ספר המצוות לרס"ג, פרשיות ציבור מ״א

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction

41 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

נמכר לגוי בפדיון יכופר. כתיב פ' בהר וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך וגו' אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו וגו'. וזאת היא פרשת גר ותושב. שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות שלהם. וגאולה זו לכ"ע חובה. כמבואר פ"ק דקדושין כ"א ע"ב עיי"ש. ומנאה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד דבור לא יהיה לך וכתב שם וז"ל ונלאה רעך ונמכר למו גאולה תהיה לו. ובדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל יש לתמוה טובא לכאורה. שמנו במנין הפרשיות שלהם נמכר לגוי. מלבד מה שמנו ג"כ פרשת גר ותושב. ולכאורה היינו הך. אמנם נראה דכוונתם בפרשת נמכר לגוי למנות רק משפט יציאת עבד עברי הנמכר לגוי לענין לצאת בשש וביובל ושאר דיניו כדין הנמכר לישראל. שדיניהם בזה שוה. ולכן כללוה הבה"ג ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל יחד עם פרשת עבד עברי ומוכר עצמו ומכרוהו ב"ד לישראל עיי"ש בדבריהם. ואע"ג דלדעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות עבדים נמכר לנכרי אינו יוצא בשש עיי"ש. מ"מ אין זה מוכרח. כמתבאר בסוגיא דפ"ק דקידושין ט"ו ע"ב עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם הלכה ו'. וא"כ נראה דדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל אינה כן. אבל בפרשת גר ותושב שמנו אין כוונתם אלא למנות מצות גאולת קרוביו ושל כל ישראל אם לא גאלוהו הקרובים או שלא היה ביניהם מי שיוכל לגאול. דאז המצוה בכל ישראל. כמבואר בספרא פ' בהר פ"ח עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם הלכה ז' עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. ואין מצוה זו אלא בנמכר לגוי בלבד. ולזאת מנאוה הבה"ג וסייעתו ז"ל מצוה בפ"ע. איברא דאין זה מספיק לדברי הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. שמנה נמכר לגוי פרשה מיוחדת בפ"ע. ואעפ"כ מנה ג"כ פרשת גר ותושב. ומיהו יתכן לומר דבפרשת נמכר לגוי אין כוונתו אלא למנות הלאו דלא ירדנו בפרך לעיניך האמור בנמכר לנכרי וכמשכ"ל לאוין רע"ג עיי"ש. יאע"ג דמש"כ שם כן גם בכוונת הבה"ג. לא נהירא לי עכשיו. משום דא"כ לא היה לו להבה"ג לכוללה יחד עם הנמכר לישראל בפרשה אחת. אם לא דנימא דבאמת כוונת הבה"ג למנותה פרשה בפ"ע. אבל לא משמע הכי מלשון הבה"ג ז"ל שם. וכן הוא ג"כ לשון הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו. מ"מ באזהרות הר"א הזקן ז"ל ודאי יתכן שפיר לומר כן. ואזיל לשיטתי'. שהיא ג"כ שיטת הבה"ג. דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה הם מונים את שניהם. וכ"ש כאן שאין שניהם בענין אחד ממש כמבואר. ומה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל ל"ת דלא ירדנו בפרך לעיניך. כבר ביארנו בדברינו לעיל במנין הלאוין שם עיי"ש: ואמנם דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי תמוהים מאוד לפ"ז מה שלא מנו לאו דלא ירדנו בפרך לעיניך. ולפי הנראה מדברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' נ"ט הבין בכוונת הבה"ג דמה שמנה פרשת גר ותושב כוונתו בזה ללאו דלא ירדנו בפרך לעיניך האמור באותה פרשה עיי"ש. אלא דלפ"ז צ"ע מה שהכניס הבה"ג מצות עשה דגאולת נמכר לנכרי בכלל פרשת נמכר לישראל שאין בו מצות גאולה כלל. ואין בו אלא דין גאולה כשבאו לגאלו. ומיהו בלא"ה עמדנו כבר לעיל במנין הלאוין שם לתמוה על הרמב"ם ז"ל וסייעתו שלא מנו מצות עשה זו דגאולת הנמכר לנכרי עיי"ש מה שביארנו בזה. וביותר יש לתמוה על הרשב"ץ ז"ל שם דהוא גופי' הביא שם מצות עשה זו. וגם הביא סוגיא דפ"ק דקידושין שם דמבואר שם דגאולה זו לכ"ע חובה. וכתב שם לפרש עפ"ז כוונת הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרות שם והבה"ג שכוונתם למנות עשה זו עיי"ש בדבריו. ואע"פ כן הוא גופי' לא מנה עשה זו במנין המצות שלו. וגם על הרמב"ם ז"ל תמוה ביותר דהוא גופי' בחבורו הגדול פ"א מהלכות עבדים ה"ד הביא מצוה זו להלכה. ולקמן שם פ"ב ה"ז הוסיף וכתב דב"ד כופין את קרוביו לפדותו ואם אין ידם משגת מצוה על כל ישראל לפדותו עיי"ש. ואעפ"כ לא מנאה במנין העשין שלו. הן אמת שגם בחבורו הגדול לא כתב בפירוש שאם לא פדאוהו עוברין בעשה. וגם לא כתב בהדיא דאיכא מצות עשה לפדותו ולא כתב אלא דמצוה לפדותו שלא יטמע בין עובדי ע"ז עיי"ש. וגם במש"כ שכופין את קרוביו לפדותו כתב טעם זה עיי"ש. ומשמע מזה לכאורה דמצות עשה לית בה. אלא מצוה מדבריהם בעלמא כדי שלא יטמע ביניהם. דאם לא כן למה לו טעם זה. ותיפוק ליה דעל קיום כל העשין שבתורה כופין ומכין אותו עד שיקיים או עד שתצא נפשו. ואע"ג דגם בגמרא פ"ק דקידושין כ' ע"ב. וריש פרק בתרא דערכין אמרו ג"כ הך טעמא דלא ליטמע ביניהם עיי"ש. מ"מ לא אמרינן התם הכי אלא בדרך פירכא לענין דלא נילף מעיקר מצות גאולה. לומר שאין להחמיר בפדיונו שאם נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים שמחשבין לו מאתים עיי"ש. אבל ודאי לעיקר מצות פדיונו איכא למימר שאין צריך שום טעם. דהא מצות עשה דאורייתא יש בה: איברא דלכאורה משמע דלית בה מצות עשה דאורייתא. מדתניא התם בברייתא תנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לע"ז אימא לידחי אבן אחר הנופל. ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו עיי"ש. ומשמע מזה לכאורה דלא אתי הך קרא אלא לומר שיוצא בפדיון. דלא נימא הואיל ועשה שלא כהוגן אינו יוצא בפדיון. וכן פירש"י בערכין שם ד"ה אדחה אבן עיי"ש. וכן מתבאר מדבריו בקידושין שם כ' ע"ב עיי"ש. וא"כ ההוא קרא לא בא אלא לשלילה שיוצא בפדיון בע"כ של הנכרי הלוקח כמו הנמכר לישראל. אבל מצות עשה לא שמענו. אמנם זה אינו דהרי בהדיא אמרינן פ"ק דקידושין כ"א ע"ב דקרא דבכל גאולה תתנו לכ"ע אתי לקבעה חובה לגאולת נמכר לנכרי עיי"ש. הרי דהו"ל מצות עשה מדאורייתא וחובה היא לפדותו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' פ"א מהלכות עבדים שם. וז"ל מצוה לפדותו ולא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו עכ"ל. הרי דס"ל דמהך קרא שמענו מצוה לפדותו וא"כ הו"ל מ"ע דאורייתא. וע"כ הך טעמא לא כתב אלא כטעמא דקרא. מיהו נראה דמדבריו שם אין הכרע. דהרי בלא"ה קשה לכאורה מה שמביא הרמב"ם דמצוה לפדותו מקרא דאחרי נמכר גאולה תהיה לו. והא בסוגיא דפ"ק דקידושין לא ילפינן לקובעה חובה אלא מריבויא דקרא דבכל גאולה תתנו. ועכצ"ל דמקרא דאחרי נמכר גאולה תהיה לו ליכא למשמע אלא שדינו לצאת בפדיון ולא לקובעה חובה. והיינו מטעם שביארנו. וא"כ היכי מייתי הרמב"ם ז"ל מצוה מהך קרא. ועכצ"ל שאין כוונת הרמב"ם שם אלא לומר דמדכתיב אחרי נמכר גאולה תהיה לו שמענו שדינו לצאת בפדיון בע"כ של לוקח. וממילא אית לן למימר דמצוה איכא לפדותו משום שלא יטמע ביניהם. ולעולם אימא לך דאין מצוה זו אלא מדבריהם בעלמא. ואין בה מ"ע דאורייתא לדעתו: אלא דעכ"פ הדבר תמוה דהא להדיא מבואר בסוגיא דפ"ק דקידושין שם דהכתוב קבעה חובה לפדותו מן הנכרי. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר פ"ב מהלכות עבדים שכשהביא דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב שכופין את קרוביו לפדותו. כתב המבי"ט שם הטעם מדכתיב אחד מאחיו יגאלנו עיי"ש. והשמיט טעמו של הרמב"ם ז"ל כדי שלא יטמע בין העכו"ם. ולפי הנראה היינו משום שהוקשה לו כדאקשינן שאין צריך לטעם זה. דבלא"ה תיפוק ליה משום שכופין על קיום כל מצות עשה שבתורה. אלא דמ"מ הרי הרמב"ם ז"ל לא כתב כן. וגם עיקר דברי הרב המבי"ט תמוהים בזה. דהא בסוגיא דפ"ק דקידושין שם מבואר דמהך קרא דאחד מאחיו יגאלנו ליכא למשמע לקבעה חובה. אלא מריבויא דבכל גאולה תתנו. וע"כ דההוא קרא דאחד מאחיו יגאלנו לא אייתר להכי. דלמילתא אחריתא איצטריך. ואין להאריך בזה. ועכ"פ ודאי דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע בזה. ואע"ג דלדעת רבינו הלל ז"ל בפי' לספרא שהביא הרא"ם ז"ל פ' בהר למסקנא לא מרבינן מריבויא דקרא דבכל גאולה תתנו אלא עבד עברי הנמכר לישראל לגאולת קרובים עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז למסקנא דסוגיא דקידושין שם לית לן ריבויא לנמכר לנכרי לקבוע גאולתו חובה. מ"מ כבר ביאר הרב לח"מ פ"ב מה' עבדים ה"ז דע"כ זה לא יתכן לדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש שדבריו מוכרחים. וא"כ קשה טובא. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בעלמא אין כופין על קיום מצות עשה אלא דוקא בעשין המפורשות בתורה. וכדמשמע מדתניא בברייתא פ' הכותב פ"ו ע"א במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה. לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו עיי"ש. ובחולין פרק הזרוע קל"ב ע"ב נקט נמי ציצית בהך ברייתא עיי"ש. ומדלא נקט בהך ברייתא אלא אלו. משמע דדוקא דומיא דהנך שהן מצות המפורשות בהדיא בקרא. אבל על מצוה שאינה מפורשת בהדיא בקרא ולא נפקא אלא מדרשא לא אמרינן הכי. וכיו"ב כתב הרא"ש ריש פ"ב דביצה בשם הר"ב העיטור דמאי דאמרינן דהני נשי דאכלי ושתו בזמן תוס' יוה"כ לא מחינן בהו. היינו משום דתוספת יוה"כ אע"ג דמדאורייתא הוא לא נפק"ל אלא מדרשא. אבל מאי דכתיב בקרא בהדיא מחינן בהו ועונשין להו עד דפרשי עיי"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל ושאר ראשונים שם עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דלא נפק"ל מצות גאולת הנמכר לנכרי אלא מריבויא דקרא דבכל גאולה תתנו. אי לאו טעמא דכדי שלא יטמע בין העכו"ם לא היה הדין נותן לכוף אותן על כך. ועפ"ז ממילא מבואר ג"כ טעמן של הרמב"ם וסייעתו שלא מנו עשה זו במנין העשין. והיינו משום דלטעמייהו אזלי שכבר השריש הרמב"ם ז"ל בשרשיו שורש שני שכל מה שאינו מפורש בקרא ולא נפק"ל אלא מדרשא אין זה אלא כמצוה דדבריהם שאינו נמנה במנין המצות אם לא אשכחן בדברי רז"ל שאמרו שהוא מדאורייתא עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דלא נפק"ל אלא מדרשא. ולא אשכחן בהדיא בדברי רז"ל שיאמרו בשום דוכתא שהוא מדאורייתא. אע"ג דודאי דרשא גמורה היא. כמבואר פ"ק דקידושין שם. מ"מ אינה נמנית במנין העשין: ואמנם להבה"ג וסייעתו דלית להו שורש זה של הרמב"ם. וכן להרמב"ן שהשיג עליו ודחה שורש זה בשתי ידים. ומ"מ גם הוא לא מנה עשה זו דגאולת נמכר לנכרי. ודאי קשה טובא. ואולי יתכן לומר דס"ל כדעת רבינו הלל ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דלמסקנא בסוגי' דפ"ק דקידושין לא מפקינן ברייתא מפשטה. ולא מרבינן מריבויא דקרא דבכל גאולה תתנו אלא נמכר לישראל לגאולת קרובים לרבנן דרבי. וס"ל דכוותייהו קיי"ל. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבי. וא"כ לית לן קרא לגאולת נמכר לנכרי לקבעה חובה. ובסוגיא דגמ' שם לדיחויא בעלמא הוא שאמרו כן. אבל אנן לא סמכינן אדיחויא. אלא נקטינן ברייתא כפשוטה עייש"ה בסוגיא דהתם ובדברי הלח"מ שהבאתי לעיל. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן ברורים ונכונים כמו שביארנו.

1 סְכוּם אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְנִמְכַָּר לְגוֹי בְּפִדְיוֹן יְכֻפָּר:

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction