ספר המצוות לרס"ג, פרשיות ציבור ל״ג

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction

33 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומחזקת מבושים להשכיל. כתיב פרשת תצא כי ינצו אנשים וגו' וקרבה אשת האחד וגו' והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וגו'. כבר נתבאר לעיל פרשה י"ד דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות מצות עשה שעל הב"ד לדון בדיני תשלומי דמי בושת. כדדרשינן הך קרא בב"ק סו"פ כיצד הרגל ור"פ המניח ור"פ החובל ועוד שם לקמן פ"ח ע"א. ובסנהדרין פרק הנחנקין פ"ו ע"א עיי"ש דמבואר דלכ"ע הך קרא לא מיירי אלא בתשלומי ממון דמי בושת. ומה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל גם לאו דלא תחוס עינך האמור בענין זה בהך קרא. הדבר מבואר דאזיל לשיטתו דבכל כיו"ב אחר שמנה העשה שמפורש בה עיקר ענין המצוה שוב אין הלאו נמנה. כמבואר בשרשים מבוא סי' ז' שורש ששי עיי"ש. והרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין רמ"ז. לאוין רצ"ג מנה העשה והלאו הללו לענין נרדף להצילו מיד הרודפו להרגו בנפשו של רודף עיי"ש. וכן כתב בחבורו הגדול פ"א מהל' רוצח ה"ז וה"ח. וז"ל שם הרודף אחר חבירו להרגו וכו' אם יכולים להצילו באבר מאברי הרודף וכו' עושין. ואם אינם יכולין לכוין ולהצילו אא"כ הרגוהו לרודף. הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנא' וקצותה את כפה לא תחוס עינך וכו'. ענין הכתוב שכל החושב להכות את חבירו הכאה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף. ואם אינם יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר לא תחוס עיניך עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דמן העשה דוקצותה את כפה לחודה לא שמעינן אלא המצוה להצילו באחד מאבריו של הרודף. אבל להצילו בנפשו של הרודף כשאינם יכולים להצילו באחד מאבריו. לא שמענו אלא מן הלאו של לא תחוס עינך. וא"כ כל שאינם יכולים להצילו באחד מאבריו. אף ע"פ שהיו יכולים להצילו בנפשו של רודף ולא הצילוהו. לא עברו בזה אלא בל"ת דלא תחוס עינך בלבד ולא בעשה דוקצותה את כפה. ולפ"ז לפום הך דרשא גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אע"פ שכבר נמנה העשה יש למנות גם הלאו. כיון שהלאו כולל ענין חדש שאינו בכלל העשה. אלא שיש לומר דכיון דמלבד זה כשיכול להציל ולא הציל עובר ג"כ בלאו דלא תעמוד על דם רעך. כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם לקמן הי"ד עיי"ש. א"כ כיון שכבר נמנה לאו דלא תעמוד על דם רעך שוב אין לאו דלא תחוס עינך נמנה לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמבואר בשרשים מבוא סי' ז' שורש ששי ותשיעי עיי"ש: איברא דעפ"ז גם העשה דוקצותה את כפה ראוי שלא תבוא במנין לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כיון דבלא"ה הו"ל בכלל לאו דלא תעמוד על דם רעך שכבר מנה לאוין ס"א. אלא דזה אינו אלא להרמב"ם ז"ל דעשה ול"ת אלו מיירי בהצלת הנרדף מידי הרודף אחריו להרגו. אבל אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל. דא"כ הו"ל למנות מצוה זו במנין שאר העשין המוטלות על היחידים. אלא דעתו דקאי על מצות הב"ד לדון בדין תשלומי דמי בושת וכמו שביארנו. וכבר השיג הראב"ד ז"ל שם על דברי הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב וז"ל אמר אברהם בספרי דריש לה הכי עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה לומר דהרמב"ם ז"ל נמשך בזה אחר הספרי פ' תצא דמוקי להך קרא בהכי. אבל תלמודין לא ס"ל הכי אלא מוקי קראי לתשלומי דמי בושת. כמבואר בכמה דוכתי כמשכ"ל. ואין לנו אלא מה שאמרו בתלמודין. ובמגדל עוז שם הבין דהראב"ד ז"ל לסייע לדברי הרמב"ם ז"ל הוא בא ולהראות מקורו. וכן משמע מדברי הכ"מ שם עייש"ה. אבל הדבר ברור כדכתיבנא וכן מצאתי לקצת אחרונים ז"ל שהבינו כן כוונת הראב"ד ז"ל כמש"כ. ובהגהות מיימוני שם כתב על דברי הרמב"ם שם וז"ל בספרי כחכמים שדורשים כן לגבי רבי יהודה דאמר נאמר כאן לא תחוס ונאמר בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. ורש"י תפס שיטתו בפי' החומש כר' יהודה שהוא יחיד עכ"ל עיי"ש. ודברים אלו לקוחים הם מדברי הסמ"ג עשין ע"ז שהשיג שם על דברי רש"י ז"ל שם שפירש הך קרא כדברי ר' יהודה שם בספרי דיליף בגז"ש דלא תחוס מעדים זוממין דלא מיירי קרא אלא בתשלומי ממון דהיינו דמי בושת. ושבק דברי ת"ק דמוקי לקרא ברודף שניתן להצילו בנפשו. ודבריו תמוהים לכאורה טובא. דאין זו קושיא על פירש"י אלא על תלמודין. דבכמה דוכתי נקט הך קרא כדקאמר רבי יהודה ולא כחכמים. אלא שראיתי להסמ"ג גופי' לאוין קס"ה שכבר כתב דמסוגיא דסנהדרין פרק בן סו"מ ע"ג ע"א מבואר דהעיקר כדמוקי רבי יהודה להך קרא עיי"ש ובביאורי הרש"ל ז"ל שם. שדבריו מוכרחין בכוונת דברי הסמ"ג שם עיי"ש היטב. ודברי הגהות מיימוני תמוהים בזה שהביא דברי הסמ"ג לסייע דעת הרמב"ם ולא ראה דהסמ"ג גופי' חזר בו והסכים לפירש"י: ואמנם מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' פ"א מהלכות חובל ומזיק ה"ט מתבאר דס"ל דאפי' לת"ק דר"י בספרי שם אף ע"ג דמוקי קרא לרודף שניתן להצילו בנפשו. מ"מ מודה לר"י דיש בכלל הך קרא גם דין תשלומי דמי בושת עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בהדיא בפתיחת פיה"מ להרמב"ם סדר זרעים ד"ה וכאשר וכו' עיי"ש בדבריו. ועפ"ז מיתרצי שפיר כל הני דוכתי שהבאתי לעיל דמבואר דלתלמודין ס"ל דהך קרא אתי לדין תשלומי דמי בושת דלא יקשה משם לדעת הרמב"ם ז"ל כאן. ולפ"ז אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו אתו שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה מצוה זו אלא במנין הפרשיות לענין דין תשלומי ממון דמי בושת אע"ג דקרא קאי נמי על מצות הצלת הנרדף דהו"ל מצוה המוטלת גם על כל יחיד. משום דלענין זה בלא"ה יש בו ג"כ לאו דלא תעמוד על דם רעך שכבר נמנה במנין הלאוין המוטלים על הכל כמשכ"ל. אלא שאין אנו צריכין לזה לרבינו הגאון ז"ל. דבלא"ה בפשיטות נראה לומר דדעתו בזה כדעת רש"י והראב"ד ז"ל והסמ"ג דס"ל דלפום תלמודין אין לנו בהך קרא אלא דין ממון תשלומי דמי בושת בלבד. כדברי רבי יהודה בספרי שם. ומדברי הה"מ פ"ט מהלכות גניבה ה"ז מבואר דס"ל ג"כ שכן עיקר. וגם בכונת הראב"ד ז"ל בהשגתו כאן הבין כדכתיבנא עיי"ש: ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דביכול להצילו באחד מאבריו ליכא אלא עשה דוקצותה את כפה בלבד אבל ל"ת דלא תחוס עינך ליכא אלא בשאינו יכול להצילו אלא בנפשו. אף ע"פ שנראה שמקורו גם בזה מדברי הספרי שם. שאמרו שם וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילה בכפה. מנין שאם אין אתה יכול להצילה בכפה הצילה בנפשה. ת"ל לא תחוס עינך עיי"ש. הרי דביכול להצילה בכפה אין לנו אלא עשה דוקצותה את כפה בלבד. מ"מ הדבר תמוה שנראין דבריו כסותרין זא"ז למש"כ שם הלכה ט"ו וז"ל הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל. הרי זה בטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה. ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל עיי"ש. הרי שכאן סתם ולא חילק כלל בדבר. ומשמע ודאי מדבריו אלו דבכל ענין אפי' יכול להצילו באחד מאבריו נמי עובר גם בל"ת דלא תחוס עינך. אם עבר ולא הצילו. ומלבד שדבריו סותרין זא"ז באותו ענין ובאותו פרק עצמו. דבריו אלו הם ג"כ נגד ברייתא דספרי שם. אמנם לזה נראה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל עוד שם לעיל הלכה י"ג וז"ל כל היכול להציל באבר מאבריו ולא טרח בכך. אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה. אבל אין ב"ד ממיתין אותו עכ"ל עיי"ש. וכבר תמה עליו בטור חו"מ סי' תכ"ה וכתב וז"ל ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו עכ"ל. ובב"י ובבדה"ב שם נדחק מאוד לתרץ דברי הרמב"ם אלו. וכ"כ ביותר ביאור בכ"מ שם וז"ל כל היכול להציל וכו' שם סנהדרין ע"ד ע"א רבי יונתן ב"ש אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל. כלומר ולא הצילו אלא בנפשו. נהרג עליו. ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב"ד ממיתין אותו. שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייכא ביה התראה. ולא נקט ר"י בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים עכ"ל עיי"ש. ובמל"מ שם כתב עליו שדבריו צריכין תלמוד עיי"ש. ולא ביאר מאי הוקשה לו. והנה בעיקר הסברא ודאי דברי הכ"מ נכונים. וכיו"ב ראיתי להרא"ש ז"ל שכתב סופ"ב דב"ק סי' י"ז וז"ל אמר רבה הניח גחלת על לבו של חבירו ומת פטור ואפילו אם התרוהו וקבל התראה. דלפי סברת העולם היה לו לסלק ולא להניח לעצמו למות כדי שיהרג חבירו עכ"ל עיי"ש. וזה ממש כסברת הכ"מ. דכיון שלא נתכוון אלא להציל אין בהתראה כלום. דלפי סברת העולם אי אפשר שיתחייב מיתה על זה. איברא דמפירש"י ושאר ראשונים ז"ל שם לא משמע הכי. אלא מדינא פטור. משום שהיה לו לסלקה. והוא כהורג את עצמו עייש"ה. וא"כ מההיא דבב"ק אין ראיה לסברא זו מעיקר הסוגיא אלא דמ"מ סברת הרא"ש ז"ל היא כסברת הכ"מ ועי' בכנה"ג חו"מ סי' תכ"ה ס"ק כ"ג מה שהקשה על הכ"מ. ואשתמיטתי' דברי הרא"ש ז"ל. אלא דעיקר דברי הכ"מ אינם מספיקין לפרש דברי הרמב"ם ז"ל. דודאי ממש"כ הרמב"ם ז"ל הרי זה שופך דמים. משמע שרצה לומר שחיובו בידי אדם. כדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וגם מדכתב וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. לא משמע כלל שאין חיובו אלא בדיני שמים. דא"כ פשיטא שאין רשות לב"ד להמיתו ככל חייבי מיתה בידי שמים. אלא הכי הו"ל לומר בהדיא פטור ממיתת ב"ד וחייב בדיני שמים וכיו"ב. וגם לישנא דרבי יונתן ב"ש דקאמר נהרג עליו לא משמע מיתה בידי שמים כלל. וגם מה שרצו קצת אחרונים לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דודאי לרבי יונתן ב"ש אם יכול להציל באחד מאבריו חייב מיתת ב"ד. אלא דהרמב"ם ז"ל לא פסק כוותי'. אלא ס"ל דרבנן פליגי עלי' וסברי דלא מיחייב אלא בדיני שמים. ופסק כרבנן. אינו נכון מטעם שביארנו. דמלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי. ובפרט לפי המבואר בפירש"י והרמ"ה ז"ל פרק ארבע מיתות נ"ז ע"א דלרבנן דר"י ב"ש מותר לגמרי אפילו לכתחילה להציל בנפשו. אפילו יכול להנצל באחד מאבריו עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך בזה: אמנם לדידי נראה דדברי הרמב"ם ז"ל הם כפשטן. דודאי מעיקר דינא חייב מיתת ב"ד. וכדקאמר רבי יונתן ב"ש דנהרג עליו. כלומר מדינא בר חיוב מיתת ב"ד הוא. ופסק הילכתא כוותי'. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שם דקיי"ל כוותי' עיי"ש בדבריו. ומ"מ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל אבל אין ב"ד ממיתין אותו. ע"פ מאי דאמרינן ר"פ החובל פ"ד ע"א אביי אמר עין תחת עין ממון אתיא מדתנא דבי חזקיה. דתנא דבי חזקיה עין תחת עין נפש תחת נפש ולא נפש ועין תחת עין. ואס"ד ממש זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין. דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתי'. ופריך עלה התם ומאי קושיא. ודילמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן. ואי לא מצי מקבל לא עבדינן. ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ליה ונפק רוחי'. אי מיית לימות. מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת ידו פטור עיי"ש. הרי דגם במחסרו רק אבר אחד נמי יש בו סכנת נפש שאפשר שימות בכך. ואפילו למאי דדחי ליה. מ"מ אומד ב"ד עכ"פ בעי. ואפילו ע"י אומד אינו ברור שאין בדבר סכנה. וא"כ בהצלת הנרדף מתחת ידי הרודפו דזמנו בהול. וליכא שהות לאומד. לעולם יש בדבר סכנת נפש אפילו בהצלה ע"י אחד מאבריו וראיתי בפסקי ריקאנטי סי' ת"ע שכתב וז"ל אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מר בו. או אמית ישראל חברך. יש אומרים שחייב להניחת לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת בו. וראי' מדאמרינן בגמרא פ"ב דע"ז כ"ח ע"ב החש בעינו מותר לכחלה בשבת. ומפרש טעמא משום דשורייקי דעינא בליבא תלו. משמע הא אבר אחר לא. והשתא יבוא הנדון בק"ו ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד דוחה אותה נדחית מפני פקוח נפש. אבר אחד שנדחה מפני השבת. אינו דין שנדחה מפני פקוח נפש עכ"ל עיי"ש. ובתשו' הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תרכ"ז הביא הדברים שלא בשם אומרם. והשיג עליו דק"ו פריכא הוא מכמה טעמי שביאר שם עיי"ש. ושוב כתב בתוך דבריו וז"ל ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה. ואפי' הכי חששו שמא ע"י הכויה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין. ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר. ואפי' הכי חיישינן לה. כ"ש בנידון דידן וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו תמוהים טובא לכאורה. דהדבר מבואר שכוונתו היא לסוגיא דר"פ החובל שם. והרי שם לא נזכרו כלל לא פצע תחת פצע ולא כויה תחת כויה. ולא הביא תנא דבי חזקיה ראי' אלא מדכתיב עין תחת עין נפש תחת נפש. ובעין הרי כתב גם בפסקי ריקאנטי שיש סכנה. אלא שהוכיח מההיא דפ"ב דע"ז שם דדוקא בעין אבל בשאר אברים ליכא סכנה. וא"כ תנא דבי חזקיה שפיר הוכיח מדכתיב עין תחת עין נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת עין. וע"כ אין עין תחת עין אלא ממון ולא עין ממש. ונשמע מזה דה"ה לשן תחת שן יד תחת יד וגו' פירושם ממון. ולא שן ויד וכויה ופצע ממש. ואין מקום כלל לדברי הרדב"ז ז"ל. אבל נראה דכוונתו דע"כ ודאי גם בשאר כל האברים דכתיבי התם איכא סכנה. דאל"כ היכי מייתי תנא דבי חזקיה מהתם ראי' לכולהו דלאו ממש קאמר קרא אלא ממון. ודילמא שן תחת שן ויד תחת יד ואחריני דכתיבי התם היינו ממש. ולא סגי להו בתשלומי ממון. וכדמשמע ודאי פשטי' דקרא. ובעין דוקא הקיל הכתוב משום שאי אפשר לקיים בו משפט זה. משום דהו"ל עין ונפש תחת עין. אלא דאיידי דכתיב בכולהו אינך הך לישנא דתחת. כתיב נמי בעין. אע"ג דודאי בעין סגי לי' בתשלומי ממון. וכדאמרינן נמי התם לעיל מיני' איידי דבעי מיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום באדם עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם איידי דכתיב יד ביד כתב נמי רגל ברגל. וכן לקמן שם פ"ח ע"א איידי דכתיב לא יומתו אבות על בנים כתב נמי ובנים לא יומתו על אבות עיי"ש. וכיו"ב שם לעיל נ"א ע"א ובכמה דוכתי. אלא ודאי עכצ"ל דהוכחה זו עצמה דמייתי תנא דבי חזקיה בעין תחת עין שייכא נמי בשאר אברים דכתיב בהו הך לישנא דקרא התם בההיא פרשה. שהתורה אמרה שן תחת שן. ולא שן ונפש תחת שן. יד תחת יד. ולא יד ונפש תחת יד. אלא ודאי שן תחת שן יד תחת יד היינו ממון ולא יד ושן ממש. וכן בכולהו. וא"כ מתבאר מזה דע"כ בכלהו איכא סכנת נפש. כן נראה ע"כ בכוונת הרדב"ז ז"ל: אלא דלא השיב כלום על ראייתו של מהר"ם ריקאנטי ז"ל מההיא דפ"ב דע"ז שם דמוכח מהתם דדוקא בעין איכא סכנת נפש ולא בשאר אברים. אבל באמת דברי הריקאנטי תמוהים אצלי. דהרי מסתמא ודאי קציצת אבר דמיירי בי' התם שאמר השלטון לקצצו היינו ע"י חרב או סכין. וא"כ הרי בהדיא מבואר בההיא סוגיא דע"ז גופא כ"ח ע"א דאמר שמואל האי פדעתא סכנתא ומחללין עלי' את השבת. ופירש"י פדעתא פצע מכת חרב עיי"ש. והיינו בכל האברים. ובמכה שעל גב היד וגב הרגל מבואר שם דאפילו שלא ע"י ברזל איכא סכנתא ומחללין עליה את השבת עיי"ש ובמש"כ התוס' שם ד"ה מכה. וא"כ כ"ש בקציצת יד או הרגל כולה. או אפי' אצבע אחד. ומההיא שאמרו עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת משום דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. אין שום ראי'. דהתם להכי נקט עינא משום דחולי זה לא שייך אלא בעין ולא בשאר אברים. אבל ודאי בנטילת וקציצת אבר איכא סכנת נפש בכל האברים כולם. ודברי הריקאנטי תמוהים אצלי טובא. ודבריו צ"ע לענ"ד. ועכ"פ מתבאר דבקציצת אחד מהאברים אי אפשר בלא סכנת נפש. ויש מקום לחוש שבכך ימות והו"ל כהצלה בנפשו: ומעתה עפ"ז נראה דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל שכתב כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך. אלא הציל בנפשו של רודף הרי זה שופך דמים. וחייב מיתה. אבל אין ב"ד ממיתין אותו. שכוונתו בזה כפשוטו לומר דאע"ג דודאי אם היה הדבר ברור אצלנו שאם היה מצילו באחד מאבריו לא היה ממיתו בכך. ולא היה בא בזה לידי שפיכות דמים. והוא לא כן עשה אלא הציל בנפשו של רודף. היה מתחייב מיתת ב"ד בכך כהורג את הנפש. מ"מ השתא שאין זה ברור אצלנו. משום שאי אפשר לקציצת אבר מכל האברים בלא סכנת נפש. וא"כ אפשר שגם הצלה באבר אחד מאבריו הו"ל הצלה בנפשו. ונמצא דבמה שהצילו בנפשו אין זה אלא כאילו גברא קטילא קטיל. לאו בר חיוב מיתת ב"ד הוא בכך. וא"כ מעיקר דינא ודאי כל שיכול להציל באחד מאבריו. והוא לא טרח בכך אלא הציל בנפשו הרי זה חייב מיתת ב"ד כשופך דמים. אלא דמ"מ אין ב"ד ממיתין אותו. משום שאי אפשר לנו לדעת אם גם בהצלה ע"י אחד מאבריו לא היה מת בכך. ולא קים לן בגווי' אם לא גברא קטילא קטיל. ועפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקים היטב. שכתב שחייב מיתה והיינו מיתת ב"ד כדין שופך דמים. ומ"מ אין ב"ד ממיתין אותו מטעם שנתבאר. ואין מקום לקושית הטור והדברים ברורים. ומעתה עפ"ז ממילא מתבאר ג"כ שאין דברי הרמב"ם ז"ל סותרין זא"ז. דאע"ג דודאי כל שיכול להציל באחד מאבריו אין עליו אלא עשה דוקצותה את כפה. ובשאינו יכול להצילו אלא בנפשו אין עליו אלא ל"ת דלא תחוס עינך. מ"מ שפיר כתב לקמן בדרך כלל הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו' ויכול להציל ולא הציל הרי זה בטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה. ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך וכו'. דמשמע ודאי דבכל ענין כן הוא. בין שיכול להציל באחד מאבריו ובין שאינו יכול להצילו אלא בנפשו. והיינו משום דכיון דעכ"פ לדידן אין הדבר ברור אצלנו אם גם ההצלה באחד מאבריו לא תהיה הצלה בנפשו. אלא דמ"מ אמרה תורה וקצותה את כפה. ואם תמות בכך תמות ואין לנו לחוש לזה. א"כ הרי יש בכלל זה גם אזהרת לא תחוס עינך. וכן כשאינו יכול להצילו אלא בנפשו. והוא לא הרגו. אלא קצץ בו אבר אחד בלבד. אלא דע"י קציצת האבר נפחה רוחו ומת קודם שהספיק להרוג את הנרדף. הרי ודאי לא עבר בכך על הלאו דלא תחוס עינך. משום דהרי הצילו בנפשו ע"י קציצת האבר. ומעיקרא בהצלה באחד מאבריו נמי יש בה צד הצלה בנפשו. כיון שאי אפשר לה בלא סכנת נפשו. וא"כ שייכא עשה דוקצותה את כפה גם במקום שאינו יכול להציל אלא בנפשו. ומ"מ שפיר אמרו בספרי שם דאם לא הוה כתיב אלא וקצותה את כפה. ה"א דלא מחייב להציל אלא באחד מאבריו. אבל לא להציל בנפשו. דהיינו לרצחו נפש בברור. לזה כתיב לא תחוס עיכך דאפי' כשאינו יכול להציל באחד מאבריו מיחייב להרגו כדי להציל את הנרדף. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל לעיל שענין הכתוב הוא שמצילין את הנרדף בכפו של רודף. ואם אין יכולין מצילין אותו בנפשו. אבל ודאי בין העשה ובין הל"ת שייכי בשני הענינים על דרך שביארנו: ועפ"ז תתבאר על נכון גם דעת הבה"ג והר"א הזקן ז"ל. שאע"פ שמנו עשה דוקצותה את כפה במנין הפרשיות. כדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. מ"מ ל"ת דלא תחוס עינך לא מנו אלא במנין הלאוין. וזה מתמיה מאוד לכאורה. דאע"פ שלשיטתם מצוה שיש בה עשה ול"ת נמנין שניהם כשתי מצות בפ"ע. מ"מ כיון דהעשה והלאו בחד קרא כתיבי ובענין אחד מיירי. כיון דהעשה מנו במנין הפרשיות. וא"כ ע"כ ס"ל כדעת רבינו הגאון ורש"י והראב"ד ז"ל דלא מיירי קרא אלא בתשלומי ממון דמי בושת והילכך אין זו אלא מצוה המוטלת על הצבור והב"ד. וא"כ ע"כ גם הלאו דלא תחוס בהכי הוא דמיירי. א"כ גם הלאו אין מקומו אלא במנין הפרשיות. ומאחר שהם ז"ל מנו את הלאו במנין הלאוין המוטלין על היחידים. ע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דהך קרא מיירי בהצלת הנרדף מיד הרודף אחריו להרגו. או אחר ערוה לבועלה. והו"ל מצוה המוטלת על היחידים. א"כ גם העשה בהכי הוא דמיירי. ולא הו"ל למנותה אלא במנין העשין שמוטלות עצ היחידים. והיכי ארכבוה למצוה זו אתרי רכשי. דלא כרבי יהודה ולא כת"ק דבברייתא דספרי שם. דלר"י העשה והלאו תרוייהו בתשלומי ממון דמי בושת מיתוקמי. ולת"ק תרוייהו לא מיתוקמי אלא בהצלת הנרדף. אבל ע"פ מה שביארנו נראה דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבהך קרא נכללו שני הענינים יחד כמשכ"ל. והילכך אע"ג דלשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל מצוה שיש בה עשה ול"ת נמנין שניהם במנין המצות. מ"מ כאן כיון דבהך קרא נכללו תשלומי ממון דמי בושת שהיא מצות הצבור והב"ד. וגם מצות הצלת נרדף מיד רודפו שהיא מצות היחידים. חלקו המצוה לשני הענינים. ומנו העשה לענין תשלומי ממון דמי בושת במנין הפרשיות. ול"ת דלא תחוס עינך מנו לענין הצלת הנרדף במנין הלאוין כדי שיהיו נכללים בכלל מצוה זו הצבור והיחיד כל אחד במצוה שעליו: אלא דאכתי יש מקום להקשות לדעתם ז"ל חדא מה ראו למנות הלאו במנין המצות המוטלות על היחידים. והעשה במנין הפרשיות. ולא איפכא. ומנא להו דהעשה משלמת חשבון הפרשיות והל"ת משלים חשבון הלאוין שמוטלים על היחידים. כיון דתרוייהו שייכי הכא והתם. ועוד שהרי לפי המבואר בברייתא דספרי לא שייכא העשה אלא בשיכול להציל באחד מאבריו. והל"ת בשאינו יכול להציל אלא בנפשו. וא"כ לענין מצוה דהצלת הנרדף תרוייהו צריכי. שאין ענין המצוה כולה מבוארת אלא בשניהם יחד. בהעשה ובל"ת. שהרי יש בזה מה שאין בזה ואמנם ע"פ מה שביארנו בדעת הרמב"ם ז"ל גם זה אתי שפיר. וחדא באידך מיתרצי. דכיון שנתבאר דגם בקציצת אחד מהאברים אי אפשר בלא סכנת נפש. ול"ת דלא תחוס עינך שייך שפיר גם בהצלה באחד מאבריו של רודף. א"כ הל"ת לחוד כולל כל הענין של מצוה זו כולה. אבל בעשה דוקצותה את כפה ס"ל להבה"ג והר"א הזקן ז"ל דלא שייכא אלא בהצלה שבאחד מאבריו בלבד. כדכתיב וקצותה את כפה. אבל היכא שאי אפשר להציל אלא בנפשו של רודף לא שייכא אלא אזהרת לאו דלא תחוס עינך בלבד. ואע"ג דזימנין שהוא מת בקציצת אבר אחד מיד קודם שמספיק להרוג את הנרדף. וכמשכ"ל דמהאי טעמא ס"ל להרמב"ם ז"ל דהעשה שייכא גם בהצלה שבנפשו של רודף. מ"מ איכא למימר דהבה"ג והר"א הזקן ז"ל ס"ל דכל כהאי גוונא אין זה בכלל הצלה שבאבר אחד. אלא הצלה בנפשו היא. וא"כ לא שייכא העשה אלא בהצלה שבאבר אחד בלבד. והשתא א"כ ל"ת דלא תחוס עינך הוא שיש למנותו שם במנין המצות המוטלות על היחידים. משום דכיון דהך קרא כולל שני עניני מצוה. מצות היחיד ומצות הציבור וב"ד וע"כ צריך לחלקו לשתי החלוקות. לחלוקת המצות שעל היחידים ולחלוקה שעל הצבור וב"ד. ע"כ אין למנות אלא הלאו דלא תחוס עינך במנין הלאוין שעל היחידים. כיון שהוא כולל כל ענין מצוה זו. משום דלא יתכן למנות העשה דוקצותה את כפה. כיון דלדעתם אין העשה כוללת כל ענין מצוה זו. שהרי אין בכללה אלא הצלה באבר אחד. ולכן לא מנאוה אלא במנין הפרשיות משום תשלומי ממון דמי בושת. דבמצוה זו שעל הצבור אין חילוק בין העשה להלאו. דבין העשה ובין הלאו כוללים כל ענין מצוה זו: איברא דעיקר הדבר צ"ע לכאורה מדאמרינן פרק בן סו"מ ע"ד ע"א דעלה דתניא דהרודף אחר ערוה של חייבי כריתות ניתן להצילה בנפשו אמרינן ורמינהי ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו. ואי ניתן להצילה בנפשו אמאי משלם קנס הא חיוב מיתה פוטרו מתשלומין ומשני אביי רבי יונתן ב"ש היא דאמר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו. והכא ביכול להציל באחד מאבריו שלא ניתן להמיתו עיי"ש. והשתא אם איתא דגם בהצלה באחד מאבריו נמי איכא סכנת מיתה. ואעפ"כ אמרה תורה וקצותה את כפה לא תחוס עינך. א"כ גם בענין זה בר מיתה הוא. וכן קשה ממה שאמרו שם מ"ט דרבי יונתן בן שאול דכתיב וכי ינצו אנשים וגו' ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר. דכתיב ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש. ואפילו הכי אמר רחמנא ולא יהי' אסון ענוש יענש. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו. היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאבריו. אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו. היכי משכחת לה דיענש עיי"ש. והשתא הרי אפילו במציל באחד מאבריו נמי יש בה סכנת מיתה. ולא חשש הכתוב אם ימות בכך. וא"כ הו"ל כעונש מיתה שפוטר מתשלומין והקושיא במקומה עומדת. אבל זה ליתא דנהי דודאי גם באבר אחד איכא סכנת מיתה. מ"מ הרי מיהת לאו בר קטלא הוא ולא נתחייב מיתה. אלא בקציצת אבר אחד לבד. ואם לא ימות בכך ודאי טפי עדיף. שהרי אם הצילו בנפשו נהרג עליו לרבי יונתן בן שאול. אלא שבקציצת אבר איכא סכנת מיתה ואי אפשר בלאו הכי. והילכך כל כיו"ב אין זו חובת מיתה הפוטרת מן התשלומין. ואדרבה משם ראי' דע"כ גם בקציצת אבר איכא מיהת סכנת מיתה. דאם איתא דבקציצת אבר לחוד ליכא שום סכנת מיתה. הדבר קשה היכי תיסק אדעתין לומר דאפילו יכול להציל באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו. הרי האי גברא לאו בר קטלא הוא כלל. אלא שחייבה תורה להציל בכך נפשו של נרדף. אבל להמית את הרודף שלא לצורך הצלה מהיכא תיתי לן. והרי ודאי לא גרע מרוצח שכבר הרג את הנפש שלא ניתן להרגו אלא בב"ד ככל חומר דיני נפשות. כדכתיב לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וכ"ש זה שעדיין לא הרג. ולהציל את הנרדף אפשר בלאו הכי. ובפרט לפי הסוגיא דהתם ע"ג ע"א דמאי דניתן להצילו בנפשו. לא נפק"ל אלא מדכתיב בנערה המאורסה ואין מושיע לה. הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע עיי"ש. וא"כ אין לנו אלא להושיע לה בלבד. אבל להרגו כשיכול להושיעה באחד מאבריו. מהיכא תיתי לן. ולהרמב"ם ז"ל וסייעתו דעיקר ילפותא אינה אלא מקרא דוקצותה את כפה וגו'. הרי בהדיא כתב קרא את כפה דהיינו אבר אחד. והיכי נימא דרשאי גם להרגו כשיכול להציל באחד מאבריו. דבהכי מיירי קרא. וכ"ש דקשה לפי מאי דס"ל לרש"י והרמ"ה ז"ל שם לעיל נ"ז ע"ב דלרבנן דרבי יונתן בן שאול מותר לגמרי לכתחילה להציל בנפשו אע"פ שיכול להציל באחד מאבריו עיי"ש. וא"כ לקושטא דמילתא ס"ל הכי לדינא. והדבר תמוה מהיכא תיתי לומר כן. אלא ודאי ע"כ גם בהצלה דבאחד מאבריו אי אפשר בלא סכנת מיתה. ואעפ"כ לא חשש הכתוב למיתתו. הילכך אפילו לר"י בן שאול אי לאו דגלי קרא היה ראוי לומר דלא צריך לטרוח בכך להציל באחד מאבריו. כיון דחזינן דרחמנא אפקרה לנפשי' לצורך הצלת הנרדף. דהא אף באחד מאבריו אי אפשר בלא סכנת מיתתו. ומזה תמיהני על מה שראיתי בחמרא וחיי להרב כנה"ג סנהדרין נ"ח ע"ב שהביא בשם הריטב"א ז"ל שכתב וז"ל ואמרינן רב הונא קץ ידא וכו' וטעמא דב"ד מכין ועונשין אפילו עונש הגוף שלא מן התורה כדי לעשות סייג וגדר לתורה וכו'. ובשם הרב פנחס הלוי ז"ל אחיו של הרא"ה ז"ל כתבו דהכא כיון שחותך ידו של חבירו אינו חייב אלא ממון. אין חיוב זה אלא בממון והפקר ב"ד הפקר עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שנתבאר שאי אפשר לקציצת היד בלא סכנת מיתה ע"כ אי אפשר לומר כן. דודאי אין זה דין ממון אלא כרציחה והורג את הנפש. אלא דבלא"ה דברי הריטב"א והר"פ הלוי ז"ל מתמיהים מאוד. ונפלאים בעיני דהרי חובל בחבירו יש בו לאו דאורייתא מדכתיב לא יוסיף להכותו. ובחבלה שאין בה שוה פרוטה מילקא לקי מדאורייתא. ואף דיד תחת יד אינו ממש אלא תשלומי ממון. ובחובל בחבירו חבלה שיש בה שוה פרוטה ממונא משלם מילקא לא לקי. היינו רק בדיעבד. אבל ודאי קעבר עלה בלאו דאורייתא. והיכי יתכן לומר בזה הפקר ב"ד הפקר למיעבד הכי לכתחילה. וביותר נפלאים וזרים אצלי דברי הרב המגיה ז"ל שם שכנראה הרגיש בזה שיש בה סכנת מיתה. ואעפ"כ לא הרגיש כלום בזה. ואדרבה תירץ עפ"ז קושית התוס' שם וכתב דגם הרא"ש ז"ל כוונתו כדברי הר"פ הלוי ז"ל עיי"ש בדבריו. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דנכונים דברי הבה"ג והר"א הזקן ז"ל: אמנם אין דעת רבינו הגאון ז"ל כן. אלא ס"ל כדעת רש"י והראב"ד ז"ל דלדידן לא מיירי קרא וקצותה את כפה וגו' אלא בתשלומי ממון דמי בושת בלבד. וכן מבואר באזהרותיו שע"פ עשה"ד דבור לא תרצח. שכתב וז"ל וקוץ כף מבישת עמיתך עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דעשה זו דוקצותה את כפה על תשלומי ממון דמי בושת הוא דקאי. ונקט לישנא דקרא אע"פ שאינו ממש אלא ממון. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל ראיתי שמנה לאו דלא תחוס עינך במנין הלאוין. וזה יתכן לשיטת הבה"ג. שהוא מההולכים בעקבותיו. אלא דהעשה דוקצותה את כפה לא מנה כלל. לא במנין הפרשיות כהבה"ג. ולא במנין העשין. וזה תמוה מאוד. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל וכן באזהרות אתה הנחלת לא מנו אלא העשה דוקצותה את כפה בלבד עיי"ש. ול"ת דלא תחוס עינך לא מנו כלל. וגם זה מתמיה מאוד. שהרי הם ז"ל קיימי בשיטת הבה"ג דמצוה שיש בה עשה ול"ת נמנין שניהם בשתי מצות חלוקות בפ"ע. וא"כ היה להם למנות שניהם. אלא שיש מקום לדון בדעתם בזה עפמש"כ לעיל במנין העשין עשה נ"ט ס' בענין ל"ת דלא תשכח ע"פ דברי הראב"ע ז"ל ביסוד מורא עיי"ש היטב. גם אפשר קצת לדון בזה דס"ל דאין זה לאו כלל ואינו אלא שלילה בעלמא. משום דכיון דלפי מה שביארנו גם בהצלה שבאחד מאבריו יש בה סכנת מיתה. א"כ אפשר לומר דהיינו דקאמר קרא וקצותה את כפה. ואע"פ שיש מקום לחוש שתמות בכך. והיא לא נתחייבה מיתה כיון שאפשר להציל באחד מאבריה דהיינו בקציצת כפה. והרי לרבי יונתן בן שאול אם הציל בנפשו נהרג עליו דהו"ל כהורג את הנפש ושופך דם נקי. ולזה קאמר קרא לא תחוס עינך. אינך צריך לחוס עליו אפילו ימות בכך. אבל אזהרת לאו ליכא הכא. דבכל מקום שאפשר לפרש קרא דרך שלילה אין לנו ללמוד ממנו אזהרת לאו. כמבואר בסוגיא דרפ"ק דסוטה ג' ע"א ובזבחים ס"ו ע"א ובשאר דוכתי. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דלדעתם הך קרא לא מיירי אלא בהצלת הנרדף. אבל מדברי הרשב"ג ז"ל משמע שכוונתו למנותה במנין הפרשיות לענין תשלומי ממון דמי בושת עיי"ש היטב. ומיהו אפשר שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דתרתי ש"מ מהך קרא ובפרט לפי מה שביארנו שכך היא ג"כ דעת הבה"ג ז"ל. ועכ"פ דברי הר"י אלברגלוני ז"ל ודאי צ"ע טובא בזה. ועי' עוד בזה לקמן פרשה ל"ה:

1 וּמַחֲזֶקֶת מְּבוּשִׁים לְהַשְׁכִּיל.

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction