ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רט״ז

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

216 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

כהני לא יחללו קדשי. כתיב בפרשת אמור ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לשם. והוא אזהרה לאוכל את הטבל כדאמרינן בסו"פ הנשרפין פ"ג ע"א אמר שמואל משום ר"א מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לשם בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ויש בזה עוד לאו בטבל של מעשר לתרומת מעשר. דכתיב שם בסו"פ קרח ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בלאוין הנוספין. סוף לאו שביעי וז"ל והזהיר מי שאינו תורם אותה כלל ואוכל מעשר ראשון הטבול לה. בלאו ומיתה. והוא שאמר יתעלה ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו. שהוא אזהרה לאוכל טבל הטבול לתרומת מעשר. כמו שנאמר בטבל של תרומה גדולה גם כן ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לשם וכמו שמפורש בסנהדרין עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קנ"ג עיי"ש. וכ"כ בחנוך מצוה רפ"ד עיי"ש. ומ"מ לא מנאום אלא בלאו אחד. משום דשניהם על דבר אחד ממש באו להזהיר. דזה וזה טבל הוא. מה לי טבל לתרומה גדולה ומה לי טבל לתרומת מעשר. ואין שניהם אלא כלאו אחד שנכפל. שאין נמנין אלא מצוה אחת. ואמנם צ"ע לכאורה מש"כ רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו רק בכהנים ודקדק לכתוב כהני לא יחללו קדשי. דהרי הכל מוזהרים על הטבל. ולכאורה נראה דס"ל כדעת רש"י בפרשת אמור דעיקר קרא בא להזהיר להכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים עיי"ש. ואע"ג דבלא"ה מוזהרין על זה משום לאו דלפני עור. וע"כ לפ"ז לא איצטריך קרא אלא לעבור על התרומה בשני לאוין. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין לאו זה בא במנין. כיון שכבר מנה לאו דלפני עור. מ"מ איכא למימר דנפק"מ לענין היכא דקאי בחד עיברא. דמשום לפני עור אינו מוזהר אלא בתרי עברי דנהרא וכיו"ב. כדאמרינן בפ"ק דע"ז. אבל משום לא יחללו מוזהר אפי' בכה"ג. משום דבלפני עור כתיב לא תתן מכשול ובחד עיברא דהוא גופי' מצי שקיל לא חשיב נתינת מכשול במה שמושיט לו הוא. אבל כאן דלא כתיב אלא לא יחללו. בכל ענין שמאכילו חשיב חילול. אלא שכבר תמה על זה הרמב"ן ז"ל דלא הוזכר לאו זה בשום דוכתא. והרא"ם ז"ל שם העלה דגם רש"י ז"ל לא נתכוון לזה עיי"ש בדבריו. ולא משמע מדברי רש"י כדבריו. וגם לפי דבריו קשה מסוגיא דיומא שהבאתי לעיל דאמרינן מי כתיב שלא יקרע מי כתיב שלא יסורו ושלא יזח עיי"ש. והכא נמי אין לפרש שבא קרא דולא יחללו לנתינת טעם לתשלומי חומש דלעיל. דא"כ הו"ל למיכתב שלא יחללו. ומדכתיב ולא יחללו. ש"מ דלאו בפ"ע הוא ולא לנתינת טעם אדלעיל קאי. וע"כ צ"ל דרש"י לא כתב כן אלא לפרש פשוטו של מקרא. וכמש"כ ג"כ בפרשת תצוה בקרא דלא יקרע לפירושו הראשון. וכמו שביאר הר"ב צידה לדרך שהבאתי לעיל. וא"כ אליבא דאמת ליתא. אלא דא"כ לפי מה שהעלתי לעיל בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דלא דייקינן בלישנא דקרא. דאפי' היכא דלא כתיב שלא. אלא ולא. ג"כ יש לפרש דלא בא אלא לנתינת טעם אדלעיל מיני'. וכראב"י ושאר אמוראי דס"ל הכי. א"כ אין כאן הכרח שיהא בזה לאו בפ"ע אפי' לפירש"י. דשפיר יש מקום לפרש כפי' הרא"ם ז"ל: ולכן הי' נראה לכאורה לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דודאי עיקר קרא לאזהרת טבל הוא דאתי. כדדרשינן בפרק הנשרפין. אלא דמ"מ עיקר אזהרה זו אינה אלא לכהנים. משום דהלוים וישראלים בלא"ה מוזהרים על הטבל משום התרומה שבו. ולא איצטריך קרא אלא להזהיר להכהנים. דאע"פ שהתרומה מותרת להם. מ"מ גלי קרא שאין להם זכות בה אלא מהרמה ואילך. אבל קודם הרמה כשהתבואה בטבלה הכהנים מוזהרים עלה כישראל. ואע"ג דאכתי איצטריך אזהרה זו גם לישראל לענין טבל למעשר שני ומעשר עני. דאע"ג דמע"ש בירושלים. וכן מעשר עני מותרים לזרים. אפי' הכי קודם הרמה אסור משום אזהרת טבל. מ"מ אפשר לומר דס"ל כשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"י מהלכות מאכלות אסורות וסייעתם דס"ל דאזהרה זו דלא יחללו לא קאי אלא על טבל הטבול לתרומה דאית בי' מיתה. אבל טבל הטבול למעשרות אית בי' אזהרה אחרת מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. כמבואר בפרק בתרא דמכות ט"ז ע"ב וביבמות פרק יש מותרות פ"ו ע"א ע"ש ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' כ"ה עיי"ש. וא"כ כאן בלאו דלא יחללו שפיר איכא למימר דלא איצטריך אלא לכהנים. משום דלוים וישראלים בלא"ה קיימי עלי' באזהרת תרומה לזרים. תדע דהא בספרא פרשת אמור פ"ו איצטריך קרא למעוטי שלא להתחייב חומש על אכילת תרומה שבטבל עיי"ש. הרי דאי לאו קרא הי' ראוי לומר שיתחייב על אכילתו חומש בשגגה ממש כאוכל תרומה. אלא דמיעטי' קרא. וא"כ לענין חיוב מיתה במזיד משום זרות דליכא מיעוטא בקרא. ודאי אית לן למימר דחייב כאוכל תרומה. וע"כ דאזהרת טבל ועונש מיתה שבו לא איצטריך אלא לכהנים: איברא דלפ"ז קשה במאי דדריש בספרי קרח פיסקא קכ"א מקרא דכן תרימו גם אתם לרבות כהנים לאיסור טבל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעשר ה"ג והרא"ם ז"ל ביראים סי' קפ"ג עיי"ש. והשתא קשה דתיפוק לי' דעיקר אזהרה דטבל בכהנים הוא דכתיב. אלא ודאי עכצ"ל דלא איצטריך קרא למעוטי טבל מחומש אלא לבתר דגלי קרא אזהרה ועונש מיתה באכילת טבל כבתרומה. אבל אי לאו דגלי קרא אזהרת טבל אין ה"נ דהוה סד"א דאפי' ישראל לא מיתסר באכילת טבל. וא"כ ודאי איצטריך אזהרה זו אפי' לישראל. ועי' ביראי' סי' ק"ע ואין להאריך. ולכן נראה עיקר כמו שהעלתי כבר לעיל עשין פ"ז דאין כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן אלא ללאו דלא יחלל את מקדש אלקיו שמנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל למנותו. ודלא כדעת הרמב"ם ז"ל בשורש חמשי שהשיג בזה על הבה"ג עיי"ש. והוא אזהרה שלא יניח את העבודה ויצא. ואע"ג דקרא גבי כהן גדול כתיב. גם כהן הדיוט בכלל כמבואר בספרא סוף מכילתא דמלואים עיי"ש: ומש"כ רבינו הגאון ז"ל לא יחללו קדשי. אע"ג דבקרא כתיב ולא יחלל את מקדש אלקיו. וא"כ הול"ל ולא יחלל את מקדשי. נראה דבכוונה דקדק לכתוב כן. משום דכיון דמיתוקים קרא דוקא בשעת עבודה. א"כ אין זה משום חילול מקדש אלא חילול עבודת מקדש. דהיינו הקדשים. והא דכתיב ולא יחלל את מקדש. עכצ"ל דהיינו משום דבחילול עבודת מקדש איכא ג"כ חילול למקדש. ולזה שינה רבינו הגאון ז"ל לישנא דקרא וכתב קדשי כדי לרמז דאין אזהרה זו אלא בשעת עבודה דאיכא חילול קדשים. והנה שני לאוין כתיבי הכא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. ולדעת הרמב"ן ז"ל בשורש חמשי שניהם לא באו להזהיר אלא על שעת העבודה. וא"כ ליכא נפק"מ בהנך תרי לאוי אלא ללקות שתים. ואין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. דא"כ לא הי' לו לפי שיטתו למנותן אלא באזהרה אחת. והרי לקמן מנה ג"כ לאו דלא יצא. אלא שכבר כתב הרמב"ן ז"ל שם דמסוגיא דפ"ב דסנהדרין י"ט ע"א מתבאר דלאו דלא יצא בא להזהיר שלא יצא כהן גדול אחר מטת מתו לעולם. בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה והיינו דוקא כה"ג. אבל כהן הדיוט שלא בשעת עבודה מותר. ולא מחסר אלא בשעת עבודה. משום לאו דלא יחלל. אלא שכתב שם שנראה לו דאין זה אלא אסמכתא מדבריהם. אבל מדאורייתא אינו מוזהר מלצאת אפי' אחר מטת מתו אלא דוקא בשעת עבודה. אבל דעת רבינו הגאון ז"ל כפשטא דסוגיא דסנהדרין שם. דמשמע ודאי דמדאורייתא הוא. וכן מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. ואע"ג דמלישנא דמתני' שם דקתני בדברי ר"י משום שנאמר מן המקדש לא יצא. משמע דאינו אלא אסמכתא מדבריהם. כדעת קצת ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דהך לישנא דמשום שנאמר משמע דלאו דרשא גמורה הוא. מ"מ הרי באמת בלשון המשנה שבמשניות ובירושלמי הגירסא שנאמר. ולא משום שנאמר עיי"ש. וכן הגירסא בילקוט פרשת אמור וכן גירסת הר"ן בסנהדרין שם והרא"ם ביראים סי' שמ"ז והרמב"ן בפרשת אמור ובשורש חמשי שם עיי"ש. וא"כ אדרבה משמע דדרשא גמורה היא. ובודאי דהכי נראה מוכרח מדפרכינן התם שפיר קאמר ר"י. כמו שהוכיח הר"ב מג"א שם בשורש חמשי עיי"ש. וכן נראה מפירש"י במתני' שם דס"ל דמדאורייתא הוא עייש"ה. ודברי הר"ן ז"ל שם שהוכיח מלשון רש"י בגמרא שם מדכתב מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושתו וליטמא עיי"ש. דאינו אלא מדרבנן עיי"ש בדבריו. הוא לענ"ד תמוה. דכוונת רש"י פשוטה דהתורה חייבתו לכך לעשות חזוק לדבריו. וכן הבין הריטב"א ז"ל ביומא פ"ק י"ג ע"ב מדברי רש"י דמדאורייתא לר"י אינו יוצא אחר המטה אפי' שלא בשעת עבודה עיי"ש. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם דמדאורייתא הוא. אלא שיש לו שיטה אחרת בזה דדוקא בשעת עבודה עיי"ש. אבל ודאי הדבר מבואר ומוכרח שם דאפי' שלא בשעת עבודה איתא לאזהרה זו. ועכצ"ל דהרמב"ם ז"ל דחה הך סוגיא לענין זה מקמי ברייתא דספרא. וכדרכו ז"ל בכמה דוכתי כיו"ב כידוע. ודלא כמש"כ המג"א שם שמפרש הסוגיא דוקא בשעת עבודה. דזה לא יתכן כלל כמבואר. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. וזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. וא"כ שני לאוין אלו כל אחד בא להזהיר על ענין בפ"ע. דלאו דלא יצא מזהיר לכהן גדול בלבד. שלא יצא אחר מטת קרוביו בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה. אבל לאו דולא יחלל כולל אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא להניח עבודה ולצאת אפי' שלא על מת. ולכן שפיר מנה שני הלאוין. ומה"ט נמי הפריד בין שני לאוין אלו הכתובים בקרא כאחד. משום דלא יחלל כולל כל הכהנים כולם. ולכן כתבו כאן בין הלאוין הנוהגים בשבט לוי. משא"כ לאו דמן המקדש לא יצא שאינו אלא בכהן גדול. לכך כתבו לקמן בין הלאוין האמורים בכה"ג ועי' מש"כ בזה לקמן לאו רכ"ו:

1 כֹּהֲנַי לֹא יְחַלְּלוּ קָדָשַׁי

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »