ספר המצוות, מצוות עשה רמ״ד

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 243 ספר המצוות Positive Commandments 245 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

וכי א ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם בא ולימד על השואל שהוא חייב באונסין אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו במשנה פרק הפועלים דף צ״ג ובשבועות דף מ״ט ועיקר שאר כל הסוגיא בפ׳ השואל דף צ״ד וצ״ו ומה שכתב בשעת מלאכה דייקא מלשון המיימוני פ״א דהלכות שאלה וע״ש במ״מ. בד״א כשבא האונס שלא בשעת המלאכה אבל השואל בהמה מחברו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותו דרך או ששאל קורדום לפצל בה עצים ונשבר בעת שפיצל בו מחמת הביקוע או ששאל דלי למלאות בו ונקרע בבו׳ בשעת מילויו וכן כל כיוצא בזה הר״ז ישבע שלא שינה ויפטר שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה והרי לא שינה. בד״א במקום שאין בני אדם מצוין שם אבל במקום שבני אדם מצוין בזו אומר רבא בפרק השואל דף צ״ו שיאמרו לו לך והבא עדים שלא שינהו יותר מכח הדלי או הקורדום ואינו נאמן בשבועה כאיסי בן יהודא דפרק האומנין בבא מציעא דף פ״ג כך פי׳ רבינו יעקב להדיא דרבא בפ׳ השואל דף צ״ו וכן פסק באשירי שם דף קנ״א ע״א, שם והסוגיא בתו׳ שם בד״ה זיל שלים מעשה באחד ששאל גרזן מחברו ושברה ובא לדין לפני רב ואמר לו לך שלם לו הגרזן שלם כלומר שאין דין שואל בניזקין שבעל דבר הניזק מקבל הפחת משעת שבירה עד שעת העמדה בדין כי המשאיל לא יקבל עליו שום פחת והרי דין זה כדין גנב וגזלן שמשלם חיים ולא מתים כאשר בארנו בהלכות גנבה על פי הירושלמי וכן פירש רבינו שמואל והחזירוהו רב כהנא ורב אסי מדין זה ומסקנא שהשואל בנזקין בבבא קמא דף י״א וגם בתו׳ שם הסוגיא ובפ׳ השואל דף צ״ז. אמר רב פפא בפ׳ הפועלים בבא מציעא דף צ״א השואל בהמה חייב במזונותיה משעת שמשכה עד סוף ימי שאילתה ואם כיחש בשרה מחמת המלאכה פטור וישבע שבועת השומרים שמחמת מלאכה כיחשה. מיימוני דלעיל וכן משמע בפירש״י ריש פ׳ שואל בשבת דף קמ״ח וסוגית ר״ת בתוס׳ שם בדיבור ראשון השואל מחברו בהמה סתם או כלי סתם הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב כיון שמשך וזכה בו אין הבעלים יכולין להחזירו עד סוף ימי השאלה ואפי׳ מת השואל הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן היינו כרבי אלעזר בפרק השואל דף צ״ט. רבינו שמשון כתב בשם רבינו תם שגם סתם שאלה שלשים יום כמלוה כדאמרינן במנחות פ׳ התכלת דף מ״ד וע״ש בתו׳ טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית. גרסינן בפרק אלו נערות כתובות דף ל״ד אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבים באונסוה יע״ש בתוס׳ כסבורין הן שהיא של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין בשר בזול ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה או שטבחוה ואכלוה משלמין את דמיה מנכסיו, בתוספת דב״ק בד״ה ושמואל וגם מכאן ראיה שאדם המזיק פטור באונס גמור אמרינן בפ׳ השואל דף ק״ג האומר לחברו השאילני קורדום לעדור בו הפרדס הזה עודר בו אותו הפרדס ולא פרדס אחר אמר לו פרדס סתם עודר בו איזו פרדס שירצה פרדסים עודר בו כל הפרדסים שלו. תניא בתוספתא דב״מ השואל פונדק מחברו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים יום כרבינא בפ׳ השואל דף צ״ה וכן פסק ר״ח בתו׳ שם השואל בבעלים אפי׳ גנב או אבד בפשיעה פטור שנ׳ אם בעליו עמו לא ישלם ובלבד שישאל הבעלים תחילה או עם החפץ כמו שבארנו במשנה שם דף צ״ד והביאו לעיל בתחילת מ״ע פ״ט ואחד השואל את הבעלים או שכרן בין לאותה מלאכה בין למלאכה אחרת ואמר רב אשי בדף צ״ז אפי׳ אמר לחבירו השקיני מים ושאל הימנו בהמתו והשקהו ונתן לו הבהמה הרי שאלה זו בבעלים ופטור. משך הבהמה תחילה ואחר כך השקהו אינה שאלה בבעלים וכן כל כיוצא בזה. שם השאיל בהמתו או השכירה למשאוי ויצא עמה לסעדה ולטעון עם השואל או השוכר במשוי הר״ז שמירה בבעלים ואם יצא לבקר המשוי בלבד ולראות שלא יטענו עליה יותר מן הראוי אינה שמירה בבעלים. אמר רבא שם המלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה והמקיז להם דם והסופר שלהם כל אחד מאלו וכיוצא בהם ביום שהוא יושב לעסוק במלאכתו אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתן הרי זה שמירה בבעלים ואפי׳ פשע בה השומר פטור אבל הוא ששאל מהם או ששכר מהם חייב שאין שאולין לו, שם הרב שהוא מקרא ברצונו תלמידים בכל עת שירצה והם קבועים לבא תמיד ונשמט להם ממסכת למסכת הרי הן שאולין אצלו ואין הוא שאול אצלם. וביום הפרק של הלכות מועד לפני הרגל שהכל באין לשמוע הרי הוא שאול להם והם אינם שאולים אצלו. שם דף צ״ו וכן פסק האלפסי שם והאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם הבעלים עצמן ולא שלוחם. אמר לעבדו הכנעני צא והשאל עם פרתי הר״ז שאלה בבעלים שיד העבד כיד רבו, במיימוני פ״ב דשאלה נשאל העבד שלא מדעת רבו אינה שאלה בבעלים. ממיימוני פ״ב דלעיל השואל מאשתו או שותפין ששאלו זה מזה ה״ז שאלה בבעלים. ואם אמר השותף לחכרו השאילני קרדומך היום ואשאלך למחר אינה שאלה בבעלים. עוד שנינו בפרק השואל דף צ״ח השואל פרה מחברו ושלחה לו המשאי׳ ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו אפי׳ שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס ברשות השואל ה״ז פטור ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך העברי ביד שלוחך או שא״ל המשאיל הריני משלחה ביד בנך ביד עבדך העברי או ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי וא״ל השואל שלח ושלחה ומתה בדרך חייב, כשמואל שם דף צ״ט וכן פסק האלפסי שם שלחה לו המשאיל ביד עבדו הכנעני אע״פ שאמר לו השואל שלח ומתה פטור מפני שידו כיד רבו ועדיין לא יצאתה מרשות המשאיל, במשנה דלעיל וכן בשעה שהחזירה השואל לבעלים אם שלחה ביד אחר ומתה קודם שהגיעה לרשות המשאיל הרי זה חייב שעדיין היא באחריות השואל ואם שלחה מדעת המשאיל על ידי אחר ומתה פטור שלחה ביד עבדו הכנעני אע״פ שאמר לו המשאיל שלח ומתה בדרך חייב שיד העבד כיד רבו ועדיין לא יצא מיד השואל. אמר רב חסדא בפי האומנין דף פ״א בד״א כשהחזירה תוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי השאלה יצאה מדין שאלה. ואמר אמימר בב״מ שם שהוא כש״ש עליה ולפיכך מתה או נשברה אחר ימי שאילתה פטור וכן כל כיוצא בזה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְהַשּׁוֹאֵל

1 משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון פתח ↗

הַשּׁוֹאֵל כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר מִטַּלְטְלִין מֵחֲבֵרוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב אֲפִלּוּ נֶאֱנַס אֹנֶס גָּדוֹל כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַבְּהֵמָה אוֹ נִשְׁבֵּית אוֹ מֵתָה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יג "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ" וְגוֹ' שמות כב יג "וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנֶּאֱנַס שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. אֲבָל אִם שָׁאַל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לַחְרשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא חוֹרֶשֶׁת הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּחֲרשׁ בָּהּ אוֹ אַחַר שֶׁחָרַשׁ בָּהּ אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ אוֹ דָּשׁ בָּהּ וּמֵתָה כְּשֶׁהִיא דָּשָׁה אוֹ בִּשְׁעַת רְכִיבָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ בָּהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵתָה תַּחְתָּיו בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. אוֹ שֶׁשָּׁאַל דְּלִי לְמַלְּאוֹת בּוֹ וְנִקְרַע בַּבּוֹר בִּשְׁעַת מִלּוּי. אוֹ שֶׁשָּׁאַל קַרְדֹּם לְפַצֵּל בּוֹ עֵצִים וְנִשְׁבַּר בְּעֵת שֶׁפִּצֵּל בּוֹ מֵחֲמַת הַבִּקּוּעַ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁלֹּא שָׁאַל אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה זוֹ וַהֲרֵי לֹא שִׁנָּה: הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ וּמֵתָה וְטָעַן הַשּׁוֹאֵל שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה מֵתָה. אִם הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁאֲלָה לֵילֵךְ בּוֹ מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין שָׁם יָבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּתָה אוֹ נֶאֶנְסָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא שִׁנָּה בָּהּ וְיִפָּטֵר. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה מְשַׁלֵּם. שְאֲלָה מִמֶּנּוּ לְמַלְּאוֹת בָּהּ עָפָר שֶׁבְּחֻרְבָּתוֹ שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין שָׁם. אוֹ שֶׁשָּׁאַל מִמֶּנּוּ דְּלִי לְמַלְּאוֹת בּוֹ הַבּוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנִקְרַע בַּבּוֹר. אִם הֵבִיא רְאָיָה יִפָּטֵר אַף מִשְּׁבוּעָה וְאִם לָאו יִשָּׁבַע הַשּׁוֹאֵל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים שֶׁמֵּתָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְיִפָּטֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ וְנִשְׁבַּר שָׁמִין לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין בִּנְזָקִין. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה שָׁלֵם וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה וּמַחֲזִיר לוֹ הַכְּלִי אוֹ הַבְּהֵמָה הַשְּׁבוּרָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת. וְכֵן אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה מַחְזִיר הַנְּבֵלָה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת: הַשּׁוֹאֵל בְּהֵמָה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשָּׁעָה שֶׁמְּשָׁכָהּ עַד סוֹף יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ. וְאִם כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּחֲתָה בְּדָמֶיהָ. כָּחַשׁ בְּשָׂרָהּ מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה פָּטוּר וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁמֵּחֲמַת מְלָאכָה כָּחֲשָׁה: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ אוֹ בְּהֵמָה סְתָם הֲרֵי הַמַּשְׁאִיל מַחְזִירוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. שְׁאָלוֹ לִזְמַן קָצוּב כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ וְזָכָה אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַחְזִירוֹ מִתַּחַת יָדוֹ עַד סוֹף יְמֵי הַשְּׁאֵלָה. וַאֲפִלּוּ מֵת הַשּׁוֹאֵל הֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מִשְׁתַּמְּשִׁין בַּשְּׁאֵלָה עַד סוֹף הַזְּמַן. וְדִין הוּא. הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה הַגּוּף קִנְיַן עוֹלָם בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן וּמְקַבֵּל מַתָּנָה קָנָה הַגּוּף קִנְיַן עוֹלָם וְלֹא נָתַן כְּלוּם וְהַשּׂוֹכֵר קָנָה הַגּוּף לְפֵרוֹתָיו עַד זְמַן קָצוּב בַּדָּמִים שֶׁנָּתַן וְהַשּׁוֹאֵל קָנָה הַגּוּף לְפֵרוֹתָיו עַד זְמַן קָצוּב וְלֹא נָתַן כְּלוּם. כְּשֵׁם שֶׁהַנּוֹתֵן כַּמּוֹכֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ לְעוֹלָם כָּךְ הַמַּשְׁאִיל כַּמַּשְׂכִּיר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בְּתוֹךְ הַזְּמַן. הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה וּמֵתָה אֵין חַיָּבִין בָּאֳנָסֶיהָ. חָשְׁבוּ שֶׁהִיא שֶׁל אֲבִיהֶם טְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָּשָׂר בְּזוֹל. וְאִם הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם נְכָסִים וּמֵתָה אוֹ שֶׁטְּבָחוּהָ מְשַׁלְּמִין אֶת דָּמֶיהָ מִנְּכָסָיו: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית אֵין הַמַּשְׁאִיל יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ מִתַּחַת יָדוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ אוֹתָהּ מְלָאכָה. וְכֵן אִם שָׁאַל מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה לֵילֵךְ בָּהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ מִיַּד הַשּׁוֹאֵל עַד שֶׁיֵּלֵךְ בָּהּ לְשָׁם וְיַחְזֹר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֹּם לַעֲדֹר בּוֹ הַפַּרְדֵּס הַזֶּה עוֹדֵר בּוֹ אוֹתוֹ הַפַּרְדֵּס בִּלְבַד וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲדֹר בּוֹ פַּרְדֵּס אַחֵר. אָמַר לוֹ פַּרְדֵּס סְתָם עוֹדֵר בּוֹ פַּרְדֵּס אַחֵר אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה. שְׁאָלוֹ לַעֲדֹר בּוֹ פַּרְדֵּסִים הַרְבֵּה שֶׁלּוֹ עוֹדֵר בּוֹ כָּל הַפַּרְדֵּסִים שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ נִשְׁחַת כָּל הַבַּרְזֶל בַּעֲדִירָה מַחְזִיר לוֹ הַנִּצָּב שֶׁל עֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְאָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי דָּבָר פְּלוֹנִי בְּטוֹבָתְךָ כְּלוֹמַר אֵין אַתָּה מַשְׁאִיל לִי דָּבָר זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּשְׁאִילִין אֶלָּא כְּפִי טוֹבַת לִבְּךָ וְנִדְבוֹתֶיךָ שֶׁאֵינְךָ מַקְפִּיד עַל הַזְּמַן אִם אָרַךְ. אִם קָנוּ מִיַּד הַמַּשְׁאִיל עַל זֶה הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַכְּלִי מִלַּעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְיַחְזִיר שְׁבָרָיו אוֹ שְׁיָרָיו. וְאֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לַחְזֹר וּלְתַקֵּן הַכְּלִי אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי שֹׁקֶת זוֹ שֶׁל מַיִם וְנֶהֶרְסָה אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹתָהּ. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי שֹׁקֶת סְתָם וְנֶהֶרְסָה יֵשׁ לוֹ לִבְנוֹתָהּ. אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מְקוֹם שֹׁקֶת אִם קָנוֹ מִיַּד הַמַּשְׁאִיל הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל בּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ בְּקַרְקַע הַמַּשְׁאִיל עַד שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ שֹׁקֶת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה בְּהֶמְתּוֹ אוֹ אַרְצוֹ כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה עִם הַמַּשְׁאִיל: הַשּׁוֹאֵל פֻּנְדָּק מֵחֲבֵרוֹ לְלִינָה אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד. לִשְׁבִיתָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים. לְנִשּׂוּאִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. שָׁאַל חָלוּק מֵחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ בּוֹ לְבֵית הָאָבֵל כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַחְזֹר. שְׁאָלוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שְׁאָלוֹ לַעֲשׂוֹת הַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה יָמִים:

1 היא שצונו בדין שואל. והוא אמרו יתברך וכי ישאל איש מעם רעהו. וכבר התבארו דקדוקי דין זה בפ"ח ממציעא וח' משבועות. ואלה המשפטים הלכות שאלה ופקדון בשלשה פרקים:

1 טור פתח ↗

הלכות שואל השואל מחבירו בהמה או כלים או כל מטלטלין ונאנסו בידו כגון שמתה או נשבר או נשבה חייב ואין צ"ל שחייב בגניבה ואבידה אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה לא מיבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור מכל אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור: והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה: וכן אם נכחש הבשר מאליו וסופו לחזור פטור: אבל אם נכחשה מאליה ומתה אח"כ שהוא חייב לשלם כיון שאינה בעין משלם כמו שהיתה בשעת שאלה: כתב הרמב"ם השואל מחבירו בהמה לילך בה למקום פ' ומתה תחתיו באותו הדרך או ששאל דלי למלאות ונקרע ונפל לבור בשעת מילוי וכל כיוצא בזה פטור שלא שאלה אלא לעשות מלאכה זו והרי לא שינה עד כאן לשונו ויראה מדבריו שאינו פטור אא"כ מתה בשעת מלאכה ממש אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה או נתייגעה ונתחממה ומתה אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח הדרך לא יוכל לישבע שמחמת מלאכה מתה דשמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה אבל היכא שנכנס בה חלשות ועייפות מטורח הדרך אפי' שלא מתה מיד אלא מתנונה והולכת זמן מרובה מתה מחמת מלאכה קרינן בה: כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה: כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב: השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אף על פי שעדיין לא משכה: ואם שלח לו המשאיל על ידי עבדו או על ידי בנו או על ידי שלוחו או על ידי עבדו או בנו או שלוחו של השואל ומתה בדרך פטור והך שליח מוקמינן ליה בשכירו ולקיטו שאינו שליח ממש אבל אם עשאו השואל שליח בעדים ושלח לו בידו נתחייב בה השואל משעת הגעה ליד שלוחו ואם אמר לו השואל שלח ביד אחד מאלו או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד אחד מאלו ואמר לו הן ושלחה ומתה חייב השואל בד"א ביד עבד עברי אבל אם שלחה לו ביד עבד כנעני ומתה בדרך פטור שידו כיד רבו ועדיין לא יצאה מרשותו: כתב הרמב"ם אמר לו השאל הכישה במקל והיא תבוא מאליה ועשה כן המשאיל אין השואל חייב עד שתכנס לרשותו אבל אם מתה בדרך פטור אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא חייב: וכן בחזרה אם החזירה השואל על ידי אחד מאלו ומתה חייב עד שיאמר לו המשאיל להחזירה על ידם או שיאמר לו השואל הריני מחזירה לך על ידם ואמר לו המשאיל הן בד"א כשמחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור בכל ענין מלהתחייב באונסין כשואל אבל חייב בגניבה ואבידה: בד"א שהוא ברשות השואל מיד כשנסתלקו הבעלים לענין להתחייב באונסין אבל לענין חזרת הבעלים ברשותם הוא לחזור עד שעת משיכה או אחד מהדברים הקונים במקח: השואל מחבירו חפץ סתם כתב ר"ת שאינו יכול לתבעו בפחות מל' יום אבל רש"י כתב שיכול לתובעו מיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם השואל מחבירו כלי או בהמה המשאילו תובעו ממנו כל עת שירצה: שאלו לזמן קצוב כיון שמשכו וזכה בו אין הבעלים יכולים לתבעו להחזירו להם עד סוף זמן השאלה ע"כ. תניא השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות מב' ימים לנישואין אין פחות מל' יום: כתב הרמב"ם שאל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אין פחות מכדי שילך ויחזור שאלו לבית המשתה כל אותו היום שאלו לעשות בו משתה שלו אין פחות מל' יום עד כאן וא"א הרא"ש ז"ל הביאו בלשון אחר לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבלות וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה: הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומיהו חייבין בגנבה ואבדה ויראה לי דבסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים החזירו לי הפרה שהשאלתי לאביכם או קבלו עלייכו אונס הדין עם המשאיל: היו סבורין דשל אביהם היתה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שהוא שני שלישים והעור ישלמו כולו ואם הניח להן אחריות נכסים או מטלטלין האידנא חייבים לשלם וכתב הרמב"ם דלא שנא טבחוה או מתה חייבים לשלם אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשטבחוה ואכלוה אבל אם מתה פטורים אף על פי שהניח להם אחריות נכסים: השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית או כדי לילך בו למקום פלוני כיון שמשך השואל אין המשאיל יכול לחזור בו עד שיגמור אותה מלאכה או עד שילך למקום פלוני: שואל אדם מחבירו בטובו לעולם פירוש א"ל השאילני כלי זה בטובו והשאיל לו שאול הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דבטובו משמע כל זמן שהוא טוב ואפילו החזירו למשאיל חוזר ונוטלו ממנו כשיצטרך ודוקא שלקח ממנו בקנין על השאלה הילכך חוזר ונוטלו ממנו אבל אם לא לקח ממנו בקנין אינו יכול ליטלו ממנו אם החזירו ולכשישתבר מחזיר לו שבריו דאינו יכול לומר אחזור ואתקננו ואשתמש בו שלא השאילו אלא כל זמן שהוא בטובו: ורב אלפס כתב בשם גאון שהאומר לחבירו השאילני כלי זה בטובתך ולא קבע לו זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא ישתמש עד שיכלה הברזל ויחזיר לו הקתא והוא דקנו מיניה דאושליה סתם ולא לזמן וכן פירש הרמב"ם ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דבשביל שא"ל בטובתך לא יצא מכלל שאלה סתם אלא כך הוא לשון בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך ומספקא להראב"ד ז"ל אם יכול המשאיל לקחתו שלא בשעת מלאכתו של שואל והרמ"ה כתב מסתברא שאין יכול לקחת אותו שלא בשעת מלאכה דאמרינן ליה חיישינין דלמא מיתבר או מיתבד מיהו לית ליה רשות לאשולי לאחריני דעל כרחך בתורת שאלה הוא דקאי גביה ואין השואל רשאי להשאיל ותו דחיישינן דילמא מיתבר גבי שואל שני ומפסיד לקתא ע"כ: האומר לחבירו השאילני קורדום לחפור בו כרם זה אינו רשאי לחפור בו כרם אחר אפילו אם הוא כמוהו אמר לחפור בו כרם סתם חופר בו כרם אחר איזה שירצה אפילו אינו כרם שלו ואפילו הוא גדול הרבה אמר לחפור בו כרמים או כרמי חופר בו כל הכרמים שלו אפי' אם יפחת הברזל שלא ישאר בו אלא הבית יד ודוקא אותה שנה אבל לא בשנה אחרת: האומר לחבירו השאילני שוקת זה ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו אמר לו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר ובונהו עד שישקה כל שדותיו: א"ל השאילני מקום שוקת ה"ז בונה בכל מקום שירצה בקרקע המשאיל ובונה מקום השוקת שיספיק לו להשקות ממנו כל שדותיו או כל בהמותיו לפי מה שהתנה עם המשאיל והוא שלקח ממנו בקנין על זה: אין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שעושה מצוה בשאילתה אינו רשאי להשאיל לאחרים: ואם השאיל לאחרים אפי' נתקלקל מחמת המלאכה ששאלו בשבילה חייב אא"כ שיש לו ראיה שיכול ליפטר בה אילו היה בידו כדפירשתי לעיל: השואל חפץ או כל דבר לזמן מיד כשיכלה הזמן חוזר החפץ השאול לרשות המשאיל ליפטר השואל מאונסים אפילו הוא עדיין בביתו ומ"מ הוא חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר: ואם שלחו לו בתוך הזמן ביד עבדו או שלוחו של משאיל או של שואל כתבתי למעלה: טען השואל שמתה מחמת מלאכה אם הוא במקום שעדים מצויין אינו נפטר עד שיביא עדים שהוא כדבריו ושלא שינה בו ואם הוא במקום שאין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו: ואם התנה שלא ישבע או שלא ישלם אם נגנבה או נאנסה הכל לפי תנאו: לא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ואח"כ נמצא הגנב לא נקנה לו הכפל באמירתו שאמר לו לשלם והרי הוא לבעלים ומיהו אם שלם ואחר כך נמצא הגנב קנה הכפל וכאשר ישלם שמין לו השברים שאם שאל כלי ונשבר שמין לו השברים כמו שהיו שוין בשעת שבירה ונותנין לבעלים ומשלים עליהן ואם הוזלו בין שעת שבירה לשעת העמדה בדין שמין אותן כמו שהיו שוין בשעת שבירה וכן אם שאל בהמה ומתה שמין כמה היתה שוה הנבלה בשעה שמתה ונותנה לו ומשלים לו עליה: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן השאיל חפץ לשמעון והפסידו אמר שמעון לראובן השבע כמה היה שוה ואפרענו לך והשיב בעל החפץ השבע אתה והפטר. תשובה ישבע בעליו ויפרע שכנגדו על פי שבועתו ואם לא ישבע לא יפרע שכנגדו ואינו נקרא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם: השואל פרה מחבירו יום אחד ע"ת שליום השני תהיה אצלו בשכירות ומתה ואמר המשאיל ביום השאלה מתה והלה אמר איני יודע או שאמר השוכר ביום שכירות מתה ואני פטור מלשלם והמשאיל אמר איני יודע או כל אחד אומר איני יודע המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיה ישבע השוכר שבשעת שכירות מתה וכשטוען איני יודע ישבע שהוא כדבריו שאינו יודע אמר המשאיל בימי שאלה מתה והשוכר אמר בימי שכירות מתה ישבע השוכר שמתה כדרכה ויגלגל עליו שביום שהיתה שכורה מתה: וכן הדין בשאל ממנו פרה אחת ושכר ממנו אחרת ומתה אחת מהן זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה או שטוענין שניהם איני יודע או שאחד אומר ברי והשני אומר איני יודע: שאל ממנו שתי פרות היום בתנאי שלמחרתו יהיו שתיהן בשכירות וטוען המשאיל שתיהן מתו ביום השאלה והלה אומר אחת מתה ביום השאלה ואותה אשלם והשנית איני יודע מתי מתה מתוך שאינו יכול לישבע משלם: וכן אם מסר לו ג' פרות ב' בשאלה ואחת בשכירות וטוען המשאיל ב' של שאלה מתו ואמר השואל אחת של שאלה ודאי מתה והשניה איני יודע אם של שאלה מתה או הנשארת היא של שאלה מתוך שאינו יכול לישבע שהרי טען איני יודע ישלם השתים: השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הפרה פטור אפי' פשע בה ונגנבה או נאבדה לא שנא היה עמו בשאלה כגון שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו ל"ש שהיה עמו בשכירות שהשכיר את עצמו לו. לא שנא שהיה עמו באותה מלאכה של הפרה ממש לא שנא במלאכה אחרת ואפילו אמר לו השקני מים והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו הוי שאלה בבעלים: אבל משך תחלה ואחר כך השקהו לא הוי שאלה בבעלים: ולא שנא אם באו שאלת הבעלים עם שאלת הפרה כאחד לא שנא היה הוא שכור לו או שאול לו ואחר כך השאיל לו פרתו פטור. אפי' לא היה עמו בשעת שבורה ומתה אבל אם לא היה עמו בשעת שאלה ואחר כך שאל הבעלים או שכרם אין זה שאלה בבעלים אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה ומתה: ומיהו אם שאל את הבעל ונתרצה לו להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל בשעת משיכת הפרה אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשוב שפיר עמו במלאכתו אבל באמירה שאומר להיות שאול לו ולא הכין עצמו למלאכתו לא הוי שאלה בבעלים וכ"כ הראב"ד אמר לו השאילני פרתך והשאל אתה עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אע"פ שעדיין לא יצא מביתו כבר התחילה שאלתו וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק דוקא שלא פירש לו זמן אלא אימתי שירצה השואל יעשה לו מלאכתו לפיכך כיון שאם אומר לו עתה לעשותה יעשנה נמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו אע"פ שעדיין לא עשה אבל כשאומר לו לעשות מלאכה ידועה מיד כל זמן שלא התחיל לעשותה אינו קרוי עמו במלאכתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: השאיל לו פרתו או השכירה למשאוי והלך עמה לסעדה ולהטעינה המשאוי הוי שאלה בבעלים אע"פ שמעצמו נשאל לו ואם לא הלך אלא לראות שלא יוסיף עליה המשאוי אין זה שאלה בבעלים: אמר לו שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים שהמפקיד הוא עם הנפקד לשמור לו גם הוא אבל אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר אינה שמירה בבעלים אבל הם שומרי שכר זה לזה והוא הדין נמי אם א"ל שמור לי היום ומחר ואני אשמור לך למחר חייב כיון שלא היה עמו תחלה כשמשך: האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ אמר לעבדו הכנעני להשאל עמה דעבדו כגופו דמי וכ"כ הרמב"ם והרמ"ה כתב דשלוחו של אדם כמותו למיהוי שאלה בבעלים: שותפין ששאלו זה מזה וכן השואל מאשתו הוי שאלה בבעלים שכל אחד ואחד במלאכת חבירו והאשה במלאכת בעלה: שאל מהאשה פרת נכסי מלוג ונשאל לו בעלה או אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים: שאל פרה לרבעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל ב' פרות לעשות בהן שוה פרוטה מיבעיא לן אם יש לו דין שואל או לא ולא אפשיטא לן וכתב א"א הרא"ש ז"ל דלא מיחייב כדין שואל אבל אי איכא שוה פרוטה לשואל חייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר הואיל ונהנה וכ"כ הרמ"ה שחייב בגגיבה ואבידה כל היכא דאיכא שוה פרוטה לשואל אע"ג דלגבי פרה ליכא שוה פרוטה ואף לענין אונסין אי תפס לא מפקינן מיניה: שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם מיבעיא לן אי הוי בחלק של אותו שנשאל לו שאלה בבעלים או לא וכן שותפין ששאלו ונשאל המשאיל לאחד מהם מיבעיא לן אי הוי לאותו השואל שאלה בבעלים או לא ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מספק ואם תפס לא מפקינן מיניה וכתב הרמב"ם ז"ל הנך בעיין לא איפשיטו ולא מפקינן מספק ואם פשע בהן השומר הרי זה משלם ואיני מבין מה חילוק יש בין פשיעה לאונס כיון דקיימא לן פשיעה בבעלים פטור: מקרי דרדקי של בני העיר ושתלא וטבחא ומקיזי דם וסופרי העיר שהם שכורים לכל בני העיר לעשות להם מלאכתם אם בני העיר שואלין מהן בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבוא לעשות לו מלאכתו אפילו אם צריך לתת לו שכר מ"מ מוכרח הוא לעשות לו מלאכתו בשכר שנותן לו מידי דהוה אשותפין ששכרו שכיר חודש או שנה דבכל שעה הוי שאלה בבעלים לכל אחד מהם: הרב השונה לתלמידיו אם הם צריכים ללמוד עמו בכל מסכתא שירצה הוא ואף אם התחילו מסכתא אחת יכול לשנותם ממסכתא למסכתא אז הוו הם כשאולין לו שהם עמו במלאכתו ואם שאל מהם הוי שאלה בבעלים ואם הוא צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם ואפילו שלא בשעת הלימוד כיון שצריך ללמוד עמהם בכל עת שירצו ואם הדבר תלוי בשניהם שהמסכתא שהתחילו יגמרו ואין הרב יכול לשנות המסכתא בלא דעת התלמידים ולא התלמידים בלא דעת הרב אז אינן שאולים זה לזה כלל ולפני המועדים שדרך לדרוש לעם מהלכות מועד הוא נשאל להם: שאל פרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה לו שכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות או שכרה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה מיבעיא אי הוי שאלה ושכירות בבעלים ואיפשיטו דהויין בבעלים: אבל שאלה בבעלים ואח"כ קודם שהחזירה שכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ומתה בימי שאלה אחרונה או ששכרה בבעלים ואח"כ שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות אחרונה מיבעיא ולא איפשיטא ואי תפס לא מפקינן מיניה והרמב"ם כתב דלא הוי שאלה בבעלים אלא בשאלה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים ובכל אינך כתב דהוי ספק וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: שכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא כיון דשניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מיהו אם ראשונה שלא בבעלים ושנייה בבעלים לא אמרינן הראשונה תגרור לשנייה להיות שלא בבעלים דלהקל אזלינן בשומרים: בעל בנכסי מלוג של אשתו אפילו פשע בהן ונאבדו פטור דבין אי חשיב בהן שואל או שוכר או שומר הוה ליה פשיעה בבעלים שהיא עמו במלאכתו ואפילו היו שאולין או שכורין בידו קודם שנשאה שלא בבעלים ואחר כך נשאה מאותה שעה ואילך חשוב שאלה או שכירות בבעלים ונסתלקה שאלה או שכירות הראשון שלא היה בבעלים ופטור: ואפי' שכרה פרה מאחר ואח"כ נשאת לו ומתה או אפילו פשע בה ונגנבה פטור מפני שהוא חשוב בה כלוקח והיא חייבת לשלם לכשתתאלמן או תתגרש והרמב"ם ז"ל כתב ואם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה והשיג ס"א והגיה עליו הראב"ד והוא שקבל אותה על עצמו בשכירות כתב ר"י אע"ג דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח יש לו דין שומר חנם וגבי בעל בנכסי אשתו לא נפקא מינה שאפי' אם פשע בהן ונגנבו פטור דהוי פשיעה בבעלים: ומיהו נפקא מינה ללוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה והוא שומר חנם עליה: וכל אלו החילוקים של שאלה בבעלים נוהגין גם כן בכל שאר השומרים:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לדון בדין השואל, שנאמר: "וכי ישאל איש מעם ריעהו" שמות כב,יג.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּדִין הַשּׁוֹאֵל – לָדוּן בְּדִין הַשּׁוֹאֵל, כְּלוֹמַר אָדָם שֶׁשָּׁאַל מֵחֲבֵרוֹ שׁוּם חֵפֶץ אוֹ בְּהֵמָה, וְהַשְּׁאֵלָה הִיא בְּלֹא שָׂכָר כְּלָל אֶלָּא שֶׁנִּתְחַסֵּד עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה זוֹ, וְאַחַר כָּךְ אִם נָפַל מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם עַל הַדָּבָר, שֶׁנָּדוּן בֵּינֵיהֶם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ שמות כב יג וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְגוֹ. וּבְדִין הַשּׁוֹאֵל חִיְּבָה הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ הָאֳנָסִין לְפִי שֶׁבְּאַחְרָיוּתוֹ הִיא אַחַר שֶׁשְּׁאָלָהּ וְלֹא הוֹצִיא עָלֶיהָ דָּבָר מִשֶּׁלּוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּעֵין לֹוֶה מָעוֹת שֶׁאִם נֶאֶנְסוּ מִמֶּנּוּ לֹא יִפָּטֵר מִן הַמַּלְוֶה בְּטַעֲנַת אֹנֶס. וְעַל עִנְיַן שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים שֶׁפָּטוּר, נוּכַל לוֹמַר לְפִי הַפְּשָׁט שֶׁהַתּוֹרָה לֹא חִיְּבָה הַשּׁוֹאֵל אַחַר שֶׁבַּעַל הַכְּלִי אוֹ הַבְּהֵמָה עִמּוֹ, דְּמִכֵּיוָן שֶׁהוּא שָׁם יִשְׁמֹר הוּא אֶת שֶׁלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹאֵל פָּטוּר אַף לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ הַבְּעָלִים מִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, אֶפְשָׁר לְתָרֵץ בָּזֶה שֶׁלֹּא רָצְתָה הַתּוֹרָה לָתֵת הַדְּבָרִים לְשִׁעוּרִין וְלוֹמַר אִם יִשְׁהוּ שָׁם הַבְּעָלִים הַרְבֵּה יְהֵא פָּטוּר הַשּׁוֹאֵל וְאִם מְעַט יְהֵא חַיָּב, וְצִוְּתָה הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ כְּלָל דְּכָל שֶׁהַבְּעָלִים שָׁם בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, יְהֵא פָּטוּר. וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ צה, ב שֶׁאִם הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה פָּטוּר. אֲבָל הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה וְלֹא הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה חַיָּב, כִּי בִּתְחִלַּת הַמַּעֲשֶׂה הָעִנְיָן תָּלוּי. וְזֶה הַטַּעַם בְּעַצְמוֹ מַסְפִּיק לָנוּ בִּשְׂכִירוּת הַבְּעָלִים שֶׁגַּם כֵּן פָּטוּר. דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ צו, ב שֶׁאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה מֵחֲמַת מְלָאכָה וְכֵן אִם נִשְׁבַּר הַכְּלִי מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה שֶׁפָּטוּר, וְאִם שִׁנָּה מִן הַדֶּרֶךְ שֶׁצִּוָּהוּ הַבְּעָלִים אֲפִלּוּ מֵתָה מֵחֲמַת הַמְּלָאכָה שֶׁחַיָּב, וְאִם שם פג, א הוֹלִיכָהּ בְּמָקוֹם שֶׁהָרוֹאִים מְצוּיִים, חַיָּב לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁמֵּחֲמַת מְלָאכָה מֵתָה, וּכְשֶׁמְּשַׁלֵּם מִי שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם שָׁמִין שם צז, א לוֹ תַּשְׁלוּמִין כְּמוֹ בִּנְזָקִין, וְשֶׁחַיָּב הַשּׁוֹאֵל בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ מִשֶּׁמְּשָׁכָהּ כתובות לד, ב עַד סוֹף הַשְּׁאֵלָה, וְדִין שם הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה וּמֵתָה, וְדִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי דָּבָר פְּלוֹנִי בְּטוֹבָתְךָ ב"מ קג, א שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וּמַחֲזִיר לוֹ שְׁבָרָיו. וְהַשּׁוֹאֵל סְתָם לְכַמָּה זְמַן מַשְׁמַע, וְהַחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרִים רַבִּים בְּעִנְיָן זֶה, וְאֵי זֶה רַב נִשְׁאַל לְתַלְמִידָיו שם צז, א וְאֵי זֶהוּ שֶׁהֵם שְׁאוּלִים לוֹ, וְדִין הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, וְהַשּׁוֹאֵל מִן הָאִשָּׁה וְנִשְׁאַל לְבַעְלָהּ, אוֹ הַשּׁוֹאֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וְשֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ זֶה מִזֶּה אוֹ מֵאַחֵר וְנִשְׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם, וְדִינֵי הַשּׁוֹאֵל פָּרָה וְשִׁלְּחָהּ הַמַּשְׁאִיל בְּמִצְוַת הַשּׁוֹאֵל אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִצְוָתוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בִּמְצִיעָא פֶּרֶק שְׁמִינִי, וּבִשְׁבוּעוֹת גַּם כֵּן פֶּרֶק שְׁמִינִי ח"ה ש"מ עד שמ"ו. וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים, שֶׁעֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת דִּין. וּבֵית דִּין הָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא דָּן, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

« ספר המצוות Positive Commandments 243 ספר המצוות Positive Commandments 245 »