ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה י׳

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

10 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואבן משכית למעניהם. אזהרת אבן משכית כתובה בפרשת בהר. ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עלי'. ומנאוה כל מוני המצות כולם. אלא דבאזהרותיו של רבינו הגאון ז"ל שנוסדו על סדר עשרת הדברות לא מנה לאו זה. וגם לא מנה שם לאו דלא תקים לך מצבה. והוא תמוה טובא לכאורה. אלא דנראה לומר שטעמו בזה משום שמנה שם בדבור לא יהי' לך עשה דשבר תשבר מצבותיהם. בפרשת משפטים. וכן מנאה הסמ"ק סי' ל"ח. אלא שהוא הביאה מהמקרא המאוחר בפרשת תשא דכתיב ואת מצבותם תשברון עיי"ש. וגם מנה שם עשה דואבדתם את כל משכיותם. וזו היא כוונתו ז"ל במש"כ שם שבר תשבר מצבותם וגדע משכיותם ממצר עיי"ש. וס"ל דקרא דואבדתם את כל משכיותם הוא עשה לאבן משכית ואזיל לטעמי' דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אין באים במנין אלא אחד משניהם. העשה או הלאו בלבד. וא"כ אחר שמנה עשה דשבירת מצבה ואיבוד אבן משכית. שוב לא הוצרך למנות הלאוין שבמצבה ואבן משכית. הן אמת דאכתי יש לתמוה בזה. דכיון דהנך עשין בע"ז של נכרים כתיבי. וקיי"ל כר"ע דע"ז של נכרים אסורה מיד. כדאי' בע"ז פרק ר"י נ"א ע"ב ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ אין לנו עשה באיבודם אלא אחר דחייל עלייהו שם ע"ז ונאסרו. וכן מתבאר להדיא בסוגיא דהתם עיי"ש. אבל בע"ז של ישראל שאינה אסורה עד שתיעבד לר"ע דקיי"ל כוותי'. א"כ במצבה דישראל משהקימה עובר בלאו דלא תקים לך מצבה. אע"פ שלא נשתמש בה עדיין לע"ז ועשה דשבירה ואיבוד ליכא עד שישתמש בה לע"ז ותיאסר. ונמצא דאיתי' ללאו בלא העשה. וכן באבן משכית לע"ז ודאי לא מיתסר עד שנשתמש בה לע"ז. וליכא עשה דאיבוד אלא משנשתמש בה לע"ז. אבל בלאו ודאי עבר מיד משעת נתינה כדכתיב בקרא ואבן משכית לא תתנו וגו'. ואע"ג דבאבן משכית לשם חוץ למקדש משמע במגילה פרק הקורא עומד כ"ב ע"ב דלא עבר בלאו אלא בהשתחואה עייש"ה. מ"מ בנתינת אבן משכית לע"ז ודאי עבר מיד בנתינה גרידא. דבהשתחואה תיפוק לי' מלאו דלא תשתחוה להם. וחייב עלה סקילה משום השתחואה עצמה. ובלאוי יתירי לא מוקמינן אלא היכא דלא מיתוקם קרא בענין אחר. וגם בנתינת אבן משכית חוץ למקדש לשם שמים ס"ל לכמה ראשונים ז"ל דמיד מנתינה גרידא כבר מתחייב. כמש"כ הרב המאירי ז"ל במגילה שם עיי"ש בדבריו. וכן נראה דעת רש"י במגילה כ"ב ע"ב כמש"ל עשין י"ג עיי"ש. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין י"ב עיי"ש. ועכ"פ בנתינה לשם ע"ז ודאי לכ"ע עובר בלאו מיד אע"פ שלא השתחוה. וכיו"ב בלאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך. אע"ג דלא מיחייב מיתה עד שיעביר כדגלי קרא. מ"מ מבואר בירושלמי פרק ארבע מיתות דעובר מיהת בלאו מיד בנתינה גרידא. אע"פ שלא העביר. כמו שהבאתי לעיל בלאוין ג' עיי"ש. וא"כ עדיין קשה דהו"ל למנות לאוין אלו אע"פ שכבר מנה העשין שבהן. כיון דאיתי' ללאו במקום דליתא לעשה: ומיהו לזה אפשר לומר דמעיקרא כשסידר אזהרותיו הוה ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כרבי ישמעאל דאמר איפכא דע"ז של ישראל אסורה מיד ושל נכרים אינה אסורה עד שתיעבד. ואע"ג דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו מ"מ הכא כיון דר"י קאמר מכאן אמרו וכו' מבואר דמפי השמועה מרבים אמר הכי וקיי"ל דאין הלכה כר"ע מחביריו. ועי' סוף פ"ה דעדיות ובפי' הרמב"ם והר"ש ז"ל שם עייש"ה. ואע"ג דסתם לן תנא התם כר"ע. והו"ל סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם. מ"מ אפשר דס"ל כדעת הסוברים דלא אמרינן הכי אלא בשוין ולא ביחיד לגבי רבים. או דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דעיקר הך כללא ליתא כמו שהבאתי לעיל. וגם י"ל דס"ל דהלכה כר"י משום דר"ל ורב אשי התם משמע דס"ל כוותי' עיי"ש ובמש"כ הר"ב לח"מ בפ"ז מהלכות ע"ז ה"ד. ועוד דגם תנא דתוספתא פ"ו דע"ז כוותי' ס"ל עיי"ש. וכן סתם ספרא סוף פרשת בהר כוותי' ס"ל כמו שפירשו הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל בפירושיהם שם עיי"ש. וכיון דע"ז של ישראל אסורה מיד נמצא דלא משכחת ללאו בלא העשה. דכיון דמיד קאי עלה בעשה דאיבוד כ"ש דעובר בעשה על עשייתה והקמתה. ואע"ג דבמשמשין מיבעיא לן התם אליבא דר"י אם אסורין מיד כע"ז עצמה ולא איפשיטא עיי"ש. מ"מ מצבה ואבן משכית לשם ע"ז אינן בכלל משמשין אלא דינם כע"ז גופא ליאסר מיד לר"י. וכן מבואר להדיא בספרא סוף בהר לענין מצבה. כמו שפירשו הראב"ד והר"ש ז"ל שם. וגם לדעתם משנה ערוכה היא בפרק כל הצלמים מ"ז ע"ב עיי"ש בדבריהם. והשתא כיון דלאו דלא תקים לך מצבה וכן קרא דאבן משכית לא תתנו וגו' בשל ישראל הוא דכתיבי. חיילי הלאו והעשה יחד. ואי אפשר ללאו בלא העשה. להכי שפיר מנה שם העשה בלבד. משום דהעשה כוללת יותר מהלאו. שיש בכללה גם המצוה דאיבוד ושבירה. ומה שמנה שם לאו דלא תטע לך אשרה. אפשר לומר משום דסתם אשרה האמורה בתורה יש בכללה גם אשרה שאינה אלא משמשי ע"ז לרבנן דר"ש במתניתין דפרק כל הצלמים עבודה זרה מ"ח ע"א עיי"ש ובדברי הריטב"א ז"ל שם. ובמשמשי ע"ז של ישראל אע"ג דאיבעיא לן בפרק ר"י שם ולא איפשיטא בגמרא בהדיא. מ"מ נראה דלא מיבעיא לן הכי אפי' אליבא דר"י אלא לס"ד. אבל למסקנא ודאי אית לן למימר דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ואית לן למימר דלא אפליגו ר"ע ור"י אלא בע"ז עצמה. אבל במשמשין אפי' דישראל לכ"ע אינן אסורין עד שנשתמשו בהן. וגם ודאי מסתברא דמשמשין מע"ז גופא ליכא למילף. אלא דבס"ד הוה דחיק לאוקמי בעיא דרב המנונא בהכי. אבל למסקנא דמסקינן דר"ה מילתא אחריתא איבעיא לי'. לית לן לדחוקי בהכי. וכיו"ב כתב הריטב"א ז"ל שם עיי"ש בדבריו. וכן ביאר בהדיא בתוס' רי"ד ז"ל שם במהדורא תנינא עיי"ש. ועי' בירושלמי פ"ג דע"ז ה"ח עייש"ה. וא"כ באשרה דמשמשין דאפי' לר"י אינה נאסרה עד שתיעבד אית בה לאו דלא תטע אשרה והעשה דאיבוד לית בה אלא משתיעבד. וביותר לפמש"כ בתוס' רי"ד מהדורא תליתאה בע"ז מ"ח ע"א אשרה כיון שלא נטעה אלא גרעין אחד והאילן גדל מאיליו לעולם אינה נאסרת עד שתיעבד אפי' ע"ז גופא לכ"ע עיי"ש בדבריו ז"ל. וא"כ מיד בנטיעתה עובר בלאו דלא תטע לך אשרה. אבל העשה לא חיילא עד שתיעבד ותיאסר. ולזה שפיר מנה שם לאו דאשרה שהרי ישנו ללאו במקום דליתא לעשה. אבל לאו דאבן משכית ודמצבה יפה עשה שלא מנאם שם לפי מאי דהוה ס"ל דקיי"ל כרבי ישמעאל. אבל כאן חזר בו מדעתו זו וס"ל כדעת שאר כל הראשונים ז"ל דקיי"ל כר"ע. ולכן שפיר מנה לאוין אלו. אע"פ שכבר מנה לעיל עשין י"ז י"ח עשה דאיבוד ע"ז ודאיבוד משמשיה עיי"ש ובמה שביארנו שם בזה: ואמנם עדיין יש לתמוה על דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. דהתינח אם אזהרות אלו דלא תקים לך מצבה ואבן משכית לא תתן לא נצטוו אלא לשם ע"ז בלבד. אבל הרי בכלל אזהרות הללו שלא לעשותם אפי' לשמים. כמבואר בפ"ב דמגילה כ"ב ע"ב ובירושלמי ריש פ"ד דע"ז ובספרא סוף פרשת בהר לענין אבן משכית. שלא הותר אלא במקדש בלבד. אבל חוץ למקדש עובר בלאו זה אפי' לשמים. וכן לענין מצבה נראה מברייתא דספרי שופטים פיסקא קמ"ו דאפי' לשם שמים אסרה תורה. דאמרו שם לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך אין לי אלא מצבה. אשרה וע"ז מנין. ודין הוא ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים. אשרה וע"ז ששנואה לאבות אינו דין שתהא שנואה לבנים עיי"ש. והרי מצבה שהיתה אהובה לאבות לשם שמים היתה. ואפי' הכי קאמר שהיא שנואה לבנים. ומזה כתבו הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ו והסמ"ג לאוין מ"א דמצבה שאסרה תורה היינו אפי' לעבודת השם עיי"ש. וכן פירש"י בפרשת שופטים. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וא"כ אע"פ שמנה באזהרותיו עשה דשבירת מצבותם ואיבוד משכיותם. אכתי הו"ל למנות לאו דאבן משכית ולאו דהקמת מצבה לשם שמים. דלא שייכא בה עשה דשבירת מצבות דע"ז ואיבוד משכיות של ע"ז כלל: איברא דגם דברי רבינו הגאון ז"ל דהכא תמוהים בזה לכאורה במש"כ ואבן משכית למעניהם. דמשמע דס"ל דלא נאסר אבן משכית אלא לשם ע"ז. וזה נגד ברייתא דספרא וסוגיא דתלמודא דידן פ"ב דמגילה וירושלמי פ"ד דע"ז שם. וביותר תמוה דמשמע מרהיטת לשונו דהך למעניהם קאי גם על איסור אשירה ומצבה. וא"כ גם באשרה ומצבה ס"ל דלא נאסרו אלא לשם ע"ז לבד. וזה תמוה דבאשרה מבואר בהדיא בספרי פ' שופטים ובתלמודין סופ"ק דתמיד ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ד דאפי' לשם שמים אסור עיי"ש. וכן כתבו הרמב"ם ז"ל סוף פ"ו מהלכות ע"ז ובסמ"ג לאוין מ"ד ובשאר ראשונים ז"ל. וגם במצבה כבר כתבנו דבספרי מבואר דגם לשם שמים בכלל אזהרה זו. ועוד זאת קשה עפ"מ דכבר עמד הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' ט' על הרמב"ן ז"ל דלפי דרכו שהוא מונה כל הנפרטים בלאו אחד כל פרט ופרט בפ"ע. כמו אתנן ומחיר. שאור ודבש. נא ומבושל וכיו"ב. א"כ גם כאן הו"ל למנות בנטיעת אשרה שני לאוין. נטיעת אשרה לע"ז לעבור עלה משעת נטיעה. ונטיעת אילן בעזרה. וכמו שפירש"י בפרשת שופטים לא תטע לך אשרה לחייבו עלי' משעת נטיעתה אפי' לא עבדה. לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית עיי"ש. וא"כ הו"ל כאילו כתיב לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח וגו'. והו"ל שני פרטים בלאו זה. ויש למנותם שני לאוין. והניחה בקושיא על הרמב"ן ז"ל עיי"ש. וכן יקשה גם על הסמ"ג. דגם דרכו בזה כדרך הרמב"ן ז"ל. וכן הקשה הר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין מ"ד על הסמ"ג והרמב"ן ז"ל. ולא ראה שכבר קדמו הרשב"ץ ז"ל בזה. והנה הר"ב כנה"ג שם תירץ דס"ל להסמ"ג והרמב"ן ז"ל דעיקר קרא דלא תטע לך אשרה וגו' לא מיירי אלא באיסור נטיעת אילן אצל המזבח כפשטי' דקרא. ולא מיירי כלל באזהרת נטיעת אשרה לע"ז עיי"ש בדבריו שהאריך בזה. ובאמת שכן מתבאר מלשון הסמ"ג. וכן מבואר בפי' הרמב"ן ז"ל בפרשת שופטים. אלא דלדעת רש"י ז"ל ביאר שם דהלאו בא להזהיר על שני דברים. על נטיעת אשרה לע"ז ועל נטיעת אילן במקדש. אבל הרמב"ן גופי' לא פירש כן עיי"ש היטב. וכן הר"ב הטורים בפי' הארוך עה"ת שמביא תמיד דברי הרמב"ן ז"ל. לא הביא אלא פי' הראשון של הרמב"ן. ולא מש"כ לפרש דברי רש"י עיי"ש. נראה שהבין בדעת הרמב"ן ז"ל דפי' זה הוא העיקר לדעתו. ולא כדפירש"י. וכן מתבאר ג"כ מדברי החינוך מצוה תצ"ב עיי"ש. ואמנם לא יתכן לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל. דמדכתב למעניהם. ע"כ משמע לי' דלאזהרת נוטע לע"ז אתי קרא. וא"כ כיון דאיתרבי נמי נוטע אילן במקדש בכלל אזהרה זו. מדכתיב כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. ע"כ מתפרש קרא כמש"כ הרמב"ן ז"ל לפירש"י דהו"ל כאילו כתיב לא תטע לך אשרה וכל עץ וגו'. והו"ל שני פרטים בלאו אחד דנמנין כל אחד בפ"ע גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. והו"ל למנותן שני לאוין מיוחדים. וא"כ הדבר תמוה לכאורה דלא לבד שלא הזכיר כלל איסור נוטע אילן במקדש. אלא אדרבה דקדק לכתוב למעניהם. דמשמע דאתי למעוטי דאין האזהרה אלא לנוטע אשרה לע"ז דוקא. ולא לנוטע לשם שמים במקדש: הן אמת דעיקר קושית הרשב"ץ והר"ב כנה"ג הי' אפשר ליישב לכאורה לדעת רבינו הגאון ז"ל. דאע"ג דלדרכו כל שני פרטים שנכללו בלאו אחד נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. מ"מ היינו דוקא דומיא דאתנן ומחיר עמוני ומואבי. נא ומבושל. שאור ודבש. דהפרט השני כתיב בויו. לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. דכיון דכתיב ומואבי בויו הו"ל כאילו כתיב לא יבא עמוני ולא יבא מואבי. וכן לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו'. כל שאור וכל דבש לא תקטירו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. לא יחבול רחים ורכב וכל כיו"ב. אבל הכא דכתיב בלא וי"ו. לא תטע לך אשרה כל עץ וגו' אין זה כאילו כתיב לאו בפ"ע בכל חדא מהנך פרטים כדי למנותן שנים. וכיו"ב כתבו התוס' בפרק גיד הנשה ק"ב ע"ב בד"ה לרבי יוחנן וכו' עלה דאמרינן התם דלר"י דאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו חייב אלא אחת. וכתבו בתוס' וז"ל ואע"ג דעל נא ומבושל לקי שתים. שאני התם דכתיב בויו ובשל דקאי על לא תאכלו. והכא נמי אי הוה כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו הי' לוקה שתים לר"י. משום בשר מה"ח ובשר מן הטרפה עכ"ל עיי"ש. ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ג שמנו כרות שפכה ופצוע דכא בשני לאוין מיוחדים אע"פ שנכללו בקרא בלאו אחד וכשיטתם. דא"כ הי' להם למנותם בשלשה לאוין. לפי המבואר בגמרא פרק הערל ע"ה ע"ב דדכה הוא מין פסול בפ"ע. דאמרינן התם אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן. פצוע בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הביצים בין שנפצעו חוטי ביצים. דכה בכולן בין שנידוך הגיד בין שנידכו הביצים בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי ביצים עיי"ש. הרי דדכה מין פסול בפ"ע הוא. וא"כ יש לנו בלאו דלא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה' שלשה פרטים. והי' להם למנותן לפי שיטתם בשלשה לאוין. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דדוקא פצוע וכרות דכתיב בויו. דקאי על לא יבא. דהו"ל כאילו כתיב לא יבא פצוע ולא יבא כרות. נמנין שפיר שני לאוין לפי דרכם. אבל דכה דכתיב בלא ויו. לא חשיב כלאו בפ"ע. אלא נכלל בכלל לאו דפצוע. ולזה לא הזכיר רבינו הגאון ז"ל אלא פצוע וכרות במנין הלאוין. ולא הזכיר דכה. ולפנינו במקומו יתבאר עוד בזה בס"ד ואכמ"ל בזה. מיהו הרמב"ן ז"ל ע"כ לא ס"ל חילוק זה. שהרי הוא ז"ל מנה לאו דאחרי אשר הוטמאה. אע"ג שאיו בה לאו בפ"ע אלא בכלל לאו דמחזיר גרושתו משנשאת. דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. והיינו כשיטתו דכל שני פרטים שבלאו אחד נאמרו נמנין כל אחד בפ"ע. וכמבואר בדבריו ז"ל בלאוין הנוספין לדעתו מצוה ט"ו עיי"ש. הרי דאע"ג דאחרי אשר הוטמאה דמוקמינן לי' לרבות סוטה שנבעלה לא כתיב בי' ויו. מ"מ נמנה לדעתו לאו בפ"ע. ובלא"ה להדיא מבואר בדברי הרמב"ן שורש תשיעי במין השני מלאוין שבכללות דלא ס"ל כחילוק זה אבל רבינו הגאון ז"ל והסמ"ג גם שם לא מנו לאו דלא יוכל בעלה וגו' אלא בלאו אחד ולא מנו לאו בסוטה שנבעלה אלא נכללה אצלם בכלל לאו דלא יוכל בעלה וגו' עם מחזיר גרושתו בלאו אחד. ובהכי ניחא נמי מה שמנה הסמ"ג לא תטה משפט גר יתום בלאו אחד בלבד. כמבואר בסמ"ג לאוין ר"ה עיי"ש. ולפי דרכו הי' למנותו שני לאוין. האחד בגר והשני ביתום. וכבר עמדו בזה על הסמ"ג הר"ב דינא דחיי והפרשת דרכים עיי"ש שהניחוה בצ"ע. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. משום דשם לא כתיב ויתום בויו. ולהכי לא נמנה גם להסמ"ג אלא בלאו אחד עם גר. ומיהו רבינו הגאון ז"ל לא מנה כלל לאו זה דלא תטה משפט גר יתום ע"פ דרכו. כמו שיתבאר לקמן לאוין מ' עיי"ש. אלא דקשה לפ"ז במה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן לאוין פ"ט במדה במשקל ובמשורה בשלשה לאוין. אע"ג דלא כתיב ויו אלא אצל במשורה לחוד. וכיון דכתיב בקרא לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ועול במשפט כבר מנה רבינו הגאון לעיל מינה בלאו מ"ג. א"כ לא הו"ל למנות במדה במשקל ובמשורה אלא בלאו אחד. אם איתא לחילוק זה שכתבנו לדעתו ז"ל. מיהו גם לזה אפשר לומר דכל שיש ויו נוסף באחרון שבפרטים הרי זה כאילו כתיב ויו בראש כל פרט ופרט. שכן אורחי' דקרא בהרבה מקומות כשיש קבוץ פרטים בענין אחד שלא לכתוב ויו נוסף אלא בראש הפרט האחרון בלבד. אע"פ שאין שום חילוק בין פרטים אלו שנמנו שם. כמו בראשית ה' ל"ב. ו' י' את שם את חם ואת יפת. ועוד שם י' א' שם חם ויפת. עוד שם י"א. כ"ו כ"ז את אברם את נחור ואת הרן. וכתיב עקדים נקדים וטלאים שם ל"א ל"ט. עקדים נקדים וברדים שם י"ב. ראובן שמעון לוי ויהודה שמות א' ב'. יששכר זבולן ובנימן שם ג'. אל אברהם אל יצחק ואל יעקב שם ו' ג'. והרבה מאוד כיו"ב ועי' ביבין שמועה להרשב"ץ דף ד' סי' ד'. וא"כ הויו שבראש הפרט האחרון מגלה על כל הפרטים כולן. שכולן שוים ומיוחדים בענין. כל אחד בפ"ע. ולפ"ז לא מיתרצא ההיא דפצוע דכה בהכי. אלא דבלא"ה יתבאר לפנינו תי' אחר לזה לקמן במקומו. ומ"מ כאן בלאו דאשרה לע"ז וכל עץ אצל המזבח. כיון דלא כתיב בקרא וכל עץ יפה עשו שלא מנאום אלא בלאו אחד. ועדיין צ"ע בהך כללא. ועי' מש"כ לקמן לאוין ס"ב. ועכ"פ גם לפ"ז אכתי תמוה במה שדקדק רבינו הגאון ז"ל לכתוב למעניהם. דמשמע דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא דוקא לשם ע"ז. אבל לשם שמים שרי. וזה ודאי תימא. אפי' אם לא תהי' כוונתו בזה אלא לדסמיך לי' בלבד דהיינו לאזהרה דאבן משכית וכמו שנתבאר: ומיהו לזה אפשר לומר דמש"כ למעניהם אין כוונתו לומר שעשאו לשם ע"ז. אלא לומר דטעם שאסרן הכתוב היינו משום סרך ע"ז. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ו וז"ל וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שמשתחוה עליהם לשם לוקה וכו'. מפני שהי' דרך עובדי ע"ז להנית אבן לפני' להשתחוות עלי' לפיכך אין עושין כן לשם עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסה"מ לאוין י"ב עיי"ש. וכ"כ באזהרות הר"ש אבן גבירול ומשכית לא תתנו כהבלי שוא נכרים עיי"ש. וכתב בזה"ר שם סי' פ"ג דכוונתו לומר כנכרים השומרים הבלי שוא עיי"ש. וכן כתב באזהרות הר"י ב"ר אלברגלוני ז"ל. ואבן משכית פן תקים למדיחי עיי"ש ובמש"כ עליו המפרש נתיב מצותיך לאוין קס"ג. וא"כ גם רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דזו היא כוונתו דאסרה הכתוב לעשות לשם שמים. למעניהם. כלומר משום שהם עושין כן לע"ז. ויש בה סרך ע"ז. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם ודאי תמוהים טובא. דאם לא מנה שם לאו דהקמת מצבה ולאו דאבן משכית משום שכבר מנה עשה דשבר תשבר מצבותיהם ואיבוד משכיותם. אכתי הו"ל למנות לאוין אלו לענין אזהרותיהם בשעשאן לשם שמים. איברא דמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ע"ז. ונמשכו אחריו בסמ"ג לאוין מ"א. ובחנוך מצוה תצ"ב. דהמקים מצבה אפי' לעבוד את השם לוקה. לא מצינו לו מקור מבואר בשום דוכתא. ועיקר הוכחתם אינו אלא מלשון הספרי דקאמר מצבה אהובה לאבות. דמשמע דס"ל דקרא במקים מצבה לעבודת השם מיירי. וכמש"כ בכ"מ שם. אבל לפ"ז תמיהני בלשון הברייתא דספרי דקתני לא תקים לך מצבה אשר שנא ה"א אין לי אלא מצבה אשרה וע"ז מנין. ודין הוא ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים אשרה וע"ז ששנואה לאבות אינו דין שתהא שנואה לבנים עיי"ש. ועי' בז"ר ובז"א שפירשוה לענין המקיים אע"פ שלא עשאם עיי"ש בדבריהם. ויותר נכון לפרש ע"פ הירושלמי שהבאתי לעיל במקימה כשנפלה. איך שיהי' קשה דכיון דהך קרא מדכתיב אשר שנא ה' אלקיך. משמע לי' להך תנא דמיירי בהקמת מצבה לשם שמים. א"כ מאי שנא דנקט אשרה וע"ז מנין. אמאי לא נקט נמי במצבה גופא לבם ע"ז מנין שאסר הכתוב. כיון דלא מיירי קרא אלא במצבה שהיתה אהובה ואח"כ שנאה. וא"כ מצבה לשם ע"ז לא אתיא אלא בק"ו מינה. דמה מצבה שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים. מצבה שהיתה שנואה לאבות אינו דין שתהא שנואה לבנים. ואמאי שביק מצבה דמיירי בה ונקט אשרה וע"ז דלא איירי בהו הך קרא כלל. ולכן הי' נראה לענ"ד לפרש דודאי קרא כפשטי' במצבה לשם ע"ז מיירי. ולהכי למצבה לשם ע"ז לא איצטריך ילפותא לאיסורא. אלא אשרה וע"ז הוא דאתי למילף ממצבה דלשם ע"ז. וה"ק ומה מצבה שאהובה לאבות. כלומר שהיתה מצבה כזו שאהובה לאבות. דהיינו לשם שמים. וא"כ שם מצבה מיהת אהובה לשמים. אפי' הכי שנואה לבנים. שהזהיר עלי' הכתוב כאן שלא להקימה לשם ע"ז אע"פ שאינו עובדה. כדכתיב לא תקים לך מצבה אשר שנא. אשרה וע"ז ששנואה לאבות. כלומר שאין במינם כלל שתהא אהובה אפי' לאבות. אינו דין שתהא שנואה לבנים. וכן מוכרח לפרש בלא"ה. דאל"כ למה לו לדון בק"ו דאבות ובנים. תיפוק לי' מק"ו פשוט יותר. ומה מצבה דלשם שמים הזהיר עלי' הכתוב. אשרה וע"ז דלשם ע"ז על אחת כמה וכמה. ואין לך ק"ו גדול מזה. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. איברא דלפי מה שפי' הר"ב ספרי דבי רב ברייתא זו ג"כ ניחא עיי"ש. אבל דבריו רחוקים ודחוקים ואין נראין כלל ואין להאריך בזה. והעיקר כפי' הז"ר והז"א. וא"כ ודאי קשה טובא אם לא נפרש כדפרשינן: וראיתי בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים שכתב וז"ל ולא תקים לך מצבה אע"פ שהמצבות היו לראשונים קודם שניתנה התורה. מלמד שאף כמצבה אסורה בהנאה עכ"ל עיי"ש. והדברים כמו שהם תמוהים ואינם מובנים. אבל נראה ברור שיש שם חסרון והשמטת סופר. וכצ"ל אשר שנא ה' אלקיך מלמד שאף המצבה אסורה בהנאה. דמדכתיב בסיפא דקרא אשר שנא דריש דאסורה בהנאה. ששנואה למקום. ובלתי ספק שכן היתה גירסתו בספרי. והשתא ע"כ צ"ל דבמצבה דלשם ע"ז מתפרש קרא. ואשר שנא שנאה דמעיקרא היא. דאילו מצבה שהקים לשם שמים. לא יתכן לומר שתיאסר בהנאה אפי' משום הקדש. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בפרשת קרח גבי מחתות קרח ועדתו עייש"ה. וא"כ אין לנו הכרח כלל לומר דאיכא אזהרה בהקמת מצבה לשם שמים. וכבר כתב הראב"ע ז"ל דלא תקים לך מצבה היינו לעבודת גילולים. אבל מצבה שלא לשם ע"ג אינה אסורה עיי"ש. והר"ב כנה"ג בדינא דחיי לאוין מ"א כתב עליו שהוא כמכחיש דברי רבותינו ושדבריו לא ניתנו ליכתב עיי"ש. ולפי המבואר הפריז על המדה. וכן משמע מפשטות לשון הבה"ג במנין המצות שלו. ומאזהרות הר"ש אבן גבירול ז"ל. דאזהרה דלא תקים לך מצבה היינו בסתם מצבה שהיא לשם ע"ז עייש"ה. וכן פי' רבינו יעקב מווינא ז"ל בפי' עה"ת פרשת שופטים עיי"ש. וא"כ אף אנו נאמר שזו הוא דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו. ולכן אחר שמנה עשה דשבר תשבר את מצבותיהם לא הוצרך לפי דרכו למנות שוב לאו דלא תקים לך מצבה. וזולת זה אפשר לומר דס"ל כדעת הרשב"ם ז"ל שפי' בפרשת שופטים דלאו זה הוא אזהרה שלא להקריב בבמה בזמן איסור הבמות עיי"ש. ולזה אחר שמנה שם לקמן אזהרת העלאה בחוץ שוב לא הוצרך למנות לאו דלא תקים לך מצבה לשם שמים דהו"ל בכלל אזהרה דמקריב בחוץ שכבר נמנה במנין הלאוין. וכדרכו בכל דוכתי כיו"ב. וגם מה שלא מנה שם לאו דאבן משכית אפשר לומר דהוה ס"ל התם כפירש"י בפ"ב דמגילה כ"ב ע"ב. וא"כ הו"ל בכלל עשה דמורא מקדש. וכמו שביארנו לעיל עשין י"ג עיי"ש:

1 וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לְמַעֲנֵיהֶם.

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »