ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה כ״ב

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

22 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

דחו נחשים. ועוננים. וקסם. מכשף. וחבר. ודורשי מת תזרו. מנה כאן שש מצות מדכתיב לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים. מעונן. ומנחש. ומכשף. וחבר חבר וגו' ודורש אל המתים. בפרשת שופטים. והנה מנה רבינו הגאון ז"ל כל לאוין אלו כסדר שבאו בקרא. אלא דמעונן ומנחש כתב תחילה. משום דכבר כתיב בהם לאו בפ"ע בפרשת קדושים לא תנחשו ולא תעוננו. ומשה"כ נמי כתב מנחש קודם למעונן. ולא כסדר שהן כתובים בקרא דפרשת שופטים מעונן והדר מנחש. משום דכן סדורן בקרא דפרשת קדושים. וכן שואל אוב וידעוני כתבן לעיל בפ"ע. משום שרצה להסמיך שואל אוב וידעוני לאזהרת עושה מעשה אוב ועושה מעשה ידעוני. דכתיב בהו בפרשת קדושים אל תפנו אל האובת ואל הידעונים. ואמנם יש כאן מקום עיון ע"פ מאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות ס"ה ע"ב. דפרכינן התם שואל אוב היינו ודורש אל המתים ופירש"י ולמה נכתבו שניהם במקום אחד. ומשני דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה עיי"ש. וא"כ מבואר דדורש אל המתים איננו בכלל שואל באוב. אלא שראיתי להסמ"ג לאוין נ"ו שכתב וז"ל שלא לדרוש אל המתים שנאמר וכו'. וזה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לישאל. ונראה לי שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה שדורש אל המתים עכ"ל עיי"ש. ומבואר דאע"ג דדורש אל המתים לא הו"ל בכלל בעל אוב. כמבואר בסוגיא דהתם. מ"מ לאידך גיסא בעל אוב הו"ל בכלל לאו דדורש אל המתים. דגם בעל אוב הוא דורש אל המתים. אלא שמוסיף עליו מאי דליתא בדורש אל המתים וכן ביאר הר"ב כנה"ג בדינא דחיי דברי הסמ"ג אלו עיי"ש. וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' קע"ט סעי' י"ד עיי"ש ולפ"ז לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב כיון שמנה לאו דדורש אל המתים שוב לא היה לו למנות לאו דבעל אוב. מיהו נראה דהסמ"ג לטעמי' אזיל דמפרש דמאי דאמרינן דדורש אל המתים היינו שמרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. היינו כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיענו דבר שהוא שואל. וא"כ גם בעל אוב. דמפרשינן התם שמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת. הו"ל בכלל דורש אל המתים. אבל רש"י לא פירש כן התם. אלא כתב שם וז"ל שתשרה רוח טומאה עליו שד של ביה"ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מאי דכתיב ודורש אל המתים. היינו אל מקום המתים בביה"ק. וא"כ אין זה ענין כלל לבעל אוב. וכמו שאין דורש אל המתים בכלל בעל אוב. הכי נמי אין בעל אוב בכלל דורש אל המתים. והסמ"ג דעתו בזה כדעת הרמ"ה ז"ל שדחה פירש"י. וכתב שם וז"ל ומפרקינן דורש אל המתים זה המרעיב עצמו וכו' כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. רוחות המתים שנלוין עליו ומגידים לו מה ששואל להם. ויש אומרים שד של ביה"ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ולא נהיר דא"כ מאי דורש אל המתים איכא עכ"ל עיי"ש. ולרש"י נראה דס"ל כמש"כ דמדלא כתיב ודורש אל המת אלא אל המתים. משמע להו דמקרא קצר הוא ופירושו אל מקום המתים דהיינו ביה"ק. ולהכי קרי לי' רוח טומאה דהיינו של ביה"ק. אבל המת לא קרי לי' רוח טומאה. ודעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ע"ז הי"ג ובסה"מ לאוין ל"ח ג"כ כדעת הסמ"ג והרמ"ה ז"ל אבל רבינו הגאון ז"ל אפשר דס"ל כפירש"י ז"ל. וא"כ ניחא שפיר גם לפי דרכו מה שמנה בעל אוב. אף שמנה אזהרת דורש אל המתים: ומלבד זה נראה ע"פ מה שראיתי להסמ"ק סי' קל"ט שכתב וז"ל שלא להיות בעל אוב דכתיב אל תפנו אל האובות ואמרו רבותינו זה המדבר משחיו עכ"ל. ובסי' קמ"ב כתב וז"ל שלא לשאול למתים דכתיב ודורש אל המתים ואמרו רבותינו כגון לן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכן הנשאל בגולגולת עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים טובא לכאורה דבבעל אוב לא הביא אלא לישנא דמתניתין דבעל אוב היינו המדבר משחיו. דמשמע דרק בענין זה בלבד הוא בעל אוב. והרי בגמרא מבואר דגם המעלה בזכורו והנשאל בגולגולת הוא. בעל אוב. וביותר תמוה מש"כ דדורש אל המתים זהו הנשאל בגולגולת. ובברייתא שם מבואר דהנשאל בגולגולת זהו בעל אוב. אבל בדורש אל המתים לא נזכר כלל נשאל בגולוגולת. אבל נראה דהסמ"ק ג"כ אזיל בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי וכן בעשין. כמבואר בכמה דוכתי בסמ"ק. ולזה כאן בלאו דבעל אוב לא הביא אלא המדבר משחיו. וס"ל דהמדבר משחיו דקתני במתניתין. היינו שמדבר מאיליו ולא בהעלאת המת. וכן מבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין ח' שכתב וז"ל שהזהירנו מעשות מעשה אוב. והוא שיקטיר קטורת ידועה ויעשה פעולות מיוחדות ויתדמה להשמיע דבור מתחת שחיו שישיב על מה שישאל ממנו. וזה מין אחד ממיניו והוא אמרו יתעלה אל תפנו אל האובות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם פרק ארבע מיתות ולא הזכיר בזה מת כלל עיי"ש. וזה דלא כפירש"י ושאר ראשונים ז"ל. דהמדבר משחיו היינו שמעלה את המת מן הארץ ומשיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי עיי"ש. ומעתה א"כ אין זה ענין ללאו דדורש אל המתים. ולזה שפיר נמנה מלבד לאו דדורש אל המתים. והנשאל בגולגולת המת וכיו"ב שנעשה ע"י מת. הו"ל בכלל לאו דדורש אל המתים. ואינם באים במנין בפ"ע. שכבר הם נכללים בכלל לאו דדורש אל המתים כמש"כ הסמ"ג. ולזה כתב הסמ"ק הנשאל בגולגולת גבי לאו דדורש אל המתים. דאע"פ שזהו בעל אוב שמיתתו בסקילה. משא"כ דורש אל המתים שאינו אלא במלקות. מ"מ כיון דמיהת עיקר איסורו שפיר נשמע ג"כ מכלל לאו דדורש אל המתים שפיר הביאו בכלל לאו דדורש אל המתים. דהסמ"ק אין דרכו להביא אלא מה שנוהג בזה"ז. והאידנא אין דנין דיני נפשות. ולא כתב דינים אלו אלא לענין מנין הלאוין והעשין. ולענין איסור והיתר. כן נראה ברור אצלי בדעת הסמ"ק. ועפ"ז ממילא אתי שפיר ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כמבואר: אמנם עדיין קשה טובא לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל לפי מאי דתניא בברייתא בפרק ארבע מיתות ס"ז ע"ב ת"ר מכשפה לא תחיה אחד האיש ואחד האשה. א"כ מה ת"ל מכשפה. מפני שרוב נשים מצויות בכשפים. מיתקן במה. ריה"ג אומר נאמר כאן וכו' אף כאן בסייף. רע"א נאמר כאן וכו' אף כאן בסקילה וכו'. בן עזאי אומר וכו' סמכו ענין לו מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה. א"ל רבי יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה בסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו. להקיש אליהן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה עיי"ש. הרי מבואר דאוב וידעוני בכלל מכשף נינהו אלא שיצאו מן הכלל ללמד. וא"כ לדרכו של רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו דמכשף שוב לא הי' לו למנות לא לאו דאוב ולא לאו דידעוני. וכן יקשה על הסמ"ק לפי דרכו. מיהו נראה דגם מההיא לא תקשה ע"פ מש"כ בחמרא וחיי להר"ב כנה"ג שם שהקשה לבן עזאי למה לי' למיגמר מכשף משוכב עם בהמה ושוכב עם בהמה מאוב וידעוני ליגמר מכשף מאוב וידעוני דכל דבר שהי' בכלל וכו'. וע"ז כתב וי"ל דב"ע סבר דאוב וידעוני אינם בכלל מכשף. ואי לאו סמוכין לא הוה גמרינן מכשפה מאוב וידעוני. וכתב עוד וז"ל וכן צ"ל לכ"ע דאוב וידעוני אינם בכלל מכשף. דאם הם בכלל מכשף למה לן באבן ירגמו אותם שהרי מכשפה ילפינן סקילה מסיני וה"ה לאוב וידעוני דבכלל מכשפין הן ומדמיהם דמיהם ילפינן לשאר הנסקלין סקילה אלא ודאי ע"כ לר"ע אוב וידעוני אינם בכלל המכשפין עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בדינא דחיי לאוין נ"ה עיי"ש. הרי מבואר לפ"ז דכולהו תנאי פליגי עלי' דרבי יהודה במאי דס"ל דאוב וידעוני בכלל מכשפים הם. וא"כ ודאי נקטינן כוותייהו. ובפרט דגם ר"ע פליג עלי' בהא וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו: איברא דלפ"ז קשה מדאמרינן ברישא דברייתא מכשפה אחד האיש ואחד האשה וכו'. ופירש"י וז"ל מכשפה אחד האיש ואחד האשה דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה. דכתיב איש או אשה עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דכולהו תנאי דברייתא פליגי עלי' דר"י דאמר אוב וידעוני בכלל מכשפים הם. א"כ מנ"ל לדידהו דמכשפה אחד האיש ואחד האשה. דהא בהכי לא איפליגו עלי' דר"י. וכ"ע מודו בה. מיהו כבר כתב המהרש"א שם דרש"י לא הוצרך לכך אלא אליבא דרבי יהודה דאמר אוב וידעוני בכלל מכשפים היו וכו' אבל לשאר תנאי לא צריך לזה עיי"ש בדבריו. וא"כ לק"מ. ובלא"ה ניחא לפמש"כ הרמ"ה ז"ל שם וז"ל ואית ספרים דכתיב בהו מכשף אחד איש ואחד אשה. וגבי אזהרה קאי דכתיב לא ימצא בך וגו' עד ומכשף. וקאמר אחד איש ואחד אשה דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. א"כ מה ת"ל מכשפה בלשון נקבה גבי עונש. מפני שרוב נשים מצויות בכשפים עכ"ל עיי"ש. ולפי גירסא זו ופירושה אין כאן מקום קושיא כלל כמבואר. גם ראיתי במכילתא דרשב"י פרשת משפטים דגרסינן שם בהך ברייתא מכשף מכשפה משמע תופש את הזכר ותופש הנקבה. ומפני מה נקראו כשפים על שם נשים לפי שרוב כשפים בנשים עיי"ש. כלומר דבאזהרה כתיב לא ימצא בך וגו' מנחש ומכשף. ובעונש כתיב מכשפה לא תחיה. ושמעינן מזה דדין זה נוהג בין בזכר ובין בנקבה כבכל עונשין שבתורה. וא"כ מפני מה נזכר העונש רק על שם הנקבה. דכתיב מכשפה לא תחיה. לפי שרוב כשפים בנשים. וזה מבואר דלא כפירש"י דמאוב וידעוני ילפינן לה. אלא מגופי' דקרא שמעינן דאחד האיש ואחד האשה בכישוף. וזהו כעין גירסת הרמ"ה ז"ל. ומ"מ מתבאר דאין מזה מקום קושיא לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ק. וראיתי להטור ביו"ד סי' קע"ט דאחר שהביא מעונן ומנחש וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. סיים וכתב מכשף כולל כל אלו עיי"ש. וכנראה מקורו מדאמר רבי יהודה אוב וידעוני בכלל מכשפים היו. וס"ל דה"ה לכולהו דכתיבי כהדדי בהך קרא דלא ימצא בך וגו'. ולפ"ז ע"כ ס"ל דגם שאר תנאי לא פליגי בהכי על רבי יהודה. אבל דעת רבינו הגאון והסמ"ק אינה כן. כמו שביארנו. ומיהו לפי מה שביאר הב"ח שם דברי הטור אלו כדי לתרץ תמיהת הב"י שם. אדרבה מתבאר מדברי הטור שם דגם הוא ז"ל ס"ל דלא קיי"ל בהא כר"י עיי"ש היטב ואין להאריך. ועי' בתשובות רמ"א סי' ס"ז והיא תשובת רש"ל. דפשיטא לי' דכל מעונן בכלל מכשף עיי"ש. אבל דעת הרמ"א ז"ל שם אינה כן עיי"ש. ועי' במש"כ הכ"מ פי"א מהלכות ע"ז הט"ו ובמש"כ בלח"מ שם דדברי הכ"מ שם הם כדברי הרש"ל ז"ל ודברי הלח"מ הם כדברי הרמ"א ז"ל עיי"ש היטב ואין להאריך. ומ"מ מתבאר דאין מזה קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל: ועדיין יש לתמוה לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל אמאי לא מנה לאו דמכשפה לא תחיה. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה לאו זה וצ"ע למה. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. חוץ מהר"א הזקן ז"ל שמנאו במנין הלאוין שלו. ואמנם נראה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות סנהדרין שכתב דלאו זה אינו אלא אזהרה לב"ד עיי"ש וכ"כ הסמ"ג לאוין קצ"ח והחנוך מצוה ס"ב והרשב"ץ בזה"ר לאוין סי' פ"ט. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין ש"י עייש"ה. ומקורו מבואר במכילתא דר"ש בן יוחאי פרשת משפטים דאמרו שם. מכשפה לא תחיה זו אזהרה לב"ד שלא להחיות את המכשף עיי"ש. והשתא לפ"ז כיון דדרכו של רבינו הגאון ז"ל למנות עונשי הלאוין בפ"ע במספר הלאוין. למצוה על הב"ד לקיים העונש על עוברי עבירות. ומשום שעונשין אלו באין משום עבירת הלאוין לכן מנאן במספר הלאוין. וכמו שיתבאר בס"ד לפנינו במקומו. א"כ כאן בלאו דמכשפה לא תחיה. דהו"ל ג"כ אזהרה על הב"ד. אין זה אלא כשאר העונשין שנמנין כולן יחד. לקמן במספר העונשין המוטלין על הב"ד וכבר נמנה שם גם המכשף במספר הנסקלין. והיינו מלאו זה דמכשפה לא תחיה. ועי' ג"כ מש"כ לקמן לאוין קי"ח. ומה"ט ג"כ לא מנה לאו דלא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי האמור ברוצח. וביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ בלאוין הנוספין לדעתו מצוה י"ג. דלאו זה נאמר לאזהרה על הב"ד שאם לא המיתו את הרוצח עוברים בלאו. כמו בלאו דמכשפה לא תחיה האמור במכשף עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ לאוין רע"ט. ופ"כ מהלכות סנהדרין ה"ד ובסמ"ג לאוין ר"ב ובחנוך מצוה תקכ"א עיי"ש. והרשב"ץ בזה"ר סי' פ' עיי"ש. והיינו משום שכבר מנה במספר העונשין במנין הנהרגין רוצח. וא"כ כבר נמנה לאו אחד על הב"ד במיתת הרוצח וא"כ לאו דלא תחוס עינך וגו' אינו אלא כלאו נוסף במצוה זו. ושני לאוין שבמצוה אחת אין נמנין אלא מצוה אחת. והילכך לענין מנין המצות אין שום חילוק בין שאר העונשין שלא כתוב שום לאו על הב"ד בעונשיהן. לרוצח ומכשף דכתיב לאו על הב"ד במיתתן. דאלו ואלו נמנה עונש שלהן במנין הלאוין משום מצותן שעל הב"ד. לשיטת רבינו הגאון ז"ל: אלא דכ"ז יתכן רק לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל להבה"ג ז"ל וסייעתו צ"ע. דודאי לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל בשורש י"ד בדעת הבה"ג שכוונתו למנות העונשין מצוה בפ"ע מלבד הלאוין שעליהן באו העונשין. ונמנה לדרכו הלאו מצוה בפ"ע. והעונש שבא עליו מצוה בפ"ע. גם להבה"ג יתכן לומר כמו שביארנו בדעת רבינו הגאון ז"ל. אבל להרמב"ן ז"ל שביאר שם לדעת הבה"ג דאין כוונתו במנין העונשין שמנה אלא למנות הלאוין שעל עבירתן באו עונשין אלו. אבל העונשין מצד עצמן אין נמנין כלל במנין המצות עיי"ש בדבריו ז"ל. א"כ לפ"ז ודאי הדבר תמוה על הבה"ג וסייעתו ז"ל אמאי לא מנו לאו דמכשפה לא תחיה במנין הלאוין. שהרי לפ"ז מה שמנו מכשף במנין הנסקלין. אין כוונתם בזה אלא למנות לאו דלא ימצא בך וגו'. וא"כ עדיין הו"ל למנות במנין הלאוין לאו דמכשפה לא תחיה. שהוא לאו מיוחד בפ"ע על הב"ד. איברא דממה שמנה הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו לאו זה דמכשפה לא תחיה. נראה שכן היה הגירסא בבה"ג שלפניו. אלא דגם לפ"ז אכתי יש לתמוה מה שלא מנו לא הבה"ג ולא הר"א הזקן ז"ל לאו דלא תחוס עיניך עליו האמור ברוצח. דהרי לפי דעת הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג. מה שמנה הבה"ג במספר העונשין רוצח. ע"כ אין כוונתו אלא למנות בזה לאו דלא תרצח. וא"כ אכתי הו"ל למנות לאו דלא תחוס עינך עליו לאזהרה על הב"ד. איברא דאפשר לומר לזה דהנה הבה"ג מנה לאו דלא תחוס עיניך עליהם. וכבר תמה עליו הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' פ'. דהרי זה בגלל לאו דלא תחיה כל נשמה שכבר מנה הבה"ג עיי"ש. וכתב שלא מצא לאחד ממוני המצות האחרונים שמנו לאו זה. ובאמת דהרא"ם ז"ל ביראים סי' רצ"ח מנה לאו דלא תחוס עינך עליהם עיי"ש. אלא דשוב לא מנה לאו דלא תחיה כל נשמה. אבל למנות שניהם הוא ודאי תמוה. ואמנם בה"ג כת"י רומי ראיתי דליתא לא תחוס עינך עליהם. אלא לא תחוס עינך סתם עיי"ש. ולפ"ז נראה דבאמת אין כוונת הבה"ג אלא ללאו דלא תחוס עינך דרוצח דכתיב בפרשת שופטים. ולא לקרא דלא תחוס עינך עליהם דכתיב בפרשת עקב גבי שבע אומות. וגם בנוסחת הבה"ג שלפנינו נראה דבמקום עליהם צ"ל עליו. והיינו לאו דלא תחוס עינך עליו האמור שם גבי רוצח. ובאמת דבאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. שידוע שהוא נמשך אחר הבה"ג תמיד. ובהרבה מקומות נקט דברי הבה"ג בלשונו ממש. מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. ולא הביא לאו דלא תחוס עינך עליהם. אלא מנה לאו דלא תחיה כל נשמה בלבד עיי"ש. ובלתי ספק שכן הי' בנוסחת הבה"ג שלפניו. וכן נראה ממש"כ לאו זה סמוך ללאו דלא תנסו כמו בבה"ג עיי"ש. וא"כ לפ"ז דברי הבה"ג נכונים גם לפי דעת הרמב"ן ז"ל בכוונתו. אלא דמ"מ דברי הר"א הזקן ז"ל שלא מנה לאו זה דלא תחוס עינך עליו דרוצח צ"ע אצלי. וגם מאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל מבואר שהיתה לפניו נוסחת הבה"ג שלפנינו. ולהכי מנה לאו דלא תחיה כל נשמה וגם לאו דלא תחוס עינך עליהם. אבל לאו דלא תחוס עינך עליו דרוצח לא מנה עיי"ש. ומ"מ מנה לאו דמכשפה לא תחיה מלבד מה שמנה אזהרה דלא ימצא בך וגו' ומכשף עיי"ש ובזה"ר להרשב"ץ לאוין סי' פ"ט ובסי' קמ"ה. ולכן נראה דיש מקום ליישב גם נוסחת הבה"ג שלפנינו ודברי הרשב"ג. דבלא"ה יש כאן תמיהא גדולה בדברי הבה"ג לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו. דהרי אע"פ שמנה במספר העונשין רוצח. וא"כ לפי דברי הרמב"ן לכאורה עכצ"ל דכוונת הבה"ג בזה למנות לאו דלא תרצח. מ"מ מנה הבה"ג במנין הלאוין שלו לאו דלא תרצח. והוא דבר מתמיה למה מנה לאו זה שני פעמים בחשבון הלאוין. לכן נראה דבמה שמנה הבה"ג רוצח במספר העונשין. כוונתו ללאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. ולכן מנה לאו דלא תרצח במנין שאר הלאוין. וזו היא ג"כ כוונת הרשב"ג ז"ל באזהרותיו שמנה ג"כ לאו דלא תרצח במנין שאר הלאוין ומנה רוצח גם בין חייבי מיתה בסוף מנין הלאוין שלו עיי"ש. ממש כדברי הבה"ג כדרכו. אבל הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנה לאו דלא תרצח במנין הלאוין. אלא מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. וגם במספר העונשין שלו מנה רוצח עיי"ש. והיינו משום שהוא מנה במספר העונשין לאו דלא תרצח. דזו היא כונתו במה שמנה שם רוצח בין הנהרגין. ולזה מנה לאו דלא תחוס עיניך עליו במנין שאר לאוין שלו. ובלתי ספק כתב כן ע"פ נוסחת הבה"ג שהי' לפניו. והיא היא. דליכא שום נפק"מ בהכי. דעכ"פ לשתי הנוסחאות נמנו שני לאוין אלו במנין הלאוין של הבה"ג. ובזה מתבאר דבעל נתיב מצותיך שגה בזה דלחנם שלח ידו להגיה בדברי הר"י אלברגלוני ז"ל להוסיף לאו דלא תרצח במנין הלאוין ע"פ הבה"ג עיי"ש. וטעה בזה. דהדברים מכוונים בלא שום הגהה. ועפ"ז מבואר דאדרבה מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג. מיהו בלא"ה יש בזה בה"ג כמה מבוכות בשאר הלאוין ועונשין ואכמ"ל בזה ויתבאר במק"א אי"ה. ועכ"פ לשיטת רבינו הגאון ז"ל לק"מ כמו שנתבאר: והנה באזהרותיו בדבור לא יהי' לך כתב רבינו הגאון ז"ל צנח מעבוד למולך. וקוסמים. ועוננים כפלשתים. ולהכרית מנחשים. ומכשפים. ודורשי אלילו וחוקרים מתים וכו' אוב וידעוני להתים עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו צריכין ביאור דמש"כ להכרית מנחשים ומכשפים וכו'. תמוה לכאורה דלא מיבעיא מנחש ודורש אל המתים ושואל באוב וידעוני דליכא כרת. אלא לאו גרידא וחייבין מלקות אם עשו מעשה. אלא אפי' מכשף דאית ביה סקילה. מ"מ כרת לית בי' ולהכי לא מיחייב נמי חטאת בשוגג. וכן מפורש בברייתא דספרא פרשת ויקרא דיבורא דחובא פ"א ע"ש. וכן מוכח ממתניתין דרפ"ק דכריתות עיי"ש. וכבר תמה הר"ב מל"מ רפ"א מהלכות שגגות על הרמב"ם בסה"מ לאוין ל"ד. ונמשך אחריו החינוך מצוה תקי"א. שכתב דמכשף יש בו כרת וחטאת עיי"ש בדבריו. ומדברי הרמב"ם גופי' ריש הלכות שגגות נראה שחזר בו מזה כמש"כ במל"מ שם עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ בזה בדינא דחיי לאוין נ"ה עיי"ש. וכן הוכיחו התוס' בזבחים מ"ט ע"א בד"ה לפי שיצא וכו' דמכשף אין בו כרת ממתניתין דרפ"ק דכריתות עיי"ש. איברא דלענ"ד קצת יש לדון בזה בתוספתא דריש כריתות דהתם קחשיב לכולהו הנך דחשיב להו בברייתא דספרא שם שיש בהן מיתת ב"ד ואין בהן חטאת. ואילו מכשף לא קתני בהדייהו עיי"ש. ומוכח מזה דס"ל להתוספתא דמכשף אית בי' קרבן חטאת. וממילא ע"כ כרת נמי אית בי'. ואפי' לגירסת הספרא דקתני נמי מכשף בהדייהו. מ"מ אין הכרח מזה דכרת נמי ליכא במכשף. דאיכא למימר דנהי דאימעיט מקרבן חטאת מטעמא דמפרש התם בספרא. מ"מ בר כרת הוא. דהא מקלל אביו ואמו נמי חשוב לי' התם בינייהו. ואפי' הכי מבואר בירושלמי פרק ארבע מיתות הלכה י"א דאית בי' כרת עיי"ש. וממילא שוב ליכא נמי שום ראי' ממתניתין דריש כריתות. משום דהתם לא קחשיב אלא הנך דאית בהו חטאת בשוגג אבל מכשף לית בי' חטאת. ומ"מ לעולם אימא לך דכרת מיחייב. הן אמת דהתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו בכתובות פרק אלו נערות כתובות ל"ז ע"ב בד"ה מיתות קלות וכו'. דמקלל אביו ואמו נמי אין בו כרת עיי"ש. וכן לפמש"כ הראב"ד ז"ל בפירושו לספרא שם מוכח מהתם דגם מקלל אביו ואמו ומכשף אין בהן כרת עיי"ש. אבל זה נגד הירושלמי שם. ועכ"פ בשואל אוב ומנחש ודורש אל המתים ודאי לית בהו יותר ממלקות. שאין בהן אלא לאו גרידא. הן אמת דבשואל אוב וידעוני דעת הרא"ם ז"ל ביראים סי' פ' דחייב כרת עיי"ש. ולדבריו צ"ל דמאי דתנן במתניתין דפרק ארבע מיתות סנהדרין ס"ה ע"א דהנשאל בהם באזהרה עיי"ש. היינו רק למעטינהו מסקילה אבל כרת אית בי'. וכיו"ב כתבו התוס' שם לעיל נ"ו ע"א בד"ה ועל הכינויין עיי"ש. אלא דהא גופא תמוה ולא מצינו לו חבר בראשונים. וכבר עמד בזה בתשו' בא"פ חאו"ח סי' י"ח עיי"ש. מיהו גם לפ"ז אכתי מנחש ודורש אל המתים ליכא למ"ד דאית בהו כרת. ואולי י"ל דלהכרית שכתב לאו דוקא הוא. אלא רצה לומר להכריתם שלא יהיו נמצאים בינינו כלשון הכתוב לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש ומכשף וגו'. אבל עדיין יש לתמוה מש"כ ודורשי אליל וחוקרים מתים. והנה חוקרים מתים מבואר דרצה לומר דורש אל המתים. אבל מש"כ דורשי אליל צ"ע בכוונתו. וכפי הנראה כוונתו בזה להנשאל באוב וידעוני וקראום אליל משום שהם הבל וריק שקר וכזב. כמש"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז הט"ז עיי"ש. אלא דלפ"ז הדבר תמוה מה שכלל אותם באזהרה אחת. והרי שתי אזהרות חלוקות הן. ועוד דהא לא הזהיר הכתוב אלא על שואל אוב וידעוני בלבד. והאיך כתב אליל סתם דמשמע כולהו אחריני כגון קוסם ומעונן ומנחש ודורש אל המתים נמי אית בהו אזהרה לשואל בהם. מיהו נראה דלזה אפשר לומר דחדא באידך מיתרצא. דיש לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל בזה כדעת הרש"ל ז"ל בתשובותיו סי' ג' וביש"ש פרק כל הבשר סי' י"ג שכתב דשואל אוב וידעוני דכתיב בקרא לאו דוקא אוב וידעוני. אלא קאי אכולהו הנך דכתיבי בהאי קרא. מעונן מנחש וקוסם ומכשף. ולא כתבה תורה שואל גבי אוב וידעוני אלא משום דבדידהו יש חילוק בין בעל אוב וידעוני עצמם להשואל בהם. דזה בכרת וסקילה. וזה אינו אלא באזהרה. משא"כ בכל אינך. אבל לעולם מאי דכתיב ושואל אכולהו קאי עיי"ש. והעלה שם כן בדעת הרמב"ם. והשיג על מהרא"י ז"ל בפסקים שלא כתב כן. אלא דשוב הביא מתשובת הרמב"ן ז"ל דס"ל ג"כ דלא הזהיר הכתוב בלאו אלא בשואל אוב וידעוני דוקא. ולענ"ד מה שהעלה כן בדעת הרמב"ם ז"ל. דבריו תמוהים אצלי. דא"כ אמאי מנה הרמב"ם שואל אוב ושואל ידעוני בשני לאוין. הו"ל למנות גם שואל מכשף ושואל קוסם ושואל מנחש ושואל מעונן ואינך. כיון דשואל אכולהו קאי. או שהי' לו למנותו רק בלאו אחד. משום דמשם אחד הוא. ושואל חד כתיב בקרא. וקאי אלפניו ולאחריו. אכולהו הנך מעשים שאסר הכתוב. והזהיר הכתוב באזהרה אחת על השואל בכולן. וע"כ מוכרח מזה דלדעת הרמב"ם ז"ל רק על שואל אוב וידעוני דוקא הוא שהזהיר הכתוב. ולכן מנאם בשני לאוין. דהו"ל ככל הנך דפרט הכתוב בהך קרא שנמנה כל אחד לאו בפ"ע מטעם שביאר הרמב"ם בשורש תשיעי ובלאו דידעוני עיי"ש. ולפ"ז ממילא מבואר דזו הוא ג"כ דעת הסמ"ג והחנוך והרשב"ץ ז"ל שמנאום ג"כ בשני לאוין. ועכ"פ נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. ולכך כתב בלשון אזהרה זו אליל סתם. שכל הנך הכתובים בההוא קרא הם בכלל זה. ומנה השואל בכולם בלאו אחד מטעם שביארנו. וכן מתבאר מלשון רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. שכתב שם וז"ל כל חובר חבר. ודורש אל המתים. מעונן. ומנחש. ומכשף. ומעביר למולך. יוצר שנאם והם תועבת נפשו. בל תדרוש מהם פן לשחת תורש עכ"ל. והדבר מבואר דמש"כ בל תדרוש מהם כוונתו ללאו דשואל אוב וידעוני. ואעפ"כ כתב אל תדרוש מהם סתם. דקאי על כל הנך שהזכיר לעיל מיני' בסמוך. ועוד דאוב וידעוני לא הזכירם כאן בסמוך כלל. אלא כתבן לעיל במקום אחר רחוק מזה עיי"ש. אלא ודאי מוכרח דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל בזה דקאי אכולהו. ולזה מנאו ג"כ רק בלאו אחד. ולשונו באזהרה זו הוא ממש כלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. שגם הוא כתבה בלשון דרישה. וזה נראה לי ג"כ דעת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שכתב וז"ל אובות לא תדרוש לחקור מחשבותיך עכ"ל. וכוונחו ללאו דשואל אוב וידעוני. משום דאזהרת בעל אוב וידעוני עצמו כבר מנה שם לעיל לאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים. דמיני' נפק"ל אזהרה לעושה אוב או ידעוני. וכתב ג"כ אזהרת שואל בלשון דרישה. כלשון רבינו הגאון שם ובעל אתה הנחלת. אלא דהדבר תמוה לכאורה מה שלא הזכיר האזהרה אלא באוב בלבד. ולא הזכיר גם אזהרת שואל בידעוני. ולכן נראה דגם דעת הר"א הזקן ז"ל כמש"כ הרש"ל דשואל דקרא אכולהו קאי. ולא כתבי' קרא גבי אוב וידעוני אלא משום דבהנך יש חילוק בין העושה מעשה בעצמו לשואל אותם. שזה במיתת ב"ד וזה באזהרה בלבד. ומהאי טעמא לא מנה שואל אלא בלאו אחד כמו שביארנו. אלא דכיון דבקרא כתיב שואל גבי אובות. נקט האזהרה באובות כלישנא דקרא. ונראה דבא לרמז בזה שכל דבריהם שקר וכזב. כמש"כ הרמב"ם שם. ולזה כתב אובות לא תדרוש. והוא מלשון כאובות חדשים איוב ל״ב:י״ט. שפירושו נאדות וקנקנים. כלומר שאינם אלא קנקנים ריקים שאין בהם כלום. ולא יועילו לך אלא לחקור מחשבותיך. כי לא יעלה לך מדרישתך בהם רק חקר מחשבותיך. אשר תוכל לדעת בלעדם. כן נראה בכוונת הר"א הזקן ז"ל שם. ומ"מ כוונת רבינו הגאון באזהרותיו נראה כמו שביארנו: אלא דאכתי צ"ע מה שלא מנה שם אזהרה דחובר חבר. אבל גם באזהרות הר"א הזקן ור"י אלברגלוני ז"ל לא מנו חובר חבר. וגם לא מנו קוסם קסמים ודורש אל המתים. וגם הבה"ג לא הזכיר שלשה לאוין אלו. ועי' בנתיב מצותיך דף ק"ב ע"א מש"כ על דברי הבה"ג והר"י אלברגלוני עייש"ה. ואין דבריו מספיקים כלל. ומה שמנה הבה"ג לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. כבר ביארנו דעתו בזה לקמן במקומו עיי"ש. ואין צורך בזה לדחוקים של בעל נתיב מצותיך ואין להאריך בזה. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל ברורים ומדוקדקים כמו שנתבאר. וגם מבואר מדבריו כאן שחזר בו ממש"כ שם באזהרותיו דלאו דשואל אכולהו קאי. ושמטעם זה אינו נמנה אלא בלאו אחד כמו שביארנו. אלא ס"ל כדעת שאר ראשונים ז"ל דלא קאי אלא על אוב וידעוני דוקא. כפשטי' דקרא. ומהאי טעמא נמנה בשני לאוין:

1 וְקֹסֵם

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »