ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה קי״ג

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

113 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וגרושה אחרי הטמאה. כתיב בפרשת תצא לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו' אחרי אשר הטמאה. והוא אזהרה שלא להחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה ממנו. ואפי' באירוסין לחוד מיתסרא על הראשון לחכמים דפליגי בפ"ק דיבמות י"א ע"ב עלי' דר"י בן כיפר משום ר"א דאמר המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה מן האירוסין מותרת משום שנאמר אחרי אשר הטמאה. וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה. ומה אני מקיים אחרי הטמאה לרבות סוטה שנבעלה. ור"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי' עיי"ש. ואנן כחכמים קיי"ל כמבואר שם לקמן נ"ו ע"ב וסוף פרק בתרא דגיטין פ"ט ע"ב עיי"ש. וגם הלכה רווחת בכל דוכתי דאין הלכה כיחיד לגבי רבים כל דלא איפסיקא הילכתא בגמרא בהדי' כיחיד. ואמנם לשון רבינו הגאון ז"ל כאן תמוה מאוד לכאורה. דהרי לפי המבואר בסוגיא שם לחכמים דאמרי אחת זו ואחת זו אסורה. מאי דכתיב אחרי אשר הטמאה. לא קאי על מחזיר גרושתו אלא על סוטה שנבעלה תחת בעלה. והטעם כמו שביארו בתוס' שם בד"ה לרבות סוטה שנבעלה שכתבו וז"ל וא"ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטי' דפשטי' דקרא במחזיר גרושתו כתיב. וי"ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר הוא עכ"ל עיי"ש. וא"כ מש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן בלשון האזהרה גרושה אחרי הטמאה. לא יתכן אלא לריב"כ משמי' דר"א דמן הנשואין אסורה מן האירוסין מותרת. וס"ל דקרא דאחרי אשר הטמאה לא קאי אלא על מחזיר גרושתו כפשטי' דקרא. ואתי לומר דלא מיתסרא אלא משנשאת ונבעלה לשני. ולאפוקי מן האירוסין. וטעמי' כדמפרש התם דהכי מוכח מקרא דגם אחרי אשר הטמאה אמחזיר גרושתו הוא דקאי. מדכתיב בי' הוי' ואישות עיי"ש ובמש"כ התוס' שם בד"ה הוי' ואישות וכו' ובשאר ראשונים ז"ל שם. והדבר תמוה מאוד לומר דלרבינו הגאון ז"ל קיי"ל כריב"כ משום ר"א לגבי חכמים: ובלא"ה מוכרח לכאורה דדברי רבינו הגאון ז"ל כאן לא יתכנו אלא לריב"כ משום ר"א. דהרי לחכמים כיון דמוקמי קרא דאחרי אשר הטמאה לסוטה שנבעלה למיקם עלה בלאו. א"כ אית לן בהך קרא תרי לאוי. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל לרבות סוטה וכו'. והכתוב תרתי קאמר. לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה היות לו לאשה אחר שגרשה והיתה לאיש אחר. ולא אחרי הטמאה שנבעלה תחתיו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת תצא וז"ל וא"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה. והנה הם שני לאוין. יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת. ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות עכ"ל עיי"ש. וא"כ למאי דקיי"ל כחכמים יש למנות כאן שני לאוין. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהדיא בסה"מ בלאוין הנוספין לדעתו מצוה ט"ו וז"ל שם. שנמנע האיש שזינתה אשתו תחתיו מלבוא עלי' עוד. והוא אמרו יתעלה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וגו'. ואין האשה המגורשת נקראת הוטמאה בנישואיה לאחר. אבל למדונו מפי השמועה כי אחרי אשר הוטמאה הוא לרבות סוטה שנטמאה. שהענין הוא לומר שמנע יתעלה שלא יוכל הבעל המגרש אחרי היותה לאיש אחר לשוב לקחתה. ולא אחר אשר הוטמאה בעודה אשתו שזינתה תחתיו וכו'. ונתבאר שזה מן הלאוין הוא. אבל הרמב"ם מדעתו בלאו שבכללות לא ימנה זה עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ן ז"ל לפום שיטתו דכל שני ענינים שנאמרו בלאו אחד נמנין שנים. מנה גם כאן שני לאוין. אלא שהמליץ בעד הרמב"ם ז"ל דלהכי לא מנאה אלא בלאו אחד. משום דלשיטתו אזיל דכל כיוצא בו אינו מונה אותן אלא בלאו אחד. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל לאוין סי' צ"א עיי"ש. וא"כ רבינו הגאון ז"ל דאזיל בשיטת הרמב"ן ז"ל בזה הי' לו למנותן כאן בשני לאוין. אם לא דס"ל דקיי"ל כר"י בן כיפר משום ר"א דמוקי כולי' קרא למחזיר גרושתו משנשאת ולית לי' לאו בסוטה. והדבר תימא לכאורה. וראיתי לרבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות מאמר רביעי שכתב וז"ל ומניעת אבימלך וכו' היא כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאת לאחר כמש"כ לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מזה ג"כ לכאורה דס"ל דקיי"ל כר"י בן כיפר משום ר"א דדוקא כשנשאת הזהיר הכתוב ולא כשנתארסה. מיהו מההיא לא איריא. דאפשר לומר דהך לישנא לאו דוקא. דכיו"ב אשכחן נמי בגמרא בכמה דוכתי ובשאר ראשונים ז"ל דנקטו מחזיר גרושתו משנשאת. ולא דוקא. כמו בפ"ק דיבמות י"א ע"ב דקתני בברייתא המחזיר גרושתו משנשאת היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת עיי"ש. וע"כ הך ברייתא אליבא דחכמים אזלא. דלריב"כ משום ר"א היא גופא אפי' מחליצה פטורה. כיון דכתיב בה טומאה כעריות. וכמש"כ התוס' שם בד"ה צרתה מהו עיי"ש. ואפי' הכי קתני משנשאת. וכיו"ב שם לקמן בפרק ב"ש יבמות ק"ח ע"א עיי"ש ובמש"כ התוס' בד"ה קטנה וכו'. וכן צ"ל ברי"ף וברא"ש פ"ק דיבמות ובשאר ראשונים בכמה דוכתי. ואין להאריך בזה. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן ודאי תמוהים לכאורה: איברא דממה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו בשני לאוין אין הכרע לומר דס"ל דקיי"ל כר"י בן כיפר משום ר"א. דהרי גם הסמ"ג אזיל בזה בשיטת הרמב"ן ז"ל למנות כל הנפרטים בלאו אחד כל אחד בפ"ע. ואפי' הכי כאן לא מנאן אלא בלאו אחד. כמבואר בדבריו לאוין פ"ב. אע"פ שבהדיא פסק שם להלכה כחכמים ולא כריב"כ משום ר"א עיי"ש. ועי' מש"כ כבר בזה לעיל לאוין י' עיי"ש. דלפי המתבאר שם בלא"ה ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. אלא דדברי הסמ"ג לא מתרצי בהכי כמו שנתבאר שם. ובלא"ה נראה דאפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל והסמ"ג דקיימי בשיטת הרמב"ן ז"ל דכל שני פרטים שנאמרו בלאו אחד נמנין כל אחד בפ"ע. מ"מ היינו דוקא היכא דשני הפרטים מפורשים בהדיא בקרא. כמו אתנן ומחיר. פצוע דכה וכרות שפכה. עמוני ומואבי וכיו"ב. אבל כאן דפשטי' דקרא ודאי לא משמע אלא במחזיר גרושתו אפי' לרבנן דריב"כ. וכמבואר בהדיא בסוגיא דפ"ק דיבמות שם לקמן דאמרי' אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו עיי"ש. אלא משום דשינה קרא בלישני' וכתב אשר הוטמאה. והאי לישנא לא שייך בנישואי גרושה. מרבינן מהך קרא סוטה שנבעלה ללאו וכמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם. לזה גם לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ג אין שניהם נמנין אלא בלאו אחד. ובזה לא ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דגם הנך דהכא מנאן שנים. וכבר כתב הה"מ ז"ל סופ"א מהלכות איסורי ביאה כעין סברא זו אליבא דהרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. אבל להרמב"ם אין צורך לזה. דבלא"ה ניחא מה שלא מנה לאו דסוטה משום דלשיטתי' אזיל. כמש"כ הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל כמשכ"ל. אבל לרבינו הגאון והסמ"ג ז"ל שפיר אפשר לומר כן. ואע"ג דהתם מסקינן אליבא דרבנן כיון דאיתעקר איתעקר ולא קאי קרא דאחרי אשר הטמאה אלא על סוטה שנבעלה לחודה עיי"ש. מ"מ ודאי עיקר הלאו אפי' לרבנן לא קאי אלא על מחזיר גרושתו לפום פשטי' דקרא. וכמש"כ הה"מ ז"ל שם. אלא דלשון טומאה לא מיתוקים להו אלא בסוטה. ולהכי אם אינו ענין למחזיר גרושתו ס"ל תנהו ענין לסוטה שנבעלה. וכיון דעיקר הלאו על מחזיר גרושתו הוא דקאי ס"ל לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ג דאין למנותו אלא בלאו אחד שהכניס הכתוב בכללו גם איסור סוטה שנבעלה: אבל מה שכתב רבינו הגאון ז"ל בלשון האזהרה גרושה אחרי הטמאה. ודאי תמוה טובא כדכתיבנא. דלכאורה ודאי זה לא יתכן אלא לריב"כ משום ר"א דס"ל דקרא דאחרי אשר הטמאה. על גרושתו שנשאת קאי. ואנן כחכמים קיי"ל דאחרי אשר הטמאה לא קאי אלא על סוטה שנבעלה. ולא על מחזיר גרושתו דלא שייך בה טומאה. ועוד יותר יש לתמוה דאפי' לריב"כ משום ר"א לא מיתוקים קרא דאחרי אשר הטמאה במחזיר גרושתו משנשאת אלא משום דהוי' ואישות כתיב בקרא. כדאמרינן התם. והילכך אע"ג דטומאה לא שייכא בנישואי היתר. מ"מ ס"ל דע"כ קרא דחיק ומוקים אנפשי' דלגבי בעל ראשון קרי לה טומאה אע"פ שבעילת היתר היא. אבל בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שלא הזכיר כלל שום לשון קידושין או נשואין אפי' ברמז. ודאי לשון טומאה שכתב לא משמע אלא בעילת זנות בעלמא. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאפי' לא נשאת ולא נתקדשה כלל אלא בזנות בעלמא נמי מיתסרא לחזור לבעלה שגירשה. והרי כבר הכריחו כל הראשונים ז"ל ממתניתין דסופ"ב דסוטה י"ח ע"ב. כמו שפירש"י ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל שם ובשאר ראשונים. דגרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה עיי"ש. וכן היא בגירסת רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ק דיבמות שם בסוגיא דגמרא שם בהדיא עיי"ש ובמרדכי שם בהגהות דשייכי לפ"ק דיבמות. ובאור זרוע ח"א סי' תר"א. ובאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות בדבור לא תנאף דברי רבינו הגאון ז"ל מבוארים בזה עוד יותר. שכתב שם באזהרה זו וז"ל חק למגרש לכתוב ספר ואם יצאה מביתו לאחר בהתאנף הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף עכ"ל עיי"ש. הרי דבהדיא כתב דבזנות וניאוף בעלמא אסורה לבעלה משום מחזיר גרושתו. וזה תימא גדולה לכאורה. ואמנם הנני רואה דרבינו הגאון ז"ל איננו יחיד בזה. דגם רבינו אליהו הזקן ז"ל באזהרותיו במנין הלאוין שלו כתב בלשון אזהרה זו. גרושה בעולה מלחזור לבעלה אשר קדם עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דבבעילה בעלמא אסורה לחזור לבעלה שגירשה. וכל מה שקשה בדברי רבינו ז"ל קשה גם על הר"א הזקן ז"ל. והדבר מתמיה הרבה שיהיו דבריהם סותרים משנה ערוכה. ואף דמסוגיא דפ"ק דיבמות שם לא תקשה כ"כ. דאפשר שהיתה לפניהם כגירסא שלפנינו. ואף דהר"ח בשם גאון ז"ל גריס כגירסת הרי"ף והרא"ש. כמש"כ באו"ז שם. וכך היא גם גירסת הבה"ג בהלכות מיאון עיי"ש. מ"מ אפשר דרבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל היתה לפניהם גירסא שלפנינו. ולפי גירסא זו לא מוכח מידי ואע"ג דבהגהות מיימוני פי"א מהלכות גירושין הי"ג ובמרדכי ריש פ"ק דיבמות בשם ראבי"ה ז"ל הכריחו גם ע"פ גירסתנו דגרושה שזינתה מותר להחזירה עיי"ש. מ"מ אין זה מוכרח. ואדרבה מינה יש מקום להכריח איפכא כמו שיתבאר לפנינו. אבל ממתניתין דסופ"ב דסוטה שם תמוה טובא לכאורה: הן אמת דבעיקר ראי' זו שהביאוה הרבה מגדולי רבותינו הראשונים ז"ל. כרש"י והרמב"ם והרע"ב ז"ל בפיה"מ שם. והתוס' בסנהדרין ע"ד ע"ב בד"ה אפי'. וביבמות ק"ח ע"ב בד"ה אלמא. ובפ"ב דגיטין י"ח ע"א בד"ה הנהו. וברא"ש שם סי' ד' ובסמ"ג לאוין פ"ב ובאור זרוע ח"א סי' תר"א ובתוס' יומא פ"ב ע"ב והרב המאירי ז"ל ביבמות נ"ח ע"א. ובסוטה י"ח ע"ב ובהגהות מרדכי פ"ק דיבמות. ובהגהות מיימוני פי"א מהלכות גירושין ובחזקוני פרשת תצא ובאגודה סופ"ב דסוטה בשם ר"י. והרש"ל ביש"ש פ"ק דיבמות סי' ז' עיי"ש. ועיקר ראייתם היא מדתנן התם הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש. נסתרה לאחר ונטמאה ואח"כ החזירה לא הי' מתנה עמה. זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו לא הי' מתנה עמה. ומזה הוכיחו ראייתם דבזנות שאחר גירושין אינה נאסרת. דהרי בהדיא קתני מתניתין דאפי' תבעל לאחר שנתגרשה לא נאסרה לבעלה ומשום זה אינו מגלגל עלי' זנות שאחר גירושין כמו שאינו מגלגל עלי' זנות שקודם אירוסין מהאי טעמא. לענ"ד תמיהא לי טובא ולא אוכל לרדת לסוף דעת רבותינו הראשונים ז"ל בראי' זו כלל. ונפלאתי מאוד על מחנה אלקים זה שמבואר מדבריהם שאם היתה נאסרת לחזור לו ע"י זנות שאחר גירושין הוה אמרינן דמתנה עמה גם על אחר שתתגרש. כיון שאם תזנה אז תיאסר עליו לחזור להנשא לו. והיו המים בודקין אותה לצבות בטן ולנפיל ירך ותהיה לאלה בתוך עמה. אע"פ שלא חטאה כלום ולא מעלה מעל באישה בביאה זו שאחר גירושין. דפנויה היתה באותה שעה. וביאה המותרת היא לגמרי מדאורייתא. ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא בביאת פנוי' לאו דלא תהי' קדשה בפ"א מהלכות אישות מ"מ כבר כתבו האחרונים ז"ל דהיינו דוקא במפקרת עצמה לזנות ולא במזנה דרך מקרה בעלמא. כמתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות נערה בתולה הי"ז ובפי"ח מהלכות איסורי ביאה ה"ב ובאחרונים שם עיי"ש. ואפי' למש"כ קצת דעכ"פ לדעת הרמב"ם איכא מיהת עשה על כל ביאה בלא קידושין. מדכתיב כי יקח איש וגו'. כנראה מדבריו בהלכות אישות שם. ועי' בלח"מ שם ובשאר אחרונים ובתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רפ"ד. מ"מ פשיטא דלא משום חטא כזה המים בודקין אותה. כדי להתנות עמה בשבועת האלה. ובהשקאת מים המאררים כי תשטה ומעלה בו מעל כתיב. וכתיב והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים וגו'. ובביאה זו אין בה שום מעל באישה. דלאו אישה הוה באותה שעה. ולא חטאה אלא לשמים. וכ"ש לשאר ראשונים ז"ל דס"ל דליכא שום איסורא מה"ת כלל בביאת פנויה. וא"כ אפי' לשמים לא עבדה שום איסור בהכי. והא דמתסרא לחזור לבעלה בהכי אינו אלא גזה"כ. כי היכי דהיא נאסרת ע"י אירוסין כשנתארסה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה ממנו. אע"ג דפשיטא דליכא שום דררא דאיסורא בהכי כלל. ואין לומר דאע"ג דודאי ליכא בביאה זו שום סרך מעל באישה. מ"מ כשהחזירה אח"כ ונשאה. ולא הודיעתו שנבעלה לאחר ונאסרה לו. הא גופא הו"ל שפיר מעל באישה. וקרינן בה ותמעול מעל באישה. והמים בודקין אותה. דא"כ היכי פסיק וקתני הכל שוין שאין מתנה עמה לאחר שתתגרש וכו'. והא אכתי שפיר ראוי להתנות על אחר שתתגרש לענין שאם תנשא לאחר ותבעל לו וימות או יגרשנה ויחזור זה וישאנה. אם לא תודיענו שנבעלה לאחר ונאסרה לו: ואפי' אם תמצא לומר דלרבנן כיון דלא משום בעילה מיתסרא לי' אלא משום קדושין לחוד. אנן מעילה דבעילה בעינן כדכתיב ונטמאה. אבל משום מעילה אחרת אין המים בודקין אותה ולא מצי מתנה עמה. מ"מ אכתי לריב"כ דדוקא בבעילה תליא מילתא שפיר שייך להתנות עמה בענין זה על אחר שתתגרש. והרי רש"י פירש מתניתין אליבא דריב"כ כמבואר שם בד"ה ונטמאת וכו' שכתב וז"ל ונטמאת בגירושי' דאינה נאסרת עליו לחזור לו אא"כ נישאת ע"י קידושין. דכי כתיב לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחר קידושין ונישואין כתיב וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דמתניתין אתיא אפי' אליבא דריב"כ משום ר"א. וא"כ ודאי קשה אמאי אינו מתנה עמה על הנשואין דאחר גירושין. ועכצ"ל כיון דהביאה מצד עצמה ביאת היתר היא. ולית בה שום צד מעל באישה. לא שייכא בה תורת השקאה כלל משום שלא הודיעתו קודם שחזר ונשאה שנאסרה לו בבעילת האחר. וא"כ אפי' את"ל דמיתסרא עלי' בזנות שאחר שנתגרשה. מ"מ ודאי לא שייכא בה כלל תורת השקאה משום שלא הודיעתו קודם שהחזירה דאין זה מעל דטומאה אלא הכשילתו באיסור ע"י מה שלא הודיעתו שנאסרה עליו ונשאת לו באיסור. וזו עבירה אחרת היא לשמים. ולא קרינן בה כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. אם נטמאה ותמעול מעל באישה וגו'. דמבואר מהנך קראי דהביאה מצד עצמה צריך שיהא בה מעל באישה. משא"כ בזה דהביאה מצד עצמה לית בה שום מעל באישה כלל. ומה שלא הודיעתו כשחזר ונשאה. אין בזה מעל באישה. אלא מעל בשמים הוא שעברה בלאו דלפני עור מלבד לאו דלא יוכל בעלה הראשון וגו'. והו"ל כמשקה אותה אם לא שמשתו נדה או אם לא האכילתו מאכלות אסורים וכיו"ב. ואין מקום לראי' זו אלא מלישנא דמתניתין דקתני זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו וכו'. דמשמע לפום פשטא דמתניתין דזנות שאחר הגירושין אין אוסרין אותה לבעל. אבל גם מזה לא איריא. דהרי כיון דמשום איסור כזה לא שייך להתנות עמה. כמו שנתבאר. ע"כ מאי דקתני כל שתבעל ולא היתה אסורה לו. היינו איסור סוטה שבא מחמת זיקת אישות שיש לו עלי' בשעת בעילה. אבל מאיסור אחר לא מיירי הכא. דודאי אפי' כשנאסרה עליו בכך מצד אחר לית בה תורת השקאה כמו שנתבאר. ולא היתה אסורה עליו משום זיקת אישות קאמר. וכבר אשכחן בכמה דוכתי כיו"ב. כההיא דרפ"ק דשבת ג' ע"א דקאמר פטור ומותר וכתבו בתוס' ישנים וברא"ש ורשב"א וריטב"א ור"ן שם דאינו מותר אלא משום איסור שבת דמיירי בי' בלבד. אבל מ"מ אסור מצד לאו דלפני עור עיי"ש. וכן במתניתין דפ"ב דביכורים דתנן דם השרץ אין חייבין עליו. וכתבו הרמב"ם והר"ש והרא"ש ז"ל שם בשם הירושלמי דרק משום איסור דם דאיירי בי' הוא דאין חייבין עליו. אבל חייבין עליו משום איסור שרץ עיי"ש. ובפרק גיד הנשה חולין צ"ה ע"א עלה דתנן חתיכות מותרות מפרשינן מותרות משום נבלה ואסורות באכילה עיי"ש. וכן בכמה דוכתי ואין להאריך. וא"כ אף אנן נימא הכא דמאי דתנן ולא היתה אסורה לו. היינו מצד איסור סוטה דמיירי בי'. אע"ג דאסורה לו מצד אחר. וזה מוכרח: ומלבד זה נראה דמאי דתנן כל שתבעל ולא היתה אסורה לו. לא על הבעל קאי אלא על הבועל. כלומר דכל בעילה שאוסרתה על הבועל הוא מתנה עמה דודאי יש בה משום איסור סוטה. אבל כל שתבעל ולא היתה אסורה על ידה לבועל א"כ לית בה משום איסור סוטה שהוא משום זיקת הבעל. לא הי' מתנה עמה. אע"פ שנאסרה מחמתה לבעל. כגון משום מחזיר גרושתו משנשאת לריב"כ. או משום מחזיר גרושתו שזינתה. אם נימא דנאסרה בכך לחזור לבעלה. ומלשון המשנה לפי הגירסא שלפנינו דקתני ולא היתה אסורה לו. משמע ודאי דעל הבועל הוא דקאי. דאם איתא דעל הבעל קאי. הכי הו"ל למיתני כל שתבעל ולא תיאסר לו. אבל ולא היתה אסורה לו משמע דעל הביאה קאי שתבעל ולא היתה הביאה אסורה לו. שלא היתה ביאת איסור אצלו. וא"כ ודאי על הבועל קאי. אלא דבגמרא מייתי לשון המשנה כל שתבעל ולא תהא אסורה לו עיי"ש. וכן הוא לשון המשנה שבירושלמי שם עיי"ש. אלא דגם לפי גירסא זו אפשר לפרש דעל הבועל קאי. שלא תהא אסורה עליו מתמת בעילה זו כמשכ"ל. ולפ"ז ודאי ניחא שפיר ואין משם ראי' כלל. ובספרי נשא פיסקא ט"ו איתא. זה הכלל כל שתיבעל ותהא אסורה לו על אותה שעה הוא מתנה עמה עיי"ש. ואפשר דלהכי נקט האי לישנא משום דעל הבעל קאי. ובבעל לא מיתני לי' ולא תהא אסורה עליו. משום דהרי באמת אסורה על הבעל גם בזנות דאחר גירושין. ולהכי ניחא לי' לתנא דספרי למינקט כללא לאידך גיסא. וקתני כל שתבעל ותהא אסורה עליו על אוחה השעה הוא מתנה עמה. ואע"ג דגם השתא לפום האי לישנא צריך לפרש תהא אסורה לו משום איסור סוטה. דמשום זנות דאחר גירושין אע"ג דאסורה לו אינו מתנה עמה. מ"מ לא ניחא לי' למיתני לא תהא אסורה לו. כיון דמ"מ אסורה לו. אבל תנא דמתניתין נקיט כללא בבועל. ולזה שפיר קתני כל שתבעל ולא תהא אסורה לו כדכתיבנא. עכ"פ מתבאר דמהך מתניתין ליכא שום ראי' להך דינא ודברי רבותינו הראשונים ז"ל שהבאתי צ"ע אצלי טובא: ואמנם מ"מ נראה הדין דין אמת. ומבואר להדיא בספרי תצא פיסקא ר"ע דקתני התם יכול אף שקלקלה על בעלה לאחר שנחגרשה תהא אסורה לחזור לו ת"ל וכתב לה ויצאה. היוצאת בגט תהא אסורה לחזור לו. ולא שקלקלה על בעלה תהי' אסורה לחזור לו עיי"ש. והובא גם בה"ג סוף הלכות גיטין עיי"ש. הרי הדין מפורש כדעת הבה"ג והר"ח והרי"ף ז"ל וסייעתם. ודברי רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל תמוהים מאוד לכאורה. וראיתי להר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין פרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ז ע"ב בההיא דתניא התם הרבה עריות יש שאין ב"ד ממיתין עליהם ובן נח מוזהר עליהם. וכתב הר"ן שם וז"ל פי' היינו דוקא כגון חייבי כריתות ואליבא דר"א. אבל חייבי לאוין אין בן נח מוזהר עליהם. ולא מיבעיא נתינים וממזרים דאישחרו לבני נח. דהא בקהל ה' כתיב אלא אפי' איסור מחזיר גרושתו ליתא בב"נ. כלומר דאם זינתה אחר גירושין מותר להחזירה ולקיימה. דאע"ג דבישראל איכא לאו כדכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. ואמרינן לרבות סוטה הנסתרת. כהאי גוונא בב"נ שרי עכ"ל עיי"ש. מבואר בדבריו להדיא דס"ל דלאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה איתי' גם במחזיר גרושתו שזינתה אחר גירושין. כדעת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל. אבל מלבד דמצד עצמו הדבר תמוה. יש לתמוה במש"כ כן הר"ן ז"ל בפשיטות כ"כ. והוא נגד דעת גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל. הבה"ג ורבינו חננאל והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג ז"ל ושאר ראשונים: אלא דבלא"ה עיקר דברי הר"ן ז"ל אלו תמוהים טובא לכאורה ואין להם ביאור. דכיון דבאיסור לאו דמחזיר גרושתו מיירי כאן. לאיזה ענין הביא מה שאמרו אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנסתרה. דאין זה ענין לכאורה לכאן כלל. דאין סוטה אלא המזנה בעודה תחת בעלה קודם שנתגרשה. ובלא"ה כן מפורש בסוגיא דפ"ק דיבמות שם דלענין סוטה שזינתה תחת בעלה דרשינן הכי עיי"ש. ולפום פשטות דברי הר"ן משמע דמפרש מה שאמרו לרבות סוטה שנסתרה. היינו אשה שזינתה אחר גירושין והוא תמוה מצד עצמו מלבד מה שנסתר מסוגיא דגמרא במקומו. אלא דלכאורה אפשר לצדד בכוונת הר"ן ז"ל עפמש"כ הכ"מ בפי"א מהלכות גירושין הלכה י"ד בשם אחד מהמפרשים שכתב וז"ל דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. ארישא דקרא קאי. וכתב לה ספר כריתות וגו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר. וכן אע"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה. והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתא לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וכו' עכ"ל עיי"ש. והעלה שם כן בדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ומבואר לפי שיטה זו דמאי דמרבינן סוטה שנבעלה למיקם עלה בלאו. היינו דוקא לאחר שגירשה. אבל קודם שגירשה אין בה לאו זה. ויש להביא ראי' מוכרחת לשיטה זו מסוגיא דפ"ק דסוטה ה' ע"ב דבהכי ניחא מה שתמה שם המל"מ בפ"ו מהלכות יבום הלכה י"ט והניח בתימא עיי"ש היטב. וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בפרשת תצא שהבאתי לעיל שכתב וז"ל יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דבגירשה ומחזירה מזהיר הכתוב. דאל"כ מאי במחזיר אשתו שכתב והרי תחתיו היא. ואף דמדברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ שהבאתי לעיל לא משמע הכי. מ"מ ממש"כ שם ודאי משמע הכי. ועכצ"ל שחזר בו. וחדא מינייהו דאחרנייתא היא. וכן מתבאר דעת התוס' ריש פ"ג דכתובות כ"ט ע"א בד"ה ועל הכותית וכו' שכתבו וז"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה. ואע"ג דאמר בפרק עשרה יוחסין הכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה. מ"מ לר"ע דאמר אין קידושין תופסין במחזיר גרושתו ליתני עכ"ל עיי"ש. וכתב שם הרש"א ז"ל דהוצרכו לזה משום דלריב"כ אין איסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה עיי"ש. וכבר תמהו האחרונים ז"ל על דברי התוס' מסוגיא דפ"ק דקידושין דמבואר שם ט' ע"ב דהכל מודים בבעל דעושה אותה בעולה בשלא כדרכה עיי"ש. ועוד תמהו מצדדים אחרים והניחו דבריהם בתימא. ואמנם קצת אחרונים העלו בכוונת התוס'. דמש"כ ונבעלה שלא כדרכה תרתי קאמרי. דהו"ל למתני מחזיר גרושתו משנשאת וגם הו"ל למיתני נבעלה שלא כדרכה. ולפ"ז איכא למימר דמשנשאת לאו דוקא אלא רצו לומר משנתארסה. וכדאשכחן בכיו"ב בכמה דוכתי בראשונים ז"ל כמשכ"ל. ואין צורך לומר דקושייתם אליבא דריב"כ. ונבעלה שלא כדרכה היינו שנבעלה ע"י אחר שלא כדרכה בעודה תחתיו. ועל פי זה דבריהם נכונים. אלא דמלשון התוס' משמע דגם נבעלה שלא כדרכה בגרושתו מיירי כמבואר. וא"כ עכצ"ל חדא מתרתי או דס"ל דגם בזנות מיתסרא עלי' להחזירה. או דס"ל דלאו דסוטה שנבעלה אינו אלא לאחר שגירשה. לענין שמוזהר שלא להחזירה כשזינתה תחתיו. ובזה דברי התוס' מדוקדקים שפיר שהקשו דליתני מתזיר גרושתו משנשאת או משנבעלה שלא כדרכה לאחר שנתגרשה או קודם גירושין בעודה תחתיו. ואין להאריך בזה: ועפ"ז דברי הר"ן ז"ל נכונים. דודאי משום זנות לא מיתסרא משום מחזיר גרושתו. ומש"כ הר"ן דאם זינתה אחר גירושין מותר להחזירה ולקיימה. רצה לומר שאם זינתה בעודה תחתיו מותר להחזירה אחר שגירשה. דאע"ג דבישראל איכא לאו דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואמרינן לרבות סוטה שנסתרה. כי האי גוונא בב"נ שרי. ומש"כ הר"ן אחר גירושין לא אדלקמי' קאי אלא אדבתרי'. לומר דאחר גירושין מותר להחזירה ולקיימה. אבל ישראל מוזהר עלה בלאו דלא יוכל לשוב לקחתה כשגירשה. וה"ה דכשנסתרה אחר הקינוי אפי' קודם גירושין אסורה לו מיהת באיסור עשה דונטמאה אע"פ שאינו ידוע אם נטמאה. אלא דלרבותא נקט הר"ן ז"ל דאפי' ודאי זינתה תחתיו וגירשה דאית בה לישראל אזהרת לאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. מ"מ בבני נח שריא. ובזה כל דברי הר"ן ז"ל מתבארים על נכון: וכנראה דזו היא ג"כ שיטת הגאונים ז"ל. כנראה מדברי הלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל ריש הלכות עריות שכתבו וז"ל שם ואשת איש שזינתה לרצונה אסורה על בעלה וכו'. מה טעם והיא לא נתפשה אסורה הא אם נתפשה מותרת. ואם אשת כהן היא אפי' באונס אסורה על בעלה. מה טעם. נעשית זונה וזונה אסורה לכהן עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בתשובות הגאונים המכונות שערי צדק שער ראשון סי' ו' וז"ל והיכא דאנס ישראל אינתת חברי'. אי בעלה כהן הוא אסירא לי'. דכתיב בכהנים אשה זונה וחללה לא יקחו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתוב בספר והזהיר פרשת אחרי וז"ל כשנאנסה אשת ישראל מותרת לבעלה. אבל באשת כהן אפי' נאנסה אסורה. מה טעם לפי שעשאה זונה וזונה אסורה לכהן שנאמר אשה זונה וחללה לא יקחו עכ"ל עיי"ש. ודבריהם ז"ל תמוהים מאוד לכאורה מסוגיא דיבמות פרק הבא על יבמתו נ"ו ע"ב דללישנא קמא אמר רבה התם אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה. ופרכינן עלה משום זונה אין משום טומאה לא. ומשני אימא אף משום זונה. ופירש"י וז"ל משום טומאה לא בתמיה. האמרינן בפ"ק הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דכתיב לא יוכל בעלה עכ"ל עיי"ש. וללישנא בתרא קאמר רבה התם דחייב משום טומאה ולא משום זונה. דבאונס לא קרינן בה זונה עיי"ש. וא"כ דברי הגאונים ז"ל שכתבו דאשת כהן שנאנסה אסורה משום זונה לחוד תמוהים הרבה. דזה דלא כלישנא קמא ודלא כלישנא בתרא. וכבר עמדו בזה עיי"ש. אבל נראה דדעת הגאונים ז"ל ג"כ דלאו דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ליכא אלא אחר שגירשה. וא"כ איכא למימר דס"ל להגאונים ז"ל דקיי"ל כלישנא קמא דרבה דאמר דבעלה לוקה עלי' משום טומאה ומשום זונה. אלא דכיון דלאו דטומאה ליכא אלא כשגירשה. אבל קודם גירושין לית בה אלא משום לאו דזונה בלבד. לכן לא כתבו הגאונים ז"ל אלא לאו דזונה. משום דמיירו בעודה עדיין תחתיו כמבואר בלשונם. ואע"ג דהרי"ף ז"ל פסק כלישנא בתרא דרבה. מ"מ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות איסורי ביאה ה"ז נראה שפסק כלישנא קמא כמש"כ הה"מ ז"ל שם עיי"ש. וכן פסק הראב"ן ז"ל בספרו דקכ"א ע"ב עיי"ש. ושפיר י"ל שזו היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל: ולפ"ז לכאורה אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל. ואין כוונתם כאן למנות לאו דמחזיר גרושתו משנשאת או נתארסה לאחר. אלא כוונתם למנות לאו דאחרי אשר הטמאה שהוא אזהרה למחזיר סוטתו שנבעלה וגירשה. ומדוקדק בזה לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב גרושה אחרי הטמאה. דרצה לומר אחרי שנטמאה קודם שגירשה. וכדדרשינן בספרי פ' תצא ובפ"ק דיבמות שם אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנבעלה. וזו היא ג"כ כוונתו באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שם. שכתב ואם יצאה מביתו לאחר בהתאנף וכו'. שרצה לומר בהתאנף כבר קודם שיצאה מביתו. וכן מש"כ הר"א הזקן ז"ל גרושה בעולה מלחזור לבעלה אשר קדם. אפשר לפרש דרצה לומר גרושה שהיתה בעולה לאחר מכבר. קודם שנתגרשה. ואזהרתה מקרא דאחרי אשר הטמאה: ואמנם לפ"ז יש לתמוה טובא על רבינו הגאון ז"ל והר"א הזקן דשבקו עיקר הלאו דמחזיר גרושתו. דמפורש בקרא בהדיא. ונקטו רק הלאו דמחזיר סוטתו. דלא נפיק אלא מדרשא מייתורא דקרא דאחרי אשר הטמאה. וע"כ לא יתכן לומר בכוונת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל אלא כמשכ"ל. דכוונתם בזה לאזהרה דמחזיר גרושתו. וא"כ עכצ"ל דס"ל דמחזיר גרושתו משזינתה נמי בכלל אזהרה זו. והוא תמוה כדכתיבנא. איברא דנראה שכן מוכרח ג"כ בדעת רבינו חננאל ז"ל ביבמות פרק האשה רבה צ"ה ע"ב דאמרינן התם. יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כא"א. ואמר ר"ה כגון שקדש אחיו את האשה והלך לו למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו. דרב אמר הרי היא כא"א ואסורה ליבמה וכו' עיי"ש בפירש"י. והרשב"א והריטב"א ז"ל שם הביאו בשם ר"ח ז"ל שמפרש דאסורה ליבמה דקאמר רב היינו לזה האח השני שנשאה בטעות. שאם מת הראשון אסורה לחזור לו. משום דכיון דע"כ צריך להוציאה בגט משום שיאמרו תנאה הוה לי' לראשון בקידושין. כדאמרינן התם. ונאסרה על הראשון משום גרושת אחיו. והילכך נאסרה נמי על השני עיי"ש ברשב"א שדבריו בשם ר"ח ז"ל אין להם ביאור. אבל בריטב"א הדברים מבוארים יותר. שכתב וז"ל שהרי אינה יוצאה מהשני אלא בגט ונאסרה על הראשון וכו' כ"ש שנאסרה על השני עולמית דהו"ל כמחזיר אשתו שגירש וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם דבריו ז"ל צריכין ביאור. דמה בכך דהו"ל מחזיר אשתו שגירש. אטו אסור להחזיר גרושתו שלא נתקדשה לאחר. ועכצ"ל דכוונתו לומר דמיירי שהחזירה הראשון בשוגג אחר שגירשה השני. משום שהי' סבור דאין בנשואי אחיו ממש כיון שידוע לו שלא הי' לו שום תנאי בקידושין שלו ואשתו היתה. ואין קידושי אחיו תופסין בה כלל ולא היתה צריכה גט. כמו שהוא לפי האמת. ולזה אסורה עולמית על השני. משום שיאמרו תנאי הו"ל לראשון בקידושין. וקידושי שני תופסין בה וכדין נשאה. וכשגירשה הו"ל לגבי ראשון גרושת אחיו. ושלא כדין החזירה. ונמצא דכשמת הראשון נאסרה על השני להחזירה. דנראית כגרושתו שזינתה אחר גירושין דאסורה לתזור לבעלה. כן נראה מוכרח בכוונת הר"ח ז"ל והריטב"א ז"ל. דאל"כ אין לדבריהם שום ביאור כלל. אמאי תהי' אסורה לחזור לשני. דהרי אם הראשון תנאה הו"ל בקידושין מותרת לו. ואם היתה מקודשת לראשון ג"כ מותרת לו מתורת יבום. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. וא"כ גם רבינו חננאל ז"ל קאי בשיטת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל דגם גרושה שזינתה בכלל אזהרת מחזיר גרושתו. אלא דמלבד דהדבר תמוה מצד עצמו כמו שנתבאר. בלא"ה יש לתמוה דדברי ר"ח ז"ל סותרים זא"ז. דהרי באו"ז. והובא במרדכי פ"ק דיבמות בהגהות. מבואר בהדיא דלגירסת ר"ח בשם גאון ז"ל בסוגיא דפ"ק דיבמות שם גרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה כמשכ"ל. וביותר תמוה דכיון דלפי גירסתו מפורש כן בסוגיא דגמרא שם. נמצאו דבריו נסתרים מסוגיא דגמרא: והנראה בדעת הגאונים ז"ל. הנה אע"פ שבספרי פרשת תצא מבואר בהדיא דמשום זנות אין הגרושה נאסרת לחזור לבעלה. מ"מ אשכחן נמי איפכא ריש פ"א ממסכת דרך ארץ דקתני התם נתארסה נתגרשה נבעלה בין באונס בין ברצון אסורה לחזור לו דברי רבי ישמעאל וכו' עיי"ש. הרי מפורש דבזנות גרידא נמי מתסרא לחזור לבעלה שגירשה אפי' מן האירוסין וכ"ש מן הנשואין. ואע"ג דהגר"א ז"ל שם הגיה הרבה בברייתא זו בהגהותיו עיי"ש. מ"מ גם הבה"ג ריש הלכות עריות הביא ברייתא זו ממש כגירסא שלפנינו עיי"ש. וכן במחזור ויטרי דף תשכ"ד הגירסא בזה ממש כגירסא שלפנינו עיי"ש. ואף דבבה"ג כת"י רומי אין הגירסא כן עיי"ש. מ"מ גורסת מס' ד"א שלפנינו ובה"ג שלנו ומחזור ויטרי תכריע. וא"כ ברייתא זו סותרת לברייתא דספרי. ונראה ע"פ מאי דתנן ביבמות פרק בית שמאי ק"ח ע"א הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו נתן לה גט הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. נתן לה גט והחזירה. מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו. מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו. זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו. מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה. לאחר ומיאנה בו. לאחר וגירשה. זה הכלל כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו. במיאון מותרת לחזור לו. ואמרינן עלה בגמרא. אלמא אתי מיאון ומבטל גט. ורמינהי הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה וכו'. זה הכלל כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו. במיאון מותרת לחזור לו אלמא לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. אר"י א"ש תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבא ומאי קושיא ודילמא מיאון דידי' מבטל גיטא דידי'. מיאון דחברי' לא מבטל גיטא דידי'. ופרכינן ומ"ש מיאון דחברי' דלא מבטל גיטא דידי' דאיידי דמכרת רמיזותיו וקריצותיו אזיל ומשבש לה ומייתי לה. מיאון דידי' נמי לא ליבטל גיטא דאיידי דמכרת ברמיזותיו וכו'. ומשני הא כבר שיבשה ולא אישבשא וכו' עיי"ש בכולה סוגיא. ובתוס' שם בד"ה אלמא וכו' ורמינהי וכו' כתבו וז"ל מגופא דסיפא הוה מצי לאקשויי דמאי טעמא אמרינן כל שיוצאה ממנו בגט אסורה. ולא אמרינן אתי מיאונה ומפקע קידושי שני והוי כמו שזינתה אחר גירושין דמותרת לחזור לו. כדתנן בפ"ב דסוטה. אלא ניחא לי' לאקשויי רישא אסיפא עכ"ל עיי"ש. וכתב הרש"א ז"ל על דבריהם דאם כוונתם לומר דהוה מצי לאקשויי הכי ולמאי דמסיק תברא ניחא גם קושיא זו. אינו נראה לומר תברא אהך מתניתין דסוטה. דלא אשכחן מאן דפליג שתהא אסורה לחזור ע"י זנות דבתר גירושין. ועוד לעולא לקמן דלא קאמר תברא ומוקי סיפא כגון ששילשה בגיטין מאי איכא למימר. דמשום דשילשה בגיטין ליכא למימר דלא חשיב זנות ע"י מיאונה. ואע"ג דגיטא לא בטל. מ"מ קידושי' בטלי והו"ל זנות. ואמאי אסורה לחזור לראשון. ואם נפרש כוונתם דלשינויא דרבא דמחלק בין מיאון דידי' דתו לא משבש לה דהא שיבשה ולא אשתבשא ובין מיאון דחברי' דחיישינן דאזיל ומשבשה. גם קושיא זו ניחא. דמה"ט גופי' לא חשבינן לנשואי שני כזנות ע"י מיאוני'. משום דגזרינן דילמא אזיל ומשבש לה. וגם לעולא ניחא עפ"ז. דאף דלענין שלא נחשוב נשואי שני כזנות ע"י מיאוני' ודאי ס"ל טעמא דאזיל ומשבש לה. מ"מ אכתי הוה אמרינן דליבטל גיטא ע"י מיאוני' אי לאו ששילשה בגיטין. אלא דלפ"ז שוב מאי קשיא להו דהוה מצי לאקשויי מגופא דמתניתין בסיפא דהא איכא למימר דגם המקשה הוה ידע הך סברא דאזיל ומשבש. דהכי משמע מתוך שמעתין. אלא דלא ידע לאפלוגי בין מיאון דידי' לדחברי'. והשתא מגופא דסיפא לא קשה אמתניתין דסוטה. דאע"ג דמיאונה עושה נשואי' כזנות. הכא משום גזירה דאזיל ומשבש לה לא אחשבוה כזנות. עיי"ש בדבריו שהניח דבריהם מוקשים. והנה מה שרצה לומר בכוונת התוס' דלהכי במסקנא מיתרצא הקושיא ממתניתין דסוטה משום דלבתר דחידש רבא דאיכא למיגזר דילמא אזיל ומשבש לה ומייתי לה. מה"ט נמי לא חשבינן נשואי שני כזנות ע"י המיאון. לענ"ד מלבד מה שדחה הרש"א ז"ל גופי' בלא"ה לא יתכן כלל. דהיכי אפשר לומר דהמיאון לא יפקיע הקידושין. והרי ע"י מיאון זה אתה מתירה לעלמא בלא גט ואפי' לקרוביו. ועיקר המיאון הוא במה שאומרת אי איפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי. ואפי' אי לא אחשבוה לזנות. מ"מ הא ודאי דקידושין ונשואין מתעקרי ע"י מיאוני'. ושוב אין כאן מקים לתלות באיסור מחזיר גרושתו משנשאת. כיון דהתם רק בקידושין ונשואין תליא מילתא: ולכאורה הי' אפשר לומר דנהי ודאי דדררא דאיסור מחזיר גרושתו משנשאת ליכא הכא. מ"מ לא התירוה לו ע"י מיאונה. משום ההיא גזירה דאזיל ומשבשה. ואיסורא דרבנן באנפי נפשה הוא ולא תלי מידי באיסור מחזיר גרושתו משנשאת. דלא שייך הכא כלל. אבל גם הא ליתא. שהרי בלא"ה כבר עמדו בתוס' שם בד"ה אזיל ומשבש וכו' אהא דפריך התם ומ"ש מיאון דחברי' וכו'. מיאון דידי' נמי לא ליבטל גיטא דידי' דאיידי וכו'. ואמאי לא פריך טפי דאפי' ליכא גט כלל אלא יצאה ממנו במיאון תהי' ג"כ אסורה לחזור לו ואפי' במיאון דחברי'. משום האי טעמא דאזיל ומשבש לה. ועל זה תירצו בתוס' שם וז"ל דהא כיון דליכא למיחש למידי לא גזרינן עכ"ל עיי"ש. והרש"ל ומהרמ"ל ז"ל שם ביארו כוונתם. דמשום דילמא אזיל ומשבשה לחוד לא הוה גזרינן. אם לא שיש נמי צד לאסרה משום מחזיר גרושתו משנשאת. וכיון דליכא גט. דלית בה לתא דאיסור מחזיר גרושתו לא גזרינן עיי"ש. וכדבריהם מבואר להדיא בתוס' הרא"ש ובריטב"א שם עיי"ש. והשתא א"כ הכא נמי כיון דמיאון עוקר הקידושין ולית בה צד איסור מחזיר גרושתו משנשאת. ממילא שוב ליכא נמי למיגזר משום דילמא אזל ומשבשה. ואין לומר דהתוס' וסייעתם לא כתבו כן אלא לפום ס"ד דמקשה דאכתי לא אסיק אדעתי' לחלק בין מיאון דידי' למיאון דחברי'. אבל למאי דמסיק דמיאון דידי' שאני משום דכבר שיבשה ולא אשתבשה. שוב יש מקום לומר דאפי' בלא דררת איסור מחזיר גרושתו משנשאת. נמי גזרינן משום דילמא אזיל ומשבשה. והא דבלא גט לא אסרו לו להחזירה. היינו משום הך סברא גופא דכבר שיבשה ולא אשתבשה. דשוב ליכא למיחש דילמא אזיל ומשבשה. וכמו שפירש"י באמת כן שם. בד"ה הא שיבשה וכו' עיי"ש. דזה לא יתכן לדעת התוס'. דהרי להדיא מבואר בתוס' שם לקמן בד"ה לאיסור כרת וכו'. דגם למסקנא כל דליכא דררת איסור מחזיר גרושתו. לא גזרינן משום גזירה דאזיל ומשבשה לחוד. דעל מאי דאמרינן התם לקמן מאן תנא אמר ר"י א"ר וכו' הרי שיצתה מראשון בגט ומשני במיאון. מהו שתחזור לראשון וכו'. ושאלו לר"ע בבית האסורין ואסר. את ר"י ב"ב בנציבין ואסר. אמר רבי ישמעאל בר"י לזו לא הוצרכנו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. ברם כך שאלו וכו'. ופירש"י וז"ל מאן תנא דאמרן לעיל תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכו'. לאיסור כרת איסור אשת איש הפקעת ממנה בלא גט. אלמא אין מעשה שלה כלום. לאיסור לאו דמחזיר גרושתו לא כ"ש דגלי דקטנה היא ולא הוי גיטה כלום עכ"ל עיי"ש. ובתוס' שם כתבו וז"ל והקשה ריב"ן דלא דמי איסור א"א למחזיר גרושתו. דמיאון מפקיע הקידושין שאומרת אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי. אבל גט לא מפקיע. ולאו קושיא היא. דמהאי טעמא שמפקיע המיאון איסור דאשת איש א"כ הויא כזונה אצלו ומותרת לחזור לו לאחר שגירשה. כדתנן בפ"ב דסוטה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בתוס' הרא"ש ז"ל שם עיי"ש. והשתא אם איתא דס"ל לתוס' דלמסקנא גם בלא דררת איסור מחזיר גרושתו גזרינן משום חששא דאזיל ומשבשה לחוד. א"כ אין מקום לתירוצם על קושית הריב"ן. דהא נהי דדררת איסור מחזיר גרושתו ליכא הכא. מ"מ אכתי שייכא בה מיהת גזירה דאזיל ומשבשה. וכן נראה מוכרח מעיקר הסוגיא דגם למסקנא עיקר האיסור אינו אלא משום איסור מחזיר גרושתו. אבל משום גזירה דאזיל ומשבשה לחודה לא גזרינן. דאל"כ קשה מאי דקאמר רבי ישמעאל בר"י לזה לא הוצרכנו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. ואיזה איסור לאו יש כאן. והרי גם לרב לא משום איסור מחזיר גרושתו הוא שגזרו. אלא משום גזירה דאזיל ומשבשה ומייתי לה לחוד הוא דגזרו. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דגם במסקנא עיקר איסורא אינו אלא משום איסור מחזיר גרושתו. אלא דהיכא דליכא למיחש דילמא אזיל ומשבשה לא גזרו כאן איסור מחזיר גרושתו. וכן ביאר הרש"ל ז"ל ביש"ש שם סי' י"א. והשיג שם על הטור באה"ע סי' קנ"ה שכתב דאפי' גירשה ונשאת לאחר ומיאנה. דאע"ג דאסורה לחזור לראשון. מ"מ מותרת לכהן. משום דגם לבעל לא מיתסרא אלא משום גזירה דאזיל ומשבשה. ולכהן לא שייכא הך חששא. ואין חילוק בין מיאון דידי' לדחברי'. ועל זה כתב הרש"ל דליתא. דכיון שאתה אוסרה לחזור לראשון משום איסור מחזיר גרושתו. איך אפשר להתירה לכהן. וכתב שם עוד וז"ל ואין לומר דמה שאסורה לחזור לראשון לא משום גרושה. אלא משום אזיל ומשבש לחוד הוא דאסרוה רבנן עלי'. זה אינו מספיק. מדפריך תלמודא וכו' אי הכי מיאון דידי' נמי לא ליבטל גיטא דידי' דילמא אזיל ומשבש לה וכו'. ואמאי לא פריך אפי' בלא גיטא נמי היכא שמיאנה בו ונשאת לאחר וכו' שאסורה. מאחר דאכתי לא ידע האי שינויא דמשני הא כבר שיבשה ולא אשתבשה. אלא ודאי שלא אסרו חכמים משום הך גזירה בלחוד. אלא היכא דאיכא נמי לתא אחרינא משום מחזיר גרושתו חששו לגזירה זו. וא"כ מאחר דאיכא עלי' איסור גרושה מדרבנן אסורה לכהן עכ"ל הרש"ל ז"ל שם עיי"ש. מבואר דפשיטא לי' דגם למסקנא קיימינן הכי: איברא דעיקר דברי הרש"ל ז"ל תמוהים אצלי במה שהכריע מחמת זה כדעת הרמב"ם ז"ל דאסורה לכהן. והרי לפי מה שפסקו כל הפוסקים. ומכללם גם הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין הי"ג והטור באה"ע סי' י' דליכא איסור מחזיר גרושתו אלא בנשואין או באירוסין. ולא בזנות. ע"כ מוכרח דלמסקנא גם בלא דררת איסור מחזיר גרושתו. משום גזירת אזיל ומשבשה לחוד נמי אסרוה לחזור לראשון. דאל"כ אע"ג דמיאון דחברי' לא מבטל גיטא דידי'. אכתי מאיזה טעם תהא אסורה לחזור לו. דהרי ודאי דנשואין מתעקרי ע"י מיאונה. דהא זהו עיקר המיאון לעקור הקידושין והנשואין מעיקרן. ומשום זה יוצאת ממנו בלא גט להיות מותרת לכל אדם. ואפי' לקרוביו אפי' לכתחילה. ואיך אפשר שיהיו נשואין אלו תורת נשואין עליהן לשום דבר בעולם. כיון דאין מעכבין עלי' אפי' לכתחילה מלהנשא לכל מי שתרצה ואפי' לקרוביו. וא"כ אין כאן דררת איסור מחזיר גרושתו כלל. וע"כ מוכרחין אנו לומר דס"ל להפוסקים דלמסקנא לא קיימא טעמא דגזירת מחזיר גרושתו. ולא אסרוה אלא משום גזירה דדילמא אזיל ומשבשה לחוד. ולס"ד אין ה"נ דהוה מצי לאקשויי ממתניתין דסוטה אמתניתין דהכא. אלא דניחא לי' טפי לאקשויי רישא אסיפא. והשתא א"כ לא זו דאין מקום כלל לקושית הרש"ל על הטור. אלא אדרבה מכאן מוכחת שיטתו. ותיובתא לשיטת הרמב"ם ז"ל. דהרי מאחר דמוכרח לומר דלמסקנא לא נגעו בה משום גזירת מחזיר גרושתו כלל. וגם בלא"ה אסרוה אפי' היכא דלא שייכא הך גזירה כלל. א"כ מהיכא תיתי לומר דהא דאסרוה במיאון דחברי' היינו משום דגיטא לא בטיל כי היכי דנימא דאיתסרא גם לכהנים. כיון דבלא"ה גיטא לא מעלה ולא מוריד כלל. דהרי אפי' כשלא נתבטל הגט ליכא הכא דררת איסור מחזיר גרושתו. כיון דעכ"פ נשואי שני ודאי נתבטלו מעיקרא ע"י מיאונה כמו שנתבאר. וא"כ מאיזה טעם נחלק בין מיאון דידי' למיאון דחברי' לענין ביטול גיטא. והרי בגמרא לא אשכח טעמא לחלק בינייהו אלא משום דבמיאון דחברי' איכא טעמא דדילמא אזיל ומשבשה. וזה לא שייך אלא לענין לאוסרה לחזור לראשון. אבל לענין ביטול גיטא ודאי הדרינן לדמעיקרא לסברת המקשה דליכא לחלק בינייהו. וכמו דבמיאון דידי' בטיל גיטא הכי נמי במיאון דחברי' אמרינן הכי. אלא דאסורה לחזור לראשון משום גזירה דדילמא אזיל ומשבשה. וא"כ לענין היתר לכהנים ליכא טעמא לאוסרה אפי' במיאון דחברי'. וכדעת הטור. הן אמת דלישנא דנקט בגמרא גם במסקנא דלא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. לא משמע כדעת הטור. דכיון דלדידי' לא תליא מילתא אלא בגזירה דאזיל ומשבשה לחודה. דכשיצאתה מן הראשון בגט איתא להך חששא. משא"כ כשיצאתה ממנו במיאון. אבל גיטא ודאי בטל במיאון דחברי' עד שאפי' ריח הגט לא חשיב שתיאסר על ידו. לכהנים. א"כ מאי האי דקאמר לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. חדא דהרי באמת גם במיאון דחברי' בטל גיטא. ואפי' ריח הגט אין בו. ועוד דהרי לאו בהכי תליא מילתא. דאפי' לא בטל גיטא אכתי אי לאו חששא דאזיל ומשבשה אין מקום כלל לאסרה לראשון משום איסור מחזיר גרושתו. כיון דנשואי שני מיהת מתעקרי ע"י מיאונה ולא הוי אלא כזנות בעלמא דלית בה איסור מחזיר גרושתו. ואין לשון זה מתיישב לדעת הטור אלא בדוחק כמו שיתבאר לפנינו. ועוד יותר קשה טובא מדקאמר רבי ישמעאל בר"י לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. ואם איתא דלמסקנא לא נגעו בה כלל משום איסור מחזיר גרושתו. מאי איסור לאו דקאמר. והא עיקר טעמא דת"ק דאסר לא הוי אלא משום גזירה דאזיל ומשבשה. אבל דררת איסור מחזיר גרושתו לא שייכא הכא כלל לדעת הטור. אלא ודאי מוכרח לומר דגם למסקנא עיקר טעמא לא הוי אלא משום איסור מחזיר גרושתו. ומוכרח מזה כדעת הרמב"ם ז"ל. ודברי הטור צ"ע: איברא דעכ"פ עדיין גם שיטת הרמב"ם תמוה טובא. דהרי ודאי הקושיא עומדת כחומה בצורה. היכי יתכן הכא לאסור משום איסור מחזיר גרושתו. כיון דדעת הרמב"ם ז"ל גופי' כשאר הפוסקים דלא אסרה תורה להחזיר גרושתו אלא משנתקדשה לאחר. אבל בזנות בעלמא לא מתסרא. והכא ודאי פשיטא דמיאון עקר נשואין דשני מעיקרא כמו שנתבאר. והו"ל כאילו לא נשאת מעולם. וגם עבדי רבנן היכירא בשטר מיאון כי היכי דלא ליתו לאחלופי בגיטא. כדאמרינן התם לעיל ק"ח ע"א וכמש"כ בריטב"א ונמוק"י שם עיי"ש. ובב"י אה"ע סי' קנ"ה לדעת הה"מ. וכ"כ באו"ז ח"א סי' תרפ"ז בשם רבינו חננאל ז"ל דלא ליתו למיסרה לקרוביו ולדידי' בקרובותיה. ולומר דאין קידושין תופסין לו באחותה ולאחיו בה עיי"ש. וגם לרש"י ז"ל שלא פי' שם כן. נראה דהיינו רק משום דלא מסתברא לו כלל שיבואו להחליף מיאון בגט. ועכ"פ אין כאן שום צד למיתלי באיסור מחזיר גרושתו משנשאת. וע"כ אנו צריכין למידחק נפשין לדעת הטור. ולומר דודאי למסקנא לא נגעו בה משום איסור מחזיר גרושתו. ורק משום גזירה דאזיל ומשבשה לחוד הוא דאסרוה לחזור לראשון. ולמאי דס"ד מעיקרא אין ה"נ דהוה מצי לאקשויי אסיפא גופא ממתניתין דסוטה. אלא דניחא לי' לאקשויי טפי מרישא לסיפא כמש"כ התוס'. ובפרט לפ"מ שביארנו לעיל דליכא מקום קושיא כלל ממתניתין דפ"ב דסוטה שם. והא דקאמר רבי ישמעאל בר"י לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש. ע"כ מוכרח לומר דר"י בר"י הוא דס"ל הכי דלא יתכן לאסרה על הראשון אלא מצד איסור מחזיר גרושתו. ולהכי קאמר דכיון דצד איסור מחזיר גרושתו ליכא הכא. דהא חזינן דלאיסור כרת התירו לאיסור לאו לא כ"ש. שוב אין מקום לאסרה. דלא חייש לדילמא אזיל ומשבש לה. אבל ת"ק ס"ל דאע"ג דצד איסור מחזיר גרושתו ודאי ליכא הכא. מ"מ אכתי אסרוה משום גזירה דדילמא אזיל ומשבש לה. וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א ז"ל שם בסוף הסוגיא דמפרש הכי. דעל מאי דאמרינן התם אר"י בר אשיאן ומודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו. ופרכינן פשיטא הוא ניהו דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו. אבל אחיו לא. ומשני מהו דתימא ליגזר האי אטו האי קמ"ל עיי"ש. וכתב עלה הרשב"א ז"ל שם וז"ל פשיטא כלומר דהא טעמא דרב ע"כ הא דאסורה לו לאו משום איסור מחזיר גרושתו. וכדהוה ס"ד דר"י בר"י. דאם איתא אף לו נמי שריא מק"ו וכו' לאיסור לאו לא כ"ש. וכדמקשה ואזיל רבי ישמעאל. אלא טעמא דרב ע"כ משום דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו הוא. וא"כ פשיטא דלאחיו מותרת עכ"ל עיי"ש. והנה הסוגיא מצד עצמה ודאי אין הכרח לפרש כן. דאפשר לומר דודאי גם לרב אי לא משום איסור מחזיר גרושתו לא הוה אסרוה לחזור לראשון. ומ"מ שפיר פרכינן פשיטא. משום דודאי משום איסור מחזיר גרושתו לחוד לא אסרוה אם לא הי' ג"כ חששא דאיידי דמכרת רמיזותיו וקריצותיו אזיל ומשבש לה. דאל"כ לא היתה מותרת לחזור לו גם במיאון דידי'. וכמבואר בסוגיא דגמרא שם לעיל. וא"כ באחיו דליכא הך חששא. ולא שייכא בי' אלא גזירה משום גרושת אחיו. שפיר פריך פשיטא דשריא. דהו"ל ממש כמו במיאון דידי' דכיון דחששא דאזיל ומשבשה לא שייכא הכא. שוב אין מקום לחלק בין מיאון דידי' למיאון דחברי'. ולזה איצטריך לשנויי דסד"א ליגזר אחיו אטו הוא. אלא דהרשב"א ז"ל משום דס"ל לקושטא דמילתא דמוכרח דלרב לא משום איסור מחזיר גרושתו נגעו בה. דלא שייכא הכא דררת איסור זה כלל. כיון דמיאון קעקר נשואי שני והו"ל כזנות בעלמא. לכן פירש כן: ועכ"פ מבואר דלהרשב"א ז"ל רב ורבי ישמעאל בר"י בהא גופא פליגי. דלרב אע"ג דצד איסור מחזיר גרושתו לא שייך הכא כלל. מ"מ משום הך חששא לחודא דדילמא אזיל ומשבש לה סגי לאסרה על הראשון. ורבי ישמעאל בר"י פליג עלי' בהא וס"ל דאין לאסור משום הך חששא גרידא. אלא משום דאיכא נמי צד איסור מחזיר גרושתו. וכיון דהך טעמא לא שייך הכא ליכא למיסרה. ואע"ג דודאי הך פירושא דחיק טובא. דמלישנא דר"י בר"י משמע ודאי דמת"ק שמיעא לי' דמשום איסור מחזיר גרושתו הוא דקאסר לה. מ"מ ע"כ מוכרח לומר כן לפי מאי דפשיטא להו לראשונים ז"ל דמחזיר גרושתו לא מיתסרא בזנות בעלמא. ודברי הרש"ל ז"ל ביש"ש שם דפשיטא לי' דגם למסקנא קאי טעמא דאיסורא משום איסור מחזיר גרושתו. ומשום זה הכריח כדעת הרמב"ם ז"ל. אע"ג דהרמב"ם גופי' וכן פסק הרש"ל גופי' ביש"ש פ"ק דיבמות סי' ז' דבזנות ליכא איסור מחזיר גרושתו. הם תמוהים מאוד לענ"ד. שאחז החבל בתרין ראשין. והם דברים סותרין זא"ז. ואכמ"ל בזה: ומעתה לפ"ז שוב אין הכרח מדברי התוס' לומר דס"ל דגם במסקנא קאי טעמא דאיסורא משום איסור מחזיר גרושתו. דהרי אפשר דגם התוס' ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל. וכמש"כ לדעת שאר ראשונים ז"ל. דס"ל דבהא גופא איפליגו רב ורבי ישמעאל בר"י. וא"כ כיון דדברי התוס' דלקמן בד"ה לאיסור כרת וכו'. קיימו אליבא דרבי ישמעאל בר"י. אליבי' שפיר כתבו דבלא צד איסור משום מחזיר גרושתו אין לאסרה לראשון משום חששא דאזיל ומשבשה לחודה. אבל לרב איכא למימר דאין הכי נמי דס"ל דלמסקנא משום דאזיל ומשבש לה לחוד הוא דאסרוה. וא"כ לכאורה שפיר יש לומר בכוונת התוס' כמש"כ הרש"א ז"ל דהקושיא ממתני' דסוטה מיתרצא נמי למסקנא דמסקינן טעמא דאסרוה לראשון משום גזירה דאזיל ומשבשה: אמנם נראה דע"כ בלא"ה אנו מוכרחין לומר דס"ל להתוס' דגם למסקנא אי לאו דררת איסור מחזיר גרושתו לא הוה אסרינן לה לחזור לראשון גם במיאון דחברי'. דבעיקר קושית התוס' שהקשו אמאי לא פריך מגופא דסיפא. כבר תמהו האחרונים ז"ל דאין בזה מקום קושיא. די"ל דלס"ד הוה ס"ל לתלמודא דהא דאסורה בסיפא. לא משום נשואין דשני שיצאת ממנו במיאון. אלא משום נשואין דשלישי שיצאת ממנו בגט נאסרה על הראשון. והא דקתני זה הכלל כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו. דמשמע דגם על האחרון קאי. אע"ג דתו לא קתני במתניתין נשאת לאחר וגירשה. יש לומר דמתניתין לא מסיימא למילתא. וה"ה דגם בתר מגרש אחרון שנשאת לאחר ומיאנה בו נשאת שוב לאחר וגירשה. אלא דקיצר תנא דמתניתין ולא אזיל וחשיב כרוכלא. ותני במגרש ראשון וממילא מבואר דכיו"ב מיירי נמי באחרון. דבלא"ה עכצ"ל כן. דאל"כ וכי ע"י גירושין לחוד שלא נשאת כלל שוב לאחר. מתסרא לחזור לראשון. דהרי אפי' נשואי מיאון לא קתני בתר מגרש אחרון כפי הגירסא שלפנינו. מיהו בגירסת המשנה שבירושלמי. וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל. קתני גם במגרש אחרון נשאת לאחר ומיאנה עיי"ש. ומ"מ גם לגירסא זו שפיר י"ל דמיירי דשוב נשאת לאחר וגירשה אחרי מיאון זה. ותני במגרש ראשון וה"ה במגרש אחרון. ולהכי שפיר לא הקשה מסיפא גופא למתניתין דסוטה. ולא מצי פריך אלא מרישא דמוכח דמיאון מבטל גיטא. וא"כ בסיפא אמאי אסורה. וכן תמה הקה"ע בירושלמי שם הלכה ה' ומוסיף לתמוה עוד יותר מדברי הירושלמי שם. דאמרינן בהדיא התם אר"י בר"ב והוא שיהי' הגט בסוף עיי"ש. הרי דמפרש הכי למתניתין בהדיא דלא מתסרא משום נשואי מיאון אלא משום נשואי הגט שבסוף. וכולם הניחו דברי התוס' בתימא. אבל עפמש"כ דברי התוס' נכונים. דהרי ע"כ מוכרח דתלמודין פליגא אדירושלמי בפירושא דמתניתין. דלתלמודא דידן משמע לי' דאפי' במיאון לבסוף ג"כ מתסרא על הראשון שגירשה. דאל"כ קשה במאי דקאמרינן לקמן אלא אי קשיא דחברי' אדחברי' קשיא. דקתני רישא מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו. טעמא דנתארמלה או נתגרשה. הא מיאנה מותרת לחזור לו. אלמא מיאון דחברי' מבטל גיטא דידי'. ורמינהי הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו. זה הכלל כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו וכו'. אלמא לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי'. ומשני אר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דלתלמודא דידן נמי מתפרשת מתניתין כדפי' בירושלמי מאי קושיא. והרי איכא למימר דגם ברישא ס"ל לתנא דלא אתי מיאון ומבטל גיטא. ומ"מ כשיצאת מן השני במיאון שריא לראשון משום דמיאון אע"ג דלא מבטל גיטא דקמא. מ"מ הרי עוקר מיהת נשואין דשני מעיקרא. ולא הו"ל אלא כזנות בעלמא. דלא מתסרא בהכי משום מחזיר גרושתו. ומ"מ בסיפא אסורה לחזור לראשון לא משום נשואי מיאון שאחר הגט. אלא משום נשואי גירושין שאחר המיאון. וכדקאמר בירושלמי והוא שיהא הגט בסוף. ואתיא מתניתין שפיר כחד תנא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דתלמודין פליגא בפירושא דמתניתין אדירושלמי. ומשמע לי' מתניתין כפשטה דלאו משום גט דבסוף. אלא גם במיאון בסוף ס"ל למתניתין בסיפא דאסורה לחזור לראשון שגירשה. ונראה דמזה ראי' דהעיקר כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל במתניתין דקתני בה מיאון בסוף כמשכ"ל. ולהכי משמע לי' לתלמודא דדוקא קתני. ולא מיירי בנשאת אח"כ תו ונתגרשה. ואפי' הכי קתני במתניתין דאסורה לכל אותן שיצאה מהן בגט. ומשמע ודאי דאפי' להמגרש האחרון. וכן משמע מלישנא דרב. דמוקמינן סיפא דמתניתין כוותי'. מדקאמר הרי שיצאת ממנו בגט ומשני במיאון מהו שתחזור לראשון. ושאלו לר"ע וריב"ב ואסרו עיי"ש. הרי דהשאלה היתה במיאון לבסוף. ומ"מ אסרוה לראשון. ולזה שפיר רמינן מרישא לסיפא. ומעתה א"כ שפיר הקשו התוס'. ואין מקום לתמיהת האחרונים ז"ל. אלא דזה יתכן רק אם נימא דפסיקא להו להתוס' מהכרח הסוגיא דגם למסקנא תרתי בעינן. דררת איסור מחזיר גרושתו משנשאת. וגזירה דדילמא אזיל ומשבש לה. כמו שנתבאר לעיל. אבל אם נימא דלמאי דמסיק טעמא דלא אסרוה במיאון דידי' משום דכבר שבשה ולא אשתבשה. ס"ל דלא נגעו בה כלל משום איסור מחזיר גרושתו. וגם מיאון דחברי' מבטל גיטא דידי'. אלא דאסרוה רק משום גזירה דדילמא אזיל ומשבש לה לחודה. אע"ג דאיסור מחזיר גרושתו לא שייך הכא כלל. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. דמאי הוקשה להתוס' על מאי דלא פרכינן מסיפא גופא למתניתין דסוטה. הרי לפי מאי דס"ד השתא דמשום איסור מחזיר גרושתו משנשאת נגעו בה. וכל דלית בה דררת מחזיר גרושתו לא אסרוה על הראשון. שפיר אפשר לומר דגם לתלמודין פירושא דמתניתין הוא כדפירשוה בירושלמי. ולק"מ ממתניתין דסוטה כמשכ"ל. ומ"מ שפיר רמינן לקמן ממיאון דחברי' דרישא אמיאון דחברי' דסיפא. משום דקאי כבר למסקנא דאסקינן דבמיאון דידי' היינו טעמא דשריא. משום דכבר שבשה ולא אשתבשה. והדר בי' מטעמא דאיסור מחזיר גרושתו. וס"ל דמשום האי טעמא דאזיל ומשבשה לחוד אסרינן לה לחזור לראשון אפי' בלא שום דררת איסור מחזיר גרושתו. וא"כ ודאי קשיא מיאון דחברי' דרישא אמיאון דחברי' דסיפא. דהרי ליכא למימר דרישא היינו טעמא משום דנשואי שני נתבטלו ע"י המיאון ולא שייך בה איסור מחזיר גרושתו. דהא השתא דקיימינן למסקנא. לאו בהכי תליא מילתא כלל. ואפי' ליכא שום דררת איסור מחזיר גרושתו אסרוה לחזור לראשון. משום גזירה דאזיל ומשבש לה. וא"כ מה בכך דנתבטלו הנשואין דשני ע"י המיאון. נהי דבהכי ליכא דררת איסור מחזיר גרושתו. מ"מ הא לאו משום הכי מתסרא למסקנא דקיימינן בה השתא. אלא משום גזירה דאזיל ומשבש לה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלדעת התוס' גם במסקנא לא הדר בי' מטעמא דאיסור מחזיר גרושתו משנשאת. וכדמשמע פשטא דכולה סוגיא כמשכ"ל. ולזה שפיר הקשו התוס' מה שהקשו כמו שנתבאר. ובודאי שכן נראה ג"כ מדברי התוס' ד"ה אזיל ומשבש וכו'. דמפשטות דבריהם ודאי משמע דלא לס"ד לחוד הוא שכתבו כן. אלא כן הוא אליבא דאמת דעיקר טעמא ליתא אלא משום איסור מחזיר גרושתו. וכן ע"כ מוכרח דעת הרמב"ם ז"ל כמשכ"ל בשם הרש"ל ז"ל ביש"ש. והשתא א"כ ע"כ מוכרח דלא כמו שרצה הרש"א ז"ל לומר בדעת התוס' דלמסקנא ניחא הקושיא ממתניתין דסוטה למאי דמשני לקמן דאיידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזיל ומשבש לה ומייתי לה. כמו שנתבאר. גם מש"כ הרש"א ז"ל דבזה ניחא נמי לעולא. משום דמהך סברא דאזיל ומשבשה לא חשבינן נשואי' אצל השני כזנות. ומיהו המיאון הוה מבטל גט אי לאו ששילשה בגיטין עיי"ש. דבריו ז"ל תמוהים טובא אצלי דאזיל בתר איפכא. דנשואין דשני לא מתבטלי ע"י המיאון אע"ג דעיקר המיאון עלייהו הוא שבא לעקרן. ולנשואי הראשון יועיל המיאון לבטל. וכבר השיבו קצת האחרונים על דברי הרש"א ז"ל בזה. וגם מה שכתבו קצת אחרונים ז"ל בזה אינו מספיק כלל לענ"ד ואין להאריך בדבריהם: ואמנם בעיקר קושית הרש"א ז"ל הי' נראה דודאי אפשר לומר כמו שרצה הרש"א ז"ל לומר דלמאי דקאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ניחא נמי קושית התוס' ממתניתין דסוטה. ומה שחזר ודחה הרש"א מטעמא דלא אשכחן תנאי דאיפליגו בהכי. דבריו תמוהים אצלי דודאי גם היכא דלא אשכחן תנאי דפליגי בההוא מילתא נמי שפיר שייך למימר מי ששנה זו לא שנה זו. וכמש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל בהך סוגיא גופא. דמאי דקאמרינן לקמן מאן תנא וכו'. לא משום דאי לא הוה משכחינן בהדיא תנאי דאיפליגו בהכי לא הוה מצינן למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. דהא אשכחן כמה דוכתי דאמרינן תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אע"ג דלא מצינו תנאי דפליגי במילתא. אלא משום דשמיעא לי' לתלמודא דאיכא תנאי דאיפליגו בהכי קאמר מאן תנא עיי"ש בדבריהם. וכ"כ בספר כריתות להר"ש ז"ל בלשון למודים שער שלישי סי' ק"ה והביא ראי' מפ"ק דיבמות י"ג ע"א דאמרינן נמי תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין מפילין עיי"ש. אע"ג דלא אשכחן תנאי דאיפליגו בהכי במקום אחר עיי"ש בדבריו. ואני מוסיף דהכי נמי אשכחן בפ"ק דחולין ט"ז ע"א ובסו"פ השוכר את האומנין פ"ב ע"ב עיי"ש. וכבר תמה הר"ש אלגזי ז"ל ביבין שמועה כלל ס"ו על התוס' בב"ק מ"ח ע"ב בד"ה אימא סיפא דמשמע מדבריהם לכאורה איפכא. דכל היכא דלא אשכחן בהדיא תנאי דאיפליגי בההוא מילתא לא אמרינן תברא מי ששנה זו לא שנה זו עיי"ש. ושם העלה ליישב דבריהם באופן דגם התוס' ס"ל הכי עיי"ש בדבריו. וא"כ שפיר י"ל בכוונת התוס' כדס"ד דמהרש"א מעיקרא דלמאי דמשני ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו ניחא נמי קושייתם ממתניתין דסוטה. דגם לענין זה אמרינן תברא דאיפליגי תנאי בהכי. דתנא דמתניתין ס"ל דאפי' בזנות נמי מתסרא לחזור למגרש. ומתניתין דסוטה ס"ל דבזנות לא מתסרא. ומה שהקשה עוד הרש"א ז"ל לפ"ז דאכתי לעולא דלא קאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. ומוקי למתניתין בששילשה בגיטין מאי איכא למימר. נראה דגם זה לא קשה מידי. דאיכא למימר דאע"ג דלא ניחא לי' לעולא לומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו בחדא מתניתין מרישא לסיפא. לומר דמיתוקמא אליבא דתרי תנאי ורישא וסיפא פליגי אהדדי. דודאי דחוק טובא לומר כן. מ"מ בתרי משניות רחוקות זו מזו. וכ"ש בתרתי מסכתא. כההיא דהכא ביבמות עם ההיא דפ"ב דסוטה. שפיר איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו גם אליבא דעולא. ועוד דודאי גם עולא ס"ל בעלמא דאמרינן תברא מי ששנה זו לא שנה זו היכא דליכא פירוקא אחרינא. אלא דהכא כיון דאפשר לאוקמי בששילשה בגיטין ניחא לי' טפי מלאוקמי מתניתין בתרי תנאי. וא"כ מתניתין דסוטה דליכא פירוקא אחרינא ודאי גם לעולא שפיר קאמרינן תברא מי ששנה זו לא שנה זו: ואמינא עוד דאפי' למאי דס"ל להרש"א ז"ל דאין לומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא היכא דאשכחן בהדיא תנאי דאיפליגו בהכי. מ"מ הכא התוס' לטעמייהו אזלי. ולדידהו בלא"ה מוכרח דאיפליגו תנאי בהך מילתא. דהרי לפי מה שנתבאר דלדעת התוס' גם למסקנא אי לאו משום איסור מחזיר גרושתו לא הוה אסרינן לה הכא משום חששא דאזיל ומשבשה לחודא. ומה"ט במיאון דידי' וליכא גט כלל. אפי' למאי דס"ד מעיקרא דאכתי לא אסיק אדעתי' סברא דהא שבשה ולא אשתבשה. הוה ניחא לי' מאי דלא אסרוה משום חששא דדילמא אזיל ומשבשה. משום דכיון דליכא גיטא לא שייך איסור מחזיר גרושתו. וא"כ קשה טובא לכאורה במיאון דחברי' אמאי אסרינן לה. והרי כיון דהמיאון עוקר נשואין דשני מעיקרא ולא הו"ל אלא כזנות בעלמא. א"כ אע"ג דיצאתה ממנו בגט לא שייך בה איסור מחזיר גרושתו. וכמש"כ התוס' גופייהו שם. וע"כ צ"ל דרב דס"ל דאסורה. קושטא דמילתא הוא דס"ל דאפי' ע"י זנות איכא איסור מחזיר גרושתו. ורבי ישמעאל בר"י דפליג עלי' וס"ל דמותרת ס"ל דבזנות בעלמא לא מתסרא משום מחזיר גרושתו. וכמש"כ התוס' שם בד"ה לאיסור כרת וכו'. וא"כ שפיר איכא למימר דהיינו תנאי דאיפליגו בהכי והנהו תנאי גופייהו דאיפליגו במתניתין. תנא דרישא ותנא דסיפא. דהיינו רב ורבי ישמעאל בר"י. איפליגו נמי במתניתין דסוטה. דתנא דרישא דמתניתין דהכא. דהיינו רבי ישמעאל בר"י. היינו נמי תנא דמתניתין דסוטה. ותנא דסיפא דמתניתין דהיינו רב. פליג אמתני' דסוטה כי היכי דפליג ארישא דמתניתין דהכא: ועפ"ז נראה דמש"כ באור זרוע ובמרדכי שהבאתי לעיל בשם רבינו חננאל בשם גאון דהכי גרסינן הבא על הגרושה אפי' זנאי אינה אסורה לבעלה שגירשה מאי טעמא הוייה ואישות כתיב בי' עכ"ל. ועל זה הוסיף באו"ז שם וכתב וז"ל ולפי הך גירסא הויא מסקנא זו אפי' לרבנן. דעד כאן לא פליגי אלא במזנה תחת בעלה אבל גרושה שזינתה מותר להחזירה וכו' עכ"ל האו"ז. והביאו בהגהות מרדכי שם. ולולא דברי האו"ז והמרדכי הי' נראה לענ"ד לומר דגם לגירסת הר"ח בשם גאון ז"ל לא קאמרינן הכי אלא אליבא דרבי יוסי ב"כ בשם ר"א.. וכדמשמע משיגרת לישנא דתלמודא. דעלי' הוא דקאי התם ומיני' קא סליק כמבואר שם. והא בהא תליא. דהרי בלא"ה כבר ביארנו דלשיטת התוס' וסייעתם ז"ל ע"כ מוכרח דאיכא בהך מילתא פלוגתא דתנאי. וא"כ ודאי יש מקום לומר דתליא מילתא נמי בפלוגתא דר"י ב"כ ורבנן. ע"פ מש"כ בהגהות מיימוניות בפי"א הי"ג מהלכות גירושין שכתב שם הרמב"ם ז"ל דבזנות ליכא איסור להחזיר גרושתו. וכתב על זה בהגה"מ שם וז"ל וכן פסק ר"י אלפס מ"ט הוי' ואישות כתיב בי'. וכ"כ ראבי"ה שנראין דבריו מדלא מוקמי הא דאחרי אשר הוטמאה אלא בסוטה הנסתרת דהיינו שזינתה תחת בעלה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ במרדכי רפ"ק דיבמות עיי"ש. וכוונתו מבואר דס"ל דלכאורה הי' מקום לומר דאע"ג דלרבנן בקידושין לחוד נמי מיתסרא ולא בעינן נשואין. מ"מ גם בזנות בלא קידושין נמי מתסרא על המגרש. ולזה כתב להוכיח דהא ליתא. דאם איתא אמאי מוקמי לקרא דאחרי אשר הטומאה בסוטה שנסתרה. טפי הו"ל לאוקמי במחזיר גרושתו גופא דאיירי בה קרא. ואי משום דלרבנן כבר גלי קרא דוהיתה לאיש אחר דבקידושין לחוד מתסרא. מ"מ אפשר לומר דקרא דאחרי אשר הוטמאה גלי לן דגם ע"י ביאת זנות נמי מתסרא. דבחדא מינייהו אסרה הכתוב לחזור למגרש. או בקידושין אע"פ שלא נבעלה. או בבעילה לחוד אע"פ שלא נתקדשה ומדלא מוקמי קרא בהכי ועקרי קרא ממשמעותי' ומוקמי לי' בסוטה שנבעלה. ע"כ מוכרח מזה דס"ל דבזנות לא מתסרא. ודוקא בקידושין הוא דתליא מילתא. ואמנם לענ"ד אין ראי' זו מוכרחת ויש לדון בה. ע"פ מאי דצ"ע טובא לכאורה במאי דקמיבעי לן התם בפ"ק דיבמות צרת מחזיר גרושתו לרבנן מהו. אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו. או דילמא כיון דאיתעקר איתעקר ומסקינן דכיון דאיתעקר איתעקר עיי"ש. והדבר קשה לכאורה מאחר דכללא הוא בכל התורה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכדאמרינן נמי התם לקמן כ"ד ע"א עיי"ש. א"כ אמאי לא נימא הכא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומנ"ל הכא לעקרו מפשטי' לגמרי ולומר כיון דאיתעקר איתעקר: וראיתי להרש"ל ז"ל בביאורו על הסמ"ג לאוין פ"ב שכתב וז"ל ואין להקשות מנ"ל לחכמים להוציא המקרא מפשוטו. שהרי גוף המקרא איירי בהחזרת גרושתו. כבר תירצו התוס' וכו'. אבל עוד תירץ מהר"ח ורידבורג ז"ל דאתרי אשר הוטמאה פירושו. דגזרינן שלא יבואו שני אנשים להחליף נשותיהם זו בזו שזה החילוף בודאי יש בו טומאה גמורה. כי אם מותר לישא אותה בעלה הראשון אחר שנשאת לאחר. יבואו ג"כ מזה להחליף נשותיהם. ואחרי אשר הוטמאה פירושו. אחרי אשר יוכל לצאת חורבה וטומאה מאלו הנשואין כדפירשית ולכן גזרינן. אבל אין פירושו של אחרי אשר הוטמאה דזו היא הטומאה מה שנשאת לאחר בחופה וקידושין חס וחלילה לומר כן עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז עיקר קרא דאחרי אשר הוטמאה ודאי לא קאי אלא אמחזיר גרושתו כדמשמע מפשטי' דקרא. ולא בא הכתוב אלא לפרש טעמא דאיסור מחזיר גרושתו שהזהיר עליו הכתוב ברישא דההוא קרא. ומ"מ טומאה דקרא לא קאי אמחזיר גרושתו גופא. אלא אסוטה הוא דקאי. לומר דלהכי מזהיר הכתוב שלא להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר. כדי שלא יבואו לידי טומאה להחליף נשותיהם בעודן תחתם. וא"כ לא קרא הכתוב טומאה אלא לאשה המזנה תחת בעלה. וממילא נשמע דבכלל הכתוב נכללה ג"כ אזהרה לסוטה שנבעלה. שהרי אפי' נתקדשה לאחר אחרי שנתגרשה הזהיר עלי' הכתוב שלא יחזירנה בעלה הראשון משום גזירה דאיסור סוטה. וא"כ ממילא מבואר דעל סוטתו קאי נמי מיהת באזהרת לאו. ולא שייך לומר בזה אין מזהירין ולא עונשין מן הדין. דהרי הדבר מפורש בקרא גופי'. דבכלל מאתים מנה. ואין לומר דלא משום איסור סוטתו גזר הכתוב אלא משום איסור ערוה דאשת איש. דאם יחליפו נשותיהם זו בזו אפי' אם לא יקיימו נשותיהם תחתם אלא יגרשום מיד אח"כ. דליכא שוב איסור סוטתו. מ"מ הרי אכתי איכא במעשה זו גופא אזהרת אשת איש דהו"ל עבירה שענושין עלה מיתת ב"ד. ואיכא למימר דמשום עבירה זו גופא גזר הכתוב איסור בהחזרת גרושתו משהיתה לאיש אחר. דע"כ זה ליתא כלל. דא"כ להרש"ל בשם מהרח"ו ז"ל היכי שמיעא להו לרבנן מהכא לאו לסוטה שנבעלה. והרי לפירושו ליכא למשמע מהכא אזהרת לאו אלא לזנות דאשת איש. שכבר שמענו אזהרתה ממקום אחר. ולא לאיסור סוטה לבעלה. ועוד דלפ"ז עיקר דברי הרש"ל תמוהים טובא. דהיכי יתכן לומר דמשום שיהא מותר להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר בחופה וקידושין יבואו להתיר איסור אשת איש שידוע לכל והוא עבירה שיש בה מיתת ב"ד. ועוד הרי אליבא דרבנן קיימינן דס"ל דאפי' בקידושין גרידא מתסרא וקאי עלה בלאו. והיכי יתכן לומר דמשום שיהא מותר להחזירה אחר שנתקדשה בהיתר לאחר. יבוא ג"כ להזנותה ולזנות באיסור אשת איש שהכל יודעים שחייבים עלי' מיתה בב"ד. והרמב"ן ז"ל בפרשת תצא כתב וז"ל וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהם זה לזה. יכתוב לה גט בערב. ובבוקר היא שבה אליו עכ"ל עיי"ש. וזהו ג"כ כעין דברי הרש"ל בשם מהר"ח ז"ל. אבל לא כתב אלא שלא יבואו להחליף נשותיהם זה לזה בדרך היתר. על ידי גירושין. ואח"כ יחזירנה בקידושין וחופה. וזהו דבר מגונה והערמה להתיר ניאוף באשת איש. והקפיד עלה הכתוב אע"פ שאין בה איסור מצד עצמו. אבל שיבואו בכך להתיר ניאוף אשת איש ממש. ודאי הוא דבר מתמיה ולא יתכן כלל. דא"כ עיקר גירושין לא הו"ל לקרא להתיר משום גזירה זו עצמה. שאם נתיר גרושה להנשא לאחר. יבואו ג"כ להתירה קודם גירושין. ועוד דהא אדרבנן קאי דמוקמי טומאה דקרא באיסור סוטה לבעלה. ולא באיסורא דאשת איש. ועכצ"ל דאין לשון הרש"ל מדוקדק. ואין כוונתו אלא לומר שלא יבואו להתיר להם נשותיהם שנתחלפו זו בזו במזיד והיינו איסור סוטה לבעלה. וזהו דקאמרי חכמים. מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה. לרבות סוטה שנבעלה. וכיון דהזהיר הכתוב שלא להחזיר גרושתו משהיתה לאחר כדי שלא יבואו להתיר סוטה שנבעלה. ממילא שמעינן שפיר אזהרה לסוטה שנבעלה כמו שנתבאר. ועפ"ז שפיר אמרינן כיון דאתעקר אתעקר. משום דאין כאן עקירה ממש מפשוטו של מקרא. דודאי גם לרבנן לא קאי קרא דאחרי אשר הוטמאה אלא למחזיר גרושתו כפשטי' דקרא. אלא דמפרשי לי' לנתינת טעם לאיסור מחזיר גרושתו כי היכי דלא ליתו למישרי סוטה לבעלה. וממילא לא קאי טומאה דקרא אלא לאיסור סוטה ולא למחזיר גרושתו. דלא שייך בי' טומאה. וכן כוונת הרג"א ז"ל בפרשת תצא על דברי רש"י שם שפי' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה עיי"ש היטב. שאין מקום לדבריו בכל סוגיא דפ"ק דיבמות שם אם לא ע"פ דרך הרש"ל כמו שביארנו: איברא דלפ"ז תמוה לכאורה. דא"כ כ"ש דהו"ל למימר דמיתסר להחזיר גרושתו שזינתה משגירשה. דאם באירוסין ונשואין אסרה הכתוב מטעם גזירה לאיסור סוטתו. כ"ש דבזנות שייכא גזירה זו טפי טובא. דהו"ל גזירה דזנות אטו זנות. משא"כ באירוסין ונשואין דהו"ל גזירת זנות אטו אירוסין ונשואין. וע"כ הוי' ואישות דכתיב בההוא קרא בענין זה אינו אלא לרבותא. לומר דאפי' בהכי אסר הכתוב להחזירה ואין צ"ל בזנות. וזה ודאי תמוה טובא לדרך זה דהרש"ל בשם מהרח"ו והרג"א ז"ל. אם לא דנימא דאין הכי נמי. דלרבנן גם בזנות מתסרא. ומאי דקתני בספרי שם היוצאת בגט אסורה לחזור לו ולא שקלקלה על בעלה תהי' אסורה לחזור לו עיי"ש. ובבה"ג סוף הלכות גיטין דשם גירסת הספרי מדוקדקת יותר עייש"ה. היינו דוקא לר"י בן כיפר משום ר"א דמוקי טומאה דקרא אמחזיר גרושתו גופא. דס"ל דקרא דחיק ומוקים אנפשי' דקרי טומאה לבעילת הבעל האחרון אע"פ שבחופה וקידושין היא. ולדידי' שפיר אית לן למימר דכיון דהוי' ואישות כתיב בקרא. אין לנו אלא אזהרה למחזיר גרושתו משנבעלה בנשואין לאחר דוקא. אבל לרבנן כיון דמפרשי לקרא דאחרי אשר הוטמאה שבא לנתינת טעם כדי שלא יבואו להתיר סוטה לבעלה. משום דס"ל דבעילה דנשואין אי אפשר דקרי לה קרא טומאה. ע"כ דהוי' ואישות דקרא לרבותא נקטי'. וכ"ש דבעילת זנות בכלל אזהרה דהך קרא. וממילא מבואר דלפ"ז אין מקום כלל לקושית הראבי"ה ז"ל דלא מוקמי רבנן קרא דאחרי אשר הוטמאה לרבות זנות דאחר גירושין משום דלרבנן ביאת היתר שאחר גירושין לא שייך למיקרי טומאה כי היכי דלרבנן ביאה שאחר חופה וקידושי שני לא שייך בה לשון טומאה. ועוד דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי בביאה דהוי' ואישות. ולהכי ליכא לפרושי לדידהו אלא דקרא לטעמא דאיסורא הוא דאתי. וממילא מתבאר מזה דודאי אין ה"נ דגם גרושה שזינתה בכלל אזהרה דקרא היא לדידהו כמו שנתבאר. ועפ"ז מדוקדק לישנא דסוגיא דהתם דקאמר וריב"כ לאו בסוטה לית לי' ואפי' זנאי נמי מ"ט הוי' ואישות כתיב בה עיי"ש. דלפירש"י שם הוא מגומגם טובא. דהא ודאי מאי דקאמר לאו בסוטה לית לי' היינו סוטה דסליק מיני'. דהיינו סוטה שנבעלה וא"כ מאי קאמר תו ואפי' זנאי נמי. וגם הו"ל למימר אפי' ודאי זנאי. אבל לפ"ז ניחא שפיר. דאתי למימר דריב"כ בתרתי פליג אדרבנן חדא דלאו בסוטה שנבעל' לית לי'. ועוד דאפי' במחזיר גרושתו גופא דאיירי בה קרא. נמי לית לי' לאו אלא בנשואין ולא בזנות. והיינו דקאמר ואפי' זנאי נמי. כלומר ואפי' מחזיר גרושתו שזינתה נמי לית לי' בה לאו. מ"ט הוי' ואישות כתיב בה. ולאפוקי מדרבנן דס"ל דזנאי נמי בכלל אזהרה דקרא: ועפ"ז נראה דגם לגירסת הר"ח בשם גאון ז"ל שהביא באו"ז. לא אמרו דגרושה שזינתה אינה אסורה לבעלה אלא אליבא דר"י בן כיפר דקיימינן אליבי' התם בההיא סוגיא. אבל לרבנן ודאי גם גרושה שזינתה בכלל האזהרה כמו שנתבאר. ובזה אתי שפיר דאין שום סתירה בדברי רבינו חננאל ז"ל דהכא למה שהביאו הראשונים ז"ל בשמו בפרק האשה רבה כמשכ"ל. משום דהתם קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל כרבנן. וכאן לא אתי אלא לפרושי סוגיא דקיימא אליבא דר"י בן כיפר. וגם אתיא שפיר בהכי ברייתא דריש מס' ד"א לפי הגירסא שלפנינו שהיא גירסת הבה"ג ומחזור ויטרי כמשכ"ל. ואתיא אליבא דרבנן. כמבואר התם בהדיא מדקתני דגם בנתארסה אסורה. והיינו כרבנן. והא בהא תליא כמו שנתבאר. ואפשר לומר דזו היא ג"כ שיטת רש"י ז"ל. אע"פ שבסוגיא דבפ"ק דיבמות לפי גירסתו משמע לי' טפי לפרש הסוגיא בענין אחר. ובזה אתי שפיר מה שפירש"י במתניתין דספ"ב דסוטה י"ח ע"ב דקתני הכל שוין שאינו מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש. נסתרה לאחר ונטמאת ואח"כ החזירה לא היה מתנה עמה. ופירש"י וז"ל ונטמאת בגירושי' דאינה נאסרת לחזור לו אא"כ נשאת ע"י קידושין. דכי כתיב לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחר קידושין ונישואין כתיב וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה טובא דלמה פירש מתניתין אליבא דר"י בן כיפר דוקא ולא אליבא דרבנן דאפי' בקידושין לחוד מתסרא. וכבר תמהו האחרונים ז"ל בזה. וכן הר"ב קה"ע בש"ק סוף פ"ב דסוטה הנית דברי רש"י אלו בתימא עיי"ש בדבריו. אבל לפמש"כ דברי רש"י נכונים היטב ומוכרחים לפי שיטתו. דאזיל בשיטת שאר ראשונים ז"ל דהכריחו ממתניתין דהתם דגרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה כמשכ"ל. וא"כ לפי מה שביארנו ע"כ לא אתיא הך מתניתין אלא כר"י בן כיפר והיינו דהוכרח רש"י לפרושי מתניתין דהתם אליבי'. שהרי הא בהא תליא כמו שנתבאר: ועפ"ז אתו נמי שפיר דברי הר"ן ז"ל בסנהדרין שהבאתי לעיל כפשטן. דלפמש"כ לעיל ליישב דבריו ע"פ שיטת הכ"מ בשם יש מי שכתב צריך לדחוק קצת בלשונו. אבל לפ"ז דבריו ז"ל נכונים בפשיטות. דשפיר כתב דבנכרים ליתא לאיסור מחזיר גרושתו. ואם זינתה אחר גירושין מותר להחזירה ולקיימה. אע"ג דבישראל איכא לאו כדכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואמרינן לרבות סוטה שנסתרה. כי האי גוונא בנכרי שרי. והיינו למאי דקיי"ל כרבנן דר"י בן כיפר. והן הן הדברים שביארנו דלדידהו דמוקמי קרא דאתרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ומאי נסתרה נבעלה כדאמרינן התם. ממילא מבואר דע"כ גם בזינתה הו"ל בכלל אזהרה זו כמו שנתבאר. ובזה באו כל דברי הר"ן ז"ל בדקדוק. ואין צריך לומר דס"ל להר"ן כסברת יש מי שכתב שהביא בכ"מ שם: ובעיקר סברא זו אע"פ שעשיתי לעיל סמוכין לזה מדברי הגאונים ז"ל. מ"מ מדברי כל שאר ראשונים ז"ל מבואר דלא ס"ל הכי. וגם יש לפקפק טובא בזה מסוגיא דפרק הבא על יבמתו יבמות נ"ו ע"ב מדפריך על לישנא קמא דרבה דאמר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה. משום זונה אין משום טומאה לא. ואיצטריך לדחוקי ולשנויי אימא אף משום זונה עיי"ש. ולפי שיטה זו מאי קושיא. ודילמא רבה מילתא פסיקתא נקט משום זונה. דלקי עלה מיד משום זונה אעפ"י שלא גירשה. משא"כ משום טומאה דלא לקי אלא לאחר שגירשה ואז לקי עלה אף משום גרושה. ובהכי לא מיירי רבה. ועי' בירושלמי נזיר ר"פ שני נזירים ובסוטה פרק מי שקינא סוף ה"ב עייש"ה דמשם יש ראי' להכ"מ. אבל מתלמודא דידן ודאי קשה טובא. וגם קשה לפ"ז מאי פריך משום טומאה לא. אימא אין הכי נמי דמשום טומאה לא לקי. משום דכיון דאיסור זונה חל מיד ואיסור טומאה לא חייל עד לאחר שגירשה. תו לא אתי איסור טומאה וחייל על איסור זונה שקדמו. מיהו בזה כבר ראיתי לקצת אחרונים שהרגישו ותירצוה ע"פ סוגיא דפרק בתרא דקידושין ע"ז ע"ב עייש"ה. ולדידי בלא"ה אפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן בפרק גיד הנשה חולין ק"ג ע"א דאיסור טרפה חייל אאיסור אבר מידי דהוי אחלב דאמר רחמנא יבוא איסור נבלה ויחול אאיסור חלב ויבוא איסור טרפה ויחול אאיסור חלב. ופירש"י וז"ל מידי דהוי אחלב. כלומר כי היכי דקים לן דאתי איסור וחייל אאיסור חלב וכו'. אע"ג דאיסור חלב קדים משנולדה. והכא נמי אע"ג דאיכא איסור אבר בהדי איסור חלב. אתי איסור טרפה וחייל עלי' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הכא נמי כיון דמש"כ הכ"מ דלאו דסוטה לא חייל אלא משגירשה. היינו רק משום דקרא דאחרי אשר הוטמאה דמרבינן מיני' לאו לסוטה ארישא דקרא קאי דכתיב וכתב לה ספר כריתות. וכמו שביאר בכ"מ שם עיי"ש. וא"כ היינו דוקא לענין לאו דאחרי אשר הוטמאה. אבל עשה דונטמאה ודאי פשיטא דחיילא מיד משנסתרה. וא"כ הא דמרבינן סוטה שנבעלה ללאו דלא יוכל בעלה וגו'. ע"כ גזה"כ הוא שיבוא לאו דלא יוכל וגו' ויחול על איסור עשה דונטמאה. דהרי לא משכחת לה ללאו זה בסוטה אם לא שקדמתו עשה דונטמאה לפום שיטה זו. וא"כ אית לן למימר דכי היכי דחייל אאיסור עשה דונטמאה הכי נמי חייל אאיסור זונה. והיינו ממש כההיא דהתם דאמרינן דמגו דחייל איסור טרפה אאיסור חלב חייל נמי אאיסור אבר שעמו. ועי' בנוב"ת או"ח סי' קי"ז ובסי' קכ"א עייש"ה. ושפיר פריך משום זונה אין משום טומאה לא: אלא דאכתי קשה מאי פריך ודילמא רבה לית לי' דחייל כה"ג משום מגו. דהא בסוגיא דפרק גיד הנשה איפליגו אמוראי בהכי עיי"ש. ובמש"כ התוס' שם בד"ה דאיסור חלב וכו'. וגם קשה בלישנא בתרא דהתם דקאמר רבה לוקה משום טומאה. ופריך משום טומאה אין משום זונה לא. ומוכיח מזה דבאונס לא קרינן בה זונה עיי"ש. ואמאי לא משני דאף משום טומאה קאמר רבה. דלא תימא דכיון דלא חייל לאו דסוטה אלא לאחר שגירשה. לא אתי לאו דסוטה וחייל אאיסור זונה שקדם. וקמ"ל דלוקה אף משום טומאה משום דאמרינן מגו. כי היכי דמשני בלישנא קמא אימא אף משום זונה. אלא ודאי גם לאו דטומאה חייל מיד משזינתה. והילכך דוקא בלישנא קמא שייך לומר אף משום זונה. דאשמעינן דלא תימא משום זונה לא דבאונס לא קרינן בה זונה. אבל בלישנא בתרא לא שייך לומר אף משום טומאה. משום דפשיטא דאם משום זונה לקי אפי' באונס. מהיכא תיתי לא ילקה משום טומאה. ולזה דייק שפיר מזה דס"ל לרבה דבאונס לא קרינן בה זונה. ומשום טומאה דוקא קאמר דלקי ולא משום זונה. אבל לשיטת הכ"מ ודאי קשה דהו"ל לשנויי אימא אף משום טומאה. וטובא קמ"ל דחייל לאו דטומאה על לאו דזונה משום מגו. וגם קשה טובא לכאורה מפ"ק דסוטה ז' ע"א דקתני בברייתא בעלה נאמן עלי' מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עלי'. סוטה שהיא בלאו לא כ"ש עיי"ש. והרי התם מיירי בשלא גירשה עיי"ש. הרי דאיתי' ללאו דסוטה קודם גירושין. ואע"ג דבלא"ה כיון דמיירי התם בסוטה ספק א"כ לית בה לאו. דלא איתרבאי ללאו אלא בודאי זינתה כמתבאר בפ"ק דיבמות שם. מ"מ איכא למימר דקאמר סוטה שהיא בלאו משום שאם זינתה היא בלאו. וכ"ש לפי דעת הרשב"א ז"ל שם דס"ל דאפי' ספק סוטה היא בלאו עיי"ש. והובא בדברי הה"מ פי"א מהלכות גירושין עיי"ש. אבל אם איתא דליתא ללאו דסוטה אלא לאחר שגירשה. א"כ התם דמיירי קודם גירושין אפי' כשבודאי נבעלה לית בה לאו כלל. והיכי קאמרי רבי יהודה ורבי יוסי התם שיש בה לאו. הן אמת דבתוספתא ובירושלמי פ"ק דסוטה אין הגירסא כך בהך ברייתא עיי"ש. ולפי גירסא דהתם לק"מ. מ"מ לפי גירסת תלמודין קשה טובא לכאורה. אבל יש לצדד בזה ואכמ"ל בזה. ומ"מ דברי הר"ן ז"ל נכונים בלא"ה כמו שנתבאר: ועכ"פ מתבאר דשפיר אפשר לומר דגם בזנות איכא אזהרת מחזיר גרושתו לדידן דקיי"ל כרבנן דר"י בן כיפר. ולפי מה שנתבאר זו היא ג"כ דעת הר"ח ורש"י והר"ן ז"ל. ומלבד דאין שום סתירה לשיטה זו. אדרבה הכי מתבאר מסוגיא דיבמות פרק ב"ש לשיטת התוס' וסייעתם ומברייתא דרפ"ק דמס' ד"א כמו שנתבאר. והשתא א"כ שפיר יש לומר דזו היא שיטת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל. ואמנם עדיין אין זה מספיק בביאור דעתם. דנהי דס"ל דגם גרושה שזינתה ישנה בכלל אזהרה זו דמחזיר גרושתו. מ"מ יש לתמוה דשבקו עיקר האזהרה דמיירי מיני' פשטי' דקרא. דהיינו מחזיר גרושתו משנשאת או משנתארסה לאחר לרבנן דריב"כ דקיי"ל כוותייהו. ומיני' הוא דמיירי בהך ברייתא דאיפליגו בה ריב"כ ורבנן. ונקטו ענין האזהרה רק בגרושה שזינתה שאינו מפורש בהדיא בשום דוכתא זולת במס' ד"א שם. וזה ודאי תימא. ואולי אפשר לומר דנקטו כן משום דס"ל דהכי משמע פשטי' דקרא. וכמש"כ הר"ש פרחין ז"ל במחברת הערוך שלו ערך טמא. שכתב וז"ל אחרי אשר הטמאה פי' נבעלה. ויתכן לומר כי טמא את דינה בתו. כי בעל את דינה בתו עכ"ל עיי"ש. והילכך נקטו ענין האזהרה בזנות. כיון דפשטי' דקרא בהכי הוא דמשמע. ואגב אורחין למדנו דגם דעת הר"ש פרחון ז"ל דאפי' בזנות נמי מתסרא והיא בכלל אזהרת מחזיר גרושתו: והנה דברי רבינו הגאון ז"ל כאן הי' מקום אתי ליישב בפשיטות טפי. דהנה מה שפסקו הפוסקים כרבנן דרבי יוסי בן כיפר. אע"ג שכן מוכרח לכאורה משום דהו"ל רבים לגבי יחיד. וגם כן מבואר בהדיא בסוגיא דפרק הבא על יבמתו יבמות נ"ו ע"ב דפרכינן בפשיטות עלי' דרבה משום זונה אין משום טומאה לא. ואיצטריך לתרוצי מילתא דרבה דאף משום טומאה קאמר. וללישנא בתרא קאמר רבה בהדיא דלקי משום טומאה עיי"ש. וכל זה אינו אלא כרבנן דריב"כ דאית להו לאו בסוטה. אבל לריב"כ לאו בסוטה לית לי'. וא"כ ליכא מלקות משום טומאה. וכן מבואר בסוגיא דפרק בתרא דגיטין פ"ט ע"ב דקאמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני. אבל מגרש שני ונושא ראשון לא. מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין עיי"ש. והיינו כרבנן דריב"כ. וכבר הביאו ראי' זו בתשובות הרמ"ה ז"ל סי' רנ"ח והסמ"ג לאוין פ"ב ובהגהות מיימוני פי"א מהלכות גירושין עיי"ש. מ"מ יש לדון בזה טובא. והנה לכאורה יש להביא עוד ראי' דקיי"ל כרבנן מדאמרינן בפ"ק דיבמות י"א ע"א אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. ומסקינן דדוקא בסוטה ודאי קאמר דהו"ל כעריות. וכרבנן דריב"כ דאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה. ולא כריב"כ דלאו בסוטה לית לי' עיי"ש. ובתוס' וברא"ש ושאר ראשונים שם. דלרב בעינן טומאה דכתיב גבי לאו דומיא דעריות. וא"כ מבואר דס"ל דהילכתא כרבנן ולא כריב"כ. ואמנם נראה דאדרבה משם איפכא מוכח. משום דמסתמא דתלמודא לעיל רפ"ק דיבמות ג' ע"ב דקאמר מנינא דסיפא למעוטי דרב ודר"א. לרב ולר"א למעוטי מאי. אי ס"ל דהדדי וכו' עיי"ש. מתבאר דלא ס"ל כרב משום דקאי כרבנן דריב"כ ואנן כריב"כ קיי"ל. כמש"כ הר"ב תבואות שור בחי' שם. וכן הוכיח שם עוד מסתמא דגמרא לקמן י"א ע"ב דס"ל דכריב"כ קיי"ל. והעלה שם דהכי אזלא נמי סתמא דתלמודא בפ"ק דסוטה. דבהכי מיתרצא שפיר קושית התוס' שם סוף ד"ה צרת סוטה וכו' עיי"ש בדבריו. ועי' בירושלמי יבמות פ"י סוף ה"א ובפ"ק דסוטה סוף ה"ב דמייתי התם נמי מילתא דרב ואיפליג עלי' רבי יוחנן התם. ומשמע דס"ל לר"י כרבי יוסי ב"כ דלית לי' לאו בסוטה. וכ"כ הר"ב קה"ע בש"ק שם עיי"ש. וידוע דקיי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר"י. וא"כ אית לן למימר דקיי"ל כריב"כ. ועי' ג"כ בירושלמי פ"ו דסוטה סוף ה"ב ובמש"כ הר"ב קה"ע בש"ק שם עייש"ה. ובירושלמי דנזיר פ"ח ה"א. וכן בירושלמי סוף גיטין משמע דסתמא דתלמודא התם ס"ל כריב"כ דלית לי' לאו בסוטה עייש"ה. ובתשו' פמ"א ח"א סי' ק"ד ובח"ב סי' קע"ו עיי"ש: ומעתה לפ"ז נראה דגם מסוגיא דיבמות פרק הבא על יבמתו שם ליכא שום ראי'. משום דהתם אליבא דרבה קיימינן. וכל מילי דמר עביד כרב בר מתלת. כדאמרינן בפ"ב דשבת כ"ב ע"א ובשאר דוכתי. וכיון דכבר נתבאר דרב כרבנן דריב"כ ס"ל רבה נמי כוותי' ס"ל. אבל לדידן איכא למימר דלא קיי"ל הכי כדכתיבנא. וממילא גם מסוגיא דסוף גיטין אין הכרע משום דהתם רב הונא הוא דקאמר לה. וכן שאר אמוראי אליבא דרב הונא הוא דקאמרי. וכמש"כ התוס' שם בד"ה אף זה וכו' עיי"ש. וא"כ איכא למימר דרב הונא דהו"ל תלמידי' דרב. ומסתמא בכל דוכתי כרב רבי' ס"ל. וכמבואר בשבת פרק מפנין שבת קכ"ח ע"א דפרכינן והא רב הונא תלמידי' דרב הוה ורב כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה עיי"ש. וכיו"ב בפרק בתרא דביצה מ' ע"א ובפרק בתרא דב"ק קט"ו ע"א עיי"ש. הרי מבואר דמסתמא רב הונא בשיטת רב רבי' קאי בכל דוכתי. ואם כן הכא נמי ודאי לטעמי' אזיל דקאי כרב דס"ל כרבנן דר"י בן כיפר. אבל אנן איכא למימר דלא קיי"ל הכי מטעם שנתבאר. ולפ"ז איכא למימר נמי מאי דקאמר רב ביבמות פרק ב"ש יבמות ק"ח ע"ב דאם יצאתה מראשון בגט ומשני במיאון דאסורה לחזור לראשון. והיינו משום דס"ל דגרושתו שזינתה נמי אסורה לו משום מחזיר גרושתו. כמו שביארנו לעיל לשיטת התוס' וסייעתם. היינו משום דרב לשיטתו אזיל דס"ל כרבנן דריב"כ. דלדידהו אפי' בזנות נמי מתסרא וכמו שביארנו לעיל. אבל רבי ישמעאל בר"י דפליג עלי' ס"ל כר"י בן כיפר. ולהכי פליג עלי' דרב וס"ל דמותרת: ובהכי ניחא לי מה שראיתי בתשובות הגאונים הישנות דפוס פראג סי' שי"ב שכתוב שם וז"ל שאלה מי שיצאת מן הראשון בגט ומן השני במיאון מהו להחזירה הראשון. תשובה מותר להחזירה עכ"ל עיי"ש. ונראה דתשובה זו נתקצרה ומקורה מתשובת רב עמרם גאון ז"ל שבתשובות שערי צדק שער ראשון סי' נ"ה שכתב שם בסוף התשובה וז"ל ואי בדקוה כמו שפירשנו בסימנים ובשנים ויצאה מתחת בעלה כשהיא קטנה. והלכה ונשאת לשני ועדיין היא קטנה. אי ניחא לה למאוני בשני ממאנת. ואי ניחא למהדר לראשון הדרה. ואי שהייא בהדי שני עד דעיילא לכלל נערות או דאתייא סימנים בשתא דשנים עשרה לא נפקה אלא בגט ואסורה לחזור לראשון עכ"ל עיי"ש. והנה ודאי מש"כ ויצאה מתחת בעלה. ע"כ כוונתו שיצאה ממנו בגט. דאין לומר שיצאה במיאון. דא"כ אמאי כתב דכשיצאה מן השני בגט אסורה לחזור לראשון. והא משנה ערוכה היא שם דכל שיצאה ממנו במיאון בכל ענין מותרת לחזור לו אע"פ שיצאת מן השני בגט. וליכא מאן דפליג בהא עיי"ש. אלא ודאי ע"כ מוכרח דביצאה ממנו בגט מיירי. ואפי' הכי כתב דכשיצאה מן השני במיאון אי ניחא לה למהדר לראשון הדרה. והיא היא התשובה שבתשובות הישנות. ומש"כ דבדקוה בסימנים ובשנים. עכצ"ל דלא נקטי' אלא משום מיאון דשני. דאילו בראשון כיון דיצאה בגט אינה צריכה בדיקה. עכ"פ מבואר דס"ל לרב עמרם גאון ז"ל דקיי"ל כרבי ישמעאל בר"י דאם יצאתה מן הראשון בגט ומן השני במיאון מותרת לחזור לראשון. והוא נגד כל שאר ראשונים ז"ל שפסקו כרב. כמבואר ברי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפי"א מהלכות גירושין ובטוש"ע סי' קנ"ה סעי' י' עיי"ש. והיינו משום דסתם לן תנא דמתניתין התם כרב. דאפי' למ"ד התם תברא. ודאי אית לן למימר דסיפא דמתניתין ששנויה באחרונה עיקר. וכ"כ הנמוק"י שם במתניתין עיי"ש. והרש"ל ביש"ש פי"ג דיבמות סי' י"א עיי"ש. וא"כ דברי גאון ז"ל תמוהים. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דשאר הראשונים ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל דקיי"ל כרבנן דריב"כ ולזה פסקו גם כאן כרב. אבל רב עמרם גאון ז"ל ס"ל דקיי"ל כריב"כ משום דהכי פסיק סתמא דתלמודא וכמשכ"ל. וא"כ מתניתין בסיפא כרבנן. וכן רב לטעמי' דס"ל הכי. אבל אנן לא קיי"ל הכי. אלא כריב"כ. וא"כ קיי"ל כרבי ישמעאל בר"י דפליג עלי' דרב: וכן נראה דעת בעל פסיקתא זוטרתא פרשת תצא דקיי"ל כר"י בן כיפר. שכתב שם וז"ל לא יוכל בעלה הראשון מיכן לאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לאחר ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה. לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה משנטמאת אסורה לחזור לו הא לא נשאת חוזרת לו. כי תועבה היא. היא תועבה ואין הולד תועבה עכ"ל עיי"ש. והנה ודאי מש"כ לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה משנטמאת אסורה וכו'. ע"כ לא קאי ארישא. דא"כ מה שסיים היא תועבה ואין הולד תועבה הוא תמוה. דודאי פשיטא דהתם הולד מן השני ממזר מדאורייתא. ואפי' מן הראשון הו"ל ממזר מדרבנן. כמפורש במתניתין דר"פ האשה רבה עיי"ש. וע"כ צ"ל דהשתא באיסור מחזיר גרושתו מדאורייתא מיירי. אבל רישא אינו אלא אסמכתא מדרבנן בעלמא. כמבואר בפרק האשה רבה שם. ועל זה שפיר מסיים היא תועבה ואין הולד תועבה. וכדדרשינן נמי בפ"ק דיבמות שם לענין ולד מחזיר גרושתו עיי"ש. וא"כ ע"כ היינו כר"י בן כיפר דס"ל דאחרי אשר הוטמאה לא קאי אלא על מחזיר גרושתו. כפשטי' דקרא. ולא מתסרא אלא כשנבעלה לשני. וזהו שכתב משנטמאת אסורה לחזור לו הא לא נשאת חוזרת לו. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בפרשת תצא שכתב וז"ל אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה וכו'. וא"כ יאמר הכתוב וכו'. והנה הם שני לאוין. יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת. ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאת בזנות. ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל ראשון. ירמוז כי כל אשר ידעה איש אחר תחשב לו טומאה וכו' עכ"ל. וכן דעת הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. מבואר דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא בשנשאת ונבעלה לשני. והיינו כר"י בן כיפר. והיינו מטעם שנתבאר דאע"ג דרבים פליגי עלי'. מ"מ סתמא דתלמודא אזלא כוותי' כמש"כ התב"ש. וכמו שהבאתי מהירושלמי: וכן נראה מסוגיא דיבמות פרק האשה רבה צ"ה ע"א דתניא בברייתא אותה. אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. שיכול והלא דין הוא. ומה במקום שבא על איסור קל נאסר האוסר. מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר. ואמרינן עלה בגמרא שם מאי איסור קל. אמר ר"ח מחזיר גרושתו משנשאת בא עלי' האי אסרה עלי' דהאי בא עלי' אידך אסרה עלי' דהאי. ופרכינן עלה מה למחזיר גרושתו משנשאת שכן נטמא הגוף ואיסורה ברוב ואיסורה איסור עולם. אלא אמר ריש לקיש יבמה לאחין. עבד בה מאמר האי אסרה עלי' דהאי. בא עלי' אידך אסרה עלי' דהאי. ופרכינן עלה מאי איריא שבא עלי' שני אפי' עבד בה מאמר נמי. ומשני הא ל"ק כר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר עיי"ש. וראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב וז"ל מאי איריא בא עלי' וכו'. פי' ואילו מתניתא קתני במקום שבא על איסור קל נאסר האוסר. אלמא בביאה הוא דמתסר. וקשה לי אמאי לא פרכינן הכי לעיל גבי מחזיר גרושתו דמתסרא על בעלה בקידושין. יש לומר משום דאיכא לאוקמי כר"י בן כיפר דאמר מן האירוסין מותרת עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי. דהרי גם הכא ביבמה נמי הא איכא לאוקמי מתני' כר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר וכדמשני לי' לקושטא דמילתא. ואפי' הכי פריך לי'. ועוד דהתם מילתא דר"ג איתא במתניתין בהדיא לעיל ר"פ ר"ג. אבל מילתא דריב"כ ליתא אלא בברייתא. וא"כ הכא קשה טפי דהו"ל לאסוקי אדעתי' דמצינן לאוקמי מתני' כר"ג. משום דהכל היו בקיאין במשניות. משא"כ ברייתא אפשר דלא שמיעא לי'. וא"כ עכצ"ל דלא הוה ניחא לי' לאוקמי לת"ק דברייתא כר"ג דלית הילכתא כוותי'. והשתא א"כ לעיל באוקימתא דמחזיר גרושתו משנשאת כ"ש דקשה טפי אמאי לא פריך לי' מאי איריא שבא עלי' אפי' קידשה נמי. והדרא קושית הריטב"א ז"ל לדוכתה. אם לא דנימא דהכא קיי"ל כר"י בן כיפר. ולהכי הוה ניחא לי' הכא שפיר לומר דת"ק דברייתא נמי כר"י ב"כ ס"ל. משא"כ הכא דלית הילכתא כר"ג. לא ניחא לאוקמי ת"ק דלא כהילכתא: והשתא עפ"ז אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וזהו שכתב גרושה אחרי הטמאה. כלומר גרושה אחרי שנבעלה לאחר כריב"כ דס"ל דקרא דאחרי אשר הטמאה לא קאי אלא על מחזיר גרושתו. לומר דלא הזהיר הכתוב אלא מן הנשואין דוקא. ובהכי הוה אתי שפיר מה שלא מנה לאו דסוטה. משום דכיון דפסק כריב"כ. הרי לר"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי'. מיהו דברי רבינו הגאון ז"ל שבאזהרותיו ע"פ עשרת הדברות ע"כ לא יתכן לפרש כן כמבואר. וגם מדבריו דהכא לא משמע הכי. כיון שלא הזכיר בלשונו לשון נשואין כלל אפי' ברמז. והרי לריב"כ לא הזהיר הכתוב אלא בנשואין דוקא. וגם דברי הר"א הזקן ז"ל לא מתיישבים בהכי מהאי טעמא. גופא ולכן יותר נכון כמו שביארנו לעיל.

1 וּגְרוּשָׁה אַחֲרֵי הֻטַּמָּאָה

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »