ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רי״ט

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

219 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לא ימיר. כתיב בפרשת בחוקותי לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב וגו'. והנה לפי מאי דתניא בפ"ק דתמורה ט' ע"א לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו. ופרכינן עלה וליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אותו. ומשני אי כתיב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו הוא דלילקי אבל ממיר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דחילוף ותמורה שני ענינים חלוקים הם. דחילוף היינו בשל אחרים. וכשאמר תצא זו ותכנס זו. ותמורה היינו בשל עצמו ומקדיש להו לתרווייהו אלא שרוצה להקריב לקרבנו זו תחת זו. וא"כ ראוי למנות שני הלאוין כל אחד בפ"ע. אבל כל הראשונים ז"ל לא מנאום אלא בלאו אחד. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה. ואמנם עיקר סוגיא זו דתמורה שם תמוה טובא לכאורה לפי פשוטה. דאם חילוף ותמורה שני ענינים חלוקים הם. א"כ עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא קאי אלא על לאו דלא ימיר אותו. כיון דגבי עשה כתיב ואם המר ימיר והי' הוא וגו'. וא"כ אין לנו לומר שהתמורה קודש אלא במימר שעובר בלאו דלא ימיר. אבל במחליף אית לן למימר דלא חיילא קדושה עלה. דהרי לא גלי קרא אלא בלאו דלא ימיר. אבל בלאו דלא יחליפנו אית לן למימר דכיון דאין הראשונה יוצאת לחולין אין זו נתפסת בקדושה. וזה ודאי ליתא. ומשנה ערוכה היא בפרק כיצד מערימין כ"ו ע"ב. דתנן הרי זו תחת זו תמורה זו חלופי זו הרי זו תמורה עיי"ש. הרי להדיא דבכל ענין שיאמר בין שאמר בלשון תמורה בין שאמר בלשון חליפין. כל תורת תמורה עלה: עוד יש לתמוה מדאמרינן בפ"ק דתמורה ה' ע"ב. והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים אלמא מהני ותיובתא דרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ומשני אמר לך שאני התם דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ופרכינן ולאביי דאמר מהני ל"ל קרא. ומשני אי לאו דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו ה"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל עיי"ש. והשתא כיון דלשון תמורה בקרא היינו דוקא היכא דתרוייהו קמקדיש להו. א"כ כאן דכתיב ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ע"כ לא מיירי קרא אלא היכא דתרוייהו קא מקדיש להו. והיכי תיסק אדעתין לומר שתצא זו ותכנס זו. וגם לרבא קשה דנהי דבתמורה גלי קרא דאי עביד מהני. אכתי קשה לענין לאו דלא יחליפנו הו"ל לומר דדינו כמו בעלמא דאי עביד לא מהני. ואין לומר דאין הכי נמי. הא ליתא. דודאי בהכי לא פליגי אביי ורבא. וכמבואר בסוף הסוגיא שם דפריך והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי עיי"ש. ועוד דהרי סתמא תנן במתניתין שאם המיר מומר. דודאי אע"ג דבלשון הכתוב יש חילוק בין לשון חילוף ללשון תמורה. מ"מ בלשון חכמים פשיטא דהכל בכלל לשון תמורה. וכמבואר להדיא במתניתין דפרק כיצד מערימין. וכן מוכרח ע"כ בלא"ה. שהרי בכל דוכתא במתניתין וברייתא ובתלמוד לא נזכרו אלא הלכות תמורה. ודיני החליפין לא נזכרו כלל בשום דוכתא. אלא ודאי הכל בכלל לשון תמורה. וא"כ היכי סתים תנא וקתני סתמא שאם המיר מומר ולא מחלק בזה בין חילוף למימר. אלא ודאי מוכרח דאין שום תילוק בזה כלל לדינא. וא"כ ודאי קשה טובא אם איתא דמיהת בלישנא דקרא חילוף ותמורה שני ענינים חלקים הם: עוד יש לתמוה מדתנן סופ"ב דתמורה י"ז ע"א עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. וילפינן לה בגמרא שם מדכתיב יהי' קודש לרבות שוגג כמזיד. ואמרינן עלה היכי דמי שוגג כמזיד. אמר רבי יוחנן באומר תצא זו ותכנס זו וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל תצא זו ותכנס זו ואותה של הקדש תמימה היא ולא נפקא לחולין אלא תופסת זו בקדושתה והויא תמורה והוא סבור שתצא לחולין כבע"מ ולא להמיר נתכוון ואפ"ה לקי וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא קשה הרי כיון דלאו דלא יחליפנו היינו באומר תצא זו ותכנס זו. ועיקר לאו זה לא נאמר אלא על ענין זה. היכי תיסק אדעתין לומר דבענין זה לא לקי דאיצטריך להכי ריבויא דקרא מדכתיב יהי' קודש. עוד יש לתמוה מדאמרינן בריש פ"ק דתמורה ד' ע"ב והא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי דתנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. ומשני הו"ל תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי עיי"ש. והשתא אם איתא דחילוף ותמורה שני ענינים חלוקים הם. ולאו דלא יחליפנו הוא אזהרה לענין אחר ולא ימיר מזהיר על ענין אחר. א"כ לא משני כלום. דהרי ודאי מדקתני במתניתין שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. אע"ג דבמתניתין אין חילוק בין לשון חילוף ללשון תמורה. דהכל בכלל לשון תמורה כמו שנתבאר. מ"מ עכ"פ ודאי משמע ממתניתין שאם הותרו בו משום לאו דלא ימיר נמי לקי. אע"פ שניתק לעשה דואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ושפיר פריך. ומאי קא משני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. והרי אין העשה כתיבא אלא בממיר לחוד מדכתיב ואם המר ימיר וגו'. וא"כ חד לאו הוא דקא עקר. דהא לאו דלא יחליפנו ענין אחר הוא ואין לו ענין ללאו דלא ימיר. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דשני לאוין אלו מענין אחד הם. וכל היכא דאיתי' ללאו דלא ימיר איתא נמי ללאו דלא יחליפנו. וא"כ קשה טובא מסוגיא דלקמן דמחלק בינייהו: עוד יש לתמוה מדתניא בספרא פרשת בחוקותי פ"ט. יכול אף הקדש בדה"ב יעשה תמורה ת"ל קרבן יצא הקדש בדה"ב שאינו קרבן. אוציא הקדש בדה"ב שאינו קרבן ולא אוציא את של צבור. ת"ל לא יחליפנו. אוציא את של צבור ולא אוציא את של שותפין. ת"ל ולא ימיר אותו. היחיד עושה תמורה ולא צבור ולא שותפין עושין תמורה עיי"ש. והשתא אם איתא דלאו דלא יחליפנו ולאו דלא ימיר כל חד אתי להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. וענין של זה לא זהו ענין של זה. א"כ אכתי אין לנו אלא מיעוטא לשל צבור מלאו דלא יחליפנו ומיעוטא לשל שותפין מלאו דלא ימיר. אבל לא לשל צבור מלא ימיר ושל שוחפין מלא יחליפנו. והיכי קמסיים בברייתא שם וקתני היחיד עושה תמורה ואין צבור ולא השותפין עושין תמורה. דמשמע דלגמרי אימעיטו צבור ושותפין מדין תמורה. וכן מתבאר ממתניתין פ"ק דתמורה י"ג ע"א עיי"ש. וגם מרישא דברייתא שם ודאי משמע דלגמרי קא ממעט להו לשל צבור ממיעוטא דלא יחליפנו ולשל שותפין ממיעוטא דלא ימיר כמבואר. וא"כ עכצ"ל דכל חד מהנך לאוי בכל ענין תמורה מיירי ושני הלאוין מענין אחד הן: ולכן נראה דודאי לקישטא דמילתא הנך תרי לאוי תרוייהו מענין אחד הן. ובין לאו דלא יחליפנו בין לאו דלא ימיר איתנייהו בשל עצמו ובשל אחרים. בין אמר תצא זו ותכנס זו ובין היכא דמקדיש תרוייהו. אלא דאנן התם הכי קאמרינן. לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו. כלומר דלא יחליפנו אפי' של אחרים במשמע. אבל אי לא הוה כתיב אלא לא ימיר אותו לחוד. הי' מקום לומר שלא הזהיר הכתוב אלא בשל עצמו בלבד ולא בשל אחרים. אבל השתא דכתיב לא יחליפנו שמעינן דגם לא ימיר בשל אחרים נמי מיירי. דהנך תרתי לאוי בדבור אחד נאמרו וכחד נינהו. ומאן דאיתא בלא ימיר איתי' נמי בלא יחליפנו ומאן דאיתי' בלא יחליפנו איתי' נמי בלא ימיר. ולא נאמרו ונשנו אלא לדרשא. ועל זה פריך ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר כיון דלא יחליפנו אפי' בשל אחרים במשמע. ומשני אי כתיב הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דתילקי. אבל מימר דתרוייהו מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. כלומר דממשמעותא דקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו להשם יהי' קודש לא יחליפנו וגו'. הוה משמע שבא הכתוב לומר דכל אשר יתן לשם ישאר בקדושתו ולא יחליפנו באחר. והיינו תצא זו ותכנס זו. ולא משום דלשון חילוף בשל אחרים הוא דמשמע. אלא הכי משמע מענינא דקרא. ואפי' אי לא הוה כתיב אלא לא ימיר לחוד. הכי הוה משמע. אלא דמקרא יתירא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר מרבינן אפי' היכא דתרוייהו מקדיש להו. והא דקאמר אבל מימר דתרוייהו מקדיש להו וכו'. היינו לימר אבל מימר בגוונא דמקדיש לתרוייהו הוה סד"א דלא הוי בכלל אזהרה זו ולא לקי. אבל ודאי בעלמא לשון תמורה שייך נמי בתצא זו ותכנס זו כמו לשון חילוף: והשתא לפ"ז א"כ בעשה אע"ג דכתיב ואם המר ימיר וגו'. מ"מ הכל בכלל. ל"ש אי תרווייהו מקדיש להו ול"ש תצא זו ותכנס זו. וא"כ ניחא שפיר סוגיא דריש פ"ק דתמורה שם כמבואר. וגם ניחא שפיר הא דאיצטריך לרבי יוחנן קרא דיהי' קודש לרבויי תצא זו ותכנס זו למלקות. משום דכיון דלקושטא דמילתא אין חילוק בין לשון חילוף ללשין תמורה. א"כ הי' ראוי לומר דודאי תרתי לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר לא מיירי אלא בדמקדיש תרוייהו. אבל באומר תצא זו ותכנס זו לא לקי. משום דמידי דהוי אשאר הקדש טעות. ואע"ג דלפ"ז תקשה לן דליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר כדפרכינן בסוגיין. מ"מ משום זה לחוד לית לן לחדושי ולומר דתמורה אפי' בטעות לקי. אי לאו דגלי קרא דיהי' קודש. ויתורא דלא ימיר אפשר דאיצטריך לדרשא אחריתא. אבל השתא דאיתרבי מקרא דיהי' קודש שוגג כמזיד ממילא שמעינן דגם כשאמר תצא זו ותכנס זו. הו"ל נמי בכלל הנך לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר ולקי עלה. וא"כ ממילא ניחא מאי דאיצטריך למיכתב לא ימיר כדמשני הכא. דאי לא הוה כתיב אלא לא יחליפנו ה"א דלא מיירי קרא אלא בתצא זו ותכנס זו בלבד. אבל היכא דתרוייהו מקדיש להו לא לקי. משום דאיכא נמי סברא איפכא כדפירש"י כאן. וגם ברייתא דספרא שם ניתא שפיר. כיון דלפום קושטא דמילתא הנך תרתי לאוי בכל ענין מיירי. וכל מאי דאיתי' בכלל זה איתי' נמי בכלל אידך. ועפ"ז מתורצים עוד כמה גמגומים שנסתבכו בהם האחרונים ז"ל ואין להאריך: איברא דאכתי קשה לכאורה בההוא דתנן סופ"ק דתמורה י"ג ע"א אמר ר"ש והרי מעשר בכלל הי' ולמה יצא. לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וכו'. והכי נמי תניא התם בברייתא לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו למה נאמר. והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' וכו' עיי"ש. והשתא כיון דמבואר בברייתא דהכא דאי לא הוה כתיב אלא לא ימיר הוה סד"א דלא הזהיר לך הכתוב אלא בשל עצמו. אי לאו דגלי קרא דלא יחליפנו לרבות אפי' בשל אחרים. א"כ טפי הו"ל למימר דלא יצא מעשר מן הכלל אלא ללמד על עצמו. לומר לך שלא הזהיר הכתוב במעשר בהמה אלא בשל עצמו ולא בשל אחרים. דלהכי כתיב בי' לא ימירנו לחוד דמשמע בשל עצמו. ולא נאמר בו לא יחליפנו. ומנ"ל דיצא ללמד על כל הכלל למעוטי קדשי בדה"ב וקרבנות צבור. ודילמא לא יצא מן הכלל אלא לדון בדבר החדש להוציא מעשר בהמה מכלל שאר הקדשים. שלא תהא אזהרת לא יחליפנו נוהגת בו כבשאר הקדשים. ובודאי דטפי אית לן למימר דלגופי' איצטריך מדנימא דלא איצטריך אלא ללמד על אחרים. וזה קשה טובא לכאורה. אבל נראה דמזה מוכרח לומר דודאי לקושטא דמילתא כל היכא דכתיב לשון תמורה כולל בין בשל עצמו בין בשל אחרים. אלא משום דיש מקום לטעות בזה. אתי קרא גבי עיקר דין תמורה דכל הקדשים וגלי לן דליתא. אלא בכל ענין יש עליו כל תורת תמורה לעונש ולאזהרה. וא"כ גבי מעשר בהמה כיון דכתיב לא ימירנו. ודאי גם בשל אחרים בכלל אזהרה זו. ולא יתכן כלל לומר דדוקא בשל עצמו. משום דלשון תמורה כולל גם בשל אחרים. ואין שום חילוק בזה בין לשון חליפין ללשון תמורה. וכמבואר להדיא בברייתא דתניא בפרק הזהב מ"ז ע"א וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו' גאולה זו מכירה וכו' תמורה זו חליפין. וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו עיי"ש. הרי להדיא דתמורה וחליפין אחד הם. ולכאורה יש לתמוה דראי' זו דמייתי תנא דברייתא מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר היא ראי' לסתור. דמשם אדרבה משמע דתמורה לאו חליפין היא. מדאיצטריך למיכתב חליפין וגם תמורה. והיינו כדמפרש בברייתא דפ"ק דתמורה שם לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו. ומבואר מזה דחליפין ותמורה שני ענינים חלוקים הם. וא"כ חליפין שלו בשל אחרים. דמיירי מינייהו בההיא ברייתא דב"מ שם. לא רמיזי בקרא דעל הגאולה ועל התמורה: אבל נראה דמזה מוכרח כדכתיבנא לעיל דמאי דקתני בברייתא לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו. אין פירושו דכל חד מן הלאוין הללו אתי להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. אלא דקרא דלא יחליפנו אתי לגלויי נמי על לא ימיר דבשל אחרים נמי בכלל. דשני לאוין אלו כאחד נאמרו וכל מאי דאיתי' בכלל זה איתי' נמי בכלל אידך. ושפיר מוכיח משם דתמורה היינו חליפין. ובהכי ניחא נמי דברי המתרגם. דלעיל בקרא דלא יחליפנו ולא ימיר אותו תרגם אונקלום לא יחלפיניה ולא יעיבר יתי'. אבל במעשר בהמה דכתיב ולא ימירנו תרגם ולא יחלפיני' עיי"ש. והיינו משום דלעיל דכתיב בקרא לא יחליפנו ולא ימיר. אע"ג דתמורה נמי היינו חליפין שיש בכללו גם בשל אחרים. מ"מ הוכרח לתרגם לא ימיר לא יעובר. כדי שלא יבואו שני לאוין סמוכים זה אצל זה בענין אחד בלשון אחד ממש אבל לקמן גבי מעשר בהמה דלא כתיב אלא לא ימירנו בלבד תרגם לא ימירנו לא יחלפיני'. משום דלקושטא דמילתא לשון תמורה כולל נמי חליפין בשל אחרים. ומהאי טעמא נמי בקרא קמא תרגם על ואם המר ימיר ואם חלפא יחלף. והיינו משום דלקושטא דמילתא היינו תמורה היינו חליפין. אלא דבברייתא מפרש דלהכי כתב רחמנא תרתי כי היכי דלא נטעה לומר דלא ימיר היינו דוקא בשל עצמו. אבל לקושטא דמילתא ודאי אי אפשר לומר דלשון תמורה אינו אלא דוקא בשל עצמו כמו שנתבאר: ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דיפה עשו כל מוני המצות שלא מנו הנך לאוין דלא יחליפנו ולא ימיר איתו אלא במצוה אחת. משום דהנך תרתי חד נינהו. ולא נכתבו שניהם אלא כדי לגלויי כל חד אאידך דאזהרה זו בכל ענין נאמרה. ולכן גבי מעשר בהמה לא כתיב אלא לא ימירנו בלבד וכולל שניהם כאחד. ומה"ט נמי נקט רבינו הגאון ז"ל כאן אזהרה זו מקרא דלא ימיר. ולא נקט לא יחליפנו דכתיב מוקדם בקרא. משום דכיון דגבי מעשר בהמה לא כתיב אלא לא ימירנו וכולל בו הכתוב גם אזהרת לא יחליפנו. ולא כתב לא יחליפנו לחוד ולכלול בו אזהרת לא ימיר. נראה מזה דלפים קושטא דמילתא אין לשון חליפין כולל יותר מלשון תמורה. ולכן נקט נמי רבינו הגאון ז"ל לאו דלא ימיר שנכלל בו גם ענין חליפין כלישנא דקרא גבי מעשר בהמה. וגם בלשון חז"ל במשנה וברייתא ובתלמוד נקטו בכל דוכתא רק לשון תמורה בלבד כל היכא דמיירי מענין אזהרה זו. ואפשר דהיינו נמי מהאי טעמא דכתיבנא. ואין להאריך בזה יותר. ועי' ביראים סי' שפ"ה עייש"ה. ובלשון הרמב"ם בסה"מ עשין פ"ז שאין ביאור לדבריהם אלא ע"פ מה שביארנו: ועדיין צ"ע לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל במה שלא מנה במנין העשין שלו עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש. שמנאוה הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וביותר יש לתמוה שבאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תגנוב מנה עשה זו עיי"ש. וכנראה שחזר בו כאן וראה יותר נכון שלא למנותה. והוא תמוה לכאורה טעמא מאי. ואמנם עוד יותר יש לתמוה על דבריו שם שלא מנה שום לאו דלא יחליפנו ולא ימיר כלל. ואע"ג דכך היא שיטתו של רבינו הגאון ז"ל בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא הלאו לבד או העשה לבד. כמו שביארנו בכמה דוכתי. מ"מ אין זה ענין לכאן. דדוקא היכא דהל"ת והעשה שניהם מזהירין על עיקר ענין המצוה. וליכא נפק"מ בשניהם אלא להגדיל חומר המצוה אבל כאן הל"ת והעשה באו על שני ענינים חלוקים דהלאו הוא בא להזהיר שלא להמיר. והעשה לא באה אלא לומר שאם עבר והמיר יהיו שניהם קודש. וא"כ ודאי פשיטא דאפי' לפי שיטתו נמנין שניהם. דהרי אפי' בעלמא כל שבא בכל אחד משניהם ענין חדש שאינו בכלל השני גם לשיטתו נמנין שניהם. כמו שנתבאר אצלנו בהרבה מקומות. וכ"ש כאן דמעיקרא לא באו הלאו והעשה אלא על ענינים חלוקים לגמרי ואין ענין זה לזה כלל. ושתי מצות חלוקות הן. ופשיטא דלכל השיטות יש למנות שתיהן. וראיתי באזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל שגם הם לא מנו אלא לאו דלא ימיר. אבל העשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש לא מנו במנין העשין עיי"ש. אבל בעל אתה הנחלת לא מנה בתמורה אלא העשה ולא הלאו. כדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם. שכן משמע מלשונו שכתב תמורת בהמה בבהמה עיי"ש. ולשון זה כתיב בהעשה ואם המר ימיר בהמה בבהמה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש: אבל הבה"ג וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנו לא הלאו ולא העשה דתמורה עיי"ש. וזה דבר מתמיה ביותר. ולא ירדתי לסוף דעתם בזה. דהרי עכ"פ יש כאן לאו גמור שלוקין עליו. כמפורש להדיא במתניתין דריש פ"ק דתמורה ומאיזה טעם לא יבא במנין הלאוין. וכן תמוהים טובא בזה דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם ודברי בעל אתה הנחלת. שאע"פ שמנו העשה לא מנו הלאו. ונראה דמהאי טעמא חזר בו רבינו הגאון ז"ל כאן ומנה לאו דלא ימיר. וגם חזר בו ממה שמנה שם העשה וכאן השמיטה ולא מנאה במנין העשין. והיינו משום דאין כאן שום מצוה לעשות. שהרי התמורה מאיליה היא קדושה. ובע"כ חיילא עלה קדושה. ואע"ג דבסוגיא דפ"ק דתמורה ד' ע"ב בעינן למימר דלאו דתמורה הו"ל לאו שניתק לעשה עיי"ש. מ"מ נראה דהיינו רק לומר שיהא לו דין לאו שניתק לעשה לענין שלא ילקו עליו. משום דלאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו. היינו משום דמשמע שנתק הכתוב את הלאו ע"י העשה להיות ענשו של לאו ותיקונו. לומר לך לא תעשה כך ואם עשית. עשה זאת והפטר. וכמו שפירש"י ז"ל בפ"ג דמכות י"ד ע"ב בד"ה כל ל"ת עיי"ש. וא"כ הכא נמי אע"פ שאין כאן שום מעשה לעשות עוד. מ"מ משמע דהכי קאמר קרא לא ימיר אותו ואם המר ימיר זהו ענשו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ואין לו עונש אחר. אבל ודאי אין כאן מצות עשה כשאר עשין שבתורה. שהרי שהרי לא רמיא עלי' שום מצוה לעשות. וכן כתבו התוס' בחולין פרק או"ב פ"א ע"א סוף ד"ה הנח למח"ז וכו' שכתבו וז"ל דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו. דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש לאו עשייה הוא דמאיליו קדוש. דאם הי' אומר הכתוב ואם ימיר יקריב הוי ניתק עכ"ל עיי"ש בדבריהם: ומהאי טעמא נראה דאין זו מצוה עשה. אלא קנס הוא שקנסתו תורה להממיר שיהיו שניהם קדושים וכמש"כ הרמב"ם ז"ל סוף הלכות תמורה וז"ל יראה לי שזה שאמרה תורה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש וכו'. סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף. ואמר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש וכו' עכ"ל עיי"ש וכן מתבאר מסוגיא דריש פ"ק דתמורה ב' ע"ב. דאמרינן התם בעי רמי ב"ח קטן מהו שימיר וכו'. שהגיע לעונת נדרים מי אמרינן כיון דאמר מר איש כי יפליא וגו' לרבות מופלא סמוך לאיש דהקדישו הקדש מדאקדושי מקדיש אמורי נמי ממיר. או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס. את"ל קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין. נכרי מהו שימיר מי אמרת וכו' או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה עיי"ש. הרי להדיא דהתפסת תמורה קרי לה עונש. ומשום הכי בעי למימר דקטן כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס. אלא משום דאתי לכלל עונשין מיהת לכשיגדל נסתפק לומר דעביד תמורה. משום דכיון דאחשבי' קרא לגדול לענין הקדש. גם לענין עונש דהתפסת תמורה דהו"ל בדרך הקדש איכא לומר דהו"ל בר עונשין כגדול. ובנכרי אע"ג דאיתרבי לענין הקדש כישראל. מ"מ כיון דלא אתי לכלל עונשין. שאם לא נימא דכי היכי דאיתרבי לענין הקדש כישראל איתרבי נמי להתפסת תמורה. שוב לא יבוא לעולם לכלל עונש זה. להכי בעי למימר דלא איתרבי וכי עביד תמורה לא קדשה משום דלאו בר עונשין הוא כלל לענין זה: איברא דחזינא לי' לרש"י ז"ל שם שלא פירש כן. שכתב שם וז"ל דלאו בר עונשין הוא עד י"ג שנה לא מתפיס בתמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. כלומר מאן דאיתי' בכלל לא יחליפנו ולא ימיר כגון בר עונשין. איתי' נמי בכלל הוא ותמורתו יהיה קודש דמיתפיס בתמורה. לאפוקי קטן דלאו בר עונשין הוא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל שנדחק לפרש מאי דקאמר לאו בר עונשין הוא היינו לומר דכיון דאכתי לאו בר עונשין הוא ליתא בכלל אזהרה דלא יחליפנו וגו'. וכיון דליתא בכלל לא יחליפנו ליתא נמי בכלל הוא ותמורתו יהיה קודש. והיינו משום דס"ל לרש"י דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש הו"ל מצות עשה כשאר עשין. ודינא הוא מגזה"כ ולא קנסא. ואינו בכלל עונשין. אבל ודאי הוא דחוק טובא דאטו עונש כתיב בקרא דלא יחליפנו. אין זו אלא אזהרה והו"ל לומר דלאו בר אזהרה הוא או דלאו בר מצות הוא. וגם עיקר הך דרשא דמאן דליתי' בלא יחליפנו ליתא בוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש. לא אשכחן בשום דוכתא. ויש לי בה מקום עיון אלא שאכמ"ל בזה: ומלבד זה בעיקר פירש"י ז"ל יש לתמוה לכאורה טובא מסוגיא דריש פרק בתרא דנזיר ס"ב ע"א דאמרינן התם איש כי יפלא דערכין מיבעי לי' לאתויי מופלא סמוך לאיש. ופריך הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן למה לי. ומשני לאתויי מופלא סמוך לאיש דנכרי. ובתוס' שם בד"ה הניחא כתבו וז"ל ודבר תימא הוא דבישראל ליתא אלא מדרבנן ובנכרים איתי' מדאורייתא. ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול. וכי הוי גדול מיהא איתי' בבל יחל הילכך דרשינן כל דליתי' בבל יחל ליתי' בהפלאה. וכדאמרינן בפרק יוצא דופן וכו'. אבל נכרי שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי' עכ"ל עיי"ש. ונ"כ הרב המאירי ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז הדבר תמוה מאי דקאמר הכא את"ל קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין. עכו"ם מהו וכו'. כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. והרי לפירש"י איפכא מסתברא דקטן דאתי לכלל בל ימיר כשיגדל שפיר אימעיט השתא. כיון דאכתי ליתי' בכלל בל ימיר ליתא נמי בהוא ותמורתו יהי' קודש. אבל נכרי שאינו ראוי לבוא לכלל לא יחליפנו ולא ימיר לא שייך למעוטי'. וכי עביד תמורה קדשה. אבל אם איתא דקטן עביד תמורה ולא אימעיט מהך היקישא כ"ש דלית לן למעוטי נכרי: מיהו לזה אפשר לומר דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל בסוגיא דנזיר שם שכבר הרגיש בתמיהת התוס'. וכתב שם בד"ה לאתויי מופלא וז"ל ואל תתמה דבישראל אין מופלא סמוך לאיש מן התורה. שכן מצינו בכמה מקומות וכו' עיי"ש. ומהר"י פייסותי ז"ל בס' ברית יעקב דקכ"ב ע"א הביא מפירש"י כת"י דרש"י ז"ל גופי' חזר ודחה תי' זה. ותי' בדרך אחר דאין ה"נ דהוה מצי למיפרך הכי. אלא דבלא"ה לא קאי הך שינויא במסקנא עיי"ש. הרי חזינן דרש"י ז"ל לא שמיעא לי' ולא ס"ל סברת התוס' והמאירי בנזיר שם ולהכי שפיר פירש מה שפירש בסוגיא דתמורה שם. אבל להתוס' והרב המאירי ז"ל בנזיר שם ע"כ לא יתכן כלל פירש"י בתמורה שם. ועכצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דמה שאמרה תורה הוא ותמורתו יהיה קודש הוא מתורת עונש וקנס. ועפ"ז מתפרשת הסוגיא פשוטה כמשמעה. ולפ"ז אין זה ענין כלל לסוגיא דנזיר שם. וכן מתבאר בהדיא מדאמרינן בההיא סוגיא דתמורה לעיל בסמוך. מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד ובין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה וכו' עיי"ש. הרי דעשיית תמורה מתורת עונש הוא כשאר עונשין שבתורה. וכדעת הרמב"ם ז"ל שם. וכ"כ רבינו בחיי ז"ל בפרשת בחקותי עיי"ש. ומעתה עפ"ז מבואר דאין כאן אלא קנס ולא מצות עשה שתהי' נמנית במנין העשין: וכבר ראיתי להחינוך מצוה שנ"ב שהרגיש בזה שאין כאן מצות עשה שתהי' נמנית במנין העשין. ולזה חידש כאן דבר חדש וז"ל וזה הכתוב מצות עשה הוא. כלומר שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג בשתיהן קדושה וכו'. והעובר עלי' והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות. כלומר בראשונה ובתמורתה בטל עשה. מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקודש עכ"ל עיי"ש. והנה לפי דבריו לכאורה בלא"ה ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו משום דלשיטתו אזיל. דכיון דבלא"ה הו"ל בכלל אזהרת מעילה. א"כ לשיטתו שוב אין עשה זו באה במנין. אבל זה אינו. דהא תינח אם היתה כבר נמנית אזהרת מעילה במנין הלאוין. אבל מאחר שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אזהרת מעילה במנין הלאוין שלו. וכמו שכבר נתבאר אצלנו לעיל לאוין קפ"ב עיי"ש. ודאי הו"ל למנות עשה זו אם דעתו כדעת החינוך בזה. אלא דעיקר דברי החינוך בזה מלבד דלא מצאתי לו חבר בזה בכל הראשונים ז"ל. ומדברי התוס' בחולין שם מבואר בהדיא דלא ס"ל הכי. בלא"ה עיקר דבריו תמוהים אצלי. דלפ"ז מאי פרכינן בפ"ק דתמורה ה' ע"ב לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד איעביד מהני. למה לי קרא דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ואיצטריך לשנויי דאי לאו האי קרא ה"א תצא זו ותכנס זו עיי"ש. ותיפוק לי' דאע"ג דגם בלאו קרא הוה ידעינן דהתמורה קודש. מ"מ הרי אכתי איצטריך קרא לעשה. להטיל עליו חובה לנהוג קדושה בשתיהן. ולעבור עלה בעשה אם לא נהג קדושה בשתיהן. כמש"כ החינוך. וכן יש לתמוה מדתנן בפ"ב דתמורה ט"ז ע"ב חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על בע"מ קבוע וכו' עיי"ש. ומשמע ודאי דבתמימין ליכא שום חומר בתמורה מבשאר קדשים. והשתא להחינוך הרי גם בתמימין איכא חומר בתמורה מבכל שאר הקדשים. דבכל הקדשים ליכא בהנאתן אלא אזהרת מעילה. ואילו בתמורה מלבד אזהרת מעילה אית בה נמי עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש. ומיהו יש לדחות דלא קחשיב חומר אלא מה שחמור לגבי כל ישראל. משא"כ בזה דאין החומר אלא להממיר בלבד. אבל מי שלא המיר לא מתחייב בעשה זו. אלא דלא משמע הכי מדתנן התם ריב"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. כלומר דהא נמי חומר בתמורה מבמוקדשין. ומפרשינן בגמרא שם דהיינו לענין מלקות. דבתמורה אפי' המיר בשוגג לוקה משא"כ בקדשים שאם הקדיש בע"מ בשוגג לא לקי עיי"ש בסוגיא וברמב"ם פ"א מהלכות תמורה ה"ב עייש"ה. הרי דאע"ג דליכא חומר אלא לגבי הממיר בלבד. מ"מ קחשיב לי'. וא"כ להחינוך הו"ל למיחשב נמי הא. וגם בעיקר הדבר אע"פ שכן נראה מדברי החינוך בסוף דבריו שם דאין עשה זו מוטלת אלא על הממיר עצמו בלבד. כמתבאר ממש"כ שם וז"ל והעובר עלי' והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות וכו' בטל עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב העשה אלא על הממיר. מ"מ לא ידענא מנ"ל הא דמדכתיב יהי' קידש משמע ודאי דהכל חייבים לנהוג בה קדושה. ואולי אפשר לומר דס"ל דכיון דבעינן למימר דממיר הו"ל לאו שניתק לעשה. א"כ נראה דלא רמיא אלא על הממיר. דאם לא כן חיובא באנפי נפשי' הוא ולא לנתוקי לאו הוא דאתי. אלא דלפ"ז אמאי אמרינן בכל דוכתי דלא תותירו הו"ל ניתק לעשה. והא שריפת נותר הו"ל עשה דרמיא אכ"ע ולא על המותיר לחוד. כמבואר ברמב"ם פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין עיי"ש וכן נראה מדבריו בסה"מ עשין צ"א עיי"ש. איברא דמדברי החינוך מצוה קמ"ג נראה דס"ל גם שם דליכא עשה אלא על המותיר עיי"ש היטב. וא"כ לטעמי' אזיל ואכמ"ל בזה. ומ"מ נתבאר דדברי החינוך צ"ע. ודעת שאר ראשונים אינה כן. וא"כ שפיר אפשר לומר לכאורה דמה"ט לא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו: אלא דאכתי צ"ע שהרי מנה רבינו הגאון ז"ל במנין העשין הטומאות בכמה עשין. מן עשה ק"ס והלאה. וכן מנה בעשין ק"ג ק"ד הפרת נדרים. אע"פ שבכל אלו אין שום מצוה לעשות. אלא שהדין הוא שנמנה מצוה. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין צ"ה צ"ו עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם חלק בזה על הרמב"ם. והחליט שם דכל אלו אינן באין במנין המצות. משום שאין בהן שום עשיית מצוה עיי"ש בדבריו. וא"כ לרבינו הגאון ז"ל דס"ל שם כדעת הרמב"ם ז"ל הו"ל למנות גם עשה דתמורה דלא גרעה מהנך. איברא דגם על הרמב"ן ז"ל יש לתמוה דלפום שיטתו התם לא הי' למנות גם עשה דתמורה. דהרי הקדושה ממילא חיילא ואין כאן שום עשיית מצוה כלל. וכן יש לתמוה על הרשב"ץ בזה"ר דקאי ג"כ בשיטת הרמב"ן ז"ל ואעפ"כ מנה עשה דתמורה. והדברים סותרים זא"ז. והחינוך לטעמי' אזיל דגם שם כתב דענין העשה היא שינהוג בעצמו כהלכות הטומאה. ואם עבר ואכל קודש או נכנס למקדש עובר בעשה מלבד העונש האמור באוכל קודש בטומאת הגוף ועל ביאת מקדש בטומאה. כמבואר בדבריו במצוה קע"ה קע"ח קפ"ב עיי"ש. והיינו ממש כמש"כ כאן בעשה דתמורה. אבל דברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל סותרים זא"ז. וגם בדברי החינוך יש בזה מבוכה. כמו שכבר העיר הר"ב מל"מ בהגהותיו בפר"ד. אבל לא העיר על דבריו במ"ע דתמורה עיי"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דאין לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דהשמיט עשה דתמורה משום שאין בה עשיית מצוה ולא חשיבא עשה. שהרי מנה הרבה עשין כאלו. וע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם בזה. וא"כ גם עשה דתמורה יש למנותה במנין העשין מהאי טעמא. ומיהו יש לחלק ואין להאריך בזה. ועי' משכ"ל עשין ק': ולענין משכ"ל במה שמנו לא יחליפנו ולא ימיר בלאו אחד. ראיתי שוב דעפמש"כ בש"מ בתמורה שם ט' ע"א דדאי אין שום מקום לחלק בין בשל אחרים לשל עצמו. ומאי דפריך התם ליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר. היינו רק משום דלא יחליפנו כתיב מוקדם בקרא. ועל זה משני דאי כתיב לא יחליפנו לחוד ה"א דכיון דקרא בשל אחרים משמע. מסתמא כוונתו שתצא זו ותכנס זו דודאי לא יתן חולין שלו בשל הקדש דחבירו. וה"א דדוקא בזה הוא דלקי. אבל מימר דהוי בשלו דמסתמא תרוייהו מקדיש להו ה"א דלא לקי קמ"ל עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דהוה מצי למיכתב לא ימיר לחוד והוה שמעינן מיני' דכ"ש לחילוף. אלא משום דאין עונשין מה"ד הדר כתב לאו מיוחד בפ"ע בחילוף להלקות אפי' באמר תצא זו ותכנס זו. אלא דקשה דהרי ודאי לא שייך בזה אין עונשין מה"ד אפי' לרבא בסוגיא דתמורה שם לעיל בסמוך עיי"ש. דהרי ודאי לא גרע תצא זו ותכנס זו מהיכא דמקדיש לתרוייהו. ובכלל מאתים מנה. ועכצ"ל דאין ה"נ אלא דכתיב לא יחליפנו כדי לעבור בתצא זו ותכנס זו בתרי לאוי. והשתא א"כ ניחא בפשיטות מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דלא ימיר. משום דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי בלבד. ובכלל לאו דלא ימיר איכא נמי אזהרה לחילוף.

1 הֵן אֵלֶּה מִצְוֹת לְקָרְבְּנֵיהֶם עִם לֹא יָמִיר אַרְבָּעִים יִהְיוּ:

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »