ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קס״ד

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

164 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

קציר חדש. כתיב בסדר אמור ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו'. והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו בזה שלשה לאוין חלוקין. בלחם ובקלי ובכרמל. כל אחד בפ"ע. ואע"ג דלשיטתם כל הנפרטים בכלל אזהרה אחת אין נמנין אלא מצוה אחת. מ"מ שאני הכא שחלקן הכתוב לענין מלקות שלוקין על כל אחד בפ"ע אפי' בהתראה אחת. כדגמרינן מקרא בפ"ק דכריתות ה' ע"א. הילכך גם לענין מנין המצות ס"ל שנמנין כל אחד בפ"ע. כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל בשורש תשיעי. אבל לא כן היא שיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל דבכל ענין אין הנפרטים בכלל אזהרה אחת נמנין לדעתם אלא מצוה אחת. אע"פ שלענין מלקות לוקין על כל אחד ואחד בפ"ע. אבל כבר ביאר רבינו הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי שלא כדברי כולם. אלא אע"ג דכל הנפרטים באזהרה אחת בעלמא נמנה כל פרט ופרט בפ"ע אפי' היכא דאין לוקין על כל אחד ואחד בפ"ע. משום דמנין המצות אין לו ענין כלל למנין המלקות מ"מ כאן וכל כיו"ב שכולם חד שמא נינהו. דכל תבואה חדשה מחמשת המינים אסר הכתוב לפני הבאת העומר. או קודם ט"ז בניסן. אין למנותן כולן אלא במצוה אחת. וזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכן לא מנה בחדש אלא לאו אחד. וכתב סתם קציר חדש שכולם בכלל. ומש"כ לשון קציר חדש. נראה שכוונתו לרמז בזה דאין איסור חדש נוהג אלא במיני תבואה. ולא בפירות האילן ומיני קטניות. דלא שייך לשון קציר אלא בתבואה. וכדדרשינן בספרא אמור. פרשה י' קציר ולא קטניות עיי"ש. וכ"ש פירות האילן דלא שייך בהן לשון קציר: ואמנם יש כאן מקום עיון ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דכריתות שם א"ר יצחק האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש. ופרכינן והא אין לוקין על לאו שבכללות. ומשני שאני הכא דמייתרי קראי. לימא קרא לחם ונילף קלי וכרמל מיני'. איכא למיפרך מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה. נכתוב קלי ולא לכתוב לחם ונילף מקלי. לחם מקלי לא אתי משום דקלי איתא בעיני' לחם לא איתי' בעיני'. כרמל מקלי לא אתי משום דקלי נתרבה אצל מנחות. כרמל לא נתרבה אצל מנחות. נכתוב כרמל ונילף לחם וקלי מיני'. איכא למיפרך מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו. מחד לא ילפי נילף חדא מן תרין וכו'. לא נכתוב קרא כרמל ונילף מלחם וקלי. איכא למיפרך מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות וכו' עיי"ש. והנה מאי דקאמרינן התם דכרמל לא נתרבה אצל מנחות. אע"ג דכיון דמאי דקאמר דקלי נתרבה אצל מנחות. היינו רק משום דבעומר כתיב קלוי באש. וכדפירש"י שם. דהרי בשום מנחה אחרת לא בעינן קלי. וא"כ כרמל נמי נתרבה אצל מנחות מהאי טעמא גופא. דהא בעומר כתיב נמי גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך ויקרא. ב' י"ד. עכצ"ל לכאורה דהיינו משום דמ"מ כיון דתנן בפ"ו דמנחות ע"א ע"א מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא יבש עיי"ש. ומרבינן לה בברייתא שם ע"ב ע"א מדכתיב תקריב מ"מ עיי"ש. הילכך לגבי לחם וקלי חשיב כרמל לא נתרבה אצל מנחות. ולהכי כרמל מלחם וקלי לא אתי. משום דאיכא למיפרך מה לקלי ולחם שכן נתרבו אצל מנחות לעיכובא. משא"כ כרמל דאפי' גבי עומר אינו מעכב בדיעבד. דלא כתיב בי' כרמל אלא למצוה לכתחילה היכא דאפשר. אלא דלפ"ז נמצא מתבאר מזה דגם לבתר דכתב קרא כולהו הנך תלתא. לחם קלי וכרמל. אין לנו מזה אלא דלקי אכל חד וחד. שאם אכל שלשתן כאחת בהתראה אחת לוקה שלש כשמות חלוקין. אבל לענין איסור חדש ע"כ ליכא למיגמר מינייהו אפי' לאיסור בעלמא. וכל מה שאינו בכלל לחם קלי וכרמל אינו בכלל איסור חדש כלל. כיון דאין לנו בקרא אלא לחם קלי וכרמל. ומינייהו ליכא למיגמר. דהא איכא למיפרך מה להנך תלתא שכן נתרבו אצל מנחות. דכרמל נמי עכ"פ נתרבה אצל מנחות למצוה. אבל מאי דאינו לא לחם ולא קלי ולא כרמל לא נתרבה כלל אצל מנחות אפי' למצוה בעלמא. ובודאי גם מעליותא דמצוה פירכא גמורה חשיבא. כמבואר בפרק בתרא דמכות י"ט ע"א דאמרינן א"ר אשי נהי דעיכובא ליכא מצוה מי ליכא ולימא מצוה ולפרוך עיי"ש: וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל דמשום זה נסתפק לדינא אם מה שאינו בכלל לחם או קלי או כרמל הוא בכלל איסור חדש. ורצה להביא ראי' מסוגיא דפסחים י"א ע"א ודמנחות ס"ח ע"א דרמינן התם דר"י אדר"י. דתנן ר"י אומר בודקין אור ארבעה עשר ובי"ד שחרית ובשעת הביעור. וחכ"א לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד וכו'. אלמא סבר ר"י מקמי איסורא אין בתר איסורא לא גזירה דילמא אתי למיכל מיני'. ואילו גבי חדש תנן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי. שלא ברצון חכמים היו עושין דברי ר"מ. ר"י אומר ברצון חכמים היו עושין. ולא קגזר ר"י דילמא אתי למיכל מיני'. ואמרינן התם רב אשי אמר דר"י אדר"י ל"ק קמח וקלי תנן פירש"י ואין אלו ראויין לאכילה. ואמרינן התם הא דר"א בדותא היא. תינח מקלי ואילך מעיקרא עד קלי מאי איכא למימר עיי"ש. ופירש"י וז"ל מקלי ואילך לאחר שנתייבש בתנור אינו ראוי לאכול. מעיקרא קודם שתתייבש בעודו רך בקליות מאי איכא למימר וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא מאי קושיא. ודילמא עד כאן לא קשרי ר"י אלא קמח וקלי של תבואה שכבר נתייבשה בשעת קצירה כל צרכה. דלא הו"ל בכלל כרמל ואינה אסורה משום חדש מקמי קלי בעודה בשבלים משעת קצירה עד קלי. וליכא למיגזר מידי. אלא ודאי מוכח מזה דכל תבואה חדשה קודם לעומר אסורה משום איסור חדש. אע"פ שאינה לא לחם ולא קלי או כרמל. ושוב חזר ודחה דמהא לא איריא. דאע"ג דודאי ליכא משום איסור חדש עד קלי כל שכבר נתייבשה בשעת קצירה מ"מ ע"כ לא מיירי ר"י בהך גוונא. דא"כ מ"ט דר"מ דגזר דילמא אתי למיכל מיני' הא אין בזה איסור חדש מדאורייתא וליכא למיגזר מידי: ואמנם לדידי אין זה מספיק כלל. דאכתי שפיר אפשר לומר דגזר ר"מ גם בהא אטו כרמל. ואע"ג דהו"ל גזירה לגזירה מ"מ כבר אשכחן בכמה דוכתי דגזרינן גם גזירה לגזירה. אבל נראה דאין צריך לזה. דבלא"ה נראה דמההיא דהתם לא מיבעיא דליכא ראי' לאיסורא אלא אדרבה מהתם איכא ראי' איפכא דאין בכלל איסור חדש אלא לחם קלי וכרמל דוקא. דהרי לכאורה קשה במאי דפריך עלי' דר"א תינח מקלי ואילך עד קלי מאי איכא למימר. אמאי שביק קמח ולא נקט אלא קלי. הרי במתניתין קמח וקלי תנן במשנה שבמשניות. וכן הגירסא בסוגיא דפסחים שם ובכל הראשונים ז"ל. וגם בסוגיא דמנחות כן הגירסא בש"ס כת"י כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. וגם בשינויא דר"א נקט תרווייהו קמח וקלי לפי הגירסא דבסוגיא דפסחים שם ובש"ס כת"י בסוגיא דמנחות. וגם לפי הגירסא שלפנינו במנחות שם בשינויא דר"א קמח קלי לחוד. היינו רק משום דקלי בעיני' ראוי הוא לאכילה. להכי מוקי ר"א לקלי דתנן במתניתין בקמח של קלי. אבל ודאי קמח סתמא נמי קתני במתניתין. וכן מבואר בפי' רגמ"ה ז"ל שם לפי גירסא זו עיי"ש. ומשום דקמח סתמא פשיטא דאינו ראוי לאכילה לא איצטריך ר"א להזכיר אלא קמח קלי. לומר דקלי נמי דתנן במתניתין לא בקלי בעיני' מיירי שראוי לאכילה. אלא בקמח קלי דלא חזי לאכילה. ועכ"פ קמח סתמא דקתני נמי במתניתין היינו נמי מטעמא דלא חזי לאכילה לר"א. וא"כ בפירכא דפריך עלי' דר"א הו"ל למיפרך נמי מקמח. ולימא תינח מקמח וקלי ואילך עד קמח וקלי מאי איכא למימר. וגם קשה טובא ר"א גופי' מעיקרא מאי קסבר. ומאי קס"ד דהוה בעי לשנויי הכי. והרי לכאורה ודאי לא יתכן כלל לשנויי הכי. אבל נראה דהרי לא מיבעיא לפי הנך דגרסי בשינויא דר"א קמח קלי תנן. דלהכי מוקי ר"א לקלי דמתניתין בקמח. משום דקלי בעיני' ראוי לאכילה. וכמשכ"ל בשם רגמ"ה ז"ל. אלא אפי' לרוב הספרים דגרסי בשינויא דר"א קמח וקלי תנן. וא"כ קלי בעיני' נמי ס"ל דלא חזי לאכילה. מ"מ ע"כ היינו דוקא לאחר שנתייבש היטב באש והוקשה הרבה. אבל מקמי הכי ודאי קליות ראויין לאכילה. וכן מבואר בפי' הרגמ"ה ז"ל שם לגירסא זו עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י ז"ל. בפסחים שם עיי"ש. וכן מבואר בכמה דוכתי דקליות מאכל טוב הוא והיו רגילין לאכלן. כמבואר במתניתין דפ"ה דתרומות ובפרק ערבי פסחים פסחים ק"ט ע"א ובכתובות ריש פ"ב ט"ו ע"ב ובמנחות ע"א ע"ב עיי"ש ובשאר דוכתי. וא"כ ניחא שפיר דלר"א הוה ס"ל אליבא דר"י דבקמח סתמא שלא מכרמל וקלי ודאי ליכא מידי למיגזר. ואע"ג דלר"מ ס"ל דגם בזה גזרינן אטו כרמל וקלי. מ"מ לר"י ס"ל דכולי האי ליכא למיגזר. כיון דבדידי' גופי' לא שייך איסור חדש דאורייתא. וגם בקמח של קלי אע"ג דשייך בו למיגזר דילמא אתי למיכל מהקליות קודם שעשאן קמח. מ"מ הוה ס"ל לר"א אליבא דר"י דכיון דאדעתא למיטחן ולעשותן קמח קלי להו ליכא למיגזר לשעה זו דילמא אתי למיכל מינייהו. וכ"ש לספרים דגרסי בשינויא דר"א קמח וקלי תנן. וס"ל דגם קלי בעיני' לאחר שהובהב באש ונתקשה אינו ראוי לאכילה כמשכ"ל. דלפ"ז ודאי איכא למימר דלר"א ס"ל אליבא דר"י דליכא למיגזר בשעה קלה זו שמא יטלנו באמצע ההבהוב מעל האש לאכול ממנו. ומ"מ סתמא דתלמודא לא ניחא לי' לחלק בהכי. ופריך לי' תינח מקלי ואילך עד קלי מאי איכא למימר. כלומר בשלמא קמח סתמא ודאי איכא לאוקמי בקמח מחטים שנתייבשו כבר בשעת קצירה דלאו כרמל נינהו דאין בהן איסור חדש. ולא גזר ר"י גזירה לגזירה. אבל קלי תינח מקלי ואילך. עד קלי מאי איכא למימר. דבעודן קליות שראוין לאכילה ואיסורן דאורייתא מ"ט דר"י דלא גזר. דפסיקא לי' לתלמודא דלמאן דגזר גזירה דדילמא אתי למיכל מינייהו. ודאי הכא נמי שייכא גזירה זו. ולזה מסיק דהא דר"א בדותא היא. והשתא א"כ אדרבה מההיא סוגיא איפכא מוכח דלא אסרה תורה אלא לחם קלי וכרמל בלבד. דמהאי טעמא לא פריך עלי' דר"א אלא מקלי ולא מקמח וכמו שנתבאר: איברא דלכאורה יש להביא ראי' לאיסורא מדתנן התם במנחות ס"ח ע"ב אין מביאין מנחות וביכורים ומנתת בהמה קודם לעומר. אם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר. ואמרינן בגמרא יתיב ר"ט וקא קשיא לי' מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמי' לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט. תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט עיי"ש. והשתא היכי פסיק ותני אין מביאין מנחות וביכורים וכו'. והא עכ"פ מצי להביא מנחות ובכורים מחטים שנקצרו אחר שכבר נתייבשו לגמרי דלאו כרמל נינהו ואין בהן איסור חדש. וכגון מנחת סולת שנקמצת כשהיא סולת שאין בה לא משום כרמל ולא משום לחם. וכן מנחת בהמה דקתני במתניתין. דהיינו מנחת נסכים שאינה נאפת וכולה כליל כשהיא סולת. דלאו לחם היא. וגם אינה צריכה לא כרמל ולא קלי. וא"כ אין בה משום איסורא דחדש. ונהי ודאי דלענין להביאן לכתחילה לא עדיפי מנסכים דלא שייך בהו איסור חדש כלל. ומ"מ אסור להביאן אפי' אחר הקרבת העומר קודם לשתי הלחם. כדגמרינן מקרא בספרא ובמנחות ריש פרק כל קרבנות הצבור פ"ד ע"ב עיי"ש. מ"מ מיהת בדיעבד אם עבר והביא מנחות ובכורים כאלו הו"ל למימר דכשרים. והיכי פסיק ותני במשנתנו קודם לעומר אם הביא פסול. ומוכח לכאורה מזה דכל תבואה חדשה היא בכלל איסור חדש. אע"פ שאינה לא כרמל ולא קלי ולא לחם. ולא נאמר לחם וקלי וכרמל אלא לענין ללקות על כל אחד ואחד בפ"ע: מיהו אין מזה הכרע כלל. דהרי בלא"ה אמרינן התם א"ר נחמן בר יצחק לדברי יהודה ב"נ נסכים בכורים שהקריבן קודם לעומר כשרים. ופריך פשיטא. ומשני מהו דתימא התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט. אבל הכא דלא הותר מכללו לא קמ"ל עיי"ש. ופירש"י שם וז"ל לדברי רבי יהודה ב"נ דתלי טעמא בהואיל ומותרין להדיוט. הני נמי מותרין להדיוט קודם לעומר. דהעומר אינו אוסר אלא מין דגן ולא יין. והא דקתני מתניתין ואם הביא פסול לאו אביכורים דפירות האילן קאי עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דביכורים סתמא תנן במתניתין וקתני דאם הביאן פסול. אפי' הכי לא מיתוקים אלא דוקא בביכורים דדגן ולא בביכורים דפירות האילן. וא"כ הכי נמי אפשר דלא קאי נמי על מין דגן אלא אהנך שישנן בכלל איסור חדש. אבל מה שאינו בכלל אזהרת חדש הו"ל כנסכים שאם הביא אפי' קודם לעומר כשר. והא דלא נקט רנב"י אלא נסכים בכורים. מילתא פסיקתא נקט. דבנסכים לא שייך איסור חדש כלל. ומהאי טעמא נמי לא נקט ביכורים דאילן אלא נסכים לחוד. משום דאיכא נמי ביכורי דגן דשייך בהו איסור חדש. משא"כ נסכים דלא שייך בהו איסור חדש כלל. ובאמת בתוס' יו"ט פירש דמאי דקאמר רנב"י נסכים ביכורים. פירושו נסכים וביכורים. ותרתי קאמר עיי"ש. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן. ובודאי שכן נראה. דכיון דבמתניתין תנן דביכורים אם הביא קודם לעומר פסול. היכי נקט רנב"י ביכורים סתמא כלישנא דמתניתין וקאמר שאם הביאן קודם לעומר כשרים. איפוך המבואר במתניתין ולא פירש בהדיא ביכורי אילן. אלא ודאי מוכרח דלא מיירי רנב"י כלל בבכורים. ונסכים ביכורים חדא נינהו. ובנסכים לחוד מיירי. ובפרט לפי הגירסא שהביא בש"מ שם נסכי ביכורים עיי"ש. דלפ"ז ודאי מוכרח כפירש"י. ועכצ"ל דמאי דלא נקט נמי ביכורים היינו מטעמא דכתיבנא: וראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם שבתוך דבריו כתב וז"ל לר"ט ס"ל דנאסר החדש לגבוה גם בדברים שאינם נאסרים להדיוט קודם העומר. דהיינו במנחת נסכים ויין דחדש וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והדברים תמוהים מאוד לכאורה דמנחת נסכים הרי ודאי פשיטא דהו"ל מהדברים הנאסרים להדיוט משום חדש קודם לעומר. ומאי גריעותא דמנחת נסכים משאר כל המנחות. אבל נראה דמזה מוכרח ע"כ דלהרשב"א ס"ל דמנחת נסכים כיון שאינה נאפת דלאו לחם היא. וגם כיון שאינה טעונה לא כרמל ולא קלי ומסתמא אינה באה מהן. הילכך אינה בכלל איסור חדש להדיוט. ומשום דקאי אמתניתין דהתם דקתני בה מנחת בהמה. דהיינו מנחת נסכים לכך נקט הרשב"א ז"ל מנחת נסכים. אע"ג דזה שייך ג"כ בשאר המנחות כיו"ב שאין עליהן תורת לחם: ויש מקום אתי להביא ראי' נכונה לשיטה זו מדאמרינן בחולין פרק העור והרוטב ק"כ ע"ב והא דתניא הטבל והחדש והקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן. מנ"ל וכי תימא ליגמר מהנך. מה להנך שכן איסור הבא מאליו. תינח איסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל וכו'. ובתוס' שם בד"ה היכא וכו' כתבו וז"ל וא"ת בהי מיבעיא לי'. דחדש ושביעית איסור הבא מאליו. ואי טבל הא יליף חלול חלול מתרומה ופי'. וצ"ל דאכלאים בעי. דאע"ג דלא כתיב בהו אכילה. סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריהם. הנה נדחקו מאוד בזה. אבל לפום שיטה זו ניחא בפשיטות וליכא מקום קושיא כלל. דאיכא למימר שפיר דעל חדש הוא דקמיבעיא לי'. דכיון דלא אסרה תורה חדש אלא לחם קלי וכרמל דוקא. נמצא דהו"ל איסור שאינו בא מאליו אלא ע"י מעשה בידים. דהא לחם וקלי אי אפשר בלא מעשה בידים. וכרמל נמי כיון שאם לא נקצרה התבואה עד שנתייבשה לגמרי שוב לא חייל עלה איסורא דחדש לעולם. אם לא שיעשה ממנה לחם תו קליות. ולא מתסרא משום כרמל אלא כשקצרה כשהיא עדיין לחה. א"כ ודאי הו"ל איסור התלוי במעשה בידים. ולאו איסור הבא מאליו הוא. והיינו דקמיבעיא לי' תינח איסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל. וזה פשוט ומבואר ואין צריך למה שנדחקו התוס' בזה. ובודאי לא הוצרכו התוס' לידחק בזה אלא משום דס"ל דכל הבא מחמשת המינים בכל ענין הוא בכלל אזהרת חדש. אע"פ שאינו לא לחם ולא קלי ולא כרמל. אבל לשיטה זו דלא אסרה תורה אלא לחם קלי וכרמל בלבד ודאי ליכא מקום קושיא כלל ואתיא סוגיא כפשיטא: ומעתה לפ"ז הדבר מבואר שראוי למנות לחם קלי וכרמל כל אחד בפ"ע. לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל והעומדים בשיטתו דכל הנפרטים באזהרה אחת נמנין כל אחד ואחד בפ"ע. דהרי כיון דלא כל מה שבא מהתבואה החדשה אסר הכתוב. אלא הנך תלתא דוקא. ודאי הו"ל כשמות חלוקין דלשיטתם אע"פ שבאזהרה אחת נאמרו יש למנותם בשלשה לאוין חלוקין בפ"ע. וא"כ הדבר קשה לרבינו הגאון ז"ל וכן להרמב"ן ז"ל שלא מנו אותם אלא בלאו אחד. ומיהו בעיקר הדבר אע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קפ"ט ק"צ קצ"א משמע נמי לכאורה הכי דלא אסרה תורה בחדש אלא לחם קלי וכרמל בלבד עיי"ש. מ"מ מדבריו בחבורו הגדולהלכות מאכלות אסורות פ"י ה"ב מבואר דס"ל דבכל ענין אסרה תורה תבואה חדשה לפני העומר. אע"פ שאינו בכלל אחד מהנך שלשה עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרי"ף והרא"ש סו"פ ערבי פסחים. ובסמ"ג לאוין קמ"ב ובטור יו"ד סי' רצ"ג ובכמה משאר הראשונים ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג ז"ל. וכן דעת רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל בהלכותיו כמו שיתבאר לפנינו לקמן בסמוך. וגם כן זו היא ודאי גם דעת הרמב"ן ז"ל שם בשורש תשיעי שכתב דאין למנות לחם וקלי וכרמל אלא מצוה אחת משום דהאיסור אחד. שנמנענו מלאכול החדש לפני העומר בכל ענין אלא שפרטן לאלו השלשה להרבות המלקות בהן עייש"ה וא"כ אפשר שזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל: איברא דודאי סוגיא דפ"ק דכריתות שם צריכא ישוב לשיטה זו. דלכאורה ודאי מוכרח מהתם דלא אסרה תורה בחדש אלא לחם וקלי וכרמל בלבד וכמו שנתבאר וראיתי בפי' רגמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל גרש כרמל היינו רך מל כדמתרגמינן פירוכין רכיכין. כרמל לא נתרבה אצל מנחות. דהא כרמל דלא תאכלו היינו יבש לגמרי כדמתרגמינן ולחם וקלי וכרמל ופירוכין. ולא כתיב בי' רכיכין עכ"ל עיי"ש. מבואר דמפרש דלהכי אמרינן דכרמל לא נתרבה אצל מנחות. אע"ג דמצות העומר לבוא מן הכרמל. היינו משום דכרמל דקרא דמיירי בי' התם דהיינו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' לאו היינו אותו כרמל דכתיב במנחת העומר. דכרמל דבעינן בעומר היינו רך מל. משא"כ כרמל האמור באזהרת חדש היינו יבש לגמרי. ובכרמל זה שפיר קאמר דלא נתרבה אצל מנחות. כיון דלמנחת העומר דוקא לח בעינן. ובודאי דראייתו מהמתרגם נראית מוכרחת. וגם לישנא דתלמודא ודאי הכי משמע דכרמל זה לא נתרבה כלל אצל מנחות. ונראה דמאי דמשמע לן דכרמל דעומר הוא רך מל טפי מכרמל שבאזהרת חדש. היינו משום דגבי עומר כתיב נמי קלי. וקלי אינו אלא כשהוא עדיין לח. כמבואר בפ"ו דמנחות ע"א ע"ב דהמנמר לקליות היינו כשעדיין לא הביא שליש עיי"ש. וכן מתבאר בירושלמי פ"ק דחלה ה"ג דהתם ילפינן דחייבין על החדש גם קודם שגדל שליש מדכתיב ולחם וקלי את שחייבין על קלי שלו משום חדש חייבין על לחם שלו משום חדש עיי"ש. ובמש"כ בש"א החדשות בדיני חדש סי' ד' ובתשו' ב"א חיו"ד סי' ס"ח עייש"ה. ועכ"פ כיון דכרמל דכתיב באזהרת חדש היינו אפי' יבש לגמרי. ממילא מבואר דתבואה חדשה בכל ענין אסרה תורה. והוא בכלל כרמל. דהשתא ליכא למיפרך מה להנך שכן נתרבו אצל מנחות. דהא כרמל זה לא נתרבה כלל אצל מנחות: וכן נראה מדברי הבה"ג בהלכות עצרת שכתב. וז"ל ואסיר למיכל חדש עד אורתא דשבסר וכו'. ולא שנא כי אכיל לחמא ול"ש כי מיקלי ול"ש כד לא מיקלי. דכתיב ולחם קלי וכרמל לא תאכלו וגו' ואמר רבי יצחק אכל לחם וקלי וכרמל לוקה משום לחם ולוקה משום קלי ולוקה משום כרמל עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בהלכות פסוקות לתלמידי רבינו יהודאי גאון ז"ל סוף הלכות פסח עיי"ש. ומדסתם וכתב ולא שנא כד לא מיקלי. משמע ודאי שבא לומר דבכל ענין אסורה תבואה חדשה מקמי אורתא דשבסר אע"פ שאינו לחם וקלי ולא כרמל. וא"כ דבריו תמוהים חדא מה שלא כתב ג"כ ול"ש דלאו כרמל. כמש"כ בלחם וקלי. ועוד מאי ראי' מייתי לזה מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וממאי דאמר ר"י אכל לחם קלי וכרמל וכו'. והרי בקרא ובמימרא דר"י לא אשכחן אלא לחם וקלי וכרמל. ויש מקום לדון איפכא דדוקא לחם קלי וכרמל הוא דאסרה תורה. אבל מה שאינו לחם ולא קלי ולא כרמל אינו אסור משום חדש. אבל נראה דס"ל להבה"ג כדעת הרגמ"ה ז"ל דכרמל דכתיב באזהרת חדש היינו אפי' כבר נתייבש לגמרי בשעת קצירה. ולהכי לא שייך לומר בזה לא שנא דלאו כרמל. דהרי כרמל זה אינו אלא כסתם תבואה. ואין זה ככרמל דגבי עומר דדוקא רך מל. וכל שאינו לא לחם ולא קלי קרי לי' הכא כרמל. והיינו דכתב הבה"ג ול"ש כי אכיל לחמא ול"ש כי מיקלי ול"ש כד לא מיקלי. והשתא שפיר מייתי ראי' מקרא. אלא כי היכי דלא נימא דלא הזהיר הכתיב אלא על כרמל שהוא קלי ולחם. והכי קאמר קרא ולחם שהוא קלי וכרמל לא תאכלו. אבל כרמל וקלי לחוד לא מתסר. לזה מייתי מדר"י דעל כל חדא בפ"ע הזהיר קרא. ואפי' מילקא לקי על כל חדא וחדא בפ"ע וא"כ ודאי מבואר דאפי' לא אכיל לחמא ולא מיקלי נמי אסרה תירה: וכן מתבאר ג"כ מדברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל הלכות חדש שכתב וז"ל החדש אסור מן התורה וכו' ולא שנא לחם ול"ש קלי ול"ש כרמל אסור ולוקה משום כרמל. ואפי' למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות הני מילי לענין מילקי דלא לקי אבל איסורא איכא עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דלוקה משום כרמל. אינו מובן כלל לכאורה. דהרי ודאי בלחם וקלי לוקה משום אזהרת עצמן ולא משום כרמל. אבל נראה דס"ל ג"כ כדעת רגמ"ה ז"ל דכרמל האמור גבי חדש היינו סתם תבואה. אפי' שנתייבשה לגמרי בשעת קצירה. ואין זה ככרמל האמור במנחת העומר. שאינו אלא רך ומלא דוקא. ובא לומר דגם כשאינו לא לחם ולא קלי ולא כרמל רך מלא נמי אסרה תורה משום חדש. והיינו מהאי טעמא גופא דכרמל האמור בחדש אינו אלא תבואה סתם. וזהו שכתב ול"ש לחם ול"ש קלי ול"ש כרמל אסור. כלומר אפי' אינו לא לחם ולא קלי ולא כרמל רך מלא אסור. ולוקה משום כרמל. דכרמל שבאזהרת חדש היינו אפי' כבר נתייבש בשעת קצירה לגמרי שאינו רך מלא. ושוב כתב ואפי' למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות וכו'. כלומר דלא תימא דמאי דכתיב ולחם קלי וכרמל וגו' היינו כרמל שהוא קלי ולחם הוא דאסרה תורה. אבל חד לא מתסר. ולזה כתב דזה ליתא. דאפי' למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות. ואפי' אם תמצא לומר דהכא נמי ס"ל הכי. וכדקס"ד מעיקרא לומר כן בסוגיא דפ"ק דכריתות שם עיי"ש. מ"מ הני מילי לענין מילקי דלא לקי. אבל איסורא איכא. וליכא למ"ד דכולהו כהדדי אסרה תורה. וא"כ ודאי אע"פ שאינו לחם ולא קלי ולא כרמל אסור מן התורה. כן נראה ברור בכוונתו. וא"כ עכ"פ מבואר דגם הרי"ץ אבן גיאת ז"ל ס"ל כהרגמ"ה ז"ל: ומעתה לפ"ז אין הכרח מסוגיא דכריתות שם לומר דלא אסרה תורה בחדש אלא לחם קלי וכרמל בלבד. אלא דעיקר פי' רגמ"ה ז"ל וסייעתו צ"ע אצלי טובא. ולכאורה מבואר דלא כדבריו מדתניא בספרא ויקרא. פרשה י"ג כרמל רך מל וכן הוא אומר ואיש בא מבעל שלישה וגו' וכרמל בצקלונו. כרמל רך מל בצקלונו בא ויצק לנו ואכלנו ונאוה היה וכו' עיי"ש. הרי דלא במנחת העומר לחוד אלא בכל מקום דכתיב כרמל מפרשינן לי' רך מל. דהיינו שנקצר כשעדיין לח רך ומל. דהרי גם בקרא דכרמל בצקלונו מפרשינן הכי. איברא דההיא ברייתא גופא מייתי לה תלמודא במנחות ס"ו ע"ב. והתם הכי גרסינן לה. כרמל רך ומל. וכן הוא אומר ואיש בא וגו' וכרמל בצקלונו. בא ויצק לנו ואכלנו וכו' עיי"ש. וליתא התם על כרמל דהך קרא רך ומל. ולא מייתי מקרא זה דכרמל בצקלונו אלא לענין דגם שם מידריש קרא דרך נוטריקון וכן פירש"י שם בד"ה וכן וכו'. וז"ל וכן הוא אומר דדרשינן נוטריקון עכ"ל עיי"ש. אבל ראיתי בילקוט מלכים ב' ד' מבואר דגם בסיגיא דמנחות שם גירסתו כגירסת הספרא עיי"ש. ומיהו אפשר דהרגמ"ה וסייעתו ז"ל גירסתם כגירסא שלפנינו. ואפשר דגם בספרא היתה גירסתם כן. אבל ראיתי בירושלמי שבת פ"א ה"א דאמרינן התם כרמלית תני רבי חייא כרמל רך מל. אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני עיי"ש. והובא גם בתוס' פ"ק דשבת ובעל המאור שם ובערוך ערך כרמלית. ובספר העתים לר"י בר ברזילי הנשיא ז"ל סי' ד"ו. וכ"כ במדרש שכל טוב פ' בשלח דף רנ"א וז"ל מאי משמע דהאי כרמלית לישנא דבצירותא הוא דכתיב וכרמל ומפרשי לי' רבנן רך מל עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דבכל דוכתי הכי פירושא דכרמל. ועוד דההוא קרא דוכרמל היינו קרא דלחם קלי וכרמל דכתיב באזהרה דחדש. וא"כ מבואר בהדיא דגם כרמל דגבי חדש נמי אין פירושו אלא רך ומלא. ודלא כרגמ"ה וסייעתו ז"ל. וכן מבואר בפירש"י ויקרא דגם כרמל דקרא דכרמל בצקלונו פירושו רך ומל עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בברייתא דשלשים ושתים מדות דר"א בנו של ריה"ג מדה ל' דתניא התם מנין שדורשין נוטריקון באגדה ת"ל אברהם אב המון גוים. כרמל רך ומל דבר שהוא רך ונמלל ביד עיי"ש. משמע ודאי דכל היכא דכתיב כרמל מתפרש כן. מדלא מייתי קרא דגרש כרמל אלא נקט כרמל סתם. איברא דראיתי בשבת סו"פ הבונה דהתם הובאה ברייתא זו. ופירש"י שם וז"ל כרמל גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר מלא הימנו עכ"ל עיי"ש. משמע דס"ל דלא קאי אלא על קרא דגרש כרמל שבפרשת העומר. אבל ודאי פשטא דברייתא לא משמע הכי. מיהו עכצ"ל דלאו דוקא נקט רש"י ז"ל כרמל דמנחת העומר. אלא משום דבמנחת העומר אשכחן בהדיא דבעינן לחה לכך נקט עומר. אבל ודאי ה"ה לכל מקום דכתיב בי' כרמל הכי פירושו. וכמבואר בפירש"י בפרש' ויקרא כמשכ"ל. דאל"כ דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז. והשתא א"כ ע"כ מוכח ע"פ סוגיא דפ"ק דכריתות שם דאין איסור חדש נוהג אלא בלחם קלי וכרמל בלבד. וא"כ דברי רוב הראשונים ז"ל דלא ס"ל הכי לכאורה צ"ע טובא: מיהו נראה דאפי' אם תמצא לומר דבכל דוכתי אין כרמל אלא רך מל. מ"מ אפשר לפרש סוגיא דפ"ק דכריתות שם כהרגמ"ה ז"ל ולא מטעמו. דודאי איכא למימר דהא דקאמרינן התם דכרמל לא נתרבה אצל מנחות הוא כפשטי'. דלא נתרבה כלל אצל מנחות. ולא משום דכרמל האמור אצל חדש היינו שכבר נתייבש לגמרי בשעת קציר. דבכל מקום דכתיב כרמל ודאי אינו אלא כשעדיין היה לח בשעת קציר. אלא דמ"מ כרמל האמור אצל חדש ע"כ לאו היינו כרמל האמור אצל מנחת העומר. משום דכרמל האמור אצל חדש היינו כרמל סתם. שבשעת הקציר היה כרמל אע"פ שעכשיו כבר נתייבש לגמרי. דכל שנקצר כשהיה כרמל שמו עליו לעולם. ואפי' אחר כמה שנים נקרא כרמל. משא"כ לענין מנחת העומר בעינן דוקא שיהיה כרמל בשעת הקרבה. וכמבואר בריש פ"ט דמנחות פ"ד ע"א דאפי' לענין מנחת העומר הוה בעינן התם מעיקרא למימר דסגי לה בכרמל דאשתקד. אלא דמסיק מדכתיב כרמל תקריב דבעינן כרמל בשעת הקרבה עיי"ש. ואע"ג דאיפליגו התם בתר הכי ר"י ור"א בהכי ואתותב ר"י. לא מה"ט איתותב. דאיכא למימר דלענין זה כ"ע לא פליגי עייש"ה ובפירש"י שם בד"ה אלמא וכו'. ואין להאריך בזה. וא"כ ודאי כרמל דכתיב אצל חדש כיון דסתם כרמל כתיב בי' משמע אפי' שכבר נתייבש לגמרי. וא"כ שפיר קאמרינן בסוגיא דפ"ק דכריתות שם דכרמל לא נתרבה אצל מנחות. משום דכרמל זה דכתיב באזהרת חדש ודאי לא נתרבה אצל מנחות. דהרי גם במנחת העומר דמצותו בכרמל היינו דוקא לענין שיהיה כרמל בשעת הקרבה. אבל קציר כרמל לחוד לאו כלום הוא לגבי עומר. דכל שאינו כרמל בשעת הקרבה כך לי כרמל כך לי דלאו כרמל כלל. וא"כ שפיר איכא למימר דכל שבא מתבואה חדשה אסר קרא משום חדש. דמהנך תלתא דכתב קרא שמעינן לכולהו. דליכא למיפרך מה להנך שכן נתרבו אצל מנחות. דהרי כרמל דחדש לא נתרבה אצל מנחות: ובלא"ה היה נראה לכאורה בעיקר חקירה זו דמעיקרא ליתא. משום דשפיר איכא למיגמר מהנך תלת דלחם קלי וכרמל לכולהו מילי דחדש. אע"פ שאין עליו תורת לחם ולא קלי וכרמל. דמאי פרכת מה להנך שכן נתרבו אצל מנחות. משום דגם כרמל אע"פ שאינו מעכב בדיעבד אפי' בעומר מ"מ למצוה בעינן בי' כרמל. הא ליתא דהרי סתם חדש נמי נתרבה אצל מנחות. וכדתנן במתניתין רפ"ט דמנחות פ"ג ע"ב כל קרבנות הצבור באין מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש עיי"ש. וא"כ ליכא למיפרך מה להנך שכן נתרבו אצל מנחות תאמר לסתם חדש שלא נתרבה אצל מנחות כלל אפי' למצוה לכתחילה. כיון דגם שם חדש נתרבה אצל מנחות. שאפי' קלי וכרמל אינו ראוי למנחת העומר ושתי הלחם אלא מן החדש. ואפי' למ"ד התם דאין החדש מעכב בעומר ושתי הלחם בדיעבד. מ"מ מצוה איכא אליבא דכ"ע. ובפרט לפי מה שהעלה בלח"מ ריש פ"ח מהלכות תמידין לדעת הרמב"ם ז"ל דעכ"פ בעומר קיי"ל דחדש מעכב אפי' בדיעבד עיי"ש. ולדעת הראב"ד ז"ל שם הכי קיי"ל בין בעומר ובין בשתי הלחם עיי"ש. וא"כ פשיטא דאין מקום לפירכא זו כלל. אבל באמת זה ליתא כלל. דא"כ קשה בסוגיא דכריתות שם דקאמר כרמל מקלי לא אתי משום דקלי נתרבה אצל מנחות כרמל לא נתרבה אצל מנחות. וכן במאי דקאמר התם לא נכתוב קרא כרמל ונילף מלחם וקלי. איכא למיפרך מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות עיי"ש. והשתא מאי פירכא היא. נהי דכרמל לגבי לחם וקלי לא חשיב נתרבה אצל מנחות משום דלא מעכב בדיעבד ולא בעי כרמל בעומר אלא למצוה לכתחילה. מ"מ תיפוק לי' דכרמל נמי מיהת משום שם חדש בעלמא מעכב אפי' בדיעבד בעומר ובשתי הלחם להראב"ד ז"ל. וגם להרמב"ם ז"ל עכ"פ מעכב בעומר. וא"כ אפי' חדש סתם נמי שפיר איכא למילף מלחם וקלי. וכ"ש כרמל של חדש. ואין לומר דהתם לא קפריך אלא אליבא דמ"ד דעומר ושתי הלחם שבאו מן הישן כשרים בדיעבד. דודאי לא משמע הכי כלל. דכיון דעכ"פ פלוגתא דתנאי היא לא הו"ל למימר הכי בפשיטות כ"כ דאיכא למיפרך. ובפרט לדעת הראב"ד ז"ל וכן להלח"מ אליבא דהרמב"ם ז"ל דקיי"ל כמ"ד דגם בדיעבד מעכב. ועכצ"ל דהכי קפריך מה לקלי ולחם שכן נתרבו אצל מנחות. דמלבד מעלת חדש שבהן יש להן ג"כ מעלה דקלי ולחם שנתרבו ג"כ אצל מנחות. משא"כ לכרמל דמשום מעלה דכרמל לא נתרבה אצל מנחות כקלי ולחם. משום דהני מעכבי אצל מנחות אפי' בדיעבד גם מצד עצמן. מלבד מעלה דחדש. שהרי אפי' הן חדש מ"מ לחם וקלי מעכבין בהן אפי' בדיעבד. משא"כ לכרמל דמצד מעלה דכרמל לכ"ע אינו מעכב בדיעבד וכל שהוא בא מן החדש אע"פ שאינו כרמל כשר בדיעבד. כן נראה פשוט. והשתא א"כ ודאי כי אתינן למיגמר סתם חדש מלחם קלי וכרמל לאיסורא. איכא למיפרך מה להנך שכן נתרבו אצל מנחות. דאפי' כרמל מלבד מעלת חדש יש לו ג"כ מעלת כרמל שנתרבה אצל מנחות עכ"פ לענין מצוה לכתחילה. משא"כ לסתם חדש דזולת מעלה דחדש אין לו שום מעלה אחרת לגבי מנחות אפי' למצוה בעלמא. וא"כ ודאי ראוי לומר דאין איסור חדש נוהג אלא בלחם קלי וכרמל בלבד. ומיהו לפמשכ"ל ניחא שפיר: ומ"מ שפיר אפשר לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כשיטת רוב הראשונים ז"ל דכל מה שבא מתבואה חדשה דחמשת המינים אסור משום חדש מדאורייתא. ולכן יפה עשה מה שמנה לחם קלי וכרמל בלאו אחד אפי' לפי שיטתו בעלמא למנות כל הנפרטים באזהרה כל פרט ופרט בפ"ע. משום דשאני הכא דכולן משם אחד הן. דכל מה שבא מתבואה חדשה אסר הכתוב. אלא שראיתי לרבינו הגאון ז"ל בפירושו לברייתא דר"י אומר בי"ג מדות התורה נדרשת. שכתב שם במדה ששית וז"ל המדה הששית כלל שצריך לפרט ופרט שצריך לכלל. פי' דבר שהוא כלל שלא יתכן מבלי פרט. ופרט שלא יתכן מבלי כלל. כיצד קדש לי וכו'. ובמנחות הדומה לו ואם תקריב מנחת בכורים לה'. ואילו שתק בכאן היה רשות לכל אחד ואחד להקריב כמו של עדה קודם שיקריבוהו הם. כי זהו כלל בכורים. כל בכורים. לזה אמר והבאתם את עומר. הכל ביחד לא כל אחד בפ"ע. זהו כלל שצריך לפרט. ואם לא היה אומר מנחת בכורים. היה רשות ליחיד להביא עומר מאחר שהביאו הקהל. בשביל זה כתב בכורים בשני המקומות וכתב ראשית קצירכם שראשית הקציר אינו ליחיד. והבכורים מאחר שהביאו הקהל יביא הוא קלוי באש עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דאחר שהביאו הקהל את העומר מותר ליחידים להביא בכורים. הוא תמוה מאוד לכאורה. דזהו נגד משנה ערוכה בפ"ו דמנחות ס"ח ע"ב דתנן אין מביאין מנחות ובכורים וכו' קודם לעומר אם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר עיי"ש. והכי נמי תנן בפ"ק דבכורים מ"ג אין מביאין בכורים קודם לעצרת אנשי עיר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה עיי"ש. וכן הוא בפרק בתרא דחלה משנה י' עיי"ש. מיהו לזה אפשר קצת לומר דאין כוונתו אלא לומר דמשקרב העומר מהני הבאת היחידים בכוריהם מיהת בדיעבד וכדתנן במנחות שם. ואע"ג דודאי משמעות לשונו אינו כן. אפשר דהמעתיק מלשון ערבית לא העתיק כאן כראוי. כמו שנראה שם גם במקומות אחרים ואכמ"ל בזה. אבל מה שסיים וכתב יביא הוא קלוי באש. הוא מתמיה ומפליא מאוד. דמאי ענין קלוי באש לבכורים. לא נאמר בתורה קלוי באש אלא אצל מנחת העומר בלבד. דמש"כ בתורה בס' ויקרא ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. מבואר שם בספרא פי"ג ובפ"ו דמנחות ס"ח ע"ב ולקמן שם פ"ד ע"א ובכמה דוכתי דבמנחת העומר הכתוב מדבר עיי"ש. והוא משנה ערוכה בפ"ו דמנחות ס"ו ע"א עיי"ש. והוא דבר מוסכם בלא שום חולק. ופשוט ומבואר בכל דוכתי. וזו פליאה נשגבה לכאורה. ואמנם נראה דעכצ"ל דלא כתב כן אלא לרבותא לומר דאע"ג דקלוי באש שנוהג בו איסור חדש להדיוט אם הביא ממנו בכורים קודם לעומר אפי' בדיעבד פסול. כדתנן במתניתין דמנחות שם. מ"מ לאחר הקרבת העומר אם הביא כשר. והא דלא נקט אלא קלוי באש ולא נקט נמי לחם וכרמל. שגם הם בכלל אזהרת חדש. נראה דהיינו משום דלחם ליתא בבכורים משום דאין מביאין לחם בכורים דגבי בכורים כתיב פרי ואימעיט מיני' לחם. כדממעיטינן מיני' משקין כדתניא בפרק העור והרוטב ק"כ ע"ב פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה. ואע"ג דמרבינן התם אפי' יין מדכתיב תביא מ"מ עיי"ש. מ"מ לחם לא אשכחן. ועוד דגם יין מבואר בפירש"י שם בד"ה אין מביאין וכו' דדוקא כשהפריש פירות והביאן ואח"כ דרכן. אבל יין ושמן לא. כדדרשינן פרי אתה מביא ולא משקין עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י פ"ב דערכין י"א ע"א בד"ה הביא ענבים וכו' עיי"ש. וא"כ כ"ש לחם שאין מביאין. ועי' בתוס' שם בד"ה מנין לבכורים וכו' עיי"ש היטב ודבריהם צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. וא"כ ודאי לא הוה מצי למינקט לחם. אבל כרמל ודאי הוה מצי למינקט אלא דקמא נקט. דגבי אזהרת חדש כתיב קלי והדר כרמל ונקט קלי וה"ה לכרמל. כן נראה מוכרח בכוונתו שם: ומעתה לפ"ז מבואר ע"כ דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דלא אסרה תורה משום חדש אלא לחם וקלי וכרמל בלבד. והשתא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דלפ"ז הו"ל שמות מחולקין. וא"כ הו"ל למנותן לפום שיטתו בשלשה לאוין חלוקין בפ"ע. וזה ודאי קשיא טובא לכאורה. שדבריו ז"ל נראין כסותרין זה את זה משם לכאן להלכה. אלא שהנני מסופק מאוד אם פי' זה על ברייתא דר"י הוא באמת מרבינו הגאון ז"ל. דגם זולת זה יש שם כמה דברים תמוהים ואכמ"ל בזה. ואפי' את"ל שבצדק נתייחם פי' זה לרבינו הגאון ז"ל מ"מ אפשר לומר שחזר בו כאן מדעתו שם. וס"ל דכל מה שבא מחמשת המינים בכלל אזהרת חדש. וכדעת רוב הראשונים ז"ל. ולכן שפיר מנה לחם קלי וכרמל בלאו אחד.

1 קְצִיר חָדָשׁ

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »