקר קרא כתיב לאזהרת לאו לבת כהן הנשואה לזר שלא תאכל בתרומה. ומעתה א"כ נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן ללאו זה דוכל זר לא יאכל בו. וכן כתב הרב המאירי ז"ל ביבמות שם וז"ל בת כהן הנשאת לישראל הרי היא כזרה גמורה ואכילת תרומה עלי' בלאו ועשה. בלאו מדכתיב וכל זר לא יאכל בו. ובעשה מדכתיב ושבה אל בית אביה וגו' מכלל דמעיקרא לא תיכול עכ"ל עיי"ש: אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קל"ז שכתב וז"ל ואמנם איסור אכילת בת כהן בתרומה והיא תחת הזר וכו' הביאו ראי' עליו מאמרו וכל זר לא יאכל קודש. ואמרו מי שהוא תחת הזר הוי אומר היא כזר. וכשעברה לאו זה היא לוקה עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דבת כהן אשת זר איתרבאי מן הלאו דוכל זר לא יאכל קודש. דעיקר קרא אתי לאזהרה לזר גמור. אלא דמייתורא דקרא דכל מרבינן נמי בת כהן נשואה לישראל בכלל אזהרה זו. וכן כתב ג"כ בחינוך מצוה רפ"ג וז"ל ואולם תדע כי איסור אכילת כהנת בתרומה בעודה תתת בעלה ישראל למדוהו חכמים בעלי הקבלה מדכתיב וכל זר לא יאכל קדש. שבא עליו הפירוש שכל זמן שהאשה תחת בעלה הישראל שהוא זר מן הכהונה לא תאכל קודש. כי אשת הזר נחשבת כזר הרי היא כאחת מצלעותיו. ודע זה וקבלהו כי הוא האמת המקובל עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ה' וז"ל הזר אסור לאכול תרומה שנאמר וכל זר לא יאכל וכו'. וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו עכ"ל עיי"ש. וזה תמוה דהרי בסוגיא דיבמות שם מבואר להדיא דכהנת אשת הזר לא נפק"ל אלא מקרא דוכל זר לא יאכל בו דכתיב גבי בת כהן גופא. וביותר תמוהים דברי החינוך שם שנראה מדבריו דעיקר קרא דוכל זר לא יאכל קדש בבת כהן הנשואה לזר מיירי וזה ודאי ליתא. דעיקר קרא לא מיירי אלא בזר ממש: וראיתי להר"י קורקוס ז"ל בבאורו על הרמב"ם בהלכות תרומות שם שכתב וז"ל ופסוק זה היינו מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו. דההוא קרא הוא דמיירי בבת כהן הנשואה לזר. ולהשמיענו לאו. אבל קרא דוכל זר לא יאכל קדש דרשינן מיני' התם זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות. וכן פירש"י ז"ל שם עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל נפלאים בעיני דהרי להדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם דלא קאי אלא אקרא דוכל זר לא יאכל קדש שהזכירו לעיל מיני' בסמוך לאזהרת זר ממש. וגם בהדיא סיים הרמב"ם ז"ל וכתב וכל זר בין הוא בין אשתו. ומבואר דגם הוא דהיינו הזר גופי' נפיק אזהרתו רק מהך קרא גופי'. והיינו ע"כ קרא דוכל זר לא יאכל קדש. וכן מפורש ג"כ להדיא בדברי הרמב"ם בסה"מ שהבאתי לעיל. וגם מש"כ מהר"י קורקוס דדרשא דריב"ח מוזר וכל זר להתיר אונן בתרומה היינו מקרא דוכל זר לא יאכל קדש. הוא תמוה ונגד סוגיא דגמרא שם דבהדיא מבואר שם דגם ההיא דרשא לא נפקא אלא מקרא דוכל זר לא יאכל בו עיי"ש. וגם ראיתי להסמ"ג לאוין רנ"ה שכתב וז"ל הזר אסור לאכול בתרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש וכו'. וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו. ודרשינן בפרק הערל זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות עכ"ל עיי"ש. הוסיף תימא על תימא. דמבואר דס"ל דאזהרת הזר ואשתו וגם דרשא דריב"ח דזרות ולא אנינות. הכל נפק"ל מקרא דוכל זר לא יאכל קדש. וזה נגד המבואר בסוגיא דיבמות שם דאשת הזר ודרשא דריב"ח לא נפק"ל אלא מקרא דוכל זר לא יאכל בו. וגם לא ידעתי למה הוצרך הסמ"ג להביא הך דרשא דריב"ח מפרק הערל והרי בההיא סוגיא גופא דדריש קרא לכהנת אשת הזר איתא נמי הך דרשא דריב"ח. כמו שהבאתי לעיל. וגם תמוהים אצלי דברי רש"י ז"ל בפרשת אמור בהך קרא דוכל זר לא יאכל בו. שכתב וז"ל לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה. זרות אמרתי לך ולא אנינות עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דהרי לפי המבואר בסוגיא דיבמות שם עיקר הך קרא דוכל זר לא יאכל בו לא אתי אלא לאזהרת לאו לכהנת אשת הזר. אלא דמייתורא דקרא מדהו"ל למיכתב וזר וכתיב וכל זר. דריש ריב"ת להתיר את האונן בתרומה. והיכי כתב רש"י דעיקר הך קרא לא בא אלא לדרשא דריב"ח: והנראה בזה ע"פ מאי דלכאורה קשה טובא בעיקר סוגיא דיבמות שם. דעיקר קרא דוכל זר לא יאכל בו קאי על כהנת אשת הזר. ומבואר מזה דכהנת אשת הזר בכלל זר היא. ובספרא אמור פ"ו תניא מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה. וכן כהן שאכל תרומות חבירו יכול יהיו חייבים חומש ת"ל וכל זר לא יאכל בו כצ"ל. וכן הגירסא בילקוט שם עיי"ש. וכן מוכרח. דהרי הך קרא הוא דכתיב סמוך לקרא דאיש כי יאכל וגו' ואיש כי יאכל קודש בשגגה וגו' יצאו אלו שאינם זרים לה עיי"ש. וכן מבואר בסוגיא דפ"ק דכריתות ז' ע"א דטעמא דבת כהן הנשואה לישראל אינה משלמת חומש על אכילת תרומה. משום דלאו זרה היא עיי"ש. והיינו ע"כ כדדריש בספרא. דתשלומי חומש כתיבי אצל קרא דוכל זר לא יאכל בו. והני לאו זרים נינהו. וכן פירש"י בסנהדרין פרק ארבע מיתות נ"א ע"א וכ"כ הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ פ"ז דתרומות מ"ב עיי"ש. אלא שהביאו דברי הספרא הנ"ל כגירסא שלפנינו מקרא דוכל זר לא יאכל קודש עיי"ש. וזה תמוה. דודאי ט"ס הוא כמשכ"ל וצ"ל כדאי' בילקוט. דהרי קרא דוכל זר לא יאכל קודש הוא רחוק מקרא דאיש כי יאכל קדש והיכי דריש מיני' על קרא דאיש כי יאכל קודש וגו' דלא מתחייב חומש אלא מי שנקרא זר. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר מזה דקרא דוכל זר לא יאכל בו לא מיירי מכהנת אשת זר. והרי לפום סוגיין דיבמות שם מבואר דעיקר הך קרא לא מיירי אלא בכהנת הנשואה לזר וא"כ אדרבה מסמוכין דהך קרא לקרא דאיש כי יאכל קדש בשגגה וגו איכא למילף איפכא דכהנת נשואה לזר חייבת בחומש. ואפי' לגירסא שלפנינו בספרא שם עכ"פ מתבאר דכהנת אשת זר אפי' בעודה תחת בעלה הזר לאו בכלל זרה היא. והא לפום סוגיא דיבמות שם קראה הכתוב זרה: וראיתי להרדב"ז ז"ל ביקר תפארת פ"ו מהלכות תרומות שכתב דכהנת אשת הזר שאכלה תרומה אינה חייבת לא מיתה ולא מלקות משום דלאו זרה היא עיי"ש. וזה לא יתכן אלא ע"פ הספרא שם. אבל הרי בסוגיא דיבמות שם מבואר בהדיא דאית בה לאו גמור. וא"כ ודאי אית בה מלקות וכן מוכרח מדפריך התם אי מההיא ה"א לאו הבא מכלל עשה עשה. כתב רחמנא האי ללאו. ומשני לאו מוכל זר לא יאכל קדש נפקא עיי"ש. הרי מבואר דע"כ מלאו דוכל זר לא יאכל קדש היא לוקה על אכילת תרומה. דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה דאי מהתם ה"א דלא לקיא על אכילת תרומה. ואיצטריך אכתי קרא דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל לחייבה מלקות. אלא ודאי עכצ"ל דגם מקרא דוכל זר לא יאכל קדש לוקה. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בסה"מ ובחנוך שם דלוקה עיי"ש. ועי' ברמב"ם פי"ט מהלכות סנהדרין ובמש"כ בזה בפר"ד בדרך מצותיך ח"ג ובמהריט"א הלכות בכורות פ"ה סי' מ"א עיי"ש ואכמ"ל בזה. עכ"פ ודאי סוגיא דיבמות קשה טובא. וגם קשה מאי דדריש ריב"ח מקרא דוזר וכל זר למעוטי אנינות. ואין זה מובן לכאורה. דבכל מקום כל ריבויא הוא. והיכי דריש מיני' הכא מיעוטא. וכבר עמד בזה הר"ב קה"ע בירושלמי יבמות ר"פ הערל והניחה בצ"ע עיי"ש. ולכן הי' נראה מזה דהעיקר כגירסת הילקוט דפום ראשון פרשת אמור רמז תרל"ז שהביא שם סוגיא דיבמות. ומבואר שם דלא גריס כגירסא שלפנינו דגרסינן שם דריב"ח מזר וכל זר נפקא. אלא גירסתו וריב"ח מזר וכל זר נפקא עיי"ש. וע"פ גירסא זו נראה דהכי פירוש הסוגיא שם. דפריך ואכתי מיבעי לי' לכדר"י בר חנינא וכו'. והרי כיון דאיצטריך קרא לרבות כהנת אשת הזר שוב לא אייתר קרא לדרשא דריב"ח. והיינו דפריך וריב"ח. כלומר דלדידן לא תקשה די"ל באמת דלא כריב"ח ולא נמעט אנינות אלא דמיהת לריב"ח קשה מנ"ל הך דרשא והא לא אייתר קרא. ועל זה משני דאמר לך ר"י ב"ח מזר וכל זר נפקא. דלריב"ח לא ס"ל דעיקר קרא דוכל זר לא יאכל בו איצטריך לכהנת אשת זר. אלא עיקר הך קרא ודאי לא בא אלא למעט אונן כדקאמר. וכהנת אשת הזר איתרבאי מזר וכל זר. והשתא ע"פ מסקנא זו לפי מאי דקיי"ל כריב"ח תו לא צריך לומר דנפקא כהנת אשת זר מקרא דוכל זר לא יאכל בו. אלא שפיר איכא למימר דמקרא קמא דוכל זר לא יאכל קודש נפקא. וכדבעינן למימר מעיקרא. דבזה אתי שפיר טפי דהזר ואשתו מחד קרא נפקי דאשתו כגופו. וכמש"כ החינוך שם. ואתי שפיר פירש"י והרמב"ם ז"ל. ובהכי ניחא נמי שפיר מה שלא מנו מוני המצות לאו דוכל זר לא יאכל בו לאזהרת כהנת הנשואה לזר. ולפמש"כ היינו משום דלמסקנא ליכא לאו מיוחד לכהנת אשת זר. אלא הו"ל בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש שכבר מנאוהו לאזהרה דזר ממש שכולל הזר ואשתו אפי' היא כהנת. וכמש"כ הרמב"ם והסמ"ג והחינוך: איברא דיש לפקפק בזה. דהרי ריבויא דזר וכל זר בקרא דוכל זר לא יאכל קודש איצטריך למה שדרשו בספרא אמור פ"ד זר אין לי אלא ממזר. מנין אפי' לוי אפי' ישראל ת"ל וכל זר עיי"ש. הרי דהך קרא לא מייתר דאיצטריך לגופי'. דאי לאו הך ריבויא ה"א דלא מיקרי זר אלא ממזר. ואתי ריבויא דכל לרבות אף לוי וישראל. וא"כ גם לפי גירסת הילקוט ע"כ לא איתרבאי כהנת אשת זר אלא מקרא דוכל זר לא יאכל בו. וכפשטא דסוגיא דיבמות שם. ודלא בהרמב"ם וסייעתו ז"ל. ועוד דבלא"ה גם לגירסת הילקוט ע"כ הסוגיא מתפרשת כמו לגירסא שלפנינו דעיקר קרא דוכל זר לא יאכל בו לכהנת הנשואה לזר הוא דאתי. ודרשא דריב"ח לא נפקא אלא מריבויא דזר וכל זר. שהרי כן מבואר בהדיא בסוגיא דלקמן ריש פרק הערל יבמות ע' ע"ב. דאמרינן התם אמר ריב"ח אמר קרא זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות עיי"ש. והדבר ברור דתלמודא נקט הכי דרשא דריב"ח ע"פ מסקנא דתלמודא לעיל בסוגיא דפרק אלמנה לכה"ג. אף דריב"ח גופי' ודאי לא אמר בהדיא הכי. וכן הגירסא בילקוט שם שהביא סוגיא דהתם כגורסא שלפנינו עיי"ש. ולא כמו שהוגה בגליון שם. אלא דלפ"ז אכתי קשה מאי דאקשינן מהספרא. וגם קושית הר"ב קה"ע. שוב ראיתי להרש"ל ז"ל בסוגיא דיבמות שם שכתב דהגירסא הנכונה דלא גרסינן דריב"ח. אלא גרסינן סתמא מן זר וכל זר נפקא. וקאי על דרשא דבת כהן הנשואה לזר. ודרשא דריב"ח מגופי' דקרא נפקא. משום דלא יתכן למילף הא דריב"ח מרבויא דכל. וכתב עוד שם שכן משמע להדיא בסמ"ג דמריבויא דכל הוא דנפקא בת כהן עיי"ש בדבריו. וזה ממש כדכתיבנא לעיל ע"פ גירסת הילקוט. וראיתי להרש"א ז"ל שם שהשיג עליו. וכתב דלא דק. דהא כתב הסמ"ג שם ודרשינן בפרק הערל זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות. ומש"כ הסמ"ג שם אשת הזר הרי היא נזר שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו. לא מריבויא דכל הוא דדריש הכי. אלא מדכתיבי תרי וכל דרשינן חד לגופי' וחד לבת כהן אשת זר כדמסקינן. ומריבויא דכל שפיר ילפינן הא דריב"ח. והכי קיליף דכל זר בין אונן בין שאינו אונן אסור בתרומה. הא כהן בין אונן בין שאינו אונן מותר בתרומה. וכל גרסאות הגמרות בשמעתין ובר"פ הערל אינן נוחין לדברי מהרש"ל עכ"ד הרש"א ז"ל עיי"ש. והנה מה שהביא הרש"א מדברי הסמ"ג דמבואר להדיא שהיתה לפניו הגירסא שלפנינו דריב"ח נפקא מזר וכל זר. ודאי שכן הוא. וזה תימא על הרש"ל ז"ל שהעלים עיניו מדברי הסמ"ג שלפניו. ולא עוד אלא שרצה להביא משם ראי' איפכא. והיא ראי' לסתור. אלא דמה שרצה הרש"א לפרש דברי הסמ"ג ברישא דלא מריבויא דכל מפיק בת כהן אשת זר אלא מגופי' דקרא דוכל זר לא יאכל בו. לא יתכן כלל לענ"ד. דודאי מלשון הסמ"ג מתבאר בהדיא דרק מריבויא דכל הוא דמפיק לה וכמו שהבין הרש"ל ז"ל. וכמשכ"ל על לשון הרמב"ם ז"ל. וריש דברי הסמ"ג בזה הן הן דברי הרמב"ם בלשונו ממש. וכדרך הסמ"ג להעתיק לשון הרמב"ם בסתם. וכבר כתבתי לעיל דדברי הסמ"ג בזה מגומגמים וסותרים זא"ז. ונראה דמה"ט לא השגיח הרש"ל ז"ל על סוף דברי הסמ"ג והביא ראי' מריש דבריו. אלא שיש לתמוה עליו דטפי הו"ל להביא ראייתו מדברי הרמב"ם ז"ל שדבריו ברורים: ועכ"פ ראינו דגם הרש"א ז"ל הכריח מסוגיא דר"פ הערל דהעיקר כגירסא שלפנינו. ודרשא דריב"ח מריבויא דכל תירץ הרש"א ז"ל בדרך נכון. והר"ב קה"ע לא ראה דברי הרש"ל והרש"א ז"ל שכבר עמדו בזה והרש"א תירץ על נכון. ומ"מ מה שהקשינו מהספרא היא קושיא עצומה בסוגיא דיבמות שם לפי הגירסא שלפנינו. ובפרט שכן מבואר ג"כ בגמרא בסוגיא דפ"ק דכריתות שם. וע"כ לכאורה מוכרח מזה דעיקר גופי' דקרא דוכל זר לא יאכל בו לא מיירי בכהנת הנשואה לזר. משום דלאו זרה היא. ולא איתרבאי אלא מריבויא דכל. וכדעת הרש"ל ז"ל. וקצת אפשר לומר דאע"ג דודאי פשיטא להו דכהנת אשת זר לאו בכלל זרה היא. כמבואר בספרא שם. מ"מ מוקמינן עיקר קרא דוכל זר לא יאכל בו בכהנת אשת זר באם אינו ענין. משום דלזר ממש לא איצטריך קרא. דכבר כתיב וכל זר לא יאכל קדש. ואם אינו ענין לזר תניהו ענין לכהנת אשת זר. אע"ג דודאי לא מיקריא זרה. וכיו"ב אשכחן בדוכתי טובא. כמו ההיא דפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ד ע"ב דאמרינן כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב עיי"ש. הרי דאע"ג דודאי נשכב לאו שוכב מיקרי. מ"מ באם אינו ענין מוקמינן לי' לנשכב. וזה אחד מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן. וכן בשבועות כ"א ע"ב דרשינן מדכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תניהו ענין לשקר. אע"ג דודאי שוא ושקר שני ענינים חלוקין הן. ואין שקר בכלל שוא. וא"כ הכא נמי אע"ג דודאי כהנת שנשאת לזר לאו זרה מיקריא. מ"מ באם אינו ענין מוקמינן קרא בהכי. ומ"מ פשטי' דקרא ודאי בזר ממש מיירי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולהכי דרשינן מדסמיך לי' קרא דואיש כי יאכל קדש וגו' ויסף חמישיתו עליו. לומר דלא מיחייב חומש אלא מי שהוא בכלל זר. וממילא אימעיטא נמי כהנת אשת זר מתשלומי חומש כיון דלאו זרה היא: ובהכי ניחא מאי דקשה לכאורה דהרי לרבי יהודה לא דרשינן סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה כדאמרינן ברפ"ק דיבמות. וא"כ הך קרא דוכל זר לא יאכל בו דאינו מופנה. איזה מוכח יש כאן למידרש סמוכין. דהרי הך קרא במקומו כתיב גבי בת כהן נשואה לזר. ואנן אליבא דרבי יהודה קיימינן. בסוגיא דפ"ק דכריתות שם. והוא בר פלוגתי' דר"מ בהך דינא במתניתין דפ"ז דתרומות. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דכיון דמוקמינן לקרא בכהנת דלאו זרה היא. למאי הילכתא כתב רחמנא הכא זר. אלא ודאי מוכח דלמידרש סמוכין הוא דכתיב. למיסמכי' לקרא דחומש דסמוך לי' למעוטי כל הנך דלא בכלל זר נינהו למיפטרינהו מתשלומי חומש. ואין להקשות לפ"ז מנ"ל למידרש סמוכין למיפטרינהו מחומש. אדרבה אית לן למימר דכי היכי דאמרינן התם בסנהדרין ואפקי' רחמנא לנשכב בלשון שוכב לומר לך מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר. וכיו"ב אמרינן נמי פ"ק דסנהדרין ט"ו ע"א עיי"ש. הכא נמי אית לן למימר דלהכי אפקה רחמנא לכהנת אשת זר בלשון זר. לומר לך מה זר יש בו מיתה וחומש אף כהנת אשת זר יש בה מיתה וחומש. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. דהא ליתא דודאי לחיובא לא איצטריך קרא. דבלא"ה כיון דאסרה הכתוב בתרומה אית לן למימר דכל תורת זר עלה אף לענין תשלומי חומש. דהא קרא דתשלומי חומש לא כתיב בי' זר למעוטי הנך דלא הוו בכלל זר. ומה"ט מצריך בספרא שם קרא למעוטי אפי' כהן בתרומת חבירו מתשלומי חומש. וע"כ כי אתי קרא דזר למידרש מיני' סמוכין לקולא. ולמעוטי מתשלומי חומש כל הנך דלאו בכלל זרים נינהו. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ מתבאר דודאי נראין הדברים לומר דבכהנת אשת זר איכא אזהרה מיוחדת לאסרה באכילת תרומה. וא"כ שפיר אפשר לומר דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן ללאו דוכל זר לא יאכל בו: אמנם אם זו היא כוונתו קשה אמאי לא מנה במנין הלאוין גם לאו דובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. לאזהרה לנבעלה לפסול לה ליאסר בתרומה. ולחוזרת ליאסר בחזה ושוק כדרשינן בסוגיא דפרק אלמנה לכה"ג שם. ומנאוהו כל מוני המצות כולם. ולכן נראה יותר כמשכ"ל דכוונתו כאן ללאו זה דבתרומת הקדשים לא תאכל. וס"ל דגם כהנת אשת זר בכלל הך קרא. וכפשטי' דקרא. ולפי שזהו פשוטו של מקרא נקט רבינו הגאון ז"ל כאן רק איסור זה. אף דגם ענינים אחרים בכלל לאו זה. וכן מבואר ג"כ באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שכתב וז"ל ולא תאכל פתו בקחת זר בתו. אבל תאכל אתו בשובה כנעורים עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכוונתו ללאו זה דובת איש כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל וגו'. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם סי' ק"ט שכתב וז"ל ענין לאו זה כולל שני ענינים. אחד מהם אזהרה לחללה. כמו שפירשו ז"ל ובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ובתרומת הקדשים לא תאכל פירשו ז"ל במורם מן הקדשים לא תאכל. וזה חזה ושוק. וכן נשאר בזה להכניס שאם נשאת לזר אינה אוכלת בתרומה. וכמו שאמרו ז"ל לכתוב קרא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים ש"מ תרתי וכו'. אבל המשורר קיצר בשיר ענין חזה ושוק ולא הזכיר אלא התרומה שהיא פתו עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל נפלאים בעיני. דמש"כ וכן נשאר בזה להכניס וכו' וכמו שאמרו ז"ל לכתוב וכו' המעיין בסוגיא דגמרא שם שהבאתי לעיל יראה דאיפכא מבואר שם להדיא. דבת כהן הנשואה לזר אינה בכלל הך קרא. אלא איתרבאי מקרא דוכל זר לא יאכל בו כמשכ"ל. ומאי דאמרינן התם לכתוב קרא בקדשים לא תאכל וכו'. לא אמרו כן אלא על נבעלה לפסול לה. דפרכינן התם ואכתי מיבעי' לי' לכדתניא כשהיא חוזרת וכו' אינה חוזרת לחזה ושוק. ועל זה משני א"כ לימא קרא היא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים ש"מ תרתי. כלומר דשמעינן מיני' נמי דנבעלה לפסול לה פסלה. אבל כהנת נשואה לזר מאן דכר שמה הכא. וגם מש"כ הרשב"ץ ז"ל שהמשורר קיצר בשיר ענין חזה ושוק ולא הזכיר אלא התרומה. ג"כ תמוה שהרי גם תרומה לא הזכיר בנבעלה לפסול לה. וא"כ לא הזכיר מענין אזהרה זו כלום. ולא הזכיר אלא כהנת הנשואה לזר שאסורה בתרומה בהיותה תחתיו. ומותרת כששבה אל בית אביה כנעוריה. ולפי המבואר בסוגיא שם אין זה בכלל לאו זה: אבל נראה פשוט דדעת הר"ש בן גבירול ז"ל כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וס"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל ביבמות שם וז"ל מנה"מ אמר ר"י א"ר ובת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט. והכי קאמר למ"ד אין זונה מחייבי לאוין שם לעיל ס"א ע"ב מנ"ל דמיפסלא. אבל לדברי חכמים דאמרי התם דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה. וכ"ש לר"מ ב"ח דאמר וכו' עשאה זונה. הכא פשיטא דפסולה משום דהו"ל זונה. וזונה דפסולה בהדיא כתיבא. אלא לר"א דאמר אין זונה אלא כשמה. כלומר טועה מתחת בעלה. לדידי' הוא דקבעי. וכאילו אמרו תינח לרבנן דהו"ל זונה אלא לר"א מנ"ל וכו'. עוד י"ל דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכ"ע. וכרבה דאמר לעיל בפרק הבע"י דכל שבאונס לאו זונה היא עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרב המאירי ז"ל שם עיי"ש. ומדבריהם ז"ל מתבאר דלחכמים ולמ"ד דאפי' באונס נעשית זונה. אפי' לאכילת תרומה לא איצטריך קרא לפוסלה עיי"ש היטב. ולפ"ז ממילא מבואר דלדידן דקי"ל כלישנא קמא דרבה דה"ל דאפי' באונס נעשית זונה. כמו שפסקו הרמב"ם ז"ל בפי"ח מאיסורי ביאה ושאר ראשונים ז"ל. וגם לדעת הסוברין דקיי"ל כחכמים דבכל חייבי לאוין השוין בכל נעשית זונה. ע"כ קרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' לא מיתוקים אלא כפשוטו בבת כהן הנשואה לישראל. משום דלנבעלה לפסול לה לא צריך קרא. דתיפוק לי' משום דהו"ל זונה אפי' באונס. וקרא דכל זר לא יאכל בו. ע"כ לא מיתוקים אלא לכדריב"ח לחוד. ובהכי ניחא הא דאמרינן התם לעיל ס"ז סוע"ב דתנן האירוסין פוסלין. ואמרינן עלה אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קניא בהויה וכו'. והיינו מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' כדפירש"י שם. ומדברי הרמב"ן ז"ל שם מבואר שהיתה גירסתו שם בהדיא כי תהיה אמר רחמנא עיי"ש. והקשו כל הראשונים ז"ל שם דהרי בת כהן הנשואה לישראל לא מהך קרא נפק"ל אלא מקרא דוכל זר לא יאכל בו. והך קרא דובת כהן כי תהי' וגו' לא מיתוקים אלא לנבעלה לפסול לה. ומה שתירצו על זה בתוס' ושאר ראשונים שם כבר דחה בתוס' הרא"ש שם עיי"ש מה שנדחק הוא ז"ל לתרץ. אבל ע"פ דברי הרשב"א והמאירי ז"ל אין כאן מקום קושיא כלל. דהסוגיא דלקמן אזלא שלא אליבא דהילכתא. אבל לדידן קרא דובת כהן כי תהיה וגו' אינו יוצא מידי פשוטו דמיירי בכהנת אשת זר. וסוגיא דהכא אזלא אליבא דהילכתא: ותמיהני על הרשב"א ז"ל שגם הוא נתקשה בזה שם כשאר ראשונים ז"ל עיי"ש. והרי לפי דבריו ז"ל גופי' לקמן מיתרצא הקושיא ברווחא ולק"מ. ובדקדוק היטב נקט הכא הראי' מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו'. וכן ראיתי בירושלמי פ"ט דיבמות הלכה ה' דמוקי הך קרא כפשטי' בכהנת הנשואה לישראל עיי"ש. וכן בפירש"י עה"ת פרשת אמור ובפיה"מ להרמב"ם פ"ז דתרומות מ"ב והרע"ב פ"ז דיבמות מ"ד כתבו דקרא דובת כהן כי תהי' וגו' בבת כהן נשואה לישראל מיירי עיי"ש. וכבר הקשה בחינוך מצוה רפ"ג על פירש"י שם שהוא איפוך המבואר בגמרא. דההוא קרא לא מיירי בכהנת נשואה לישראל עיי"ש בדבריו. וכן השיג בתוס' יו"ט על דברי הרע"ב ביבמות שם. אבל לפי מה שביארנו לק"מ. ואדרבה סתמא דתלמודין והירושלמי מסייע להו. ואע"ג דודאי הרמב"ם ז"ל בסה"מ ובהלכות תרומות שם לא ס"ל הכי. מ"מ אין קושיא על דבריו שבפיה"מ שם. דאפשר דשם הוה ס"ל כדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי. אלא דהדר בי' אח"כ. ובהכי נמי ניחא שפיר מה שהקשינו לעיל על פירש"י שכתב דקרא דוכל זר לא יאכל בו לא בא אלא להתיר אונן בתרומה כדריב"ח. ולפי סוגיא דגמרא עיקר קרא לא אתי אלא לאזהרה לכהנת נשואה לישראל. ודריב"ח לא מידריש אלא מוזר וכל זר. אבל לפ"מ שנתבאר לק"מ. דרש"י ז"ל לטעמי אזיל דס"ל כדברי הרשב"א ז"ל דלפום הילכתא דקיי"ל כחכמים וכלישנא קמא דרבה כהנת הנשואה לישראל שמעינן מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו'. וא"כ ודאי קרא דוכל זר לא יאכל בו לא בא אלא להתיר אונן בתרומה. ולא מריבויא דוכל זר. אלא עיקר קרא להכי הוא דאתי. ועי' ג"כ בספרא פרשת אמור סוף פ"ה שהקשה עלה הר"ב זית רענן על הילקוט שם מסוגיא דגמרא ביבמות שם. ולפ"מ שנתבאר לק"מ ואין להאריך: ומעתה לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל והרשב"ג ז"ל שכתבו אזהרה זו דובת כהן וגו' בתרומת הקדשים לא תאכל לכהנת הנשואה לזר נכונים היטב. ומה שלא הזכירו בכלל אזהרה זו אלא כהנת הנשואה לזר. ולא הזכירו ג"כ איסור חזה ושוק בחוזרת. וכמו שכבר הקשה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם על הרשב"ג ז"ל כמשכ"ל. מלבד מש"כ לעיל שלא הזכירו אלא כהנת נשואה לזר משום דפשטי' דקרא בהכי הוא דמיירי. אבל איסור חזה ושוק בחוזרת לא נפק"ל אלא מייתורא דקרא דתרומת. כמבואר בסוגיא דגמרא שם עיי"ש. בלא"ה נראה יותר לומר דס"ל לרבינו הגאון והר"ש בן גבירול ז"ל דלא קיי"ל בזה כדרשא דרב חסדא אמר רבינא ב"ר שילא דדריש מהכא איסור חזה ושוק לחוזרת. משום דכולהו אמוראי פליגי עלי' בסו"פ יש מותרות פ"ז ע"א ודרשי לה מקראי אחריני. ומשמע דס"ל דלית בה לאו כלל עיי"ש. ובפרט לפי המתבאר מפירש"י סו"פ יש מותרות בד"ה במורם וכו'. דליכא למידרש מהך קרא דבתרומת הקדשים לא תאכל איסור חזה ושוק בחוזרת. אלא למאן דמוקי עיקר קרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' בנבעלה לפסול לה. אבל לפום פשטי' דקרא דמיירי בכהנת הנשואה לזר ליכא למידרש הכי מהך קרא עיי"ש היטב. והשתא א"כ לרבינו הגאון והרשב"ג ז"ל דלפי מה שנתבאר ס"ל דלפום הילכתא נקטינן הך קרא כפשטי'. ממילא לשיטתם אידחי נמי דרב חסדא אמ ררבינא ב"ש. וע"כ לא מידריש הך מילתא אלא מדרשא דאינך אמוראי דסו"פ יש מותרות שם. וא"כ לשיטתם אזלי ודבריהם מדוקדקים היטב מאי דלא נקטו באזהרה זו אלא כהנת הנשואה לזר. ועי' בבאורי מהר"י קורקוס פ"ו מהלכות תרומות ה"ז מה שהקשה על דברי הרמב"ם שם שנראין דבריו כסותרין זא"ז. ומשום זה העלה בדעת הרמב"ם ז"ל שם דגם שאר אמוראי דהתם ס"ל כדרשא דר"ח א"ר ב"ש עיי"ש שדבריו דחוקים. אבל רבינו הגאון והר"ש בן גבירול ז"ל לא ס"ל הכי. אלא כפשטא דשמעתא התם דפליגי עלי'. ואפשר דהיינו משום דלהנך אמוראי ס"ל דקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' אינו יוצא מידי פשוטו ולא מיתוקים אלא בכהנת הנשואה לישראל. וא"כ שוב ליכא למידרש מיני' איסור חזה ושוק לחוזרת וכדפירש"י שהבאתי לעיל. ולכך הוצרכו למידרשה מקראי אחריני כל מר כדאית לי'. והילכך אנן בדידן אית לן למינקט להלכה ככולהו אינך אמוראי דפליגי עלי' דר"ח א"ר ב"ש וס"ל דליכא אזהרת לאו בחזה ושוק לחוזרת. ולאו דבתרומת הקדשים לא תאכל לא מיתוקים אלא לכהנת אשת הזר בלבד. וכן מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור כבד מבואר שמנה לאו זה דובת כהן כי תהי' לאיש זר וגו' כפשטי' דקרא כמש"כ כאן וביותר ביאור עיי"ש: וראיתי בה"ג כת"י רומי דבר מתמיה. שמנה שם לאו זה דבתרומת הקדשים לא תאכל בשני לאוין חלוקין. בתחילה מנה ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הכהנים לא תאכל. ואח"כ מנה עוד בפ"ע היא בתרומת הקדשים לא תאכל עיי"ש. וביאור דבריו נראה ע"פ סוגיא דגמרא שם בפרק אלמנה לכה"ג דדריש מהך קרא תרתי. אזהרה לנבעלה לפסול לה. והדר דריש מדלא כתיב היא בקדשים לא תאכל אלא בתרומת הקדשים. במורם מן הקדשים לא תאכל. דהיינו אזהרה לחוזרת שלא תאכל בחזה ושוק. ועפ"ז חלקו לשני לאוין. האחד לנבעלה לפסול לה שלא תאכל בתרומה. ווהו שכתב היא בתרומת הכהנים לא תאכל. והשני לחוזרת שלא תאכל חזה ושוק. וזה שכתב היא בתרומת הקדשים לא תאכל. אבל הדבר תמוה מאוד דהרי ידוע שיטת הבה"ג דאפי' שני פרטים המפורשים בהדיא בקרא כל שנאמרו בלאו אחד אין נמנין אלא מצוה אחת. וכ"ש כאן שאין מפורשים כ"כ בקרא. דלא נפק"ל חזה ושוק לחוזרת אלא מייתורא דקרא. דודאי אין למנותן אלא אחת. וכן כל מוני המצות לא מנאום אלא בלאו אחד ואפי' הרמב"ן והסמ"ג. אע"ג דבעלמא הם מונים כל פרט ופרט בפ"ע אע"פ שנאמרו בלאו אחד. ולכן דברי הבה"ג אלו צ"ע אצלי. ומיהו בנוסחת הבה"ג שלפנינו לא נמנה בזה אלא לאו אחד עיי"ש. ואין להאריך בזה:

1 טַרְפָּם אֵשֶׁת זָר לֹא תֹאכֵל

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »