ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קס״ו

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

166 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לא יראה. ולא ימצא. כתיב בס' בא שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. וכתיב שם עוד ולא יראה לך חמץ ולא יראה שאר בכל גבוליך. והנה הרא"ם ז"ל בביאורו על הסמ"ג וכן הרש"ל ז"ל בביאורו שם לאין ע"ז ע"ח עמדו על הרמב"ם ועל הסמ"ג שמנו שני לאוין אלו והרי אין זה אלא כשאר לאוין הכפולין בתורה. דהא איך שניהם מזהירין אלא על דבר אחד. וכבר השריש הרמב"ם ז"ל שורש תשיעי דכל כיו"ב אינו נמנה אלא בלאו אחד. ואין חולק בזה. והרא"ם ז"ל הניחה בצ"ע. ודברי הרש"ל ז"ל אינם מספיקים כלל. וגם דורש שם דרשות מעצמו עיי"ש. והוא תמוה. ובכ"מ פ"א ה"ג מהלכות חמץ כתב לתרץ קושייתם וז"ל והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשנראה לעינים דוקא. וכן משמע בסה"מ לאוין ר' ור"א. ומש"כ הרמב"ם שם בפ"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימר דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם. אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם. דכל היכא דעבר בבל יראה עובר נמי בלא ימצא. אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא וכו' עכ"ל עיי"ש. ומש"כ שכן משמע בסה"מ שם. פשוט דכוונתו מדכתב הרמב"ם שם וז"ל הזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו וכו'. הזהירנו שלא ימצא חמץ ברשותנו ואפי' לא נראהו וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דלאו דלא יראה אינו אלא בנראה לעינים ממש. אבל בשאינו נראה אינו עובר אלא בלאו דלא ימצא. וכן ראיתי להבה"ג הלכות פסח פ"א שכתב וז"ל וכיון דבטלי' אי משתכח לבתר הכי וחזי לי' לא מיחייב עלי' בבל יראה ובל ימצא עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דלאו דלא יראה הוא על הראי' ממש. וכל שאינו רואהו בעיניו לא קעבר עליו. ולשון זה איתא נמי בהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון הלכות פסח ריש דף י"ב עיי"ש. וכן מבואר בדברי הבה"ג שם לקמן פ"ב שכתב וז"ל דהא לא אשכחן גבי איסורין שבתורה דאסורין בראיה ואסורין בבל ימצא כחמץ וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאזהרת לא יראה היא על הראיה ממש. וכן מבואר בפירש"י רפ"ב דפסחים כ"א ע"א בד"ה ואי תניא חיה וכו' וז"ל ה"א היא עדיפא משום דאי משיירא מצנעא לה ולא עבר בבל יראה עכ"ל עיי"ש. וכן נראה מפירש"י שם לעיל ו' ע"א בד"ה אפי' מר"ה וכו' שכתב וכשרואהו עובר עליו עיי"ש. הרי דס"ל דאינו עובר אלא בראיה דוקא. הן אמת דדברי רש"י שם צ"ע אצלי. דנהי דלאו דלא יראה בראיית עינים תליא רחמנא וכשלא ראהו לא עבר. מ"מ הרי אכתי איכא לאו דלא ימצא שאינו תלוי בראי' כלל. ועי' ג"כ מש"כ הרש"ל והרש"א ז"ל שם ובמש"כ הר"ב י"ד שם. ולפנינו יתבאר בזה. ועכ"פ ודאי מתבאר מפשטות דברי רש"י ז"ל דלאו דלא יראה על ראיית עינים הוא דקא מזהיר. והר"ב פרי חדש סי' תמ"ג סק"א האריך לתמוה על פירש"י בר"פ כל שעה שם ועל דברי הכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל והסמ"ג מסוגיא דפ"ק דפסחים ה' ע"ב עיי"ש. ואין דבריו מוכרחין כלל. כמו שכבר ביארו האחרונים ז"ל. וכן נראה גם מדברי רבינו חננאל ז"ל בפירושו לפסחים ה' ע"ב שכתב שם וז"ל מה שאור האמור בבתים כיון שהוא מצוי בביתו עובר בבל יראה ובבל ימצא וכו' שאין אדם רואה בביתו אלא דבר המצוי בביתו וכו' עיי"ש. וכן לקמן ו' ע"א כתב וז"ל והחמץ בזמן איסורו יוצא מרשותו ואינו קרוי חמצו אלא להתחייב בו בראייתו ובהיותו מצוי ברשותו בלבד וכו' עכ"ל עיי"ש: ואמנם מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דפסחים סי' ט' משמע לכאורה דלא ס"ל הכי. שכתב שם וז"ל ועובר עליו בבל יראה ואע"פ שאינו רואה. דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה. משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראייה. ואע"פ שאינו יודע שהוא בביתו מ"מ בל יראה איכא וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן הבינו קצת אחרונים ז"ל מדבריו. אבל נראה דאדרבה איפכא מוכח מדבריו. דהרי לכאורה דבריו תמוהים שהם נגד ברייתא ערוכה שם לעיל ה' ע"ב דתניא ולא יראה לך שאור יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא עיי"ש. ופירש"י ז"ל יכול נלמוד ממקרא זה שיטמין את שלו כדי שלא יראנו ודיו. דהא לא יראה כתיב וכו'. ת"ל לא ימצא אסר לך הטמנה שאף היא בכלל מציאה עכ"ל עיי"ש. וזה מוכרח וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש פ"ד מהלכות חו"מ עיי"ש ובדברי רבינו מנוח ז"ל שם. הרי דגם מלשון לא יראה שפיר אימעיט טמון שאינו רואהו. אלא דלכאורה יש מקום לדון קצת לומר דבתר דגלי קרא דלא ימצא נפק"ל מיני' גם לקרא דלא יראה שגם הטמון בכלל. וכמש"כ הפר"ח שם עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרא"ם ז"ל בביאורו על הסמ"ג שם עיי"ש. אבל מ"מ הרי מבואר בהך ברייתא להדיא דאי לאו קרא דלא ימצא הוה שמעינן מקרא דלא יראה דלא הזהיר קרא אלא על הנראה לעינים. אבל הטמון ומכוסה ונעלם מעינים שרי. וכן מבואר במכילתא דרשב"י פרשת בא עיי"ש. ולסברת הרא"ש ז"ל הרי אין שום משמעות לזה מהך קרא כיון דלא כתיב לא תראה. אבל נראה דלק"מ לפי מה שדקדק הרא"ש ז"ל בלשונו וכתב דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה. משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראייה וכו'. כלומר ודאי אימעיט מלישנא דהך קרא הטמון במקום שאינו ראוי לראייה. אבל פירורין שהם לפניו בביתו אלא שמפני קוטנן אינו רואה אותן בשעת בדיקה אע"פ שהן במקום הראוי לראייה. ואילו נסתכל בהן היטב בשעת בדיקה שפיר היה רואה אותן. הו"ל בכלל אזהרת לא יראה. דלא מיעט קרא אלא הטמון במקום שאינו ראוי לראייה. מדלא כתיב לא תראה דליהוי משמע דכל שאינו רואהו אע"פ שישנו לפניו בביתו מותר. אלא לא יראה הוא דכתיב וכל שהם לפניו במקום שראוי לראות אפי' אינו רואה אותם בבדיקתו כמו פרורין שהם לפניו אלא שמפני קוטנן לא מצאן בבדיקתו. שפיר קרינן בהו לא יראה. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת הרא"ש ז"ל. והשתא א"כ אדרבה מתבאר מדברי הרא"ש אלו דכל שהחמץ הוא במקום שאינו ראוי לראייה אינו בכלל אזהרת לאו דלא יראה. ודוקא דומיא דפרורין שבביתו אלא שמפני דקותן וקטנותן הוא דאינן נראין בלא הסתכלות היטב הוא דס"ל להרא"ש ז"ל דהו"ל בכלל לאו דלא יראה: איברא דלפ"ז דברי הרא"ש ז"ל תמוהים מאוד לכאורה. דלמה לו לפרש טעמא דפרורין. דבעינן למימר התם לס"ד דהא דהבודק צריך שיבטל היינו משום פרורין שלא מצאן בשעת בדיקה. דהיינו משום שישנם בכלל אזהרת בל יראה. תיפוק לי' דאפי' את"ל שאינם בכלל לאו דלא יראה משום שאינו רואה אותם. הרי עכ"פ שייכא בהו אזהרת לא ימצא. למאי דס"ד התם מעיקרא דלא אמרינן פרורין ממילא בטלי. וביותר תמוה לפי המתבאר מדברי הרא"ש אלו דכל שהחמץ הוא במקום שאינו ראוי לראייה אינו עובר עליו בלא כלום. וזה סותר להמבואר בברייתא שם. ומייתי לה הרא"ש ז"ל גופי'. שם לעיל סי' ד'. דטמון אע"פ שאינו בכלל לאו דלא יראה מ"מ איתרבי מיהת מקרא דלא ימצא. וזו לכאורה תמיהא גדולה על הרא"ש ז"ל. ואמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בפ"ק דפסחים ה' ע"ב דתניא התם שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך. לפי שנאמר לא יראה לך חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא וכו'. ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים. בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה. ת"ל שאור שאור לגז"ש. נאמר שאור בבתים שאור לא ימצא בבתיכם. ונאמר שאור בגבולין לא יראה לך שאור. מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים. אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו'. ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' אף שאור האמור בבתים וכו' עיי"ש. וכתב הריטב"א שם וז"ל פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גז"ש הרי הוא כאילו כתיבי תרוייהו בבתים ובגבולין. ואפי' בגבולין עובר בשניהם. וכיון שכן תו לא שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרי בבתים. ואחרים פירשו דלא אהני גז"ש אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אתריות. וליתן חומרא דבתים בגבולין לאסרן באחריות. אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה לחוד. ומינה דשרינן טמון עכ"ל עיי"ש. ולכאורה סברת האחרים תמוה מאוד. דהא בהדיא קתני בההוא ברייתא דבין בבתים ובין בגבולין איכא הנך תרי לאוי דבל יראה ובל ימצא. ובין בבתים ובין בגבולין עובר אף על הטמון. ובשלמא מאי דקתני בברייתא שם דלאו דלא יראה האמור בגבולין איתי' נמי בבתים. לא תקשה מידי. משום דגם בלא גז"ש נפק"ל דלא יראה נוהג גם בבתים כמבואר בברייתא שם דקתני ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו'. מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל שאור שאור לגז"ש. הרי דגם בלא גז"ש קים לי' לתנא דלא יראה דגבולין איתי' נמי בבתים. והיינו משום דבתים נמי בכלל גבולין נינהו. וכמש"כ בתוס' רי"ד ובר"ן שם עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י שם לעיל בד"ה והלא כבר וכו' עיי"ש. וגם הריטב"א ז"ל בשם אחרים לא כתב אלא דלא ימצא האמור בבתים ליתא בגבולין ושרי בהו טמון. דלענין זה לא אהני גז"ש ליתן הלאו האמור בבתים גם בגבולין ולאסור טמון. אבל הלאו האמור בגבולין ודאי גם להאחרים איתי' גם בבתים. דלא צריך גז"ש להכי כמבואר בדבריהם. אבל אכתי הא ודאי תמוה טובא. דהרי בברייתא קתני בהדיא אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו'. הרי דגם לענין לעבור בלאו דלא ימצא ולאיסור הטמון גמרינן בגז"ש דשאור שאור גבולין מבתים. וכן מתבאר מרישא דברייתא שם דקתני ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה וכו' מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה. ת"ל שאור שאור לגז"ש וכו'. הרי דיליף גם לגבולין שיהא עובר בבל ימצא ובל יטמין. וא"כ שיטת האחרים אלו היא איפוך המבואר בברייתא בדוכתה. ומפורש בהדיא כדעת הרא"ה בשם רבו ז"ל. וזו פליאה נשגבה לכאורה: ואמנם גם דברי הרא"ה בשם רבו תמוהים לכאורה דלמה איצטריך להביא כן בשם רבו. וכן על הריטב"א יש לתמוה שהביא דברי הרא"ה אלו מאחר שכן מפורש בהדיא בברייתא במקומו. וגם איך לא הרגיש שדברי אחרים אלו הם איפוך המבואר בההיא ברייתא גופא. אבל נראה דעיקר מחלקותן של הרא"ה בשם רבו ואחרים אלו אינו אלא אם מוזהר עלה מדאורייתא בלאו דלא ימצא בגבולין כמו בבתים. דהרא"ה בשם רבו ס"ל דגם בגבולין ישנו ללאו דלא ימצא ואסור הטמון מדאורייתא. כדנפק"ל בגז"ש דשאור שאור גבולין מבתים. אבל האחרים ס"ל דודאי מדאורייתא ליכא אזהרת לא ימצא אלא בבתים בלבד. דלא אהני גז"ש אלא ליתן קולא דלאו דלא יראה האמור בגבולין גם ללאו דלא ימצא האמור בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה שלא קבל אחריותן וליתן חומרא דלאו דלא ימצא האמור בבתים גם ללאו דלא יראה האמור בגבולין לאסור בקבלת אחריות של אחרים. אבל עיקר לאו דלא ימצא אינו אלא בבתים דוקא. דכיון דבהדיא כתיב בי' בבתיכם למעוטי גבולין לא אתי גז"ש ועקר קרא. וליכא בגבולין אלא לאו דבל יראה לחוד. וא"כ מדאורייתא לא מיתסר טמון ומאי דנקט בברייתא לענין גבולין לאו דלא ימצא ובל יטמין. מדרבנן בעלמא הוא ואסמכוה אגז"ש. כן נראה מוכרח בזה: אלא דאכתי יש לתמוה לשיטה זו מדאמרינן בירושלמי פ"ק דפסחים ה"א כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנים על ביעור חמץ וכו'. אמר ר"י הדא דתימר בבתים אבל בחצרות חשודין הן. דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכן עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה דהרי גם בחצרות כתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ועכצ"ל דמהך קרא ליכא למשמע למיסר טמון. ואין ממנו ראיה על ביעור חמץ. דבהטמנה סגי וליכא אזהרה על ביעור חמץ אלא מקרא דלא ימצא דשמעינן מיני' נמי אזהרה על הטמון. ואינון דרשין בבתיכם לא בחצרותיכם. וא"כ לדידהו בחצרות ליכא ביעור מדאורייתא לחמץ. וכיו"ב כתב בש"ק שם עיי"ש. וא"כ לכאורה תמוה לשיטה זו דהרי זהו טעות של הכותים. ומבואר דלדידן ליתא. ומיהו נראה דלק"מ ואדרבה משם ראי'. מדלא קאמר התם נמי דאינון דרשין לא יראה לאפוקי טמון. וגם אמאי לא נקט אלא חצרות ולא נקט גבולין סתם. אלא ודאי נראה דקושטא דמילתא הוא דאין הטמון בכלל לאו דלא יראה. ולזה בגבולין דליכא אלא לאו דלא יראה ליכא בהו איסור טמון מדאורייתא אפי' לדידן. ולכך לא נקט בירושלמי אלא חצרות. דלדידן חצר שמשמש ג"כ תשמישי בית בכלל בית הוא. והו"ל בכלל אזהרת לא ימצא. וכן מוכרת מלישנא דברייתא דקתני אין לי אלא שבבתיכם בבורות בשיחין ובמערות מנין ת"ל בכל גבולך עיי"ש. הרי דלא איצטריך לרבות מבכל גבולך אלא בבורות בשיחין ובמערות וכיו"ב. אבל חצרות שפיר נפק"ל מבבתיכם. דחצר בכלל בית הוא. אלא דכותים הוא דסברי דבבתיכם בתים ממש משמע ודרשי בבתיכם לא בחצרותיכם. אבל גבולין כגון בורות שיחין ומערות שאינם בכלל בית ודאי לדידן נמי אינם בכלל אזהרת לא ימצא דאימעיטו מבבתיכם. וא"כ ליכא בהו איסור טמון מדאורייתא וכדעת האחרים שהביא הריטב"א ז"ל: ומעתה נראה דזו היא ג"כ דעת הרא"ש ז"ל שם. ושפיר כתב שם דטעמא דפרורין אינו אלא משום שהן בכלל אזהרת בל יראה אע"פ שאין נראין. דכוונתו בזה דאפי' במקומות דלית בהו לאו דלא ימצא וכל אזהרתן אינה אלא משום לאו דבל יראה. והרי פרורין אינם נראין וא"כ היה מקום לומר דהו"ל כטמון דליתי' בכלל אזהרת לא יראה. וא"כ ליכא בהו שום איסורא דאורייתא. ולזה כתב דליתא. דודאי הו"ל בכלל אזהרת לא יראה ולא דמי לטמון וכמו שנתבאר. ועפ"ז אתו שפיר נמי דברי רש"י בפ"ק ובריש פ"ב דפסחים שעמדנו עליהם לעיל שדבריו צ"ע טובא לכאורה. אבל לפ"ז אפשר לומר דכוונתו לומר דכשרואהו עובר אפי' במקום דאינו בכלל אזהרת לא ימצא. אלא לא יראה בלבד הוא שנוהג בו. וא"כ אין בטמון בו איסור דאורייתא. וכן בההיא דר"פ כל שעה כוונתו דאי תנא חיה ה"א דמיירי במקום דליכא בטמון איסור דאורייתא. ומשום דאי משיירא מצנעא ולא עבר עליו בלא כלום. איברא דראיתי בס' הפרדס הגדול לתלמידי רש"י ז"ל סי' קמ"ט שכתב וז"ל חטין הבאין בספינה אסורין בפסח וכו' שא"א שלא נישורו בספינה ועובר המקיימן אפי' בבית המיוחד להן משום שאור לא ימצא בבתיכם עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל לרש"י ז"ל דכיון שמקיימן בבית מיוחד להן הו"ל כטמון ואינו בכלל אזהרת לא יראה משום שאינו נראה. אלא דמ"מ עובר מיהת משום אזהרת לאו דלא ימצא שנוהג גם בטמון ואינו נראה לעין. ואע"ג דבית המיוחד להן נראה דלא הו"ל אלא בכלל גבולין. שהרי אינו דר בו אלא יחדוהו לאוצר ולא קרינן בי' בתיכם. ועכצ"ל דס"ל דלאו דלא ימצא נוהג גם בגבולין מדאורייתא. וכדעת הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל. מיהו אין הדבר ברור כי דברים אלו הם מרש"י ז"ל. דידוע דשם נאספו הרבה דברים שאינם מרש"י ז"ל אלא מגדולים אחרים. ועיקר הדברים הללו צ"ע טובא מסוגיא דפ"ב דפסחים מ' ע"ב עיי"ש. ובטור או"ח סי' תס"ז בשם בה"ג ורב כהן צדק מבואר איפכא עיי"ש. ודברי רב כהן צדק ז"ל אלו הביא ג"כ בהלכות פסחים להרי"ץ אבן גיאת דף צ'. ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי' רפ"ה ובאריכות יותר במעשה הגאונים סי' ל"א עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מבואר מזה דס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דלאו דלא יראה ליתא אלא בנראה לעינים ולא בטמון. וכן ראיתי להראב"ן ז"ל בספרו דף ע"ב ע"ג שכתב בטעם ההיתר להשהות כלים הבלועים מחמץ בפסח וז"ל דכיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובל ימצא. ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר. אבל בלוע אינו נראה ומצוי. ומיהו צריך להדיח הקדירות כשמצניען שלא ישאר מן החמץ כלום שלא יהא נראה עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל ג"כ דאזהרת לא יראה היא על הראיי' ממש בעינים. וכל שאינו נראה לא עבר עליו בלא יראה. אלא משום דאורחא דמילתא להצניע בבית דהו"ל נמי בכלל אזהרה לא ימצא והיה מקום לומר דנהי דאינו נראה וליכא לאו דלא יראה. מ"מ אכתי מוזהר עליו משום לאו דלא ימצא. לזה איצטריך הראב"ן ז"ל לומר דבזה גם משום לאו דלא ימצא לא מתסר משום דאינו מצוי ג"כ ולא קרינן בי' נמי לא ימצא: ולכאורה יש להעיר לפ"ז בפ"ק דפסחים ו' ע"א דאמרינן אר"י א"ר המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות תו"מ מיירי התם בשלא ביטלו עיי"ש. ולפ"ז קשה מאי קמ"ל. פשיטא דחייב לכפות את הכלי כדי שלא לעבור מיהת בלאו דלא יראה דבכך לא יהא החמץ נראה. ואע"ג דאכתי איכא לאו דלא ימצא. מ"מ כל מאי דאפשר למיעבד למעוטי באיסורא פשיטא דאית לן למיעבד. אלא ודאי מוכרח לכאורה מזה דכפיית כלי נמי אינה מצילתו שלא לעבור בלא יראה. ושפיר איצטריך לאשמעינן דאע"פ שאין זו מצילתו אפי' מעבירת לאו דלא יראה. מ"מ צריך לכפות עליו את הכלי כדי שלא יכשל בו לבא לאכלו. וא"כ מתבאר מזה דגם אזהרת לא יראה לא בראיית עינים תליא וכדעת הרא"ם ז"ל והפר"ח שם. ומיהו נראה דאין מזה הכרע. דאיכא למימר דאין הכי נמי דכפיית הכלי היינו כדי להצילו מעבירת לאו דלא יראה. ואיצטריך לאשמעינן דלא תימא דכיון שכבר טרח לבדוק כל רשותו מחמץ ולבערו הו"ל גילוי דעת דמוכח שהוא מבטל כל שאר החמץ שלא מצא בבדיקתו. וכביטול גמור בפיו דמי ושוב לא עבר עליו לא בבל יראה ולא בבל ימצא. ואשמעינן רב דליתא משום דמסתמא לית לן למימר בגלוסקא יפה דבטלה. כדאמרינן התם לקמן עיי"ש. והילכך ודאי צריך לכפות עליו את הכלי כדי להנצל עכ"פ מעבירת לאו דלא יראה. ואע"ג דבלא"ה כבר אשמעינן רב גופי' דהבודק צריך שיבטל דשמעינן דהבדיקה עצמה לא חשיבא כביטול לחמץ שלא מצא בשעת בדיקה. מ"מ איכא למימר דאיצטריך התם לאשמעינן דלא תימא דאע"ג דבדיקה עצמה לא חשיבא כביטול מ"מ אין הבודק צריך שיבטל משום דלית לן למיחש מסתמא שמא ימצא עוד חמץ אחר שכבר בדק כדינו בכל מקום שמכניסין בו חמץ ובחורין ובסדקין. והכא אשמעינן דבכפיית כלי סגי לי' אע"ג דאין זו מצילתו אלא מעבירת לאו דלא יראה. ואכתי קאי בלאו דלא ימצא. ולא תימא דבעי שריפה אפי' ביו"ט. וכדס"ל באמת לכמה מהראשונים ז"ל היכא דלא בטלו וכמש"כ הה"מ ז"ל פ"ג מהלכות חו"מ ה"ח עיי"ש. וא"כ תרווייהו מימרא דרב צריכי. ולא מוכח מידי מהתם לומר דלאו דלא יראה לא תלי מידי בראייה ממש. ואדרבה מהתם יש להוכיח כדעת הסוברין דאזהרת לא יראה היא על הראייה ממש. מדאמר רבא התם עלה אם של הקדש הוא אינו צריך. מ"ט מיבדל בדילי מיני' עיי"ש. ובסמוך בתר הכי אמרינן אר"י א"ר חמצו של נכרי עושה מחיצה עשרה טפחים משום היכר. ואם של הקדש הוא אינו צריך. מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיני' עיי"ש. וקשה לכאורה אמאי במימרא קמא דרב לא חילק רב גופי' בין חולין להקדש כמו שחילק באידך מימרא דידי'. אלא פסיק וקאמר כופה עליו את הכלי דמשמע בין בחולין ובין בהקדש. ורבא הוא דמחלק בהכי. הן אמת דמדברי הבה"ג פ"ב מהלכות פסח נראה דיש לו שם גירסא אחרת עיי"ש ולפי גירסתו ניחא. אבל לפי גירסא שלפנינו קשה. אבל נראה דמימרא קמייתא דרב לא מיירי אלא לענין דינא דאורייתא דבלא ביטול אם מצא ביו"ט דאיכא עלי' תרי לאוי. לאו דלא יראה ולאו דלא ימצא. כופה עליו את הכלי להנצל מיהת מלאו דלא יראה. אבל אסור לשרפו ביו"ט אע"ג דקאי בלאו דלא ימצא. והכא לא שייך לאשמעינן דבשל הקדש אינו צריך דזה פשיטא. דהא ליכא בשל הקדש לא לאו דלא יראה ולא לאו דלא ימצא. אלא דרבא הוא דאתי ואשמעינן מימרא באנפי נפשי' דבשל הקדש אפי' מדרבנן ולהיכר בעלמא לא צריך כפיית כלי. אבל רב גופי' לא נחית להכי הכא כלל משום דבדינא דאורייתא הוא דמיירי. אבל באידך מימרא בחמץ של נכרים דמדאורייתא לגמרי שרי ולא אתי רב אלא לומר דמיהת מדרבנן צריך לעשות לו קודם יו"ט מחיצת עשרה להיכירא שפיר איצטריך רב גופי' לחלק דהיינו בחמץ של חולין. אבל בשל הקדש דבדילי מיני' לא צריך. ומזה ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דמיירי בלא ביטל. דאל"כ הדק"ל כמבואר. וגם סייעתא להסוברין דלאו דלא יראה קאי על ראייה בעינים ממש: אמנם יש לתמוה לסברא זו מדתניא במכילתא סדר בא ואיתא ג"כ בירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א רבי אומר תשביתו מבתיכם דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא ואיזה זה בשריפה עיי"ש. הרי להדיא דאזהרת בל יראה היינו שלא יהא בעולם כלל ולא שלא יהא נראה לעינים בלבד. ולהכי יליף מיני' דאין ביעור חמץ אלא שריפה שבכך הוא כלה ואבד מן העולם. אבל אם איתא דאזהרת לא יראה אינה אלא על ראיית העינים אדרבה איפכא משמע מהך קרא. וזה ודאי קשה טובא לדעת הסוברין כן. אלא שראיתי דאיכא פלוגתא בהכי במכילתא דרשב"י סדר בא דתניא התם שאור לא ימצא בבתיכם. מכלל שנאמר ולא יראה לך יכול אם היה טמון או מופקד בעיר אחרת לא יהא חייב. ת"ל שאור לא ימצא וכו' רשב"ג אומר והלא בכלל לא יראה לא ימצא היה מה ת"ל לא ימצא את שמצוי לך אתה זקוק לבערו את שאינו מצוי לך אי אתה זקוק לבערו. מכאן אתה אומר חמץ שנפל לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם יכולין כלבים וחזירים לחפש אחריו ולהוציאו אתה זקוק לבערו ואם לאו אי אתה זקוק לבערו עיי"ש. הרי מבואר דלת"ק משמע לי'. דקרא דלא יראה ממעט הטמון ולא שמעינן איסורא דטמון אלא מקרא דלא ימצא. אבל רשב"ג קאמר איפכא דלא ימצא הוא בכלל לאו דלא יראה. ואי לאו דכתיב לא ימצא הוה מחייבינן לבער אפי' חמץ שנפל לתוך הבור והדות והפיטם אפי' כשאין כלבים וחזירים יכולים לחפש אחריו ולהוציאו ואינו נראה לעינים כלל. אלא דמקרא דלא ימצא ממעטי' הנך מחובת ביעור. ולדידי' קרא דלא ימצא יצא מכלל לאו דלא יראה להקל ולא להחמיר. והיינו ע"כ משום דמשמע לי' דאזהרת לא יראה היינו שלא יהיה אפשר לראותו בעולם כלל. וכדברי רבי במכילתא וירושלמי שם. ודעת הסוברין דאזהרת בל יראה היא על הראייה בעינים ממש. ע"כ לא תתכן אלא אליבא דת"ק דרשב"ג דס"ל דכוותי' קיי"ל. משום דדברי רשב"ג לא מייתי בתלמודא דידן כלל. ואע"ג דעיקר דינו ודאי אמת הוא גם לתלמודא דידן. כמתבאר במתניתין פ"ב דפסחים ל"א ע"ב עיי"ש. מ"מ לענין מאי דס"ל באזהרת בל יראה לא נזכרו דבריו כלל בתלמודין. אלא מילתא דת"ק והיא הברייתא דמייתי בפ"ק דפסחים ה' ע"ב עיי"ש. ועוד דדברי רשב"ג הו"ל לגבי ת"ק כיחיד נגד רבים אע"ג דרבי נמי קאי כוותי' כדכתיבנא. וגם דרשא דרבי לא נזכרה בתלמודא דידן והילכך ס"ל דנקטינן כת"ק דרשב"ג. ולא כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל רפ"ק דפסחים עיי"ש. ועפ"ז יש לפקפק הרבה גם בדברי הר"פ ז"ל בהגהות סמ"ק סי' צ"ד עיי"ש היטב: עכ"פ מתבאר מכל זה דדברי הכ"מ במש"כ ליישב דעת הרמב"ם והסמ"ג נכונים היטב. וגם רבים מהראשונים ז"ל קיימי בשיטה זו. אע"ג דאכתי לא הועילו דבריו ליישב דעת הרמב"ן ז"ל. שגם הוא מנה שני הלאוין דלא יראה ולא ימצא. ומ"מ לפי המבואר מדבריו בלקוטיו לפ"ק דפסחים ס"ל דלאו דלא יראה בא להזהיר שלא יהא אפשר לראותו בעולם כלל וכדברי רבי בירושלמי שם עיי"ש בדבריו. וא"כ לדידי' הקושיא במקומה עומדת. ואין מקום לתירוצו של הכ"מ. וביותר תמוה לרבינו הגאון ז"ל דאפי' כשתמצא לומר דס"ל ג"כ כדעת הסוברין דאזהרת לא יראה אינה באה אלא להזהיר על הראייה ממש. מ"מ לפי שיטתו אחר שמנה לאו דלא ימצא שכולל אזהרה בין לחמץ שנראה בין לטמון. שוב לא היה לו למנות לאו דלא יראה דליכא נפק"מ אלא כדי לעבור על הנראה בלאו נוסף על לאו דלא ימצא. מיהו אפשר לומר דס"ל כדעת האחרים שהביא בריטב"א שם. דס"ל דבגבולין ליכא לאו דלא ימצא. אלא לאו דלא יראה האמור בהן בלבד. ולא מחסר בהן טמון מדאורייתא. וכמו שביארנו לעיל. והילכך אפי' לפי שיטתו שפיר מנה שני הלאוין הללו. מפני שיש בכל אחד מהן ענין נוסף שאינו בכלל השני. דלאו דלא יראה נוהג גם בגבולין שאינם בכלל לאו דלא ימצא. ולאו דלא ימצא נוהג גם בטמון ונעלם מן העין שאינו בכלל לאו דלא יראה אפי' בבתים. אמנם אליבא דהרמב"ן ז"ל לא יתכן זה. דהרי הוא גופי' לא ס"ל כדעת האחרים שהביא הריטב"א ז"ל כמבואר בלקוטיו לפסחים כמשכ"ל. וא"כ לאו דלא ימצא נמי כולל אפי' גבולין. ואע"ג דאכתי היה מקום לומר דכיון דהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כשיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש זה. וכל שני לאוין שהאחד כללי והשני פרטי אע"פ שכבר הוא בכלל הלאו הכללי כשהם משני שמות כהכא דרכו כשיטת שאר מוני המצות למנות שניהם. וא"כ כאן דלאו דלא ימצא כולל בין טמון ובין שאינו טמון. אבל לאו דלא יראה לא בא להזהיר אלא על חמץ הנראה בלבד. אין אלו כלאוין שנכפלו בדבר אחד וראוי למנות שניהם. מ"מ זה ליתא. דמלבד דנראה דאין זה חשוב שני שמות כיון ששניהם בנושא אחד. בלא"ה הרי כבר נתבאר דלהרמב"ן ז"ל טמון נמי בכלל אזהרת לא יראה. וא"כ לדידי' אין שום חילוק בין שתי אזהרות הללו ואינם אלא כאזהרה אחת שנכפלה בתורה. דלכ"ע אינן נמנות אלא כאזהרה אחת. וא"כ לדידי' הקושיא במקומה עומדת. ואמנם עכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נתיישבו בזה על נכון: אבל עוד יש מקום אתי לדון בזה. ויתיישבו גם דברי הרמב"ן ז"ל. דהרי תרי לאוי לא יראה כתיבי בקרא. אחד בחמץ ואחד בשאור. דכתיב בפרשת בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ומ"מ לא מנו הרמב"ם וסייעתו ז"ל אלא לאו אחד דלא יראה. וטעמא דמילתא כבר ביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ר'. וז"ל ואין אלו שני לאוין בשני ענינים. אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. כלומר אין הפרש בין חמץ ושאור עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג לאוין ע"ח. ובחינוך פרשת בא מצוה כ' עיי"ש. ודבריהם ז"ל תמוהים אצלי. דמבואר מדבריהם אלו דעל הך קרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור אמרו כן דפתח בחמץ וסיים בשאור וכו'. אבל באמת לא אשכחן הכי כלל בשום דוכתא על הך קרא. ואיפכא הוא דאשכחן. ולא על הך קרא אלא על קרא דשאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו'. ועל הך קרא הוא דאמרו בפ"ק דביצה ז' ע"ב אמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ עיי"ש. אבל על קרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא שייכא הך דרשא כלל. דמנ"ל מהך קרא דהיינו שאור היינו חמץ אדרבה איפכא משמע מהך קרא דחמץ ושאור שני ענינים חלוקים. ועל כל אחד בא לאו מיוחד בפ"ע. וכן פירש"י שם בד"ה לענין אכילה. ובתוס' שם בד"ה דא"ר זירא עיי"ש. אבל מקרא דשאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו' שפיר מוכיח כיון דקאי על שאור וסיים הטעם וכתב כי כל אוכל מחמצת וגו'. וע"כ זהו שאור זהו חמץ. וראיתי בכ"מ ריש פ"א מהלכות חו"מ דעל מש"כ הרמב"ם ז"ל שם דהמניח חמץ בפסח ברשותו עובר בשני לאוין לא יראה ולא ימצא. כתב בכ"מ וז"ל וא"ת הו"ל למימר דעובר בשלשה לאוין דהא עובר נמי בלאו דלא יראה לך חמץ. וי"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד. משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור. וכדאמרינן בריש יו"ט פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. כלומר אין בין חמץ לשאור עכ"ל עיי"ש. ודבריו נפלאים מאוד דלא נמצא כן בגמרא שם ולא בשום דוכתא אחריתא. ובלא ספק נמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם ולא הרגיש שהדברים תמוהים מאוד. ומלבד זה דבריו תמוהים ביותר במש"כ דלא בא הכתוב אלא ללמד דהיינו שאור היינו חמץ. ובאמת דלזה לא איצטריך הך קרא דהכא. דהרי כבר נפק"ל הכי מקרא דלעיל מיני' דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו'. וא"כ אי משום זה אתינן עלה אכתי הקושיא במקומה עומדת דתלתא לאוין נינהו. וגם עיקר ראייתם של הרמב"ם וסייעתו ז"ל מהתם לענ"ד תמוה טובא. דהרי מאי דקאמר התם זהו שאור זהו חמץ. היינו רק לענין שיהא דינם שוה זה כזה. וכדפירש"י ז"ל שם וז"ל זהו שאור כו' כזה כן זה עכ"ל עיי"ש. אבל ודאי לא דבר אחד הן. דהרי בהדיא מצרכינן להו התם אליבא דב"ה. דאמרינן אי כתב רחמנא שאור ה"א משום דחמוצו קשה וכו'. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה וכו' עיי"ש. וא"כ שני ענינים חלוקים הם אלא שדיניהם שוה. וא"כ לענין מנין הלאוין לעולם אימא לך דחשבינן להו בתרתי: וזולת זה כבר עמד הרש"ל ז"ל בבאורו על הסמ"ג שם אמאי אינם מונים חמץ ושאור בשני לאוין. אע"ג דדין אחד ושיעור אחד להם. מ"מ הא קתני בתוספתא פ"ק דביצה שאור מחמץ אחרים. חמץ שנתחמץ מאחרים. אימתי נקרא שאור משיפסל מלאכול לכלב. וא"כ חמץ משנפסל לאכילת כלב אינו חייב בביעור. משא"כ השאור שאינו עומד לאכילה רק להחמיץ עיסות אחרות. אדרבה עיקר חיובו משנפסל לאכילת כלב. וא"כ שני ענינים חלוקים הם. ולהרמב"ם לא תקשה דלטעמי' אזיל דלא פסק כהך תוספתא. אבל להסמ"ג דהוא גופי' הביא שם הך תוספתא לקמן קשה. ומה שתירץ שם על זה הרש"ל דבריו תמוהים אצלי ואינם מובנים כלל. דודאי ע"פ התוספתא שני ענינים חלוקים הם. דלאו דלא יראה חמץ ליתא משנפסל לכלב. ומדברי הרש"ל שם לקמן מבואר דאפי' משום שאור לא מיחייב עליו עיי"ש בדבריו. משא"כ בשאור דמיחייב עליו משום לאו דלא יראה לך שאור אפי' משנפסל מאכילת כלב. וע"כ קרא דפתח בשאור וסיים בחמץ לא אתי אלא ללמד שהן שוין בשיעוריהן בלבד. וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מהלכות חו"מ. ועפ"ז נכונים היטב דברי הבה"ג והר"א הזקן ז"ל שמנו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בשני לאוין. והיינו משום דהבה"ג לטעמי' אזיל שהביא להלכה בפ"ב מהלכות פסח תוספתא זו עיי"ש. וא"כ שני שמות הם. וכן מתבאר מהמכילתא פרשת בא פ"י ופי"ז דלענין לאו דלא ימצא שאור לא נפק"ל התם בחמץ אלא מהיקישא דאיתקיש חמץ לשאור. וכן לענין כרת מצריך התם תרי קראי חד לחמץ וחד לשאור. משום דחד מאידך ליכא למיגמר מטעמא דקאמר התם עיי"ש. וכן הסמ"ק מנה אזהרות חמץ ושאור בשתים סי' ל"ד ל"ה. וכן הרא"ם ז"ל ביראים סי' ק"ה מנאן שנים עיי"ש. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. ובאמת לאו דלא יראה לך שאור אינו בא במנין לשיטתו. משום שנכלל בכלל לאו דשאור לא ימצא בבתיכם שמנה וכמשכ"ל. ומה שמנה כאן לאו דלא יראה כוונתו ללאו דלא יראה לך חמץ. דחמץ ושאור שני שמות וענינים חלוקין הן ונמנין שנים. כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואע"ג דבמכילתא שם איתרבי גם חמץ ללאו דלא ימצא. מ"מ כיון דלא כתיב בקרא לאו מפורש בחמץ אלא בשאור מנה שפיר במנין הלאוין לאו דלא יראה המפורש בהדיא בקרא בחמץ. משא"כ בשאור דמפורש בו בקרא לאו דלא ימצא. לכך מנה לאו דלא ימצא ושוב אין לאו דלא יראה שאור נמנה מטעם שנתבאר. ועפ"ז אפשר לכוון גם דעת הרמב"ן ז"ל דלכך מנה לאו דלא יראה ולא ימצא בשני לאוין משום דחמץ ושאור נמנין כל אחד בפ"ע. ובאמת לא יראה ולא ימצא דשאור אין נמנין אלא בלאו אחד לדעת הרמב"ן ז"ל מטעם שנתבאר ולאו דלא יראה שמנה אינו אלא לאו דלא יראה לך חמץ. משום דבחמץ לא כתיב לא ימצא. וחמץ ושאור שני שמות הם: והנה מלבד הנך לאוין איכא נמי בחמץ עשה דתשביתו. ומנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל עשין נ'. ואע"ג דכל לאו ועשה שבמצוה אחת אין נמנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל אלא במצוה אחת. מ"מ כאן נמנית העשה בפ"ע. מטעם שכבר ביארנו שם במקומו עיי"ש. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד דבור זכור דלא מנה שם שני לאוין אלו דהכא כלל ולא מנה שם אלא עשה דתשביתו בלבד עיי"ש. והיינו כשיטתו בכל כיו"ב בעלמא. אלא דכאן חזר בו מטעם שכבר ביארנו לעיל במנין העשין שם עיי"ש מש"כ בזה:

1 לֹא יֵרָאֶה

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »