ספר המצוות, מצוות עשה רל״ח

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 237 ספר המצוות Positive Commandments 239 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה לדון א בנזקי הבור שנאמר וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו בדף י׳ מכאן שהבעלים מטפלין בנבילה ושנינו בפ׳ ה׳ דף נ״ד אחד השור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה ולחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף וכיוצא בהן ולא נא׳ שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה א״כ למה נאמר חמור מאחר שאפי׳ לא נכתב כי אם שור היה הכל בכלל לדרוש בא שם דף נ״ג ובב״ק דף כ״ח שור ולא אדם חמור ולא כלים לפיכך נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים בפ״ה דף מ״ט ת״ר החופר בור ברה״י ופתחו בר״ה חייב כאלו פותחו כולו לר״ה שזהו בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה שם לא נחלק רבי עקיבא על רבי ישמעאל בבור בר״ה דודאי חייב שנ׳ כי יפתח או כי יכרה אם פותח חייב כורה לא כל שכן אלא שע״י כרייה ופתיחה באה לו לא נחלקו אלא בבור ברשותו שרבי עקיבא אומר אף בזה דבר הכתוב שנאמר בעל הבור ישלם שיש במשמע שהבור יש לו בעלים ורבי ישמעאל אומר בעל הבור בעל התקלה פסק רב אלפס שם שאע״פ שרב יוסף חולק שם על רבה ק״ל בכל התלמוד דרבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה עניין ומחצה הן סימני השמועות בב״ב דף י״ב ודף קי״ד ודף קמ״ג וגם קי״ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו הלכך לא שנא בור בר״ה ולא שנא בור ברה״י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב עכ״ד בפ״ה דף נ״ב כסה את בורו כראוי אע״פ שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנאמר ולא יכסנו הא כסהו פטור ות״ר דף י׳ החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב ותניא שם דף י״א חכ״א מניין לבעל הבור שעליו להעלות שורו מבורו ת״ל כסף ישיב לבעליו והמת וגו׳ שנינו שם דף נ׳ אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נא׳ בור מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י׳ טפחים היו פחותין מי׳ טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב ודורש בירושלמי שם ומביאו בתוס׳ דף ג׳ בד״ה לא כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור בור בור ב״פ אחד למיתה ואחד לנזקין ואע״פ כן כשאנו דורשין שם דף נ״ג שור ולא אדם אין אנו ממעטין אדם כי אם ממיתה המפורשת בפירוש בפרשה אבל אם הוזק שם אדם בעל הבור חייב נזק שלם הל׳ כשמואל בדינים שאמר שם בדף נ׳ כל הסוגיא בור שחייבה עליו תורה אפי׳ לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואצ״ל מתה מחבטו לפיכך אם היה עומק בור כרוחבו אין בו הבל ואם לא נחבטה הבהמה בו כגון שהיו שם ספוגין של צמר ומתה פטור היה עמקו יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אע״פ שלא נחבטה בקרקע עשה תל גבוה י׳ בר״ה ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם הי׳ פחות מי׳ פטור על מיתת הבהמה אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם אמר רבא שם דף נ״ד שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זהו שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו אבל שור אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס מפני שדרך בהמה לראות ולסור מן המכשולות ב״ק דף ב׳ הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן שם דף ה׳ וכל המניח תקלה הר״ז מתולדות הבור אם הוזק בו אדם או בהמה חייב לשלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין שלא הפקיר שהרי הלכה כר׳ יוחנן שאמר מפקיר נזקיו חייב ודלא כרבי אלעזר תלמידו שחולק עליו בפ׳ ג׳ דף כ״ט כל הסוגיא ואם מת שם אדם או הוזקו בהן הכלים פטור דקי״ל כשמואל דאמר שם דף כ״ח ובפ״ק דף ג׳ כולן מבורו למדנו כיצד המניח אבנו או משאו אי סכינו או תבנו וקשו וכיוצא בהן בר״ה והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם בדף כ״ז המניח את הכד בר״ה והלך המהלך ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כשהן מהלכין ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין ואומר רבי׳ יצחק בתוס׳ שם בד״ה לפי אע״פ שבארנו בפ״ה דף נ״ד שבעל הבור פטור מנזקי שור פקח ביום זהו מפני ששור תמיד עינו למטה ומתבונן ומתכוין בהליכתו יותר מאדם עוד בפ׳ ג׳ דף ל׳ השופך את המים בר״ה והוזק בהם בין אדם בין בהמה חייב בנזקין ואם נטנפו כליו פטור ותניא שם ודף ו׳ כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים א״פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם בדף ל׳ דלעיל המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר את גדרו בקוצים וגדר שנפל בר״ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו אמר רבי יוחנן שם לא שנו אלא במפריחם חוץ לגדר לצד ר״ה אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים ת״ר שם כל הסוגיא חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקין להן שלשה טפחים ומפרש הטעם בירושלמי שם ובתוספות שם מביאו כדי שלא תעלם המחרישה ורב ששת היה משליכם בנהר חדקל ואמר רב יהודא מי שרוצה להיות חסיד יקיים מצות נזיקין שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם רבינא אמר יקיים דברים הכתובים במס׳ אבות וי״א יקיים לברך הברכות כולן כאשר בארנו בענין הברכות ת״ר בפ׳ ה׳ דף נ׳ לא יסקל אדם אבנים מרשותו לר״ה ובב״ב דף ס׳ שנינו אין עושין חלל תחת ר״ה ולא בורות שיחין ומערות ואע״פ שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת התקרה מלמטה שלא מדעתו ובפרק ה׳ דף נ׳ אומר שהחופר בור לצורכי רבי׳ מותר. בב״ב דף ס׳ כל הסוגיא שנינו אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר״ה הם ראשי הקורות ופי׳ הגאון אא״כ היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על בני ר״ה ואם רוצה כונס לתוך שלו ומוציא כנס ולא הוציא הר״ז מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם כרבי יוחנן שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לר״ה הרי הן בחזקתן ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה כך המסקנא שם ואילן שהוא נוטה לר״ה קוצץ כדי שיהא גמל עובר תחתיו ורוכבו תנן בפ׳ המוכר פירות בבא בתרא דף צ״ט מי שהיתה לו דרך ר״ה עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם אחרת מן הצד מה שנתן נתן וזכו בה ומה שנטל לא זכה בה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְגֻמָּץ

1 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וּמֵת אֲפִלּוּ הָיָה הַבּוֹר מָלֵא גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי בַּעַל הַבּוֹר חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לד "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם". וְאֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר אוֹ שְׁאָר מִינֵי בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף לֹא נֶאֱמַר שמות כא לג "שׁוֹר וַחֲמוֹר" אֶלָּא בָּהוֹוֶה:

1 היא שצונו לדון בדיני הבור. והוא אמרו יתברך וכי יפתח איש בור. וכבר התבארו דקדוקי דין מצוה זו בפרק שלישי וחמישי מקמא. ואלה המשפטים, הלכות נזקי ממון פי"ב:

1 טור פתח ↗

בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק לא שנא אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא ששפך מים ברשות הרבים והוחלקו בה שור או חמור חייב: אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה הראשון אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב עליו אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר"ה או גלגל שם אבן וכשלו בו פטור אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סילקו חייב עליו כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו: אחד החופר ברשות הרבים או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו בכל ענין חייב ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל חצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל חצר היה לו לבעל חצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור מפני שאין לו בעלים וגם בתחלה עשאו ברשות וכן החופר בר"ה לצורך רבים ומסר להן כיסויו של בור פטור וכתב הרמב"ם וה"ה נמי אי לית ליה כיסוי והודיע לב"ד שרוצה להסתלק ממנו שהן יתעסקו בו לכסותו פטור וה"מ שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור אבל במקום שאין לו רשות לחפור א"נ דחפר מעיקרא לצורך עצמו והדר מימלך למימסר לרבים לא אתפטר עד דטמים ליה או עד דמכסי ליה ע"כ ואין נראה דכיון דמוסרו עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו: האומר לחבירו לחפור בור בר"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור: הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר בר"ה ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות: אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוין לחיוב ובלבד שיהא בו כדי להמית דהיינו י' טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו י' אינו חייב על המיתה אפילו שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י' טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ"ה כתב בזה שחייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה אבל אם הוזק בבור פחות מי' חייב: היה עמוק ט' טפחים וטפח מהן מים חשוב כעומק י' וחייב על המיתה אבל אם היה עמוק ה' וב' טפחים מהן מים או עמוק ז' וג' טפחים מהן מים איבעיא לן אי חשוב כעומק י' ולא איפשיטא ואין מחייבין: חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבין בנזקין כל אחד לפי מה שחפר וכן אם חפר י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' שלשתן חייבין בין למיתה בין לנזקין אבל אם אחד חפר ט' ובא אחר והשלימו לי' בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו עד שחזר להיות עמוק י' אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין ואם סתם אח"כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר או לא ולא אפשיטא לן ושניהן פטורין מספק ולדברי האומר דמהניא תפישה לספיקא דדינא מאיזה מהן שתפש לא מפקינן מיניה חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני ללישנא קמא אי בהבל מיית הרי מיעט הבלה ופטור ואי בחבטה מיית הרי קירב היזק וחייב ולאידך לישנא קאמר אי מהאי גיסא שהרחיבו נפל הרי קירב היזק וחייב ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלה ופטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל דקי"ל כלישנא בתרא והרמב"ם כת' אי מחמת הבלה מת האחרון פטור ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב שהרי קירב היזקו וכן אם נפל מאותו צד שהרחיבו חייב ואם מצד שחפר הראשון ונפל הראשון חייב ותימא הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי דללישנא קמא אין חילוק מאיזה מקום נפל וללישנא בתרא אין חילוק בין אם מת בחבטה או בהבלה: כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי' לא שכיחי גמלים ואפי' דפקח הוא וביום דכיון שראהו מכוסה עובר עליו ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו וקלקלו הכסוי ואח"כ נפל בו שור ומת אם גמלים מצויין שם אפילו לפרקים חייב אבל אם אין גמלים מצויין שם כלל פטור כסהו כסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים בענין שאם יעברו עליו גמלים יפלו מיד ולגמלים שכיחי ולא עברו עליו אלא התליע ונפל בו שור פטור אע"פ שפשע לענין גמלין כיון דלענין שור לא פשע שאם יעבור עליו לא יפול ואם יעברו עליו גמלים ויפילוהו וישאר פתוח פטור על שור פקח שיפול בו אח"כ הילכך פטור אבל אם כסהו בענין שכשיעבור גמל עליו לא יפול מיד אלא יתקלקל בענין שיפול כשיעביר עליו שור אח"כ ושכיחי גמלים והתליעו מתוכו ונפל בו שור חייב דאמרי' מיגו שפשע לענין שור זה עצמו שנפל שראוי ליפול בו אחרי שיעברו עליו הגמלים ויקלקלוהו פשע נמי לגבי היכא שנפל בו אחר שהתליע מתוכו: בור של ב' שותפין שעבר עליו הראשון ולא כסהו הב' ולא כסהו שניהן חייבין ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור: וכן הדולה מבור של רבים ובא חברו וא"ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכסוי לשון הרמב"ם עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ולא נהירא אלא שניהן חייבין עד שימסור דליו לשני: כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד מתי יפטר הא' כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל תקלה שיארע בו בתוך זה הזמן השני לבדו חייב ופי' הראב"ד אם יש בכדי שידע שיעור שרגיל לחזור לדלות מבורו חייב אע"פ שלא ידע ופירש"י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון אבל שני שעבר עליו ומצאו מגולה היה לו להושיב שם שומר מידו כיון שלא עשה כן חשוב פושע ור"י פי' דהה"נ לשני נותנין לו שיעור לשכור פועלים ולכרות ארזים אלא שא"צ הודעה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמ"ה מדקאמר לכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים מדלא קאמר ויקנה ארזים: ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים אלא לשכור פועלים דהה"נ לכל הנזקין אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה"מ דאניס כגון בור שכיסהו כראוי והתליע אבל בור שהניח מגולה פושע הוא ולאלתר חייב בנזקין: המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו: המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש"ו הבעלים חייבין אע"פ שהוא מכוסה: בענין חיוב בור בר"ה פליגי רב ושמואל רב סבר חיובו משום הבלה ולא משום חבטה אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה ושמואל סבר בין ברשותו בין בר"ה חייב בין משום הבלה ובין משום חבטה: ונ"מ שאם עשה תל בר"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק ומת: או שנפל השור לבור מאחוריו שלא על פניו בענין שלא נכנס בו הבל לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב"ם כשמואל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל לפיכך עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק או מת חייב ואם אינו גבוה י' חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה: היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלה אע"פ שאין כאן הבטה והוא שיהיה עומקו יתר על רחבו אבל אם רחבו כעומקו אין לו הבל ופטור: כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור וא' כל הבהמה שוין לחייב על נפילתו בבור כשור אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי' שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו: ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא"כ שהיא פיקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפילו ביום: אבל פקחת שנפלה ביום פטור: וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפילו ביום והוזק חייב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא איבעי ליה לעיוני: בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור: בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחוריו חייב בעל הבור אפי' היא פקחת וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו משתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור: היתה אבן מונחת ע"פ הבור ונתקל בו השור ונפל בבור ומת משלם בעל האבן החצי ובעל הבור חצי: ושור שדחף בהמה לבור אפי' היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור ההצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג' חלקים: ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבין אם השור מועד משלשין ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור ובור פטורים ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבין בנזק ובשאר ד' דברים חייב האדם לבדו ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור: וכתב הרמ"ה דד"ה נמי שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו לחודיה אבל טפי לא ע"כ ואין נראה דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאין לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ"כ הר"ר חזקיה: שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו: החופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לדון בנזקי הבור, שנאמר: "כי יפתח איש בור" שמות כא,לג.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת בֵּית דִּין לָדוּן בְּנִזְקֵי הַבּוֹר – לָדוּן בְּדִינֵי הַפּוֹתֵחַ בּוֹר בְּמָקוֹם שֶׁהוּא כִּשָּׁלוֹן לִבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לג כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה. וְלָאו דַּוְקָא בּוֹר אֶלָּא אֲפִלּוּ שִׁיחַ וּמְעָרָה ב"ק נ, ב וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹר אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית דְּהַיְנוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. שָׁרָשֶׁיהָ כְּבָר נִכְתַּב. דִּינֶיהָ, כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ שם נג ב שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים. חוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא בּוֹרוֹ, שֶׁחַיָּב. הִפְקִיר בּוֹרוֹ גַּם כֵּן, פָּטוּר, לְפִי שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ חָפַר. מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּחוֹפֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵינוֹ חוֹפֵר בִּרְשׁוּת מִתְּחִלָּה, וּלְפִיכָךְ חַיָּב בּוֹ בְּכָל צַד, וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ סָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַמָּשׁ וְלֹא הִפְקִיר בּוֹרוֹ וְאֵין שׁוּם דָּבָר מַפְסִיק בֵּין הַבּוֹר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַחוֹפְרִין לְאֻשִּׁין פֵּרוּשׁ יְסוֹדוֹת לְכָתְלֵיהֶן פָּטוּר. וּמִפְּנֵי כֵן פָּטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָרַבִּים לְהִשָּׁמֵר אַחַר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַדֶּרֶךְ כָּל כָּךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיִשּׁוּב הָאָרֶץ בִּלְתִּי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל אֶחָד יְסוֹדוֹת לְבָתֵּיהֶם, וְדִין הַמְגַלֶּה בּוֹר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חֲפָרוֹ, שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"ק מט ב שֶׁחַיָּב, דְּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל הַתַּקָּלָה הוּא, וְחִלּוּק הַדִּינִין הַבָּאִים בְּעִנְיַן הַגִּלּוּי לְפִי כִּסּוּיוֹ שֶׁל בּוֹר בְּחָלְשׁוֹ וְחָזְקוֹ, וְדִין שם נא א בּוֹר שֶׁל שֻׁתָּפִין בְּעִנְיַן הַכִּסּוּי, וְדִין שם בּוֹר שֶׁחֲפָרוּהוּ שְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה עַל מִי מֵהֶן חִיּוּבוֹ, וְדִינֵי שם לא א חִיּוּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם בְּהַרְחָקַת הַנֶּזֶק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הַנֶּזֶק לִידֵי אָדָם בְּמֵימָיו וְקוֹצָיו וּבִזְכוּכִיּוֹתָיו, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי וַחֲמִישִׁי מִקַּמָּא וּבָתְרָא שם תי וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים, שֶׁעֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת דִּין וְלֹא בִּנְקֵבוֹת שֶׁהֵן אֵינָן דָּנוֹת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם בִּכְלַל דִּין הַתַּשְׁלוּמִין הֵן, בֵּין הִזִּיקוּ אוֹ הֻזְּקוּ.

« ספר המצוות Positive Commandments 237 ספר המצוות Positive Commandments 239 »