ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קט״ו

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

115 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

עגבות זכר. וזרמת בהמה. ובל תרבעינה אשה לשמצה. כתיב בפרשת עריות. ואת זכר לא תשכב משכבי אשה וגו'. ובכל בהמה לא תתן שכבתך וגו'. ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'. והן שלש אזהרות אלו שכתבן רבינו הגאון ז"ל כאן כסדרן שכתובים סמוכין זה אחר זה בקרא. ואמנם יש בזה מקום עיון. ע"פ מה שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ שכתכ וז"ל מצוה שמ"ח שהזהירנו שלא לשכב עם הבהמות זכריהן ונקבותיהן. והוא אמרו יתעלה ובכל בהמה לא תתן שכבתך וכו'. מצוה שמ"ט. שהזהירנו מהביא הנשים הבהמות עליהן. והוא אמרו ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. וזו ג"כ מצוה בפ"ע. ואינה נכנסת במצוה שלפניה. כי לא בהיות אסור על הזכרים לבא על הבהמות נאסר לאשה להביא הבהמה עלי'. לולא האזהרה בזה מיוחדת וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל שהי' ראוי לומר דכל עניני שכיבה עם בהמה תחשב מצוה אחת. בין דאיש הרובע ובין דאשה הנרבעת. אע"פ שבא בכל אחת אזהרת לאו בפ"ע. משום שלא בא ריבוי הלאוין אלא להשלים דיני המצוה. כמבואר בשורש תשיעי ובשאר דוכתי בסה"מ. אלא דכאן שני הלאוין ענינים חלוקים הם. דזה באיש הרובע וזה באשה הנרבעת. ואין ענין זה לזה. ולכן נמנה כל אחד מצוה בפ"ע. ודבריו תמוהים אצלי מדתניא בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ד ע"ב אזהרה מנין ת"ל ובכל בהמה לא תתן שכבחך לטמאה בה למדנו אזהרה לשוכב. לנשכב מנין ת"ל לא יהי' קדש וכו' דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך עיי"ש. וידוע דקיי"ל כר"ע מחבירו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שגגות עיי"ש דנפק"מ לדינא כמבואר בסוגיא שם. וכיון דלר"ע אזהרה זו דבכל בהמה לא תתן שכבתך הו"ל כאילו כתיב שכיבתך. שכולל אחד הרובע ואחד הנרבע. א"כ אין מקום לתירוצו של הרמב"ם ז"ל. והדרא קושיא לדוכתה דהו"ל למנות לאו דבכל בהמה לא תתן שכבתך עם לאו דאשה. לא תעמוד לפני בהמה לרבעה במצוה אחת. ולכאורה הי' נראה לומר דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. שהשריש בשורש שני דכל מאי דאינו מפורש בתורה ולא אתי אלא מדרשא באחת מי"ג מדות או מריבויא דקרא אינו נמנה במנין המצות. וא"כ כאן דאזהרה לנשכב לא כתיבא בקרא לר"ע. אלא מדרשא הוא דאתיא. אינה בכלל מנין המצות. וא"כ אין לאו דבכל בהמה לא תחן שכבתך בא במנין אלא משום אזהרה דשוכב דמפורשת בקרא. ולא משום אזהרה דנשכב דלא אתיא אלא מדרשא. וכן כתבו התוס' שם נ"ד ע"א בד"ה הבא על הזכר וכו'. דלהכי לא קתני במתני' אלא הבא על הבהמה. ולא קתני והביא בהמה עליו משום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא אתי עיי"ש. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלאו דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה מצוה בפ"ע הוא. משום דאינה נכנסת בכלל לאו דלא תתן שכבתך. דזה ליתא אלא באיש הרובע וזה באשה הנרבעת. ולא בהיות אסור על הזכרים לבא על הבהמה. נאסר לאשה להביא הבהמה עלי'. ושני ענינים חלוקים הם. אבל זה אינו שהרי לקמן בלאו ש"נ כתב הרמב"ם וז"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר. והוא אמרו יתעלה ואת זכר לא תשכב משכבי אשה וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו. והוא אמרו לא יהי' קדש מבני ישראל. וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחזוק. לא שהוא אזהרה לנשכב. ושם אמרו לא תשכב נלמד האזהרה לשוכב ולנשכב. ובגמרא סנהדרין התבאר דרבי ישמעאל הוא שישים לא יהי' קדש אזהרה לנשכב וכו'. ור"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי בי' לא תשכב וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו ז"ל שהי' ראוי למנות לא יהי' קדש מצוה בפ"ע אם הי' אזהרה לנשכב כדס"ל לרבי ישמעאל. אלא דאנן קיי"ל כר"ע דאמר אינו צריך הרי הוא אומר לא תשכב קרי בי' לא תשכב. ושוכב ונשכב תרווייהו שמעינן מאזהרה זו. וא"כ לדידי' ע"כ לא יהי' קדש אינו אלא לאו שנכפל לחזוק בעלמא. ואינו בא במנין. כמש"כ בשורש תשיעי עיי"ש. והרמב"ם לטעמי' אזיל דכתב לעיל דשוכב ונשכב יש למנותן שתים אם נאמרה אזהרה בכל אחד בפ"ע. והשתא הרי הנך שתי דרשות דשכבתך ושכיבתך ותשכב ותשכב כחדא נינהו. ור"ע דדריש תשכב ותשכב לטעמי' אזיל דדריש נמי שכבתך שכיבתך לרבות נשכב בתרווייהו. וא"כ הכא במשכב זכור נמי כיון דנשכב לא אתי אלא מדרשא דתשכב קרי בי' תשכב. וא"כ לענין מנין המצות לא נמנה לאו דאת זכר לא תשכב אלא לענין שוכב בלבד. וא"כ ודאי הי' לו להרמב"ם ז"ל למנות לאו דלא יהי' קדש משום אזהרה לנשכב שלא נמנה בכלל אזהרה דאת זכר לא תשכב. ואין זה ענין למאי דקאמר ר"ע אינו צריך הרי הוא אומר לא תשכב וכו'. דעד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכי אלא לענין דינא. דליכא נפק"מ בין כתיב בקרא בפירוש למאי דנפיק מדרשא. דאידי ואידי דאורייתא נינהו אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בשורש שני. כמו שהעלה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. וכן כתבו האחרונים ז"ל שם. אבל לענין מנין המצות לפי מה שהשריש הרמב"ם. ודאי אינו בא במנין אלא הלאו דלא יהי' קדש המפורש בקרא. ולא דרשא דתשכב קרי בי' תשכב. והיינו ממש כההיא דלעיל מצוה שמ"ט. דאע"ג דמדרשא דשכבתך קרי בי' שכיבתך שמעינן נמי אזהרה לנשכב. מ"מ כחב הרמב"ם ז"ל דאשה לא תעמוד לרבעה נמנה בפ"ע מהאי טעמא גופי' כמו שנתבאר. ועכצ"ל דהנך דרשות דתשכב קרי בי' תשכב וכן שכבתך שכיבתך לא חשיבי דרשא. אלא הו"ל כמפורש בקרא. וכמש"כ הר"ן ז"ל בסנהדרין שם. וז"ל קרי בי' לא תשכב. אין לפרש דר"ע מקרא ומסורת קדריש. דהא איהו אמר יש אם למקרא ולא למסורת. כדאיתא בריש מכילתן. אלא שדעתו לומר שהנשכב בכלל לא תשכב. כדאשכחן בקרא הן שכבתי אמש את אבי גבי בנות לוט. וכן אתה אומר בלא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך. ששכיבת הנשכב קרוי' שכיבה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שם דתרווייהו משמע מיני' לא תשכב לבועלו ולא ליבעל לו. ולזה שפיר הכריח הרמב"ם ז"ל דלא יהי' קדש אינו בא במנין בפ"ע משום דאינו אלא אזהרה כפולה. ולא בא אלא לחזוק בעלמא. למאי דקיי"ל כר"ע: והשתא א"כ הדרא קושיא לדוכתה דלפי מאי דקיי"ל כרבי עקיבא אין מקום לסברת הרמב"ם ז"ל לענין לאו דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. דכיון דבכלל לאו דבכל בהמה לא תתן שכבתך שמעינן לר"ע אזהרה לשוכב ולנשכב. א"כ שפיר נכנסת בכלל זה ג"כ אזהרה דאשה לא תעמוד לפני בהמה. ואין למנותו מצוה בפ"ע לפי סברת הרמב"ם ז"ל. הן אמת דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דכל שאחד מן הלאוין הוא כללי והשני אינו בא אלא על אחד מן הפרטים שבכללי אז שני הלאוין נמנין כל אחד בפ"ע. כמבואר בכמה דוכתי כיו"ב. וא"כ כאן נמי כיון דלאו דבכל בהמה לא תתן שכבתך כולל אזהרה לשוכב ולנשכב לר"ע. ולאו דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ליתא אלא בנשכב. א"כ אין זה כלאו שנכפל. ויש למנות שניהם לדרכו של הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וא"כ שפיר מנה הרמב"ם לאו זה דואשה לא תעמוד וגו' מצוה בפ"ע. ולא דמי ללאו דאת זכר לא תשכב עם לאו דלא יהי' קדש שכתב הרמב"ם דהו"ל כלאו כפול ואינו נמנה. משום דהתם כי היכי דלאו דאת זכר לא תשכב כולל שוכב ונשכב לר"ע. הכי נמי לאו דלא יהי' קדש יש במשמעו שניהם. ואף דרבי ישמעאל לא מייתי מיני' אזהרה אלא לנשכב בלבד. היינו משום דלא איצטריך לי' אלא לאזהרה לנשכב. דלשוכב כתיב בהדיא את זכר לא תשכב. אבל ודאי כי היכי דמשמע מלא יהי' קדש אזהרה לנשכב הכי נמי משתמע מיני' אזהרה לשוכב. הן אמת דראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל וכי תימא ומנא לן למשדיי' אנרבע שדיי' ארובע. מסתברא דבנרבע קאי. חדא דרובע הא כתיב קרא אחרינא ואת זכר לא תשכב. ותו מדכתיב בהדי' לא תהי' קדשה ש"מ קדש דומיא דקדשה. מה קדשה בנשכבת אף קדש בנשכב הכתוב מדבר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בחי' רבינו יונה ז"ל שם עיי"ש. וא"כ לפ"ז גם לאו דלא יהי' קדש לא מיירי אלא בנשכב לחוד. אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי. אלא כתי' ראשון של הרמ"ה ז"ל דודאי קדש תרוייהו משמע אלא דלשוכב לא איצטריך. ולזה לא מייתי מיני' אזהרה אלא לנשכב. וכיון דבין מלאו דאת זכר לא תשכב ובין מלאו דלא יהי' קדש. שמעינן תרוייהו שוכב ונשכב. שפיר הו"ל לאו כפול. ואין שניהם נמנין אלא מצוה אחת. אלא דמלבד דקשה דהרי ודאי שפיר כתבו הרמ"ה ורבינו יונה ז"ל דמהיקישא דקדש לקדשה איכא למשמע דלא קאי לאו דלא יהי' קדש אלא לאזהרה דנשכב לחוד. דהרי היקש אדם דן מעצמו. ועי' בתשו' חות יאיר סי' ר"ג עייש"ה בלא"ה הרי הרמב"ם ז"ל לא מטעם זה אתי עלה. אלא משום דרובע ונרבע שני ענינים חלוקים הוא שכתב בלאו דאשה לא לא תעמוד לפני בהמה שיש למנותו בפ"ע. והיינו ע"כ משום דבכל כיו"ב שהם משם אחד גם לשיטת הרמב"ם אינו נמנה אלא הלאו הכללי בלבד. כמו שביארנו בכמה דוכתי ובמבוא שורש תשיעי עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם תמוהים מאוד: ואמנם עפ"ז יש כאן מקום עיון גם בדברי רבינו הגאון ז"ל. דכיון דבכלל לאו דבכל בהמה לא תתן שכבתך יש אזהרה לשוכב ולנשכב. וכמו שנתבאר דלמאי דקיי"ל כר"ע אחד הרובע ואחד הנרבע בכלל אזהרה זו. וא"כ ליכא נפק"מ בלאו דאשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה אלא כדי לעבור על נרבע בשני לאוין. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל כיו"ב אפי' היכא דהו"ל משני שמות נמי יש לו דין לאו שנכפל שאינו נמנה בפ"ע. וכ"ש כאן שהם משם אחד לא היה לו למנות לאו זה במנין הלאוין. ואין לומר דאפי' לר"ע דרובע ונרבע בכלל אזהרה דבכל בהמה לא תתן שכבתך. מ"מ היינו דוקא זכר הנרבע ולא נקבה. וא"כ אין האשה בכלל אזהרה זו. דאיכא למימר דדוקא זכר דאית בי' תרתי. דהו"ל נשכב זכר וגם נרבע לבהמה. משא"כ אשה הנרבעת דלית בה אלא משום נרבע לבהמה לחוד. לא הוה שמעינן מאזהרה זו. אם לא דכתב בה קרא אזהרה מיוחדת בפ"ע. וכיו"ב כתב הר"ן ז"ל שם נ"ד ע"א במתניתין דתנן הבא על הזכר ועל הבהמה ואשה המביאה את הבהמה עלי' וכו'. וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל וא"ת ואמאי לא קתני נמי הביא זכר עליו והביא בהמה עליו. דהא תרתי מילי נינהו שיהא הנשכב חייב כמו השוכב. דהוי רבותא טפי. שהי' אפשר לומר שהשכיבה בשוכב היא תלויה. דלא דמי לבא על האשה שהשכיבה היא כדרכה ולפיכך ראוי שיהיו שניהם שוים בחיוב. ומשה"כ לא תני בכולה מתניתין הבא על האב והאם וכו'. וי"ל דבלשון הבא על הזכר יש במשמע השוכב והנשכב כמו בבא על האם וכו'. אלא שעדיין צריך לתרץ אמאי לא תני הביא את הבהמה עליו דלא הוו בכלל הבא על הבהמה. אלא שיש לומר דכיון דתני האשה המביאה בהמה עליה. הרי האיש בכלל. דהא עבד תרתי. שהרי ידענו שחייב הנשכב כשוכב עכ"ל עיי"ש. הרי דבאיש הנרבע לבהמה איכא תרתי. דהיינו משכב זכור ונרבע לבהמה. משא"כ באשה הנרבעת דליכא אלא חדא: איברא דלכאורה קשה לדברי הר"ן ז"ל דא"כ הא דתניא התם גבי משכב בהמה. למדנו אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מניין ת"ל לא יהי' קדש דברי ר"י. רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תתן שכבתך. לא תתן שכיבתך עיי"ש. ולמה הוצרכו לזה. תיפוק לי' כדכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואיש נמי בכלל דהא עבד תרתי. דהו"ל נשכב זכר ונרבע לבהמה. ולא גרע מאשה הנרבעת דלית בה אלא חדא. ועוד דתיפוק לי' אזהרתו מאזהרת נשכב זכר לר"ע דמפיק אזהרה לנשכב זכר מדכתיב את זכר לא תשכב. קרי בי' לא תשכב. ונרבע לבהמה לא גרע מנשכב דזכר. דהא עבד תרתי. דאית בי' נמי משום נרבע לבהמה. מיהו לזה אפשר לומר דניחא לי' טפי להביא האזהרה מקרא דכתיב בשכיבת בהמה גופא. דהא הך דרשא גופא דדריש התם גבי נשכב דזכר מדכתיב לא תשכב קרי בי' לא תשכב. איתא נמי הכא מדכתיב לא תתן שכבתך קרי בי' שכיבתך. והיינו הך כמבואר בירושלמי פרק ארבע מיתות ה"ז עיי"ש. אבל הא ודאי קשה למה להו לר"ע ור"י למילף אזהרה לנרבע דבהמה מדרשא ממקום אחר. תיפוק לי' דאיכא אזהרה מפורשת בנרבע לבהמה מקרא דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ולא גרע איש מאשה. דהא עבד תרתי. מיהו לזה אפשר לומר דמ"מ כיון דבקרא בהדיא כתיב אשה באזהרה זו. ע"כ אין האיש בכלל. ואין לנו ללמוד איש מאשה אלא במאי דאיש חמיר טפי דתרתי קעביד. והרי קיי"ל דאין עונשין ואין מזהירין מן הדין. והילכך ע"כ איצטריך לאשכוחי לאיש הנרבע לבהמה אזהרה מיוחדת בפ"ע. ועכ"פ מתבאר מזה לכאורה דאשה הנרבעת ודאי אינה בכלל אזהרה דלא תתן שכבתך דמיירי באיש דחמיר טפי דעבד תרתי. דאפי' מק"ו לא שייך למילף. אבל זה אינו. דהרי לפי מאי דדרשינן לא תתן שכבתך כאילו כתיב שכיבתך. ליכא למשמע מלישנא דקרא לשון זכר טפי מלשון נקבה. ותרוייהו במשמע אזהרה זו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דע"כ ליכא נפק"מ בלאו דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו לא הי' לו למנות לאו זה. אתר שכבר מנה לאו דלא תתן שכבתך. וצ"ע טובא לכאורה: וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תנאף. דשם באמת לא מנה אלא לאו דבכל בהמה לא תתן שכבתך בלבד. ולא מנה לאו דאשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה עיי"ש בדבריו. וזה ודאי נכון לפי שיטתו ז"ל כמו שנתבאר. אבל ע"פ זה תמוה עוד יותר מה שחזר בו כאן ומנה שניהם. מאחר שכמו שכתב שם כן מוכרח לפי שיטתו. ואולי אפשר לומר דאע"ג דלפום דרשא דלא תתן שכיבתך גם אשה הנרבעת בכלל. מ"מ כיון דלפי מאי דקרינן לא תתן שכבתך לא מיירי קרא אלא בזכר הרובע. שוב מקשינן שכיבתך לשכבתך. מה שכבתך בזכר אף שכיבתך בזכר. וכיו"ב אמרינן בפ"ב דפסחים כ"ו ע"ב כתיב עבד וקרינן עובד. עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא לי' אף עובד דניחא לי' עיי"ש. וכן בריש חגיגה כתיב יראה וקרינן יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו עיי"ש. וכן בפ"ב דמציעא כ"ב ע"ב כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. בעינן כי יותן דומיא דכי יתן. מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת עיי"ש. ובההיא סוגיא גופא דפרק ארבע מיתות שם סנהדרין נ"ד ע"ב דריש מדכתיב ואת זכר לא תשכב ואמר ר"ע קרי בי' תשכב לרבות נשכב. הילכך כל דאיתי' בשוכב איתי' בנשכב וכל דליתי' בשוכב ליתי' בנשכב. למעט פחות מבן תשע עיי"ש ובפירש"י ד"ה רב סבר. וא"כ אף אנן נימא הכא דשכיבתך דומיא דשכבתך. מה שכבתך בזכר אף שכיבתך בזכר. וכיון דקרא בזכר הוא דמיירי. אף ע"ג דבנרבע נמי מיירי. מ"מ אין הנקבה בכלל. דזכר תרתי עבד וחמיר טפי מאשה דלא עבדה אלא חדא כמשכ"ל. ובלא"ה אפשר לומר דכיון דבהך קרא גופי' דלא תתן שכבתך מסיים קרא וכתב ואשה לא תעמוד לפני בהמה. מכלל דרישא דקרא דלא תתן שכבתך בזכר הוא דמיירי. וא"כ אין לנו באשה אלא אזהרה דואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה לחוד. ושפיר מנאה רבינו הגאון ז"ל כאן. וחזר בו מדבריו באזהרותיו שם שלא מנאה. ועפ"ז יש מקום קצת ליישב גם דברי הרמב"ם ז"ל ואין להאריך: והנה לכאורה יש להעיר לפמש"כ הסמ"ק בסי' רצ"ב דלאו דלא תנאף הוא אזהרה למשחית זרעו עיי"ש. וזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דנדה י"ג ע"ב עיי"ש ובפירש"י שם. א"כ לכאורה בהנך לאוין שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן מלבד לאו האמור בהן עובר נמי בלאו דלא תנאף. שהרי במשכב זכור וברובע בהמה ודאי איכא נמי איסור משחית זרעו. וא"כ אם הי' גם דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הסמ"ק בזה. לא הי' לו למנות הנך תרי לאוי דמשכב זכור ובכל בהמה לא תתן שכבתך. אלא דמלבד דכבר ביארנו לעיל לאוין צ"ב דאע"ג דגם רבינו הגאון ז"ל מנה לאו דלא תנאף. מלבד מה שמנה אזהרת אשת איש. מ"מ ע"כ אין כוונתו בזה לאזהרת משחית זרעו כמש"כ הסמ"ק עיי"ש. בלא"ה נראה דאפי' למש"כ הסמ"ק. מ"מ שני לאוין אלו דאת זכר לא תשכב ובכל בהמה לא תתן שכבתך באים במנין בפ"ע. משום דלפי מאי דקיי"ל כר"ע שתי אזהרות הללו כוללות ג"כ אזהרה לנשכב כמשכ"ל והרי בנשכב לא שייך איסור השחתת זרע. ואינו בכלל אזהרת לא תנאף אפי' להסמ"ק. וא"כ שני לאוין אלו נמנין עכ"פ משום אזהרת נשכב: ובהכי מתיישב ג"כ מאי דבלא"ה קשה לכאורה עפמש"כ התוספת בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ט ע"ב בד"ה והא פו"ר וכו'. דבכלל עשה דפו"ר איכא נמי איסור השחתת זרע עיי"ש. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל לעיל עשין ס"ט מצות פו"ר. שוב לא הי' לו למנות לאוין אלו דאת זכר לא תשכב ובכל בהמה לא תתן שכבתך. לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו נמנה אלא אחד משניהם. אם לא כשיש ענין נוסף בכל אחד מהם מה שאינו בכלל השני. ומהאי טעמא יש להקשות ג"כ על הסמ"ק שהולך ג"כ בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וא"כ אחר שמנה בסי' רפ"ד מצות פו"ר שוב לא הי' לו למנות אזהרת לאו בהשחתת זרע. כיון שכבר נכלל איסור זה בכלל עשה דפו"ר. ובפרט לפי המבואר ברמזי המצות שלו דעיקר מה שמנה לאו דלא תנאף היינו משום אזהרה דהשחתת זרע עיי"ש בסי' רצ"ב. והרי לשיטתו אינו בא במנין בפ"ע. מיהו לזה הי' אפשר לומר דס"ל להסמ"ק כדעת הסוברין דאפי' מי שאינו מצווה על פו"ר מוזהר על איסור השחתת זרע. כמבואר בדברי הראשונים ז"ל בפ"ק דיבמות י"ב ע"ב. ובפ"ג דכתובות ל"ט ע"א ובריש פ"ב דנדה י"ג ע"א עיי"ש היטב בכל הראשונים ז"ל שם. ולזה אע"פ שמנה מצות פו"ר. מ"מ שפיר מנה לאו דלא תנאף לאזהרת השחתת זרע. משום שיש בכללה אפי' נשים שלא נצטוו על מצות פו"ר. אבל בדברי רבינו הגאון ז"ל קשה לכאורה. דנראה דבסברת התוס' בסנהדרין שם דס"ל דבכלל מצות פו"ר איכא נמי איסור השחתת זרע. לית מאן דפליג. דאפי' להסוברין דאיסור השחתת זרע נצטוו עליו גם אותן שלא נצטוו על פו"ר. מ"מ שפיר מצו סברי כסברת התוס' בזה. ותמיהני על הר"ב מל"מ בפ"י מהלכות מלכים ה"ז דתלה זה בזה עיי"ש. ולא אשכחן חולק על סברת התוס' בזה. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל עשה דפו"ר לא הו"ל למנות לפי שיטתו שני לאוין אלו. מיהו יש לומר בפשיטות דאיכא נפק"מ בלאוין אלו למי שכבר קיים מצות פו"ר. דמצד עשה דפו"ר תו לא הוזהר כלל. אבל מצד לאוין הללו הכל מוזהרין אפי' לא נתחייב כלל בפו"ר או שכבר קיים. גם קצת י"ל לכאורה דנפק"מ ע"פ סוגיא דסופ"ג דיבמות ל"ד ע"ב ובפ"ו נ"ה ע"ב וברמב"ם פ"ה מהלכות אבות הטומאה ה"י עיי"ש. אבל אין זה נכון ואין להאריך. אבל לפ"מ שנתבאר בלא"ה אין כאן מקום קושיא כלל. דהרי נפק"מ בלאוין אלו לענין נשכב דג"כ בכלל אזהרות אלו ולא שייך בי' איסור השחתת זרע: ובעיקר סברת התוס' שבכלל עשה דפו"ר גם איסור שלא להשחית זרעו. צ"ע טובא לכאורה מאי ענין זה לזה. הרי פשיטא דבמאי דלא משחית זרעו אינו מקיים עשה דפו"ר כלל. ואין בזה שום צד קיום עשה זו לא מינה ולא מקצתה. וכשהוא בעל אשה ועוסק בפרי' ורבי'. והוא עם זה ג"כ מוציא זרע לבטלה. הרי בלתי ספק הוא מקיים העשה כמו שצוה הכתוב. שהרי הולדת הבנים לא ביד האדם הוא אלא בידי שמים. ולא על כך נצטוה. אלא שצוה הכתוב על העסק בפו"ר עד שיהיו לו בנים בשיעור הראוי לכל מר כדאית לי'. וא"כ כל שעוסק בכך הרי הוא מקיים המצוה אע"פ שעם זה מוציא גם לבטלה. ובפרט כשאשתו כבר מעוברת. דאטו נתחייב בקיחת נשים רבות. זו לא אמרה אדם מעולם. וא"כ היכי יתכן לומר כלל דעשה דפו"ר כוללת ג"כ איסור הוצאת זרע לבטלה. ולכן נראה ברור ומוכרח דמש"כ התוס' כ"כ בפשיטות דמי שמצווה על פו"ר מצווה נמי שלא להשחית זרעו. אין כוונתם אלא לומר דמי שמצווה על פו"ר ודאי יש בכלל המצוה נמי שלא להשחית זרעו תמיד. באופן שע"י כך ודאי מתבטל מפו"ר. ונמצא מבטל העשה בידים. אבל ודאי משחית זרע לפעמים דרך מקרה בעלמא אינו בכלל עשה דפו"ר. ואין זה ענין לעשה זו כלל. והנה עיקר מקור סברא זו של התוס' הוא מדברי ר"ת ז"ל בפ"ק דיבמות י"ב ע"ב בההיא דאמרינן התם שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה. וכתבו בתוס' שם בשם ר"ת דהיינו לומר דשלש נשים אלו צריכות לשמש במוך משום סכנה כדאמרינן התם. ולא כפירש"י שם שפי' שמותרות לשמש במוך. משום דגם כל שאר הנשים מותרות. שלא הוזהרו על השחתת זרע כיון דלא מיפקדי אפו"ר עיי"ש. וכן הוא בספר הישר לר"ת סי' קמ"ט עיי"ש. וכוונתו שלא הוזהרו כלל על השחתת זרע. אפי' יעשו כן תמיד באופן שבכך מתבטלות מפו"ר לגמרי כיון שאינן מצוות על מצות פו"ר. וכ"ש דלא עבדי איסורא כשלא תשחתנה אלא דרך מקרה בעלמא: ואמנם ברפ"ב דנדה דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ. ואמרינן עלה מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים. ומשני נשים לאו בנות הרגשה נינהו משובחות. אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ. ופריך אי הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים עיי"ש. ובגליון תוס' שם. וכן הוא בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל הקשו בשם ר"ת דמאי איריא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו. ותיפוק לי' דאפילו הוו בנות הרגשה כיון דלא מיפקדי על פו"ר אינן מוזהרות ג"כ על השחתת זרע. ולכך פירש דבאמת מאי דקאמר דנשים לאו בנות הרגשה נינהו. היינו לומר דלאו בנות איסור הרגשה נינהו. דאפי' הרגישו ושחתו זרע אין בכך כלום משום דלא מיפקדי אפו"ר עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת הרא"ש ז"ל שהביא בחמרא וחיי בסנהדרין שם. שכתב וז"ל וכתבו התוס' דמי שמצווה על פו"ר מצווה שלא להשחית זרעו. והני נשי דלא מיפקדן על פו"ר אמרינן בפרק כל היד דלאו בנות איסור הרגשה נינהו עכ"ל עיי"ש. ונראה דגם שם כוונת ר"ת ז"ל לומר דאפי' היו מרגישים ומשחיתים תמיד דודאי יש בזה ביטול פו"ר בידים אפי' הכי אין בכך כלום. משום דלא מיפקדי אפו"ר. אבל ודאי בהשחתה שבדרך מקרה בעלמא ובענין שאין בו בטול פו"ר. אפי' באנשים דמיחייבי בעשה דפו"ר אין בזה איסור מצד עשה דפו"ר. אלא שיש לתמוה לפ"ז מאי דפריך התם אי הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ואיצטריך לדחוקי ולשנויי כי קתני מרבה אנשים. והרי בפשיטות י"ל דדוקא קתני מרבה. משום דכיון דמרבה בכך יש בו משום חשש בטול עשה דפו"ר. משא"כ כשאינו מרבה אלא זימנין מיקלע דעביד הכי. דלית בה חששא דבטול עשה דפו"ר. לאו בר קללה הוא ולא לייט לי' תנא דמתניתין למימר דתקצץ. אלא ודאי מוכרח מזה דאיסור השחתת זרע איסור בפ"ע הוא. וכדעת רש"י ז"ל וסייעתו. ודלא כדעת ר"ת ז"ל. ואפי' פעם אחת אסור מהאי טעמא אע"ג דלית בה איסורא מצד עשה דפו"ר. וכדמשני התם כי קתני מרבה בנשים. וכדפירש"י שם וז"ל אנשים משובחות קאי מרבה. אבל תקצץ דבאנשים אפי' חדא זימנא עכ"ל עיי"ש. ודברי ר"ח ז"ל תמוהים טובא לכאורה: אבל נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה מאי דפרכינן מאי איריא מרבה וכו'. ומאי קושיא. ודילמא אע"ג דאנשים בני הרגשה נינהו ויכול לבוא בכך להוציא זרע לבטלה. מ"מ לא אמרינן דתקצץ אלא כשמרבה בכך דאז ודאי יבא לידי הוצאת זרע לבטלה. אבל כשאינו בודק אלא לפרקים אע"ג דאסור משום דשמא יבא לידי כך. מ"מ לא אמרו דתקצץ. ואינו אלא כעובר על שאר איסור דרבנן בעלמא. משום דחששא בעלמא הוא. ולא מיבעיא אם דינא תנן דודאי איכא למימר דלא חייבוהו בקציצת ידו אלא כשמרבה. אלא אפי' אי לטותא תנן איכא למימר דלא לייטי לי' אלא כשמרבה בכך דוקא. מיהו נראה דהכי פריך כיון דטעמא משום דבני הרגשה נינהו א"כ ודאי אפי' כי לא מרבה איכא מיהת איסורא בהכי כדי שלא יבוא להרבות בכך. וכההיא דפ"ד דנדרים ל"ט ע"א ובפירש"י שם סוף ד"ה מאי פסקא עיי"ש היטב. וא"כ אדאשמעינן במרבה דתקצץ. טפי הו"ל לאשמעינן איסורא לבדוק בידים בכל ענין. אבל השתא מדלא נקט אלא דינא דמרבה משמע דכל שאינו מרבה בכך איסורא נמי ליכא. ואפי' לכתחילה שרי. ועל זה משני דאין הכי נמי דבאנשים לא הו"ל למינקט אלא איסור בדיקה בידים סתמא. ואע"ג דלא הוה שמעינן דבמרבה תקצץ. מ"מ מה בכך. כיון דהיינו רק לטותא בעלמא וליכא נפקותא בהכי לדינא. ועדיפא טפי לאשמעינן דינא דאסור בכל ענין. אלא דנקט מרבה משום נשים דאינה משובחת אלא במרבה דוקא ואגב אורחא אשמעינן נמי באנשים דבמרבה בר לטותא הוא דתקצץ. ומזה מתבאר דאע"ג דלקמן איבעיא להו דינא תנן או לטותא ולא איפשיטא עיי"ש. מ"מ הכא ס"ל לסתמא דתלמודא דאינו אלא לטותא. דאל"כ ודאי גם משום אנשים איצטריך לאשמעינן דינא דקציצה במרבה בכך. ובהכי ניחא מה שהשמיטו הרמב"ם ושאר הפוסקים דין קציצה דנפק"מ לדינא גם האידנא לענין דיינא דעבר וקצץ אם יש עליו דין חובל לתשלומין. עי' טוש"ע חו"מ סי' א' עייש"ה. ולפמש"כ ניחא דאיפשיטא דאינו אלא לטותא. וליכא שום נפקותא בהכי לדינא. וכן מבואר בר"ן פרק שמונה שרצים דס"ל דאיפשיטא דלטותא תנן עיי"ש. וכן כתב הר"ש עדני ז"ל במ"ש רפ"ב דנדה עיי"ש. ועפ"ז ניחא שפיר מאי דמבואר בתוספתא סופ"ב דנדה. וכן בירושלמי רפ"ב דנדה דבאנשים נמי דוקא מרבה עיי"ש. ולפמש"כ אתי שפיר דגם למסקנת תלמודא דידן תקצץ דקתני היינו דוקא במרבה. וזו היא ג"כ דעת הרע"ב ז"ל בנדה שם דקאי הכי במסקנא. וניחא תמיהת התוס' יו"ט שם עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א ז"ל בנדה י"ג ע"ב גבי איבעיא דדינא או לטותא עיי"ש. וכן מתבאר ג"כ מדברי האגודה רפ"ב דנדה עייש"ה. וממילא ניחא בהכי גם לדעת ר"ת ז"ל דודאי עיקר איסורא אינו אלא משום ביטול עשה דפו"ר. והיינו דוקא במרבה. אלא דמ"מ איסורא מיהת איכא גם בשאינו מרבה כדי שלא יבוא להרבות. והיינו דפריך כי לא מרבה נמי וכמו שנתבאר: איברא דמפירש"י שם מבואר דס"ל דלמסקנא לא קאי מרבה כלל על אנשים. ואפי' בחדא זימנא נמי תקצץ עיי"ש. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא ובס' והזהיר פרשת מצורע עיי"ש. וכן מבואר במאירי ובר"ן פרק שמונה שרצים ק"ח ע"ב עיי"ש. מיהו לדעת ר"ת ז"ל שפיר אפשר לומר כדכתיבנא. ורש"י לטעמי' אזיל דלא ס"ל כדעת ר"ת. וכן דעת המאירי בחי' פ"ק דיבמות שם וכן דעת הר"ן. כמבואר בחידושיו בנדה שם עיי"ש. ולכן הוכרחו לפרש כן. אבל ר"ת ז"ל לשיטתי' לא מפרש כן אלא כמו שביארנו. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דלק"מ לשיטת רבינו הגאון ז"ל דשפיר מנה לאו דאת זכר לא תשכב ולאו דבכל בהמה וגו' אע"פ שכבר מנה עשה דפו"ר. משום דגם לדברי התוס' אין בכלל העשה אלא משחית זרעו תמיד כמעשה ער ואונן. אבל בדרך מקרה בעלמא וכיו"ב אין לו ענין כלל עם עשה דפו"ר. אבל אזהרות אלו הרי בכל ענין שייכי ונמצא דאיתנייהו להנך לאוי גם במקום דליתא לעשה דפו"ר. ולהכי נמנין בפ"ע גם לשיטתו. עוד נראה עפמש"כ התוס' פ"ג דיבמות ל"ד ע"ב ד"ה ולא וכו'. וז"ל עוד אומר ר"י דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד. אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבוא על אשתו שלא כדרכה שרי וכו' עכ"ל. וכ"כ התוס' בפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ח ע"ב ד"ה מי איכא וכו'. ובמרדכי ריש שבועות. ובטאה"ע סי' כ"ה. ובש"מ סוף פ"ק דנדרים כ' ע"ב בשם הריטב"א עיי"ש. ולפ"ז קשה טובא מאי פריך בנדה שם מאי איריא מרבה וכו'. והא כיון דהתם אינו מתכוין להשחית זרע אלא לבדוק עצמו. ודאי לא מיתסר אלא כשרגיל לעשות כן תדיר כמש"כ התוס'. והיינו מרבה. וזה תימא גדולה לכאורה. אבל נראה עפ"מ שהוכיח בדרישה ריש סי' כ"ג באה"ע דכשמתכוין להשחית אסור בכל ענין אפי' להר"י עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דהתוס' ביבמות שם תרתי קאמרי מתכוין להשחית אפי' פעם אחת. ואינו מתכוין דוקא ברגיל תמיד. וכן צ"ל בלשון המרדכי שם עיי"ש. והכי משמע מלשון התוס' בסנהדרין והריטב"א שם עיי"ש. ומלשון הטור שם עיי"ש. ולפ"ז נראה דהכי פריך מאי איריא מרבה והא כי לא מרבה נמי שייך לומר תקצץ מיהת במתכוין. ועל זה משני דאין הכי נמי אלא דנקט מרבה משום נשים. ועפ"ז נמי גם למסקנא קאי מרבה גם על אנשים בבדיקה כשאינו מתכוין להשחית. ואתי שפיר דברי הירושלמי והתוספתא. וגם דברי הרע"ב וסייעתו ניחא כמבואר. וממילא ניחא שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל בפשיטות דאפי' לפי שיטתו שפיר מנה שני לאוין אלו. משום שאינו מתכוין אלא למלאות תאותו ואינו מתכוין כלל להשחית זרעו. והו"ל ממש כמו בשלא כדרכה. דמצד זה ליכא איסורא אלא ברגיל לעשות כן תמיד ולא באקראי בעלמא. וא"כ אין זה בכלל עשה דפו"ר ואכמ"ל בזה יותר:

1 עַגְבוֹת זָכָר

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »