ספר המצוות לרס"ג, פרשיות ציבור י״ח

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction

18 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

סדר נוגח. ונוגף. כתיב פ' משפטים וכי יגח שור את איש או את האשה וגו'. ופרשה זו מיירי בנזקי שור באדם. ששור תם שהמית אדם הרי הוא בסקילה והבעלים פטורין. ושור המועד מלבד שהשור בסקילה הבעלים חייבין מיתה בידי שמים אלא שנפטרין בכופר. ואם עבד המית השור משלמין הבעלים שלשים שקלים קנס והשור בסקילה. ופרשה שני' דכתיב וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת וגו' מיירי בנזקי שור בשור. שהתם אינו משלם אלא חצי נזק מגופו. ואיפלגו אמוראי בגמרא אם הוא ממון או קנס. והמועד משלם נזק שלם מעלייה. ומנה רבינו הגאון ז"ל שתי פרשיות הללו בשתי מצות. וכך מנה אותן גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד דבור לא תרצח. אלא דשם דבריו מבוארים קצת ביותר ביאור כדרכו שם לפעמים. שמתחילה מנה שם תם ומועד. ודמי עבדים. וכוונתו בזה לפרשה ראשונה שהיא פרשת נוגח שמנה כאן. דמיירי בנזקי שור באדם שיש בהם חילוק בין תם למועד לענין תשלומי כופר ושלשים של עבד. ומשמע מלשונו זה שכוונתו שם למנות שלשים של עבד למצוה בפ"ע. וזהו שכתב ודמי עבדים אחר שכתב תם ומועד. אף ע"פ שגם שלשים של עבד תלוים בחילוק שבין תם למועד. דדוקא מועד הוא דמשלם שלשים שקלים ולא תם. ומה שקרא לקנס דשלשים של עבד דמי עבדים. הוא ע"פ לשון הברייתא פ"ד דב"ק ע"א עיי"ש. ובמש"כ התוס' שם לקמן מ"ב ע"ב ד"ה נקי. וכן תרגם יונתן על קרא דבעל השור נקי ומרי' דתורא יהי זכאי מדין קטול. ואוף מדמי עבדא ואמהו. וכן הוא גם במכילתא משפטים פ"י ובירושלמי פ"ד דב"ק ה"ה עיי"ש: אבל כאן חזר בו מדעתו זו. ומנה בן חורין ועבד מצוה אחת כדרך שכללן הכתוב יחד בפרשה אחת. ומשום ששניהם בכלל שור באדם. אע"פ שיש חילוק גדול ביניהם. דכופר שמשלם על מיתת בן חורין למאי דקיי"ל דדמי ניזק משלם. אינו משלם אלא דמים כפי שוויו אם מעט ואם הרבה. משא"כ תשלומי שלשים של עבד אפי' אינו שוה אלא דינר אחד משלם שלשים שקלים כסף. וכדתנן במשנתנו פ"ד דב"ק מ"א ע"א עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א וז"ל כמה הוא הכופר. כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנאמר ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות. הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו שאם לא היה הנהרג שוה כלום אין בעל השור משלם כופר כלל. ולפ"ז החילוק שבין כופר של בן חורין ובין הקנס של עבד חילוק גדול הוא. דכופר דבן חורין הוא תשלומי דמי שוויו ממש כאילו הוא עבד נמכר בשוק. שאם הוא שוה אלף מנה משלם אלף מנה. ואם אינו שוה כלום פטור הוא לגמרי. ואע"ג דנושאי כליו לא הראו מקורו בזה. מ"מ כן מתבאר במתניתין פ"ג דערכין י"ד ע"ב עיי"ש ובכמה דוכתי. ובפרט בתוספתא פ"ד דב"ק. ובירושלמי פ"ג דכתובות ה"י. ובפ"ה דשבועות ה"ו עי"ש שמפורש שם שאם היה הנהרג מוכה שחין פטור לגמרי מכופר. אבל בשלשים של עבד החליטו כל האחרונים ז"ל בפשיטות ע"פ סוגיא דגיטין פרק השולח מ"ג ע"א שאפי' אין העבד שוה כלום משלם בעל השור שלשים שקלים כסף. אף ע"ג דבמתניתין דב"ק שם לא קתני אלא דבין שהוא שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר אחד משלם שלשים שקלים. וא"כ יש מקום לומר שאם אינו שוה כלום פטור בעל השור לגמרי אם אינו שוה לפחות דינר אחד: וכבר ראיתי למהרי"ב ז"ל בחי' לב"ק שנתעורר לתמוה בזה על מתניתין דב"ק שם דנקט דינר. חדא דהו"ל למינקט רבותא טפי דאפי' אינו שוה כלום. ועוד דבב"ב קמ"ו ע"א מפורש בהדיא דכל היכא דקתני דינר הוא כדי דינר דוקא. וא"כ כאן דקתני במתניתין דינר אחד. פשוטו כמשמעו דאם אין העבד שוה לפחות דינר אחד אין בעל השור משלם שלשים שקלים קנס. והרי בסוגיא דגיטין שם מבואר דאפי' על עבד שאינו שוה כלום משלם בעל השור שלשים שקלים כסף. והניחה בתימא עיי"ש. ואמנם לדידי מצד זה ליכא קושיא כ"כ. דמה שהחליט מהרי"ב ז"ל מסוגיא דבב"ב שם דכל היכא דקתני דינר דוקא הוא. לדידי מלבד שאין מפורש שם כן. אלא אדרבה מההיא דהתם משמע איפכא. דעל מאי דתנן התם במתני' השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין וכו'. אמרינן בגמרא אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ופרכינן פשיטא דינר תנן. ומשני מהו דתימא הוא הדין דאפי' פחות מדינר. והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל עיי"ש. הרי להדיא דאי לאו דאשמעינן רבא דהכא דינר דוקא הוא הוה מצינן שפיר למימר דדינר לאו דוקא קתני אלא משום דאורחא דמילתא שאין סעודת חתן פחות מדינר נקט דינר. וא"כ אנן בדידן הכא בקנס דשלשים של עבד. שפיר יש לומר דודאי אפי' אינו שוה כלום משלם שלשים שקלים קנס. אלא משום דאורחא דמילתא דאין עבד שוה פחות מדינר אחד. נקט במתניתין דינר אחד. אבל ודאי אין הכי נמי דה"ה אם אינו שוה כלום. כמבואר בסוגיא דגיטין שם. אלא דקצת יש מקום לדון בזה ע"פ מאי דלקמן בסוגיא דב"ק שם מ"ב ע"ב קאמר רבא עבד יפה סלע נותן שלשים. והכי איתא נמי בברייתא דמייתי התם לסיועי לרבא עיי"ש. והשתא הרי גם שם קשה אמאי נקט סלע כיון דאפי' אינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים. ועכצ"ל דאורחא דמילתא נקט דסתם עבד אין שוויו פחות מסלע. וא"כ לפ"ז ע"כ הכא במתני' דקתני דינר. לא משום דהכי אורחא דמילתא הוא. דהא אורחא דמילתא הוא לא פחות מסלע. אלא ודאי היינו משום דמדינא אין תשלומי קנס אלא בעבד ששוה לא פחות מדינר אחד. ודינר דוקא נקט במתניתין. וא"כ ודאי קשה טובא מסוגיא דגיטין שם. איברא ודאי אי מהא אין הכרע לא ממתניתין ולא ממימרא דרבא וברייתא דהתם. דאיכא למימר דבין במתניתין ובין בברייתא ובמימרא דרבא לא דינר דוקא ולא סלע דוקא. ותרוייהו רק אורחא דמילתא נקט אלא דמר כאתרי' ומר כאתרי'. דבאתרי' דתנא דמתניתין הוה אורחא דמילתא דסתם עבד הוה נמכר לא פחות מבדינר. ובאתרא דתנא דברייתא ואתרי' דרבא הוה נמכר סתם עבד לא פחות מבסלע. ואין ה"נ דגם כשאינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים קנס: ואמנם בעיקר הך כללא שחידש מהרי"ב ז"ל מסוגיא דבב"ב שם דכל היכא דקתני דינר דוקא הוא. אין למדין מן הכללות. והך כללא לא שמענו. אבל כיו"ב שמענו מפי הראשונים ז"ל בההיא דתנן בכתובות פרק אלמנה ניזונית צ"ט ע"ב אם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים. וכתב שם הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה. אבל יותר על כן מכרן בטל. מדגרסינן בפרק מי שמת דתנן אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר וכו'. אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כהאי לישנא דוקא הוי. ואף ע"ג דקתני אפי' עכ"ל עיי"ש. ובב"י אה"ע סי' ק"ד כתב דגם דעת הטור שם כדעת הרמב"ן ז"ל עיי"ש. אבל אין הדבר מוסכם. כמו שמתבאר ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל גופי' בחולין פרק אלו טרפות מ"ז ע"ב שכתב על מאי דאמרינן התם אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. וז"ל יש לפרש אפי' כטרפא דאסא והוא הדין לפחות מכאן. מדקאמר אפי'. אלא אורחא דמילתא נקט. והרמב"ם הספרדי ז"ל הכשיר בפחות מכאן. והכי מסתבר מדגרסינן בפרק מי שמת אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ואקשינן פשיטא דינר תנן. מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. ובמס' ברכות ט"ו ע"א ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיו"ב אע"ג דקתני עלייהו אפי'. דוקא בשיעורן. הא פחות מכאן אין במשמע עכ"ל עיי"ש. ושם כבר הביא הרשב"א ז"ל בחי' שם אחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שיש מי שפירש דאפי' פחות מטרפא דאסא טרפה. ואורחא דמילתא נקט טרפא דאסא עיי"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל במשמרת הבית בית שני שער שלישי וז"ל וכן ביתרת שאמרו אפי' כטרפא דאסא לאו דוקא. ואף ע"פ שהרמב"ן ז"ל אומר שהוא דוקא אין הכל מודים לו עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' על הלכות הרי"ף ז"ל פרק אלו טרפות שם אחר שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שם. אבל יש מי שפירש דאפי' פחות מכאן ואורחא דמילתא נקט עכ"ל עיי"ש. וגם מדברי הרא"ה ז"ל בבדה"ב שם מבואר דס"ל דאע"ג דאיכא כהאי לישנא בגמרא שפירושו דוקא. מ"מ לא בכל דוכתי הכי פירושו. דאיכא נמי דלאו דוקא עיי"ש בדבריו. וכ"כ בחי' הר"ן ז"ל חולין מ"ז ע"ב ועי' במש"כ הב"ח ביו"ד סי' ל"ו סעיף ח' וסעיף י"ג ובט"ז שם ס"ק י"ד ובנקה"כ שם ובפרי חדש שם ס"ק כ"ד עייש"ה. וגם דעת הריב"ש ז"ל בתשו' סי' ל' כדעת הרמב"ן ז"ל דכל היכא דאיכא הך לישנא דוקא הוא עיי"ש. ובתשב"ץ ח"ג סי' ר"ז חולק עליו. וכתב שם דהריב"ש ז"ל חזר בו והודה לדעתו. ועי' בתשובת מהרי"ט חיו"ד סי' ל"א מש"כ בזה. ומתבאר מדבריהם ז"ל דעיקר מחלקותם היא דלהרמב"ן ז"ל וסייעתו ס"ל דמאי דקאמר בב"ב שם מהו דתימא הוא הדין דאפי' פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. על הכלל כולו יצא. דקמ"ל דכל כהאי לישנא לית לן למימר דלאו דוקא ואורחא דמילתא בעלמא הוא דנקט. אלא דוקא הוא. אבל החולקים ס"ל דהתם דוקא אשמעינן רבא דדוקא הוא. אבל בעלמא אפשר לומר שפיר דרק אורחא דמילתא הוא דקתני ולאו דוקא הוא: אלא דמ"מ משמע מדבריהם דלא נחלקו על הרמב"ן ז"ל בזה אלא היכא דקתני לשון אפילו. כמו בההיא דבב"ב שם. אבל היכא דלא קתני לשון אפילו. משמע דלכ"ע אית לן למימר דכל היכא דנקט שיעורא דוקא הוא. וא"כ בההיא דהכא בשלשים של עבד דלא נקט לשון אפילו. משמע דלכ"ע אית לן למימר דדינר דוקא נקט. אלא דמאי דנקט התם לקמן בברייתא ובמימרא דרבא סלע. ע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא ואורחא דמילתא הוא דנקטי. דודאי לית לן לאשוויי פלוגתא בהכי בין מתניתין לברייתא. ועוד דרבא היכי שביק מתניתין ונקט כברייתא. וכיון דסלע הוא טפי מדינר עכצ"ל דסלע לאו דוקא הוא. ודינר דמתניתין הוא דוקא. אלא דבגירסת המשנה שבירושלמי וגם בגירסת הרי"ף ז"ל איתא במתניתין דינר זהב עיי"ש. וכן גירסת ש"ס כת"י כמש"כ בדק"ס שם עיי"ש. ולפי גירסא זו עכצ"ל איפכא דדינר זהב דמתניתין לאו דוקא ואורחא דמילתא הוא דקתני. וסלע דברייתא ובמימרא דרבא דוקא. דהא דינר של זהב הוא הרבה יותר מסלע. וכיון דאפילו אינו שוה אלא סלע נותן שלשים סלעים. למה לי דינר של זהב דנקט במתניתין. וע"כ לאו דוקא הוא. ובאמת דהכי משמע דסלע דנקט בברייתא ובמימרא דרבא דוקא הוא. דהא כיון דעיקר מאי דאתי רבא למימר היינו רק כדי לשנויי מאי דאיצטריך לר"ע קרא דבעל השור נקי למעוטי שאין התם משלם שלשים של עבד. ועל זה קאמר דאע"ג דאין תם משלם אלא מגופו. והרי השור נסקל. ועל זה משני רבא דאיצטריך קרא משום דסד"א הואיל ומחמירני בעבד יותר מבבן חורין דבן חורין יפה סלע נותן סלע וכו' ועבד יפה סלע נותן שלשים. משתלם נמי דמי עבד מן העלייה. כתב רחמנא בעל השור נקי. והכי נמי קתני בברייתא התם עיי"ש. וא"כ אם איתא דאפילו כשאין העבד שוה כלום נמי משלם שלשים שקלים. הו"ל לאלומי הך ק"ו ולומר דעדיפא מינה. דבן חורין כשאינו שוה כלום פטור לגמרי מתשלומי כופר. אבל עבד אע"פ שאינו שוה כלום משלם שלשים שקלים. אלא ודאי ע"כ סלע דוקא קאמר. וכשאינו שוה סלע ליכא תשלומי קנס שלשים שקלים. וכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה ועבד שכתבו שנותן קצבה של שלשים אף על פי שאינו שוה אלא סלע או יותר עייש"ה. משמע דעכ"פ לא פחות מסלע. ואם כן משמע מזה ודאי דגירסת הירושלמי עיקר: אלא שראיתי במכילתא משפטים פי"א שאמרו שם אם עבד יגח השור או אמה. אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה. והרי הכתוב מוציאו להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאם יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר נותן שלשים סלעים עיי"ש. וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. והשתא הרי גם שם ע"כ משום הוכחה זו עצמה מוכרח דדוקא הוא. שהרי כיון שבא לומר דלכך יצאו עבד ואמה מן הכלל דוהמית איש או אשה וכתיבי בפ"ע. משום שיצאו לדון בדבר החדש להקל ולהחמיר עליו. א"כ ודאי הו"ל לומר דעדיפא מינה דאפילו אינם שוין כלום נותן שלשים שקלים. דזהו חידוש יותר. דאע"ג דבבן חורין פטור לגמרי מתשלומי ממון כופר. בעבד ואמה משלם שלשים כסף. אלא ודאי עכצ"ל דדינר דוקא נקט. וא"כ הדבר קשה טובא שהרי בההיא דהתם מבואר דבפחות מסלע ליכא תשלומי שלשים שקלים. והרי הדינר אינו אלא רביעית הסלע. אבל לפי הגירסא שלפנינו במתני' דדינר סתם קתני. וא"כ מתניתין דינר דוקא נקט ובברייתא ומילתא דרבא דנקטו סלע ע"כ אין זה אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוא. אתי שפיר ברייתא דמכילתא: אלא דעכ"פ לפ"ז צ"ל דכל שאין העבד שוה מיהת דינר לא משלם שלשים שקלים קנס. וזה תמוה לפי מה שהבינו כל האחרונים ז"ל כולם מסוגיא דגיטין שם. דלפי דעתם מבואר שם בהדיא דאפילו על עבד שאינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים קנס. וכן הקשה מהריט"א בתשו' סי' ל"ג והניח בקושיא עיי"ש. איברא דלדידי אין שום סרך ראי' לזה מההיא סוגיא דגיטין שם. דהתם אמרינן איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור וכו'. אמר ר"א ת"ש יליד בית מה ת"ל. אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש. אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד בית שיש בו שוה כסף אוכל. ומנין שאע"פ שאינו שוה כלום ת"ל יליד בית מ"מ. ועדיין אני אומר יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום. קנין כסף יש בו שוה כסף אוכל אין בו שוה כסף אינו אוכל. ת"ל קנין כספו ויליד ביתו. מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור. מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. וקדחי לה אין איכא עבד טרפה ופירש"י שאין משלמין עליו קנס דגברא קטילא הוא. ופריך והא חזי למיקם קמי'. ומשני במנוול ומוכה שחין עיי"ש. ומזה הבינו האחרונים ז"ל דאפילו עבד שאינו שוה כלום משלמין עליו שלשים שקלים קנס. והכי משמע לכאורה שהרי על הא דקתני בברייתא דאפילו עבד שאינו שוה כלום אוכל בתרומה. פריך מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ואם איתא דעל עבד שאינו שוה כלום אין משלמין שלשים שקלים קנס. מאי קאמר מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. והא כיון שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא כלל. ולא שייכא ביה מכירה לקנס. אלא ודאי אע"פ שאינו שוה כלום בר קנסא הוא. ושפיר קאמר דאם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. שהרי אפילו מנוול ומוכה שחין נהי דאינו שוה כלום. דהא לא חזי אפילו למיקם קמי'. מ"מ בר קנסא הוי. ושוה דמים מיהת למכרו לקנס. ולא משכחת לה כלל עבד שאינו שוה כלום. דאפילו כשאינו שוה כלום מחמת עצמו כעבד לעבודה. מ"מ הרי שוה כסף למכירה לקנס. אבל נראה דמההיא דהתם ליכא שום סרך ראיה כלל. דלעולם אימא לך דכל שאין העבד שוה כלום אינו בתורת קנס דשלשים שקלים. אלא דלענין אם בעינן שיהא שוה דינר או סלע מחמת עצמו. הדבר תלוי באם מכרו לקנס מכור או לא. דאם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. ודאי בעינן שיהא שוה כסף מצד עצמו. דהיינו שיהא שוה כסף למכרו כעבד להשתמש בו. ואל"כ אינו בתורת תשלומי קנס. אבל אם איתא דאם מכרו לקנס מכור. לא בעינן שיהא שוה כסף מצד עצמו. שהרי אפילו אם אינו שוה מצד עצמו כלום. מ"מ הרי מיהת שוה כסף הוא למכרו לאחרים לקנס. ומה לי אם הוא שוה כסף מצד עצמו לעבדות. או ששוה כסף למכירה לקנס. סוף סוף הרי שוה כסף הוא. והשתא א"כ אע"ג דודאי אם לא היה שוה כלום לא היה בתורת קנס. וכדמשמע ממתניתין דב"ק וברייתא וממילתא דרבא שם ומברייתא דמכילתא שם. מ"מ שפיר קאמר הכא אי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור למה איצטריך לרבות עבד שאינו שוה כלום לאכילת תרומה. והא כיון דמכרו לקנס מכור לא משכחת לה כלל עבד שלא יהא שוה כלום. שהרי כל עבד מיהת מצד הקנס הרי הוא שוה כסף למכרו לקנס. והשתא אין מקום להקשות אם אין שוה כלום גם קנס אין לו. דזה ליתא כלל. שהרי מצד הקנס גופי' הו"ל שוה כסף. וראוי למכירה בכסף כדי שיזכה הלוקח בקנס. ולא משכחת לעולם עבד שאינו שוה כלום. אלא ודאי עבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. ולזה שפיר משכחת עבד שאינו שוה כלום כשאינו ראוי לעבדות כלל. ועבד כזה איצטריך קרא לרבות שאוכל בתרומה. ובודאי עבד כזה אינו בתורת קנס. אלא דמ"מ לענין אכילת תרומה איתרבי מקרא כדדריש התם בברייתא: ועפ"ז ניחא נמי שפיר מה שיש להביא ראיה דאין תשלומי שלשים של עבד בשאינו שוה כלום מדאמרינן בירושלמי בכתובות ושבועות שם רבי יצחק שאל מהו שישלם דמי עבד ע"פ עצמו. מה צריכה ליה. כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס. אין תימר כל שלשים קנס. אינו משלם. אין תימר יותר מדמיו קנס. משלם. ובעי למיפשטה מדתנן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. משביעך אני ואמר אמן פטור. ודחי לה וקאמר א"ר חגיי קומי רבי יוסי תפתר שהמית עבד מוכה שחין עיי"ש. הרי דאפי' על עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום משלם שלשים שקלים קנס. דהא היינו דדחי רבי חגיי דאין ראי' ממתניתין דשלשים של עבד כולן קנס הן. דאפשר לומר דרק מה שהוא יותר מדמי שוויי' הוא קנס. ואם הודה לא מיפטר אלא ממה שהוא משלם יותר על דמי שוויו. אבל כפי שוויו לאו קנס הוא ומשלם. והא דפטור מקרבן שבועה היינו משום דמיירי בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. וכל השלשים שקלים אינם אלא קנס. ועל קנס לא מיחייב קרבן שבועה. והשתא הרי כיון שאינו שוה כלום ליכא קנס כלל. ואין כאן אפי' תביעת קנס. אלא ודאי ע"כ מוכרח לכאורה מזה דאיכא תשלומי קנס אפי' בעבד שאינו שוה כלום. אבל ע"פ מה שביארנו גם מהתם לא מוכח מידי. משום שאפשר לומר דלרבי חגיי דמוקי לה במוכה שחין. ס"ל דעבד שמכרו רבו לקנס מכור. וא"כ נהי דמצד עצמו אין עבד מוכה שחין שוה כלום לעבדות. מ"מ שוה כסף מיהת משום דמזדבין לקנסא. ואין להקשות לפ"ז דא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי פטור מקרבן שבועה. כיון דמלבד הקנס אית בה נמי תביעת ממון מה ששוה למכרו לקנס. דזה ליתא. דפשיטא דבמקום תביעת הקנס לא שייכא כלל תביעת ממון מה שהיה שוה למכרו לקנס. ששתי תביעות אלו סותרות זא"ז. שאם היה מוכרו לקנס הרי לא היה מקבל אלא דבר מועט. וכיון שתובע עכשיו כל הקנס שלשים שקלים ואם יבואו עדים יתחייב הנתבע לשלם כל תביעתו. ע"כ אי אפשר לומר שאינו תובע אלא דבר מועט שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. ולא מיבעיא לר"ש דס"ל התם ריש פ"ה דשבועות גבי אנסת ופתית את בתי דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ. כמבואר התם בגמרא עיי"ש. דא"כ כ"ש כאן דודאי לא קתבע אלא קנס דקייץ. אלא אפי' לרבנן דס"ל התם דלא שביק אינש מידי דכי מודי בי' לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי בי' מיפטר עיי"ש. מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא התם בבושת ופגם דהוי ממון חשוב. ואפשר שהוא עולה יותר או עכ"פ לא פחות מן הקנס. ואפי' יהיה פחות מהקנס. מ"מ גם הוא ממון חשוב. משא"כ כאן דממון שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. אינו אלא דבר מועט. ודאי אפי' לרבנן לא שביק תביעת שלשים שקלים כסף ותבע דבר מועט. מה שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. ויותר אפשר לומר עפמש"כ הריטב"א ז"ל בשבועות ל"ח ע"ב וז"ל ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן. דלדברי חכמים לא קתבע אלא בושת ופגם משום דכי מודה לא מיפטר. והרי אמר לו אנסת ופתית את בתי. ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא. דאידך בושת ופגם מדין חובל בחבירו הוא. לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע. ומפרש טעמייהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מינייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודי בי' מיחייב. ואם כך הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי. הילכך ע"כ אית לי' למיתבע תרוייהו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הכא נמי לחכמים כיון דקאמר לו המית שורך את עבדי. ועיקר מה שנתחייב לו מן השם הזה אינו אלא קנס שלשים שקלים. דאידך דהיינו מה שהיה יכול לקבל מהמכירה לקנס. אינו אלא ריוח שגורם לו הקנס הזה. ותולדת הקנס הוא דהוי. וא"כ ע"כ אי אפשר לומר דלא קתבע אלא אותו ריוח שהיה בא לו ע"י גרמת הקנס ולא הקנס עצמו. וכאן ע"כ אי אפשר לומר דתרוייהו הוא תובע. כמו התם בבושת ופגם. דהרי הכא כשתובע הקנס שוב אין מקום כלל לתביעת מה שהיה יכול להרויח במכירה לקנס וכמשכ"ל. וא"כ ע"כ אין לנו אלא לומר דלא קתבע אלא הקנס בלבד. והילכך שפיר קתני במתניתין דפטור. והשתא א"כ שוב אין שום ראיה מדברי הירושלמי שם דאפי' אין העבד שוה כלום יתחייב עליו קנס שלשים שקלים. דהרי אע"פ שמצד עצמו אינו שוה כלום. לאוקימתא דרבי חגיי. מ"מ מיהת הרי הוא שוה כסף ע"י מכירה לקנס. וכן בב"ק פ"ד ה"ה קאמר בירושלמי בפשיטות בכל אתר את מחמיר בעבד יותר מן הכל שאפי' מוכה שחין נותן שלשים סלע עיי"ש. והרב פ"מ שם פי' על זה שאע"פ שאינו שוה אלא סלע נותן שלשים עיי"ש. ואשתמיטתי' סוגיא דגיטין שם דמבואר דמוכה שחין אינו שוה כלום. אבל לפמש"כ ניחא גם שם. דמ"מ הוא שוה סלע או דינר למכרו לקנס. ובסוגיא דגיטין שם קאי לפום מאי דבעי למימר אם מכרו לקנס אינו מכור. או בטריפה שאינו ראוי למכרו לקנס דלאו בר קנסא הוא. אבל בירושלמי שם לא מיירי בטרפה. וס"ל דאם מכרו לקנס מכור. וא"כ עכ"פ שוה הוא דבר מועט למכרו לקנס. אבל כשאינו שוה כלום אין ה"נ דלאו בר קנסא הוא כלל. ובהכי דברי הפ"מ נכונים אע"פ שלא נתכוון לזה: ואמנם עפ"ז יש מקום עיון על הרמב"ם ז"ל דכל היכא דמיבעיא לי' לתלמודא דידן ולירושלמי פשיטא לי'. דרכו לפסוק כפשיטותא דירושלמי. כמש"כ בכ"מ פ"ה מהלכות תרומות הט"ו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תרומות ה"ז דאע"ג דבתלמודא דידן הו"ל איבעיא דלא איפשיטא ריש פרק הערל יבמות ע"א ע"א מ"מ פסק לקולא. משום דבירושלמי שם פשיטא ליה דלא חשיב ערל עיי"ש. וכמ"ש התוס' שם ע' ע"א ד"ה הערל עיי"ש. וכמש"כ האחרונים ז"ל. והכי נמי אשכחן בדוכתי אחריני. וא"כ כאן אף ע"ג דבתלמודא דידן לא איפשיטא האיבעיא אם מכרו לקנס מכור או לא. מ"מ כיון דבירושלמי שם פשיטא ליה דמכור. אמאי פסק שם פכ"ג מהלכות מכירה דספיקא הוי עיי"ש. ואע"ג דמדברי רבי חגיי בירושלמי דכתובות ובשבועות שם אין הכרח כ"כ לומר דפשיטא ליה דאם מכרו לקנס מכור. דאפשר לומר דאף ע"ג דגם לדידי' מספקא ליה בהכי. מ"מ לדחויי מאי דקבעי התם למיפשט איבעיא דרבי יצחק אם שלשים של עבד כולו קנס או רק יותר מדמיו קנס ממתניתין דשבועות. קאמר ר"ת דאיכא למידחי דמיירי בעבד מוכה שחין דלא שוה כלום מצד עצמו. ומ"מ בר קנסא הוא משום ששוה כסף למכרו לקנס. ונימא דמכרו לקנס מכור. ומ"מ אין כאן תביעת ממון להתחייב קרבן שבועת הפקדון. מטעם שביארנו. אבל מ"מ ליכא למיפשט נמי מהך מתניתין דאם מכרו לקנס מכור. משום דאיכא למידחי לאידך גיסא. דלא מיירי במוכה שחין אלא בסתם עבד ששוה כסף מצד עצמו לעבדות. ומ"מ פטור מקרבן שבועה משום דשלשים של עבד כולו קנס. וזיל הכא איכא למידחי וזיל הכא איכא למידחי. והנך תרתי איבעיא לא מיפשטי מהך מתניתין. אבל מ"מ מההיא דב"ק שם ע"כ מוכרח דס"ל להירושלמי דליכא ספיקא בהכי כלל דודאי אם מכרו לקנס מכור. מדקאמר התם בפשיטות דאפי' בעבד מוכה שחין משלם שלשים שקלים. וא"כ הדבר קשה על הרמב"ם ז"ל דהו"ל למיפסק בפשיטותא דירושלמי דודאי אם מכרו לקנס מכור. אם לא דנימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפילו בעבד דלא שוה כלום איכא שלשים שקלים קנס. אלא דא"כ הדבר תמוה מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל דין זה כלל. ואדרבה מדבריו פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א משמע דס"ל דעכ"פ צריך שיהיה שוה דינר אחד. וכבר עמד מהריט"א בתשו' שם בזה והניח בצ"ע עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל לקושטא דמילתא לדינא דאם אינו שוה כלום לא מיחייבי בקנס. וכמו שביארנו דמסוגיא דגיטין שם וגם מהירושלמי ליכא ראיה איפכא. ושלא כמו שנקטו מהרי"ט אלגזי ז"ל שם ושאר אחרונים לדבר פשוט מסוגיא דגיטין שם דאיכא קנס אפי' בשאינו שוה כלום. והשתא א"כ עכצ"ל דמאי דנקט בירושלמי שם בפשיטות דאפי' עבד מוכה שחין דלא שוה כלום מצד עצמו בר קנסא הוא. ע"כ היינו משום דס"ל שאם מכרו לקנס מכור. וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות מכירה שס דספיקא דדינא הוא אם מכרו לקנס מכור או לא. וכתלמודא דידן דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. דבריו סותרין זא"ז לפי דרכו דכל איבעיא דלא איפשיטא בתלמודא דידן ואיפשיטא בירושלמי נקטינן כירושלמי: ומיהו אי משום הא לא קשה כ"כ. דאע"פ שכן כתב ג"כ בש"ך יו"ד סי' קמ"ה ס"ק א' לדעת הרמב"ם ז"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה להירושלמי משום מאי דמיבעיא ליה בתלמודא דידן עיי"ש. וכ"כ הרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ק דקידושין סי' ע"ב אליבא דהרמב"ם ז"ל עיי"ש. מ"מ בלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי דמוכח איפכא שפוסק כאיבעיא דתלמודא דידן אע"ג דלירושלמי פשיטא ליה. כמבואר בדבריו הלכות ברכות פ"ב הלכה י"ג ובהגהות מיימוני שם ובב"י או"ח סי' קפ"ח. וחלק בזה על הבה"ג ורבינו חננאל ז"ל ושאר גדולי הראשונים ז"ל שפסקו בזה כפשיטותא דירושלמי עיי"ש. וכ"כ בב"י יו"ד סי' של"ד לענין מנודה בנעילת הסנדל דאע"ג דבירושלמי ובתוספתא מבואר שאסור. מ"מ כיון דבתלמודא דידן מו"ק ט"ו ע"ב הוא איבעיא דלא איפשיטא אזלינן לקולא עיי"ש ובמש"כ הר"ן סופ"ק דתענית. וכן עוד בכמה דוכתי. וכבר העירו האחרונים על קצתן. ואכמ"ל בזה. ועדיפא מינה כתב הר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר הי"ב וז"ל כיון דלא איפשיטא בעיין בתלמודא דידן אין מוציאין ממון מספק. דהא מקח גופי' מדרבנן הוא שטובל וספיקא דרבנן לקולא. ואע"פ שבירושלמי אמרו וכו' אינו אוכל וכדתני בברייתא וכו'. מ"מ כיון דבתלמודא דידן לא הביאו אותה ברייתא לפשוט האיבעיא ממנה נראה שאינה עיקר. ולכך רבינו הרמב"ם ז"ל לא סמך עליה ולא על אותו ירושלמי. אלא על ספיקא דתלמודא דידן. וגבי ממונא הממע"ה. וגבי מעשר ספיקא לקולא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' היכא דבירושלמי פשיט לה מברייתא לא סמיך הרמב"ם ז"ל עלה במקום דלא איפשיטא האיבעיא בתלמודא דידן. וא"כ כ"ש כאן דאפי' לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין תשלומי שלשים של עבד אלא בעבד ששוה לפחות דינר אחד. ומ"מ לא פסק כפשיטותא דירושלמי דאם מכרו לקנס מכור. אלא דספיקא הוא כדאיבעיא להו בתלמודא דידן. אין בזה מקום קושיא כ"כ: אלא דעדיפא מינה איכא לאקשויי דאם איתא דבעבד שאינו שוה כלום ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. עכצ"ל לכאורה דהך איבעיא איפשטא גם בתלמודא דידן. מדאמרינן פ"ד דב"ק מ"ג ע"א אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו. כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. איתיביה אביי המית שורי את פלוני וכו' הרי זה משלם ע"פ עצמו. מאי לאו כופר. לא דמים. אי דמים אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. ואי דמים אמאי לא. א"ל יכילנא לשנויי לך רישא דמים סיפא קנס. מיהו שנויא דחיקא לא משנינא לך וכו' עיי"ש. ומתבאר מזה דלאביי פסיקא ליה דקנס דשלשים של עבד אין ולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. אבל בכדי דמי שוויו משלם ע"פ עצמו. וכדקאמר בפשיטות ואי דמים אמאי לא. וגם רבה קאמר יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס. מיהו שנויא דחיקא לא משנינא לך. הרי דגם לדידי' שפיר יש מקום לומר דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. ומאי דקתני סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. היינו רק מה שהוא יותר מכדי דמיו. אבל כדי דמי שוויו משלם ע"פ עצמו. אלא משום דשינויא דחיקא הוא משני ליה שינויא אחרינא. והדבר קשה דהרי ממתניתין דשבועות שם דתנן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. משביעך אני ואמר אמן פטור. ע"כ מוכח דאין דמים לעבד במקום קנס וכולו אינו אלא קנס. ואם הודה פטור לגמרי. דאל"כ אמאי פטור והא אית בה תביעת ממון. וכדמוכיח בירושלמי שם. ועכצ"ל דמוקמי לה בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. וכדדחי התם רבי חגיי. ואע"ג דבירושלמי שם דחי לה להך אוקימתא דרבי חגיי עיי"ש. מ"מ לתלמודא דידן אפשר דלא חייש להך דיחויא מטעם שביארנו במק"א. ואיכא למימר דס"ל הכי לקושטא דמילתא דמיתוקמא מתניתין במוכה שחין דלא שוה כלום. אלא דאכתי קשה דאם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס מכור הרי גם מוכה שחין הו"ל שוה כסף למכרו לקנס. והקושיא במקומה עומדת. ועכצ"ל דלאביי ורבה ס"ל דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. ומאי דמיבעיא להו התם פשיטא להו לדידהו. וא"כ הקושיא במקומה עומדת אמאי פסקו הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דספיקא הוא. וכסוגיא דגיטין שם דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. וכבר ראיתי בתשו' מהריט"א סי' ל"ג שעמד בזה והניחה בצ"ע. אלא דשם הקשה כן ביתר שאת לפמש"כ הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד דבשלשים של עבד משלם דמים ע"פ עצמו. וא"כ ע"כ ס"ל כדמוכח מתלמודא דידן בסוגיא דב"ק שם דפשיטא ליה דרק יותר מדמיו קנס. ומתניתין דשבועות שם ע"כ ס"ל דמיתוקמא בעבד מוכה שחין. וכדדחי רבי חגיי בירושלמי שם. ואע"ג דהתם דחי לה ומסיק דלא מיתוקמא מתניתין בהכי. מ"מ לתלמודא דידן אין זה מוכרח כמו שביאר שם מהריט"א ז"ל עיי"ש שדבריו נכונים בזה. והשתא א"כ קשה תרתי. חדא דהרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שבועות ה"ג הביא לישנא דמתניתין דהתם סתם. והו"ל לבאר בהדיא דלא מיירי אלא בעבד מוכה שחין דוקא דלא שוה כלום. כאוקימתא דרבי חגיי. ועוד דא"כ אמאי לא איפשיט בעיין דגיטין שם דאם מכר עבדו לקנס אינו מכור. והרי הרמב"ם ז"ל גופי' פסק בהלכות מכירה שם דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא עיי"ש בדבריו. ואמנם מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל ממש"כ בהלכות נזקי ממון שם. במח"כ שגה בזה. דבאמת אין שום רמז כלל בדברי הרמב"ם ז"ל שם דס"ל דבשלשים של עבד משלם דמים ע"פ עצמו. אדרבה מדברי הרמב"ם ז"ל שם מתבאר דגם הוא ס"ל דלא משלם כלום ע"פ עצמו משום דכולו קנס. ולא כתב שם דמשלם דמים בעבד אלא בשלא בכוונה ע"פ עדים שאינו בתורת קנס כלל עיי"ש בדבריו. והיינו כדס"ל לרבה התם. וא"כ פסק בזה כירושלמי שם. וכמו שביארנו לעיל פרשה י"ד עיי"ש. וא"כ ממילא לא קשה נמי מידי בדבריו בהלכות שבועות שם כמבואר: ומיהו על הראב"ד ז"ל שם ודאי יש מקום להקשות כן. דהרי בדבריו בהלכות נזקי ממון שם מבואר דס"ל דמשלם ממון בשלשים של עבד ע"פ עצמו עיי"ש. ומ"מ לא השיג בזה על הרמב"ם ז"ל לא בהלכות שבועות שם ולא בהלכות מכירה. וא"כ מבואר דגם דעתו ז"ל בזה כדעת הרמב"ם דאפילו בעבד שאינו מוכה שחין פטור מקרבן שבועה. וגם ס"ל דהאיבעיא דגיטין שם לא איפשיטא. והם דברים סותרים זא"ז כמו שהקשה מהרי"ט אלגזי ז"ל שם על הרמב"ם. ומ"מ לענין האיבעיא אם מכרו לקנס אם הוא מכור או לא. שפסק הרמב"ם ז"ל דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. ודאי גם בדברי הרמב"ם ז"ל קשה. דכיון דמסוגיא דב"ק שם מוכח דפשיטא להו לאמוראי דהתם דאם מכרו אינו מכור. הו"ל להרמב"ם ז"ל למיפסק הכי. וככל איבעיא דלא איפשיטא בדוכתה ואיפשיטא בדוכתא אחרינא. ועי' מש"כ הרב מל"מ פ"ד מהלכות תרומות ה"ב. ואמאי פסק בהלכות מכירה שם דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. וקשיא טובא לכאורה. ואין לומר דאיכא למידחי דמתניתין דשבועות מיירי במנוול ומוכה שחין והוי נמי טרפה. דלא שייכא ביה מכירה לקנס. וכדמוקמינן בסוגיא דגיטין שם ברייתא דיליד בית ומקנת כסף. דזה ליתא. דהרי כיון דטרפה לאו בר קנס הוא כלל משום דגברא קטילא הוא. וכדפירש"י בסוגיא דגיטין שם עיי"ש. א"כ נהי דשפיר מיתוקמא בהכי ברייתא דהתם דמיירי לענין אכילת תרומה. אבל מתניתין דשבועות שם דמיירי לענין תביעת קנס ודאי לא מיתוקמא בהכי. כיון דבטרפה ליכא תורת קנס כלל: איברא דבעיקר מאי דמבואר בסוגיא דגיטין שם דבעבד טרפה ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. הדבר תמוה מאוד מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה. וכן שאר כל הראשונים ז"ל לא הביאו דין זה. ולא ראיתי מי שיתעורר בזה. והנראה בזה ע"פ מאי דעיקר פירש"י ז"ל שם תמוה דמה בכך דגברא קטילא הוא. הא כיון דאינו אלא קנסא בעלמא שפיר אפשר לומר דאפילו טרפה בכלל תורת קנס אע"ג דהו"ל גברא קטילא. ובפרט אם נימא כמו שהחליטו כל האחרונים ז"ל דאפילו בעבד שאינו שוה כלום מיחייב שלשים שקלים קנס. ולכן היה נראה לכאורה לומר דהיינו טעמא משום דכיון דבטרפה אין השור בסקילה. כמבואר פ"ד דב"ק מ"א ע"א ובסנהדרין ע"ח ע"א אין הבעלים משלמים קנס ואתיא ההיא סוגיא אליבא דר"ל דאמר בב"ק שם מ"ג ע"א דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים עיי"ש. ולפ"ז כיון דהרמב"ם ז"ל פסק פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ט דלא כר"ל. אלא כר"י דפליג עלי' התם עיי"ש. הילכך שפיר דחה דין זה מהלכה דלדידן דקיי"ל כר"י גם טרפה אע"פ שאין השור בסקילה מ"מ בעלים משלמין קנס. אבל זה לא יתכן. דמלבד שאינו נראה לאוקמי סתמא דתלמודא שלא כהילכתא. בלא"ה הרי נמצא לפ"ז דלא נדחה מאי דהוה בעי למיפשט מההיא ברייתא דאם מכרו לקנס אינו מכור אלא לר"ל. אבל לר"י דקיי"ל כוותי' איפשטא שפיר מההיא ברייתא דאם מכרו לקנס אינו מכור. כיון דלדידי' טרפה נמי בר קנסא הוי. וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י. וגם פסק דהך איבעיא לא נפשטה. דבריו סותרים זא"ז. ולכן נראה ע"פ מאי דבלא"ה מסוגיא דהתם גופא ודאי לא משמע כלל כפירש"י ז"ל. דעל מאי דקאמר ואס"ד אם מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. קאמר אין איכא עבד טרפה. משמע ודאי דלא קאמר אלא אין איכא עבד טרפה דלא מזדבין לקנסא. אע"ג דודאי בר קנסא הוא. דאם איתא דטרפה לאו בר קנסא הוא כלל. הו"ל למימר הכא במאי עסקינן בטרפה דלאו בר קנסא הוא. אבל מלישנא דקאמר אין איכא עבד טרפה. משמע ודאי שלא בא אלא להשיב על שאלתו ששאל מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ועל זה השיב לו אין איכא עבד כזה. אבל לא בא לחדש דין חדש לגמרי דאיכא עבד דלאו בר קנסא הוא כלל. ובאמת דמלשון רש"י ז"ל משמע דלא היתה גירסתו כגירסא שלפנינו שם. ולפי גירסתו שפיר פירש כפירושו עיי"ש היטב. אבל לפי הגירסא שלפנינו ע"כ לא יתכן לפרש כן. ולכן נראה דהרמב"ם ז"ל וסייעתו לא ס"ל כפירש"י ז"ל. אלא הכי קאמר אין ודאי איכא עבדא דאע"ג דבר קנסא הוא מ"מ לא מזדבין לקנסא. דאיכא עבד טרפה ששום אדם לא יקנהו לקנס משום דכל יום ויום עומד למות. ומסתמא דמילתא ימות מיתת עצמו קודם שיקרה מקרה שימות ע"י נגיחת שור. ובפרט דטרפה שהוא אדם חולה מחלה כזו. אינו רגיל להמצא במקום שורים נוגחים. ולגבי' דידי' מקרה כזו רחוקה מאוד ולא שכיחא כלל. ולהכי גם מצד זה עבד כזה אינו שוה כלום. ושפיר קתני התם בברייתא דמשכחת לה עבד שאינו שוה כלום. ולפ"ז אין שום חילוק לענין תשלומי שלשים שקלים קנס בין טרפה לבריא. ובאמת שלא נמצא רמז לחידוש זה בשום דוכתא כלל. ובודאי דלריש לקיש דדריש התם מקרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. טרפה נמי כיון שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אבל למאי דקיי"ל כרבי יוחנן דאע"פ שאין השור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. ולאו הא בהא תליא. ודאי גם בעבד טרפה משלם בעל השור שלשים שקלים קנס. ויפה עשו הרמב"ם ז"ל וסייעתו שלא הביאו שום חילוק בזה בין טרפה לשאינו טרפה: ומעתה עפ"ז שוב אין שום ראיה כלל ממתניתין דשבועות שם לומר דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. משום דאיכא לאוקמי מתניתין דמיירי בעבד מוכה שחין וגם הוא טרפה. דלא חזי לא למיקם קמי' ולא למכרו לקנס. אע"ג דבר קנסא הוא כשאר עבדים. וכדמוקמינן לברייתא בסוגיא דגיטין שם. ועבד כזה ודאי אינו שוה כלום. והילכך כשתבעו ואמר המית שורך את עבדי אין בתביעתו שום תביעת ממון כלל. והילכך שפיר קתני דפטור. אבל ודאי בעבד שאינו טרפה אפי' הוא מוכה שחין שאינו שוה מצד עצמו כלום. מ"מ כיון ששוה מיהת ממון למכרו לקנס. לעולם אימא לך דאם מכרו לקנס מכור. וא"כ יש בה תביעת ממון כדי שוויו במכירה לקנס. וחייב עלה קרבן שבועה. ובלא"ה נראה דע"כ לאוקימתא דרבי חגיי בירושלמי שם דלא בעי למיפשט ממתניתין דהתם דשלשים של עבד כולו קנס ומוקי לה בעבד מנוול ומוכה שחין דלא שוה כלום. עכצ"ל דהוי נמי טרפה אפילו אם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. דהרי בלא"ה קשה טובא לכאורה בסוגיא דגיטין שם דבעי למיפשט מברייתא דהתם דאם מכרו לקנס אינו מכור משום דאס"ד מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ותמיהא לי הרי אפילו אם תמצא לומר דמכרו לקנס אינו מכור אין זה משום שאין העבד שוה כלום אפילו משום הקנס שמשלמין במיתתו ע"י נגיחה. אלא משום דהו"ל מכירת דבר שלא בא לעולם. וכמבואר התם עיי"ש. ואטו כל דבר שעדיין לא בא לעולם אינו שוה ממון מצד עצמו. ואם אמר מה שאירש מאבא מכור לך דקיי"ל דלא אמר כלום. משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם. אטו למוכר הירושה אפי' הגדולה שבגדולות אינה שוה כלום. אלא משום דאין המכירה נתפסת בדבר שלא בא לעולם אמרינן דאין מכירתו מכירה. וכן בכל כיו"ב. וא"כ עכ"פ לגבי המוכר גופי' דשלו הוא פשיטא דהו"ל דבר השוה כסף לפי ערכו. אלא דלמכרו לאחרים אינו יכול משום דעכשיו אין כאן דבר שתחול עליו המכירה קנין. וא"כ נהי דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. מ"מ אכתי תקשה מי איכא עבדא דלא שוה כלום מיהת לרבו גופיה משום תשלומי הקנס שיקבל כשיומת ע"י נגיחת שור. והרי אם היתה המכירה מהניא היו הרבה קופצים לקנותו לקנס זה. והוה חשבינן ליה שוה כסף. וא"כ מה לי אחרים ומה לי הבעלים עצמן. והרי בההיא ברייתא לענין שיאכילנו רבו בתרומה. לגבי רבו גופיה מצרכינן קרא להתיר שיאכיל לעבדו שאינו שוה כלום. והרי לגבי רבו גופיה כל העבדים שוין כסף מיהת משום הקנס שלהם. וא"כ היכי בעי למיפשט מינה דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. הרי בהכי אכתי הקושיא לא מיפרקא. ועכצ"ל דודאי הוה מצי למימר ליה ולטעמיך. ולא קאמר. כדאשכחן כיו"ב בדוכתי טובא ולמסקנא דמוקי לה במנוול ומוכה שחין וטרפה. גם זה לק"מ כמבואר: ועפ"ז אפשר לומר למה שהקשינו לעיל אם נימא דטעמא דעבד טרפה לאו בר קנסא הוא. היינו משום דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים וכריש לקיש. וא"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דאפי' כשאין השור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים. איפשיטא האיבעיא דאם מכרו לקנס אינו מכור. וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י ואעפ"כ פסק דהאיבעיא לא איפשיטא נמצאו דבריו סותרין זא"ז. אבל לפמש"כ עכשיו י"ל דהרי אפי' אם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. אכתי לא מיתרצא בהכי ברייתא דקתני דמשכחת לה עבד שאינו שוה כלום וכדכתיבנא. וא"כ אפי' למאי דקיי"ל כר"י לא מיפשיטא איבעיא זו. דהרי ע"כ הא דאינו שוה כלום. אינו משום דאם מכרו לקנס אינו מכור. דהא בברייתא לגבי בעלים עצמן מיירי. ולבעלים עצמן ודאי שוה כסף הוא לקנס. אפי' את"ל שאינו מכור לאחרים. ועכצ"ל דמאי דקתני בהך ברייתא שאינו שוה כלום היינו רק לומר דמצד עצמו דהיינו משום עבדות. אינו שוה כלום. וכגון מנוול ומוכה שחין. אבל מצד הקנס ודאי ע"כ אי אפשר שלא יהיה שוה מיהת דבר מועט. וא"כ ליכא למיפשט מינה מידי. ובגמרא ודאי הוה מצי למידחי הכי. אלא משום דאליבא דריש לקיש מיתרצא ברווחא טפי. דאפשר לאוקמה בטריפה מתרץ ליה הכי. אבל אין הכי נמי דע"כ גם לר"י ליכא למיפשט מידי מהך ברייתא. וא"כ גם לפ"ז אין דברי הרמב"ם ז"ל סותרין זא"ז. ועכ"פ מתבאר עפ"ז דכל עבד שהוא בר קנס אפי' אם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. מ"מ שפיר חשוב שוה כסף אצל הבעלים עצמן. אע"פ שהוא מנוול ומוכה שחין ומצד עצמו אינו שוה כלום. מ"מ משום הקנס הרי הוא שוה כסף לרבו. וא"כ ע"כ מאי דדחי רבי חגיי דמיתוקמא מתניתין דשבועות במוכה שחין דלא שוה כלום. היינו בשהיה ג"כ טרפה. דאל"כ נהי דלעבודת עבד אינו שוה כלום. מ"מ הרי מצד הקנס הו"ל לבעלים שוה ממון. ואכתי יש כאן תביעת ממון. והא דלא מסיק הכי בהדיא בירושלמי אין בזה קושיא כ"כ. חדא דדרך הירושלמי בכיו"ב לקצר כידוע. ועוד דבלא"ה דחי לה התם להך אוקימתא דרבי חגיי לפי שיטת הירושלמי כמשכ"ל: ועכ"פ מתבאר דממתניתין דשבועות שם אפי' למ"ד דשלשים שקלים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. ליכא למיפשט דמכרו לקנס אינו מכור. וא"כ ליכא מזה שום קושיא להרמב"ם והראב"ד ז"ל. אלא דכל זה אינו אא"כ נימא דאפי' עבד שאינו שוה כלום מכל צד הו"ל בר קנסא. אבל אם איתא דכל שאינו שוה כלום אפי' מצד הקנס. לאו בר קנסא הוא כלל. ופטור בעל השור לגמרי. א"כ ע"כ לא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה דלא שוה כלום אפי' לקנס. כיון דעבד כזה לאו בר קנסא הוא כלל. ואפי' תביעת קנס לית ביה. וא"כ מאי קמ"ל מתניתין דעל שבועה כזו פטור מקרבן שבועה. כיון שאין כאן שבועת תביעת שום ממון כלל אפי' של קנס. ועכצ"ל דלא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה. ובדוקא נקט רבי חגיי מוכה שחין. דלא מיתוקמא אלא במוכה שחין שאינו טרפה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי קתני דפטור מקרבן שבועה. כיון דעכ"פ אי אפשר שלא יהיה שוה ממון מצד הקנס. לא מיבעיא אם מכרו לקנס מכור. אלא אפי' אם אינו מכור. מ"מ אכתי לגבי האדון גופי' חשיב מצד זה שוה ממון כמו שנתבאר. ויש בה תביעת ממון בכדי שוויו לקנס. מיהו לפי מה שכבר ביארנו לעיל דע"כ מה ששוה העבד מצד מכירתו לקנס אינו בכלל תביעתו. וכ"ש מה שהוא שוה מצד הקנס להאדון גופי'. אין מזה שום הכרע לומר שאפי' אין העבד שוה כלום נמי הו"ל בר קנסא. דאיכא למימר דודאי לא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה. ורבי חגיי מוכה שחין דוקא נקט. ומ"מ לא תקשה דהו"ל תביעת ממון גמור ואמאי פטור. משום דממון זה שהוא שוה מצד הקנס אינו בכלל תביעתו. וא"כ תביעתו אינה אלא בקנס שלשים שקלים בלבד. ולהכי שפיר קתני במתניתין דפטור. אבל ודאי בעבד מנוול ומוכה שחין והוא טרפה. לעולם אימא לך דלאו בר קנסא הוא. שהרי אינו שוה אפי' דינר אחד. ועפ"ז עיקר הקושיא מעיקרא ליתא על הרמב"ם והראב"ד ז"ל. דהרי אפי' לסוגיא דב"ק שם דמשמע דשלשים של עבד רק יותר מדמיו הוא קנס. וא"כ מתניתין דשבועות לא מיתוקמא אלא בעבד מוכה שחין. מ"מ ליכא למיפשט מינה דמכרו לקנס אינו מכור. משום דאפי' את"ל מכור שפיר קתני דפטור מקרבן שבועה. משום דמה ששוה למכרו לקנס אינו בכלל תביעתו ואין בכלל תביעתו אלא קנס בלבד. ואין שבועתו שבועת כפירת ממון. דאי מודה מיפטר. ולכך לא מיחייב עלה קרבן שבועה. ובלא"ה ע"כ מוכרח כן. דהרי אפי' אי מכרו אינו מכור אכתי שוה ממון משום קנס להאדון גופיה וכמשכ"ל. וע"כ היינו משום שאין זה בכלל תביעתו מטעם שביארנו. אלא דלפ"ז הא דמשני בסוגיא דגיטין שם איכא עבד טריפה. היינו כפירש"י דטרפה לאו בר קנסא הוא כלל. אף כי לא מטעמיה דרש"י ז"ל שפירש משום דגברא קטילא הוא. אלא משום דלא שוה כלום. וא"כ עכ"פ מבואר להדיא בגמרא דמנוול ומוכה שחין והוא טרפה לאו בר קנסא הוא. וא"כ הדרא קושייתנו דלעיל לדוכתה. אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה המפורש להדיא בסוגיא דגמרא שם. וע"כ מוכח מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפי' אינו שוה כלום נמי בר קנסא הוא. ומאי דמשני התם אין איכא עבד טריפה. היינו רק לומר דטרפה לא מזדבין לקנס מטעם שביארנו לעיל. והילכך שפיר קתני בברייתא דהתם דאיכא עבד שאינו שוה כלום. דעבד טרפה אפי' למכרו לקנס לא שוה כלום אע"ג דבר קנסא הוא משום דליכא מי שקונה עבד טרפה לקנס. אלא דהדבר קשה שכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי. אדרבה מדבריו משמע דכל שאינו שוה לפחות דינר אחד ליכא תשלומי קנס. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי כעת בזה. ומ"מ מתבאר דליכא קושיא על הרמב"ם והראב"ד ז"ל ע"פ סוגיא דב"ק שם דהו"ל למיפסק להלכה דאיפשיטא האיבעיא דמכרו לקנס אינו מכור. דאין זה מוכרח וכמו שנתבאר. ובלא"ה לפמש"כ לעיל פרשה י"ד ליכא קושיא מסוגיא דב"ק שם עיי"ש היטב ואין להאריך בזה יותר: ועכ"פ נתבאר דאין שום הכרח כלל מסוגיא דגיטין שם לומר דאיכא קנס אפי' בעבד שאינו שוה כלום. ולא כמו דנקטו האחרונים ז"ל כדבר פשוט ומבואר בההיא סוגיא דהתם דאע"פ שאינו שוה כלום ישנו בדין קנס שלשים שקלים. ואין זה מוכרח כלל כמו שנתבאר. אם כי יש אתי עוד לדון בזה מכמה צדדים. כמו שיתבאר עוד לפנינו בזה. ואין להם על מה שיסמכו. ומדברי הראשונים ז"ל איפכא משמע כמו שיתבאר. ומדברי הירושלמי שהבאתי ג"כ לא מוכח מידי כמו שנתבאר לעיל. וגם מלשון המכילתא שהבאתי לעיל וכן הוא בפסיקתא זוטרתא ובפירש"י פ' משפטים משמע שאין קנס אלא בעבד ששוה לפחות דינר אחד. וכן פירש"י ז"ל בכל דוכתי. כמו בכתובות מ"א ע"א ובב"ק ט"ו ע"ב ובשבועות ל"ו ע"ב עיי"ש. וכן הרע"ב ז"ל סופ"ג דכתובות כתב שאף ע"פ שאינו שוה סלע נותן שלשים עיי"ש. ומשמע דסלע אינו שוה. אבל עכ"פ בעינן שיהא שוה פחות מסלע. וכפי הנראה צ"ל אינו שוה אלא סלע. כלישנא דרבא וברייתא דפ"ד דב"ק מ"ב ע"ב עיי"ש. ואיך שיהיה עכ"פ משמע דס"ל דאם אינו שוה כלום אינו משלם קנס. וכן משמע מדברי הסמ"ג עשין ס"ז עיי"ש. ועפ"ז מתבאר מה שפירש"י ז"ל פרשת משפטים על מאי דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. וכתב שם וז"ל כסף שלשים שקלים יתן גזה"כ הוא בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר עכ"ל. וכתב על זה הרא"ם ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה. שהרי מקרא מלא הוא כסף שלשים שקלים לא פחות ולא יותר. לא שנא שוה פחות מזה ל"ש שוה יותר מזה. א"ת שבא להודיענו שהיא גזרה ואין בזה טעם. הרי בערכין כמו זה ולא כתב הרב שם כלום עכ"ל עיי"ש. ושאר המפרשים החרישו כאן ולא תירצו כלום. אלא שהרב צידה לדרך שם כתב על זה וז"ל ואני אומר שאין טענתו נופלת על רש"י כי אם על המשנה שלמה בפרק יש בערכין אשר משם לקח רש"י דברים אלו. דתנן התם יש בשור המועד שהמית את האדם להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע וכו'. והא דלא פירש"י כלום גבי ערכין. משום שסמך על מה שפירש כאן עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו נכונים כלל דודאי על המשנה אין שום טענה בזה כלל. דאורחא דתנא דמתניתין למיתני גם מה שמפורש בקרא. אבל פירש"י דקאי על הקרא גופיה. ודאי לא היה לו לחזור ולשנות מה שמפורש בקרא בלא שום צורך. גם עיקר דבריו שכתב דמקור דברי רש"י אלו הוא ממתני' דערכין שם. אין זה אמת. כמתבאר מלשון רש"י ולשון המשנה שם. ויותר היה לו לומר דמקורו הוא מתניתין דב"ק שם שקרוב יותר ללשון רש"י. אבל גם זה ליתא. ומקור דברי רש"י אינו אלא מהמכילתא שם במקומו עיי"ש. ואף דגם ברייתא דמכילתא קאי על הקרא גופי'. מ"מ על המכילתא לק"מ. דכל עיקרו לא בא שם אלא לתרץ למה איצטריך קרא למיכתב דין עבד ואמה בפ"ע. כיון דכבר כתיב והמית איש או אשה. וגם עבד ואמה בכלל. וכדקתני בהדיא התם אם עבד יגח השור או אמה. אף עבד ואמה בכלל והמית איש או אשה. והרי הכתוב מוציאו. להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאם יפה מאה מנה וכו'. ולהחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר וכו' עיי"ש. וא"כ על המכילתא ליכא שום קושיא. אבל על פירש"י יפה הקשה הרא"ם ז"ל. אבל נראה דרש"י ז"ל לטעמיה אזיל. דמשמע בכל דוכתי דס"ל דבעבד שאינו שוה כלום ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. וזהו שבא רש"י ז"ל לחדש כאן. דעכ"פ צריך שיהיה שוה דינר אחד. כדקתני במתני' דב"ק ובמכילתא שם. וכן מתבאר מדברי החזקוני פ' משפטים שכתב וז"ל ולפי שרגילותו של עבד להיות מצוי בין בהמות לשמרן וליתן להן אכילתן. ופעמים שממיתים אותו ואתו לאינצויי. זה אומר כך וכך הי' שוה עבדי. וזה אומר לא היה שוה רק כך וכך. לכך נתן במיתתן קצבה שלשים שקלים. אבל בבן חורין מילתא דלא שכיחא היא עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דלא אמרה תורה כסף שלשים שקלים יתן אלא בעבד ואמה שהם שוים ממון. ושייך בהם ריב ודין ודברים בין בעלי הדין כמה היו שוים. אבל מנוול ומוכה שחין שאינו שוה כלום. ולא שייכי בו שום דין ודברים בערך דמיו. שהרי אין לו דמים כלל פטור מקנס לגמרי: והכי נמי נראה להביא ראיה מדתניא בתוספתא פ"ד דב"ק כל שחייב בבן חורין חייב בעבדים. בין בכופר בין במיתה. כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים בין בכופר בין במיתה עיי"ש. והשתא כיון דבבן חורין מנוול ומוכה שחין שאין שוה כלום אינו בתורת תשלומי כופר. וכדתנן בהדיא במתני' דערכין י"ד ע"ב המית בן חורין נותן שורו עיי"ש. ומבואר מזה שאם אינו שוה כלום פטור לגמרי. וכן מבואר בכל דוכתי ובירושלמי כמשכ"ל. ע"כ אית לן למימר דגם בשלשים של עבד דינא הכי. שאם אין העבד שוה כלום אינו בתורת שלשים שקלים קנס. כדקתני התם כל שחייב בבן חורין חייב בעבדים בין בכופר בין במיתה. כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים בין בכופר בין במיתה. ואם איתא דאפי' אין העבד שוה כלום ישנו בדין שלשים שקלים קנס. נמצא דאע"פ שבבן חורין כיו"ב אינו בתשלומי כופר. בעבדים חייב בשלשים שקלים. והרי כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים. והנה מקצת מברייתא זו מייתי בסוגיא דפ"ד דב"ק מ"ג ע"ב. דפריך מינה לרבה דאמר דבעבד כי היכי דאינו משלם קנס ע"פ עצמו הכי נמי אפילו דמים לא משלם ע"פ עצמו. ומתיב רב שמואל ב"ר יצחק מדתניא כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה. כופר בעבד מי איכא. אלא לאו דמים. ומשני הכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה ע"פ עדים כופר חייב בעבד קנס. וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה ע"פ עדים דמים. חייב בעבד שלא בכוונה ע"פ עדים דמים עיי"ש. ועכ"פ גם לפ"ז הך כללא קאי בדוכתי' דכל שחייב כופר בבן חורין חייב בעבד קנס. וכל שפטור בבן חורין מכופר. פטור גם בעבד משלשים שקלים קנס. וא"כ כשאינו שוה כלום דפטור בבן חורין מכופר פטור גם בעבד מקנס. וזו ראי' נכונה ומוכרחת: אלא שיש לי מקום עיון בזה מדאמרינן פ"ג דכתובות מ' ע"א ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי. אמר ר"ז יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים. א"ל אביי א"ה גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים. עבד עושה מעשה מחט שלשים. אלא אמר ר"ז אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים. בעל פגומה חמשים. א"ל אביי א"ה גבי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים עבד מוכה שחין שלשים. אלא אמר אביי וכו' עיי"ש. וסוגיא זו איתא נמי פ"ג דערכין ט"ו ע"א עיי"ש. הרי דפסיקא ליה לאביי דאפילו עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. בר קנסא הוא. ואין לומר דאע"ג דמצד עצמו לאו שוה ממון הוא. מ"מ הו"ל מיהת שוה ממון למכרו לקנס. וס"ל דאם מכרו רבו לקנס מכור. דא"כ אמאי פסקו הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים דהך איבעיא לא איפשיטא. והא אע"ג דלא איפשיטא בדוכתה איפשיטא בסוגיא דכתובות ובערכין שם וכל כיו"ב הו"ל איבעיא דאיפשיטא וכמשכ"ל. איברא דלפי מה שביארנו לעיל דאפילו נימא דאם מכרו רבו לקנס אינו מכור. מ"מ כיון דאין זה אלא משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם אין מנוול ומוכה שחין חשוב משום כך עבד שאינו שוה כלום. שהרי עכ"פ אצל רבו גופי' הו"ל משום כך שוה ממון. דמה לי אחרים מה לי רבו גופי'. ובסוגיא דפרק השולח שם דחשיב ליה למוכה שחין עבד שאינו שוה כלום. היינו רק משום דמיירי התם בטרפה. דאפילו אם איתא דמכרו רבו לקנס מכור אינו שוה כלום. דגם מצד זה לאו ממון הוא מטעם שנתבאר. לא שנא לאחרים ולא שנא לרבו גופי'. אבל בסוגיא דכתובות ובערכין שם לא מיירי בטרפה. ולהכי פשיטא לי' לאביי דבר קנסא הוא. כיון דאפילו אם מכרו לקנס אינו מכור. הרי חשיב שוה ממון לרבו גופי' מיהת משום הקנס. ואדרבה גם מההיא דהתם יש להוכיח שאם אינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא. מדפריך אביי אשינויא קמא דר"ז. יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים עבד עושה מעשה מחט שלשים. ואם איתא דאפילו עבד דלא שוה כלום ואינו עושה שום מלאכה כלל בר קנסא הוא. קשה דהו"ל לאלומי קושייתו טפי. ולימא יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים. עבד דלא שוה כלום שלשים. אלא ודאי עבד כזה לאו בר קנסא הוא כלל. וכיון דעכ"פ שוה ממון מיהת בעינן. לכך נקט עושה מעשה מחט. דגם הוא שוה מעט. וממילא מובן דלאו דוקא. דה"ה אם אינו שוה אלא פחות מזה בר קנסא הוא. ומ"מ שוה ממון בעינן. דבלא"ה לאו בר קנסא הוא כלל. וע"פ זה אתו שפיר דברי התוס' ריש ערכין בהא דאמרינן התם הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין. סד"א נדר בערכך כתיב. כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין. קמ"ל נפשות כל דהו. וכתבו בתוס' ד"ה לאיתויי וכו' וז"ל. משמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. ויש להקשות דהא מיבעיא ליה בפרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס מהו. אלמא אית ליה דמים. וי"ל דהכא בטרפה איירי עכ"ל עיי"ש. וכבר נתקשו המפרשים שם היכי מוכח משם דמנוול ומוכה שחין אית ליה דמים. הא מיבעיא לן התם אם מכור או לא. ואם אינו מכור הרי אין לו דמים. ולא היה להם להקשות אלא אמאי לא קפשיט האיבעיא מהכא דאינו מכור. דאל"כ הרי אית ליה דמים. וקצתם נדחקו לפרש דבאמת זו היא כוונתם. אבל מלשון התוס' לא משמע הכי. אלא ס"ל דמשם מוכח דודאי אית לי' דמים. אבל לפמש"כ דבריהם נכונים כפשוטן. וכוונתם דמדמיבעיא לן התם אם מכרו רבו לקנס מכור. ובעי התם למיפשט מדתניא דאיכא עבד שאינו שוה כלום. ואס"ד מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ומזה מבואר דבכך מיחשב בר דמים. וא"כ אפילו את"ל דאם מכרו לקנס אינו מכור. עכ"פ הו"ל שוה ממון לגבי רבו גופי' שהוא קנוי לו לקנס. והא דקבעי התם למיפשט מזה דמכרו לקנס מכור. עכצ"ל דאיה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובתר דמסיק דמיירי בטרפה ניחא וכמשכ"ל. וא"כ הכא דמיירי במנוול ומוכה שחין ולא בטרפה. בר דמים הוא. ואמאי קאמר שאינו בדמים. ועל זה תירצו שפיר דהכא נמי מיירי בטרפה דגם מצד זכות דקנס לאו בר דמים הוא. עכ"פ מתבאר דמסוגיא דכתובות ודערכין שם אין הכרע לומר דגם אם אינו שוה כלום בר קנסא הוא. אדרבה איפכא משמע מהתם: וראיתי להרמב"ם ז"ל במורה ח"ג פרק מ' שכתב טעם לשלשים של עבד וז"ל ושם דמי העבד בכלל. חצי נזק בן חורין בכלל. שאתה תמצא ערכי אדם שמרובה בהן ששים שקלים. ודמי העבד כסף שלשים שקלים עכ"ל עיי"ש. ודבריו מבוארים דס"ל דעכ"פ אין קנס אלא בעבד שהוא בר דמים. אלא שהתורה נתנה קצבה דרך כלל לכל העבדים בין ששוה מעט או הרבה. החצי מדמי בן חורין שנתנה לו תורה קצבה דרך כלל ששים שקלים. בין ששוה מעט או הרבה. ואף דדבריו ז"ל תמוהים מאוד. כמו שכבר הרגישו רבים בזה. שהרי המרובה שבערכין אינו ששים שקלים אלא חמשים. ורצו לשבש דבריו ולהגיה בענין שכוונתו דשלשים דעבד הוא כמרובה שבערכי אשה שהוא שלשים שקלים. ובאמת שכן כתב בחזקוני פ' משפטים ומשום דעבד דינו כאשה עיי"ש. אבל דברי הרמב"ם אי אפשר להגיה באופן זה כמבואר. ובלא"ה תמוהים דברי הרמב"ם ז"ל שם. דמבואר מדבריו דס"ל דהערכין הם ע"פ מה ששוה אדם בינוני. וזה תמוה מאוד דהא אפילו אינו שוה כלום ואין לו שום דמים. ערך שלו הוא ככתוב בפרשת ערכין בקרא. וכדאמרינן ריש ערכין עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם גופי' פ"א מהלכות ערכין ה"ח עיי"ש. עכ"פ מתבאר מדבריו דס"ל דאין שלשים שקלים קנס אלא בעבד ששוה ממון. ויש איזה היזק לרבו במיתתו. כמש"כ ושם דמי העבד בכלל חצי נזק בן חורין וכו'. וזהו כדעתו. כדמשמע ג"כ מדבריו בשאר דוכתי כמשכ"ל. ועי' להר"י אברבנאל ז"ל פ' משפטים שכתב טעם אחר לתשלומי שלשים שקלים דעבד. ע"פ מאי דס"ל ג"כ כדעת האחרונים ז"ל דאפי' אם אינו שוה כלום איכא תשלומי שלשים שקלים קנס עיי"ש בדבריו. וכבר נתבאר דאין שום יסוד לזה. ואדרבה איפכא מוכח מהתוספתא וסוגיא דפ"ד דב"ק שם ומסוגיא דכתובות ודערכין שם. אלא דיש לפקפק בההיא דכתובות ובערכין שם. דכיון דעכ"פ עבד מוכה שחין מצד עצמו אינו שוה כלום. ואינו שוה ממון אלא מצד מכירתו לקנס. או מצד מה ששוה ממון לרבו גופי' משום שקנוי לו לקנס כמו שנתבאר. א"כ הדבר קשה דאם איתא דעבד שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא מדינא. היכי יתכן לומר דמוכה שחין להכי הוא בר קנסא משום דעכ"פ שוה הוא ממון למכרו לקנס. או לרבו גופי' משום הזכות שיש לו בו לקנס. כיון דעל הקנס גופי' אנו דנין. דהרי אי לאו שחידשה תורה דין תשלומי קנס לא היה מוכה שחין שוה כלום. וא"כ אית לן למימר דמוכה שחין אינו בתורת קנס כלל. וממילא לא שייך בו קנין לקנס שיהא חשוב מצד זה שוה ממון. אלא ע"כ מוכח משם דאפילו אינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. מיהו גם לזה היה אפשר לומר דאדרבה משם איפכא מוכח. דהרי מדנקט בסוגיא דפרק השולח וכן בסוגיא דריש ערכין מנוול ומוכה שחין. משמע דאיכא מוכה שחין שאינו מנוול. ודוקא מנוול ומוכה שחין הוא דאינו שוה כלום. אבל מוכה שחין שאינו מנוול שוה מיהת דבר מועט. וא"כ התם בסוגיא דכתובות ובערכין דלא נקט אלא מוכה שחין בלבד הו"ל שוה ממון. וא"כ מדנקט מוכה שחין בלבד ולא נקט מנוול כדי לאלומי קושייתו טפי. משמע דודאי עבד מנוול ומוכה שחין לאו בר קנס הוא. אלא דאכתי קשה בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל. ואף דבההיא דפ"ד דב"ק היה אפשר לומר דכיון דלא נקט גם התם אלא מוכה שחין בלבד. ולא נקט מנוול. אתי שפיר. כמש"כ בההיא דתלמודא דידן בכתובות ובערכין שם. מ"מ קשה בדברי הירושלמי דפ"ג דכתובות ופ"ה דשבועות. דאע"ג דגם שם לא נקט אלא מוכה שחין בלבד. מ"מ ע"כ מיירי בשאינו שוה מצד עצמו כלום. דאל"כ לא תירץ רבי חגיי כלום מתניתין דשבועות דקתני אם אמר לו המית שורך את עבדי דפטור. משום דקנס קתבע. ואם איתא דדוקא נקט מוכה שחין ולא מנוול. משום דבמנוול ומוכה שחין שאינו שוה כלום ליכא תשלומי קנס. אבל מוכה שחין שאינו מנוול שוה מיהת דבר מועט. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. דאם איתא דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו. אמאי פטור על שבועתו. והא אית בה נמי כפירת ותביעת ממון כפי מה ששוה מוכה שחין שאינו מנוול. אלא ודאי מיירי בענין שאינו שוה כלום. דהיינו שהוא גם מנוול. אלא שקיצר בלישני' כדרך הירושלמי. וא"כ קשה שראוי לומר דכיון דמצד עצמו אינו שוה כלום. אע"פ שמצד הקנס שוה ממון למכרו לאחרים או לרבו גופי'. אינו בתורת קנס אם איתא דעבד שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא. מיהו נראה דאין זה מוכרח. דאפשר לומר דודאי עבד מנוול ומוכה שחין והוא טרפה. דאפילו מצד מכירתו לקנס אינו שוה ממון. איכא למימר דלאו בר קנסא הוא כלל. משום דגם אם היה בתורת קנס אינו שוה כלום אפילו אם איתא דבשאר עבדים אם מכרן לקנס מכורין. משום דטרפה שום אדם לא יקנהו לקנס וכמו שביארנו לעיל. וממילא גם לרבו גופי' אינו שוה ממון מצד מה שקנוי הוא לו לקנס. אבל מנוול ומוכה שחין שאינו טרפה. כיון דעכ"פ מצד מכירתו לקנס. או לרבו גופי' מצד מה שהוא קנוי לו לקנס. הו"ל שוה ממון. שפיר אפשר לומר דחשיב שוה ממון לענין שיהיה בתורת קנס: ועפ"ז מתורץ שפיר מה שנתקשו האתרונים ז"ל מאי דמשמע במתני' דב"ק שם דעכ"פ בעינן שיהא העבד שוה דינר. וכן מבואר בשאר דוכתי כמשכ"ל. והרי אפי' עבד מנוול ומוכה שתין שאינו שוה כלום בר קנסא הוא וכמשכ"ל. אבל ע"פ מה שביארנו אתי שפיר. דודאי אפי' מנוול ומוכה שחין אע"פ שאינו שוה כלום מצד עצמו. ועבד שאינו שוה כלום אינו בדין שלשים שקלים קנס. מ"מ זה ישנו בדין קנס משום דעכ"פ הו"ל שוה ממון מיהת משום שראוי למכרו לקנס או מצד רבו גופי' שקנוי לו לקנס. ולא גרע בזה מאיש אחר שהיה קונה אותו אי הוה מהניא המכירה. וזהו הדינר דקתני במתניתין בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו יפה אלא דינר אחד. כלומר שהוא מנוול ומוכה שחין שאינו יפה אלא דינר אחד למכרו לקנס או לרבו גופי' שהוא קנוי לו ששוה אצלו דינר אחד מיהת. משום הזכות שיש לו בו שהקנס שלו הוא. ובהכי ניחא ג"כ מאי דבמתניתין נקט דינר אחד ובמכילתא נמי נקט דינר. ואילו בגמ' בברייתא וגם רבא נקטו סלע. שכבר עמדנו בזה לעיל. אבל ע"פ זה נראה דכיון דדינר זה וסלע זו הם רק דמי שוויו למכרו לקנס או לרבו גופי'. א"כ הדבר תלוי אם הוא בענין שקרוב הדבר ושכיח שיגיחהו שור וכיו"ב ויבוא לידי תשלומי קנס. כגון שהעבד רגיל במקום בהמות וחיות ממיתות. אז הוא שוה יותר מצד הקנס. ואם הוא בענין שרחוק הדבר ולא שכיח כ"כ לבוא לידי כך. אז הוא שוה פחות מזה. ולהכי פעמים נקט דינר אחד או דינר זהב ופעמים נקט סלע. משום שהכל לפי המקום ולפי הענין ולפי השעה. דזימנין שהוא שוה מצד זה דינר זהב. ופעמים שאינו שוה אלא סלע. ופעמים שאינו שוה אלא דינר אחד. אבל בכולהו הני דוכתי מיירי בעבד שמצד עצמו אינו שוה כלום: ועוד נראה דאפי' אם תמצא לומר דאם איתא שאם אין העבד שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. גם מצד מה ששוה ממון מצד מכירתו לקנס אין ראוי לומר שישנו בדין קנס. כיון דאי לאו שהיה בו דין קנס לא הי' שוה כלום. מ"מ נראה דאף ע"פ כן גם מנוול ומוכה שחין איכא למימר דחשיב לענין זה שוה ממון. ע"פ מה שנתעורר מהריט"א ז"ל בתשו' שם להקשות לפמש"כ הרשב"א ז"ל בגיטין שם במאי דאמרינן התם איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור. תיבעיא לר"מ תיבעיא לרבנן. תיבעיא לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו' עיי"ש. וכתב הרשב"א וז"ל תימא מאי קמיבעיא ליה דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפי' לרבנן קנה. ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי. ומאי האי נמי דקאמר תיבעיא לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. אבל הכא מי יימר דמתנגח. דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דניבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב"ן נ"ר וכו' ובתוס' פירשו כאן דכל היכא דאיכא תרי מי יימר כהכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר קיל טפי מפירות דקל ואפי' לר"מ וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הה"מ פכ"ג מהלכות מכירה ה"ג עיי"ש. ולפ"ז נראה דהרי ודאי עבד מנוול ומוכה שחין אף ע"פ שאינו שוה כלום. מ"מ אם חבלו בו אחרים אע"פ שאין משלמין דמי נזק ודמי שבת כיון שאינו שוה כלום. וגם אינו עושה שום מלאכה. מ"מ חייב לשלם לרבו דמי בושת וצער וריפוי. דבזה לא גרע מעבד בריא שהחובל בו חייב לשלם לרבו כל החמשה דברים. כמבואר ברמב"ם פ"ד ה"י מהלכות חובל עיי"ש. וא"כ במוכר עבדו לדמי חבלה. ודאי ראוי לומר דאם מכרו מכור. דהרי עד כאן לא קמיבעיא להו אלא במכרו לקנס דאיכא תרי מי יימר. אבל בזה ליכא אלא חד מי יימר. דהא ממונא הוא ולא מיפטר בהודאה. וא"כ קשה מאי מייתי התם ראיה מההיא ברייתא דיליד בית ומקנת כסף. לימא ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבין לדמי חבלת אחרים. וכמו כן קשה מההיא דאמרינן בירושלמי שם דמתניתין דשבועות הפקדון מיתוקמא בעבד מוכה שחין שאין לו דמים. דכיון דמוכר עבדו לדמי חבלתו פשיטא לן דמכור. א"כ אפי' עבד מוכה שחין אכתי דמים יש לו. שהרי יכול למכרו מיהת לדמי חבלתו. ואכתי הו"ל תביעת ושבועת כפירת ממון עיי"ש שנשאר בקושיא. ובודאי דלכאורה קושיא גדולה היא: ואמנם מה שהקשה בסוגיא דגיטין דלימא לי' ולטעמיך אין בזה קושיא כ"כ דהא בלא"ה גם בקנס גופיה הוה מצי למימר ליה ולטעמיך כמשכ"ל. אלא דכבר אשכחן כיו"ב בכמה דוכתי דאע"ג דמצי למימר ולטעמיך לא קאמר. כמש"כ הראשונים ז"ל במקומות הרבה בתלמוד. אלא דקשה דגם למסקנא דמוקי לה בטרפה ומנוול ומוכה שחין אכתי קשה. דנהי דמשום מכירתו לקנס לא חשיב שוה ממון משום דטרפה לאו בר קנסא הוא. כדפירש"י משום דגברא קטילא הוא. מ"מ הרי אכתי שוה ממון משום דמזדבין לדמי חבלתו. אע"ג דטרפה הוא והו"ל גברא קטילא. כמבואר בפרק הנחנקין סנהדרין פ"ה ע"א דהיוצא ליהרג אף ע"ג דגברא קטילא הוא חייבין על בשתו. וה"ה על צערו. כמש"כ הר"ן ז"ל בחי' שם. וא"כ ה"ה לטרפה. ואף ע"ג דהתם מדמה לה תלמודא לביישו ישן ומת עיי"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל הלכות חובל ומזיק פ"ג ה"ג הו"ל איבעיא דלא איפשיטא עיי"ש. מ"מ נראה דדוקא היוצא ליהרג שהולך מיד למות. אבל טרפה שאינו ברור שימות מיד לא דמי לביישו ישן ומת מתוך שינתו. וגם נראה דאפי' היוצא ליהרג ודאי עדיף מביישו ישן ומת מתוך שינה זו. והתם לא פריך עלה מביישו ישן ומת אלא במכ"ש. דאפי' בביישו ישן ומת אמר ר"ש דחייב וכ"ש יוצא ליהרג דעדיף טפי. שהרי מרגיש בבשתו ומתבייש. והילכך אפי' אם לענין ביישו ישן ומת הו"ל איבעיא דלא איפשיטא. מ"מ ביוצא ליהרג אית לן למימר דפשיטא לן דחייב. כדמשמע בסוגיא דהתם. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם הלכות ממרים פ"ה הי"ב עיי"ש. ובפרט דגם בביישו ישן ומת ס"ל לקצת פוסקים דאיפשיטא האיבעיא לחיובא. כמש"כ הה"מ הלכות חובל ומזיק שם. וא"כ כ"ש יוצא ליהרג וטרפה. והא דאמרינן בתוספתא פ"ט דב"ק ופ"ק דערכין ו' ע"ב דהיוצא ליהרג אחרים שחבלו בו פטורין. ע"כ היינו רק מדמי נזק וריפוי ושבת וצער. ומטעם שפירש"י שם עיי"ש. אבל טרפה ודאי מלבד בושת יש לו גם דמי צער וריפוי. אלא דנזק ושבת אין לו. כיון דמיירי שהוא גם מנוול ומוכה שחין שאינו ראוי לשום מלאכה ואינו שוה כלום. ומ"מ שפיר שייכי ביה צער וריפוי. וכמו שחייבין עליו דמי בושת הכי נמי חייבין עליו דמי צער וריפוי. וא"כ ראוי הוא להיות נמכר לדמי חבלתו דהיינו צער וריפוי ובושת. והרי הוא מצד זה עדיין שוה דמים. וזה ודאי קשה טובא לכאורה: אלא דזה לא תקשה רק לפירש"י ז"ל שפירש דטרפה אינו בדין תשלומי קנס משום דגברא קטילא הוא. אבל לפי מה שפירשנו לעיל אליבא דהרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים דטרפה נמי אע"ג דגברא קטילא הוא ראוי להיות לו תורת קנס. אלא שאינו ראוי להמכר לקנס אפי' אם תמצא לומר דעבד בעלמא שמכרו רבו לקנס מכור. והילכך מצד זה נמי אינו שוה ממון. א"כ גם מצד מכירתו לדמי חבלתו לא חשיב שוה ממון. משום דאף ע"ג דודאי חייבין החובלים בו לשלם דמי חבלתו. מ"מ אינו נמכר לכך קודם חבלתו כמו שאינו נמכר לקנס מטעם שביארנו לעיל. וגם מה שהקשה מהריט"א ז"ל עפ"ז בירושלמי דכתובות ושבועות שם לק"מ. לפי מה שכבר ביארנו לעיל דאפי' אם איתא דמכר עבדו לקנס מכור. מ"מ כשתבעו ואמר לו המית שורך את עבדי אין בכלל תביעתו אלא עיקר הקנס שלשים שקלים כסף בלבד. ולא מה שהיה שוה למכרו לקנס. וא"כ גם דמי שוויו למכרו לדמי חבלתו ע"כ אינו בכלל תביעתו מהאי טעמא גופא שביארנו. והילכך אין בכלל שבועת כפירתו ג"כ רק הקנס בלבד שתבעו. וא"כ אין כאן אלא שבועת כפירת קנס בלבד. ושפיר תנן דפטור לפי אוקימתא דרבי חגיי דמיירי בעבד מוכה שחין. דמצד עצמו אינו שוה כלום. ומעתה נראה דאפי' לכשתמצא לומר דאם איתא דעבד שאינו שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. גם מצד מה שהיה שוה ממון ע"י מכירתו לקנס לא חשיב שוה ממון לענין שיהיה בתורת קנס. כמו שנראה לפום ריהטא. מ"ט נראה דעבד מוכה שחין ומנוול דגם מלבד הקנס ראוי מיהת למכרו לדמי חבלתו. אפי' את"ל דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור וכמו שנתבאר. הילכך שפיר חשיב שוה ממון לענין שיהא בכלל תורת תשלומי שלשים שקלים קנס. אפי' אם נימא דעבד שאינו שוה כלום ליתי' בכלל תורת תשלומי שלשים שקלים קנס: ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה מהריט"א ז"ל. ע"פ מה שהעלה שם דאם מכר עבדו לאחרים למציאתו שהוא מכור אפי' את"ל דאם מכרו לקנס אינו מכור. משום דלא קמיבעיא להו אלא בקנס משום דאיכא תרי מי יימר. אבל במציאתו דליכא אלא חד מי יימר אית לן למימר דפשיטא להו דמכירתו מכירה. ולפ"ז הקשה שם בסוגיא דגיטין שם דקאמר מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. אמאי לא קאמר ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבין למציאתו. ומיהו למסקנא דמוקי לה בטרפה לא תקשה. כמו שהעלה שם דאיכא למימר דטרפה אין לו זכייה במציאה עיי"ש בדבריו. אבל בס"ד דלא מיירי בטרפה קשה דהו"ל לומר ולטעמיך. וגם הקשה בדברי הירושלמי שם דלפ"ז מאי מהני במאי דמוקי רבי חגיי מתניתין בעבד מוכה שחין. הא אכתי יש בה תביעת ממון במאי דשוה למכרו למציאתו. עיי"ש שגם זה הניח בקושיא. אבל למאי שביארנו אין בזה מקום קושיא כלל דבסוגיא דגיטין איכא למימר דאין ה"נ דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך דבלא"ה גם בקנס גופיה דמיירי בי' הוה מצי נמי למימר ולטעמיך. ועכצ"ל דזהו מן המקומות דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר וכמשכ"ל. וגם מה שהקשה על הירושלמי שם לק"מ וכדכתיבנא. דאע"ג דודאי מצי למכרו לכך. מ"מ אין זה בכלל תביעתו מטעם שביארנו. ובפרט עפמשכ"ל בשם הריטב"א ז"ל. ומעתה לפ"ז מתבאר דמנוול ומוכה שחין גם מלבד צד מכירתו לקנס הו"ל מיהת שוה ממון מצד מכירתו לדמי חבלתו ולמציאתו. ובזה ליכא ספיקא דאם מכרו מכור: אלא דמ"מ בסוגיא דגיטין שם דקאמר אי ס"ד מכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. עכצ"ל לכאורה דמצד מה ששוה ממון למכירתו לקנס חשיב שוה ממון לענין שיהא בכלל תורת תשלומי קנס. דהרי כיון דמזה אתי למיפשט האיבעיא דאם מכרו לקנס מכור. עכצ"ל דלא סלקא אדעתיה מיהת דגם בלא"ה שוה ממון מצד מה שיכול למכרו לדמי חבלתו ולמציאתו. ואין ה"נ דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך וכמשכ"ל. אלא דמ"מ רבי אבא דאתי למיפשט האיבעיא מהך ברייתא משום הוכחה זו. ע"כ דלא סלקא אדעתיה מכירה אחריתא בעבד שאינו שוה כלום מצד עצמו אלא מכירתו לקנס בלבד. וא"כ אם איתא דעבד שאינו שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. ע"כ אין לנו אלא לומר דמצד זה גופא ששוה מיהת ממון ע"י מכירתו לקנס. חשיב שוה ממון לענין זה שיהיה בכלל תורת תשלומי קנס. אע"פ שאינו שוה כלום מצד אחר כלל. וכמו שביארנו לעיל. ואם אין מכירתו לקנס מכירה אינו בכלל תורת תשלומי קנס כלל. אלא דכיון דאם מכר עבדו לקנס מכור. ממילא גם כל עבד שאינו שוה כלום הו"ל בכלל תורת תשלומי קנס ע"י מה ששוה מיהת ממון למכירתו לקנס. ומ"מ שפיר אפשר לומר כן ואין הכרח להוכיח משם דעבד שאינו שוה כלום ג"כ ישנו בכלל תורת קנס וכמו שביארנו לעיל. גם היה נראה קצת לומר דבעיקר קושית מהריט"א ז"ל כבר הרגיש רש"י ז"ל שם ותירצה. דעל מאי דקאמר התם ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. פירש"י וז"ל מי איכא עבדא דלא מזדבין בפרוטה לקנסא שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מאי בעי רש"י במש"כ בפרוטה ולמה נתן קצבה לדבר פרוטה. ולא כתב סתם בדבר מועט. וגם מה שכתב יטול שלשים כסף הוא לכאורה אך שפת יתר. אבל כנראה הוקשה לו מאי ראיה מייתי רבי אבא מזה דמכרו לקנס אינו מכור. והא גם עכשיו קשה מי איכא עבדא דלא מזדבין מיהת לדמי חבלתו ולמציאותיו. וע"כ נצטרך לומר דמאי דקתני בברייתא עבד שאינו שוה כלום. היינו רק לומר שמצד עצמו אינו שוה כלום. אבל ודאי משום מכירתו לדמי חבלתו ולמציאותיו שוה דבר מועט. וא"כ גם לענין קנס אפשר לומר כן. ולכן פירש"י ז"ל דר"א לא הוקשה לו אלא מקנס דוקא. משום דמלישנא דברייתא דקתני עבד שאינו שוה כלום. משמע ליה שאינו שוה כלום ממש. ולזה קאמר דאי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לפחות בפרוטה לזכות בקנס שהוא דבר קצוב סכום גדול של שלשים כסף. דודאי ימצאו הרבה קונים לקנות בפרוטה הזכות של קנס גדול כזה. אע"פ שיש בדבר ספק גדול אם יבוא לידי קנס זה. משא"כ במכירה לדמי חבלתו ולמציאותיו אפשר דאפי' פרוטה אחת לא ימצאו קונים שיתנו כדי ליכנס בספק זה. דאפי' כשיחבל אפשר שלא יהיו התשלומין אלא דבר מועט. וכן משום ספק מציאה אפשר דאפי' פרוטה לא יתנו. דמציאה גדולה לא שכיחא כלל. וקטנה אינה שוה פרוטה משום הזכות ליכנס בספק זה. וא"כ עכ"פ מבואר שאם ליכא תורת קנס אלא בעבד ששוה ממון ע"כ אין לנו אלא לומר כמשכ"ל דמשום מכירתו לקנס גופי' חשיב שוה ממון לענין זה: איברא דבלא"ה יש לדון בזה עפמש"כ הרב חת"ס בחי' לגיטין שם להקשות במאי דמוקי לברייתא דמצריך קרא לעבד שאינו שוה כלום בטרפה ומנוול ומוכה שחין. דאכתי לפמש"כ בב"ק י' ע"א בתוס' ד"ה שהשור וכו'. דמת עבד כנעני מותר בהנאה עיי"ש. א"כ הרי שוה ממון משום דחזי להאכילו אחר מותו לכלבים. ולזה תירץ שם דכיון דהך ברייתא לענין להאכילו בתרומה מיירי. וכיון דעבד זה לא חזי לכלום אלא להאכילו לכלבים לכשימות. אסור להאכילו תרומה הראויה למאכל אדם. כמו בהמה שאסור להאכילה תרומה ראויה למאכל אדם. ולא שרי להאכילה אלא כרשיני תרומה שאינם ראוים לאדם. והביא ראיה לזה מדגבי פסח פ' בא לא כתב קרא אלא מקנת כסף. ולא כתיב יליד בית לרבות גם עבד טרפה ומנוול ומוכה שחין דאע"פ שאינו שוה כלום מעכב את רבו מלאכול בפסח כשהוא ערל. אבל לפ"ז ניחא. משום דגם עבד כזה שוה ממון עכ"פ להאכילו לכלבים כשימות עיי"ש בדבריו. ומעתה עפ"ז נראה דמאי דקאמר אי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. דמשמע דאפילו אינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. היינו רק משום דעכ"פ שוה ממון הוא להאכילו כשימות לכלבים. אלא דלהאכילו תרומה לא מיתוקמא ברייתא בהכי. משום דעבד כזה אינו אוכל בתרומה כאדם. וע"כ לא מיירי ברייתא דהתם אלא כשאינו שוה כלום מחיים דוקא. וא"כ לפ"ז מבואר בפשיטות שאין שום ראיה מסוגיא דהתם לומר דאפילו עבד שאינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. ולפ"ז הוה אתי שפיר מה שהקשינו לעיל על הרמב"ם שלא הביא דטרפה אין לו קנס. אלא דלפ"ז לא משכחת לה כלל שום עבד שלא יהא שוה ממון: אלא דעיקר הך דינא אם מת עבד כנעני מותר בהנאה. תלוי במחלוקותן של הראשונים והאחרונים ז"ל. כמבואר בדברי הרב מל"מ סוף הלכות אבל ובמש"כ האחרונים ז"ל יו"ד סי' שמ"ט ובשאר דוכתי ואכמ"ל בזה. ובלא"ה קשה לפ"ז בסוגיא דריש ערכין דקאמר הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין סד"א נדר בערכך כתיב כל שאינו בדמים אינו בערכין קמ"ל. וכתבו בתוס' דמשמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. וכתבו דע"כ מיירי בטרפה. דאל"כ אכתי ישנו בדמים למכרו לקנס כמשכ"ל. והשתא אם איתא אכתי קשה דהא מיהת ישנו בדמים להאכילו לכלבים אחרי מותו. ומיהו גם בלא"ה יש להקשות דאכתי שוה ממון למכרו לדמי חבלתו ומציאתו כמשכ"ל. אלא דלפמשכ"ל בכוונת רש"י ז"ל בגיטין שם אין מזה קושיא כמבואר. אבל ממה ששוה ממון להאכיל בשרו כשימות לכלבים. ודאי קשה. ועכצ"ל או דמת עכו"ם ועבד כנעני נמי אסור בהנאה. או דאפילו להסוברים דמותר בהנאה. מ"מ לאו אורחי' בהכי להאכיל בשר אדם לכלבים. ולא חשיב מצד זה שוה ממון. וא"כ גם סוגיא דגיטין לא מתיישבת בהכי. ואין להאריך בזה דעכ"פ מתבאר בלא"ה דאין הכרע מסוגיא דגיטין שם לומר דעבד שאינו שוה כלום ישנו בתורת תשלומי קנס: והנה בפרק השולח שם לעיל מ"ב ע"ב אמרינן איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס. כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. או דילמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרינא ביה. ובעי למיפשט מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. ואי ס"ד יש לו קנס וקנס לרבו. השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרבו. חבל בו רבו גופי' יהיב ליה לדידי'. ודחינן דילמא אתיא כמ"ד יוצא בראשי אברים אינו צריך גט שחרור עיי"ש דלא איפשיטא האיבעיא. והרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נזקי ממון כתב וז"ל וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות עכ"ל עיי"ש. וכתב הה"מ ז"ל שם וז"ל בעיא ולא איפשיטא בגיטין ולקולא. ואני תמה למה לא כתב רבינו ז"ל שאם תפס אין מוציאין מידו. כדרכו בשאר דוכתי בתיקו שבממון ואפי' בתיקו שבקנס וכו'. וי"ל שאפשר שרבינו ז"ל סובר שהיא נפשטה שאין לו קנס. דההיא ברייתא דאוקימנא דילמא אתיא כמ"ד אין צריך גט שחרור. סובר הוא שצריך כמו שפסק בהלכות עבדים פ"ה ה"ד. ולא מפקינן ברייתא לבר מהלכתא. אבל מתוך מה שכתב רבינו פ"ד מהלכות חובל ומזיק אינו נראה כן. אלא אם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל. ובכ"מ שם כתב על זה וז"ל כתב הה"מ וכו'. מ"מ אפשר לומר דהיינו משום דלא חסרי' ממון. משא"כ בדין הנזכר פ"ד מהלכות חובל עכ"ל. וכן כתב הרב לח"מ שם עיי"ש. ומתבאר מדבריהם דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דסבר דאיפשיטא האיבעיא לקולא. משום דלא חסרי' לרבו ממונא במיתתו. ובכל כיו"ב ליכא תשלומי קנס. דכיון שאין לו בו זכות ממון לאו אדון הוא. וא"כ עבד שאינו שוה כלום אינו בכלל תורת תשלומי קנס. ועכצ"ל דס"ל דמעיקרא דמיבעיא לן במעוכב גט שחרור אם יש לו קנס. הא גופא קמיבעיא לן. אם אינו שוה ממון לרבו כלום ישנו בתורת קנס או לא. ואיפשיטא במסקנא לדעת הרמב"ם ז"ל לקולא דאין לו קנס. ותמיהני על האחרונים ז"ל דלפי מאי דנקטו כולם לדבר פשוט דבסוגיא שם מבואר דאפילו עבד שאינו שוה כלום ישנו בתורת קנס למה לא הרגישו שדברי הרמב"ם ז"ל שם הם נגד סוגיא דפרק השולח שם דמבואר לדעתם איפכא. אבל ע"פ מה שביארנו ניחא שפיר. דליכא משם הכרח כלל לזה כמו שנתבאר. ועכ"פ מתבאר דלדעת הרמב"ם ז"ל ליכא תורת תשלומי שלשים שקלים קנס אלא בעבד ששוה ממון. ולא בעבד שאינו שוה כלום. וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל. מדשתק ליה להרמב"ם ז"ל בזה ולא השיג עליו כדרכו ז"ל. ולכאורה צ"ע לפמש"כ התוס' שם ד"ה מעוכב בתירוצם השני דמאי דקמיבעיא לן התם מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא. היינו דוקא בחצי עבד וחצי בן חורין. אבל מעוכב גט שחרור ע"י הפקר ודאי אוכל בתרומה ומותר בשפחה עיי"ש. א"כ לקמן דבעינן למיפשט דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור מברייתא דדריש מקרא דבין קנין כסף ובין יליד בית אפי' אינו שוה כלום אוכל בתרומה. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. והשתא אמאי לא מוקי לה בעבד המעוכב גט שחרור דאינו שוה לרבו כלום ואי אפשר למכרו לקנס. דהרי לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו איפשיטא האיבעיא דאינו בתורת קנס משום דלאו מידי חסרי'. וגם בלא"ה ליתי' במכירה אפי' למכרו כולו לגמרי. משום דכיון דלית ליה לרבו עליו אלא איסורא בעלמא הו"ל כמוכר דבר שאין בו ממש. כמש"כ האחרונים ז"ל. ועי' בתשו' מהריט"א ז"ל סי' ל"ה. מיהו אין בזה קושיא דהא אליבא דהרמב"ם והראב"ד ז"ל קיימינן. והא לשיטתייהו אזלי דס"ל פ"ט מהלכות תרומות ה"ה דמעוכב גט שחרור אסור לאכול בתרומה עיי"ש. וא"כ לא מיתוקמא ברייתא בהכי. וגם בלא"ה שפיר קדחי לי' בטרפה ומנוול ומוכה שחין. דמדוקדק טפי בלישנא דברייתא דמשמע דמיירי בעבד שאינו שוה כלום מצד עצמו. משא"כ המעוכב גט שחרור. דרק לרבו הוא דאינו שוה כלום. אבל הוא גופי' אפשר ששוה הרבה: ועכ"פ מתבאר דלהרמב"ם והראב"ד ז"ל ליכא קנס אלא בעבד השוה ממון. וכן מתבאר מפירש"י ז"ל שם בסוגיא דגיטין בההיא דאמרינן התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעיא לר"מ תיבעיא לרבנן. תיבעיא לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. אבל הכא מי יימר דמינגח. ואת"ל מינגח מי יימר דמשלם דילמא מודי ומיפטר וכו'. ופירש"י וז"ל דילמא מודה בב"ד קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור עכ"ל עיי"ש. וכנראה פירש כן משום שהוקשה לו אמאי לא קאמר מי יימר דמשלם דילמא כפר בי'. אלא ודאי קאמר דאפי' יבואו עדים בדבר. מ"מ דילמא יודה קודם שיבואו העדים ויפטר משום מודה בקנס. ואמנם קשה דהרי מבואר פרק מרובה ע"ה ע"א דלא מיפטר בהודאתו אלא היכא דמיחייב עצמו בהודאתו במקצת. אבל היכא דפוטר עצמו לגמרי לא מיפטר בהודאתו כשבאו עדים אח"כ. וא"כ בשלשים של עבד כיון דפטר עצמו בהודאתו לגמרי לא מיפטר כלל כשיבואו אח"כ עדים עיי"ש ובפירש"י שם. וא"כ היכי כתב כאן דפטור אם הודה קודם העדאת עדים. ועכצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל פ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא היותר מדמיו. וע"פ עצמו לא מיפטר אלא ביותר מכדי דמיו בלבד. אבל דמי שוויו מיחייב בהודאתו לשלם. וא"כ אינו פוטר עצמו לגמרי בהודאתו. ולהכי שפיר מיפטר בהודאתו אפי' יבואו עדים אח"כ. והשתא הא תינח אי נימא דליכא בעבד תשלומי שלשים שקלים קנס אלא אם שוה ממון. הא אם אינו שוה כלום אינו בתורת קנס. אבל אם איתא דאפי' עבד שאינו שוה כלום ישנו בכלל תורת תשלומי שלשים שקלים קנס. הדבר קשה לפירש"י ז"ל מאי קאמר אבל הכא מי יימר וכו' דילמא מודי ומיפטר. הרי לא בכל ענין מיפטר בהודאתו אם יבואו עדים אחר שהודה. דהא בעבד שאינו שוה כלום. שנמצא שפוטר עצמו בהודאתו לגמרי. לא מיפטר בהודאתו כלל. והרי ודאי משמע דבכל העבדים קמיבעיא ליה דהרי סתמא נקט עבד שמכרו רבו לקנס. וכל העבדים שישנן במכירה בכלל. א"כ גם עבד שאינו שוה כלום בכלל איבעיא זו. אלא ודאי עכצ"ל לפירש"י דליכא קנס אלא בעבד ששוה ממון וכמו שביארנו. והילכך שפיר מיפטר בהודאתו אפי' אם יבואו עדים אח"כ. לדעת רש"י דרק יותר מדמיו הוא קנס. ומתחייב עצמו בהודאתו כדי דמיו: ומעתה עפ"ז ניחא ג"כ שפיר מאי דאשכחן בכמה דוכתי דקרי לשלשים של עבד דמי עבד. כמו שהבאתי לעיל מתרגום יונתן ומן המכילתא והירושלמי ותלמודא דידן. וגם רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם קראן דמי עבדים. ואם איתא דגם עבד שאינו שוה בשום צד כלום. ג"כ ישנו בתורת תשלומי קנס. מאי ענין דמים לכאן. הרי ע"כ אין בהנך שלשים שקלים שום דמים כלל. כיון דאפי' כשאינו שוה לגמרי כלום רמי רחמנא עליה תשלומי שלשים שקלים אלו. וגם כששוה אלף מנה שלשים שקלים אלו הוא דמשלם. וע"כ אנו מוכרחין לומר דאפקורי אפקרינהו רחמנא לדמי העבד בענין זה לגמרי. ולא רמי על בעל השור אלא קנס שלשים שקלים אלו בלבד. וא"כ בהנך שלשים שקלים ליכא שום דמי העבד כלל. ולא שייך בהו לשון דמי עבדים כלל. ומהאי טעמא קשה ג"כ בסוגיא דב"ק מ"ג ע"א ובירושלמי דכתובות ושבועות שם דבעי למימר דשלשים של עבד רק יותר מדמיו הוא קנס. אבל דמי שוויו משלם ע"פ עצמו. הרי אם איתא דאפי' בעבד שאינו שוה כלום לגמרי איכא קנס שלשים שקלים. ודאי אין בכלל שלשים שקלים שום דמים כלל. ומאי ס"ד לומר דרק יותר מדמיו קנס. אלא ודאי עיקר כמו שביארנו דאין תורת שלשים שקלים קנס אלא בעבד השוה ממון. ומשום דחסרי' לרבו ממון הוא דרמי רחמנא עלי' קנס שלשים שקלים. וכמש"כ בכ"מ ובלח"מ לדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל. ועפ"ז שפיר יש מקום לומר דאע"ג דאינו משלם ע"פ עצמו יותר מדמיו. אבל בכדי דמיו מיהת משלם. דרק יותר מדמיו הוא קנס. אבל דמי שוויו ממון הוא ומשלם ע"פ עצמו. ומהאי טעמא נמי שפיר קרי להו דמי עבד. משום דשלשים שקלים תחת דמי שוויו נינהו. ויש בכללן גם דמי שוויו אם מעט ואם הרבה. ולהכי שפיר שייך בהו לשון דמי עבד דנקט בברייתא שבתלמודין ובתרגום יונתן ובמכילתא וירושלמי. ומעתה עפ"ז מתבאר דמצד זה אין חילוק בין תשלומי כופר דבן חורין לתשלומי קנס דשלשים שקלים של עבד. דכמו דכופר ליתא אלא בשהניזק שוה ממון. דאל"כ פטור לגמרי למאי דקיי"ל דכופר דמי ניזק. הכי נמי בשלשים של עבד מיפטר לגמרי אם לא היה שוה כלום. אלא דמ"מ החילוק גדול ביניהם. דבכופר אם דמי הניזק הם אלפים מנה משלם כל דמיו. משא"כ בדמי עבד לעולם אין עליו לשלם יותר משלשים שקלים כסף. ואע"פ כן חזר בו רבינו הגאון ז"ל ומנאן כאן מצוה אחת. כדרך שכללן ג"כ הכתוב יחד בפרשה אחת. ומשום ששניהם ענין אחד הם. דהו"ל נזקי שור באדם. וקראה פרשת נוגח. על שם התחלת הפרשה בתורה. דכתיב וכי יגח שור וגו'. ואח"כ מנה באזהרותיו שם נזק או חצי נזק בנוגף. והיינו פרשת נוגף. שמנה כאן. על שם תחילת הפרשה כי יגוף וגו'. דמיירי בנזקי שור בשור. שהחילוק בזה בין תם למועד היינו שהמועד משלם נזק שלם מעלייה. ותם משלם רק חצי נזק ומגופו. אם קנס ואם ממון. כדאיפליגו בהכי אמוראי בגמרא. ולא הזכיר רבינו הגאון ז"ל אלא החילוק של נזק וחצי נזק. משום דמפורש בהדיא בקרא. משא"כ שאר החילוקים. וגם הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל מנו במנין הפרשיות שלהם נוגח ונוגף. אלא שקשה לעמוד על דעתם אם כוונתם למנותן פרשיות בפ"ע. או שלא כתבום אלא בפרטי פרשת נזיקין שמנו תחילה סמוך להן עיי"ש. וגם באזהרות אתה הנחלת מנה שתי פרשיות הללו. ופרשת נוגף קרא שם כלשון רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו שע"פ עשה"ד נזק וחצי נזק. ופרשת נוגח כתב שם בלשון נגיחה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה עיי"ש. וזהו ע"פ לשון התלמוד ריש ב"ק. דאמרינן תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה. ואקרא דוכי יגח קאי התם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל עשין רל"ז מנה שתי פרשיות הללו במצוה אחת עיי"ש. ואזיל לשיטתו שהשריש בשרשיו שורש שביעי עיי"ש. ואין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. כמו שנתבאר בשרשים מבוא סי' ז' עיי"ש. והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל כללו כל הנזיקין בפרשה אחת במנין הפרשיות שלהם. ולפי הנראה הבינו כך גם בכוונת הבה"ג ז"ל שהם מההולכים בעקבותיו. ולפ"ז קצרו עוד יותר מהרמב"ם ז"ל בזה. שהרמב"ם מנה הנזיקין כולם בארבע מצות. נזקי שור ובור. עשין רל"ז רל"ח ונזקי אש. וההבער. עשין ר"מ רמ"א עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הרשב"ץ בזה"ר. עשין סי' נ"ג: והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו בשור הנסקל ל"ת דולא יאכל את בשרו. דמוקמינן ליה פ"ב דפסחים כ"ב ע"ב ובשאר דוכתי לענין שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה עיי"ש. ורבינו הגאון וגם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל השמיטו ולא מנו לאו זה במנין הלאוין. וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. והדבר תמוה מאוד ופליאה נשגבה בעיני מה ראו על ככה. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר. לאוין סי' כ"ט שעמד על הר"ש בן גבירול ז"ל שלא מנה לאו זה עיי"ש. ובאמת הר"ש בן גבירול ז"ל כדרכו נמשך בזה אחר הבה"ג ז"ל. אבל הדבר תמוה מאוד על הבה"ג ז"ל גופי' וכל סייעתו. וגם על רבינו הגאון ז"ל שלא מנו לאו זה. והוא לאו גמור ולוקין עליו. ואע"ג דבברייתא שם ובמכילתא משפטים וכן במתניתין סוף פ"ד דבב"ק מ"ד ע"ב לא קתני בה אלא אסור. דמשמע לכאורה דאיסורא בעלמא הוא דאית בה. אבל מלקות ליכא. כדדייקינן כה"ג ריש פרק בתרא דיומא עיי"ש. מ"מ הרי בהדיא אמרינן פ"ב דפסחים כ"ד ע"ב כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכו' למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור. וכן אמר שם ר"י הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דבדרך הנאתו לוקין עליו. וכן מתבאר מדברי הירושלמי פ"ג דערלה ה"א ופ"ב דפסחים ה"א עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל סופ"ד מהלכות מאכלות אסורות וחי"ט מהלכות סנהדרין עיי"ש. וא"כ הדבר מתמיה מאוד מה ראו להשמיט לאו זה ממנין הלאוין. ואין ספק שטעמם ונמוקם עמהם וצ"ע: ואמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל היה אפשר לכאורה לצדד בזה ולומר ע"פ דברי הרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל. והובא בריטב"א פ"ב דקידושין נ"ז ע"א. וכ"כ בש"מ בב"ק מ"א ע"א בשם הרא"ה ז"ל. לתרץ מה שהקשו גם בתוס' במאי דקתני בברייתא שם ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבילה אסורה באכילה. מה ת"ל לא יאכל את בשרו וכו'. ומאי קושיא. והא איכא למימר דאיצטריך קרא לבן פקועה שאינו טעון שחיטה. ומה שכתבו בתוס' דלפי המסקנא דנפק"ל מבשרו אע"ג דשחטי' ועבדי' כעין בשר ניחא עכ"ל עיי"ש. דבריהם תמוהים מאוד לענ"ד. אטו בקרא שחטי' כתיב. הא לא כתיב אלא את בשרו. ומדקריי' רחמנא בשר משמע ליה לתלמודא דאשמעינן דאע"פ שהוא כבשר בעלמא. שכבר הוכשר בשחיטה בענין שאין בו איסור נבלה וראוי להיות מותר באכילה. אפילו הכי כאן אסור משום שור הנסקל. ושמעינן מזה שאפי' שחטו אחר גמר דינו אסור באכילה. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת דדילמא קרא לבן פקועה הוא דאיצטריך. דהו"ל ג"כ כבשר שחיטה בהכשר ואין בו איסור נבלה אע"פ שלא נשחט. אבל בשור שאינו בן פקועה שקדם ושחטו אחר שנגמר דינו לעולם אימא לך דמותר באכילה. וכדס"ל לתוס' בקושייתם דאם קרא מיתוקם בבן פקועה ליכא תו למשמע מיני' איסור לשור שאינו בן פקועה שהתירו בשחיטתו. וכן ס"ל לשאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש. וטעמם נראה ע"פ מאי דאמרינן פ"ק דביצה ו' ע"א אפרוח שנולד ביו"כי מותר לר"י הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ופירש"י הואיל ואיתקן להא איתקן להא עיי"ש היטב. א"כ הכא נמי בשור שאינו בן פקועה וטעון שחיטה. איכא למימר הואיל ואיתקן בשחיטה זו איסור נבילה ואבר מה"ח. איתקן נמי איסור נסקל. משא"כ בבן פקועה שאינו טעון שחיטה ולא שייך ביה הואיל. ועכ"פ אין דברי התוס' מובנים כלל. דודאי הקושיא קיימא גם למסקנא. וקצת אפשר לכאורה לומר בכוונתם דס"ל דודאי מעיקרא דהוה ס"ד דנפק"ל איסור לאחר שחיטה מדאייתר קרא. משום דגם בלאו קרא דלא יאכל את בשרו תיפוק ליה משום איסור נבלה. שפיר היה מקום לומר דלא אייתר קרא. דאיצטריך משום בן פקועה דגם לאחר סקילה אין בו איסור נבלה. אבל שלא בבן פקועה שטעון שחיטה אם עבר ושחטו לאחר שנגמר דינו לעולם אימא לך דשרי באכילה. משא"כ למסקנא דנפק"ל ממשמעותא דבשרו. דמשמע אע"ג דשחטי' ועבדי' כעין בשר אסור. אפי' אם נימא דקרא בבן פקועה כתיב. מ"מ גם שלא בבן פקועה אם עבר ושחטי' לאחר שנגמר דינו נמי בכלל משמעותא דקרא. דהא גם זה כיון דשור שחוט לפניך הו"ל בשר כמו בן פקועה. אבל אין זה נכון. דמ"מ כיון דמסתבר יותר לאוקמי איסורא בבן פקועה ולהתיר שאינו בן פקועה בשחיטתו. לית לן לאוקמי קרא אלא אמסתבר טפי. ולהתיר שאינו בן פקועה בשחיטתו. כיון דבקרא לא רמיזא כלל שחיטה ועשייה כעין בשר. ומשמע יותר בבן פקועה שכבר הוא מחיים כעין בשר בלא שום מעשה. והקושיא ודאי במקומה עומדת למסקנא כמו מעיקרא לס"ד. ודברי התוס' צ"ע אצלי: אבל הרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל שם תירץ וז"ל דה"ה אם לא היו בהמה וחיה טעונות שחיטה כלל יש במשמע סקל יסקל איסור אכילה. שאין לומר שתהא הקפדת הכתוב אלא שתסקל ותשתרי כשאר בהמות. דא"כ ליכא אלא עונש לבהמה ולא עונש לבעלים. אלא ודאי מדקאמר רחמנא סקל יסקל השור. בידוע שהוא אסור באכילה. והאי דנקט איני יודע שהיא נבלה וכו'. קושטא דמילתא נקט. דהכי קושטא ברוב הבהמות. אבל בודאי בלאו הכי נמי משמע שהיא אסורה באכילה. ונפקא לן מינה לבן פקועה דשרי בלא שחיטה. ואפי' הכי ממשמע שנאמר סקל יסקל משמע ודאי שאסור באכילה. מה ת"ל לא יאכל את בשרו. לומר לך שאע"פ שלא המיתוהו במיתת ב"ד מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובאמת שכדבריו ז"ל משמע בהדיא מלישנא דתלמודא התם לקמן מדקאמר אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא עייש"ה. וכן מתבאר להדיא בלישנא דהך ברייתא במכילתא משפטים ובירושלמי פ"ג דערלה ה"א ובריש פ"ב דפסחים. דהתם ליתא כלל מאי דקתני בלישנא דהך ברייתא בתלמודא דידן איני יודע שהיא נבלה ונבלה אסורה באכילה. ולא קתני התם אלא ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שאסורה באכילה עיי"ש. והכי נמי הוא הגירסא בפסיקתא זוטרתא משפטים עיי"ש. ומזה משמע ודאי דלא משום איסור נבלה מוכיח תנא דברייתא. אלא מגופי' דקרא ממשמעותא דסקל יסקל משמע ליה לתנא איסור אכילה אפי' בגוונא דלא שייך בה איסור נבלה. וכגון בן פקועה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. והשתא לפ"ז מבואר דבאיסור בשר שור הנסקל איכא עשה ול"ת. ונהי דבלאו קרא דלא יאכל את בשרו הוה סד"א דלא אסרי' קרא אלא לבתר סקילה. מ"מ בתר דגלי קרא דקודם סקילה משנגמר דינו מיתסר. ממילא מבואר דגם עשה דסקל יסקל איתא באיסור הבשר מיד משנגמר דינו. דכששחטו ואכל מבשרו עובר בל"ת ועשה. דתרוייהו כהדדי כתיבי. וכיון דל"ת דלא יאכל חייל מיד בגמר דינו. הכי נמי עשה דסקל יסקל שכולל איסור הבשר חיילא מההוא שעתא. וכדפירש"י בב"ק שם ד"ה לאחר וז"ל דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ולא יאכל את בשרו עכ"ל עיי"ש. וא"כ לפום שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל עשה ול"ת שבמצוה אחת אין שניהם נמנין אלא במצוה אחת בחשבון המצות. כמו שנתבאר בשרשים שורש ששי עיי"ש. א"כ כאן כיון שמנה העשה דהכא. דהו"ל בכלל פרשת נוגח שמנה כאן. שוב אין הלאו בא במנין. ויפה עשה שלא מנה אותו במנין הלאוין. ואע"ג דסקל יסקל הו"ל מצוה המוטלת על הצבור וב"ד. דמה"ט מנאה במנין הפרשיות. אבל לאו דלא יאכל את בשרו הו"ל אזהרה לכל יחיד ויחיד מישראל ולוקין עליו. וא"כ לכאורה אין זה ענין לשאר עשה ול"ת שבמצוה אחת שלשיטת רבינו הגאון ז"ל אינם נמנין אלא במצוה אחת. ובודאי ראוי לומר דגם לשיטתו יש למנותן שניהם. העשה דסקל יסקל משום מצות הצבור והב"ד במנין הפרשיות. והלאו דלא יאכל את בשרו משום אזהרה דיחיד במנין הלאוין המוטלין על היחידים. מ"מ נראה דאע"ג דודאי עיקר קרא דסקל יסקל הו"ל חובת הצבור והב"ד. מ"מ כיון דעכ"פ ממילא נשמע מיני' נמי איסורא לכל יחיד שלא לאכול ולא ליהנות מן הבשר משנגמר דינו. שוב אין הלאו דלא יאכל את בשרו בא במנין לפום שיטת רבינו הגאון ז"ל. כיון דעכ"פ כבר נשמע איסור זה ממצות סקילה שנמנית כאן במנין הפרשיות. ומ"מ זה לא יתכן אלא לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אבל שיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל אינה כן. וכל עשה ול"ת שבמצוה אחת הם מונים שניהם. העשה במנין העשין וגם הלאו במנין הלאוין. כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וא"כ לדידהו התמיהא במקומה עומדת. וגם לדעת רבינו הגאון ז"ל אכתי אין זה מספיק לפי המבואר בסוגיא דהתם דמקרא דסקל יסקל לא שמענו אלא איסור אכילה בלבד. ואיסור הנאה לא שמעינן אלא מקרא דלא יאכל את בשרו. משום דלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עיי"ש. א"כ אכתי הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות את הלאו עכ"פ משום איסור הנאה. שאינו בכלל עשה דסקל יסקל שמנה כאן. ואין בו אלא אזהרת הלאו בלבד. וא"כ הקושיא במקומה עומדת: ולכאורה היה נראה לדון בזה עכ"פ ליישב דעת הבה"ג ז"ל וסייעתו עפמש"כ קצת אחרונים ז"ל להקשות למה לי קרא דלא יאכל את בשרו לאזהרת אכילתו אם שחטו משנגמר דינו. ותיפוק ליה משום לאו דלא תאכל כל תועבה דדרשינן כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. והכא נמי כיון דרחמנא אמר סקל יסקל והוא עבר ושחטו הו"ל בכלל כל שתיעבתי לך וישנו בלאו דלא תאכל כל תועבה. ותירצו דלא תאכל כל תועבה הו"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו. ואיצטריך הכא קרא דלא יאכל את בשרו למלקות. וא"כ היה מקום לומר דהבה"ג וסייעתו ז"ל לשיטתייהו אזלי שכבר מנו במנין הלאוין שלהם לאו דלא תאכל כל תועבה. ולהכי שוב לא מנו לאו דלא יאכל את בשרו. משום דליכא נפק"מ בלאו זה אלא לענין מלקות. ולענין מנין המצות לא איכפת לן במלקות. וא"כ הו"ל כלאו שנכפל ואינו נמנה. אבל זה ליתא כלל מכמה טעמי. חדא דכל כיו"ב דלאו דלא תאכל כל תועבה הו"ל לאו כללי לכמה ענינים. ולאו דלא יאכל את בשרו אינו אלא לאו פרטי לשור הנסקל בלבד. וגם הם משמות חלוקין. הו"ל לאו הבא במנין לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו הרבה מצות כיו"ב. ובלא"ה אינו נראה כלל שיהא הנוגח בכלל תועבה כמש"כ הר"ב שעה"מ פ"ה מהלכות מ"א עיי"ש בדבריו. וגם נראה דאם איתא דמשום שאמרה תורה סקל יסקל והוא עבר ושחטו הו"ל דבר תועבה ובכלל אזהרת לא תאכל כל תועבה. א"כ אפי' בשחיטה שלפני גמר דין הו"ל למימר שהוא בכלל לא תאכל כל תועבה ומוזהר על אכילתו. שהרי חיובא דסקל יסקל ודאי חייל מיד משהמית אדם. שחובה מוטלת על הכל להביאו לב"ד לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. כדאמרינן פרק בתרא דחולין קל"ט ע"א ק"מ ע"א עיי"ש. וא"כ כשעבר ושחטו אפי' קודם גמר דינו קרינן ביה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ועכצ"ל דאין זה בכלל לא תאכל כל תועבה. וא"כ לאחר גמר דינו נמי לא חשיב דבר שתיעבתי לך. אלא דלכאורה יש לדון בזה קצת ע"פ מה שאמרו במכילתא דרשב"י משפטים כ"א. כ"ח יכול אם שחטו עד שלא נגמר דינו יהא אסור באכילה ת"ל סקל יסקל ולא יאכל. את שהוא בכלל סקילה בשרו אסור באכילה. ואת שאינו בכלל סקילה בשרו מותר באכילה עיי"ש. וא"כ אין זו הוכחה. משום דאיכא למימר דעד שלא נגמר דינו היינו טעמא דמותר ולא אסרינן ליה משום אזהרת לא תאכל כל תועבה. משום דאימעיט מקרא להיתירא. אבל לאחר שנגמר דינו דליכא מיעוטא שפיר איכא למימר דמלבד לאו דלא יאכל את בשרו הו"ל נמי בכלל אזהרת לאו דלא תאכל כל תועבה. אבל הא ליתא דבהדיא משמע התם במכילתא דלא איצטריך מיעוטא להתירו קודם שנגמר דינו אלא בתר דגלי קרא דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור. כי היכי דלא נימא דגם אם שחטו לפני גמר דינו הו"ל בכלל לאו דלא יאכל את בשרו אבל בלאו הכי לא הוה ס"ד כלל לומר דליתסר עיי"ש וא"כ ודאי מתבאר מזה דע"כ אין זה בכלל כל מה שתיעבתי לך. וא"כ אין זה מעלה ארוכה אפי' להבה"ג וסייעתו ז"ל. וכ"ש לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו דלא תאכל כל תועבה: והנראה בזה לדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן פ"ב דבכורות ט"ז ע"א תניא מנין לחמש חטאות מתות תלמוד לומר ממפריסי הפרסה טמא. ופרכינן עלה חמש חטאות מתות הילכתא גמירא לה. ומשני איצטריך קרא ואיצטריך הילכתא. דאי מקרא ה"א לרעייה. קמ"ל הילכתא למיתה. ואי מהילכתא ה"א היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו. ופירש"י דאיכא לאו לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה עיי"ש. ומתבאר מזה דמהלכה זו שימותו שמעינן שאסורים באכילה. ובודאי דה"ה להנאה. דהרי בהלכה זו לא נזכר שום איסור לא איסור הנאה ולא אכילה. אלא מתוך שנאמרה ההלכה דלמיתה אזלי שמעינן דאסירי. דאל"כ אמאי ימותו לשחטינהו וליכלינהו. וא"כ מהאי טעמא גופא איסור הנאה נמי שמעינן מינה. דאל"כ אמאי ימותו לשהינהו כדי להנות מהן כמבהמה טמאה עד שימותו מאיליהן. אלא ודאי בהנאה נמי אסירי. ואין לו אלא לנעול דלת בפניהן וימותו ברעב. כדאמרינן פ"ב דנזיר כ"ה ע"א עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות פסהמ"ק ה"א עיי"ש. והכי נמי שמעינן מלאו דלא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולדעת כמה פוסקים הכי קיי"ל וזו היא גם דעת רבינו הגאון ז"ל. כמו שביארנו לעיל לאוין רס"ד רס"ה עיי"ש. ולפ"ז הא דאמרינן דחטאות המתות לא נהנין ולא מועלין בהן. ופירש"י ושאר ראשונים ריש פ"ד דתמורה ושאר דוכתי דלא נהנין מדרבנן עיי"ש. עכצ"ל דהיינו רק משום איסור מעילה בלבד. אבל אין ה"נ דמשום לאו דממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ומשום הילכתא דלמיתה ודאי אית בהו איסורא דאורייתא. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי כידוע. ומשום דבכל דוכתי דקתני כהאי לישנא לא נהנין ולא מועלין משמע להו דהיינו מדרבנן. להכי פירשו הכי גם כאן. והיינו רק מצד איסור מעילה דמיירי ביה התם. אבל מ"מ אסורין בהנאה מדאורייתא משום הלכה דמיתה וקרא דממעלי הגרה אפי' קדם ושחטן. ואכ"מ להאריך בזה: והשתא א"כ לא מיבעיא לרוב הראשונים ז"ל דנקטי ברייתא דהכא כפשוטה דאי לאו קרא דלא יאכל את בשרו לא הוה אסרינן הבשר אלא משום איסור נבלה. אלא אפי' להרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל שמפרש דמחיובא דסקילה מצד עצמה נמי שמעינן איסור אכילה גם זולת איסור נבלה. ואפי' בבן פקועה דלית ביה איסור נבלה. הדבר קשה. דהרי עכ"פ לא שמעינן הך איסורא אלא לענין אחר שנסקל. אבל כשקדם ושחטו אחר שנגמר דינו סד"א דשרי באכילה אי לאו דגלי קרא דלא יאכל את בשרו. והרי מההיא סוגיא דבכורות שם מבואר דמחיובא דמיתה לחוד נמי שמעינן איסור לכשקדם ושחטו. ובאמת דעיקר דברי הרא"ה בלא"ה תמוהים אצלי דכיון דלדעתו מחיוב מיתה לחוד נמי שמעינן איסור הבשר. משום דאי לא תימא הכי אין זה עונש הבעלים אלא עונשו של השור. א"כ ודאי פשיטא שאין מקום לחלק בין קודם סקילה לאחר סקילה. שהרי לשיטתו ממה שחייב הכתוב את השור בסקילה נשמע שענש הכתוב את הבעלים בהפסד השור. וא"כ עכ"פ משנגמר דינו ליסקל אית לן למימר דהבשר אסור אפי' קדם ושחטו. שהרי לשיטתו גם איסור הבשר הוא בכלל גמר הדין לסקילה. ודבריו צ"ע אצלי בזה. ועכ"פ הסוגיא גופא קשה מההיא סוגיא דבכורות שם. ומיהו לזה אפשר לומר דההיא דהתם אינה ענין לכאן. משום דהתם מיתת החטאות היא מדינא שכן נאמרה הלכה שאין להם שום תקנה אלא מיתה. ובודאי ממילא מבואר מזה דאסירי בין להקרבה בין לאכילה והנאה. משא"כ כאן דסקילת השור אינה אלא משום עונש של הבעלים. כמש"כ הרא"ה בשם הרמב"ן רבו ז"ל. אי לאו קרא דלא יאכל את בשרו. ודאי היה ראוי לומר שאם עבר ושחטו משנגמר דינו שמותר באכילה. כיון דהשור גופיה מצד עצמו אין בו שום ריעותא כלל להיותו אסור באכילה. כיון דאין חיוב מיתתו אלא לעונש על הבעלים. וכשעבר והקדים ושחטו. אין בזה אלא מניעת העונש לבד. אבל השור מצד עצמו אין בו שום דררא דאיסורא באכילה ובהנאה: איברא דעיקר הדבר שכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו. והוא בלא ספק הרמב"ן שהיה רבו מובהק. דסקילת השור אינה אלא משום עונש הבעלים צ"ע אצלי טובא לכאורה. שהרי הרמב"ן ז"ל גופיה בנמוקיו עה"ת פ' נח על קרא דמיד כל חיה וגו' כתב דמה שאמרה תורה סקל יסקל השור גזירת מלך הוא ואיננו כדי להעניש את בעליו. שהרי אפי' שור המדבר נסקל עיי"ש. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל סתרי אהדדי. אבל נראה בזה ע"פ מה שכבר נשאל הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סימן קי"ד על דברי הרמב"ן ז"ל בנמוקיו עה"ת שם שדבריו תמוהים לכאורה. דהא שור המדבר פלוגתא דר"מ ור"י הוא בברייתא. דר"י פוטר ור"מ מחייב כן היתה גירסת השואל והרשב"א ז"ל. ועי' בדק"ס ב"ק מ"ד ע"ב. וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. ועל זה השיב הרשב"א ז"ל שם וז"ל. אפשר שהרב לא נתכוון בפירושי התורה לומר שכן הלכה אלא לומר שאין זה עונש מקנס הבעלים כצ"ל עיי"ש. שהרי שור המדבר חייב לר"מ. ולא נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה שזה מדין קנס הבעלים לר"י. ולר"מ מגזרת הכתוב וכו' עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד דבריו ז"ל תמוהים אצלי דאיזו ראיה היא כאן מדרבי מאיר לרבי יהודה מדלא נחלקו בדבר זה. ודילמא בהא גופא הוא דפליגי. וזהו עיקר טעמייהו. דלר"מ ס"ל דגזירת מלך היא. והילכך קאמר דאפי' שור המדבר נסקל. אבל רבי יהודה ס"ל דמשום עונש הבעלים הוא. והילכך קאמר דשור המדבר שאין לו בעלים פטור. והדבר פשוט ומבואר דבכל כיו"ב לא שייך לומר מדר"מ נשמע לר"י מדלא פליגי בהכי. דהרי ליכא נפק"מ לדינא בהכי אלא לענין זה בלבד. דאם עונש בעלים הוא שור המדבר פטור. ואם גזירת הכתוב בעלמא הוא לענוש את השור. גם שור המדבר חייב. וא"כ ודאי פלוגתא דר"מ ור"י לא שייכא אלא בעיקר דינא בלבד אם שור המדבר חייב או פטור. ולא בטעם סקילת השור. וא"כ לר"י דלדעת השואל להרשב"א ז"ל קיי"ל כוותיה. ודאי אין סקילת השור אלא משום עונש הבעלים. ושלא כדברי הרמב"ן ז"ל שם: מיהו בעיקר הדבר העלה הרשב"א שם דלענין הלכה קיי"ל כר"מ דשור המדבר נמי בסקילה. משום דסתם לן תנא דמתני' שם כוותיה. ואע"ג דגם במתניתין שם פליג רבי יהודה עלה. מ"מ שפיר חשיבא סתמא עיי"ש בדבריו. וכן פסקו שאר הראשונים ז"ל. וא"כ לדידן דקיי"ל כר"מ אין זו אלא גזירת מלך ולא משום עונש הבעלים. וכדעת הרמב"ן ז"ל בנמוקיו עה"ת שם. ומעתה ע"פ זה אין סתירה בדברי הרמב"ן ז"ל. דאפשר לומר דשם נקט אליבא דהילכתא דקיי"ל כר"מ. ולדידי' ודאי ליכא למימר דמשום עונש הבעלים נסקל השור. וע"כ אין זה אלא גזירת מלך שיענש השור בסקילה. אבל כאן מאחר דמבואר בברייתא דאי לאו קרא דלא יאכל את בשרו הוה סד"א שאם שחטו משנגמר דינו מותר באכילה. עכצ"ל דס"ל להך תנא כר"י דאין הסקילה אלא מתורת עונש הבעלים. דאל"כ הו"ל למימר דממה שחייבה תורה סקילה לשור. כבר שמעינן איסור אכילה והנאה מבשרו אפי' הקדים ושחטו משנגמר דינו. גם אי לאו דגלי קרא דלא יאכל את בשרו. כמו שמתבאר מסוגיא דבכורות שם. וא"כ שפיר פירש הרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל דממה שאמרה תורה סקל יסקל השור לחוד נמי ידעינן להאי תנא דברייתא דהבשר אסור. ואפי' בבן פקועה שאין בו איסור נבלה. דאל"כ נמצא שאין זה עונש הבעלים אלא עונש הבהמה. והרי הך ברייתא אזלא אליבא דר"י דאמר שור המדבר פטור דס"ל דסקילת השור אינה אלא משום עונש הבעלים. דאילו לר"מ גם בלא קרא דלא יאכל את בשרו. ממה שאמרה תורה סקל יסקל לחוד נמי שמעינן איסור אכילה והנאה מן הבשר אפי' שחטו משנגמר דינו. ולדידיה ע"כ לא איצטריך קרא דלא יאכל את בשרו אלא כדי לעבור עלה בל"ת ועשה: ועפ"ז ניחא שפיר תמיהת התוס' בזבחים ע"א ע"א ד"ה ברובע מנ"ל דרובע ונרבע אסורין בהנאה הא כי כתיב קרא בנוגח הוא דכתיב ולא ילפי מהדדי. כדאמרינן בפרק שור שנגח דו"ה יש בנוגח מה שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח עיי"ש שהניחוה בתימא. ובפירש"י והריטב"א ז"ל בקידושין נ"ז ע"ב כתבו דילפינן לה מנוגח עיי"ש. וזה ודאי תמוה כמש"כ בתוס' שם. ומשום זה דעת רבינו אפרים ז"ל הובא בתוס' בכריתות כ"ד ע"א ד"ה דא"ל דשור רובע ונרבע באמת מותר בהנאה. אלא שהתוס' שם דחו דבריו מכמה דוכתי דמבואר איפכא עיי"ש בדבריהם ועכ"פ ודאי הדבר תמוה טובא מנ"ל הא. אבל עפמש"כ ניחא שפיר. דרובע ונרבע בדידהו גופייהו כתיב איסור הנאה. ואין צריך למילף מדוכתא אחרינא. דכיון דברובע ונרבע לכ"ע השור בסקילה לעולם בכל ענין אפי' שור המדבר ושל הפקר. ולא כתיב ביה בעלים כלל. וא"כ לכ"ע סקילתו ע"כ אינה אלא גזירת מלך. ואע"ג דתנן פרק ארבע מיתות נ"ד ע"א גבי רובע ונרבע אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה עיי"ש. וא"כ משמע לכאורה מזה דסקילת רובע ונרבע נמי לא משום גזירת מלך הוא. אלא מחמת האדם הוא שבאה לה. כמו בנוגח למ"ד שור המדבר פטור. אבל זה ליתא. דהרי צריך להבין מה שהשיב על השאלה ששאל אם אדם חטא בהמה מה חטאת. והשיב לפי שבאת לאדם תקלה על ידה. והרי עדיין אין זו תשובה להשאלה בהמה מה חטאת במה שבאת לאדם תקלה על ידה. אטו היא מצווה להזהר שלא תבא לאדם תקלה על ידה. או אפי' שלא תביא היא בכוונה תקלה לאדם. אבל נראה דהכי קאמר נהי דודאי אין בהמה בת עונש על עבירות שבתורה. מ"מ הרי עשתה דבר רע מצד עצמו שבאת לאדם תקלה על ידה. והו"ל כנוגח שאע"פ שאינה מוזהרת על אזהרות שבתורה. מ"מ כיון דהדבר מצד עצמו הוא דבר רע. ראוי לעונש על כך אפי' את מי שאינו בכלל אזהרות שבתורה. וכל כיו"ב אע"פ שאינה בת דעת מעלה עליה הכתוב כאילו היתה בת דעת ובת עונשין. וחייבה סקילה. וא"כ עכ"פ עיקר עונש סקילה ברובע ונרבע גזירת מלך היא מצד עצמה. כאילו היתה הבהמה בת חיובא על מעשיה. וכן מתבאר מדפרכינן התם נ"ה ע"א נכרי המשתחוה לבהמתו תתסר ומקטלא וכו'. ישראל גופא תתסר מידי דהוי ארביעה. ומשני רבא אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תיהרג עיי"ש. ופירש"י ז"ל רבא אמר לפיכך לא ילפינן נעבד מנרבע משום דלא נהנית הבהמה מעבירה וכו' עכ"ל עיי"ש. וביותר ביאור כתב הרמ"ה ז"ל שם על זה וז"ל רבא אמר לעולם היכא דליכא קלון נמי קטלינן. וגבי ישראל או גוי המשתחוה לבהמתו היינו טעמא דלא קטלינן לפי שלא נהנית הבהמה מעבירה. והתורה לא חייבה את הרובע והנרבע מיתה אלא לפי שנהנו מן העבירה עכ"ל עיי"ש. הרי דסקילת הבהמה ברובע ונרבע לכ"ע מחמת עצמה הוא שבאה לה. וא"כ ודאי ממה שאמרה שתסקל שפיר שמעינן בה איסור אכילה והנאה כמו בההיא דבכורות שם. וניחא שפיר תמיהת התוס' שם בזה: ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דלמאי דקיי"ל כת"ק דר"י דשור המדבר נמי בכלל עונש סקילה דבהמה. וא"כ ע"כ אין זה משום עונש הבעלים אלא גזירת מלך לענוש הבהמה מצד עצמה. וא"כ מקרא דסקל יסקל לחוד נמי שמעינן איסור אכילה והנאה מן הבשר כשקדם ושחטו אחר שנגמר דינו. וקרא דלא יאכל את בשרו ע"כ לא איצטריך אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה ולהתחייב עליו מלקות. א"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו זה במנין הלאוין. דאזיל לשיטתו דבכל כיו"ב אינו מונה הל"ת והעשה אלא במצוה אחת. ואחר שמנה כאן העשה שכוללת גם עיקר עונש סקילה שעל הב"ד והצבור. שוב אין הלאו נמנה לפום שיטתו: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"ד דב"ק מ"ד ע"ב דתנן שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש. שחטו בשרו אסור. ואם עד שלא נגמר דינו והקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בשרו מותר. וכתב על זה הרמב"ם ז"ל שם וז"ל ואמרה תורה סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו. וכיון שגזרה עליו סקילה היאך יתכן לאכלו. אבל הוצרך לא יאכל לאסרו בהנאה עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו אלו שמפרש דהיינו טעמא שאם שחטו משנגמר דינו בשרו אסור. משום דכיון שגזרה תורה עליו סקילה יש בכלל זה איסור אכילת בשרו. אע"פ שעדיין לא נסקל. ואייתר קרא דלא יאכל את בשרו לומר דאסור אף בהנאה. ולהכי אם הקדישו בעליו אינו מוקדש דלאו דידי' הוא. וגם לא חזי לכלום להקדש. אבל דבריו תמוהים ונפלאים מאוד שהם נגד סוגיא דגמרא שם בדוכתה. דהרי לעיל שם מ"א ע"א קתני בברייתא דמדכתיב סקל יסקל לא שמעינן איסור אכילה אלא לבתר סקילה. ומשום איסור נבלה. ומדאייתר קרא דלא יאכל את בשרו יליף שמשנגמר דינו אע"פ ששחטו בשרו אסור. ואיסור הנאה יליף מדכתיב ובעל השור נקי. ופרכינן עלה התם וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה. אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה הוא. והאי לא יאכל את בשרו להיכא דסקלי' מיסקל דאסור בהנאה הוא דאתי כדר"א וכו' לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו'. ומשני אמרי ה"מ היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל. אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא. אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא. נכתוב רחמנא לא יהנה. א"נ לא יאכל. את בשרו למה לי. דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור עיי"ש. הרי מבואר דמקרא דסקל יסקל לא שמעינן אלא איסור אכילה לאחר סקילה. ומשום איסור נבלה. ואיסורא דקודם סקילה אחר שנגמר דינו לא שמעינן אלא מקרא דלא יאכל את בשרו. ומשום דאייתר. דלאיסור אכילה לא צריך קרא משנסקל. דבלא"ה אסור משום נבלה. ולאיסור הנאה לחוד ליכא לאוקמי'. משום דא"כ הו"ל למיכתב לא יהנה. או משום ייתורא דאת בשרו. והילכך ע"כ לא מיתוקים אלא לאסרו אפי' בשחיטה אחר שנגמר דינו. אלא דממילא נשמע נמי מיני' איסור הנאה מדר"א דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע. וקרא דבעל השור נקי מוקי ליה לאיסור הנאת עורו. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דממה שגזרה תורה על השור סקילה שמעינן כבר גם איסור אכילה בשחיטה לאחר גמר דינו. ומדאייתר קרא דלא יאכל את בשרו שמעינן איסור הנאה. הם תמוהים מאוד. דמלבד שכבר נדחה בסוגיא דגמרא שם הך סברא. משום דא"כ הו"ל למכתב לא יהנה. כיון דאיסור אכילה כבר שמענו מדגזרה תורה עליו סקילה. אי נמי משום דא"כ אייתר ליה קרא דאת בשרו. ובפרט להרמב"ם דס"ל דממה שגזרה תורה סקל יסקל שמענו כבר איסור אכילתו גם קודם סקילה. וכדמוכח להדיא מדכתב דכיון שגזרה עליו סקילה היאך יתכן לאכלו. הרי דמגזירת הכתוב שיסקל שמעינן איסור אכילתו. ולא משום איסור נבלה לחוד דלא שייך אלא אחר סקילה ממש. אבל גזירת סקילה שייכא נמי מיד משנגמר דינו וכמבואר. ועוד דהרי כתב לפרש כן משנתנו שם דקתני אם שחטו משנגמר דינו אסור. וא"כ ודאי אייתר קרא דאת בשרו. דליכא למימר דאיצטריך לענין היכא דשחטי' משנגמר דינו ועבדי' כעין בשר. דהא להרמב"ם ז"ל כבר שמעינן לה מדגזרה תורה שיסקל. ויותר עוד יש לתמוה דגם לפי מאי דס"ד מעיקרא לא הוה בעינן התם למימר אלא דמקרא דסקל יסקל נשמע איסור אכילתו אחר סקילה משום איסור נבלה. וקרא דלא יאכל מוסיף עליו גם איסור הנאה אחר סקילה. אבל קודם שנסקל מותר בשחיטה. וא"כ פירושו של הרמב"ם ז"ל אינו לא כדס"ד מעיקרא ולא כמסקנא. ואפי' לפירושו של הרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל דמסקל יסקל נפק"ל איסור אכילתו משנסקל איסור מצד עצמו מלבד איסור נבלה. מ"מ עכ"פ גם לפ"ז לא הוה בעי למימר מעיקרא אלא דמסקל יסקל נשמע איסור אכילתו משנסקל. ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דמיני' שמעינן איסורא גם בשחיטתו אחר שנגמר דינו: הן אמת שנראה דמקור דברי הרמב"ם ז"ל אלו הוא ממה שאמרו בירושלמי פ"ג דערלה ה"א רבי אבהו בשם רבי יוחנן העושה אספלנית משור הנסקל אינו לוקה שאין ל"ת שלו מחוור וכו'. מתניתא פליגא על ר"י. ממשמע שנאמר סקל יסקל השור וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה. ומה ת"ל לא יאכל את בשרו. להודיעך שכשם שאסור באכילה כך אסור בהנאה מה עביד ליה רבי יוחנן. פתר לה בשקדמוהו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו עיי"ש. והכי איתא נמי בירושלמי דפסחים פ"ב ה"א עיי"ש בקה"ע שמשבש גירסת הירושלמי שם. שצ"ל משנגמר דינו. ואשתמיטתי' דגם בתלמודא דידן בב"ק מ"ד. ע"ב קאמרינן וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל גמר דין הוא עיי"ש. הרי דסקילת השור קרי לה גמר דין. וא"כ פשוט דגם בירושלמי שם דקאמר עד שלא נגמר דינו. הכוונה היא עד שלא נסקל. וכן פירש במרה"פ שם. אלא שלא הביא שכיו"ב מבואר שם בהדיא בתלמודא דידן. ועי' ג"כ לעיל שם י"ג ע"ב. ועכ"פ מבואר דלהך ברייתא דירושלמי משום דאייתר ליה קרא דלא יאכל את בשרו מוקי ליה לאיסור הנאה וכדברי הרמב"ם ז"ל. אלא דלכאורה כיון דאליבא דרבי יוחנן מוקי ייתורא דקרא לענין שאם קדמוהו הבעלים ושחטוהו משנגמר דינו. נראה דאליבא דהך תנא דברייתא ס"ל דאם שחטו משנגמר דינו שרי. וכדהוה בעי למימר בפירכא דפריך בתלמודא דידן. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל אינם לא כר"י ולא כתנא דהך ברייתא. אבל אין זה מוכרח. דאפשר לומר דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל דודאי גם תנא דהך ברייתא ס"ל דאם שחטו משנגמר דינו אסור. אלא דס"ל דלהכי לא איצטריך קרא דלא יאכל את בשרו. משום דמקרא דסקל יסקל גופי' שמעינן לה. דמכיון שגזרה עליו תורה סקילה. שמעינן שאסור מיהת באכילה. ולא איצטריך קרא דלא יאכל אלא לאיסור הנאה. אבל ר"י לא משמע ליה מקרא דסקל יסקל איסור לשחטו משנגמר דינו. ומשום הכי איצטריך ליה קרא דלא יאכל להכי אבל איסור הנאה לא שמענו. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל בזה הם כברייתא זו דירושלמי שם: אלא דמ"מ דבריו תמוהים שהרי בתלמודא דידן אידחיא הך סברא. ומסיק דאי אפשר לומר דקרא דלא יאכל לא מיתוקם אלא לענין איסור הנאה בלבד. וגם מבואר שם דמקרא דסקל יסקל ליכא למשמע אלא איסור אכילה לאחר שנסקל בלבד. וא"כ היכי שביק הרמב"ם תלמודא דידן ונקט כברייתא דירושלמי. דודאי נראה דלתלמודא דידן ס"ל דמשבשתא היא. ומיהו במאי דאמרינן בתלמודא דידן התם דקרא דלא יאכל ליכא לאוקמי באיסור הנאה בלבד. משום דא"כ הו"ל למכתב לא יהנה. איכא למימר דלא קאמר התם הכי אלא אליבא דההוא תנא דהך ברייתא דהתם בלבד. דמהאי טעמא לא בעי לאוקמי הך קרא דלא יאכל לאיסור הנאה בלבד. אף דאין זה הכרח גמור מצד עצמו. משום דאיכא למידחי דאפיק הנאה בלשון אכילה לומר דשיעור הנאתו כשיעור אכילה בכזית או לענין דאינו מוזהר על הנאתו אלא בענין שראוי לאכילה. ועי' מש"כ המל"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת ובהלכות אבל פי"ד הכ"א ובשאר אחרונים בזה. והרי בתלמודא דידן נמי אשכחן דלא חייש להוכחה זו. דבפ"ב דפסחים כ"ד ע"א אמרינן כתיב לא יאכל ואם אינו ענין לגופי' דהא כתיב וכו' ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה עיי"ש. בכולה סוגיא דהתם. והשתא כיון דלא אתי קרא אלא לאיסור הנאה קשה דלא הו"ל למכתב לא יאכל אלא לא יהנה. וכבר עמד בזה אחד מהראשונים ז"ל הובא בש"מ בב"ק שם מ"א ע"א ונדחק בזה עיי"ש. וגם ראיתי למהר"ם חלאוה ז"ל פסחים כ"ב ע"א שנראה שהרגיש בזה ותירצה כלאחר יד. וז"ל ומשני א"כ לימא קרא לא יהנה. כלומר דכיון דלא איכתיב בהדיא בהנאה ואצטרכי' למידרש. טפי עדיף למידרש לא יאכל לאחר ששחטו אחר שנגמר דינו ולאוקמי' באכילה ממש כדכתיב וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דודאי אין זה הכרח גמור. דשפיר איכא לאוקמי קרא דלא יאכל באם אינו ענין לאכילה תניהו ענין להנאה. אלא דהכא כיון דאפשר לאוקמי' באכילה ממש לענין אם שחטו אחר גמר דינו. טפי עדיף מלאוקמי' לאחר סקילה ולאיסור הנאה גרידא. וא"כ היינו דוקא אליבא דההוא תנא דהך ברייתא דמדכתיב סקל יסקל לא משמע ליה אלא איסור אכילה אחר סקילה. אבל להך ברייתא דירושלמי שם דמקרא דסקל יסקל לחוד נמי משמע ליה איסור אכילה אפי' בשחיטה שאחר גמר דינו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. א"כ אפי' אי מוקמית קרא דלא יאכל להיכא דשחטו לאחר גמר דינו נמי לא איצטריך קרא אלא לאיסור הנאה בלבד. וא"כ שוב ליכא קושיא דלכתוב קרא לא יהנה. וגם אידך שינויא דמשני מדכתיב את בשרו דאייתר למידרש אע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי'. איכא למימר דלא קאמר הכי אלא אליבא דהאי תנא לחוד. דכיון דלדידי' איכא למידרש קרא דלא יאכל את בשרו לשחטו אחר שנגמר דינו דרשינן. אבל עיקר הך דרשא אינה מוכרחת. דאיכא למימר דלהנך תנאי דדרשי התם לקמן מדכתיב את בשרו הטפל לבשרו לאיסור הנאת עורו עיי"ש. שוב איכא למימר דכולי' קרא להכי הוא דאתי. ולא אייתר קרא. וכיו"ב אמרינן בחולין ע' ע"ב עיי"ש אלא משום דלהך תנא איכא למידרש מיני' נמי איסור אם שחטו אחר גמר דינו דרשינן. וכ"כ בהדיא בש"מ שם בשם הר"א מגרמייזא ז"ל עייש"ה. וא"כ לההוא תנא דברייתא דירושלמי שם אין מזה מקום קושיא. כיון דלדידי' גם לאיסור דשחטו אחר גמר דינו לא צריך קרא. ועי' ג"כ במש"כ התוס' פ"ב דפסחים כ"ב ע"ב ד"ה סד"א עייש"ה: אלא דמ"מ ודאי קשה טובא דדחי ברייתא דתלמודא דידן מקמי ברייתא דירושלמי. דלברייתא דידן מבואר דס"ל דמקרא דסקל יסקל ליכא למשמע איסור אכילה אלא משנסקל ומשום איסור נבלה. ואפי' לפי' הרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל עכ"פ לא שמענו מהך קרא שום איסור קודם סקילה אי לאו קרא דלא יאכל וגו'. ובפרט דגם מברייתא דירושלמי שם אין הכרח לומר דפליג בעיקר הך סברא על תנא דברייתא דידן וכמשכ"ל. וגם תמוה מה הכריחו להרמב"ם ז"ל לכך למידחי ברייתא דתלמודא דידן ולמינקט כברייתא דירושלמי. ובפרט דגם בירושלמי פליג רבי יוחנן על ברייתא דהתם. אבל ע"פ מה שביארנו לעיל לדעת רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר גם דברי הרמב"ם. אלא דס"ל כפשטא דסוגיא דפ"ב דבכורות שם דממה שגזרה תורה מיתה לא שמענו אלא איסור אכילה. וא"כ היינו ממש כברייתא דירושלמי שם. וברייתא דתלמודא דידן אזלא אליבא דרבי יהודה דסקילת השור אינה אלא משום עונש הבעלים. אבל אנן קיי"ל כר"מ דאין זה משום עונש הבעלים דאפילו שור המדבר חייב סקילה. והילכך ממה שגזרה תורה עליו סקילה שפיר שמעינן נמי איסור בששחטו אחר שנגמר דינו. אלא דמ"מ הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול סוף פ"ד מהלכות מאכלות אסורות חזר בו מזה. ונקט שס כברייתא דתלמודא דידן עיי"ש. ועכ"פ עפמשכ"ל עלה בידינו ליישב דבריו בפיה"מ שם שלא יהיו תמוהים ונסתרים מהסוגיא בדוכתה. אלא דזהו רק לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל דאיסור אכילה דנקט בסוגיא דבכורות שם דוקא הוא. אבל אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל אלא ה"ה איסור הנאה שמעינן מחיובא דמיתה לסוגיא דהתם. וכמו שביארנו לעיל. ועפ"ז דבריו נכונים מה שלא מנה לאו זה כמו שנתבאר. אלא דזה לא יתכן רק לרבינו הגאון ז"ל לשיטתו. אבל להבה"ג וסייעתו ז"ל אכתי לא עלתה בידינו מאומה: עוד יש אתי מקום לדון בזה ע"פ מאי דצ"ע לכאורה בעיקר הוכחת תנא דברייתא דקאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו וכו'. ולכאורה עיקר הוכחה זו ליתא לפי מאי דאמרינן ביומא פרק בא לו ע"ב ע"א אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. מתקיף לה ראב"י ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע. ומשני מי כתיב שלא יקרע. עוד אמרינן התם אמר ר"א המזיח חשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר לא יזח ולא יסורו. מתקיף לה ראב"י דילמא כי קאמר רחמנא הדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו. ומשני מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו עיי"ש. והנה לקמן שם מבואר דגם רבי יוסי בר חנינא ס"ל כראב"י דמאי דכתיב לא לא יסורו אינו אלא לומר הדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יסורו ממנו. ואין זה אזהרת לאו ללקות עליו. ומייתי לי' סייעתא מברייתא דתניא נמי הכי עיי"ש. והשתא לראב"י ולריב"ח קשה כאן בהך ברייתא מאי הוכחה היא. ודילמא לעולם אם שחטו לאחר שנגמר דינו מותר. והכי קאמר רחמנא סקל יסקל השור כדי שלא יאכל את בשרו. שע"י סקילתו יאסר באיסור נבלה. ולעולם אין לנו בו אלא איסור נבלה בלבד משנסקל. ובודאי עכ"פ מיהת איסור אכילה שפיר שמעינן מיני' אפי' אם שחטו אחר שנגמר דינו. דכיון דחזינן דקפיד קרא לנבלו כי היכי דליתסר מלאכלו. ממילא שמעינן שאין לו היתר אכילה בשחיטה. ואינו עומד אלא להתנבל. אלא דמ"מ אזהרת לאו ללקות עליו אין לנו בו אלא משנסקל משום אזהרת לאו דנבלה בלבד. איברא דודאי בהך ברייתא גופא ליכא שום קושיא בהכי. כיון דבברייתא לא קתני אלא שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. אבל חיובא דמלקות לא נזכר כלל. וא"כ אפשר לומר דאין ה"נ קאמר דמיתסר באכילה. מדחזינן דקפיד רחמנא לנבלו בסקילה ופרושי קא מפרש בהדיא טעמא כדי שלא יבוא לאכול את בשרו. אבל אזהרת לאו בדבר ודאי ליכא כששחטו. ומה"ט נמי במתניתין דלקמן שם מ"ד ע"ב לא קתני אלא שאם שחטו בשרו אסור. איסורא הוא דאיכא אבל מלקות ליכא. וכדדייקינן כה"ג ריש פרק בתרא דיומא עייש"ה ובמש"כ התוס' פרק בתרא דזבחים קט"ז ע"ב ד"ה אסור. אלא דקשה מדאמרינן פ"ב דפסחים כ"ד ע"ב אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. למעוטי מאי אמר רב שימי ב"א למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור עיי"ש. הרי דס"ל לר"י דאיכא מלקות בשור הנסקל מקרא דלא יאכל את בשרו שהוא אזהרת לאו. וכן מבואר בירושלמי פ"ב דפסחים ובפ"ג דערלה שם עיי"ש. מיהו הא נמי לא תקשה דאפשר לומר דרבי יוחנן ס"ל כרב יהודה וכר"א ביומא שם דס"ל דכל כיו"ב אזהרת לאו גמור הוא. דאם איתא שלא בא הכתוב אלא ליתן טעם למצוה הקודמת הו"ל למיכתב שלא יקרע שלא יזח ושלא יסורו. וא"כ הכא נמי אם איתא דמאי דכתיב ולא יאכל את בשרו אינו אלא טעם אדלעיל מיניה דכתיב סקל יסקל השור כדי שלא יאכל את בשרו. הו"ל למיכתב שלא יאכל את בשרו. ומדכתיב ולא יאכל. ש"מ דאזהרת לאו הוא ויש בו מלקות. ובפרט דר"א תלמידי' דר"י הוה ומסתמא כוותי' ס"ל. וכדאמרינן ביבמות סו"פ האשה רבה צ"ו ע"ב יושב ודורש והכל יודעין שמתורתו של ר"י הוא עיי"ש. ומזה הביאו התוס' רפ"ק דיומא ד' ע"א ראיה דכל מאי דקאמר ר"א סתם מסתמא משמיה דר"י רבי' אמרה עיי"ש. וא"כ ר"י בפסחים שם בבבלי ובירושלמי לשיטתי' אזיל דס"ל דכל כה"ג חשיב לאו גמור ולוקין עליו. ותמיהני על הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קפ"ח שהביא ראיה דקרא דלא יאכל את בשרו הוא אזהרת לאו ממה שאמרו במכילתא שור שיצא ליסקל וקדמו בעלים ושחטוהו בשרו אסור באכילה עיי"ש. ובאמת דמשם אין ראיה. ואדרבה כיון דלא קתני אלא שאסור באכילה איכא למימר איסורא הוא דאיכא אבל אזהרת לאו ומלקות ליכא. ולעיקר הדין דאם שחטו משנגמר דינו בשרו אסור. לא הוצרך להביא מלשון המכילתא. שהרי משנתנו היא. דתנן פ"ד דב"ק מ"ד ע"ב שור שהוא יוצא ליסקל שחטו בשרו אסור עיי"ש. וטפי הו"ל להביא ממשנה ערוכה. ולענין אזהרת לאו ומלקות לא היה לו להביא אלא מדברי רבי יוחנן פ"ב דפסחים בבבלי ובירושלמי שם. אבל מלשון המכילתא לא מוכח מידי: איברא דלפמש"כ קשה לכאורה במאי דפרכינן בסוגיא דב"ק שם וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה. אימא דהיכא דשחטו אחר שנגמר דינו שרי באכילה. והאי לא יאכל את בשרו להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה הוא כדר"א וכו' עיי"ש. ולפי מש"כ אין כאן מקום קושיא כלל. דכיון דלא אתי האי תנא דברייתא לומר שיש בזה אזהרת לאו על אכילתו ע"י שחיטה שאחר גמר דינו. אלא הכי קאמר דמדקיהיב קרא טעמא וקאמר סקל יסקל השור כי היכי דלא יאכל את בשרו. ממילא נשמע שאפי' עדיין לא נסקל אלא שחטו. בשרו אסור. מדחזינן שהקפיד הכתוב על אכילתו וצוה שיתנבל בסקילה כדי שלא יהא נאכל. וא"כ ודאי אין לנו להוכיח מזה אלא שאפי' שחטו בשרו אסור. אבל לומר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה. וקרא דלא יאכל לאיסור הנאה הוא דאתי. לא יתכן ע"כ כלל. אם לא שנאמר דהך קרא הו"ל אזהרת לאו בפ"ע כמבואר. דהרי כיון דלא קאמר קרא אלא שחייבין לסקלו כדי שיתנבל ולא יאכל את בשרו. א"כ ודאי אין לנו מזה אלא דקפיד רחמנא על אכילתו כאיסור נבלה בלבד. אבל איסור הנאה לא שמענו אפי' אם בעלמא כל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה נמי במשמע. וגם ודאי כיון דגלי קרא דסקילתו הוא כדי שלא יאכל ע"כ אי אפשר לומר שיהא ניתר לאכלו בשחיטה. והכי נמי קשה בסוגיא דפסחים כ"ב ע"ב עייש"ה. מיהו גם מההיא ליכא קושיא כ"כ. דאיכא למימר דהך פירכא אזלא אליבא דמ"ד התם ביומא דכל כיו"ב לאו גמור הוא. דאל"כ הו"ל למיכתב שלא יאכל. ומדכתיב ולא יאכל ש"מ אזהרת לאו הוא. וכיון דהו"ל אזהרת לאו בפ"ע שפיר פריך דילמא לא אתי קרא אלא לאיסור הנאה. אבל אם שחטו אחר שנגמר דינו שרי. ואיצטריך לשנויי כדמשני. אבל לריב"ח וראב"י דס"ל דכל כיו"ב שפיר מתפרש קרא כטעם למצוה שקדמה לו. ודאי בלא"ה ליכא קושיא לא כאן ולא בסוגיא דפסחים שם: ומעתה עפ"ז אפשר לומר דהיינו טעמא דרבינו הגאון ז"ל שלא מנה לאו זה דלא יאכל את בשרו. משום דלשיטתו אזיל שלא מנה ג"כ הנך שלשה לאוין דלא יסורו ולא יזח ולא יקרע. והיינו ע"כ מטעם דס"ל דקיי"ל כראב"י וריב"ח דס"ל דאינם אזהרת לאוין. ולא באו אלא לטעם למצוה שקדמה להם לעיל מיניה. וכמו שביארנו כבר לעיל במנין הלאוין ל"ת רי"ב רי"ג ובמבוא סי' ז' שורש ה' עייש"ה. וא"כ כאן נמי קרא דלא יאכל את בשרו אינו אזהרה אלא טעם למה שגזרה תורה סקל יסקל דכתיב לעיל מיניה. ויפה עשה שהשמיטו ממנין הלאוין. והרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנאוהו. לשיטתייהו אזלי שמנו ג"כ הנך שלשה לאוין דלא יסורו ולא יזח ולא יקרע. כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין פ"ו פ"ז פ"ח עיי"ש. והיינו משום דס"ל דקיי"ל כר"א ור"י דס"ל התם ביומא דמדלא כתיב שלא יקרע ושלא יסורו. אין לנו לומר שלא באו אלא לטעם. ואזהרות לאוין נינהו. הילכך הכא נמי אין לנו לומר דקרא דלא יאכל את בשרו לא בא אלא לטעם לסקילה אלא אזהרת לאו גמור הוא ויש למנותו במנין הנאוין. אף ע"ג דמפשטי' דקרא משמע יותר שלא בא אלא לטעם. וכדקתני בברייתא ממשמע שנאמר וכו' ומה ת"ל לא יאכל וכו'. אבל אם נפרש שלא בא הכתוב אלא לטעם ניחא שפיר ולק"מ כמבואר. וגם לבתר דמוקי קרא לענין אם שחטו אחר שנגמר דינו אכתי אין הכתוב מתיישב ע"פ פשוטו. דהרי קרא דלא יאכל בתר סקילה הוא דכתיב. וכבר נדחק רש"י ז"ל בזה בפסחים שם ד"ה שאם שחטו וכו'. וכתב וז"ל וה"ק קרא סקל יסקל השור. ואי לא סקלו אעפ"כ לא יאכל את בשרו עכ"ל עיי"ש. וזה ודאי דחוק טובא. דפשטי' דקרא ודאי משמע דאסקילה קאי ולא כשלא סקלו. וגם שחיטה מאן דכר שמה. וגם בקידושין נ"ו ע"ב נדחק רש"י בזה עיי"ש. ובסוגיא דב"ק שם נדחק לפרש קצת בדרך אחר עיי"ש. אבל אם נפרש דהכתוב לא בא אלא לטעם מתפרש הכתוב כפשוטו. מ"מ כיון דלא כתיב שלא יאכל אלא ולא יאכל. אין לנו לפרשו כטעם. אלא לאו גמור בפ"ע הוא. כההוא דהתם לר"י ולר"א. דגם התם לפום פשטי' דקרא ודאי משמע שלא בא הכתוב אלא לפרש טעם המצוה הקודמת כדקאמר ראב"י. ואפי' הכי מדלא כתיב שלא. ס"ל לר"י ולר"א שאין הכתוב מתפרש אלא כאזהרת לאו בפ"ע. ולהכי הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דהתם קיי"ל כר"י ור"א. גם כאן בלאו דשור הנסקל ס"ל הכי. אבל רבינו הגאון ז"ל דס"ל דהתם קיי"ל כראב"י וריב"ח. הילכך גם כאן אזיל לשיטתו ולא מנה לאו זה במנין הלאוין שלו: ועפ"ז אפשר ליישב קצת גם דעת הבה"ג ז"ל וסייעתו. דאע"ג דהבה"ג וסייעתו ז"ל מנו במנין הלאוין שלהם ל"ת דלא יסורו ול"ת דולא יזח החושן. מ"מ הרי לא מנו ל"ת דלא יקרע. וכבר ביארנו שם במנין הלאוין ובמבוא שדברי הבה"ג בזה הם נוסדים ע"פ סוגיא דפרק בתרא דמכות. מדפריך אביי ממלקות דל"ת דלא יסורו הבדים. וממלקות דל"ת דולא יזח. ולא פריך נמי ממלקות משום ל"ת דלא יקרע המעיל. וגם שאר אמוראי התם דפרכי טובא ולא פרכי נמי מקורע המעיל. ש"מ דס"ל דאע"ג דלא יסורו ולא יזח אזהרות לאוין גמורין נינהו ולוקין עליהן. ולא אמרינן כראב"י שלא באו אלא לטעם. מ"מ בלאו דלא יקרע ס"ל כראב"י דאינו אזהרת לאו. משום שלא בא הכתוב הזה אלא לטעם מצות שפה יהיה לפיו דכתיבא לעיל מיניה. ולכן לא מנו הבה"ג וסייעתו ז"ל לאו זה. וכבר הרגישו בזה קצת מן האחרונים ז"ל. וכמש"כ שם עיי"ש. אלא דמ"מ עדיין עיקר הדבר צריך ביאור מאיזה טעם יש לחלק בזה בין לאו דלא יקרע ללאוי דלא יסורו ולא יזח. והרי לפי המתבאר בסוגיא דיומא שם הנך תלתא לאוי שקולים הם וטעם אחד להם לכ"ע. בין למ"ד דאזהרות לאוין נינהו ובין למ"ד שלא באו אלא לטעם. ור"י ור"א לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. מיהו נראה דמ"מ אמוראי דסוגיא דמכות שם אפשר לומר דס"ל לחלק בזה בינייהו. דדוקא בלאו דלא יקרע אית לן למימר שלא בא הכתוב אלא ליתן טעם למצוה הקודמת. משום שאם לאזהרת לאו הוא בא. ודאי לא יתכן לחלק בין המעיל לשאר בגדי כהונה לענין זה. וכדקאמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. הרי דפסיקא ליה לר"י דקאי על כל בגדי כהונה. אע"ג דלא כתיב אלא גבי מעיל בלבד. אבל לראב"י דאתקיף עלה. וקאמר שלא בא הכתוב אלא לנתינת טעם אדלעיל מיני' דכתיב שפה יהיה לפיו. לא קאי אלא על המעיל בלבד. וא"כ ודאי עדיף טפי לומר דאיצטריך קרא לגופי'. למעיל דכתיב גבי'. מלומר דלאו דוקא מעיל. אלא ה"ה לכולהו בגדי כהונה. והילכך בלאו דלא יקרע מסתבר יותר כדברי ראב"י דאמר שלא בא הכתוב אלא לטעם ואינו אזהרת לאו. משא"כ בהנך לאוי דלא יסורו ולא יזח. דבכל ענין לא מפקינן הנך קראי מפשוטן. דאפילו לר"א דס"ל דאזהרות לאוין נינהו. מ"מ לא באו להזהיר אלא על בדי הארון ועל החושן בלבד. וכ"ש לראב"י דקאמר שלא באו אלא לנתינת טעם. והילכך בהנך שפיר אית לן למימר טפי כדקאמר ר"א. דמדלא כתיב שלא יסורו ושלא יזח. אית לן למימר שלא לנתינת טעם באו. אלא לאזהרות לאוין בפ"ע. ומה"ט בסוגיא שם אע"ג דלענין מסיר בדי הארון ומזיח החושן מעל האפוד ס"ל לאביי כר"א דלוקה. משום דהו"ל אזהרות לאוין גמורים. מ"מ במקרע בגדי כהונה ס"ל דלאו בר מלקות הוא. משום דקרא דלא יקרע. לא קאי אלא על המעיל בלבד כפשטי' דקרא. ואינו אלא נתינת טעם לדלעיל מיני' דכתיב שפה יהיה לפיו. ולא אזהרת לאו הוא. וכראב"י דפליג עלי' דרב יהודה התם. אע"ג דלא כתיב שלא יקרע. מטעם שביארנו: ובלא"ה כבר ראיתי להרב מר"ט שורש חמישי שכתב לחלק בין לאו דלא יקרע לתרי לאוי דלא יסורו ולא יזח. משום די"ל דבהנך תרי לאוי ס"ל לאביי דאי אפשר לומר דלא באו אלא לטעם. משום דבלא"ה כבר כתב בהו קרא טעם. דבקרא דלא יסורו ליכא למימר דלא אתי אלא לומר הדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יסורו כדקאמר ראב"י. שהרי בלא"ה כבר כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים. דמשמע שאין נשמטין. כדקתני התם בברייתא לקמן עיי"ש. וכן בקרא דולא יזח ליכא לפרש שהוא טעם כדי שלא יזח. דהא כבר כתיב לעיל מיניה להיות על חשב האפוד. ופירש"י להיות החשן דבוק אל חשב האפוד. וא"כ זהו הטעם של המצוה דלעיל מיניה. דכתיב וירכסו בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד. וא"כ ע"כ ולא יזח דכתיב בתרי'. אינו אלא אזהרת לאו בפ"ע. ואינו טעם לבד. אבל בקרא דלא יקרע. אע"ג דלא כתיב שלא יקרע. משמע ליה לאביי כראב"י שלא בא הכתוב אלא לנתינת טעם אדלעיל. דכתיב שפה יהיה לפיו עיי"ש בדבריו שהאריך בזה. ומעתה עפ"ז נראה דכאן נמי קרא דלא יאכל את בשרו לא דמי אלא ללאו דלא יקרע. בין לטעמא דידי בין למש"כ במר"ט שם. דהרי גם כאן ליכא טעם אחר בקרא. וגם אם נוקים קרא לאזהרת לאו ע"כ אית לן למיעקר קרא מדכתיב בתר סקל יסקל ולאוקמי' על קודם סקילה. כמו שנדחק רש"י ז"ל שם. וזה עדיף טפי מלגבי קרא דלא יקרע. דהתם עכ"פ אפי' אי מיתוקים קרא לאזהרת לאו. מ"מ הרי אע"ג דמתפרש גם על כל שאר בגדי כהונה מיהא על המעיל נמי קאי. משא"כ כאן דלא קאי אלא על קודם סקילה בלבד ולא על אחר סקילה. אע"ג דאחר סקילה הוא דכתיב. אלא דממילא גם כשאכל מבשרו משנסקל עובר אף על לאו דלא יאכל את בשרו. אבל עיקר קרא ע"כ צריך לאוקמי' על קודם סקילה אם שחטו וכדקתני בברייתא. וא"כ ודאי מסתברא טפי לומר שלא בא הכתוב אלא לטעם לסקילה. כדס"ל לאביי וראב"י בקרא דלא יקרע. והשתא א"כ ממילא מתבאר דהבה"ג ז"ל ג"כ לשיטתו אזיל שלא מנה לאו דלא יקרע. משום דס"ל דבזה קיי"ל כראב"י כדמוכחא סוגיא דמכות שם. ולכך לא מנה ג"כ לאו דלא יאכל את בשרו: עוד נראה קצת לדון בזה ע"פ מה שעמד הראב"ע ז"ל פרשת משפטים במאי דקאמר בברייתא שם ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ואסורה באכילה. ומה ת"ל לא יאכל את בשרו וכו'. ומאי קושיא ודילמא כיון דאמר רחמנא בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו'. קאמר קרא הכא ולא יאכל את בשרו כשאר נבלה לגר אשר בשעריך או לנכרי עיי"ש בדבריו. מיהו משום זה ליכא קושיא כ"כ. דודאי מסתמא ליכא לאוקמי אזהרה שכתובה בתורה סתם. להזהיר לנכרים. ואע"ג שמצינו בתורה אזהרה דבן נכר לא יאכל בו. שלדעת כמה מהראשונים ז"ל היא אזהרה לנכרי עצמו. מ"מ שאני התם דבהדיא כתיב בקרא בן נכר. משא"כ באזהרה סתם כההיא דהכא. לית לן לאוקמי בנכרים. וגם בההיא דהתם כבר תמה בזה בתוס' הרא"ש ז"ל ביבמות פרק הערל ע"א ע"א עיי"ש. ובמש"כ שם עוד לעיל ע' ע"ב. ואע"ג דאכתי אפשר לאוקמה אזהרה לישראל שלא יאכילנו הוא לגר תושב או לנכרי. מ"מ כיון דלישנא דקרא לא יאכל משמע טפי דהאזהרה היא להאוכל גופי'. מוטב יותר לאוקמי קרא לענין אם שחטו אחר שנגמר דינו שאסור. אלא דאכתי יש להקשות ע"פ מה שכתב בתשו' בשמים ראש סי' שכ"ד לדון בדבר החדש לפי מאי דאמרינן בגיטין פרק השולח ל"ח ע"ב אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות וכו' דליהוי עם קדוש קאמר. ופירש"י וז"ל דליהוי עם קדוש ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז נראה דכיון דבנבלה כתיב לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה וגו'. א"כ עבדים שאינם בכלל עם קדוש אינם מוזהרים על לאו דנבלה. וגז"ש דגמרינן לה לה מאשה לא שייכא הכא. משום דקרא דעם קדוש אתה מיעטי' מכלל הך גז"ש. כי היכי דמותר בממזרת משום דבאזהרת ממזר כתיב קהל ה'. ועבדים אינם בכלל קהל ה'. ועפ"ז ביאר שם דברי הטור יו"ד סי' א' שלא הכשיר לשחיטה אלא עבדים משוחררים. ותמהו האחרונים ז"ל עליו דמהיכא תיתי לפסול שאינו משוחרר. והא כיון שמל וטבל לשם עבדות נתחייב במצות כאשה. וכיון דאשה כשרה לשחיטה עבד נמי כשר. ובהדיא תנן ריש פ"ג דזבחים דאפי' לשחיטת קדשים עבדים כשרים עיי"ש. ולפ"ז ניחא דבחולין כיון שהותר בנבלה לאו בר זביחה הוא. משא"כ בקדשים שגם הוא חייב בשחיטת הפסח ושאר קדשים שמתחייב בהן. הילכך לגבי קדשים חשיב בר זביחה. עיי"ש בדבריו שהאריך בזה. ואף דודאי מילתא חדתא היא. מ"מ דבריו נוסדים על יסוד נאמן: וראיתי שם שהעיר להקשות על זה דמדפרט הכתוב בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו'. מכלל דלעבד שמל וטבל לשם עבדות אסורה עיי"ש. ואין בזה מקום קושיא כלל לדעתי. דבפשיטות איכא למימר דודאי לעבד נמי שרי. אלא דגר תושב ונכרי איצטריך למיכתב לדברים ככתבן או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. לר"מ כדאית ליה ולר"י כדאית ליה פ"ב דפסחים כ"א ע"ב עיי"ש. ואי הוה כתב קרא עבד לא הוה שמעינן מיניה לגר תושב. דהרי ודאי עבד שמל וטבל שחייב במצות עדיף מגר תושב. וא"כ לר"י דאמר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה ואסור ליתן להם מתנת חנם. אי לא הוה כתיב אלא עבד ה"א דוקא לעבד. אבל גר תושב הו"ל בכלל נכרי ואסור ליתן לו נבלות. ועי' בתוס' פ"ק דע"ז כ' ע"א בד"ה להקדים עייש"ה. וכ"ש לר"מ דדריש קרא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. דפשיטא דמדאיצטריך קרא להקדים נתינה דעבד. ליכא למשמע מיניה להקדים גר תושב. ובפרט לפמש"כ התוס' בע"ז שם ד"ה ור"מ דגם בתר דגלי קרא לא מיחייב להקדים נתינה דגר תושב למכירה דנכרי אלא בנבלה דוקא שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל עיי"ש. וא"כ פשיטא דאי לא הוה כתיב בקרא אלא עבד. דהיה ראוי לומר דגר תושב אין לו להקדימו למכירה דנכרי אפי' בנבלה מטעם שכתבו התוס' שם עיי"ש. אבל מה שרצה שם לומר דה"ה נמי לטרפה דכתיב בה ואנשי קודש תהיון לי וגו'. אלא שהוקשה לו מדכתיב בה לכלב תשליכון אותו מכלל דלעבד אסורה עיי"ש. ולדידי מזה לק"מ דמלבד דלפי מה שדרשו במכילתא משפטים פ"כ דלכלב לא כלב ממש קאמר קרא. אלא ככלב. ואפי' נכרי במשמע עיי"ש. א"כ אפשר דעבד נמי במשמע. ואין מזה שום מקום ראיה כלל. ועוד דלפי מאי דמסיק במכילתא שם דלכך נאמר לכלב ללמדך שאין הקדוש ב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו עיי"ש. וכן הוא בתרגום יונתן שם. ובמדרש שמות רבה פל"א עיי"ש. וכן פירש"י פ"ב דפסחים כ"ב ע"א ד"ה אותו וכו'. דקרא למצותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה עיי"ש ועי' בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג ופ"ב דע"ז ה"ג וביפה מראה שם. בלא"ה אין משם ראיה כלל. הן אמת דכל הראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו מצוה זו במנין העשין שלהם. וגם הפוסקים לא הביאו מכילתא זו להלכה. נראה ודאי דס"ל דלא קיי"ל הכי להלכה ואכמ"ל בזה. מ"מ נראה דגם ע"פ פשטי' דקרא לא מוכח מידי. די"ל דנקט קרא כלב לפי שהוא שומר הבהמות בשדה ומוטל עליו לפרנסו וליתן לו הטרפה שנטרפה בשדה ע"י הארי והזאב וכיו"ב. ובהווה דבר הכתוב. ועי' מש"כ הראב"ע ז"ל שם עייש"ה ואין להאריך בזה. אבל עיקר הדבר מה שהשוה בב"ר אנשי קודש לעם קדוש. לענ"ד אין דבריו נכונים ואינם ענין זה לזה כלל. דאף ע"ג דאין העבד בכלל עם קדוש. מ"מ שפיר יכול להיות איש קדוש כשמתנהג בפרישות ובטהרה וקדושה. וא"כ מדכתיב בטרפה ואנשי קודש תהיון לי. אין שום ראיה לומר שאין עבד בכלל אזהרת טרפה. אלא שקצת היה אפשר לדון בזה ע"פ מה שאמרו בספרי ראה פיסקא ק"ד. ואיתא נמי בירושלמי פ"ו דנזיר ה"א לא תאכלו כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת"ל כל נבלה עיי"ש. הרי דבהך קרא איתרבי נמי טרפה בכלל. וכיון דמסיים עלה התם קרא וקאמר כי עם קדוש אתה וגו'. אית לן למימר דעבדים שאינם בכלל עם קדוש. אינם לא בכלל אזהרת נבלה ולא בכלל אזהרת טרפה. שהרי שתיהן כאחת נכללו באזהרה זו לפי דרשת הספרי והירושלמי. אבל גם מזה אין שום ראיה. דאיכא למימר דקרא דכי עם קדוש אתה לא קאי אלא על נבלה בלבד שמפורשת בהדיא בקרא. ולא על טרפה דלא איתרבי אלא מריבויא דכל. וכיו"ב כתבו התוס' בפרק בתרא דיומא ע"ו ע"ב ד"ה גמר ובפ"ק דסוכה ז' ע"ב ד"ה מחיצה. וכן פירש"י שם לקמן י"ב ע"ב ד"ה כשרין עיי"ש ובכמה דוכתי אחריני: ולכאורה יש להעיר בזה מדתנן פ"ד דבכורות כ"ח ע"ב מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים עיי"ש. ואם איתא דטרפה מותרת לעבדים אמאי לא האכילה לעבדים ולשפחות. ובשלמא מה שלא האכילה לגר תושב ולנכרי. איכא למימר דהיינו משום דבימי ר"ט כבר לא היה נוהג דין גר תושב. כדאמרינן סוף פ"ז דערכין כ"ט ע"א אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג עיי"ש. ולנכרי אסור ליתן מתנת חנם. ובדמים אפשר שלא היו קונים מזומנים. ולהשהותה לא רצה משום חשש תקלה. אבל הרי עבדים ושפחות כנענים היו מצויים להם הרבה. ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל בפרק השולח דגם לעבדים כנענים אסור ליתן מתנת חנם עיי"ש. מ"מ להאכילן אין זו מתנת חנם להם אלא להאדון שמזונותיהם עליו. ובודאי דלהמכילתא דלכלב תשליכון אותו הוא מצות עשה בטרפה ליתנה לכלב. איכא למימר בפשיטות דמשום המצוה הזאת הוא שהאכילן ר"ט לכלבים. אלא שהרי כבר כתבנו דלדעת רוב גדולי הראשונים ז"ל לא קיי"ל הכי להלכה. אלא ודאי עכצ"ל דגם עבדים בכלל אזהרת טרפה נינהו. וכן מתבאר ג"כ מההיא דפרק אלו טרפות חולין נ"ג ע"ב דאמרינן התם ההיא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמי' דרב שדרינהו לקמי' דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא. ופריך ולזבינהו לנכרים וכו' ולשדינהו לכלבים וכו' עיי"ש. והשתא אמאי לא פריך דעדיפא מינה למיכלינהו לעבדים ולשפחות. שהיו מצויים להם הרבה. אלא ודאי עבדים נמי אסורים בטרפה כישראל. וכן מוכח ממתניתין פ"ו דתרומה ל' ע"ב דתנן כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עיי"ש. ואם איתא דעבדים מותרים באכילת טרפה קשה אמאי נקט כלבים. טפי הו"ל למינקט עבדים ושפחות. ועוד יותר קשה דכיון דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים נפק"ל התם לקמן ל"א ע"א מדכתיב בפסולי המוקדשין ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. וא"כ כיון דאפי' תרומה וקדשים קלים נאכלים לעבדים. כ"ש פסולי המוקדשים שנפדו. והו"ל בכלל ואכלת. ואם כן פשיטא שראוי לומר דנהי דמיעט קרא שאין פודין אותן להאכילן לכלבים ממיעוטא דואכלת. אבל ודאי פודין אותן להאכילן לעבדיו ושפחותיו. דשפיר קרינן בהו ואכלת. וא"כ הדבר תמוה מאי דתנן שאין פודין אותן משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הרי אכתי שפיר יש לפדותן כדי להאכילן לעבדים. אלא ודאי ע"כ מוכח מזה דגם עבדים בכלל אזהרת איסור אכילת טרפה נינהו. והכי נמי מוכח מההיא דאמרינן פ"ב דתמורה י"ז ע"א אמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו. ופריך עלה ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ופירש"י ז"ל ואנן קיי"ל לקמן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא למיתה עכ"ל עיי"ש. והשתא מאי קושיא והא לא גמרינן לקמן ל"א ע"א דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא מדכתיב בפסולי המוקדשין ואכלת. דדרשינן מיני' ואכלת ולא לכלביך. וא"כ אין לנו אלא בענין שלאתר פדיון לא יהיו ראויים אלא לכלבים. אבל הכא בטרפה. כיון שראוים מיהת לאכילת עבדים ושפחות דלא אימעיטו ממיעוטא דואכלת כדכתיבנא שפיר פודין. הן אמת דלהמכילתא דבטרפה איכא מצוה מדאורייתא ליתנה לכלבים. אפשר לומר דכיון דלאחר פדיונה צוה הכתוב ליתנה לכלבים. שפיר הו"ל בכלל מיעוטא דואכלת ולא לכלביך. אבל כבר נתבאר דלא קיי"ל הכי. וכן יש להוכיח מכמה דוכתי דלתלמודין לא קיי"ל כהך מכילתא. או דס"ל דאסמכתא בעלמא היא ולא דרשא גמורה. ותמיהני על הרשב"ץ ז"ל במגן אבות פ"ב דאבות שכתב כדבר פשוט דטרפה מצוה דאורייתא ליתנה לכלבים עיי"ש. וא"כ אמאי לא מנאה הוא ז"ל גופי' במנין המצות שלו ואכמ"ל בזה. וא"כ ע"כ מוכח מזה דעבדים נמי מוזהרים על הטרפה. אלא דבלא"ה כבר ביארנו דבאיסור טרפה אין לנו שום יסוד לומר שאין עבדים בכלל. דאע"ג דאין עבדים בכלל כי עם קדוש אתה. מ"מ שפיר קרינן בהו ואנשי קודש תהיון לי האמור בטרפה. וא"כ הו"ל כשאר מצות שהאשה חייבת בהן שגם העבד חייב בהן. אלא דבאיסור נבלה ודאי יש יסוד נאמן לומר שאין עבדים בכלל. כמש"כ בבשמים ראש שם. אלא דלכאורה מוכח שמוזהרים הם ג"כ על איסור נבלה. מדאמרינן פ"ב דבכורות ט"ו ע"א רב כרשב"ל דאמר לרבנן קדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. ולא מיתוקמא מתני' כרבנן דקתני סיפא אם מתו יקברו. ופרכינן ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא. דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הוא. ומשני אמרי א"כ ניתני אם נעשו טרפה יקברו עיי"ש. והשתא אם איתא דעבדים מותרים בנבלה. הרי עכצ"ל דהאי אם מתו יקברו אינו אלא משום דבעי העמדה והערכה. דליכא למימר דמשום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. דמה בכך. הא עכ"פ פודין אותן להאכילן לעבדים ולשפחות. דליכא למעטינהו מדכתיב ואכלת ולא לכלביך. וכמו שנתבאר לעיל. מיהו אי מההיא איכא למידחי דודאי אין ה"נ דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דבלא"ה משני שפיר דא"כ ניתני אם נעשו טרפה יקברו. דזה פשוט טפי כמבואר. ובודאי דעכ"פ מוכח מזה דמיהת עבדים אסורים בטרפה. אלא דעכ"פ אין הכרח משם לומר דאסורים בנבלה. אבל לכאורה יש להביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דשבועות י"א ע"ב דתניא בפרה אדומה אם מתה תפדה. ופרכינן עלה התם וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ודחיק התם רב משרשיא דתפדה משום עורה. ומאי קושיא ותיפוק ליה דהבשר נמי נהי דאין פודין אותו להאכילו לכלבים. מ"מ הרי ראוי לפדותו להאכילו לעבדים ושפחות. דודאי פודין את הקדשים להאכילן לעבדים כמו שנתבאר. אלא ודאי מוכרח מזה דעבדים נמי אסורים בנבלה. ואע"ג דלפמש"כ התוס' שם קיימינן התם אליבא דמ"ד פרה קדשי בדה"ב היא ומדאורייתא פודין לאכילת כלבים. אלא דמדרבנן הוא דאסור עיי"ש. מ"מ פשיטא דלא אסרו רבנן בקדשי בדה"ב אלא מה שאסרה תורה בקדשי מזבח. וכיון דודאי קדשי מזבח פודין לכ"ע לאכילת עבדים כמש"כ. א"כ ודאי גם קדשי בדה"ב מדרבנן לא יתכן לומר שאין פודין. ועכצ"ל דנבלה אסורה לעבדים. אלא דגם זה יש לדחות עפמש"כ התוס' בזבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטרפה. שכתבו לתרץ מאי דקשה דבבכורות ל"ב ע"ב מתיר ר"ע בכור אפי' לגוי. ובזבחים פרק טבול יום ק"ג ע"ב אמר ר"ע שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה יאותו הכהנים בעורו. משמע דוקא בעורו ולא בבשרו שאסור להאכילו לגוי ולכלב. ועל זה כתבו וז"ל דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולגוי. אבל מידי דחזי לישראל. כיון שנפדה שרי ליתן לכלב. והיינו טעמא דדרשינן ואכלת ולא לכלביך. כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל היכא דחזי לדידי' אישתרי לגמרי. דאיתקיש לצבי ואיל עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז נראה דאע"ג דודאי עבדים אוכלין אפילו תרומה וקדשים קלים. וכ"ש פסוהמ"ק לכ"ע. מ"מ היינו דוקא היכא דחזי גם לאכילת הבעלים. אבל טרפה ונבלה אפילו את"ל דעבדים מותרים באכילתן. מ"מ כמו שאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים הכי נמי אין פודין אותן להאכילן לעבדים. דלא קרינן בהו ואכלת כמו בכלבים: אמנם יש להביא ראי' לכאורה מדתנן פ"ק דגיטין י"א ע"ב האומר תן שטר שחרור לעבדי אם רצה לחזור יחזור דברי ר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות משום שפוסלו מן התרומה. ובגמרא שם לקמן י"ג ע"א פרכינן ולר"מ תינח עבד כהן. עבד ישראל מאי איכא למימר. אמר רב שמואל בר"י מפני שמפסידו משפחה כנענית. ופריך אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין. ומשני עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה עיי"ש. והשתא אם איתא דעבדים מותרים בנבלה. אמאי לא קאמר דחוב הוא לו משום דאוסרו בנבלות. דזה שייך אפילו בעבד ישראל. אלא ודאי עבד נמי אסור בנבלות כישראל. הן אמת דהכי נמי יש להקשות פ"ק דכתובות י"א ע"א דאמרינן א"ר הונא מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו'. מהו דתימא נכרי בהפקירא ניחא ליה. דהא קיי"ל דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל עיי"ש. והשתא התם למה ליה לטעמא דבהפקירא ניחא ליה. תיפוק ליה דחוב הוא לו משום דהגרות אוסרו בכל מאכלות אסורות שהיו מותרות לו בגויותו. מיהו התם איכא למימר דנקט הך טעמא אגב עבד שמזכיר בהך שינויא. ושם ליכא חוב אחר להעבד. וגם אפשר דהכל בכלל בהפקירא ניחא ליה דקאמר. אע"ג דמפירש"י שם לא משמע הכי עיי"ש. אבל עכ"פ הכא בעבד גופי' ודאי קשה אם איתא דעבד מותר בנבלות. דהך טעמא מרווח טפי דנבלות מצויות לו בזול ובדבר מועט. אלא ודאי עבד נמי בכלל איסור נבלה. וכן מוכח מברייתא דהכא דקתני ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ואסורה באכילה. ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב וכו'. והשתא מאי ראיה. ודילמא איצטריך קרא דלא יאכל את בשרו כדי לאסרו אף על עבדים ושפחות. דמשום נבלה לא מתסר להו. אבל משום לאו דשור הנסקל גם לדידהו מתסר. מיהו נראה דאפשר לומר דההיא ברייתא אתיא כאיסי בן יהודה בחולין פרק כל הבשר קט"ו ע"ב. וכרשב"י שם קט"ז ע"א דס"ל דקרא דכי עם קדוש אתה לא קאי על לאו דנבלה דלעיל מיני'. אלא על איסור בשר בחלב דכתיב בתרי' עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ הרמב"ן ז"ל פרשת ראה על הך קרא. וא"כ לדידהו כיון דלית לן מיעוטא בנבלה למעוטי עבדים. עבדים נמי בכלל אזהרה דנבלה. ושפיר אייתר קרא דלא יאכל את בשרו לאסרו אפילו בששחטו אחר גמר דינו. ובהכי ניחא נמי ההיא דפ"ק דגיטין שם. דאיכא למימר דרב שמואל בעי למינקט טעמא דר"מ אפילו אי ס"ל כמ"ד דקרא דכי עם קדוש אתה לא קאי אנבלה: ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דלדידן דקיי"ל כמ"ד דלא נפק"ל איסור אכילה והנאה דבב"ח אלא מתלתא לא תבשל. וכדנקיט סתמא דתלמודא פ"ב דקידושין נ"ז ע"ב עיי"ש. וא"כ ס"ל דכי עם קדוש אתה אנבלה הוא דקאי. ומזה מבואר דעבדים אינם בכלל אזהרת נבלה. וא"כ אין לנו שום הכרח לאפוקי קרא דלא יאכל את בשרו מפשטי'. דמשמע דעל אחר סקילה קאי. שהרי בתר סקילה הוא דכתיב. ואע"פ שדרשו מדכתיב את בשרו אע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי'. מ"מ הרי כבר ביארנו בשם הראשונים ז"ל שאין זה מוכרח. אלא דכיון דאיכא למידרש דרשינן. והיינו לבתר שהוקשה לו לתנא דממשמע שנאמר סקל יסקל השור ידענו שהוא נבלה ואסורה באכילה. ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו. אבל בלא"ה לא הוה דרשינן את בשרו להכי. ושפיר הוה מיתוקים קרא דלא יאכל את בשרו כמשמעו לאחר סקילה. וכיון דלדידן לא קשה לן מידי בלאו זה דלא יאכל את בשרו. אפילו לפום פשטי' דקרא דקאי לאחר סקילה. ומשום דאע"ג דבלא"ה מוזהר עלה משום לאו דנבלה. מ"מ נפק"מ להזהיר אף לעבדים דליתנייהו בלאו דנבלה. א"כ אע"ג דודאי עיקר איסור לענין אם שחטו לאחר שנגמר דינו איכא למימר דנפק"ל מעונש סקילה גופי' וכמשכ"ל. מ"מ קרא דלא יאכל את בשרו אין לנו שום הכרח כלל לאפוקי מפשטי'. ולומר שלא בא אלא להוסיף בו לאו אם שחטו לאחר שנגמר דינו. וא"כ לענין מנין המצות אין למנות לאו זה. משום דלדידן בלא"ה אנו מוזהרין עליו לאחר סקילה משום לאו דנבלה. וגם משום עשה דסקל יסקל. דכיון שגזרה תורה עליו סקילה יש בכלל זה איסור אכילתו כמשכ"ל. וגם משום אזהרה דעבדים אינו נמנה. משום דמנין תרי"ג מצות אינו כולל אלא מצות שנצטוו ישראל. ולא מצות של עבדים כנענים וגם משום דגם בעבדים מלבד הלאו דלא יאכל איכא נמי איסור עשה דסקל יסקל. וכל כיו"ב אינו נמנה לשיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה עשה דסקל יסקל: ועדיין יש מקום לפקפק בזה. ובעיקר ענין איסור נבלה לעבד יש להאריך הרבה. ויש מקום לחלק בזה בין מתה מאיליה לנתנבלה ע"י אדם לפי מש"כ בפסיקתא זוטרתא פרשת נח כל רמש אשר הוא חי פרט לנבלה עיי"ש. ומבואר מזה דנבלה אסורה אף לבני נח. והרמ"ע ז"ל מפאנו הביא פסיקתא זו בעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג סכ"א ותקע בה מסמורת. וכתב דזהו בכלל שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח. כמו שאמרו פרק גיד הנשה צ"ב ע"א. והיינו במתה מאילי'. דבמתה ע"י אדם כתיב לגר אשר בשעריך וגו'. וכמו שביאר המפרש שם על דבריו עיי"ש. ועי' במש"כ התוס' שם לעיל צ"א ע"א ד"ה כמ"ד. ובפירש"י שם צ"ב ע"ב ד"ה במקולין. וא"כ פשיטא דגם עבדים כנענים ע"כ מוזהרים על מתה מאיליה. דודאי ליכא מידי דלעבדים שרי ולנכרי אסור. ואין לנו לדון בהם אלא על נתנבלה בשחיטה וכיו"ב. וכבר הארכתי בעיקר הדבר בקונטרס מיוחד ואכמ"ל בזה יותר. ומ"מ נתבארו דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו בזה לפי חומר הנושא. ועדיין צ"ע בזה: והנה הדבר מבואר שע"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל פרשה זו דנוגח נמנית לתשלום מנין הלאוין. אע"פ שעניינו הוא עשה. שהרי עונש הבעלים הוא במיתה בידי שמים דכתיב וגם בעליו יומת. אלא דגלי לן קרא שנותן ממון כופר נפשו ומתכפר לו. כמבואר במכילתא משפטים ובתלמוד פ"ג דכתובות ל"ז ע"ב. ובפ"ק דערכין ז' ע"ב. וגם סקילת השור עונש הוא. וא"כ הו"ל כשאר העונשין שבמיתה שבתורה. שנמנין לשיטתו בחשבון הלאוין משום המצוה שבהן על הב"ד ואפי' כשאין זולת זה שום לאו בדבר כלל. כמו שנתבאר בפתיחת מנין העונשין עיי"ש. ואפי' בנוגח עבד נמי הבעלים בעונש מיתה בידי שמים. אע"פ שאין זה מפורש בקרא בהדיא. דלענין רציחה אין חילוק בין עבד לבן חורין בעיקר העונש. והשלשים שקלים במקום תשלומי כופר הם כמש"כ הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נזקי ממון עיי"ש. ומקורו מתוספתא פ"ד דב"ק עיי"ש. ועי' ב"ק מ"ג ע"ב עייש"ה וצ"ע ואכמ"ל בזה. וגם השלשים שקלים מצד עצמן. כיון שהם בתורת קנס הרי הו"ל עונש שעולה בחשבון הלאוין לשיטתו:

1 סֵדֶר נוֹגֵחַ

« ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction