ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קע״ו

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

176 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

נכר. וערל. ותושב. לא יכרו עליו. כתיב בפרשת בא כל בן נכר לא יאכל בו. וכתיב שם וכל ערל לא יאכל בו. וכתיב שם תושב ושכיר לא יאכל בו. והנה אזהרה דבן נכר באה להזהיר אפי' על ישראל מומר לע"ז. וכמו שתרגם המתרגם בר ישראל דאשתמד. וכן הוא במכילתא כל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל מומר ואחד עכו"ם במשמע שנאמר כל בן נכר ערל לב וגו'. וכן הוא במכילתא דרשב"י. כל בן נכר לא יאכל בו זה מומר ישראל שעבד ע"ז עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ לאוין קכ"ח. ובפ"ט מהלכות ק"פ ה"ז עיי"ש. ובסמ"ג לאוין שנ"ג עיי"ש. אלא דרש"י ז"ל בפרשת בא פי' דבן נכר היינו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אפי' באחד משאר עבירות עיי"ש ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. וכן מבואר בפירש"י פ"ב דפסחים כ"ח ע"ב בד"ה בן נכר עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רש"י בפ"ב דזבחים י"ח ע"ב בד"ה בן נכר עיי"ש. והוא תמוה ודברי רש"י גופי' סותרין זא"ז בסנהדרין פרק הנשרפין פ"ג סוף ע"ב ובפירושו ליחזקאל מ"ד עיי"ש. ובפסחים פרק מי שהיה טמא צ"ו ע"א וכן ביבמות פרק הערל ע"א ריש ע"א דרשו מקרא דבן נכר לא יאכל בו בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת במעשר עיי"ש. הרי דבן נכר היינו שהמיר דתו. וכן פירש"י בהדיא ביבמות שם. וז"ל אם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו עכ"ל עיי"ש. ועי' בצידה לדרך פרשת בא מש"כ על פירש"י והרא"ם שם. ומיהו פירש"י שם בפרשת בא אפשר ליישב קצת דדבריו אזלי אליבא דר"מ דאמר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. ולדידי' ודאי גם בשאר עבירות שבתורה הוי בכלל בן נכר. וכ"כ בט"א בחגיגה ד' ע"א עיי"ש. ובזה הוה ניחא שלא יהיו דברי רש"י סותרין זא"ז. אלא דבפ"ב דפסחים שם פירש"י בהדיא דאע"פ שאינו מומר לכל התורה כולה בכלל בן נכר הוא עיי"ש. וזה ודאי תמוה ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דלכ"ע בכלל בן נכר אף ישראל מומר במשמע. ולפ"ז יש לתמוה במש"כ רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור זכור באזהרה זו נכרי במקום בן נכר עיי"ש. ומשמע דס"ל דבנכרי ממש הכתוב מדבר. וזה תמוה מאוד דהדבר פשוט ומבואר איפכא בכל דוכתי. ואולי ט"ס הוא שם וצ"ל לנכר במקום לנכרי: ולענין ערל ידועה מחלוקת הראשונים ז"ל דלדעת רש"י בכל דוכתי. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב פרשת בא. אפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה בכלל אזהרה זו. אבל דעת רבינו תם ז"ל שהביאו הראשונים ז"ל ר"פ הערל והתוס' בפ"ק דחגיגה ד' ע"ב ובשאר דוכתי. ס"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה לא הוי בכלל ערל. ודברי רבינו הגאון ז"ל סתומים בזה כלישנא דקרא. ולכן לא נאריך בזה. ולענין תושב. הנה בקרא כתיב תושב ושכיר. ובסוגיא דיבמות ריש פרק הערל מבואר דלר"א מיירי קרא בתושב ושכיר נכרי. ולגופי' לא איצטריך הך קרא. דהא לא עדיף מערל ובן נכר. ולא כתיב אלא לגז"ש לאסור ערל בתרומה. וכמו שפירשו התוס' ושאר ראשונים שם ע' ע"ב עיי"ש. ולרבי עקיבא הוה בעינן התם מעיקרא למימר דתושב ושכיר לאיתויי ערבי מהול וגבעוני מהול אתי. אלא דפרכינן עלה והני מולין נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם קונם שאני נהנה למולים מותר במולי אומות העולם ואסור בערלי ישראל. ומסקינן אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול. ור"א לטעמי' דאמר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וקסבר קטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית עיי"ש. והנה האחרונים ז"ל חלוקים בדעת הרמב"ם ז"ל. דלדעת הר"ב לח"מ בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ז פסק הרמב"ם כר"א ולא כר"ע עיי"ש בדבריו. וכן דעת קצת משאר אחרונים. אבל דעת כמה אחרונים ז"ל דהרמב"ם פסק כר"ע כדקיי"ל בעלמא ר"א ור"ע הלכה כר"ע. והנה לדעת רבינו הגאון ז"ל אם נימא דלדעתו קיי"ל כר"א הדבר קשה טובא למה ימנה לאו זה כלל. דכיון דלר"א תושב ושכיר בנכרי איירי. ולא עדיף מערל ובן נכר. ולא איצטריך קרא אלא לאפנויי לגז"ש. א"כ אחר שכבר מנה לאו דערל ובן נכר שוב לא הי' לו למנות לאו זה. ובשלמא להרמב"ם ז"ל וסייעתו אע"פ שכבר מנה לאו דערל ובן נכר. מ"מ שפיר מנה לאו דתושב ושכיר. כיון שבאה בתושב ושכיר אזהרה מיוחדת בפ"ע. וכדרכם ז"ל בכל כיו"ב. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אחר שמנה הלאו הכללי שוב אינו מונה לאו שבא ביחוד על אחד מן הפרטים שכבר נכללו בכלל לאו הכללי. א"כ כאן נמי אם איתא דפסק כר"א. אחר שמנה לאו דערל ובן נכר שוב לא הי' לו למנות לאו דתושב ושכיר. ואפי' אם נימא דפסק כר"ע עדיין קשה עפמש"כ התוס' שם לעיל בפרק החולץ מ"ו ע"ב בד"ה כי פליגי וז"ל תימא דלקמן בר"פ הערל ממעט ר"ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר. והשתא כמאך סבר ר"ע אי כרבי יהושע דאמר מל ולא טבל אינו גר. למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח. דנכרי גמור הוא. ואי כר"א דאמר גר מעליא הוא. אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם. וי"ל דלעולם כרבי יהושע ס"ל ולא מטעמי' וכו'. ור"ע סבר מדמעטי' קרא בפסח ש"מ דאינו גר עד שימול ויטבול עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בתוס' הרא"ש בסוגיא דפרק הערל שם וז"ל. אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וכו'. כרבי יהושע ס"ל דאינו גר עד שיטבול. ולא מטעמי' אלא מהכא נפקא לי' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דעיקר מילתא דגר שמל ולא טבל דאסור בפסח לא איצטריך קרא למאי דקיי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול. אלא דלר"ע קרא הך מילתא גופא הוא דאתי לאשמעינן דגר שמל ולא טבל לאו גר הוא עד שימול ויטבול. ודין נכרי יש לו והו"ל בכלל ערל ובן נכר. והשתא א"כ אין לנו כאן אזהרה מיוחדת בפ"ע. אלא שפירש לנו הכתוב דגם גר שמל ולא טבל בכלל אזהר' כל ערל לא יאכל בו או בכלל אזהר' בן נכר לא יאכל בו. עד שיטבול. דאז הרי הוא כישראל לכל דבר. ואין מקום למנות לאו זה במנין הלאוין. מיהו אפשר לומר בזה עפמש"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל שם בפרק הערל וז"ל הרשב"א שם. אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי א"כ היינו נכרי ואע"פ שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול. וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואע"פ שלא נגמר גרותו. מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהדות שאינו צריך אלא טבילה עכ"ל. וכן כתבו הריטב"א והרב המאירי ז"ל שם. וזה דלא כסברת התוס' והרא"ש ז"ל שהבאתי: ונראה ראי' לדעת הרשב"א והמאירי והריטב"א ז"ל ממה שאמרו במדרש דברים רבה פ"א אמר ריב"ח עכו"ם ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה וכו'. ומה ראית לומר עכו"ם ששבת חייב מיתה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בנוהג שבעולם וכו' שנאמר ביני ובין בני ישראל וגו'. לפיכך עכו"ם שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה ע"ש. והובא ג"כ בשבולי הלקט השלם סי' קכ"ו. ושם הגירסא עד שלא מל עיי"ש. וקצתו הובא גם בתניא רבתי סי' כ' עיי"ש. והשתא הרי ר"ח בר אבא בשם רבי יוחנן גופי' אמר בפרק החולץ שם דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול עיי"ש. ואפי' הכי קאמר התם דמשקיבל עליו את המילה כבר הותר לשמור את השבת. וזה מבואר כסברת הרשב"א והמאירי והריטב"א ז"ל דכיון דמילתו לשם יהדות אע"פ שלא נגמר גרותו מ"מ כבר נכנס קצת בדת יהדות. והילכך כבר הותר לשבות בשבת. ולהכי נמי איצטריך קרא להזהיר עליו שלא יאכל בפסח. משום דליתא בכלל ערל ובן נכר. והשתא לפ"ז שפיר יש למנות לאו זה לאזהרת גר שמל ולא טבל. אם נימא דקיי"ל כר"ע. אלא דאכתי קשה לכאורה לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל הפרטים שבאו בלאו אחד נמנין כל אחד בפ"ע במנין הלאוין. וא"כ גם כאן הו"ל למנות תושב ושכיר בשני לאוין. דהרי כל אחד בא להזהיר על ענין בפ"ע. חד למעוטי גר שמל ולא טבל. ואידך למעוטי קטן שנולד מהול. מיהו גם הסמ"ג והרמב"ן ז"ל לא מנאום אלא בלאו אחד. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות פרק ר"א דמילה וז"ל והא דגרסינן בפרק הערל ור"ע האי תושב ושכיר דפסח למה לי ואיקימנא לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול. ור"א פליג משום דגר שמל ולא טבל גר מעליא הוא. ונולד כשהוא מהול אין צריך להטיף וכו'. ההוא לישנא דגמרא בעלמא הוא דקא תפיס תרי משום חד. אבל קרא לגר שמל ולא טבל איצטריך. דתושב ושכיר תרוייהו חד ריבויא איתרבו. כדתרצינן לה התם מעיקרא לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דתושב ושכיר לא הוו אלא חד מיעוטא למעוטי גר שמל ולא טבל בלבד. והכריח כן מדבעינן למימר מעיקרא דתושב ושכיר איצטריך למעוטי ערבי וגבעוני מהולים אע"ג דהנך תרוייהו חדא נינהו. דמה לי ערבי מה לי גבעוני. וא"כ עפ"ז ודאי אין כאן אלא מצוה אחת. ועפ"ז מדוקדק שפיר מה שלא כתב רבינו הגאון ז"ל כאן אלא תושב לחוד ולא הזכיר שכיר כלל. והיינו משום דתושב ושכיר היינו הך וכמש"כ הרמב"ן ז"ל: וראיתי באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור זכור. דשם לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו דערל ובן נכר. אבל לאו דתושב ושכיר לא מנה כלל עיי"ש. ולפמש"כ נראה דטעמו משום דהוה ס"ל התם דקיי"ל הלכה כר"א. ולדידי' ודאי אין למנות לאו זה לשיטתו כמו שביארנו לעיל. ואפי' הוה ס"ל דקיי"ל כר"ע. מ"מ אפשר דהוה ס"ל כדעת התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל. דלפ"ז ודאי אפי' לר"ע אין לאו זה בא במנין כמשכ"ל. אבל כאן חזר בו וס"ל כסברת הרשב"א והמאירי והריטב"א ז"ל. דלפ"ז ודאי לאו זה דבר שבמנין הוא. וכמו שנתבאר: ועוד נראה לומר דאפי' אם נימא דקיי"ל כר"א כמש"כ האחרונים ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם עיי"ש. מ"מ יש לומר דשפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. עפמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ט מהלכות ק"פ על מש"כ הרמב"ם שם בהלכה ז' ואין מאכילין ממנו לנכרי אפי' גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. וכתב על זה הראב"ד וז"ל ואפי' לישראל שאינו ממונה עמו אע"פ שהוא תושבו או שכירו. ולכך בא מדרשו ואין צורך לגר תושב שהוא ערל עכ"ל עיי"ש. והנה כבר תמה בלח"מ שם על דברי הראב"ד אלו שהם דלא כמאן. דאי כר"א הא לדידי' ודאי קרא לא להכי אתי. דא"כ לא הוה אייתר לי' תושב ושכיר לגז"ש. דהא איצטריך להך דרשא דהראב"ד. ואי לר"ע הא מוקי לה בגמרא לגר שמל ולא טבל עיי"ש בדבריו. אלא שכבר ביאר המהרש"א ז"ל דברי הראב"ד ז"ל אלו בסוגיא דיבמות שם עיי"ש. וכ"כ במרכבת המשנה ח"ג בהלכות ק"פ שם. ולא ראה שכבר קדמו הרש"א ז"ל שם. דודאי הראב"ד ז"ל ס"ל דכר"א קיי"ל. אלא שהוקשה לו קושית התוס' שם על מאי דאמרינן התם אליבא דר"א דתושב ושכיר דפסח אייתר לאפנויי לגז"ש. משום דהאי תושב ושכיר מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש. משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי'. הכא נמי לא קני לי' רבי'. אלא לאפנויי עיי"ש. ועל זה הוקשו בתוס' וז"ל וא"ת וכי בשביל לאפנויי כתב שקר. דכתיב לא יאכל בו והם אוכלין. ואומר ר"י דאיכא לאוקמי קרא בשכיר ותושב נכרי. ומ"מ לגופי' לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' עכ"ל עיי"ש. והראב"ד ז"ל לא ניחא לי' בהכי. דודאי מסוגיא דגמרא שם מבואר דס"ל דבתושב ושכיר ישראל מיירי קרא כתושב ושכיר דתרומה. ולזה ס"ל להראב"ד דודאי קרא בישראל מיירי. ומ"מ לא אכיל משום דמיירי בשאינו ממונה עמו. ומ"מ אייתר לאפנויי לגז"ש. משום דכבר נפק"ל דאין הפסח נאכל אלא למנוייו מדכתיב לפי אכלו תכוסו. וכדפירש"י בסו"פ איזהו מקומן נ"ו ע"ב עיי"ש עכת"ד. ולדבריהם צריך לומר עוד דאע"ג דמקרא דלפי אכלו תכוסו ליכא למשמע אלא לאו הבא מכלל עשה שלא יאכל מי שלא נמנה על הפסח. ואכתי איצטריך קרא דתושב ושכיר לא יאכל בו ללאו גמור ולמלקות. וא"כ היכי דריש מיני' ר"א לאפנויי לגז"ש. מ"מ איכא למימר דכיון דעיקר איסורא דשלא למנוייו כבר נפק"ל מקרא דלפי אכלו תכוסו לית לן לאוקמי קרא דתושב ושכיר לא יאכל בו לעבור עליו בלאו לחוד. דקיי"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי לחוד. וכבר הוכחנו במק"א מכמה דוכתי דלאו דוקא לענין לעבור עליו בשני לאוין אמרינן הכי. אלא גם היכא דאיכא למימר דאתי קרא לעבור עליו בעשה ול"ת נמי אמרינן הכי. ולא תימא דדוקא בלאו שאין לוקין עליו הוא דאמרינן הכי. אלא אפי' בלאו שיש בו מלקות נמי אמרינן הך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי לחוד. כדמוכרח מסוגיא דפרק בתרא דסנהדרין קי"ג ע"א עיי"ש בפירש"י ובשאר ראשונים שם. ועי' מש"כ במבוא סי' ז' שורש ששי עייש"ה. והילכך הכא נמי לר"א כיון דאיכא למידרש קרא לאפנויי לגז"ש לא אמרינן דלא איצטריך קרא אלא לעבור עליו נמי בלאו מלבד לאו הבמכ"ע שיש בו. כן מוכרח לומר אליבא דהראב"ד ז"ל לפי מה שביארו דבריו הרש"א ז"ל ובמרה"מ שם: איברא דאין דבריהם מספיקים אצלי כלל. דלפ"ז אינו מובן מש"כ הראב"ד ז"ל דלגר תושב לא איצטריך קרא דתיפוק לי' משום ערל. והשתא מאי קושיא והא גם לדידי' לא איצטריך קרא. דהא כבר נפק"ל מקרא דלפי אכלו תכוסו. ואי משום דאכתי איצטריך קרא ללאו א"כ היכי אייתר קרא לאפנויי לגז"ש. ועכצ"ל דאמרינן בזה כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ללאוי יתירי לחוד. וא"כ אדרבה להרמב"ם ז"ל דקרא לגר תושב אתי ניחא שפיר טפי. דאדרבה מהאי טעמא גופא דהו"ל בכלל ערל שכבר יש בו אזהרת לאו אייתר קרא לאפנויי לגז"ש לר"א. משא"כ להראב"ד שיש מקום לומר דקרא למיחייבי' מלקות הוא דאתי. ולכן הי' נראה לענ"ד לומר בדעת הראב"ד ז"ל. דמסוגיא דהתם משמע דעיקר אזהרה דתושב ושכיר לא יאכל בו לא מייתרא. ורק שתי התיבות דתושב ושכיר הוא דמייתרי לאפנויי לגז"ש. וזהו שכתב הראב"ד ז"ל ואין צורך לגר תושב שהוא ערל. כלומר דאע"ג דודאי תושב ושכיר דקרא איצטריך לאפנויי לגז"ש. מ"מ בעיקר האזהרה לא אמרינן התם דאייתרא ואם איתא לדברי הרמב"ם ז"ל דלר"א קרא בגר תושב מיירי. א"כ גם עיקר האזהרה לא צריכא. דתיפוק לי' משום אזהרה דערל. ולזה ס"ל להראב"ד ז"ל ע"פ מה שהקשו התוס' שם בד"ה אלמא וכו'. וכן הקשו שאר ראשונים ז"ל שם. במאי דפרכינן התם משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח. והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' וכו'. דמשמע דמטעמא דקני לי' רבי' יש לו ליפטר מפסח. והלא עבד כנעני גופי' חייב בפסח למ"ד נשים בראשון חובה. ואפי' למ"ד רשות מ"מ שרי לאכול פסח. והכא כתיב לא יאכל בו עיי"ש מה שנדחקו בזה. והראב"ד ז"ל ס"ל בזה ע"פ מאי דאמרי' בנדרים פרק אין בין המודר ל"ו ע"א דשה לבית אבות לאו דאורייתא. ופי' הר"ן ז"ל והתוס' שם. וכן כתבו הרשב"א והמאירי ז"ל שם. דמדאורייתא אין הקטנים צריכין להמנות על הפסח עם בני החבורה. ומותר להאכילן מן הפסח אע"פ שלא נתנמנו עליו משום דהא דאין הפסח נאכל אלא למנויו הני מילי בראויין להמנות שישנם בכלל מצות תכוסו. אבל קטנים דפטירי מפסח ולאו בני המנאה נינהו אינם בכלל איסור אכילת הפסח שלא למנוייו עיי"ש. והשתא עפ"ז אפשר לומר דהיינו דקאמר הכא האי תושב ושכיר דקאמר רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש. כלומר דאתי לאשמעינן דאפי' תושבו ושכירו אסורים לאכול מפסחו כשלא נמנו עליו קודם שחיטה. קשה אטו משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח. כלומר מהיכא הוה סד"א דתושבו ושכירו אינם בכלל שלא למנוייו אי לאו דאשמעינן קרא לאיסורא. וכי תיסק אדעתין דמשום דהו"ל תושב ושכיר איפטרו מפסח. כי היכי דנימא דמהאי טעמא נמי ליתנייהו בכלל איסור שלא למנוייו. כמו קטן שכתבו הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דמה"ט שפטור מפסח אין איסור שלא למנוייו נוהג בו. והא לא קני לי' רבי'. ולא מיבעיא למ"ד נשים בראשון חובה וה"ה לעבדים כנענים. דלדידי' פשיטא דאפי' קני לי' רבי' קנין גמור לכל דבר כעבד כנעני נמי איתי' בכלל איסור שלא למנוייו. דהרי ישנו במצות תכוסו. ואין כאן שום מקום כלל לאסוקי אדעתין שלא יהא איסור שלא למנוייו נוהג בו כבשאר כל ישראל. אלא אפי' למ"ד נשים בראשון רשות וה"ה לעבד כנעני. וא"כ אי הוה קני לי' רבי' הי' מקום לומר דהו"ל כעבד כנעני דאינו בכלל מצות תכוסו. וממילא שוב אינו ג"כ בכלל איסור אכילת שלא למנוייו. ונימא דמשום הכי איצטריך קרא דתושב ושכיר לאפוקי מהך סברא. ולאשמעינן דאפי' בתושבו ושכירו נוהג איסור שלא למנוייו. מ"מ קשה והא ודאי לא קני לי' רבי' ואין מקום כלל לומר דאיפטר מפסח. וממילא ודאי פשיטא דהרי הוא בכלל איסור אכילת שלא למנוייו כשאר כל ישראל. ולא גריעי תושב ושכיר משאר ישראל. וליכא שום ס"ד לחלק בינייהו דנימא דאיצטריך קרא לאשמעינן דגם תושב ושכיר בכלל אזהרה זו. וא"כ תושב ושכיר דכתב רחמנא למה לי. והו"ל למיכתב אזהרה זו סתם בכל ישראל שלא לאכול מן הפסח כל מי שלא נמנה עליו. אלא ודאי לא כתיבי אלא לאפנויי לדון גז"ש תרומה מפסח. ועפ"ז ממילא מתורץ שפיר קושית הראשונים ז"ל. וגם שוב אין מקום לומר דאיצטריך קרא ללאו בשלא למנוייו. דהרי אנן לא אתינן למימר אלא דאייתר תושב ושכיר אבל עיקר האזהרה ודאי צריכא למיכתב וכמו שביארנו. כן נראה ברור בשיטת הראב"ד ז"ל: ומיתה עפ"ז מתבאר דאפי' לר"א שפיר נמנה לאו זה דתושב ושכיר במנין הלאוין. שהרי בא להזהיר על ענין חדש לגמרי שעדיין לא נמנה במנין המצות כלל. דהיינו שלא לאכול מן הפסח שלא נמנה עליו קודם שחיטה. ומ"מ לא הזכיר אלא תושב לחוד. משום דגם לשיטת הראב"ד ז"ל תושב ושכיר חדא נינהו כמבואר. דעיקר האזהרה אינו אלא איסור אכילת שלא למנוייו לכל ישראל. ותושב ושכיר לא כתיבי אלא כדי לאפנויי לגז"ש. ומה שלא מנה לאו זה באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות. גם לפ"ז אפשר לומר דשם הוה ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דקרא בגר תושב מיירי לר"א. וא"כ כולי' קרא לא איצטריך אלא לאפנויי לגז"ש. דהרי בכלל אזהרת ערל הוא. וא"כ אין לאו זה בא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל כאן חזר בו וס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל דלפ"ז שפיר נמנה לאו זה כמו שנתבאר: ועפ"ז ניחא מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל למנות גם לאוין הבאין מכלל עשין במנין הלאוין וכמו שיתבאר לפנינו. א"כ אמאי לא מנה ג"כ לאו הבא מכלל עשה דלפי אכלו תכוסו דנפק"ל מיני' דאין הפסח נאכל אלא למנוייו. והוא מבואר במשנה ערוכה סו"פ איזהו מקומן. וליכא מאן דפליג עלה. אבל לפמש"כ דקאי בשיטת הראב"ד ז"ל ניחא שפיר. שהרי כבר מנה כאן לאו דתושב ושכיר לא יאכל בו. שהוא אזהרה לאוכל שלא למנוייו. וא"כ לאו הבמכ"ע דלפי אכלו תכוסו אינו אלא כלאו שנכפל שאינו בא במנין. מיהו נראה דמזה בלא"ה ליכא קושיא. דעיקר הדבר אינו מוסכם לכל הראשונים ז"ל אם יש איסור דאורייתא כלל באכילת פסח שלא למנוייו. דמה שפירש"י ז"ל דנפק"ל מדכתיב לפי אכלו תכוסו דאין הפסח נאכל שלא למנוייו. וא"כ לדבריו יש בזה לאו הבא מכלל עשה. הוא תמוה דהרי מהך קרא ילפינן בפרק תמיד נשחט ס"א ע"א למיפסל שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו עיי"ש. וכן הוא במכילתא פרשת בא עיי"ש. ולא מיירי אלא בשעת שחיטה. אבל כשכבר נשחט ונזרק דמו כהילכתו ליכא שום משמעות בהך קרא שיהא אסור באכילה למי שלא נמנה עליו קודם שחיטה. וראיתי באבודרהם שפירש דנפק"ל מדכתיב במכסת נפשות עיי"ש. וגם זה תמוה דהרי גם הך קרא מוקמינן התם לשחטו שלא למנוייו ותרוייהו צריכי עיי"ש. הן אמת דבירושלמי פ"ח דפסחים סוף ה"ג אמרינן מנין שהן מנין ת"ל במכסת נפשות עיי"ש. ופי' בקה"ע שם דקבעי מנין שאין הפסח נאכל אלא למנוייו עיי"ש. ומבואר מזה כדברי האבודרהם. אבל אין דברי הקה"ע מוכרחים. והר"ב פ"מ שם לא פי' כן עיי"ש. וכבר ראיתי להר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לתורת כהנים פרשת צו פי"ג דאמרינן התם. כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול לא יאכלו אלא בעליו קל וחומר לפסח. לכך נאמר כל טהור יאכל בשר. ופי' הר"ש משאנץ ז"ל שם וז"ל ק"ו לפסח שאין לו לאדם לאכול מפסחו של חבירו אפי' אם כבר אכל שלו ויצא ידי חובתו. לכך נאמר כל טהור יאכל בשר. ומעתה אפי' אוכל מפסח חבירו לית לן בה. וכן משמע שהרי לא מצינו על זה לא לאו ולא עשה. ובפסחים בפרק האשה גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם שאין להם תקנה וקאמר היכי ליעביד לייתי כל חד וחד פסח קמייתי חולין בעזרה דארבעה מינייהו עבדי להו. לייתו כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנוייו וכו'. התם משום שבשעת שחיטה לא בריר לן של מי הוא. וכאילו שוחטו שלא למנוייו. ואפי' למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא. מ"מ היכא שבשעת שחיטה הוי ספק מאן נינהו אוכליו לא חזי קרינן בי'. והא דתנן בזבחים אינו נאכל אלא למנוייו התם אין מצות אכילתו לצאת בו ידי חובתו אלא למנוייו. וכל הנהו דפסחים דנראה לכאורה דפסח אסור באכילה לשלא נתמנה עליו יכילנא לפרש בריוח שלא יקשה. ועוד כיצד מאכילין פסח לקטנים כיון שאינו נאכל אלא למנוייו עכ"ל הר"ש ז"ל. הרי דס"ל דליכא שום איסורא כלל באכילת הפסח שלא למנוייו. ומתניתין דסו"פ איזהו מקומן דתנן שאין הפסח נאכל אלא למנוייו. מפרש דהיינו דוקא לענין דאינו יוצא ידי חובתו באכילת פסח שלא נמנה עליו. וחייב בפסח שני אם לא נמנה על הפסח קודם שחיטתו. אבל ודאי ליכא איסור באכילתו אע"פ שלא נמנה עליו. ונראה דזו היא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל כנראה ממש"כ סופ"ג מהלכות ק"פ וז"ל חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבלת בעור אחד מהן וכו' נתערבו אחר זריקה פטורין מלעשות פסח שני. שאם הקריבו פסח שני נמצא זה שקרב בראשון פסח כשר מביא חולין לעזרה. ואם נמנו כולן על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנוייו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דמאי דאמרינן בגמרא שם לייתו כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנוייו. מפרש הרמב"ם ז"ל דלא משום אכילה שלא למנויו הוא. אלא משום שחיטה שלא למנוייו הוא שאי אפשר שיביאו כולם פסח אחד. והיינו ממש כמו שפירש הר"ש ז"ל שם. ומשמע מזה דס"ל דבאכילה שלא למנוייו. כל ששחיטתו היתה בהכשר כהלכות הפסח. ליכא שום איסורא. הן אמת דלכאורה צ"ע לפי' הרמב"ם והר"ש ז"ל דהא התם כיון דמיהת איכא חד מינייהו דלא עבד פסח הו"ל כשוחט למנוייו ושלא למנייו דכשר. כדתנן התם בפרק תמיד נשחט. וליכא כאן שום חששא משום שוחט שלא למנוייו. ואולי אפשר לחלק לדעתם ז"ל ולומר דדוקא היכא שנתבררו המנויין בפ"ע. וידענו מי הם. אבל התם שלא נתבררו המנויין לעצמן ועל כל אחד מהן איכא לספוקי דילמא לא נמנה על פסח זה. הו"ל כנשחט כולו רק שלא למנוייו בלבד. ואע"ג דלענין שינוי בעלים בשאר קדשים קיי"ל דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. כדתנן בזבחים ריש פרק התערובות עיי"ש. איכא למימר דהיינו לענין שינוי בעלים בשאר קדשים. אבל לענין שלא למנוייו בפסח כל שלא נתבררו המנויין הו"ל כולן כאינם מנויין. דמחשבת שינוי בעלים ומחשבת שלא למנוייו שני ענינים חלוקים הן. כמש"כ התוס' בפרק תמיד נשחט שם בד"ה ואיתקש אוכלין עייש"ה. ויותר נראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שכתב בפ"ב מהלכות ק"פ ה"ג וז"ל אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. הי' אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו. ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהא ראוי לאכול. אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם כתב שכן מפרש הרמב"ם ז"ל הא דתנן בפרק האשה צ"א ע"א אפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן עיי"ש. ודלא כפירש"י שם עיי"ש. והשתא כיון דבמחשבת שלא לאוכליו אע"ג דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר. מ"מ לכתחילה מיהת אסור לשחוט אפי' בכה"ג ודוקא בדיעבד הוא דכשר. ודאי דהכי נמי בלמנוייו ושלא למנוייו לא מכשרינן אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לשחוט בתערובת מחשבת שלא למנוייו. דהא עיקר פסול דמחשבת שלא לאוכלין ממחשבת שלא למנוייו הוא דגמרינן מדאיתקש אוכלין למנויין. כמבואר שם בפרק תמיד נשחט עיי"ש. וא"כ שפיר כתבו הרמב"ם והר"ש ז"ל דכשיביאו כולם פסח אחד יש כאן איסור משום שוחט שלא למנוייו. דאפי' במחשבת למנוייו ושלא למנוייו אסור לשחוט לכתחילה מיהת. ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מתבאר מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת הר"ש ז"ל דליכא איסורא באכילת הפסח שלא למנוייו. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות מעשה"ק הלכה כ"ה שכשהביא שם להלכה מתניתין דסו"פ איזהו מקומן דתנן שאין הפסח נאכל אלא למנוייו שינה לישנא דמתניתין בזה. וכתב וז"ל כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' ושאר בשר הבכור נאכל לכהנים ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים ושאר בשר הפסח נאכל למנוייו כהילכותיו כמו שיתבאר בהלכות הפסח עכ"ל עיי"ש. הרי שתיקן לשון המשנה ולא כתב שאינו נאכל אלא למנוייו. אלא כתב בשר הפסח נאכל למנוייו כמו שכתב בבשר מעשר שנאכל לבעלים. והתם פשיטא דלאו דוקא בעלים ולא אתי אלא לאפוקי שאינו לכהנים דוקא כבשר בכור. ובהדיא קתני במתניתין דסו"פ איזהו מקומן והמעשר לכל אדם עיי"ש. וא"כ הכי נמי בבשר הפסח שכתב שנאכל למנוייו. מתפרש שפיר שזכות אכילתו היא למנוייו. אבל אין הכי נמי שאין שום איסור באכילתו לכל אדם כמו בשר המעשר. ועכצ"ל שהוא מפרש מתניתין כפי' הר"ש ז"ל דמאי דקתני אינו נאכל אלא למנוייו. היינו לומר שאינו נאכל לצאת בו ידי חובתו אלא למנוייו. אבל אחר שאכלו. אע"ג דרשאי. מ"מ לא יצא באכילה זו ידי חובתו וחייב כרת אם לא עשה פסח. וזהו בכלל מה שכתב נאכל למנוייו כהילכותיו כמו שיתבאר בהלכות הפסח. דשם ביאר כל פרטי הלכות אלו. ובכוונה לא כתב כלשון המשנה כדרכו ז"ל. כדי לאשמעינן דאין המשנה מתפרשת כפשוטה לומר שאסורה אכילת הפסח למי שלא נמנה עליו. וכעין זה שינה ג"כ בכוונה לישנא דמתניתין שם במעשר. משום דבלישנא דמתניתין איכא למיטעי דלכל אדם יש זכות באכילת המעשר. ואין בו לבעלים זכות יותר מאחר. ולזה דקדק בלשונו וכתב המעשר נאכל לבעלים. כלומר דלהם הוא שיש זכות באכילתו ולא לאחרים. אע"פ שמותר לכל: עכ"פ מבואר דלדעת הרמב"ם והר"ש ז"ל ליכא שום איסורא באכילת פסח שלא למנוייו. וגם ראיתי בפסיקתא זוטרתא ובשכל טוב בפרשת בא שכתבו וז"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת הכתוב מדבר. היינו דאינו נאכל אלא למנויין עליו. אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו. כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו וכו' עיי"ש. מבואר דס"ל דחבורה אחת היינו כל אותן שנמנו עליו קודם שחיטתו שכבר נצטרפו כולם בשעת שחיטה. ואפי' כשמתחלקים אח"כ בשעת אכילה חבורה אחת הם. ושתי חבורות היינו רק כשבאו אחרים שלא נמנו עליו עם הנמנין על הפסח קודם שחיטתו לאכול מן הפסח בשעת אכילה. ולפי שיטה זו לרבי יהודה דקיי"ל כוותי' דאמר דהפסח נאכל בשתי חבורות וסתם לן תנא כוותי' סו"פ כיצד צולין פ"ו ע"א ע"כ ס"ל דהפסח נאכל שלא למנוייו. ולא מצאתי להם חבר בכל שאר ראשונים ז"ל בשיטתם זו. ועכצ"ל שהיתה להם גירסא אחרת בסוגיא דסו"פ כיצד צולין פ"ו ריש ע"ב עיי"ש ובפירש"י שם ובכ"מ פ"ט מהלכות ק"פ דבלא"ה יש שם חילופי גירסאות. דלפי גירסא שלפנינו מבואר שם להדיא איפוך שיטה זו. ועכ"פ מבואר דלשיטתם ג"כ קיי"ל דליכא איסור באכילת פסח שלא למנוייו. ובעיקר שיטת הרמב"ם והר"ש ז"ל ופסיקתא זוטרתא ושכל טוב יש אתי אריכות דברים הרבה לבנות ולסתור מכמה דוכתי. וכבר הרגיש הר"ש ז"ל גופי' שם שיש הרבה ראיות לסתור. אלא שכתב שיכול לפרשם בריוח שלא יסתרו שיטה זו. ולא ביאר דבריו. וכבר הארכתי בזה במק"א ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דאין בזה מקום קושיא לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו הבמכ"ע דלפי אכלו תכוסו לאזהרת אכילת הפסח שלא למנוייו. אפי' אם נימא דלא ס"ל כדעת הראב"ד. דאפשר לומר דקאי בשיטת הרמב"ם והר"ש ז"ל. גם יש מקום לומר ע"פ מה שראיתי במכילתא דרשב"י פרשת בא על קרא דכל בן נכר לא יאכל בו דדרש התם. ד"א כל בן נכר לא יאכל בו מכאן אתה למד שאם משך ידו הימנו וחזר ונמנה עליו שעובר בלא תעשה עיי"ש. מבואר דס"ל דבכלל אזהרת בן נכר גם אזהרה שלא לאכלו שלא למנוייו. ואפי' אם כבר הי' מן המנויין עליו אלא שחזר ומשך ידו ממנו קודם שחיטה אע"פ שחזר ונמנה עליו אחר שנשחט הרי זה בכלל אזהרת בן נכר לא יאכל בו. משום דמה שנמנה עליו אחר שחיטתו לאו כלום הוא כדתנן בפרק האשה פ"ט ע"א עיי"ש. ולא עדיף ממי שלא נמנה עליו כלל והו"ל אוכל שלא למנוייו ועובר בל"ת דבן נכר לא יאכל בו דנכרי וזר הוא לגבי פסח זה שלא נמנה עליו. ואפשר דזו היא כוונת הר"ש בן גבירול באזהרותיו שכתב אזהרת בן נכר בלשון זר לא יאכל עיי"ש. ובמש"כ שם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' מ"ב עיי"ש. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דבן נכר שוב לא הוצרך למנות לאו הבמכ"ע דלפי אכלו תכוסו אפי' לפירש"י וסייעתו ז"ל. אלא דעיקר דברי המכילתא אלו לא ראיתי מובא בשום מקום אחר. ומסוגיא דתלמודין לא משמע הכי. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים: ועדיין יש להעיר במה שמלשון רבינו הגאון ז"ל כאן משמע דס"ל דכל אזהרות אלו דבן נכר וערל ותושב עלייהו גופייהו קיימי. וכדמשמע מלשונו שכתב לא יכרו עליו. והוא מלשון הכתוב. ויכרה להם כרה גדולה מלכים ב' ו' כ"ג אבל ממש"כ באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור זכור וז"ל צלי אש ומצות באכלם לנכרי וערל בל יערכון עכ"ל. משמע להדיא דס"ל דאין אזהרות אלו אלא על המאכילן. ולא על האוכל עצמו. וגם בשאר מוני המצות יש בזה מבוכה. דהרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קכ"ו קכ"ז כתב אזהרות תושב ושכיר וערל על המאכילן. ובלאו קכ"ח כתב אזהרת בן נכר על האוכל עצמו עיי"ש. אבל בחבורו הגדול בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ז כתב אזהרת בן נכר ואזהרת תושב ושכיר על המאכיל. ואח"כ בהלכה ח' כתב אזהרת ערל על האוכל עצמו עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם בה"ז וכן הוא בחינוך מצוה י"ג י"ד י"ז עיי"ש. אבל הסמ"ג לאוין שנ"ג שנ"ד שנ"ה כתב כל שלשה לאוין אלו על האוכל עצמו. אבל ברמזי הלאוין בריש ספרו כתב לאו דערל ולאו דבן נכר על האוכל עצמו. אבל לאו דתושב ושכיר כתב לאזהרה על המאכיל עיי"ש. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי דלאו דערל וכן לאו דתושב ושכיר כתב לאזהרת האוכל עצמו כלישנא דקרא. אבל אזהרת לאו דבן נכר כתב לאזהרה על המאכיל עיי"ש בלשונו. וכן ראיתי להרב המאירי ז"ל ביבמות ר"פ הערל שכתב דלאו דבן נכר הוא אזהרה להמאכילו עיי"ש בדבריו. ובתוס' הרא"ש ז"ל ריש פרק הערל ראיתי דלענין לאו דתושב ושכיר לא ברירא לי' למאי דמוקמינן לי' התם בערבי וגבעוני מהול או בגר שטבל ולא מל. אי קיימא האזהרה להאוכל גופי' או להמאכילו. ודבריו סותרים זה את זה בההיא סוגיא גופא. דבריש הסוגיא שם ע' ע"ב בד"ה אלא לאפנויי וכו' כתב וז"ל והאי דדריש במכילתין תושב ושכיר בעכו"ם. נראה לי דלא להזהיר את העכו"ם שלא יאכל דלא מצינו אזהרה לעכו"ם. אלא להזהיר ישראל שלא יאכיל להם עכ"ל עיי"ש. ואח"כ לקמן ע"א ע"א בההיא דאמרינן ור"ע האי תושב ושכיר מאי עביד לי'. ומשני אמר ר"ש לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. כתב שם וז"ל דלעכו"ם ערל כמו דדריש לי' במכילתא לא איצטריך. דלא עדיף מערל וכו'. ומכאן נראה לי לפרש דקרא אתי להזהיר העכו"ם שלא יאכל דאי להזהיר ישראל שלא יאכילנו אפי' בעכו"ם ערל הוה מצי לאוקמי קרא. ומיהו דבר תימה הוא שלא מצינו אזהרה לעכו"ם עכ"ל עיי"ש. נראה שחזר בו ממש"כ לעיל מיני' דאין האזהרה אלא להזהיר את הישראל שלא יאכילנו. משום מה שהוקשה לו לפ"ז דא"כ אפי' בעכו"ם ערל הוה מצי לאוקמי קרא דתושב ושכיר. ואי משום דתיפוק לי' משום לאו דערל. הא ליתא דאי משום לאו דערל לא הוזהר אלא הערל גופי'. משא"כ משום לאו דתושב ושכיר שאין אזהרתו אלא על המאכילו. וענין אחר הוא לגמרי. ולכן חזר בו והכריח מזה דגם לאו דתושב ושכיר אינו מזהיר אלא את האוכל עצמו ולא המאכילו. ולפמש"כ הרמב"ם בסה"מ שם דגם לאו דערל לא בא להזהיר אלא על המאכילו. אין מזה הכרע. ואדרבה איפכא מוכח. דאם איתא דלאו דתושב ושכיר לא בא להזהיר אלא להאוכל גופי' א"כ בעכו"ם ערל הוה מצי לאוקמי. ואי משום דתיפוק ליה משום ערל. הא ליתא. דלאו דערל לא קאי אלא על המאכיל. ואיצטרך לאו דתושב ושכיר להזהיר להאוכל גופי'. אלא ודאי גם לאו דתושב ושכיר לא אתי להזהיר אלא להמאכיל. ואין לדחות ולומר דכיון דלהרמב"ם בסה"מ לאו דבן נכר הוא אזהרה להאוכל עצמו. א"כ אכתי תיפוק לי' משום לאו דבן נכר. דזה ליתא דא"כ אכתי מאי משני דאיצטריך לערבי מהול וגבעוני מהול. אטו משום דמהול הוא תו לא הוי בכלל בן נכר. ועכצ"ל כמש"כ בתוס' הרא"ש שם. וכ"כ שאר ראשונים ז"ל. דמבן נכר לא שמעינן להו. משום די"ל דבן נכר לא קאי אלא על ישראל מומר לע"ז דגרע טפי לענין קדשים מעכו"ם עיי"ש בדבריהם. וא"כ ע"כ רק משום לאו דערל איצטריך לאוקמי לאו דתושב ושכיר בערבי וגבעוני מהול. ומוכרח שפיר מזה דגם לאו דתושב ושכיר לא בא להזהיר אלא שלא להאכילו ולא להאוכל עצמו: מיהו עיקר דברי הרמב"ם בסה"מ שם וכן דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם דלאו דערל לא בא להזהיר אלא על המאכיל תמוהים טובא דמהיכא תיתי לומר כן. ואמאי לא נימא דלהערל גופי' קמזהיר קרא. דהרי עיקר קרא בערל ישראל מיירי. וא"כ שפיר שייכא האזהרה לדידי' גופי'. וכמש"כ בכ"מ בפ"ט מהלכות ק"פ סוף ה"ז עיי"ש. ודברי הרמב"ם בסה"מ עצמן תמוהין שנראין כסותרין זה את זה. שכתב הזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אמרו כל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה עכ"ל. שבתחילת דבריו מבואר דאזהרה זו היא על המאכיל. ומדסיים ואמר דהערל שאכל לוקה מבואר דלערל עצמו מזהיר הכתוב. ואולי ט"ס הוא בסה"מ. וראיתי ברמזי המצות שבריש הלכות ק"פ דשם מתבאר דס"ל להרמב"ם דכל שלשה לאוין אלו הם מזהירים להאוכל עצמו עיי"ש. וזה סותר לדבריו שבסה"מ ושבפנים בפ"ט. וקצת אפשר לומר דמזה ראי' למש"כ קצת אחרונים דבאמת גם להרמב"ם ז"ל עיקר אזהרת תושב ושכיר ובן נכר היא על האוכל עצמו ומש"כ בהלכות ק"פ שם דהמאכיל מן הפסח למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר עובר בל"ת. היינו בלאו דלפני עור. אבל אין זה נכון. ובהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קכ"ו שהזהירנו מהאכיל הפסח לגר תושב והוא אמרו תושב ושכיר לא יאכל בו עיי"ש. הרי דלדעתו עיקר הלאו אינו אלא אזהרה להמאכילו. וגם מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל שכתב עובר בל"ת ודאי משמע דכוונתו ללאו האמור בענין. והזכירו הרמב"ם שם. דאל"כ הו"ל לפרש בהדיא שעובר בלפני עור. ואין להאריך בזה. ועכ"פ ודאי לומר דלאו דערל לא יאכל בו אינו אלא אזהרה להמאכילו הוא תמוה טובא. וגם מכל הסוגיא דר"פ הערל לא משמע הכי. ונראה דמה"ט חזר בו רבינו הגאון ז"ל וכתב כאן אזהרת ערל בהערל גופי'. וכן לענין אזהרת בן נכר. אע"ג דבזה יש מקום לומר דאין האזהרה אלא על המאכיל מטעם שכתב בכ"מ שם. וז"ל ואע"ג דלא כתיב אלא כל בן נכר לא יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו. משמע לרבינו דלאו לדידהו מזהיר. דעכו"ם לא חיישי למאי דמזהיר קרא. אלא לישראל מזהיר שלא יאכילום וקרי בי' לא יאכיל וכו' עכ"ל עיי"ש. מ"מ לענין בן נכר ודאי אין זה מוכרח. דכיון דבן נכר כולל נמי ישראל מומר לע"ז ודאי על האוכל עצמו נמי שייכא אזהרה זו. דהרי פשיטא דגם מומר לע"ז בשתוף נמי בכלל בן נכר הוא. שהרי דינו כעובד ע"ז לכל דבריו ונסקל. וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש פ"ב מהלכות ע"ז עיי"ש. וא"כ ודאי אפשר שיהא מוזהר באזהרה זו ובשאר אזהרות שבתורה אע"פ שעובד עכו"ם בשתוף. ואע"ג שדינו כמומר לכל התורה. וגם נפק"מ באזהרה זו לענין שאם שחט הפסח לשמו הו"ל בכלל שלא לאוכליו ושלא למנוייו. כיון שהוא מוזהר מדאורייתא שלא לאכלו. וגם נפק"מ לענין שאם הפרישו בני נכר פסח לעצמם אינו נתפס בקדושה והרי הוא חולין. כיון דלאו בר פסח הוא. והתורה הוציאתו מכלל מצוה זו מדכתיב כל בן נכר לא יאכל בו. ואפשר דמהאי טעמא חזר בו רבינו הגאון ז"ל כאן. וגם אזהרה זו כתב על האוכל גופי': ומיהו לענין גר תושב לכאורה דברי הכ"מ נכונים. וכן כתב הרא"ש ז"ל שלא מצינו אזהרה לעכו"ם כמשכ"ל וא"כ צ"ע לכאורה לרבינו הגאון ז"ל שכתב אזהרה זו ג"כ על האוכל גופי'. ואמנם לפמשכ"ל דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל דאזהרה דתושב ושכיר בישראל מיירי. לאזהרה לאוכל שלא למנוייו. אין כאן מקום קושיא כלל. ואפי' למשכ"ל דהוא אזהרה לגר שמל ולא טבל. ג"כ לק"מ וכמבואר. ואמנם בעיקר דברי הרא"ש אלו דפסיקא לי' שלא מצינו אזהרה לנכרי. תמוה דאטו מי לא אשכחן אזהרה דיום ולילה לא ישבתו שהוא אזהרה לבני נח. וכן אזהרת אבר מן החי נאמרה לבני נח. וגם שאר שבע מצות דידהו כתיבי בקרא. כמבואר בפרק ארבע מיתות. ואולי אפשר לומר דכוונת הרא"ש ז"ל רק לאזהרה שנאמרה ע"י משה. משום דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וכיון דפרשת הפסח נאמרה ע"י משה לא יתכן שיהא בה אזהרה לנכרים. מיהו אין זה מוכרח לפי מה שפירש"י תורה אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב אחזנוה ולא נעזבנה. ועי' ג"כ בספרי וזאת הברכה פיסקא שמ"ה. ובפרק ארבע מיתות נ"ט ריש ע"א עיי"ש. וראיתי מי שתמה לפי דעת הרמב"ם והחנוך והסמ"ג דאזהרת תושב ושכיר קאי על גר תושב. א"כ היכי מנו מצוה זו במנין הלאוין. דאינן אלא מצות שנאמרו לישראל. וא"כ הו"ל למנות ג"כ לאו דיום ולילה לא ישבתו שהוא אזהרה לבני נח שלא ישבתו. ובאמת אין בזה סרך קושיא. דמנין תרי"ג מצות לא למדנו אלא מדכתיב תורה צוה לנו משה וגו'. וא"כ אזהרה דיום ולילה לא ישבתו שלא נאמרה ע"י משה אינה מן המנין. וכן אמרינן סוף מכות כ"ג ע"ב תרי"ג מצות נאמרו לו למשה וכו' עיי"ש. אבל אזהרה דתושב ושכיר שנאמרה ע"י משה שפיר י"ל שבאה במנין תרי"ג. איברא ודאי לפי גירסת הבה"ג בהקדמתו. והביאה הרמב"ן ז"ל בריש שורש ראשון דגרס תרי"ג מצות נצטוו ישראל עיי"ש. ודאי אין למנות בכללן אזהרה שלא נאמרה לישראל. אבל אין גירסת הרמב"ם ז"ל שם ושאר ראשונים כן. וא"כ אין משם הכרע. ועיקר קושייתו מאזהרת יום ולילה לא ישבותו. בלא"ה אין מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דאזיל לטעמי' דמבואר בפ"י מהלכות מלכים ה"ט דס"ל דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא. ואין הטעם אלא משום שאסור לו לב"נ להוסיף על שבע מצות שלו. וה"ה לכל שאר מצות עיי"ש בדבריו. וכ"כ בלח"מ שם דלהרמב"ם ז"ל קרא דיום ולילה לא ישבתו אסמכתא בעלמא הוא עיי"ש בדבריו: איברא דבלא"ה יש מקום להקשות לפמשכ"ל לדעת קצת ראשונים ז"ל דליכא איסורא באכילת בשר הפסח שלא למנויו. א"כ היכי יתכן לומר דגר תושב מוזהר שלא לאכול מן הפסח. והא קיי"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ובשלמא אם נימא דגם לישראל אסור אכילה שלא למנוייו. ואין לו היתר אכילה אלא בפסח שנמנה עליו. לא תקשה מידי לפמש"כ התוס' בפרק ארבע מיתות דבעכו"ם ששבת לא שייכא ההיא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. משום דישראל הוזהרו לשבות עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דישראל הוזהרו לעשות פסח ולאכלו לא שייך בזה ההיא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל כיון דבאכילה שלא למנוייו ליכא לישראל שום מצוה כלל. אלא דאיסורא ליכא בהכי. ורשות גמור הוא. ודאי קשה לכאורה. ובפרט דנכרי הו"ל לעולם שלא למנויו. דהא לא שייך במצות פסח כלל ואין מינויו מנוי כלל. אלא ודאי מוכרח מזה דאזהרת תושב ושכיר לא על הגר תושב קאי. מיהו אין מזה הכרח לפמש"כ התוס' בפרק ארבע מיתות נ"ט ע"א בד"ה ליכא מידעם וכו' דאע"ג דעכו"ם ששבת אפי' בשני בשבת חייב מיתה ובישראל ליכא מצוה לשבות בשני בשבת. וא"כ הו"ל לומר ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. מ"מ כיון דישראל מיהת יש עליו מצוה לשבות בשבת שוב לא אמרינן בכיו"ב ליכא מידי וכו' עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דמיהת באכילת הפסח איכא מצוה לישראל אע"ג דבשלא למנוייו ליכא מצוה. מ"מ לא שייכא בה סברא דליכא מידי וכו'. מיהו לפמש"כ בלח"מ שם דלהרמב"ם ז"ל לית לי' סברת התוס' בזה. וגם במצוה ס"ל דאמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עיי"ש. ודאי קשה דא"כ היכי אפשר לומר דאסר קרא אכילת הפסח לגר תושב כיון דלישראל שרי. ועכצ"ל דלדידי' אין הכי נמי דליכא אזהרה לגר תושב. ואזהרה דתושב ושכיר אינה אלא להמאכילו בלבד. ואין להאריך בזה. ועפ"ז יצא לנו עוד טעם למה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם לאו דתושב ושכיר. משום דאפשר לומר דס"ל דאין האזהרה אלא לגר תושב גופי'. וכדאיתא במכילתא. וכמש"כ התוס' בר"פ הערל אליבא דר"א. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא פרשת בא עיי"ש. וכן הוא דעת רבינו חננאל בפי' לפסחים צ"ה ע"א עיי"ש. וגם ס"ל כגירסת הבה"ג דתרי"ג מצות היינו דוקא אותן שנאמרו לישראל כמשכ"ל. וא"כ אין לאו זה בא במנין תרי"ג מצות. אבל כאן חזר בו מזה ומנה לאו זה. אבל אין צורך לזה. דבלא"ה אתי שפיר כמו שביארנו לעיל:

1 וְעָרֵל

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »