ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קפ״ז

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

187 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

עליו אין מעלות. ונפת חרב. כתיב סו"פ יתרו ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו' והוא אזהרה שלא יפסיע על הכבש פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל. כדאמרינן שם במכילתא עיי"ש ובירושלמי רפ"ק דברכות וכתיב שם ואם מזבח אבנים תבנה לי לא תבנה אתהן גזית כי תרבך הנפת עלי' ותחללה. וזהו שכתב ונפת חרב. והנה יש בזה עוד לאו מדכתיב בפרשת תבא ובנית שם מזבח וגו' מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. והבה"ג וסייעתו ז"ל מנו שני לאוין אלו. אבל הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנו אלא לאו אחד. וביאר הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' קכ"ד דהיינו משום שאינה אלא אזהרה אחת כפולה עיי"ש בדבריו. וזו נראה ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולכך לא מנה אלא לאו דלא תבנה אתהן גזית בלבד. ואמנם לכאורה הי' נראה דשתי אזהרות חלוקות הן. דלאו דלא תניף עליהם ברזל בא להזהיר להמניף אע"פ שהוא לא בנה. ולאו דלא תבנה אתהן גזית הוא אזהרה להבונה אע"פ שהוא לא הניף עליהם ברזל אלא אחר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ו וז"ל והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג לאוין ר"צ ובחנוך מצוה מ' עיי"ש. הרי שכתבו האזהרה והמלקות להבונה אע"פ שהוא לא נגע בה ברזל. ודברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' קכ"ד מגומגמין בזה שכתב שם האזהרה על הנוגע אע"פ דמיירי שם מלאו דלא תבנה אתהן גזית. וז"ל שם. אזהרה היא שלא יגע ברזל באבני המזבח שנאמר לא תבנה אתהן גזית וכו' עכ"ל עיי"ש. ולעיל סי' י"ד כתב אזהרה זו על הבונה אע"פ שלא נגע עיי"ש. ודבריו נראין כסותרין זא"ז. ועכ"פ לכאורה שני לאוין אלו ענינים חלוקים הם. וכן דעת הרב החזקוני ז"ל סו"פ יתרו שכתב וז"ל כי חרבך אם חרבך הנפת עלי' ותחלליה וכו'. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תניף עליהם ברזל עכ"ל עיי"ש. הרי דלאזהרת המניף לא מצא אזהרה אלא מקרא דפרשת תבא דכתיב לא תניף וגו'. דמקרא דהכא דכתיב לא תבנה וגו' לא שמענו אלא אזהרה לבונה אע"פ שלא הניף. ומבואר דס"ל דשתי אזהרות חלוקות הן. האחת לבונה אע"פ שלא הניף. והשנית למניף אע"פ שלא בנה. וכן כתב עוד בפרשת תבא על קרא דלא תניף. וז"ל לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה מכאן למדו רבותינו במסכת מדות שהברזל פוסל בנגיעה. ופגימה לכל דבר אפי' בלא ברזל. אזהרה שמענו עונש מניין. ת"ל כי חרבך הנפת עליה ותחללה עכ"ל עיי"ש. הרי דלהנפת חרב ליכא אזהרה אלא מקרא דלא תניף וגו' דמשנה תורה ולא מרישא דההוא קרא גופי' דכתיב לא תבנה וגו': ואמנם נראה דאע"פ שכן דעת הרב חזקוני ז"ל מ"מ לא כן דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אלא ס"ל דכיון דקרא דלא תניף עליהם ברזל אצל בנין המזבח כתיב. דכתיב ובנית שם מזבח וגו' מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו'. הו"ל דבר הלמד מענינו דלאו זה דלא תניף וגו' אינו אזהרה בפ"ע להמניף אע"פ שלא בנה. דא"כ אין זה ענין כלל לבנין המזבח. אלא הוא אזהרה בעלמא שלא להניף ברזל על אבנים המיוחדים לבנין המזבח. אלא ודאי ענין אזהרה זו אינו אלא שלא להניף ברזל על האבנים שהוא בא לבנות מהן מזבח. משום שהוא מוזהר שלא לבנות מזבח מאבנים שהונף עליהם ברזל כדכתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. אבל בהנפה בלא בנין מצד עצמה ליכא איסורא כלל. אלא שנפסלו האבנים במגע הברזל. ואינן ראויות עוד למזבח. וכן נראה מלישנא דמתניתין דפ"ג דמידות מ"ד דתנן לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגיע ויפסול וכו' עיי"ש. ואם איתא דבנגיעת ברזל מצד עצמה איכא אזהרת לאו דלא תניף א"כ טפי הו"ל למימר שמא יגיע ועובר בלאו דלא תניף עליהם ברזל. אלא ודאי ליכא אזהרה דלא תניף אלא בבונה מזבח מאבנים אלו שנגע בהן ברזל. אבל במגע מצד עצמה ליכא שום איסורא כלל אלא שפוסל כדכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחללה. וכן נראה להדיא מדברי הפסיקתא זוטרתא פרשת תבא שכתב וז"ל לא תניף עליהם ברזל שנאמר ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית עיי"ש. והוא תמוה לכאורה ואינו מובן מה הוא בא ללמדנו בכך. אבל הדבר מבואר דכוונתו לומר דלא תניף אינו אזהרה על המגע מצד עצמו. דודאי ליכא שום איסור במגע לחוד. אלא משום שהכתוב מדבר בבנין המזבח לזה כתב לא תניף עליהם ברזל כדי שלא לעבור בלאו דלא תבנה אתהן גזית. משום דמדה היא בתורה דבר למד מענינו וקרא בבונה הוא דכתיב. ואין לנו איסור לאו אלא בבונה. וזהו עצמו לאו דלא תבנה אתהן גזית וכמו שנתבאר. וכן נראה ראי' ממקרא מלא מדכתיב ביהושע ח' ל"א אז יבנה יהושע מזבח וגו' ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל וגו'. ומבואר דכוונת הכתוב בזה לקראי דפרשת תבא. דכתיב ובנית שם מזבח וגו' מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח השם אלקיך וגו'. ואם איתא דקרא דלא תניף עליהם ברזל הו"ל אזהרה מיוחדת בפ"ע להמניף על האבנים ברזל. אע"פ שלא בנה הוא את המזבח. וא"כ אין בזה אזהרה כלל להבונה עצמו. וליכא למשמע מהנך קראי דכתיבי במזבח שבהר עיבל אלא דאסור להניף עליהן ברזל. אבל הבונה אפשר שמותר לבנות מהן מזבח אע"פ שנגע בהן ברזל ע"י אחר. ואע"ג דודאי עכ"פ איכא למשמע הכי מקרא דסו"פ יתרו מדכתיב כי חרבך הנפת עליו ותחללה. מ"מ מקרא דיהושע משמע ודאי דלא מייתי אלא מקראי דפרשת תבא דכתיבי בהך ענינא גופי' במזבח שבהר עיבל דמיירי בי'. והרי התם לית לן אלא אזהרה לנוגע בלבד. אלא ודאי מוכרח כמו שביארנו. דגם קרא דלא תניף לא קאי אלא על הבונה והיינו גופא אזהרה דלא תבנה אתהן גזית. וכמבואר בפסיקתא זוטרתא. אבל במניף ליכא אזהרה כלל: וכך נראה מוכרח מסוגיא דע"ז פרק רבי ישמעאל נ"ב ע"ב דאמרינן התם מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו אנשי יון וכו' אר"פ התם קרא אשכח ודרוש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה אמרי היכי ניעבד ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא. ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא וכו'. ופירש"י וז"ל נתברינהו ע"י נכרי כדי לבטלן. אבנים שלמות שאין בהן פגימות ואפי' כפגימת סכין כדי שתחגור בה צפורן פוסלת בהן וכו'. ננסרינהו לאחר שבירתן להשוות פגימתן לא תניף עליהם ברזל כתיב ועמדום וגנזום עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דקרא דלא תניף אינו אלא אזהרה להמניף. א"כ מאי הוכחה מייתי מהך קרא להטעינן גניזה. והרי אכתי אפשר למינסרינהו ע"י נכרים. דלא עברי בלא תניף עליהם ברזל. דהא מאי דקאמרי דנתברינהו היינו ע"י נכרי וכדפירש"י. דהא אין ביטול לע"ז אלא ע"י נכרי. וא"כ הכי נמי אפשר למינסרינהו ע"י נכרי. וליכא אלא משום אמירה לנכרי שבות. וידוע דעת הרבה ראשונים ז"ל דלא אמרינן אמירה לנכרי שבות אלא באיסור שבת דהו"ל איסור סקילה ולא בשאר איסורין כדאיבעיא לן בב"מ פרק הפועלים צ' ע"א. ופסקוה לקולא כמבואר בראשונים שם עיי"ש. ואפי' לדעת הנך ראשונים ז"ל דס"ל דלחומרא עבדינן מ"מ הכא במקדש כיון דקיי"ל דאין שבות במקדש. אית לן למישרי ע"י נכרי. איברא דראיתי להרש"א ז"ל בשבת פרק כירה מ"ב ע"א שהבין מדברי התוס' שם בד"ה אפי' וכו'. דלא אמרינן אין שבות במקדש אלא באיסורי שבת. אבל לענין שאר איסורים אין חילוק בין מקדש לגבולין עיי"ש. ואם כן הכא איכא מיהת איסורא דרבנן למינסרינהו אפי' ע"י נכרי. אבל זה לא יתכן. דהרי כיון דלענין אמירה לנכרי שבות איבעיא לן התם אם דוקא לגבי איסורי שבת אמרינן הכי ולא בשאר איסורין. א"כ גבי מקדש היכי יתכן לומר דבאיסורי שבת דאין שבות במקדש מותר אמירה לנכרי ובשאר איסורים אסור. דנמצא דלענין אמירה לנכרי במקדש יהיו שאר איסורים חמירי משבת. וזה לא יתכן כמבואר בסוגיא דפרק הפועלים שם. וממילא מתבאר לפ"ז דעיקר דברי הרש"א ז"ל שם תמוהים. דכיון דלענין איסורי שבת דבסקילה אמרינן דאין שבות במקדש כ"ש דאית לן למימר הכי לענין שאר איסורין. וכמבואר התם בפרק הפועלים לענין אמירה לנכרי דמה"ט יותר אית לן למימר דאיכא שבות באיסורי שבת מבשאר איסורים. ועיקר מה שהכריחו להרש"א ז"ל לומר כן בדעת התוס' ממה שרצו שם לומר דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן במקדש לענין איסור מכבה אש של מזבח. ועל זה הוקשה לו מדקיי"ל אין שבות במקדש. ולזה כתב לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורים עיי"ש. לענ"ד אינו מוכרח כלל. דאע"ג דאין שבות במקדש. מ"מ כבר כתבו התוס' להכריח בכמה דוכתי דע"כ אין כל השבותים שוין לענין זה. כמש"כ שם לקמן בפרק כל הכלים קכ"ג ע"ב בד"ה לא סידור וכו'. ולקמן קכ"ו ע"א בד"ה והמונח וכו'. ובעירובין פרק המוצא תפילין ק"ב ע"ב בד"ה והעליון וכו' ולקמן שם ק"ג ע"א בד"ה הא בלחה עיי"ש. ובמנחות פרק שתי הלחם צ"ז ע"א בד"ה לא עיי"ש. וכן כתב הריטב"א ז"ל בסוכה ר"פ החליל ובפרק בתרא דעירובין ק"ב ע"א עייש"ה. והוא מבואר להדיא בירושלמי פרק בתרא דעירובין ריש הלכה י"א דאמרינן התם אמר ריב"ב לא כל שבות התירו במקדש עיי"ש. והוא מבואר ג"כ בתלמודא דידן בפ"ק דביצה י"א ע"ב עיי"ש וברשב"א ומאירי ז"ל שם. ולכאורה ממש"כ בפיה"מ להרמב"ם ז"ל סוף עירובין וז"ל והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש כי העבודה חייבת בשבח וכו' והוא אמרם שבות שבת במקדש התירו עכ"ל עיי"ש. משמע מדבריו דדוקא שבות שבת התירו כדברי הרש"א ז"ל אבל אין זה מוכרח ואין להאריך: והנה הרא"ש ז"ל בפ"ב דפסחים סי' ז' כתב וז"ל כתב רבינו אבי העזרי ז"ל י"א שאין מועיל לקדירות ליבון ע"י חזרת כבשונות. דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבין להו שפיר וכו'. ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים. אי נמי ע"י מילוי גומרי דחייש לפקיעה. אבל כשמחזירן לכבשן מתלבן מבפנים ומבחוץ וכו' ולא פקעי. וכן מוכח בפרק דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות. ומשני אין עושין כבשונות בירושלים. ומשמע הא עושין כבשונות בירושלים שרי וכו' עכ"ל עיי"ש. ומהרש"ק ז"ל בתפארת שמואל שם תמה דמאי ראי' היא מהתם. הא קיי"ל אין שבות במקדש אבל בעלמא אפשר דגזרינן אפי' בכבשונית עיי"ש. ולכאורה מוכרח מזה דהראבי"ה והרא"ש ז"ל ס"ל דלא אמרינן אין שבות במקדש אלא לענין איסורי שבת ולא לענין שאר איסורים. ולזה שפיר הוכיחו מסוגיא דזבחים שם. ואין מקום לקושי' הרש"ק ז"ל. וכבר ראיתי לקצת אתרונים ז"ל שכתבו כן. אבל לדידי אין שום צורך לזה כלל דבלא"ה לק"מ. דכוונת הראבי"ה ז"ל דודאי ע"כ צ"ל דשבות זה גזרו אפי' במקדש. דאל"כ קשה אכתי נהי דאין עושין כבשונות בירושלים מ"מ אמאי ישברו קדירות במקדש. למלאינהו גומרי וליעביד להו הסקה בפנים. אלא ודאי גזרי דילמא חייס עלייהו דפקעי ולא מלבין להו שפיר כדגזרינן בגבולין. כמבואר בסוגיא דזבחים שם ובפ"ב דפסחים. והיינו משום דלא כל שבות התירו במקדש כמשכ"ל. וא"כ שפיר הוכיח הראבי"ה ז"ל מדמשני אין עושין כבשונות בירושלים משמע הא עושין שרי. וא"כ ע"כ דבכבשונות לא שייכא גזירה זו דדילמא חייס. דהרי אפי' במקדש גזרו גזירה זו וא"כ מינה נשמע נמי לדידן. והשתא א"כ ודאי גם להראבי"ה והרא"ש ז"ל שפיר י"ל דאין שום חילוק בין איסור שבת לשאר איסורים לענין מאי דקיי"ל אין שבות במקדש: וראיתי להר"ן ז"ל בפרק כל שעה שכתב באמת לדחות ראי' זו של הראבי"ה ז"ל כעין דברי הרש"ק. וז"ל ומיהו במקדש דוקא אית להו תקנתא בהכי. אבל לדידן לא. דחייס עלייהו דילמא פקעי עכ"ל עיי"ש. וכפי הנראה לכאורה כוונתו משום דאין שבות במקדש כמש"כ הרש"ק ז"ל. וא"כ מבואר מזה דעת הר"ן ז"ל דגם לענין שאר איסורים אמרינן אין שבות במקדש. ודלא כדעת הרש"א ז"ל. אלא דא"כ יש לתמוה מאי משני בסוגיא דזבחים דאין עושין כבשונות בירושלים. אכתי קשה נמלאינהו גומרי וכמשכ"ל. ומצאתי בשעה"מ סוף הלכות חו"מ שכבר תמה על הר"ן בזה. והאריך בזה ולא עלתה בידו לתרץ עיי"ש. ולכן נראה דכוונת הר"ן ז"ל היינו כמש"כ מהר"ם חלאוה ז"ל בחי' פ"ב דפסחים ל' ע"ב שכתב וז"ל איכא למידק ולהדרינהו לכבשונות דהתם לא פקעי. דהכי אקשינן בזבחים קדירות במקדש אמאי ישברו ולהדרינהו לכבשונות. ומשני אין עושין כבשונות בירושלם וכו'. אלמא טעמא דאין עושין הא אם היו עושין הדרינן. אפשר לומר דהתם נמי פקעין וחיישינן דילמא חייס עלייהו. אלא דהתם ממין צבור הוא ולא ממון כהנים. ומשום הכי לא חיישי אינהו. וה"ה דהוה מצי למיפרך התם ולמלינהו גומרי. אלא דכהנים לא טרחי כולי האי עכ"ל עיי"ש. ונראה דזו היא כוונת הר"ן ז"ל שכתב ומיהו במקדש אית להו תקנתא בהכי אבל לדידן לא דחייס עלייהו דילמא פקעי. דמשמע מלשונו דבמקדש לא שייך כלל חששא דחיים עלייהו. ודוקא לדידן הוא דאיכא הך חששא. מדלא כתב דבמקדש הוא דמהניא תקנתא בהכי ולא גזרינן דילמא חייס עלייהו. אבל לדידן לא. דגזרינן דילמא חייס עלייהו. אלא ודאי כוונתו ממש כדברי מהר"ם חלאוה ועפ"ז דבריו מדוקדקים. וא"כ אין שום הכרע מדברי הר"ן ז"ל לומר דגם לענין שאר איסורים אמרינן אין שבות במקדש. ועכ"פ ודאי הסברא מכרעת דאין מקום לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר איסורים כמשכ"ל. ועוד נראה דכיון דטעמא דאין שבות במקדש היינו משום דכהנים זריזים הם כמבואר בפ' בתרא דעירובין ק"ג ע"א עיי"ש וכ"כ בכ"מ סוף הלכות בית הבחירה עיי"ש. א"כ ודאי הך טעמא שייך נמי לכל שאר איסורים. ובכולהו אמרינן הכי ואכמ"ל בזה יותר: והשתא א"כ ודאי אפי' להסוברים דקיי"ל דאפי' בשאר איסורים אמרינן דאמירה לנכרי שבות מ"מ במקדש אית לן למימר דלא גזרו. וא"כ מאי הוכיחו מדכתיב לא תניף עליהם ברזל. ודילמא ע"י נכרי דליכא לאו דלא תניף. ולא הו"ל להוכיח אלא מדכתיב לא תבנה אתהן גזית וגו'. דמהתם ודאי מוכח שפיר דאי אפשר למינסרינהו בשום ענין. שהרי הם נפסלים בהכי למזבח. אבל מקרא דלא תניף עליהם ברזל דאינו אלא אזהרת לאו שלא לעשות כך. שפיר אפשר לומר דניעביד הכי ע"י נכרי. אלא ודאי מוכרח מזה דגם לאו דלא תניף אינו אזהרה להמניף אפי' בלא בנין. אלא שלא להניף כשהוא בא לבנותן במזבח. ורק משום איסור הבנין אתינן עלה. והיינו גופא אזהרה דלא תבנה אתהן גזית. לומר שלא יניף עליהם ברזל משום דבכך נאסר לבנות מהן המזבח. והשתא שפיר מוכיח מהך קרא דאי אפשר למינסרינהו ולבנות מהן המזבח. ובודאי הוה מצי להוכיח הכי מקרא דלא תבנה אתהן גזית דקדים טובא. אלא דניחא לי' טפי להוכיח מקרא המאוחר דלא תניף וגו'. משום דמיירי נמי בשעת ההנפה דהיינו הנסירה דומיא דהכא. וקאמר ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא כלומר דאמר רחמנא שלא תניף עליהם ברזל ולבנותן במזבח: איברא דלדעת הסוברין דאמירה לנכרי שבות איתא נמי בשאר כל האיסורים איכא למידחי. דלעולם קרא דלא תניף אינו אלא אזהרה להמניף אע"פ שלא יבנה. ומ"מ שפיר קאמר דא"א למינסרינהו מדכתיב לא תניף וגו'. משום דס"ל דשבות זה דאמירה לנכרי לא הותר במקדש. וכמו שנתבאר דלא כל שבות הותר במקדש. מיהו נראה דעכ"פ לא מיבעיא דאכתי יש מקום לראי' זו לדעת הסוברין דבאיבעיא דפרק הפועלים לקולא אזלינן דבשאר איסורין לא אמרו אמירה לנכרי שבות אפי' בגבולין. אלא אפי' לדעת הסוברין דאיפשיטא האיבעיא לחומרא. אכתי קשה דאם איתא דקרא דלא תניף וגו' הוא אזהרה להמניף גם אם לא יבנה. ואיסור בפ"ע הוא. וא"כ אין הכרח מזה אלא דלמינסרינהו א"א עכ"פ מדרבנן כמו שביארנו. טפי הו"ל להוכיח מקרא דלא תבנה אתהן גזית. דמשם מתבאר דמדאורייתא אי אפשר למינסרינהו. משום דבכך נפסלין למזבח מדאורייתא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דקרא דלא תניף וגו' נמי לא לאזהרת המניף מצד עצמו אתי דודאי במגע ברזל לבד לא מיתסר. ולא בא הכתוב אלא לומר לא תניף וגו' כדי שלא יאסרו בכך מלבנותן במזבח. וא"כ גם מהך קרא דלא תניף וגו' שפיר מוכיח דמדאורייתא א"א למינסרינהו: ובהכי ניחא נמי מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שנכפל לאו זה בקרא דלא תניף וגו'. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. אבל לפי מה שביארנו ניחא שפיר. דבאמת קרא דלא תניף מצד עצמו אינו אזהרה כלל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דרק עצה טובה קאמר קרא לא תניף משום שבכך נפסלין האבנים למזבח מצד לאו דלא תבנה אתהן גזית. אבל בהנפת ברזל מצד עצמה ליכא שום איסורא. וא"כ אין בזה אזהרה כפולה. שהרי לא חזר הכתוב והזהיר שלא לבנות אלא שרמז הכתוב על מה שכבר הזהיר בקרא דלא תבנה וגו'. וא"כ לא נאמרה האזהרה אלא פעם אחת בפירוש: אמנם עפ"ז תמוהים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב בלשון אזהרה זו ונפת חרב. כלומר ושלא להניף חרב על אבני המזבח. ולא הזכיר לשון בנין כלל. והרי לפי המתבאר אין עיקר האזהרה אלא לבינה לבד ולא למניף. וע"כ צ"ל דשיטת רבינו הגאון ז"ל אינה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בזה. והנראה בדעתו ז"ל דס"ל דמדכתיב בקרא לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עלי' ותחללה. משמע שתלה הכתוב איסור הבנין בהנפת חרב. מה טעם לא תבנה משום לא תניף. דכל שבנה מזבח מאבנים אלו שהניף עליהם ברזל לוקה אף על ההנפה משום לאו דלא תניף עליהם ברזל. אבל כל שלא בנה אינו לוקה אף על ההנפה. וכן פי' הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו וז"ל וזה טעם שהזכיר הכתוב אמר לא תבנה אתהן גזית כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותו כן הנפת עלי' חרבך המרצחת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאזהרת בנין היא משום הנפת הברזל. וא"כ כל שהוא לא הניף ברזל על האבנם אינו עובר גם בלא תבנה. והרי זה כההיא דאמרינן בפרק בתרא דקידושין ע"ח ע"א אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה. קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל. רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דכתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת וגו'. וא"כ מבואר בקרא דטעם לא תבנה משום כי חרבך הנפת. וא"כ אם הניף לוקה על לא תבנה ואם לא הניף אינו לוקה אע"פ שבנה. ונראה דאפי' לאביי דאמר התם קידש ולא בעל נמי לוקה היינו דוקא התם דלא תלה הכתוב בפירוש קיחה בביאה. אבל כאן דבהדיא תלי קרא בנין בהנפה אפי' אביי מודה דאם לא הניף אינו לוקה על הבנין. וכההיא דאמרינן התם ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה. לקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא עיי"ש. והכא נמי כי חרבך הנפת עלי' אמר רחמנא והא ליכא. ומ"מ אם הניף עליהם ברזל אע"פ שלא בנה אפי' רבא מודה שלוקה משום לאו דלא תניף. דלאו מיוחד בפ"ע הוא ולא תלה אותו הכתוב בבנין. וכההיא דאמרינן התם ומודה רבא בכה"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה. ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל עיי"ש ובפרש"י שם. ונמצא לפ"ז דבלאו דלא תבנה אינו עובר אלא כשעבר נמי על לאו דלא תניף. אבל בלאו דלא תניף עובר אע"פ שלא בנה. והשתא א"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל שני לאוין שבענין אחד כיו"ב לשיטתו אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. וא"כ הכא נמי כיון דאינו עובר בלאו דלא תבנה אלא כשעבר ג"כ בלאו דלא תניף. אבל בלאו דלא תניף עובר נמי אע"פ שלא בנה הוא. לכך לא מנה אלא לאו דלא תניף בלבד. משום דעל הבנין אינו מוזהר אלא עם ההנפה. וא"כ בלא"ה מוזהר עלה משום לאו דלא תניף. וליכא נפק"מ בלאו דלא תבנה אלא כדי ללקות שתים. ומנין המצות אין לו ענין לעונשין. וכל שמוזהר על הדבר בלא"ה מלאו אחר שוב אין לאו זה בא במנין לשיטתו כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ולהכי נמי נקט בלישני' ונפת חרב. שהוא מלשון הכתוב כי חרבך הנפת וגו'. כדי לרמז לנו טעם הדבר שאין למנות לאו דלא תבנה. משום שתלוי בלאו דהנפה וכמו שנתבאר. ולשיטה זו ניחא בפשיטות מאי דנקט בסוגיא דע"ז שם לאו דלא תניף. משום דבלא עבירת לאו זה אינו עובר ג"כ בלאו דלא תבנה. וא"כ לאו זה הוא עיקר בענין. ולפ"ז אם בנה אבן. אחר שהניף הוא עלי' ברזל. לוקה שתים משום לא תניף ומשום לא תבנה. וזה דלא כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם וז"ל והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג לאוין ר"צ ובחינוך עיי"ש. דממנ"פ אם נגע בה הוא עצמו ברזל לוקה שתים כמש"כ. ואם נגע מאיליו או אחר אינו לוקה נמי משום לא תבנה לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו: ועיקר דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה תמוהים אצלי במש"כ דלוקה מלאו דלא תבנה אתהן גזית. דהרי גזית היינו שנגזז ונכרת בברזל ולא במגע לבד. דבמגע לא נעשה גזית. ואין לומר דכיון דכתיב לא תניף עליהם ברזל. אע"ג דלדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל גם הך קרא לא בא להזהיר אלא על הבונה כמו שביארנו. מ"מ כיון דאפקי' קרא בלשון לא תניף לקי ג"כ על אבן שנגע בו ברזל בנגיעה בעלמא אם בנה אותו במזבח. אע"פ שלא נגזז ונכרת ע"י הברזל. דא"כ לא הו"ל לומר דלוקה עלה משום לאו דלא תבנה אתהן גזית אלא מלאו דלא תניף עליהם ברזל. ועוד דא"כ הול"ל דבגזית לוקה שתים אחת משום לא תניף. דעל לאו זה הוא מוזהר מיד משנגע בו בברזל. והשנית משום לא תבנה אתהן גזית. והרי לא הזכיר הרמב"ם מזה כלום. ומשמע ודאי דליכא לדעתו בכל ענין יותר ממלקות אחת. ועוד דא"כ הדק"ל דהו"ל למנות גם לאו דלא תניף בפ"ע. כיון שבא לחדש ענין נוסף מה שאינו בכלל לאו דלא תבנה וגם לוקה עליו בפ"ע. וכשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו בכל כיו"ב. וראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין פ"ב שכתב וז"ל שהזהירנו מבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל. והוא אמרו יתעלה לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עלי' ותחללה וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה דנפק"ל הכי מדסיים קרא וכתב כי חרבך הנפת עלי'. דמשמע דגם הנפה דהיינו נגיעה בעלמא בכלל אזהרה זו. אבל הוא תמוה. דהרי מ"מ כיון דהלאו לא כתיב אלא בגזית. ודאי ליכא מלקות אלא בגזיזה וכריתה ולא בנגיעה בעלמא. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דכיון דהך כי תרגם אונקלוס בלשון דילמא. דילמא תרים חרבך. וכן פירש"י שם כי חרבך וגו' הרי כי משמש בלשון פן. שהוא דילמא פן תניף חרבך עלי' עיי"ש. וכיון דקיי"ל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. א"כ הרי יש לנו כאן לאו בנגיעה בעלמא. אבל אין זה נכון. וגם לפ"ז קשה דהו"ל למנות אזהרת נגיעה בפ"ע. דהרי זה לאו מיוחד בפ"ע על הבונה אבן שנגע בו ברזל. וגם מדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול שם לא משמע הכי. וראיתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל בפ"א מהלכות ביה"ב שם שכתב וז"ל שלא לבנות המזבח גזית שהיא אבן שנגע בה ברזל דכתיב לא תבנה אתהן גזית אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים ומגומגמים. דודאי אין גזית אלא גזוזות דהיינו חתוכות ונסורות במסר וכיו"ב. וא"כ אין נגיעה בעלמא בכלל. הן אמת דלשון זה שכתב אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל. מקורו ממכילתא סו"פ יתרו עיי"ש. אבל ודאי אין כוונת המכילתא אלא לומר שגזוזות ע"י ברזל שהניף עליהם. דבמגע בעלמא אינן נגזזות. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי: ועכ"פ נתבארו על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל. ומקראי דיהושע לא תקשה לשיטתו. דכיון דאיסור לאו דלא תבנה תלוי בהנפה שפיר כתב אשר לא הניף עליהן ברזל. כלומר וא"כ אבנים כשרות היו לבנין המזבח. ומיהו ממתניתין דמדות שם לכאורה לא משמע כשיטה זו. דא"כ לא הו"ל למיתני אלא שמא יגע וכמשכ"ל כיון דמניף לחוד עובר בלאו דלא תניף. אלא דמלשון הרמב"ם בפיה"מ שם ומדברי הסמ"ג לאוין ר"צ וכן מדברי החנוך מצוה מ' משמע שלא היתה בגירסתם בלשון המשנה אלא שמא יגע. ולא גרסי ויפסול עיי"ש. אף דמלשון הרמב"ם פ"א מהלכות ביה"ב הלכה ט"ז נראה שהיתה לפניו כגירסא שלפנינו עיי"ש: ועדיין יש להעיר במה שראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שלא מנה שם לאו זה כלל. וגם לאו דלא תבנה לא מנה שם. אלא שמנה שם בדבור ראשון עשה דאבנים שלמות תבנה וגו' עיי"ש. וזה דלא כמש"כ כאן ולא ככל מוני המצות. שכולם לא מנו אלא הלאו ולא העשה. וכבר המל"מ בפ"א מהלכות ביה"ב ביאר טעמם שלא מנו עשה זו עיי"ש בדבריו. ועכ"פ דבריו שם הם תמוהים טובא. דאפי' תמצא לומר דעשה זו באה במנין. מ"מ הרי אין ענין הלאו להעשה. דהלאו בא להזהיר על הגזית אע"פ שאין בו שום פגימה כלל. וכן לאו דלא תניף. וכמבואר בסוגיא דע"ז שם. משא"כ עשה דאבן שלמה דליתא אלא באבן פגומה. ועוד דלאוין אלו הם דווקא בברזל. משא"כ העשה היא בכל ענין פגימה. וכמבואר במתניתין דמדות שם ובסוגיא דע"ז שם ובשאר דוכתי. וא"כ יש בלאו מה שאין בעשה ויש בעשה מה שאין בלאו ויש למנות שניהם. אפי' לשיטתו של רבינו הגאון ז"ל דבל"ת ועשה שבמצוה אחת אינו מונה אלא אחד מהן. כמו שביארנו בכמה דוכתי. ולכן דבריו שם צ"ע טובא. ואיך שיהי' עכ"פ כאן חזר בו מדעתו שם. וכבר ביארנו שיטתו כאן על נכון:

1 וְנָפַת חֶרֶב

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »